א    🔗

גלוי ההשפעות הספרותיות היה למין “דבוק” או פולחן אצל רוב המבקרים שלנו, וביחוד אצל חכמי השירה העתיקה, שדבר זה אינו עוד לגבם בחינת פרט אחד בכלל ההערכה, אלא עיקר שלה ותכליתה; אפשר לצין כבר “נוסח”, מטבע עוברת לכל מעריך־הערכות – קודם כל הרי ההשפעה הערבית לאחר כך זה השפיע על זה, באופן כרונולוגי, כמובן, ראשון על שני, ושני על שלישי, וכן עד אין־סוף; ושוב שירת ישראל באיטליה מושפעת מזו שקדמה לה בספרד, ומשורר איטלקי מאוחר, מסתבר ומסתבר, שהושפע ממוקדם לו, ומשוררים בארץ־ישראל מלפני ג' וד' מאות שנים גם הם, מן הדין ומן ההגיון הוא, שהושפעו ממשוררי ספרד וממשוררים ערביים בזמנם ובמקומם. וכו' וכו‘; וההשפעה היא כללית בהחלט, – במשקלים, בדרכי חריזה, באופן המחשבה, בנושאים, בהלכי־רוח; בקצור כמין כת מחקים זה את זה עד ראשית ועד ראשון, שהיה לפי זה, הטבעת שבה נחתמו כל השאר; ולא חשוב לגמרי שאין אומרים דבר זה בפרוש, כך אין הבדל בדבר שהכונה היא שונה מזה, ואף לא העובדה שבדרך כלל קושרים תארי כבוד ועטרות שבח לנערכים – “משורר גדול” או “משורר לאומי” וכדו’ כי כל עוד אין מצינים את היחוד של המשורר, אין מבליטים ואין מוכיחים היכן מקוריותו ובמה נבדל הוא מקודמיו, עד שאין מעלים על נס השקפת עולם אישית, כל עוד אין מראים באצבע על אוצר הלשון השונה, על סמלים על צרופים מיוחדים – הרי הקורא רשאי להסיק מעצמו את המסקנה, כי בעצם כולם יחד, עשרה או עשרים משוררים, אינם אלא אחד בלבד, ואין השנוי ואין ההבדל אלא ביוגרפי.

ב    🔗

ההשפעה בדרך הכלל – אינה לא מעלה ולא חסרון, אלא היא תכונה טבעית לכל אדם וגם ליוצר האמן; לאמתו של דבר, הן כל מעלותינו וחסרונותינו מקורם באיזו השפעה אם רחוקה ואם קרובה, אם גלויה ואם נסתרת; ומשפיעים עלינו קודם כל תופעות הטבע, מראות־הנוף, אקלימים, משטר החברה, השכנים, המורים, וכך הכל הכל; ואם כזאת היא העובדה – מה טעם יש לצין, שעה שהננו מעריכים יוצר מן היוצרים, את מדת ההשפעה דוקא שבאה לו מקריאת איזו יצירה של זולתו, קודמו או בן זמנו, ולא לצין, נגיד, השפעת אבותיו, או שכניו, או גשם שירד ביום מן הימים, או רעם חזק שהכה באחד מלילותיו, וכדומה? וכי מה תימה, שמשורר זה הושפע משירי בודלר או שני לו הושפע משירי גתה? ודי שהושפעו! אי־אפשר שלא יהיו מושפעים! הן גם בודלר הושפע (מא. א. פו) וגאון כמו גתה לא “נוקה” מהשפעה (ולא רק משקספיר); הלא העיקר־הראשון אינו בזה, וכמעט שגם עיקר שני ושלישי אינו נעוץ בעובדות ההשפעה כשלעצמה מיוצר זה או אחר, אלא שוב באיזה אופן הושפע; ודבר זה אפשר לבחון ולקבוע רק בשעה שקובעים תחלה מה הן תכונותיו המיוחדות, המקוריות והאישיות של הנערך; כי מה מוסיף לנו, או מה גורע, אם נדע את מערומי העובדה, כי את אב־הטפוס של רסקולניקוב לדוסטויבסקי אתה מוצא ב“האב גוריו” של בלזק? היכן כאן צד חיוב או איזה יסוד לשלילה כל שהיא בפרט קטן זה? הדגש יהיה לעולם בהבדל שבין רסטיניק הבלזקי לבין רסקולניקוב הדוסטויבסקאי, ולא הדמיון החיצוני שביניהם; וכי יתכן שימצא מבקר אשר יגיע מתוך הפרט הזה לידי כלל של טשטוש התחומים ליחוד ולשוני בין דוסטויבסקי לבלזק, או אפילו בין “האב גוריו” לבין “החטא וענשו”; וכי מה טעם בזה שאנו נותנים “סימן” בפרוזה של ח. נ. ביאליק, שהושפעה ממנדלי־מוכר־ספרים? וכי יחיד הוא ח. נ. ביאליק שקרא מתוך שמחה־שבכל־ רמ“ח את יצירותיו של “סבא” ונפשו בו נענתה מרצון, קלטה ומזגה בהויתה את שמצאה יפה לעצמה? גם בספוריו המלוטשים והמזהירים של י. ד. ברקוביץ יש למצוא אותות השפעה משל מנדלי מו”ס ולא עוד, – אלא שגם בספורי ש. בן־ציון יש מהשפעתו הטובה של “סבא” ואפילו ח. הזז בספוריו הראשונים אינו בן־חורין מהשפעה זו; וכי יש מפני כן איזה קו ישר בין מנדלי מו“ס, ח. נ. ביאליק, ש. בן־ציון, י. ד. ברקוביץ וח. הזז? לא! כלומר: – אותו יוצר השפיע ואותן יצירות השאירו רושם עמוק, אבל אין זו השפעה אחת בשום פנים ואופן; אדרבא, השוני בהשפעה הוא כל כך גדול עד שנקל יותר לומר כי ארבעה (כביכול) מנדלי־מו”ס השפיעו; וכל־כן למה? פשוט, יען כי המושפע כאן עיקר ולא המשפיע; ועל כן, רק לאחר שהמבקר עמד על סגולותיו של הסופר הנדון על ידו, משמצא וקבע את יחודו, את טעמו שלו בלשון, את כוחו בבצוע אמנותו, משבקש והעמידנו על עולמו של זה – מערכת הרגשותיו ומסגרת מחשבותיו, רק אז ראוי שיראה לנו, בדרך הנתוח המפורט דוקא, היאך הושפע ממי שהושפע, מה קנה לעצמו מדעת (ואין בודאי כל חטא בכך) מה קבל שלא מדעת (כאלו משלו הוא), באיזו צורה מזג את הדברים ועשה את יצירתו האישית; דוקא בדברינו ובכתבנו על ההשפעה הננו מצווים – לדיוק, לפרוט; לזירות הגדולה לה ביותר; בענין זה אין להסתפק בשום הכללות, ורמזים בהשערות.

ג    🔗

ודאי יש איזו אחדות, לא רק בעטיו של הזמן והמקום המשותפים בין משוררי ישראל בספרד, ומובן מאליו, שיש כאן סימנים מובהקים של אסכולה, לא בכונה מכוונת, אלא בדיעבד, מחמת תנאים מדיניים וחברתיים שבאותה תקופה; כמו־כן אין כל ספק שהתרבות הערבית בכלל והספרות בפרט השפיעו ושמשו מופת, בהכרה ושלא במוכר, כי על כן ספרות זו היתה אז בעלת רמה גבוהה מאד ומן הדין שתשפיע; ואעפי“כ, – עיקר־העיקרים הוא קודם־כל וללא צל של ספק בזה, שכל אחד מן המשוררים העברים ההם היה אישיות יוצרת לעצמו; את תמצית שירתם ואת גרעין דבריהם העניניים היו נותנים לנו במסבות אחרות ואף אלו נתנו להשפעות אחרות ושונות; והראיה? – כי כל אחד מן המושררים הללו, למרות כל סימני הכר חשובים שביניהם – שונים ונבדלים זה מזה; תהום ממש רובצת בין שירתו של ר' שמואל הנגיד לבין שירתו של ר' שלמה אבן־גבירול בן־זמנו, – בתכנים ובצורות גם יחד, בקצב פנימי ו”חיצוני“, במשלים ובסמלים, במזוג הנפש ובשלבי־הקול; וכמה רב המרחק בין ר' משה אבן־עזרא לבין ר' יהודה הלוי הקרובים בזמן ובידידות; ואם כן הדבר, למה ליחס להשפעות ערך מוחלט וראשון־במעלה? וכל שכן שאין לדלג בקלות רבה כל־כך, בזריזות שכלית כזאת, על פני זמנים וארצות, ולקבוע כעיקר לדמותו הפיוטית של משורר בעל משקל כר' ישראל נאגארה – דוקא את מדת ההשפעה שלו מן השירה הספרדית ולצין לזכוּתו רק אי־אילו שנויים בתבנית המשקלים; לא המשקל בכלל כאן עיקר ראשון, – אלא אישיותו של זה והרי היתה זו אישיות פיוטית בכל רמ”ח ושס"ח; הלא הוא טבל כולו בנגינות! הלא כל אצבע מעשר אצבעותיו נטפה שירה במהותה, ביסודה, בשרשיה ובצמרתה; הלא הספר “זמירות ישראל” כמו גם ספר “הפזמונים” שלו, כמוהם כמחול־של־שירה; איזה שפע מרנין של חצאי חרוזים, של חרוז על גבו של חרוז, וחרוז אחד בתוך חרוז שני, ממש מעשה מקלעת, מורכב שבמורכב; והן ראוי לנתח ולהדגיש את יחסו לגולה, שאינו דומה לשום יחס אחר אצל משורר מן המשוררים, – מה רבים ומגוונים הם תארי הבוז, הכעס, השנאה, הקללה לאויבי־ישראל, לנכר, לגולה! וזה הכסוף לארץ־ישראל, לגאולה – עד כלות הנפש, עד טרופם של כל החושים, ואלו נעימות שונות הוא מעלה לפנינו בשירתו, שכולן תפלה ובקשה, בכי גדול, תחנה ותקוה ותוחלת; האין כל אלא ראויים קודם כל להערכה, ולאו דוקא מדת ההשפעה מן השירה הפרגים הרחוקה?

אכן, לקינו ב“דבוק” של גלוי השפעות בספרות ומי זה יודע מתי נגרשנו מקרבנו.