א

אף־על־פי שמשל־החכמה הנו סוג־ספרותי עתיק־יומין, הרי ודאי הדבר שהוא מן הסוגים המאוחרים ביותר, כי על כן יש בו משום סכום של מחשבות ורגשים, של צמצום דברים עליהם; אפשר לומר כי משל־החכמה, או האפוריזם בלע"ז – יש בו בתחומי הספרות משהו מן הנוסחה האלגבראית בתחומו של החשבון; משל־החכמה אינו אלא פרי של צמיחה וגדול תרבותיים־רוחניים קודמים וארוכים, גם בחיי הכלל וגם בחיי היחיד, שהוא יוצרם; אין לתאר בשום־פנים שאדם צעיר־לימים, אפילו הוא חכם גדול ובעל כשרון־למופת, יהיה כותב משלי־חכמה, שאין טעמם עומד אלא אם הם עמוסים גם משך־חיים וגם נסיונות־חיים; גם המזהיר שבמשלי־החכמה אין עיקרו הברקה או זקוקין־די־נור, אלא תוך־תוכה של האש לאחר שאוּכלוּ על ידיה כל החמרים הבוערים והדולקים, שהפכו לאפר; ודבר זה מוּסב לגבי התוכן כמו גם לגבי הצורה של משל־החכמה; כלומר: גם הלשון של משלי־החכמה אינה אלא פרי אחרון, או סכּום אחרון, ולא תמצא בה מאום מתהליך הצמיחה, מן הגדול מניה־וביה, כמו בשיר ובספור, אפילו הם מבוגרים ושלמים עד תכלית; אכן, אל נא יטעה הטועה בסברה, כי משל־החכמה יש בו, איפוא, מחדלון־הצמיחה או מהעדר־התסיסה. גם הצמיחה וגם התסיסה כלולות וקימות בזה, אלא שהן בסדר “הפוך”, כלומר, לא מן האפס ומן ההתחלה אל עבר התכלית האחרונה, אלא ממנה וחזרה – עד לנביטה ועד אשר שלפניה אפילו.

ב

ולא פלא הוא, אלא טבעי ומאוד מוסבר, שספרים של משלי־חכמה מועטים בכלל אצל כל עם ועם ועוד מועטים מהם אלה המקובלים, כי ספרים הללו – הם קלסיים, או שערכם כאין וכאפס ומציאותם פיקציה בלבד; אכן זהו סוג ספרותי שאינו מונה אלא דרגה אחת ויחידה: – השלמות; כל מה שהוא למטה מזה, – אולי משל הנו, אבל לא משל־חכמה; פה ושם היו, כמובן, אנשי רוח גדולים, פילוסופים, משוררים ואף פרוזאיקנים שהשאירו אחריהם גם חופן של משלי־חכמה בעלי ערך רב, – אולם המדובר הוא רק באלה שהקדישו לסוג ספרותי זה את כוחם החושב ואת יכלתם האמנותית עד כדי צרוף ספר שלם או כמה ספרים, כגון לרשפוקו הצרפתי או ליכטנברג הגרמני בזמניהם ובלשונותיהם: במאה העשרים יש לראות את משלי־החכמה של פול ולרי כיחידים המחזירים עטרה ליושנה והננו למדים לדעת, כי לעולם אין לומר על סוג מסוגי הספרות שזמנו עבר וחלף ולא ישוב עוד; כי הנה קם משורר מודרני דגול והוא דוקא מזקיק עצמו לצורה עתיקה וקלסית כל־כך ועושה בה פלא־פלאים.

ג

גורלו של משלי־החכמה בלשוננו הוא, כמובן, הקשה ביותר על־ידי עצם מציאותו של ספר “משלי”, וכל מי שכונתו להזקיק עצמו לסוג יצירה זה, גם אם חכם ואמן, – מחלחלת בו, בודאי, איזו הרתעות; לא מעט משלים נתחברו במשך הדורות, אבל אין בידינו להראות ולומר: – כזה ראה והחשב; אכן, – ספר משלי חכמה אחד, בן אלף שנים. מצוי בספרותנו, שזמן רב לא ידענוהו אלא מפי ההיסטוריה ואלו מתכנו הגיעונו רק קטעים מעטים מפוזרים ומפורדים, ולא נתפרסם כולו אלא לפני ט"ו שנים, מתוך כתב־יד גנוז ובלתי־ידוע; וכמה חכמה ובינה צפונה בעצם שמו של הספר, שרבי שמואל הנגיד חברו וקראו – “בן־משלי”: ומעלה נוספת ונדירה מאד למשלי־חכמה אלה, שמספרם קרוב לאלף ומאתים, – שהם כולם חרוזים; סבות ארעיות וגורמים חיצוניים וחולפים מנעו את הפרסום הראוי ליצירה קלסית גדולה זו, אבל אין ספק בדבר, כי סוף התהלה לבוא, כי על־כן כספר חדש הוא עמנו “בן משלי” זה ועוד ידובר בו, עוד יעריכו ואף ילמדו ואף יחנכו דורות עליו; אוצרות לאין ספור של חכמה בספר הזה הנוגעת בכל השאלות של חיי אדם בעולם, והנסוחים אין משל להם לצמצום, לשלמות, לקצב פנימי וחיצוני, ללשון מהוקצעת ומדויקת; ועד שתבוא השעה הכשרה להערכה הולמת ומקיפה, לא נסים את דברינו אלא בהדגמה של משל־חכמה אחד בלבד של רבי שמואל הנגיד, וברי לנו כי כל מי שחך־טועם לו יבחין ויוסיף להבחין בתכנו כבלשונו:

שְׁלַח יָדָךְ בְּחֶבְרַת מִי

כְּנִגְלוֹת לוֹ מְסֻתָּרִים,

וּמִי חֻצַּב לְבָבוֹ מִן

יְגוֹנֵי־לֵב וּמַשְׁבֵּרִים,

תְּהִי מוֹצְאוֹ בְּהָקִיץ – יוֹם

חֲבֵרֶיךָ כְּשִׁכּוֹרִים –,

וְיַחְזִיק אֵת כְּתוֹת שִׁבְרָךְ –

בְּמוֹעֵצוֹת כְּמַסְמֵרִים.