רקע
ישראל זמורה
הבחנות: שירה, שנאת שירה ותועלת שירה

 

א    🔗

דעה קלה ומאד שטחית היא, המקובלת על כולנו כמעט כי איש־המעשה (או ביתר הדגשת התואר: — האיש המעשי) — אין לבו לשירה; ומובן מאליו, כי ציון־עובדה זה אין כונתו לקבוע פשוט, כי לאיש־המעשה “אין פנאי” לשירה, אלא “עמוק” יותר: — אין לו צורך בה, יען כי יש לו דבר חשוב הימנה, הלא הוא — המעשה; והאם לא טבעי, לאחר הנ"ל, כי דורנו זה, בארצנו, שהמעשה אצלו אינו רק ענין לכל פרט לעצמו, אלא, מפני טעם מוסבר, גם מין חובה לאומית, — מתפאר ואומר: “אין לבי לשירה” כי בכך בלבד הרי הוא מכריז ומודיע: אני איש מ־ע־ש־י! ואלו מוקיר־השירה נתון לפסיחה על שתי סעפים: של חולשת־דעת, שעל ידה הוא רואה עצמו בחינת בטל־ממעשה ומבלה־עולם (אפילו עושה מעשים חשובים) רק משום שלבו לשירה, ואת זולתו בחינת פעיל ומועיל רק משום שאין לבו לשירה (ומדוע, איפוא, לא יכבד בכבוד משנה את הלז העולה ומגיע אפילו לידי מדרגת שנאה לשירה?) — או של זחיחות־דעת, המבטלת בטול גמור את הזולת האדיש לשירה, וכל הנובע מזה.

ולא קבעתי בראשית דברי אלה, שזו קלות ושטחיות של דעת, אלא על סמך עיון מכוון, המחכים ומורה, כי בהפך מכך — האמת; במדה שכלל, או פרט, גדול יותר במעשים — גדולה יותר חבתו לשירה והזקקותו לה; האם לא בזה אפשר להסביר גם את העובדה התמוהה משהו, כי דוקא האנגלים, אלה סוחרי־עולם, הדגולים במעשיות, המהוללה בקרירותה וחִשובה, עד שהיא כמעט קו־התנהגות לאומי, הקימו מתוכם את גדולי השירה וגאוניה מאז המאה הי“ד ועד היום? ואמנם לא פלא הוא — כי נקל מנקל להבין, שאין שירה נאצלת, עולה ופורחת, אלא במקום שהחיים מופלגים במעש, עשירים בעובדות חיות שונות, שופעים פרוזה על גדותיהם; ומשורר אינו אלא מי שיצירתו היא תמצית מאירה של נכסי־פרוזה לאומיים ואנושיים; במדת־מה דומה כל שירה לחידת־חכמה, שאף על־פי שמפתחה תלוי על מנעולה — אין רואה אותו אלא המכיר ויודע מראש את הדברים הסגורים על מנעול; — אם שמעת אחד מודה ביהירות כי אינו מבין שירה, וידעת כי עני־ממעש הוא, בור בהויות עם ועולם, ריק מחויות ומחשבות אשר אותן מצה, במדה זו או אחרת, בצורה פלונית או אלמונית, המשורר ביצירתו; עדינות של רגש, דקות של חכמה, אצילות של רוח — משמעותן לא חלק, שהפרידו מן הרגש, או החכמה, או הרוח, אלא אדרבא, זוהי — השלימות שלהן, המוגשת בדרך של זקוק וגבוש; העדינות, הדקות והאצילות — הן מפתחות לאוצרות הרגש, החכמה והרוח, אבל רואה אותם ויודע להשתמש בהם — רק הבקי ומכיר את השמור מתחת למנעוליהם; אכן, גם את מושגה של השירה העלה ספר־הספרים שלנו למדרגה של סמל, ביחסו את “אז ישיר” “ותשר דבורה”, תהלים” ו“שיר השירים” — למנהיג האומה ומיסד דתה, ללוחמת ונביאה, למלך לוחם ורב עלילה, למלך וחכם, כלומר: — לעשירי מעשים ופעולות.

אין ספק כמעט, כי כל משורר בעל שעור־קומה, אלמלא בחר בשירה ונבחר למענה — היה מצטין בציון של גדלות במעשה מן המעשים בעולם; זכרו נא את ארתור רמבו, זה העלם הצרפתי הגאון, ששירתו אבדה פתאום את חנה בעיניו, עד שהלך ונעשה סוחר־בנשק בעל־מדות, ואשר נהל את שירותיו הארוכות בין מדבריות חבש לבין מולדתו; והאם יתכן, דרך משל, שאדם נעלה כמו שד“ל, שאהבתו לשירה היתה גדולה כים, — יהיה בעיני מי שהוא בבחינת־בטל ובלתי־מוכשר לפעולה ומעשה של “עסק”? ודאי לנו כי אלו בקש היה מפליא לחפור, נגיד, תעלות לאחוד אוקינוסים נבדלים, כשם שהצליח לאחד באחדות עליונה אנשי־רוח נבדלים ונפרדים זה מזה, ושמא יכול היה לגלות ארצות נסתרות ולישבן בונים ונוטעים, כשם שגלה יצירות שירה גם אם אבדו ונשכחו בתהומות זמן ומקום; בדמיון כדמיונו, בכוח־אהבה־ומסירות ככוחו — כל בלתי־אפשרי אפשרי הוא; אלא שגורלו וזכותנו הם שקבעו ששד”ל יהיה מה שהיה.

לא בנלי לגמרי הוא אם נבהיר כאן במפורש את שצריך להיות ברוּר מאליו: פועלים, שפעלם אינו אונס וממילא גם לא גמילת־חסד, אלא מקור ממקורות הפרנסה המכובדים; חקלאים, שתנובת אדמת מחיר וטעם לה לא רק בחלופה למטבע; סוחרים, שסחרם אינו רק אמצעי לרוחים, אלא גם צורה של מדיניות סמויה מעין, וכבוש קולוניות לעם בארצו; בעלי־תעשיה, שתעשיתם מפרסמת לא רק טיב חמריה של ארצם אלא גם את רוחה בהם; מדינאים, אשר מדינאותם אינה פקידות בלבד, אלא גם תפקיד; כל אלה יחד ולחוד — אי־אפשר להם, שלא יהיו אוהבים שירה, שלא יהיו זקוקים לשירה! כי מהם באה ואליהם היא חוזרת; כל המתכחש לכך, בכונה (מוטעית) או שלא־בכונה — עלילה הוא מעליל על עצמו, או: אעפ“י 1 שרואה עצמו “מעשי” בטלן הוא. ריק הנו מפועל וממעשה, בקצור: — הוא ה…”משורר" (לפי הטעם שהוא קושר ומיחס למושג זה!).


 

ב    🔗

אכן יש אדישים לשירה, החשים, כנראה, שיש בכך משום “אשם”, אלא שהם מגוללים אותו מעל ראשיהם, מכריזים ואומרים מתוך צדקנות: אין לנו משוררים גדולים כדוגמתם של הלועזים, ואשר על־כן אינם מצויים אצל שירת עמם; הללו אם אינם עושים שקר בנפש, הרי שהם עושים אותו בזולתם. — משום שבעל־הטעם והבקי בנדוננו יודע, כי תמיד היתה שירה עברית בעלת משקל וערך רב גם למעדן־מן־המעדנים; וּמי זה עמד וקבע הלכה־למעשה, שאהבה וענין צריכה רק שירת ההוה? האמנם אין מבינים לדעת, כי גדלותו של ר' יהודה הלוי, דרך משל, היא גם בכך, שהיה לפניו משורר התהלים? ואלו היה משורר “ציון הלא תשאלי” — פתאומי, ללא־קשר עם קודמיו, כי עתה נטל על־ידי זה בלבד חלק הארי מגדלותו, וכן הוא גם יחס חשיבותו של ח. נ. ביאליק, נגיד, לגבי זו של ר' יהודה הלוי; ומובן מאליו הוא, כי משורר שאין בו משום קשר, יחס והמשך לקודמים וגדולים, הרי שהוא לא רק “בודד” במעמדו, אלא גם ערירי משירה! אמנם, יתכן, שיש דור, או פלג־דור, שאין בו המשך־שירה, אבל שירה יש בו תמיד, והלא על זאת אנו מדברים; הקינה על הוה־דל־בשירה — הנאה מן ההנאות הגדולות היא, כנראה, כי על כן אנו רואים אותה חוזרת בעקשנות מופלאה ומופיעה בכל דור ודור, ותמיד יש איזה הכרח נעים “להגן” על השירה; הנה בא לידיו של כותב טורים אלה קובץ אנגלי של מאמרי־בקורת על שירה במשך ת“ק שנים, וביניהם כמה וכמה מאמרי־הגנה על השירה מפני בני־הדור; — סיר פיליפ סידני (במאה הט"ז) כותב מאמר בשם “צדוק השירה”; סמואל דניאל (במאה הי"ז) כותב מאמר “הגנה על החרוז”; פ. ב. שלי (במאה הי"ט) כותב מאמר מקיף “הגנה על השירה” ואלו לורד ביירון (בשנת 1822) הוא עצמו מקונן קינה על שירת דורו, וכו' וכו'; ומי יודע אם לא דוקא דרך־קינות זו שכמוה כתביעה ליותר, אינה בחינת חלק (“בלתי־נעים”, אבל אורגני) מתהליך התפתחותה של השירה? ומשום זה: — כל ה”מקונן" ואינו עוזב מלאהוב שירה וליהנות הימנה — “ירוחם”, ואלו למקונן ואינו אוהב — “נקהה את שניו” ב… מאמרי הגנה על השירה.

אולם אין כל הנ“ל מונע, חלילה, מאת יודעי־דבר — לשקול ערכים ולקבוע לקויים; הנה אין ספק בדבר, כי זמננו, זמן משבר הוא, מכמה בחינות, בשביל השירה העברית, והוא שם באמת מכשולים בפני עורים בשטח זה; עוּבדת חלוף נגינת מלעיל במלרע האם לא דיה כדי לחולל מעין אנדרלמוסיה בשירתנו? הסבור שזהו שנוי קל, שאפשר “להסתגל” אליו על־רגל־אחת, — לא תפס מעולם שורש שירה מהו; אכן, קמו לנו משוררים וירטואוזים שהפליאו להסוות תהומות, אבל ימים יבואו והם יגלו עד מה טרגית היתה שעתם אפילו של אלה; ודאי לנוּ, שמתוך נעימת המוסיקה בשירים עברים בימינו בוקעת ועולה, אל האזנים העדינות, גם מעין שבירת־כלים; אלא שמובן מאליו הוא, כי “שבירה” זו עצמה הופכת אצל גדולי־הכשרון — יסוד ותוכן מוכר ובלתי־מוכר של שירתם; והרי ששוב יש ענין רב ומשהו מקוריות אפילו בכך; וכן הדבר גם לגבי חלוף החמרים בגוף לשוננו, שאין יוצרים עוד בה בדרך של השאלה וגלגול־נשמות, עד שאפילו דבר ממשי וברור בחינת חידה ומדרש־פליאה היה בעינינו; המעבר הזה מאמצעיות אל בלתי־אמצעיות — האם די בו כדי לצמצם כל יכולת שירית, שאינה עשויה רק לדורון בלבד, אלא גם למלחמה, ודוקא למלחמת תנופה? אלא שעלינו לחזור ולומר: הלא גם ענין זה נעשה יסוד אורגני (אעפ"י שהוא זמני) מיסודות השירה העברית בדורנו, וכשאנו בוחנים אותה להנאתנו — עלינו לבחנה גם כדי למצוא ולדעת מה כוחה (הפיוטי) ומה טעמה (הרוחני־אישי) גם ב”נקודה" (כמוה כהר!) זו, שאף היא נעשית נושא ותוכן לשיר (כגון ב“שירים על רעות־הרוח” לנ. אלתרמן); וכשתרצו תבינו, כי אם, אמנם, יש בכל אלה משום מעוט דמותם לקטנים ולבינוניים, יש בה, בלי ספק, משום יסוד נוסף וחשוב לשגוב כוחו של המשורר הגדול, לא כל שכן של המשורר שהוא למעלה מגדול; ומי אשר עינים בראשו, לראות ולא להורות, — אין ספק שישכיל וידע, כי עושר רב של טעמים וענינים פיוטיים, נוספים, שמור להנאתו בתחומיה של שירתנו החדשה דווקא.


 

ג    🔗

“Poetry is the Parent of Liberty”

Elisabeth B. Browning

הגדרתה זו של המשוררת האנגלית דקת־הטעם המהוללה, האומרת כי “השיר הוא אבי החרות” יש בה גם משהו מן האוּטיליטריות, אעפ“י שכונתה לא היתה, כמובן, לכך; אבל בזה דוקא היא הולמת את מגמתנו כאן; אין לך כלל או פרט, אשר החרות, במובנה הנעלה ביותר, תהיה אצלו בחינת נכסי־צאן־ברזל כמו שהיא אצל זה שגדל וחי עם שירה; המוסיקה מעדנת ומרוממת, אבל היא גם מכשפת, מטיחה משהו את העינים מראות בראיה אישית וגברית; היא מחנכת למשמעת עליונה, אבל אפשר לנצלה בנקל גם לשם משמעת נמוכה, עדרית; הפילוסופיה, אפילו הפסימיסטית מחזקת את הקשר עם החיים ונותנת בהם טעם שכלי, החביב על האדם יותר מן הטעם החושיי, שהוא, כביכול, נמוך יותר; אבל יש בה בפילוסופיה, כשהיא מובדלת לעצמה, משהו העשוי לרכך כל רצון למעשה וליזמה, ופעמים שהיא מקבלת על עצמה לטהר גם שרץ; ואלו השירה, גם כשהיא קלוקלת, רחמנא יצילנו, אין בה מלבד הכעור — כל סכנה לרוחו של האדם; ובדרגותיה הגבוהות, בשעה שהיא משתפת עמה, במדה מוצלחת ויפה למזיגה, גם את המוסיקה וגם את הפילוסופיה, היא מעדנת ומרוממת, בלי שתכשף ותעוֵר, היא מחזקת את הקשר לחיים בלי שתחנך לפטליות; בכוחה של המוסיקה, או של הפילוסופיה, אפשר להשתמש לשם שעבודו של האדם, כי אותן אפשר על־ידי פופולריזציה, להקנות לצבור שלם בבת אחת ובקוים כלליים, מרוקנים מן המורכב והנשגב שיש בהם, והקלים אז לתפיסה; ואלו את השירה אפשר להקנות רק לכל יחיד ועל־ידי דבר זה עצמו היא מחנכת לחרות אישית, המצטרפת, רק לאחר־כך, גם לחרות צבורית וכללית; העם האנגלי עם של חרות הוא קודם־כל משום שכל אנגלי בן־חורין לעצמו; ואת חרותם זאת למדו האנגלים במדה העולה על כל השערה גם מן השירה שבתנ”ך, מן האגדה שבו, בשעה שאנו דבקנו יותר ובעיקר בהלכתו; ויש לשבח ולרומם גם מבחינה זאת את ח. נ. ביאליק שבקש לגלות לנו ולחבב עלינו בחשאי את האגדה, אעפ“י שחזק והוקיר במפורש את ההלכה; היה זה לא רק מעשה ידיו של המשורר, אלא גם, ואולי יותר, של הלוחם לחרות עמו, להקנית רגש החרות לבניו; ושמא כדאי להזכיר בזה גם את שלמה לעוויזאהן, שאפשר לומר עליו, כי מנקודת־השקפה כהנ”ל — חולל מהפכה ממש בחנכו את בני דורו, באמצעות “מליצת ישרון” שלו, ליחס פיוטי אל התנ“ך; האם לא מענין הוא הדבר, שמשוררים עברים רבים ששרו על נושאים תנ”כיים — פנו בעיקר אל הנפשות או אל המומנטים הדרמתיים שבתנ“ך? רק עכשיו, קמו כמה משוררים צעירים, שהנפשות או המומנטים הפיטניים שבתנ”ך מושכים אותם בעיקר; אלא נראה, כי גם זה ענין של חרות טובת־טעם הוא, ובמדה שהחרות תהיה תכונה מתכונות־היסוד החדשות שלנו — היא עלולה לעזור לחשוף אוצרות יקרים, שאין לשערם מראש; וכיון שהגענו לכאן, הן כדאי לומר בפרוש, כי אין משורר אלא זה שהוא בן־חורין, אפילו בשעה שהחרות אינה עדין נכסו של הכלל שבתוכו הוא שר; זוהי הצבת הראשונה, שאינה עשויה בצבת — זה פלאה וזה כוחה; ומי שאינו תופס עיקר זה ופוגע בו, בצורה זו או אחרת, מעולם לא תפס שירה מהי, ולעולם לא יזכה לבוא אפילו בשער גן עדנה; והמשורר עצמו — בן־חורין הוא לכל דבר, פרט לותור, אפילו מרצון, על חרות רוחו.

כי זאת יש לדעת:

השיר — אבי החרות הוא, אבל גם צאצא־הוד שלה.



  1. “אפע”י" במקור המודפס – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!