א    🔗

התחלתי לקרוא את שיריו של סטפן גאורגה לאחר שקראתי מאמרים וגם ספרים עליהם; גם דברי הקטרוג על שירים אלה לא מנעו את עצוב הדעה על משורר ככהן־גדול, על אחד גא (=סגור) וגבוה בעמידתו בתוך כל הסובב אותו, אבל כורע ועמל בסתרים על מלאכתו; דברי הערכה, עם מראי־מקומות, הכשירו את הצורך ברכוז ובהתיחדות מפורשת, שבלעדיהם אין לעמוד על עולמו המורכב ועל לשונו הסבוכה של ס. גאורגה. מראש ומלכתחילה קבלתי עלי באהבה והחשבה את הקשיים והמכשולים הבטוחים; אבל כל ההכשרה וההכנה לא הועילו כמעט; עם הקריאה הראשונת מצאתי, ששירה זאת אינה בלתי־אמצעית, כי על־כן חלות עליה כונות ודעות, העושות בה כעשות ידים בכלים וחפצים; נדמה כאלו אזור זר, אטום לשירה, מפריד בין מוצאות ראשונים של שירים אלה ובין מבואותיהם אל לבנו, שאליו הם מגיעים כמו אנוסים וכושלים, על אף הפתוס המלוה אותם; ה“פוזה” ההכרחית, אולי, מעצם טבעו של כוח־היצירה, הרוצה בגלויו, אבל מצווה, צווּי ראשון וקובע־טעם, להתבטל בששים נצחונות עליה על־ידי סממנים אמנותיים, ה“פוזה” הזאת, שמדתה בהכרתו של כל משורר אינה עולה על מדת ה“כזית” — אצל סטפן גאורגה היא מודגשת, נדמה היה לי עם קריאה ראשונה בשיריו, יותר שלא־מרצון (כלומר — מתוך חוסר־אונים להתגבר עליה) משהיא מודגשת ברצון ועל כן דוחה, — בכל־אופן פוגמת בצריפות הנכספת.

מטעמי “אבירות” תליתי, כמובן, את האשמה בקוצר המשיג, הבטחתי לעצמי לחזור לשירים אלה בשעה מבוגרת יותר, אבל “תקוה” מסותרת שעשעה את לבי, ששעה זו תאחר מאד לבוא.

שעה מבוגרת לקריאה חשובה היא, כמובן, גם שעה שהזמן מבגר (=מאחר) אותה, אבל בעיקר היא שעה שהקריאה מבגרתה, והיא הנלחמת בזמן, היא מקדימה את השעה המאוחרת; האם לא מובן מאליו הוא, ששנה אחת או שנתים של קריאה ב“אֶלגיות מדואינו”, ב“הרודיאדה”, ב“קסמים” הם זמן ממושך ומאוחר יותר מעשר שנים, בלי קריאה בשירים אלה? ועל־כן יובן ההבדל בין ההאשמה, שהאשמתי את עצמי, בקוצר השגת שיריו של ס. גאורגה מטעמי אבירות, ובין אותה אשמה, כמו שהבינותי אותה לאחר־זמן: האבירות היתה מיותרת, כי הדבר היה פשוט מאד: קצרה השגתי.

ב    🔗

אין משיג שיר, אלא מי שהשיג קודם־כל ובעיקר, שהמשורר הוא אדם האוהב מלים; המשורר (גם המספר המשורר) — מאוהב־במלים, ממילא הוא גם — אהוב־מלים; ונהיה קרובים יותר אל האמת — אם נפריז הפרזה־שהיא־צמצום ונאמר: מלה במקום “מלים”; כמדת הערך, הדאגה, הטפוח, שמשורר מוכיח ביחסו למלה אחת (כל מלה בשעתה) בשיר, כן מדת ערכו וחשיבותו כיוצר; פגישתו הראשונה של המשורר עם המלה היא גם פגישה מקרית, כביכול, אבל בסופה הריהי פגישה לחתוך־גומלין של גורלות. חלילה לו למשורר לראות את המלים כאמצעי ל“הבעת” מחשבות או רגשות; המלים ה“משמשות” אינן לעולם מלים ראויות לשיר, כי טבעו של השמש הוא לחשוב על קונו (במובן החלוני בלבד), להשביע, אפוא, את רצון זולתו; אפילו שמש ישר מתאמץ, לכל הפחות במסתריו התת־הכרתיים, לחסוך מכוחו, שהוא צריך לתת לזולתו, — למען חייו האחרים, חייו שלו; המשורר אינו “אדון” למליו (בכוח ופועל) אשר בשיריו, — ממילא לא תתכן כל שרירות־טעם לגביהן; היחס ההדדי שבין המשורר למלים (=ללשון) הוא צרוף מאוּשר של יחסים שאנו תולים בנאהבים ובאספורטאים; משיכתם היא משיכת־גומלין כמו אצל הנאהבים, שיש בה הכרח ואין לה הסבר, כשם שאין כוח לעקרה מבעליה, בלי נזק הגוף והרוח; ואלו משאם־ומתנם הוא כמשא־ומתן של האספורטאים; שעשועים על יסוד של כבוד־תמיד וחוקי־נוהג מפורשים, שכל פריעה בהם, אפילו כקוצו־של־יוד, מכתימה את האצילות שבתואר ונוטלת את אפשרות ההמשך. עיקרו של יחס זה הוא, שכל אחד מן השנים רוצה ב“יריב” חזק, לכל הפחות — שוה לו בכוח, והוא המרבה את חשיבות הנצחון ואת נועם התואר של המנצח, אבל אין בו כל “עליה”, כשם שאין ירידה בדרגה למנצח; המושגים “עליה” ו“ירידה” טבעיים־אנושיים, אולי, אבל אינם הורסים לעולם לתוך שטח זה. המשורר “מכריח” את המלים להפתיעו ולהפליאו בטעמים על גבי טעמים, בכל טעמיהן; הוא “מגרה” אותן להעלות לפניו את כל קסמיהן, לא רק שידע לבור ביניהם, אלא בעיקר כדי שידע להזהר ולהנזר מאלו שהזהירות יפה להן; שלא ישאר, חלילה, אחד הטעמים נסתר באחת המלים, טעם שלא הובא בחשבון ויש בו כדי למוטט את בית־השיר הבנוי לפי תכנית אדריכלית, שחשוביה הם תמיד חשובי יופי עם חשובי שווּי־משקל בבת אחת; ומה ערך החשיבות לאדריכל, שאינו יודע, או יודע ואינו מרגיש, שביתו צולע?

ג    🔗

הדברים פשוטים¹ מאד, גלויים־וידועים מאד, ואף־על־פי־כן יש לחזור עליהם, דוקא כדי למנוע אפשרות של הנחה, שהכונה היא למרוד בפשטות ולחדש חדושים, כביכול; — התוכן הוא עיקר גדול ואולי עיקר ראשון בשיר (כמו בכל יצירה); כל תוכן מן התכנים — מציאותו היא מציאות גם כשאינו מתגלם ביצירה, כי הוא נחלתו של האדם החושב, גם אם אינו יוצר, ונתן להתגלמות ביצירות אמנותיות ממין שונה; ומשום כן רשאים אנו, אעפ"י שהתוכן הוא עיקר גדול וראשון בשיר, בדברנו על השיר דוקא, לדבר על עצובו, כלומר — על סגנונו, כלומר — על לשונו, כלומר — על מליו, כלומר — על המלה האחת בשיר. ומוּבן ששני משוררים ישירו נושא אחד, או אפילו פרט קטן של נושא אחד, אבל לעולם לא ישירו שני משוררים (ממש כשם ששני נביאים לא התנבאו, כידוע) בסגנון אחד; ואין כל ספק בדבר, כי מי שלשונו לא שלו היא, תכנו — לא כל שכן; או אם יש מקום של הטעאה במושג “לשונו שלו” דוקא, כי על כן יש השפעות חלקיות הכרחיות ורצויות, בלשון וסגנון, — נדיק ונאמר: מי שאין עצמיותו מפורשת ומוכחת בלשונו אין כדאי להוכיחה בתכנו; ונדמה לי שאסתיע סיוע יפה, אם אביא כאן דעתו של אחד גבוה במחשבה וגדול בשיר — פול ולרי שאמר:

“Dans les vers, tout ce qui est necessaire a dire est presque impossible bien dire”;

עם הקושי הזה של הכורח להביע את הבלתי־נתן להבעה — מחויב, והעיקר, רוצה המשורר להאבק. והקושי הוא, מובן מאליו, במתן צורת־שיר דוקא למה שקשה להלבישו בצורה כזאת; פעם נראה התוכן גדול וחדש לכל עין ופעם הוא נראה “קטן” ושגור, ואין רע בכך.

התוכן הוא, כמובן, עיקר ראשון בשיר, אבל ראשונותו באה לו רק משום שיש אחריו עיקר שני; כי חשיבותו של התוכן בשיר אינה לעולם החשיבות הראשונה, הטבועה בו בעצמו, לפני שהופעל מן הצורה; חשיבותו של התוכן בשיר היא תמיד או חשיבות שנתעלתה או חשיבות שירדה.

ד    🔗

לא לשוא רואים כל הדורות את המשורר כנושא של חגיגיות, אם כי הכל יודעים, כמובן, שהמשורר יש בו עצבות, שמדתה וחריפותה אינן מעטות, לכל הפחות, מאלה שאצל כל אדם; כי לא התוכן, אם עצוב ואם עליז, קובע את נפש השיר אלא הצורה, הצורה השירית, היא באמת חגיגית תמיד, היא לא תוּכל להיות אחרת; “מלחמת” המשורר בלשון וללשון ולמלותיה, על קצביהן וחרוזיהן, אינה מלחמת חיל הלוחם תמיד, כשליח צבור; המשורר אינו שליח לעולם ועל־כן לא יתכן בשום־פנים־ואופן שיהיה אצלו משהו מאונס המעשה; השורר שש תמיד, אם גם בגלוי או רק בסתר, לקראת האבקות עם החומר שהוא רוצה לעשותו שיר ואיננו עדין כך. המשורר, בחגיגיות מעשהו, שחקן הוא, שצופיו אינם רואים את משחקו כל עוד הוא בגדר פועל, אלא בשעה שהוא כבר שם־עצם. לעמוד בפני כל הקשיים האלה יכולה רק החדוה הגדולה הצפונה בעצם העשיה; ומובן מאליו שחדוה גדולה כזאת, שהיא כולה ובעיקר חדוה־שבלב, לפני מעשה ובשעת מעשה — מיוסדת רק על הרפינמנט, שיש בו, כידוע, לא רק דקות, אלא גם ספקולציה רוחנית; המשורר רואה אפילו לצללים, המלוים את המלה; הוא רואה ויודע, שכל מלה לעצמה היא כפולה, ואף כפולה ומכופלת, כשם שהפסיכולוג־האמן (בעל המקצוע או המספר) רואה את האנשים תמיד, בלי שכחת כפילותם. ולא רק ראיה כאן, אלא גם ידיעה; המשורר יודע את משקלה־כמו של המלה, כי אין הוא נוגע במלה, אלא אם כן הוא שוקלה במאזניו העדינים, והוא בטוח, שדוקא היא ולא אחרת, בשום אופן לא אחרת, מותאמת לגופו זה של השיר, לחסנו האמנותי, לשלימותו הנכספת; שמינית־שבשמינית מן היחידה הדקה של משקל הסמים במלה קובעת את ההבדל בין סם־החיים לבין סם־מות, ממילא — קובעת־את־נפשו של השיר. ואולם העדינות הזאת של ידיעת משקלן של מלים איננה פריבילגיה, אלא אם כן היא בו בזמן גם עול אחריות, כאותה אחריות שיש לשופט בדיני נפשות.

ה    🔗

אם ההנחה היא, כי משורר הוא מי שיודע לשוות לתוכן אחד מן התכנים צורת שיר, זה הממלא אחרי “חוקיו” המפורסמים של השיר: קצב, חלוקה לבתים, דרך חריזה זו או אחרת, מוסיקליות (במובנה הסתום ומטושטש) — הרי אין ספק שמספר המשוררים־בכוח הוא הרבה יותר גדול ממספר המשוררים־בפועל; לוּ היה “מקצוע” זה מקצוע מכניס במדה שמכניס, דרך משל, מקצוע הבניה, — הן יתכן, כי מספר המשוררים היה כמספר ה“אדריכלים” שיש בעולם, הקרואים בשם זה משום שהם בונים בתים לפי החוקים האלמנטריים של ההנדסה; או לוּ היה זה “שעשוע” פומבי ומהנה כשעשוע שיש במחול, כי עתה היה מספר היודעים פיט כמספר ה“רקדנים” שיש בינינו, משום שהם יודעים את חוקי־הרקוד האלמנטריים; אכן, יש להסיק מן המציאות, כי גם השירה היא מן הדברים שבני־אדם צריכים לה ורק משום־כן יש הרבה יותר משוררים משיש באמת; ורק אם נדע דבר זה תמיד — נדע להבדיל (כשם שאנו משכילים להבדיל בין רקודה של אחותנו היפה בטרקלין לבין רקודה של איסדורה דונקן) בין שירת “משורר” לבין שירת משורר.

העובדה², שלא קשה לעמוד על ההבדל היסודי אשר בין משורר ששירתו יצירה לבין משורר ששירתו מלאכת־ידים חרוצה; אצל המשורר־היוצר אתה מוצא בכל שיר, בכל שיר ממש, נצחון על קושי נוסף, שלא היה בשיריו הקודמים; ואלו אצל המשורר בעל־הידים־החרוצות כל שיר הוא כדוגמת קודמיו (רק התוכן שונה, כמובן וכביכול), כי מי שסגל לו פעם את החוקים (החשובים אמנם גם כשלעצמם) של עשית השיר, הרי הוא כופלו ומכפילו כמדת שעות־הפנאי שלו, רצונו וחריצותו.

ומובן מאליו הוא, שדוקא שיריו השונים של המשורר היוצר, כולם שירה אחת הם, כי על כן טבועים הם בחותם־אפיו של יוצרם, אם ירצה ואם לא ירצה בכך; ואלו שיריו של “חברו־למקצוע” — כל אחד מהם שיר חדש הוא, ואתה יכול ליחסו גם לו, גם למשורר אחר ממינו.

באשר על כן הגדיר מבקר צרפתי אחד הגדרה קולעת את ההבדל שבין האחים גונקור, למשל, לבין סטפן מלרמה: האופיני לסגנונם של האחים גונקור הוא, ש“הסינטקס שלהם הוא עני עד מאד ואוצר־המלים עשיר עד מאד”, בעוד שמלרמה “הסינטקס שאצלו מורכב עד מאד, אבל הוא מסתפק באוצר־מלים פשוט באופן יחסי”; ומבקר צרפתי אחר ממשיך את הרעיון הנ"ל וקובע: משום כן אנו מוצאים שז’ן ז’ירודו ופול מורן הם תלמידי הגונקורים ואלו פול ולרי ופול קלודל — תלמידיו של מלרמה.

ו    🔗

על הלבורטוריה של המשורר הגדול יש לעמוד, כמובן, מתוך שירו השלם שאנו קוראים ואין לנו שום צורך דוקא בעדותם של כתבי־ידו, אפילו לאחר זמן, והמשורר בודאי שאינו חיב לדאוג ולהכין עדויות בשביל מבקריו הסקרנים, הבלתי רציניים או אפילו הרציניים; העדר כתבי־ידו לחקר “דרכי” עבודתו אינו גורע ולא כלום מאפשרות הנתוח וההערכה; אכן, אם קרה ונמצאו כתבי־יד של משורר פלוני או אלמוני — הרי רק בדיעבד יש בידנו לעמוד על הרפינמנט הלשוני של היוצר; המבקר המשתמש בדוגמאות כאלה ממעט פשוט את הקף ההנחות לנתוחיו, הקף שהוא יכול להרחיבו על פי הדמיון, כמובן, עד לאינסוף. והנה אנו מוצאים שפ. מ. דוסטויבסקי מתקן במהדורה משנת 1881 של ספרו “האחים קרמזוב” וכותב במקום אחד взглядывaйтecь במקום вглядывaйтecь שהיה במהדורה משנת 1879 של אותו ספר; אות אחת במלה אחת בספר עבה של פרוזה — כמה כוח של אהבת היצירה והחשבתה מוכיחה היא! מתוך תפיסה כזאת יש לדון על היוצר ויצירתו, מתוך אהבה כזאת צריך לקראה.

ז    🔗

הסופר הרוסי אלקסי רמיזוב כתב ספר דק מאד של זכרונות מקוטעים על כמה סופרים במוסקבה מלפני המהפכה האחרונה ובימיה הראשונים, — זכרונות שאין בהם כמעט “מה הוא רוצה” (זו השאלה ה“אינטליגנטית” של קוראים רבים) בספרו זה; לא נתעורר בי גם הרצון לעמוד על השקפת־עולמו, — אבל יודע אני יפה, כי ספר קטן זה כתוב בידי משורר גדול; העצב בספר הזה, הכאב, היסורים — יפים לגיהנום; הדברים על כך נכתבו, איני מפקפק כלל בחדוה גדולה שהיא אחד ממוסדי העולם הזה. חדות־המלים. קנאה־למלים, קנאה־במלים. אם נפשוט את תוכן הספר הזה מצורתו, מלבושו — מחברו הוא האוּמלל באדם; ואלו תוכן זה בצורה זאת — האיש גם מאושר, אפילו עליז. ובספר הזה פרק אחד. שהוא כפואימה לירית על ה… מסמר; לא על המסמר אלא על המלה “מסמר”, על שרשיה הדומים בכמה וכמה לשונות. במה חשיבותו של תוכן־לא־תוכן זה? — בזה שאלקסי רמיזוב כתב עליו; כי הנה כתב איליה ארנבורג על נושא “פיוטי” מלכתחילה — המקטורת — והקים מצבת־כתב לוולגריות. ואלקסי רמיזוב עיקרו בכך שהוא אוהב מלים, הוא עושה אכספדיציות מיגעות אל דורות רחוקים של מלים, הוא טובע ב“שמות” ומתאבק בספרים ישנים רק כדי לגלות מלה אחת, לא, — כדי לגלות טעם אחד נוסף של מלה אחת; אין בזה צל של סגיפות ולא רמז ל“שגעון־לדבר־אחד”, אלא פשוט כוח יצירה וחדוה שבפרוצס היצירה; הוא — משורר. אם תבקשו אצלו השקפת עולם, אם תרצו לדעת דוקא מה הוא תוכן חייו — ש"י עולמות לו, תועפות תכנים לו; כולם, כולם טבועים בחותם אפיו, אופי מפורש, נבדל, של איש אחד, של אישיות.

ח    🔗

באישיותו של המשורר — יש משהו גם מן ה“יוצא־דופן”; או שהוא רך־עדין יותר מן המדה; או קשה־נוקשה — יותר מן המדה; כי את המדה־כמו הוא משקיע בבין־השיטין של יצירתו; הוא חדזויות, הוא בעל “פוזה”, — לא מפני שיש בו רצון לכך ולא משום שיש בו הכרח לכך, — את ה“רצון” או את ה“הכרח” כופה עליו, תולה בו הסביבה, שאינה כמותו; אין בזה כל חטא, חלילה, לא של היוצר ולא של הסביבה, אין לקבול על זה, יש רק לדעת זאת.

ויש שה“יוצא־דופן” של משורר־אישיות מובלט גם בתוך היצירה, — הוא אוהב מדי את המלה, הוא בעל־“פוזה” בשירה; המדה־כמו שלו היא בבין־שיטין חדשים. — עדינותו של ר. מ. רילקה היא יותר מן המדה, — היא כבר ה“התנונות” עצמה, כי הוא משורר־משוררים (האלגיות מדואינו“, ה”סוניטות לאורפיאוס"); סטפן מלרמה כותב “מאה־ואחת” נוסחאות של שיר “אחד”. — לא המלה היא העיקר אצלו, אלא כבר האות, מלת־היחס, סימן־ההפסק. הלא כה אמר המשורר האנגלי ג’ון קיטס: “רק הקסם העדין של המלים יש בידו להציל את הדמיון מכבלים שחורים והתפעלות אוילית”.

ט    🔗

(לאחר קריאות רבות בשיריו של סטפן גאורגה השגתי, שה“פוזה”, שחוסר ה“בלתי־אמצעיות” לא שלו הם, אלא של הקורא שאינו רגיל בבלתי־רגיל; בשיריו המאוחרים, בעיקר, אין אף מלה³ אחת שבאה בדרך המקרה, אף לא כל ממש, לא של מעשים ולא של שיחות; איני יודע מתוך הסכמה מכוונת לבדיעבד; המשורר מתכון, כונה לעצמו כמובן, לא רק לדעת, אלא גם להבליט, שעיקר השיר, עיקרו הקובע: — עצובו: — סגנונו: — מליו: — המלה האחת שלו; המלה בשיר היא ממשותו, היא אדמתו־יסודו, התוכן הוא רק אוירו, — מקרוב אינך רואה אותו; בעמדך עמידה מוצקת על אדמתו אתה רואה את אוירו (=תכנו) מרחוק — כשמים כחולים מעליו).

אכן, כה אמר גתה: “שהמלה אינה פשט — הלא צריך להיות מובן מאליו” — אלא שמובן־מאליו זה אינו מובן למשוררים (ולמספרים) רבים, לא־כל־שכן לקוראים רבים.