רקע
דוד בן־גוריון
שליחות המפעל החלוצי

כ“ב בתשרי תשי”א – 22 באוקטובר 1951


 

בוועידת היסוד של איחוד הקבוצות והקיבוצים    🔗

אם כי יש לזכור תמיד האזהרה המחוכמת “אל יתהלל חוגר כמפתח”, איני חושש להגיד שאנו עדים באיחוד זה למאורע רב-סיכויים הנושא בחובו בשורת התחדשות ופדות, לא רק לעצמנו ולדורנו בלבד. אני מעיז להגיד זאת, מכיוון שאין אנו עומדים בהתחלה ראשונה, אלא מסכמים פרי-הילולים של ארבעים שנות מפעל-בראשית מהפכני ויוצר יחיד במינו בתולדות התישבותנו, ארבעים שנות יצירה מבורכת ופוריה של אוטופיה נועזת ופשוטה כאחת, שיוזמיה ומתחיליה אולי לא ידעו בראשונה מה גדול המעשה שהם עושים, ומשום כך נתנו הרבה יותר מאשר קיבלו על עצמם לתת, אם כי לא נתנו עדיין אלא חלק קטן ממה שיש ביכולתם לתת. הקמת הקבוצה הראשונה כאן, על גדות הירדן, והתפשטותה המתמדת בכל קצוות הארץ, היתה המפעל האוטופי ביותר של תנועת-התקומה האוטופית אשר טיפח העם האוטופי ביותר בעולם.

אפשר להגיד שההיסטוריה היהודית כולה היא האוטופיה המופלאה ביותר בתולדות האנושות. אציין במלים מעטות את שלושת השלבים העיקריים של אוטופיה זו הנקראת תולדות העם היהודי.

השלב הראשון: עם ישראל בצעירותו, בראשית ימיו, בימי קדם, על אדמת מכורתו, מלפני יותר משלושת אלפים שנה עד לפני 2500 בערך, – מימי משה רבנו ועד עזרא הסופר. עם קטן זה נתון בתוך מאבק בלתי-פוסק עם שני שכניו האדירים, מצרים מדרום ובבל ממזרח, שתי אימפריות כבירות בעלות תרבות גבוהה. בתקופה קדומה זו שלט בכל המזרח – ובעולם כולו – כוח העריצות, והמחיצות בין העמים היו לא רק מדיניות וארציות אלא גם דתיות ואליליות. מלחמת-עולם ללא רחמים וללא הפסק היתה קיימת גם בין עם לעם וגם בין אל לאל, מלחמה בארץ מתחת ובשמים ממעל. “כל דאלים גבר” היה העקרון העליון, המוחלט ששלט ביחסי אנשים ואלים. בתקופה זו יצר העם הצעיר והקטן תפיסת-עולם חדשה, תפיסה המיוסדת על הכרת אחדות העולם והאדם ועל כוח רוחני עליון, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, כוח יוצר, מוסרי, הנוהג בעולם בחסד ובאמת, בצדק ובשלום, ותובע מאדם חסד ואמת, צדק ושלום. ונביאי עם זה הפנו מבטם מהעבר שחלף ומגן-העדן האבוד – לחזון אחרית הימים, שבו

"לֹא יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ

עוֹד מִלְחָמָה, – וְלֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ – כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ

דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

מאז היות אדם נשמעו רעיונות מהפכניים אלה בפעם הראשונה בתוך האומה העברית הקטנה על-ידי גדולי נביאיה – ישעיהו, הושע, מיכה ועוד. ואלפי שנים אחרי הישמע הבשורה האוטופיסטית של נביאי ישראל עוד קצרה יד העמים לבצע בשורה גדולה זו, וכל עמי תבל מתבוססים בפחד מלחמה ובהכנות למלחמה.

השלב השני באוטופיה היהודית – הוא מאבק אומה משונה זו להתקיים במשך אלפיים שנה בגולה, בנכר, בנדודי אין-קץ. העם נעקר מעל אדמתו, פוזר בין הגויים, וכאילו נגזר דינו. לא רק שונאים ומנדים, גם רבים מבניו חשבו שכבר נסתם הגולל על העם היהודי. אבל עם משונה זה לא ויתר על קיומו, אם כי ניטלו ממנו כל אמצעי קיום של עם, וכל הרדיפות, הגירושים, הטביחות והעינויים לא הועילו – עם ישראל חי וקיים.

השלב השלישי הוא אולי האוטופיה המופלאה והפנטסטית ביותר: העם היהודי לא רק שמר מאות בשנים על קיומו בנכר ובתפוצות, מה שנבצר מכל עם אחר לעשות בתנאים אלה, אלא נשא בלבו חזון התקומה. אדמת מולדתו היתה לנחלת זרים, ואחרי כיבושי הרומים, הביצנצים, הערבים ונושאי הצלב כמעט לא נשאר שריד לישוב היהודי במולדת. אבל העם לא נואש מתוחלתו לשוב קוממיות לארצו. בכל ההיסטוריה האנושית אין למצוא תקוות-עם מחוסרת-שחר כזו ששמר העם היהודי בלבו מאות בשנים. ויהי הפלא – לעינינו ובימינו קם הדבר, ומקץ אלפיים ומאה שנה לאחר אָבדן עצמאותנו למעשה, בימי החשמונאים האחרונים – קמה מחדש מדינת ישראל, והאוטופיה הבלתי אפשרית היתה למציאות חיה.

אבל האוטופיה לא נסתיימה – היא רק מתחילה. בחזון הגאולה היהודית היו שני קטבים: קוטב הגאולה הלאומית וקוטב הגאולה האנושית, והשלב הרביעי באוטופיה המופלאה של ההיסטוריה היהודית הוא הציר המחבר את שני הקטבים האלה, שילוב גאולת ישראל בגאולת העולם.

הקבוצה מגלמת בתוכה ראשית השלב הרביעי. היא ממַצה בהווייתה ובמגמתה כל תכני הגאולה; היא ממזגת צרכי תקופתנו בחזון אחרית- הימים, היא מבשרת פדות האדם, פדות העם, פדות האנושות. מי שדן על הקבוצה והקיבוץ רק מבחינת תכנה החברתי בלבד, מקפח זכותם בשטח כיבוש העבודה, ביצירת החקלאות העובדת, בפיתוח המשק המגוּון, בטיפוח התרבות העברית, בחישול כוח ההגנה, בהכשרת העצמאות המדינית והכלכלית. בכל אלה רבה ידה של הקבוצה לא פחות משל צורות התישבות וענפי משק אחרים, אם לא יותר. אולם נכון הדבר שיחודה של הקבוצה הוא בתכנה החברתי. היא נושאה בתוכה צורת-חברה חדשה, חפשית מנגעי הקיפוח והאפליה מכל הסוגים שפגעו בחברה האנושית בכל המשטרים ובכל התקופות ללא יוצא מן הכלל, עד ימינו אלה ועד בכלל. הקבוצה שוללת תכלית שלילה עקרון האַדנות לכל צורותיו, שעליו התבססו ומתבססים עדיין יחסי החברה – יחסי אדם ועמים, והיא מגלמת בתוכה, הלכה למעשה, עקרון השותפות בשלימותו ובמלואו, שותפות בני אדם עובדים כשווי זכויות וחובות בכל. אין זו תכנית ושאיפה לעתיד, אלא מציאות חיה ומתרחבת זה למעלה מארבעים שנה. הקבוצה הוכיחה בפועל שאפשר לבנות משק, חברה ותרבות ללא אַדנות ובמסגרת של יחסי-שותפות צרופים, כלומר יחסי שוויון ועזרה הדדית, ובזאת ערכה היהודי והאנושי, הציוני והסוציאליסטי של הקבוצה.

האַדנות נובעת מהיתרון שיש לאדם על פני חבריו, או לקבוצת אנשים על פני קבוצת אנשים אחרת – יתרון פיסי, רוחני, שכלי או משקי. הקבוצה מבטלת ומסלקת בהחלט היתרון המשקי של אדם על חברו, אבל אין היא מבטלת ואין בכוחה וברצונה לבטל היתרון הגופני והרוחני. במשטר של אַדנות, היתרון נהפך למקור של ניצול ודיכוי. במשטר של שותפות – יש לצקת היתרון לדפוסי שירות ציבורי ויזמה חלוצית לטובת הכלל. משטר השותפות אינו צורך הגאולה האנושית בלבד; גם גאולת ישראל – קיבוץ גלויות ומיזוגן – לא תיתכן בלי הגברת יסוד השותפות במדינה.

הקבוצה קמה לפני יותר מארבעים שנה כיזמה חלוצית של בודדים ומעטים אשר התמכרו בלי תנאי ובלי שיור להגשמת הציונות מתוך השראה סוציאליסטית, ויזמה מבורכת זו מצאה לאָשרה קרקע פורה בתנועה הציונית ובהון הלאומי (הקרן הקיימת וקרן היסוד), ואין לכתוב תולדות הקבוצה והקיבוץ בלי תולדות המפעל ההתישבותי הציוני ושתי הקרנות הלאומיות. הקבוצה הפרתה את המחשבה הציונית והמפעל הציוני וגם ינקה משניהם. היא צמחה על קרקע ההתישבות ולא תיתכן בלעדיה, והיא שהעלתה את ההתישבות להיות כוח מחנך ומדריך וגם מיפנה בעיצוב דמות האומה המתחדשת. עם קום המדינה, על הקבוצה והקיבוץ להשתלב במפעל-ההתישבות הממלכתי וביעודי המדינה המרכזיים: קיבוץ גלויות ומיזוגן, בטחון, הפרחת השממה ופיתוח הארץ, עיצוב דמות האומה. האיחוד של שני הגופים הקיבוציים – חבר הקבוצות ואיחוד הקיבוצים – מתקיים בתקופת התגשמותה של האוטופיה המופלאה של מדינת ישראל. איחוד זה אינו יכול להצטמצם בצירוף שני הגופים המתאחדים, אלא בתנופה מחודשת להגברת המפעל הקיבוצי ושילובו במשימות שהטילה על עצמה מדינת ישראל – כלפי פנים וכלפי חוץ, בעם ישראל ובעולם.

הקמת המדינה שידדה מערכות כל חיינו ופתחה אפיקים ואפקים חדשים להיסטוריה העברית. היא עלולה לפתוח פרק חדש גם בתולדות הקבוצה – אם הקבוצה תיענה לצרכי התקופה החדשה.

על הקבוצה והקיבוץ עובר משבר קשה, ויש שרואים את מקור המשבר בתמורה הגדולה שחלה בחיי העם עם הקמת המדינה. קשה – ואולי אין רשות – לאיש מן החוץ לדון על גורמי המשבר הפנימי בתנועה הקיבוצית. אולם כאזרח איני רואה במדינה כוח מפורר ומערער את המפעל הקיבוצי או יורשו באיזו מידה שהיא, אלא להיפך. המדינה זקוקה ליצירה חלוצית וליזמה חלוצית לא פחות ממפעלה של ההסתדרות הציונית. משימות הדור לא יבוצעו אך ורק בתוקף החוק, בכוח מנגנון ממלכתי ובתקציב המדינה. הבטחון, קיבוץ הגלויות ופיתוח הארץ לא יֵעשוּ בלי התנדבות עממית רבה וממושכת ובלי יזמה יוצרת וחלוצית של טובי הנוער, ויש צורך למדינה ויש בכוחה לחזק ולהאדיר את המפעל הקיבוצי, והמדינה עתידה להגביר את התנועה הקיבוצית, אם תנועה זו תדע להיענות לצרכי המדינה ותשא בעולו באמונה ובלב שלם, ותעמיד את מלוא יכולתה לרשות המשימות המוטלות על ישראל בדור זה.

המדינה אף היא מסגרת של שותפות; לא שותפות של יחידים ומעטים, אלא מסגרת שותפות כוללת, עליונה, המקיפה את כל האומה. נכון, זוהי שותפות של חובה ולא שותפות של רשות, כקבוצה, אבל חובה זו הוטלה עלינו לא מבחוץ, באונס, אלא נבעה מבפנים, מתוך עצמנו, מתוך רצוננו ומתוך כיסופי דורות. שותפות-חובה זו הוטלה עלינו על-ידי העם, ומרצון העם היא יונקת. ותנועה קיבוצית המפקיעה את עצמה מעול המדינה גודעת למעשה את השרשים מתוכם היא צומחת וגוזרת על עצמה התנוונות וכליה.

המדינה אינה מחייבת לחיי קיבוץ. מסגרת-השותפות הכוללת ששמה מדינה, מניחה ליחיד הגדרה עצמית מלאה בצורת חייו, אבל אין זאת אומרת שהמדינה מתיחסת בשוויון-נפש לצורת-החיים של העם. עיצוב דמותה המוסרית, התרבותית והחברתית של האומה זהו אולי יעודה העליון של המדינה, אם כי מדינת ישראל עדיין נתבעת – ותיתבע עוד הרבה שנים – להנחת היסודות של חיי האומה ולקיים שלומה ובטחונה. קיבוץ הגלויות ומיזוגן הוא בראש וראשונה ביסודות אלה, אבל דבר זה גופו לא יתכן בלי תמורת-מבנה, – מבנה כלכלי, חברתי ותרבותי, בחיי העולים. הפניית רוב העולים לעבודה, ובמידה רבה לעבודת האדמה, וספיגתם בלשון ובתרבות, עקירת המחיצות בין העדות והשבטים ומיזוגן בחטיבה לאומית אחת – מהוות את התוכן הממשי של קליטת העליה, ז"א המשימה המרכזית של מדינת ישראל.

מכשירי המדינה הראשיים בתמורה זו הם: בית-הספר, צבא-הגנה לישראל, המפעל ההתישבותי.

המפעל הקיבוצי לא ימלא בתקופה זו את שליחותו בלי שותפות אמיצה עם פעולת המדינה בשלושת השטחים האלה, וגם המדינה לא תצליח אם לא תטפח הערכים החלוציים של התנועה הקיבוצית. המפתח לתמורה התרבותית והכלכלית של המוני העולים, למיזוג גלויות, להתישבות רבתי הוא הנוער הישראלי והעולה. המדינה כבר עשתה צעד חשוב: הקמת נח“ל. אין צורך במסיבה זו להרחיב הדיבור על ברכת הנח”ל בשביל הכשרה חלוצית, חיזוק הבטחון והרחבת ההתישבות. אולם צעד זה אינו מספיק. נח“ל מתחיל בגיל מאוחר; 18 ומעלה. ונמשך רק שנה. עלינו לטפל בהכשרת הנוער וחינוכו בגיל רך יותר וזמן ממושך יותר, לפחות מגיל 14 עד גיל 18, מה שעושה עכשיו גדנ”ע בחלק מהנוער. בהכשרת נוער זה – כל הנוער בגיל זה, שגדל בארץ או עלה מהגולה, הלומד והעובד, תלוי גם גורל הצבא והבטחון, גם גורל הקליטה התרבותית של העולים ומיזוגם וגם גורל ההתישבות העובדת והמפעל הקיבוצי.

יהדות אירופה, שיצרה את התנועה החלוצית ובנתה המפעל הקיבוצי, כמעט שנשמדה כליל. אין להתיאש מיהדות אמריקה הצפונית והדרומית, אבל העליה החלוצית מהארצות האלה בשנים הקרובות תבוא רק טפּין טפין. המעין החלוצי למען הבטחון, ההתישבות ווהתנועה הקיבוצית – הוא בארץ, בנוער הישראלי ובנוער העולה. בכל שנתון יש לפחות חמשה-עשר אלף נערים ונערות, ונוער בגיל 14–18 יש למעלה מששים אלף. מנוער זה יבואו המגינים, המתישבים וממשיכי הקיבוץ ומרחיביו, והכל תלוי בכך באיזו מידה נעניק כוחות חינוכיים להכשרת נוער זה. לא כל ששים האלף ילכו לקיבוץ ולהתישבות, אבל אין ספק, שאם נשקיע בהם מאמצים חינוכיים כאשר השקענו לפנים בנוער היהודי בפולין, ליטא וגליציה, ילכו מאות ואלפים להתישבות חלוצית בכל שנה.

עתיד המפעל הקיבוצי הוא הנוער הזה. תקוות הנוער הזה, סיכויי הכשרתו וחינוכו – הם הכוחות החלוציים והמחנכים הנמצאים בהתישבות העובדת.

אם התנועה הקיבוצית והמושבית תבנה את הנוער הזה – היא גם תיבנה על-ידו.

ולבסוף תרשו לי הערה אחת לגוף העניין.

הסימן המובהק של הקבוצה והקיבוץ – זוהי הצורה העליונה של שותפות, שותפות בכל, ושותפות על יסוד של שוויון גמור. אולם השותפות תלויה בשותפים. ויש לזכור תמיד: נושא השותפות הוא האדם. אדם אינו מספר, אינו הפשטה, אינו אובייקט לצורת חיים, אלא יצור חי, הנושא הפעיל של צורת החיים. האדם הוא גם עולם שלם בפני עצמו, וגם חלק מהעולם; הוא גם עולם סגור ועולם פתוח, הוא גם אמצעי וגם מטרה, גם נפרד וגם נצמד, והקבוצה תצליח אם תדע לטפח לא רק את השותפות – אלא גם את השותפים, ותשווה לפי עיניה תמיד את האדם שבקבוצה, דרכיו, מאווייו, סגולותיו, ותשים לב גם ליחדות האדם וגם ליחידותו; הקבוצה היא פדות האדם כשם שהיא פדות החברה, ואני מאמין – גם פדות האנושות.

ואם הקבוצה תהיה נאמנה לאדם שבתוכה וליעוד החברתי של האדם – ליעוד החלוצי של האדם בישראל שישתלב ביעודים החלוציים של המדינה, אני מאמין שיתקיים גם השלב הרביעי באוטופיה שלנו – גאולת האומה כשהיא משולבת בגאולה האנושית. ולמפעל הקבוצתי יאָמר בלשון הנביא: " ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם, לאור גויים".




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!