א

יש סופרים ואמנים המסוגלים לעשות בתוך כתביהם מן העבר, אם הקרוב ואם הרחוק, – כעולה על דעתם בשעה מן השעות, ולא רק שהם בוררים ביניהם או גורעים מהם, דבר המסתבר על נקלה, אלא שהם גם מוסיפים, משנים מן המטבע של הזמן ונסבותיו, טורפים את הדברים כולם ומתייחסים אליהם כהתיחס אל חומר גלמי, משלבים מחשבה חדשה במחשבה ישנה, רגש שחלף ברגש שקם והיה עכשיו, ומצרפים כתובים אחרים ושונים, ואעפי"כ אינם רוצים לעקרם מתאריכם הקודם; כותב־טורים אלה תמה על יכולת מבורכת זו, שאינה מאפיו; כי כל חזרה על נושא ישן, ואפילו על דעה שעדין הוא נוקט בה ועל הרגשה שלא עזבה אותו, – אפשרית רק בדרך של התעלמות גמורה ממה שנכתב כבר על ידו; כל כתיבה היא בחינת התארעות אחת, השתלשלות־מישרין של התיחדות שלמה ורצופה עם יצירה מן היצירות, התיהדות העשויה, כמובן, לחזור ולחזור בפרקי־זמן שונים, והיא תמיד בחזקת פגישה ראשונה; וכשם שהיצירה שהוא בקי בה והיא ידועה לו על בוריה מופיעה לפניו כחדשה ואף מפתיעה, כן גם הדעה עליה וההרגשה שהיא מולידה – אף אם לא חדשות הן עמו, – שונות ונבדלות בטעמן, בצביונן, בחיות הנושמת מתוכן; ומכאן ברור, כי מחבר המאמרים המכונסים בספר זה – אפשר היה לו או להשאירם בפזורם בכתבי־העת השונים, ואם לכנסם, הרי רק בצורתם הראשונה, כלומר: בלי תקונים ושנויים.

ב

כנוס־פזורות זה לא בא אלא משום שהמחבר מצא אחיזה בסברה, כי הזמן הזה מחייב את הסכום בכל שטחי החיים והפעולה העבריים־לאומיים, ומובן מאליו – אף בספרותנו, וכי גם זמנו האישי תובע את סכומו הפרטי, בחינת חשבון־הדרך; כולנו הועמדנו בתקפה של היסטוריה גדולה על גדולה של ברירה: – להכיר בכוחה של אינרציה ולהמשיך לעשות ולפעול על פיה, או להכיר ולדעת כי כל אחד ואחד מאתנו נתון בתוכו של משבר, כלומר שאנו עומדים על פרשת־דורות, וצפויים הננו להשבר מתוך לחץ של כחות מנוגדים, ואעפי"כ – לותר על נוחיות האינרציה, ולבחור בדרך של שבירה עצמית, כלומר: – לעשות את ההכרח רצון ושאיפה; וכיון שהצלחתה של מהפכה זו בטוחה מראש, כי על כן אין זו עוד מהפכת רעיון מתקדם כנגד מציאות נחשלת, אלא מהפכת רעיון מתקדם בשלוב מופלא עם מציאות ויש מתקדמת והולכת – הרי המלחמה בעבר לא רק שהיא מיותרת, אלא מכשילה, ואדרבא – את העבר עצמו יש “לרתום” אל מרכבת העתיד, מה גם שהוא עצמו שש לכך, וצאו נא וראו כי כל הישן וישן־נושן מוכנים ומזומנים לחיות תל־מצפה בשביל הצופים אלי חדשות ונצורות.

ג

כרך ראשון של הספר הזה – הנו בחינת מפתח לשני הכרכים הבאים אחריו, כי על כן כונסו בו המאמרים והרשימות שבהם הסביר המחבר את דעתו ואת טעמו בשאלות של ספרות, כלל ופרט גם יחד; ואף־על־פי שבשני הכרכים הבאים מסודרים הדברים לפי שיטה שיש בה מיסוד הכרונולוגיה, בלי קפדנות יתרה, – אל נא יטעו הקוראים ליחס לבעל הספר כונה כל שהיא לכתיבה תולדות ספרותנו בזמן הזה, כי הרבה יותר נכון הוא לומר, בלי לפגוע במצות הצניעות, כי יש בזה משום תולדותיו של טעם מן הטעמים בעניני ספרות; אכן, הבחירה נעשתה מתוך הקפדה שלא יבואו בספר דברים שהם מתנגדים לטעמו ולדעתו של המחבר כיום הזה, – ואולם יש ויש כאן חסר, שהמחבר רוצה ומקוה למלא אחריו בבוא שעת־הכושר.

ד

ולבסוף כמה הערות קלות: –

1. הדברים המכונסים בזה מקיפים זמן של כ' שנים, בערך, ומכאן כמובן, גם הבדלים קטנים וגדולים שבסגנון, שהקורא המעונין יבחין בהם מעצמו, ויסתיע בנדון זה, במדת־מה, בדרך־הפסוק השונה: קודמת – רגילה, ואחרונה – כל פרק במאמר כמוהו כמשפט אחד, מתוך כונה לציין כי כל הפרק הנו רעיון נבדל־לעצמו, בתוך מסכת ההערכה של נושא מן הנושאים, והוא הולם את דרך־המחשבה של הכותב בשעת כתיבתו: (שלא כקודם – פסקים־פסקים, אלא) פרקים־פרקים.

2. מתוך ידיעת מצב־הדברים במעשה הכתיב העברי בשעה זו, כשכל עתון וכל סופר הנו בעל שיטה פרטית ואין אחדות, אלא אדרבא, – מבוכה והפקרות, חזר המחבר אל הכתיב המסורתי, החסר, עד בוא העת ומוסד לאומי ימצא דרך וסמכות להרחיק לקויים ולשכלל את הצריך שכלול, וכל העם, על סופריו ומוריו, יקבלוהו ויציתו לו.