אכן, יש שעה ואתה מגלה (מה שגלוי היה תמיד למנוגדים לטעמך, כי השירים או הספורים של פלוני היוצר החשוב עליך סתומים משהו ובלתי־מובנים. והאם שעה זו, שבה השתלט ההגיון על כל שאר כלי ההבחנה והוא אומר להטיל ספקך בדברים שלא פקפקת בהם עד עכשיו — האם שעת חולשה או גבורה היא? אם תנער ממך כל אבק התנצחות עם זולתך, הידוע או המדומה, אם שתי הדעות המנוגדות יהיו לך כדעותיך אתה והן תתוכחנה ביניהן לבין עצמן, — תגיע לכלל דעה אחת פשוטה וברורה: האומר “איני מבין” אינו בשום אופן בן־וכוח לשלילת היצירה האמנותית; יתכן מאד, כי פלוני או אלמוני לא יבין יצירה זו או אחרת ואף על פי כן יהיה מחשיב אותה וכרוך אחריה ואחרי יוצרה. מדת־ההבנה היא בחינה אחת מן הבחינות לערכים האמנותיים, אבל אי־הבנה במדה זו או אחרת אינה מבטלת ממילא את הערכים ששאר הבחינות מחיבות אותם; לפיכך לא פרדוכס הוא, שאתה רשאי לומר: איני מבין את השיר הזה או את הספור הזה, אבל בטוח אני שהוא יפה וחשוב. ואין אתה רשאי לומר: איני מבין יפה דברים אלה ועל כן אני פוסלם. כלום נתן רשות לכל לא־מבינים את “איוב” (אף לאחר העיון בפרושים המרובים עליו) לפסול את חשיבותו? ואם אנו יודעים, שרבים אינם מבינים את שירת דנטה, האם נטה אוזן לטועים ופוסלים אותה משום אי־הבנתם בה? והלא גם המפרשים עצמם של היצירות הגדולות הללו (שאינם מפרשים אלא משום שהם בטוחים בגדלותן) אינם רואים בפרושם יותר מהשערה. ואף על פי כן אפשר לומר: אני מוצא בשיר זה או בספור זה את החסרון א‘, את הפגם ב’ וכו' וכו' — ולבסוף אני מצין, שהוא מעורפל ובלתי־מובן ולפיכך איני גורסו. אבל אי־אפשר לומר: שיר זה או ספור זה מעורפל ובלתי מובן, — מכאן שחסרונותיו או מעלותיו האחרים אינם מענינים עוד אותי. “איני מבין” אינו בשום אופן הוכחה ראשונה. עובדה היא, למשל, שהמשורר הצרפתי פול לרי מוכר ומפורסם כיוצר ואמן בעל שעור־קומה בלתי־שכיח (אפילו לפי השעור המופלג באירופה) ואין עוררים על כך אף על פי שאין מתעלמים גם מזה, שפחות מאחד לרבבה יורדים בהבנתם עד עומקם וטעמם של דבריו. ואמנם שיריו הצריכו פירושים של חכמי־שיר כגוסטב כהן, אלברט טיבודה ודומיהם; גלוי וידוע, שיש יוצרים המגישים את יצירותיהם הגדולות בלבוש של פשטות ובהירות, אבל לא דרך אחת ולא אופן קבוע ויחיד לרוחו של האדם היוצר. האם חטא הוא שיש דברים, שלבושם מורכב מאוד ואין פענוחם אלא על־ידי עמל ויגיעה מרובה או על ידי פרוש חכמים ונבונים שזכו והיטיבו לפענחם לעצמם וגם בשבילנו. ואם כי שוב אין אנו תמימים ויודעים, שיש מתהדרים באצטלה של ה“מורכב” כדי לכסות על ריקנותם, אבל אין ידיעה זו מחיבת שלילה מלכתחילה וללא תנאי של כל דבר מורכב וקשה להבנה. המרחק בין זה לזה רב והוא חלקלק מאד ואין למהר בו. והאם לא מענינות כמה וכמה עובדות בתולדות הספרות בעולם, השוללות את הזכות הקלה להטלת פסול ביצירה מחמת אי הבנתה? הנה כי מפורסם ר. מ. רילקה בתורת משורר בעל בטוי ברור ומובן לכל יודע שפת שירו ואף על פי כן יש גם אצלו יוצא־מן־הכלל: דוקא מחזור שיריו החשוב ביותר, השלם ביותר — ה“אלגיות מדואינו” — הוא המורכב ביותר בלשונו וקשה מאוד להבנה. או שוב אותו ולרי, הוא כותב גם פרוזה, (ספור, מסה בקרתית או פילוסופית) והרצאתו החריפה והדקה מן הדקה, — בהירה הפעם בתכלית הבהירות, שלא כמו בשירתו, שבה הוא, כאמור, מעורפל ומסבך בסמלים ורמזים שונים, אף על פי שהוא טוען תמיד לעצמו ולזולתו, שהשיר הטוב והחשוב יש בו ממהות של המתמטיקה ודיוקה המובהק. הרי שאין כאן אי־יכולת להיות בהיר, אלא שדרך היא וכונה מכוונת של יוצר ואין מקשין ואין חוקקים חוקים.