רקע
ישראל זמורה
חבלי יצירה ושעשועיה

 

א    🔗

קיומו של המושג “חבלי יצירה” – אינו מונע את הסברה, שהכל סוברים, כי היצירה האמנותית אינה קשה לבעליה, וכי היא רחוקה מצער ויסורים, כל שכן מכאב וענויים, וקרובה יותר לעונג ושמחה; שאם לא כן, – מי זה כופה על פלוני או אלמוני לעסוק בכתיבה, או בציור או בנגינה דוקא? ואדרבא, אם “מתגלה” שאמן זה או אחר עושה את עבודתו מתוך יגיעה מרובה, מתוך שהוא מאמץ את כוחותיו, אם הגופניים והרוחניים, – הרי גלוי זה כמוהו כעדות מובהקת שהאיש מתימר להיות בעל כשרון, אבל לאמתו של דבר הוא חסר אותו; ומה הטעם, או הטעמים, לסברה כללית ושגורה זו? קודם־כל יש ללמוד מכאן עובדה ברורה מאד: – היצירה האמנותית, לדעת הרוב, שעשוע היא ולא צורך – למשפיע אותה כמו למושפע הימנה, ואין הדבר ראוי, בדרך ההגיון הטוב, אלא אם הוא נעשה מתוך השראה וקורת־רוח, ולא בתוקף של עמל קשה או התיגעות מפרכת: אכן, שבוש גדול הוא זה שכיון שאין עוקרים ואין מחזירים אותו אל נכון – הריהו נראה כאמת מוכחת, שאין מערערים עוד עליה; הה, אלו היתה איזו אפשרות שהיא, כי עתה כדאי היה לנסות את הבלתי־אפשרי: – לנשל את החיים משך־זמן קצר מנכסיהם האמנותיים לכל סוגיהם, או אפילו רק לטול לזמן מה את האפשרות להמשיך וליצור, והיה מתברר עד תכלית, כי היצירה האמנותית צורך בלתי־נמנע הוא לאדם, הכרח שאינו “נופל” במאומה בערכו, אפילו לא כמדת קוצו־של־יוד מערכו של כל מזון ממזונות אנוש עלי־אדמות; האם לא טבע מוזר, אבל קבוע הוא בנו, שהננו משתדלים בכל הדרכים והאמצעים – לשוות טעם של שעשוע לכל צורך, אפילו הוא האלמנטרי ביותר, בין צרכינו? האין אנו עושים את סעודתנו כמין בלוי־זמן משפחתי ואף חברתי? או האין אנו אחוזי יצרים תיאטרליים – בכל הנוגע למלבושנו? מי מאתנו הנו “מעשי” בכעין זה, ואינו מתכון אלא לכסות־מערומיו בלבד? ואם כן הדבר, – למה קרויים הללו “צרכים” כלומר ענינים רציניים, וכדאי לו לבן־אדם לטרוח שבעים ושבע טרחות למענם, ואלו היצירה האמנותית מקובלת עלינו כמין “שעשוע” שאדם להוט אחריו רק כדי לא להשתעמם, רחמנא ליצלן, ואשר על־כן אינו שוה בנזק של טרדה וטרחה יתרה? אכן חידה גדולה וזרות רבתי היא אצלנו, וספק הוא לא רק אם אפשר, אלא אם כדאי וראוי לנו – לאסור מלחמה דונקישוטית כדי לשנות ולהעמיד את הענין של האמת לאמתה; ואעפי"כ לא תגונה ההתעוררות הפשוטה להרצות כמה ערעורים על השאלה הנראית כנפתרת כבר, לקשור בטוי לדעה שונה במקצת, ולו גם בבחינת איש המדבר־אל־נפשו.


 

ב    🔗

לא, לא שוא היא הקרבה הזאת אשר בין צירופי־המלים – “חבלי־לידה” ו“חבלי־יצירה”, כי אמנם יש ויש דיון בין הסודיות־לנצח־נצחים העוטפת את מהות היצירה לזו העוטפת את מהותה של הלידה; ומי חכם ולא יבין, כי עמל הדם הוא שהקה מכל עמל? (האם לא מסתבר, כי הוא סמוי מן העין דוקא משום שהנו רצוף מאד, ממש כרציפות סבוביה של הארץ על צירה, המעלימה בכך את העובדה מעינינו?) כן, עמל היצירה כמוהו כעמל הלידה: דק דק, קו לקו, ללא כל הפוגה, מדעת ושלא מדעת, ביום וגם בלילה, במצב ער ובמצב רדום; זהו צער של התרחבות תאים, תא אל תא בנסתר, אלה יסורי שנוי אטי בקצבו של הדופק, שנוי במדה של חלק הרבוא־רבבה ממעלה קטנה שבקטנות; ועוד: – האם יש עמל כבד יותר ומפרך יותר מן העמל שהוא כמין גזירה משמים ואין אתה שולט בו? ואי מכאוב קשה יותר, ואי מדוי־נפש גדולים יותר, מאלה שאי־אפשר לך לקבול עליהם (כי על כן “גמולם” הטוב ידוע ובטוח מראש)? היוצר, שכל עיקרו מעוף, שכל תכליתו כבוש כל הוי ובדאי גם יחד שחיי הם חיים של פעילות, מראשיתם ועד אחריתם, נדון דוקא לגורל של סבילות במדה שאין לה אח ומשל; משום שיוצר אינו אלא זה הנותן עצמו לכל השפעה, קלה כחמורה, שהוא כעין קרקע בתולה, שכל עובדה וכל הזיה, כל מציאות וכל עורבא־פרח, – חורשים אותו, משדדים אותו ונזרעים בו, על מנת לנבוט בחֻבו, לצמוח ולגדול מתוכו ובו; הוה אומר: – היוצר עצמו הוא קודם־כל כעין מטרה שהכל קולעים אליה, ולאחר מכן הופכת מטרה זו עצמה לאמתחת מלאה של קלעים למטרה ולמטרות; היוצר אשר כל שכוחו גדול יותר ביצירתו כן גדולה יותר מדת הקשב שהוא מוצא אצל זולתו, שוב הוא מצווה מידי יהבו למדה בלתי מצויה של קשב לכל הד בן הד אפילו של חלום, אשר חלילה לו להיות בחינת רצון וכונה, אלא בפירוש מפורש – תכונה־שמלידה, מין סגולה הנפעלת מאליה; ועוד משהו, שיש לדעת אותו ולהשיגו כמו: – יוצר־האמת אינו זה המתכון “לגלות” חדשות ונצורות אשר בעולם, כלומר זה ה“מחליט” לצאת ו“לחפש” דברים שאין אחר מוצא, אבל הוא מצא ימצא, כי לאיש כזה יקרה תמיד ההפך ממה שקרה לשאול המלך: – הוא מבקש מלכות וימצא דוקא אתונות, שגם צחורות אינן וגם לרכיבה לא תצלחנה; היוצר האמתי הוא רק מי שכל העולם בא אליו, הולך ובא אליו, בלי הפסק כל שהוא, בא ונח לרגליו, בא בטבעיות וחודר אל כל רמ“חיו ושס”היו, אופף את גופו ועוטה כשלמה את נפשו; ולא נשאר לו ליוצר ולאמן האמתי, אלא לחפש את עצמו בתוך העולם כולו, לגלות את האני שלו, זה שהיה אצלו לפני הטמעו בעולם, ולאחר שנטמע בו הנו שוב יותר אניי ויותר עצמי, אפילו ממה שהיה פני כן; האם אפשר למישהו לשער ולהעלות על דמיונו איזו עבודה מרובה מזו, מלאכה קשה מזו, יגיעה נמרצת מזו, מזו שאדם מחפש את עצמו בכל העולם כולו? הבה ונעביר, לו רק רגע אחד, לנגד עינינו את ש“י העולמות, השונים והגדולים, שהתכנסו ובאו ואכפו עצמם על ל. נ. טולסטוי: – כמה יגיעות יגע כדי לשמוע להם, כדי לתת להם מעון ומשכן אצלו, וכמה עבד ועשה כדי לקנות את אמונם, וכדי לשוב לבסוף ולגלות את עצמו בכולם־בכולם! והנה כי כן הציב האיש ל. נ. טולסטוי יד־עולמים לנפוליון, לקוטוזוב, ולכל אשר סביבם, לאנה קרנינה ולכל אשר הקיף אותה, – גלך וגלף דמויות של ערים וכפרים, פסל כמו מאבן גופם של מאורעות היסטוריים ושל מקרים אלמוניים, ותמיד־תמיד, בכל נפש ונפש, בכל דור ודור – הלא את עצמו עצב – את הגאון ל. נ. טולסטוי! שום עבודה קשה, אפילו זו של הכורה במכרות אפלים, לא תשוה לעבודתו המפרכת של יוצר, ומי שאינו עני בדמיון – הן יבין וישיג, בלי כל ספק, – איזה צער, אילו יסורים, ואפילו ענויים, גוררת אחריה מלאכת היצירה אם יצירה היא ולא מעשה־קוף שלה; לא, חבלי־יצירה אינם מליצה בעלמא, אלא עובדה מפורשת, תקיפה ובלתי נמנעת; ואין הדבר שונה, אפילו כמלוא־הנימה, לגבי יצירת ספור קצר, או שיר לירי לא־גדול, – ואין ל”יחסיות" כל דריסת־רגל בזה, כי לא הכמות, אלא האיכות היא הנותנת.


 

ג    🔗

ברור ומובן־ממילא הוא, למשל, כי גם הסופר ההומריסטן מתיחס בכובד־ראש אל מלאכתו וכי הוא מאד רציני לגבי הנפשות המגוכחות שלו, או המאורעות המבדחים שעליהם הוא מספר, שאם לא כן לא יהיה ספורו זה נכנס ועומד כגדרה של יצירה אמנותית ולא יהיה בו אלא משום הרצאת בדיחה, שכל שהיא ארוכה יותר, יותר משעממת היא, כמובן; היעלה איש על דעתו, כי מן ההכרח או מן ההגיון הוא, שהסופר ההומוריסטן יהיה “מתגלגל מצחוק” ואינו פוסק כל שעת כתיבתו? והלא כל חכם־פסיכולוגיה וכל מושך בעט בקורת מבקש “להוכיח”, שההומוריסטן – תמיד עצוב הוא, ידוע חולי אפילו, ואחוז מדוי־לב: ומי אינו מתמוגג מנחת בקראו, כי פלוני אמן־הצחוק כתב מה שכתב – כש“דמעה חמה” יורדת לו על לחיו? הוה אומר, שאין חובת “התאמה” בין סבה למסובב, בּין מקור־הנפש של היצר לבין פעולתה של היצירה על קוראה; ואם כן הדבר – למה זה לא יתכן, כי סופר אחר ראה יראה את מראותו כאלו בראי־עקום, שיהיה ממלא את לבו צחוק, והוא דוקא יכתוב טרגדיות והקוראים יהיו ממררים בבכי עליהן? וכי מה פלא בכל אלה? האם לא ראינו במו עינינו, או שמא לא התנסינו מבשרנו, כי יש אדם בוכה־מרוב־אושר, ושני – צוחק־מאימת־צער? כי כבודן של הגדרות במקומן מונח, כמובן, ואף על־פי־כן: – אין לעשות את בן־האדם ואת תגובותיו הנפשיות בחינת פורמולה אריתמטית ואין לקבוע מושגים־כמסמרים, כי הצחוק כמוהו כחוק הוא לבדח, ואלו הבכי גורם נצחי לקרוע לב ולזעזע את הנפש; וממש כך הדברים גם במעשה היצירה, – אין בצורה זו או אחרת כשלעצמה שום עדות מובהקת וקבועה מראש, אם לעצבות ואם לעליצות, לכובד־ראש במיוחד או לקלות־הדעת בפרוש; יש כותב טרגדיה נוראה או קינה מדכאת־עד־עפר בקצב של המנון ובחרוזים משעשעים, כביכול; ולעומתו יש מנעים זמירות של חדוה גדולה ומתאר הלולא וחינגא בסממנים כבדים מאד, בקול מעשי ויבש, כביכול; ואם את זה ואת זה עשו יוצרים אמנים – לא החטיאו את עיקרם על־ידי צורה שבחרו להם מתוך חוש או בתוקף כונה אישיים, שבדרך הזאת ועל ידי אמצעים אלה השג ישיגו, בשעתם זו, את מבוקשם מדעת ושלא מדעת; ודאי, – הצורה קשורה קשר אורגני ובלתי־נפרד, בתוכן, אלא שהקשר האורגני הזה אינו בשום פנים חוק כללי, שכוחו יפה לכל הזמנים ולכל היוצרים, שכולם כאחד מצווים לכתוב אפוס רק בצורה זו וזו, אודה באופן זה וכזה וכו' וכו‘; כי ההפך מכך הוא הנכון – כל יוצר זכאי לבחור לכל תוכן שהוא כל צורה שהוא מרגיש ויודע כי בה דוקא מושגת על ידו האורגניות ההכרחית של הקשר הנ“ל; כן, – רשאים הננו לתמוה ולהשתומם, או להסיק מסקנה נוגע על שדרכי האמנות נסתרים מבינתנו, אבל לאחר מגילת “איכה”, שגאון המקוננים נתן בה את זעקת שברו, שאין עמוקה הימנה ואין טרגית כמוה, בכלים שלמים וכן הדורים כמו שנתן ומדרך של א”ב בראש כל פסוק – אי אפשר אלא לאדם תמים־ללא־תקנה לבוא ולומר כי האיש באסונו האמתי אינו יכול אלא לצעוק חמס באופן פרוע ובטרוף של קול ולא בקצב ובלשון פיוטית; ועל כן, – קוצר השגה הוא ובינה נמוכה מאד אצל הטוענים כנגד משוררי ישראל בספרד על שהרבו כל־כך להשתעשע בדרך חריזתם, על שהפריזו בשלוב הא"ב, ישר והפוך, בשיריהם, על שהגזימו בקשוטי אקרוסטיכון וכד’; תמיד ובכל פעם יש לבחון אצל כל משורר ומספר לחוד, ואולי גם לגבי כל שיר וספור – אם הקשר שבין צורת היצירה ותכנה אורגני הוא או שהנו מלאכותי ומיותר, אבל בדרך הכלל – אין להטיל שום פגם, מבחינה רעיונית, בשמוש מועט או מרובה בצורה מצורות האמנות; ומי שיקרא, שוב דרך משל, בעיון מעוין את שיריו של ר' ישראל נאג’ארה, יופתע וגם יודהם בהוכחו, כי משורר זה היה מצד אחד, מבחינת התוכן, – מאמני האלגיה הלאומית הגדולים ביותר, ומצד שני מבחינת הצורה, – כמוהו כבעל המנונות דוקא, שחקן גדול בשיר, בבתים, בשורות, באותיות, באקרוסטיכון בצרופי־מלים, – עד כדי מוקיונות ולולינות. קודש־קדשים – בכונתו, וחולי־חולין, כביכול, – במלאכתו; ככהן גדול בעבודתו – מכאן, וכעושה־להטים בזירה של קרקס – מכאן; בעל תפלה צדיק וישר, אשר קולו רווי כאב וצער עמוקים כים, שכולו דחילו ורחימו, אוהב ישראל ואלוהיו מן הנשגבים ביותר, ובמעשה השיר – אמן האפור, חכם ההעויה, מעל קלעים ופרגודים, מסלסל בסלסולים, פעם רץ ודוהר, ופעם הולך עקב־בצד־אגודל, בוכה וצוחק צועק צעקות ולוחש לחשים וכדו‘; האם כך צריך להיות משורר? – לאו דוקא! אבל ר’ ישראל נאגארה לא יכול היה להיות משורר גדול אלא בדרך זו בלבד, האורגנית לו ביותר, וכן כל יוצר באשר הוא יוצר ואמן.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!