אף על פי שמושג ה“עממיות” רווח מאוד אצל מעריכי הערכות שונות בספרותנו, לא נסה עדין איש להגדיר, ואפילו הגדרה סוביקטיבית, מה טעמו ומהותו של מושג זה. המשתמשים בו אינם מתכונים, כנראה, אלא לכללותו, מתוך הנחה, בודאי, שהכל יודעים ומבינים מהי עממיות, והרי הדבר לא כך הוא. מובן מאליו, שהעממיות, ככל מושג חשוב ובעל הקף, מן השכל הוא שלא תהיה לה הגדרה אחת מפורשת וקבועה בלי אפשרות של שנויים. ואם כן מן הדין, שכל הבא לשוות את תואר העממיות למשורר פלוני או אלמוני יגדיר, בקצור או בהרחבה, מהו תואר זה לפי דעתו, על ידי כך ימנע אפשרות של טשטוש טעמים וגם ירבה גונים ובני־גונים בדברים שהעיון חשוב בהם.

נראה, שתכונת העממיות אינה בלבד הפשטות המפורסמת הגובלת, כביכול, עם פשטות של ילדים או, חלילה, עם שטחיות; אף לא המונוטוניות שבריתמוס או החורון שבחריזה, שהם נחלת השירים העממיים, כ“מקובל”, אבל לא בדוק ולא מנוסה. צאו וראו כמה ברק של בטוי, כמה חריפות של לשון, איזו צבעוניות של מחשבה והרגשה שִוה ח. נ. ביאליק ל“מזמורים ופזמונות” בהתכונו לזכותנו בשירים עממיים והמיוסדים באמת על שירים, שהתהלכו בעמנו, בלשון הגלות, כמובן. או נסו לדפדף באספים של שירים עממיים אנגליים, שיצאו לאור על ידי ה“אוניברסיטה באוכספורד”, שירים שמחבריהם אלמונים באמת ושירים שהם עממיים אף על פי ששמות מחבריהם קרואים עליהם, מהם מפורסמים בכשרונות גדולים — קראו ותוכחו מה שונה העממיות, בכללה ובפרטיה, מן המושג המקובל ומפורסם.

וכן הדבר לא בלבד בשירים עממיים, אלא אף ובעיקר ברוח העממיות, שהיא בלי כל ספק סגולה מן הסגולות היקרות ביותר וכל המחונן¹ בה אינו דוקא לא־מורכב, אינו דוקא “שוה לכל נפש” במגע הקל והראשון עמו, אינו דוקא קל הבטוי ואינו מחיב דוקא אי־התאמצות אצל הבא להשיג את יצירתו. יש שהעממיות האמתית משמעותה כובד־משקל, אפילו כובד משא, במחשבה כבבטוי. מה עצום העושר שהעניק למשל א. פושקין למחשבה הרוסית וללשונה דוקא בזה שהיה טבול ראשו ורבו בעממיות. מה מרובים הנכסים הרוחניים־אמנותיים שהנחילנו גתה, שדבק בשירת ה“מיננזנגר” וממנו ראו וכן עשו גדולים וטובים אחרים.

העממיות אינה בשום אופן, כדעת הטועים להאמין, מין “קלפה” קלה, רכה ורעננה, שכל הרוצה בה ונוטלה, בא ומעלה אותה על “תוך” שהוא בוחר בו. העממיות היא המשא הכבד ביותר ואין הוא נראה “קל” אלא משום שהוא עמוס באופן שוה על שכמו של עם שלם. משורר עממי באמת אינו זה המשתמש בכלים או בתוכן “עממיים”, אלא זה הנושא את חלקו השוה במשא. וכיון שהוא עומד ראשון לעינינו בשורת הנושאים הרבים — כמוהו כנושא יחידי של משא־העם הגדול, בחינת טעם הפתגם “מחמת העצים אין היער נראה”.

ומובן מאליו, שכל משורר גדול מקורו ושורשיו מן העם, אבל המשורר הגדול זה שתכונה אחת מתכונותיו היא העממיות, שרשיו הם לא בלבד מן העם אלא אף בתוך העם. וההבדל חשוב ובעל משקל. הוא מחלק את המשוררים הטובים לשני סוגים. סוג אחד, משורר שהוא אמן ובה בשעה גם מורה ומחנך בעמו. כשם שהוא מושפע כך הוא משפיע גדול, יוצר, שהכל סבורים — וטועים בסברתם — שקל להיות כמוהו, לעשות כמעשהו, אלא שבמאמציהם ובהשתדלותם לכך הם לומדים ומתחנכים, ויש מהם שבזכות אלה הם גדלים ומתעלים, אם כי בכוונים אחרים ושונים. וסוג שני — משורר, שהוא אמן ולא יותר. ואם כי ערכו רב וכוחו מחיב כבוד וקנאת חכמים, אין הוא אלא קוטב קר, מגמה לנועזים והרפתקנים בלבד.

וכלום צריכים אנו להדגיש ולומר בפרוש, שהגדרת דבר והפוכו אין כונתה לקבוע אופי לשבח ואלו הפוכו — לגנאי לכל הדעות, אלא להבדיל הבדלות לפי כוחו ונסיונו של המבדיל, והקורא יבחון ויקבל או יבחון ולא יקבל, ובלבד שידע, שהכונה היתה להעריך לא על ידי שמוש במושגים כלליים ומטושטשים, אלא מוגדרים ומפורשים.