ל' בחשוון תשי"ב – 29 בנובמבר 1951

באגודת העתונאים    🔗

המסורת שקבעתם להזמין את ראש-הממשלה להסב אתכם ביום השנה של החלטת או“ם על הקמת מדינת-היהודים פוטרת אותי מלדבר על ענינא דיומא במסיבה זו. זוהי אותה ההחלטה שנתכנסתם לכבודה לפני שנה ולפני שנתים ולפני שלוש, וזהו גם אותו ראש-ממשלה שהזמנתם למסיבות כל השנים האלה. לא אחת ציינתי שבלי הכרעת הכוח היהודי היתה החלטת או”ם נעשית לאַל, אם כי אין להפחית על-ידי כך ערכה המוסרי של ההחלטה. שתי הנחות אלה הן כמדומני מחוץ לוויכוח, ותרשו לי, איפוא, לברר במלים מעטות שאלה אחרת: לא מי הקים את המדינה, אלא אם המדינה כבר קיימת ועומדת? ואל תהא השאלה תמוהה בעיניכם כי גם השואל יודע שביום 14 במאי 1948 הוכרז על הקמת מדינת ישראל, ומאז המדינה קיימת, וגם משתתפת בארגון האומות המאוחדות, ועושה פעולות אחרות, עוד יותר חשובות. השאלה שלי מכוּונת להדגיש הנחה, שאני מקווה כי תסכימו לה, שהקמת מדינת ישראל אינה מעשה חד-פעמי, אלא תהליך ממושך וקשה, הדורש מאמצים בלתי-פוסקים, אולי מאמצי דורות; יום יום אנו חייבים להקים המדינה מחדש, − כי מדינתנו שונה מכל שאר המדינות והיא פועלת בשני ממדי-זמן שונים, ומכאן הקשיים הפנימיים ואי-ההבנות המרובות והטענות ההדדיות שבינינו.

מדינת ישראל פועלת בממַד השעה השוטפת, ועליה ליענות לצרכי יום יום של כל איש ואשה בישראל. והצרכים מרובים ושונים, קטנים וגדולים, חשובים וטפלים, ואין היא בת-חורין להיפטר מהם. ורבים – ובתוכם רוב העתונאים – דנים את המדינה על פי יכלתה ונכונותה ליענות קודם כל לצרכים אלה.

אולם מדינת ישראל פועלת, − וחייבת לפעול, אחרת תתכחש לזכות קיומה וליעוד קיומה – בממד העתיד, בממַד הדורות, ועליה להבטיח צרכי האומה, מאווייה, כיסופיה וסיכוייה ההיסטוריים, ולעמוד על משמר בטחונה ומילוי יעודה כלפי הגאולה, והתביעות מהמדינה לסיפוק צרכים היסטוריים אלה הן גדולות ודוחקות ומטילות נטל כבד על התושבים ומעמסה איומה על המדינה ועושי-דברה, ויש לפעמים ניגוד וסתירה בין צרכי יום יום ותביעות יום יום של התושבים ובין צרכי הדורות ותביעות העתיד. ובמקרים אלה שליחי המדינה חייבים לבכר את העיקר על הטפל, ולתת זכות-קדימה והעדפה לצרכי הדורות על צרכי יום יום, שאינם חיוניים, ולהשקיע מיטב המרץ והאמצעים לביצור העתיד, לפעמים גם על חשבון נוחות ההווה.

ואני מבין לנפש העתונאים, נציגי העתונות היומית. עליהם לראות ולהראות דבר יום-ביומו. אפילו יום אחד הוא תקופה יותר מדי ארוכה לרבים מכם, ויש עתון בוקר לכל מה שנתארע אחר הצהרים, ועתון ערב לכל מה שנתארע מהבוקר ועד הצהרים, והעין צמודה לכל מראה חולף והאוזן קשובה לקראת כל קול רעש ושאון מאשר יבוא, והעט נחפז לתפוס הרעש בטרם ישתתק או המראה בטרם יגוז, ואין פנאי ואין אולי יכולת לשהות במחשבה ולהבחין בין מראה עשן חולף ובין קול עלה נידף אשר מיד לאחר העלאתו על הנייר וקריאתו הראשונה ישָכח ויצלול בתהום הנשיה, ובין גילויים ומעשים שיש בהם מן הנחת יסודות או ערעורם לימים יבואו, שרישומם יהיה ניכר לזמן ארוך.

העתונאי חייב ליענות למאורע השעה, וכל הזריז הרי זה משובח. הוא לא יכתוב על מורים שעושים יום יום עבודתם באמונה. כי מאי קא משמע לן? אבל הוא לא יוכל לעבור בשתיקה כשמשום-מה נפסקה עבודה זו או עומדת להיפסק ע"י שביתת מורים. הוא לא יספר על מאות ורבבות של מתישבים ותיקים וחדשים העובדים יום יום בשדה, נוטעים וזורעים, עובדים ברפתם ובגינתם, בונים בתים ומעבדים אדמת-בור. אבל הוא חייב לציין ולהתריע על עשרות או מאות אחדות עולים שעזבו את הכפר ונדדו העירה או הפגינו במשרד הסוכנות. כמו כן הוא לא יכתוב אף אות אחת על מאות אלפים שעושים ומקבלים באהבה פעולת המדינה בשטח זה או אחר, אבל הוא לא יעשה מלאכתו רמיה ולא ימָנע מלספר בפרטי-פרטים כשאיזו עסקנים פוליטיים יביימו הפגנה של “מזי-רעב” או “דורשי-שלום” וכדומה. כשאניות ישראל יפליגו מחופי הארץ וישאו מערבנו לקצווי תבל ויביאו מנמלים זרים מכל טוב – לא יזכר הדבר ולא יפקד. אך אם מספר ימאים יעזבו אניותיהם ומישהו ינסה להשתיק את הצי המסחרי הישראלי – לא ירד הדבר מדפי העתונות.

כל זה הוא בטבע הדברים – כי לכך נוצר העתון, בכל אופן כך סבורים רוב העתונאים בארצנו וגם בכמה ארצות אחרות. העתון נוצר ל“חדשות”. אניה המפליגה כסדרה, מורים המלמדים תורה לתינוקות, מתישבים שמרחיבים עבודת האדמה, פועלים המפעילים מכונות בבתי-החרושת, סוללים הכובשים דרכים חדשים במדבר הנגב, ועובדי המדינה העושים מלאכתם באמונה וביושר, − כל אלה אינם “חדשות”. מעשי פשע של שודד, אנס, רוצח; מעילה של אחד הפקידים, הפגנה פוליטית, שערוריה צבורית − אלה הן “חדשות”.

איני יודע אם הכותרות השמנות והמעוררות, שהרעישו לבבות הקוראים יום יום – יזכו להיאצר אי-פעם בספר דברי-הימים של תקופתנו. לי נראה שההיסטוריון בעתיד ימלא ספרו תיאורים וסקירות וניתוחים של מעשים אשר לא זכו כלל להיזכר על דפי העתונות היומית, ואין זו אשמת העתונאי – כי הוטל עליו להיות עתונאי ולא היסטוריון, עליו לתאר המאורע החולף שמעורר רעש, ולא לשעמם את הקורא בדיסרטציות מדעיות של סופרי קורות העתיד.

זכורני ההמולה הרבה והממושכת שנתעוררה בעתונים לרגל הודעתו של איזה רמאי בינלאומי מבני אחינו שהוא עומד להתישב בארץ. והוויכוחים המרובים שהתנהלו במאמרים ראשיים אם לתת לו זכות כניסה לארץ או לא, והסנסציה הרבה לאחר ש“הגבור” המפורסם זיכה אותנו בביקורו בארצנו, והלך כלעומת שבא. ובימים ההם, כמו בימים שלפניהם ולאחריהם, נעשו בארץ מעשי יצירה אדירים שלא זכו להיזכר אף במלה אחת באותם העתונים, אם כי אלה משנים פני ארצנו ומניחים יסוד לעתיד האומה. אבל זהו טבע העתונות, עסקה – הרגע, ובעיקר הרגע היוצא דופן, − הצעקני, המסעיר, המגרה, בקיצור – השערוריה. ואין לבוא אליכם בטרוניה ובקובלנות. לכך נוצרה העתונות –כך בכל אופן מאמינים רוב העתונאים, גם בארצנו וגם בארצות אחרות. גם המדינה נטרדת מזמן לזמן בשערוריות, אבל מסופקני אם מדינתנו היתה קיימת עדיין אילו עושי דברה היו חיים אך ורק בממד של ההווה והיו רואים אך ורק את הקצף העליון של המתהווה ונטפלים אך ורק לצרכים ולתביעות הרגעיים.

הקמת מדינת ישראל לא נסתיימה, לא מבחינה פנימית ולא מבחינה חיצונית, לא מבחינת העם היהודי ולא מבחינת העולם, לא מבחינת השטח שברשותה ולא מבחינת הסביבה שמחוצה לה. כל מדינה עומדת פחות או יותר במאבק מתמיד, יש לה מחסורים שהיא רוצה לספק והיא עומדת בוויכוחים ובמו"מ עם שכנים, ויש לה בעיות לפתור וליישר, אבל הוויתה נתונה, מציאותה מגובשת והיא משובצת בריקמה הבינלאומית.

מדינת ישראל, אם אפשר להגיד ככה, רק זה נזרעה והתחילה לנבוט, והרוחות הרעים תוקפים אותה מלמעלה ושתילים זרים ופרועים מסביב מצֵרים צעדיה וגידולה מלמטה, והנֵצר הרך נזקק לרחמי שמש ממעל ולמזון האדמה מתחת ולטיפול מתמיד ונאמן של יד אמונים, בפני כל המזיקים והשכנים הרעים ובפני סכנת בצוֹרת וחוֹרב ורוחות סערה…

מדינת ישראל כאילו אף היא משובצת בחברה הבינלאומית, והיא חברה באו“ם ועומדת ביחסי ידידות עם עשרות מדינות בעולם ועטופה אהבת עם ישראל בעולם, אבל אין אף אחד מהיסודות המהווים מדינה – שטח, אוכלוסין, גבולות, משק, − יציב ומגובש; עצם קיומה הוא עדיין מופרך בעיני כל שכניה הקרובים, ולמרות חברותה באו”ם אין מדינת ישראל משובצת עדיין במציאות העולמית, ועוד לא ברור אפילו אם העם היהודי מסוגל לאחריות הממלכתית שהמדינה הטילה עליו. זהו אולי פרדוכס מר, אבל נכון הדבר: לא היה דבר שהעם היהודי נכסף לו במשך דורות – כמדינה יהודית. ואין דבר שהעם היהודי לא היה מוכשר לו – כמדינה יהודית. ועל המדינה ליאבק לא רק עם קשיים אוביקטיביים ואויבים מבחוץ, אלא גם, ובשעה זו אולי בעיקר, עם קשיים ומכשולים פנימיים, ואין להכריע מי מהם גדול. עם שחי מאות ואלפים בשנים בנכר, בנדודים, בתלות, בחסד זרים ונמצא מחוץ לאחריות על גורלו ועל עצמו, וסמך על נסים ועל כוחות שלמעלה מהטבע ושמחוצה לו, − עם זה אינו נהפך בן-לילה לעם ממלכתי, היודע לשאת מעמסת האחריות, שעצמאות מטילה על כל עם, − כי העצמאות מוסיפה ומחמירה אחריות ולא גורעת ומקילה, כל ישראל ערבים זה לזה – כלל זה נתקבל בחיינו גם בתקופת הגלות, והוא עמד לנו. אבל הערבות ההדדית של פזורי גולה הבנויה על גמילות-חסדים לאחים נרדפים אינה מספיקה לאומה עצמאית שעומדת על כוח קיבוצי ואחריות מדינית משותפת ורצון היסטורי מלכד.

חציו של ישובנו לא היה עדיין כאן בזמן היווסד המדינה, וגם עכשיו אין אנו אלא כעשרה אחוזים מהעם היהודי, לאחר אבדן שני שלישים של יהדות אירופה.

ואין להתעלם מהתקופה המסוערת שבה נוצרה מדינת ישראל. העולם מפולג לשנים כאשר לא היה, אם כי מעולם לא היתה הרגשה כל כך ברורה כי העולם כולו מהווה יחידת-גורל אחת. לפנים היו מלחמות באחת הפינות או גם בפינות שונות, ולכל שאר חלקי העולם לא נגע כלל הדבר או גם לא היה ידוע. עכשיו כל גץ שנדלק אי-שם – עלול להצית תבערה עולמית. ויש לנו בני תערובות בכל הארצות.

אנו חברים באו"ם – אבל כוחות עולמיים אינם משלימים אתנו, והכוונה אינה אך ורק לעולם הערבי. עמי-ערב שעמדנו נגדם במלחמה הם רק חלק של עולם ערבי זה; סכסוכנו נתרכז בתחומי המזרח התיכון; העולם הערבי משתרע עד גדות האטלנטיק, ויש הינטרלנד מוסלמי רב – באפגנניסטן, בפקיסטן, באינדונסיה, בפרס. אך יש עוד כוחות שקשה להם לקבל אותנו בלב שלם. לא רק בנו היתה יד הזכרון ההיסטורי, גם אחרים אינם שוכחים מה שנתחולל בארץ זו לפני כאלפיים שנה; לדידם נידון העם היהודי להיות נודד בגויים; והנה – שבנו להיות עם עצמאי; וגם רבים מידידינו מכירים אותנו כיהודי חסות – אמנם כראויים לחסות ולאהדה אבל לא כעם עצמאי, והם תוהים, ואולי בצדק, אם נעמוד במבחן זה.

לא הזכרתי הבעיות המשקיות, הכספיות והחברתיות שלנו, וגם לא אגע בהן, כי אין עניני להעסיק אתכם היום בדו"ח על מצבנו ועל בעיותינו, אלא רצוני לציין ההבדל שישנו ומוכרח להיות בגישה של העתונאי ובגישה של שליח המדינה.

למחרת 29 בנובמבר חגגו היהודיים. ביום 14 במאי חגגו עוד יותר. אודה על האמת: לא היתה השמחה במעוני בשני הימים ההם, לא באשר החשבתי אותם פחות מאחרים, אלא באשר הייתי שרוי בדאגות חמורות ובחרדה עמוקה לקראת הבאות. ובאו הדברים המחרידים − ולכאורה נסתיימו בנצחוננו. אני מצטער להגיד שאיני שותף אף להרגשה זו; ולא אעלים מכם חרדתי שאנו צפויים למבחנים קשים מכל אלה שעברו עלינו עד היום. והנצר הרך הזה הנקרא מדינת ישראל טעון טיפול רב, ממושך, נאמן, מלווה אהדה ומסירות וחסד.

ואף על פי כן אני מאמין במדינת ישראל, לא רק כפי שישנה, אלא זו שעתידה להיות, כזו שהבהיקה דורות בנשמת האומה ובחזון נביאיה וחכמיה. ואני מאמין במדינה מפני שאני מאמין בעם היהודי.

וגם ביחס לעם היהודי אין לי אשליות. אני מכיר, נדמה לי, בפגמיו ובליקויו ובחולשותיו, לא רק אלה שמשותפים לכל העמים, אלא גם אלה המיוחדים לו. אני קורא לא רק את העתונות של ימינו, קראתי גם את העתונים שהופיעו בימי קורח בן יצהר ודתן ואבירם; קראתי את העתונים שבימי רחבעם וירבעם בן נבט, ובימי בניהם החשמונאים – של אלכסנדר ינאי המלך ושלומציון המלכה. בשטח השיטנה וההתגודדות והשנאה והקנאה לא נתחדש הרבה בימינו אלה. והגלויות המתקבצות במדינה אינן מסייעות לפי שעה להגדיל האחווה והאחדות היהודית. ואף על פי כך! – יש להאמין בעם מופלא זה! היש עוד עם שהוא מסוגל למסע ארוך זה על במת ההיסטוריה מים-סוף בימי משה רבנו ועד ים-סוף בימי צבא ההגנה לישראל? למדנו הרבה במסע ארוך זה, והיסורים שעברו עלינו אי אפשר שהיו יסורי-חינם.

“היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת”? שאל הנביא, גם לא ישתנה עם בבת-אחת, אבל אנו מסוגלים ללמוד − כאשר אולי לא מסוגל לכך כל עם אחר, ולמוד נלמד, כי תאכוף עלינו יד הגורל והחזון, ואולי תצאו גם אתם העתונאים, מגדרכם ומאיצטגנינות הרגע שלכם, ותתנו יד לחינוך העם והכשרתו לקראת הבאות? איני מציע לכם שבמקום עתון יומי תוציאו כל בוקר שנתון או כרך “התקופה”, אבל גם ברחשי יום יום אפשר להבחין, ולפי עניות דעתי יש להבחין, בין המוֹץ והקצף וההמולה הריקה וגילויים קיקיוניים, ובין עלילות ומעשים והתרחשויות המעצבים את העתיד לשבט או לחסד.

העלילות האדירות בדברי ימי העמים אינן מתגלות ומתלבטות בבת-אחת; הן מתבשלות בחביון ההיסטורי לאט לאט מתוך הכנה והכשרה ממושכת ומתוך טיפול יום יומי נאמן, ולרוב סמוי מן העין. ועוד מלאכת הגאולה היהודית בראשיתה, ומדינת ישראל זקוקה עוד לטיפוח מתמיד לאורך ימים.

עוד יפלו בתוכנו דברים קשים ומרים, אך יבואו גם הגדולות והנצורות. ומשאלתי מהעתונים: היו לגשר בין ממַד ההווה ובין ממד העתיד.