כל מעשה בתחומה של הספרות, אפילו הוא לשם תועלת למודית בלבד, וגם כשאינו אלא ענין לשקידה ותבונת־כפים, – אי־אפשר לו בלי אהבה רוחנית ובלי לינה באהלה של שירה; ומה מלאכה פשוטה וחלקה ממלאכת הקונקורדנציה, גם כשזו היא של כתבי־הקודש, המצריכה, לכאורה, לא יותר מידיעה מושלמת בלשון ודקדוקה, מעשה באופן שיטתי ובאורך־רוח? ואעפי“כ, צאו נא וראו, כי כל אלה שעסקו או עוסקים בכך – תמיד־תמיד איזו רוח מרוחות השירה מפעמת אותם; ולא רק ד”ר שלמה מנדלקרן, בעל “היכל הקודש”, שהיה משורר־בפועל, אלא גם איש־מדעים כיוליוס פירסט, שכל מושב שישב בו היה לו בחינת קתדרה, ובודאי גם בהלוכו נגרר אחריו כסא־ההוראה הגבוה שלו, – אפילו אצל יוליוס פירסט זה, אם תבקש בכל נפשך לראות את הבלתי נראה, אבל המצוי בהכרח הדברים לעמקם, – מצוא תמצא את המוזה, הצנועה והבישנית, כמובן, שהוליכתו בדרך העסוק במלים, בצרופי־מלים, בשרשי־מלים, ובמנין המלים, החוזרות ונשנות בכל ספרי־הקודש; והיכן תמצא את זאת? הגבר נא ראיתך, אסוף את שימת־לבך והתבונן־נא, כי עתה תראה בסיומו של כל סדר מסדרי האותיות אשר בקונקורדנציה שלו – שירים קצרים, וגם קצרים מאוד, מסודרים באותיות פטיט; ובשירים ה“מוברחים” הללו כמה וכמה טעמים: – פעם של תפלה. ופעם של הודיה, פעם של שבח ותהלה, ופעם של שמחה והתפעלות ממעשהו עצמו; הקצב, – כבד אמנם, אבל הוא ישנו; המלים – רגובות, אבל יש בהן ליח נסתר; החרוזים – אינם מצלצלים אבל יש בהם משום אקורד; כן, כן, – אשרי השירה הגדולה, הזקופה והנסיכית, זו ששרביט המלוכה בידה, אם יש לה גם אחות קטנה כזאת, צנועה ונחבאת־אל־הכלים, המתנה אהבים עם אנשי־המעשה, או אנשי פרוזה, ואפילו עם אנשי המדע המדויק והחמור, רחמנא יצילנו. –