ו' באב תשי"א – 8 באבגוסט 1951

בוועידת האיחוד העולמי

מדינת ישראל היא חלק של העם היהודי, אבל חלק כזה שאין דומה לו בכל שאר החלקים של העם היהודי. היחוד הזה איננו מתחיל במדינה. אותו הדבר היה כשהיינו רק מה שקראו “ישוב”. הישוב היהודי בארץ ישראל היה חלק מהעם היהודי, אבל זה היה חלק שלא היה דומה לו בשום חלק אחר של העם היהודי. הוא היה שונה מכל ישובי היהודים בעולם במבנהו הפנימי, בתרבותו, בלשונו, במשקו, ברוחו, ברצונו, ביחסיו הפנימיים והחצוניים; ומשום כך היה למדינה. גם תנועת-הפועלים הישראלית היא חלק של העם היהודי וחלק של תנועת-הפועלים, אבל היא חלק שאין דומה לו בעם היהודי ואין דומה לו בתנועת-הפועלים.

לפני 18 שנה, בהקדמה לספרי “ממעמד לעם”, ניסיתי להסביר את היחוד של תנועת-הפועלים הארצישראלית. ולמען חסוך זמן הרשו לי לצטט את ההגדרה הקצרה הזאת:

"סבל דורות של עם דווּי עשוק מולדת, אשר זרח עליו חזון תקומה ומהפכה העלה לארץ נוער יהודי נועז ומעפיל, עז רוח וקשה-עורף, מורד ויוצר – ויתקע נס-העבודה בשממות-קדומים, ויקם הפועל העברי בארץ ויהי ליציר מולדת ויוצרה.

לא נֵצר נוסף, – גזע חדש של מעמד עובדים צמח לעם היהודי בארצו.

לא מקורות אכזב של גיטאות העבודה היהודית בגולה, אלא מעינות-ברכה, אשר נבקעו במולדת מתנערת, מרווים את שרשי הגזע הצעיר ויוצקים בו כוחות גידול ויצירה, אשר לא ידע הפועל היהודי בנכר.

לא מרד-אין-אונים ורוגז עקר של בן חורג עלוב-גורל, אשר מילאו את חלל תנועת הפועלים היהודית בגולה, אלא מאוויי-כיבוש רבי-תנופה של מייסדי מדינה וגואלי-עם יחמו את תנועת-הפועלים הארץ-ישראלית. המורדים בהוויה הדווּיה של עם גמול-עבודה ונתוק אדמה הפכו לכובשי-ארץ, כשאחת ידם עושה במלאכה והשניה מחזיקה בשלח".

יש דמיון ויש שוני יסודי בין הישוב בארץ ובין כל חלקי העם, בין הפועל העברי בארץ ובין הפועלים היהודים ובין הפועלים בכלל בעולם. מעמד הפועלים היהודים בארץ איננו צד, אלא שליח. הוא שליח ההיסטוריה העברית. והוא מיצה בשליחותו כל מאוויי הגאולה, הוא ספג לתוכו כל מורשת העבר היהודי. הוא התמכר בכל נפשו, בלא תנאי ובלא שיור לביצוע חזון העתיד, חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, חזון הגאולה היהודית במסגרת הגאולה האנושית.

*

אין מעמד הפועלים בארץ עדיין העם. אבל כל עניני העם הם עניניו, והוא שאף לעצב העם כולו בדמותו ובצלמו, והוא הזדהה בלא תנאי את גורל עמו ועת צרכיו ההיסטוריים. ומשום כך הוא לא שאל דרכו מאחרים. הוא לא חיקה שום תנועת-פועלים בעולם. הוא לא השתלב ולא ישתלב בשום כוח זר. הוא דרך וידרוך בשבילו המיוחד. הוא דרך בשבילו המיוחד, כשהיה בודד בעמו, כשהיה בודד בתנועת-הפועלים היהודים, כשהיה בודד בתנועה הציונית, כשהיה בודד בתנועת-הפועלים העולמית; הוא כבש דרך לעצמו אף שלא היתה מקובלת, אף שעמדה בניגוד להלכה השוררת ברחבי תנועת-הפועלים העולמית וגם ברחבי התנועה הציונית. עצמאותו המוסרית והמחשבתית של הפועל היהודי בארץ היא אשר הביאה אותנו עד הלום. הפועל העברי בארץ ירש כל דרכיו ולא ממארכס ולא מקויטסקי, לא מלנין, גם לא מהס ומפינסקר ומהרצל, אם כי למדנו מהם רבות. הרבה דברים שהוא עשה, – והם היו גופי הלכה של התגשמות חזונו – הוא חצב מסלע המציאות של עבודתו בארץ, והדברים שעשה לא היו כתובים בשום ספר, לא סוציאליסטי ולא ציוני. ועצמאות מוסרית ומחשבתית זו הביאה אותנו לעצמאות מדינית, והיא תנאי לקיום עצמאותנו המדינית הזאת. אִתה נעמוד, בלעדיה ניפול. ממנה לנו הכל.

ראשוני פעמי הגאולה החלו עם העצמאות המחשבתית והמוסרית, עם העצמאות החלוצית. לא בזכות הארגון, לא בזכות הכוח המשקי, אלא בזכות שליחותו ונאמנותו הקולקטיבית בלי תנאי לחזון העם, נעשה הפועל היהודי למורה דרך של המדינה. הוא עדיין בראשית דרכו. הוא עדיין לא הנחיל בשלימות את דרכו לא לישוב, לא לתנועה הציונית ולא למדינה. הנחלת דרכו לשלושה אלה היא השליחות המיוחדת של תנועתנו. יעוד זה לא התחיל מאתמול, הוא לא יסתיים מחר.

אנו עומדים עכשיו אחרי שתי מערכות, בחירות לקונגרס ובחירות לכנסת, של הפועל העברי כשליח העם להנחלת דרכו לעם ולמדינה. ובשתיהן לא סיימנו מלאכתנו; התקדמנו, אבל שׂוּמה עלינו התמדה מאומצת, למען הנחיל דרכנו לעם ולמדינה.

אתחיל מהמערכה האחרונה, המערכה במדינה. זו לא התחילה בבחירות לכנסת. בעצם, לא היו צריכות להתקיים עכשיו בחירות לכנסת; זו היתה צריכה להתקיים עוד כשנה וחצי; המאבק התחיל בבחירות לעיריות בנובמבר 1950. ואין זה מקרה שבעיריות פרץ הריב. בימי המאנדט, תחת השלטון הזר, היו שני כוחות בארץ: כוח עצמאי יהודי, שהתגלם בתנועה הציונית ובישוב המאורגן, כוח שעמד על דמוקרטיה ועל עקרונות ציוניים, כוח שלא היה תלוי באחרים ולא היתה לו זיקה לשלטון הזר. והיה כוח שני: השלטון העירוני, קורטוב באבטונומיה היהודית הממלכתית שהיתה לנו בארץ. כוח זה היה כפוף לשלטון זר, והשלטון הזר, ולא בלי כוונה, טיפח בשלטון העירוני כוחות עוינים לעצמאות היהודית, לציונות וגם לדמוקרטיה. הוא טיפח באופן מלאכותי מיעוט של תקיפים ובעלי-גוף והשליט אותם על העיריות. עם קום המדינה חלה מהפכה חברתית, כאשר כל יהודי וכל תושב בארץ, – בין אם יש לו פרדס או אם אין לו פרדס – נעשה שווה-זכויות. בעיריה הראשית בארץ ישב שלטון ללא בחירה, ובכוח מינוי זר, במשך 15 שנה – ושליטים ממונים אלה החרימו את הבחירות לקונגרס הציוני מתוך חרדה עמוקה ל“טוהר הדימוקרטיה” בבחירות. עם קום המדינה לא יכול עוד שלטון ממונה להתמיד – ובכל העיריות נתקיימו בחירות על יסוד שוויון-זכויות וזכות בחירה כללית לכל תושב. בעקבות הבחירות נתערער ברוב העיריות שלטון התקיפים, – אבל לא נשבר עדיין כולו, ומכיוון שאי-אפשר עוד היום להשען על כוח זר, נעשה מאמץ על ידי השליטים בעלי החזקה בעיריות, לגייס אמצעים חדשים למען הישאר על כנם כאשר היו רגילים למשול בחסד זרים.

מה היו האמצעים שגויסו? נתגייסה ההתפרקות הנפשית שבאה אחרי המאמץ והמתיחות הגדולה של המלחמה. כל מי שחי באיזו ארץ שהיא, שעברה עליה מלחמה, יודע פרשת ההתפרקות. גויס אי-הרצון שהעליה ועול העליה מעוררים בחוגים שונים בישוב; נוצלו הקשיים שקיבוץ הגלויות גורם לישוב. והדבר נעשה בהצלחה לא-קטנה. כל אלה אשר מקודם החרימו את התנועה הציונית, ופניהם לא נראו אף פעם בקונגרס הציוני; כל אלה שלא רצו אפילו לשאת השם “ציונים” וקראו לעצמם בשם “איחוד אזרחי”, מיהרו ושינו עכשיו שמם לשם שינוי מזל וקראו לעצמם אחרי הקמת המדינה בשם “ציונים כלליים”, והצליחו לגייס, בתוקף ההתפרקות הנפשית ובעטיים של הקשיים אשר קיבוץ הגלויות הטיל על הישוב, כ-80 אלף מצביעים. “הכלליים” הכריזו אז שהיתה מהפכה בארץ“, ”רעידת אדמה”, “שהתחולל בעם שינוי ערכים”, “הולך וקם משטר חדש”. דבר זה הוכרז לא רק פה, אלא גם בארצות-הברית, וליהדות אמריקה סופר על-ידי שליחי הימין כי “המשטר הישן התמוטט”, “תנועת הפועלים שעמדה בראש הישוב ובראש התנועה הציונית מתקרב קצה, ותקופה חדשה החלה בתולדות העם היהודי”.

ואז החלה תסיסה בקרב אחד החלקים של הקואליציה הממשלתית, שהיתה מורכבת מימין ומשמאל – החזית הדתית. היו אנשים בחזית זו שטענו: עשינו מקח-טעות, התחברנו עם הכוח היורד, עם האניה הטובעת. וצצו דרישות להוסיף עוד נציג לימין של המזרחי. התחילו עגבים בין חלקי החזית לבין “הכוח העולה”, הכוח העובר “מאופוזיציה לשלטון”, “כוח המחר” החדש. וכשפנו אלינו סיעות אלו, אמרנו להם: לא נשתנה שום דבר, ולא נוסיף איש לימין בממשלה, והממשלה לא תשנה את דרכה. כשהתביעה הפוליטית של הימין הדתי לא נתמלאה, נהפכה התביעה בן-לילה לתביעה דתית, למען לכד כל חלקי החזית הדתית. ובמקום תוספת של איש הימין לממשלה, הוצגו לנו דרישות דתיות שלא הוסכמו עליהן בתכנית הממשלה. הקואליציה עם החזית הדתית נעשתה כידוע על יסוד של פרוגרמה מוסכמת, ובנוגע לעניני דת נקבעו שני כללים, שתנועתנו הכריזה עליהם ערב הבחירות ונשארה נאמנה להם גם אחרי הבחירות: א) סיפוק צרכי הדת על-ידי המדינה לזקוקים להם, ב) מניעת כפיה דתית. ועל יסוד זה; ורק על יסוד זה, נעשתה הקואליציה. פתאום באו בתביעות חדשות; בתביעה להוסיף איש הימין, לא יכלו ללכד את כל חלקי החזית הדתית, אך כשהציגו דרישות דתיות – נצטרף גם השמאל הדתי לימין שבמזרחי ויחד דרשו שלמפלגות הדתיות ינתן מונופולין על שומרי הדת בארץ, ושלא יוקם בית-ספר דתי מבלי השגחה ואפוטרופסות של המפלגות הדתיות האלה. אפוטרופסות זו שללנו לחלוטין ובתוקף.

אמרנו: בית-ספר דתי לילדי הורים דתיים – כן: זוהי חובתנו, גם אילו לא היה אף איש מזרחי או אגודת ישראל בממשלה או בארץ. זוהי זכות המגיעה להורים הדתיים, באשר הם דתיים. שאינם רוצים להיספח למפלגה זו. על ויכוח זה נתפרקה הקואליציה. מפ“ם הצביעה עם החזית הדתית נגד הממשלה, ואליהם נצטרפו מק”י והציונים הכלליים ו“חרות”. אמרנו אז: נפנה לעם. אם הימין הדתי סבור שהגיעה שעתו של הימין ובעזרת סיעות האופוזיציה הפיל את הממשלה – יכריע העם בינינו; והלכנו לבחירות לפני זמנן – כי אנו מאמינים בזכות העם להכריע.

*

למחרת הבחירות לכנסת קראתי בכל עתוני האופוזיציה תרועות נצחון; ואני רוצה לומר לכל מנהיגי המפלגות האופוזיציוניות, שאין עיני צרה ב“נצחונם”. בעתון של מפ“ם קראתי מאמר כתוב ע”י ציוני כללי, שבבחירות אלו לא בלבד שמפא"י נכשלה אלא נחלה מפלה. ואני אומר, – עוד “מפלה” כזאת, והשגנו בשלמות מטרתנו. אולם בחירות אלו יש להעריך לא מבחינה מפלגתית בלבד. תנועה הרואה עצמה כשליחת העם ומרותקת לשירות העם – אינה רשאית לבחון שום דבר מבחינה מפלגתית גרידה.

וקודם כל יש לציין ריבוי המשתתפים בבחירות. כל המפלגות, בלי יוצא מן הכלל, קיבלו בבחירות אלה הרבה יותר קולות מאשר בבחירות לעיריות. במשך שלוש שנים אלו נתרחש הדבר הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית: הוכפל הישוב היהודי ונוספו לו שש מאות אלף יהודים. ואם אנו באים להעריך משמעות הבחירות וכוחן של המפלגות השונות, יש להשוות אחוזים ולא מספרים מוחלטים, כי במספרים מוחלטים עלו כל המפלגות בלי יוצא מן הכלל.

ומה מראה ההשוואה היחסית? כל מפלגות הימין ירדו בכוחן, והוא הדין ביחס למפלגות השמאל. ישנה רק מפלגה אחת אשר עלתה – מפלגת פועלי ארץ-ישראל: משלושים וחמישה אחוז ומשהו שקיבלה בבחירות הקודמות, עלתה הפעם בתוך הישוב היהודי לכארבעים אחוז, ובישוב הלא יהודי – למעלה מחמישים אחוז. העליה הזאת באחוזים אינה רק במספר ישובים, פה ושם אלא בכל מקום ומקום. אין עיר ואין מושבה שבהן אין מפא"י צועדת בראש. ויש לציין קודם כל את תל_אביב, רמת-גן, ירושלים. הגידול הוא כללי – גם במושבות, בהתישבות, בעליה החדשה, בכל סקטור ובכל נקודה, בלי יוצא מן הכלל.

ויש לציין דבר שני: מפלגות הפועלים, מפלגת פועלי ארץ-ישראל, מפלגת הפועלים המאוחדת, מפלגת הפועל המזרחי ומפלגת פועלי אגודת ישראל – קבלו קרוב ל-60% מכלל הקולות. הרוב במדינה זו הוא רוב עובד. שוב הובלט המבנה היחיד במינו של הישוב במדינה זו. כאן חל שינוי יסודי במיבנה הישוב היהודי, ורק על-ידי תמורת-מיבנה זו הקימונו מדינה.

הימין, אלה שקוראים לעצמם ציונים כלליים, חרות, ציונים-ספרדים, מזרחי, אגודת ישראל, קיבלו בסך הכל 28% של הקולות.

ויש לציין דבר שלישי – שאין לזלזל בחשיבותו. המפלגות הדתיות נפרדו לפי הרכבם המעמדי: הפועלים לחוד, והמזרחי לחוד; והוא הדין אגודת ישראל לחוד, ופועלי האגודה לחוד. בשביל עיצוב דמותו של העם במדינה הזאת, יש לעובדה זו ערך לא-קטן, ואם כי יש מגמות ונטיות לרתק את הפועלים הדתיים לימין, במסווה של דת, הרי המעשה המכריע נעשה: הפועלים הדתיים הופיעו לחוד.

*

בבחירות אלו אנו לחמנו על דרך. לא כל דברינו נתקבלו על-ידי רוב העם, ועלינו לראות זאת ללא טשטוש והונאה עצמית, ומלאכתנו זו טרם נגמרה. אבל הדברים שדגלנו בהם בימי הבחירות – בהם נחזיק בכל תוקף לאחר הבחירות ונפעל לפיהם מסופקני אם יש אף מנהיג אחד של מפלגה אחרת שיהיה מסוגל ומוכן לחזור היום על נאומיו בימי הבחירות.

אם יש לו איזה זיק של יושר – ויש ביניהם כאלה – לא יעיז לעשות זאת. ואם אין לו זיק של יושר, ויש ביניהם רבים כאלה, לא יעשה זאת, כי הוא יהיה מגוחך, והם ימהרו לשכוח כל אשר דיברו ערב הבחירות, – ואולי מוטב שדבריהם ישכחו. אבל הדברים שאמרנו אנחנו לפני הבחירות, אנו עומדים עליהם במאה אחוזים. לא אמרנו לפני הבחירות אף מילה אחת יותר מכפי שאנו אומרים היום, אחרי הבחירות; ולא נגרע היום אף מלה אחת ממה שאמרנו ערב הבחירות. כרגע אגע בשני ענינים מרכזיים.

במערכת הבחירות פסלנו שתי דרכים. לא פסלנו מפלגות. יש אמנם שתי מפלגות שהן פסולות בעינינו, אבל אִתן לא התווכחנו כלל. המפלגות שהתווכחנו אתן – פסלנו את דרכיהן, ושני דברים פסלנו: פסלנו מדיניות החוץ של מפ"ם, באשר היא מתנכרת לצרכי העליה ובנין הארץ ומתנגדת לצרכי התפוצות בגולה; ופסלנו המדיניות המשקית של הציונים הכלליים, שרוצים להקים “משטר חדש”, באשר פירושו הוא חוסר-עבודה וקיצוץ העליה והריסת הערכים החלוציים וערעור ההתישבות העובדת.

יותר משני שלישי העם פסלו את שני הדרכים האלה. כשמונים אחוזים פסלו, יחד עמנו, דרך מדיניות החוץ של מפ“ם, ואם מפ”ם נאמנה, כדבריה, לדמוקרטיה, – כאשר מבטיחים אותנו דבריה בכנסת, עליה לקבל הכרעת הרוב. אין אנו דורשים ממנה לשנות דעתה. אבל כמיעוט בעם עליה לנהוג ולפעול כפי שהכריע הרוב. הבחירות נערכות לא לשם בחירת צירים שיעשו מה שהם רוצים. בבחירות מכריע עם על הדרך, בה תלך המדינה עד הבחירות הבאות. ועד הכנסת השלישית אמר העם דברו הסופי: מדיניות החוץ שניהלנו עד עכשיו – תימשך גם להבא, ולא יתכן שום משא-ומתן על פשרה בין מדיניות-החוץ שלנו ובין מדיניות-החוץ שנפסלה על-ידינו ועל-ידי שמונים אחוז של העם. לא פסלנו את מפ“ם, אבל פסלנו דרכה במדיניות-חוץ. מפ”ם חייבת לדעת כי עד הכנסת השלישית תתנהל מדיניות-חוץ זו שנקבעה על-ידינו, ולא מדיניות-חוץ של, “השתלבות”, קומינפורמית, גלויה או מוסווית. על קו מדיניות-חוץ לא יתכן כל מקח-וממכר, כי הקו הוכרע והוחלט על-ידי שמונים אחוז בעם.

*

הדבר השני שנפסל על-ידי יותר משני שלישים של העם – זה “המשטר החדש” שהימין – הציונים הכללים, “חרות” ומזרחי, רצה לזכות אותנו. שבעים וחמישה אחוז של העם פסלו את “המשטר” הזה. רוב מכריע תמך ב"משטר הקיים.

אגדיר במלים ספורות טיבו של “המשטר הקיים”. בתקופה זו של קיבוץ גלויות, יש הכרח שמדינת ישראל לא תהיה מדינה קאפיטליסטית בלבד ולא מדינה סוציאליסטית בלבד, ויש לקיים בתוכה גם משק קאפיטליסטי וגם משק פועלי, או כפי שקוראים להם – שני “הסקטורים”. ממשלת ישראל הנאמנה ליעודי המדינה בתקופה זו חייבת לעודד את היזמה הפרטית וההון הפרטי, במסגרת דרכי המדינה, כשם שעליה לעודד ולטפח משק העבודה והיזמה הקיבוצית. זהו היסוד של “המשטר הקיים”. אם יש ניגוד בין מינימום לכל ובין שפע למעטים, הרי נבטיח מינימום לכל, ולא שפע למעטים, כפי שרוצה הימין. התכנית המשקית של הימין נפסלה על-ידי העם. ואם הציונים הכלליים מתימרים להיות דמוקראטים, עליהם לקבל הכרעת העם. הם רשאים לחשוב אחרת, ובבחירות הבאות מותר להם לנסות לשנות דרך העם. דבר זה מותר ורצוי בדמוקראטיה. אבל בימי הכנסת השניה יקוים המשטר ה“דואליסטי”, כי כך החליט העם בבחירות. ולא תוקם שום ממשלה, אשר תהפוך מדיניות-החוץ או “המשטר” הכלכלי.

ואם כי פסלנו דרכה של מפ"ם במדיניות חוץ ודרכם של הציונים הכללים במשטר הכלכלי, – ויחד אתנו פסל דרכים אלה רוב העם, – לא פסלנו את שתי המפלגות הללו. ואם הן מקבלות הכרעת הרוב, הן יכולות ורצויות להצטרף לממשלה, – על בסיס התכנית שאושרה על-ידי הרוב בעם. בסיס זה נתון במצעה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, לאו דווקא בכל סעיף וסעיף שבה, אלא בעקרונותיה המדיניים והכלכליים. הרוצה ירצה והממָאֵן ימָאֵן.

המפלגה לא קיבלה בבחירות רוב יציב, אף-על-פי שהוא צורך חיוני של המדינה. אבל הבחירות קבעו שלא תיתכן שום ממשלה בלי המפלגה, וששום מפלגה אחרת כשהיא לבדה לא תוכל לעכב הקמת ממשלה על ידי מפלגת פועלי ארץ-ישראל.

לא ניתן למפלגה לבדה רוב, והכרחית ממשלה קואַליציונית; יש שתי מפלגות – מק“י ו”חרות" – שאין אנו רואים כל אפשרות של שיתוף פעולה אתן; כל שאר המפלגות יכולות ונדרשות להצטרף לממשלה. ויש לעשות כל מאמץ למען תקום קואליציה רחבה כזו שהיתה בממשלה הזמנית.

*

ולפרשה השניה. היתה גם מערכת בחירות לקונגרס הציוני. המדינה עדיין אינה הגשמת הציונות, אפס המדינה היא גם אמצעי עיקרי וגם המטרה של הציונות. המדינה היא המכשיר המרכזי לקיבוץ גלויות, וזהו תוכנה של הציונות, אבל המדינה בכוח עצמה בלבד לא תבצע המלאכה הקשה הזאת, ועם זאת יש לזכור שהמדינה אינה רק אמצעי, אלא גם מטרה, המטרה של הציונות. הציונות שואפת להבטיח עצמאות ושוויון לעם היהודי במשפחת העמים בעולם; ומשום כך יש לראות במדינת ישראל – מדינה ככל המדינות, ובאותו זמן יש לראותה גם שונה מכל שאר המדינות.

אגיד בקיצור במה היא דומה ובמה אינה דומה לכל שאר המדינות. היא דומה לכל המדינות בריבונות. היות המדינה ריבונית פירושו שהמדינה היא הרשות העליונה בתוך תחומיה ואין רשות למעלה ממנה; היא קובעת הכל; היא יכולה להעניק מסמכותה לוועד הכפר, למועצה העירונית, למועצה מחוזית או לגוף אחר, אבל היא ריבונית על המועצה או על ועד זה; היא יכולה להטיל מרוּת עליו וגם לפרק אותו. בתחומי המדינה אין סמכות למעלה ממנה ואין סמכות שווה לה.

אין גם שותף לריבונות שלה, כי ריבונות אינה ניתנת לחלוקה ואינה ניתנת להפחתה. הריבונות היא מוחלטת ותופסת במאה אחוז אבל היא גם מוגבלת; היא מוגבלת בפנים המדינה, בתחומי מדינת ישראל. למדינת ישראל יש שלטון וסמכות מחוץ לתחומי המדינה, כמו לכל חבר אחר בארגון האומות המאוחדות; המדינה יכולה לחוות דעה גם בענינים עולמיים. היא יכולה לערער על מעשים ידועים הנעשים מחוץ לתחומיה, היא רשאית להביא דברים, הנוגעים למדינה אחרת, לדיון בעצרת, אבל אין לה שום סמכות ממלכתית מחוקקת ומינהלתית מחוץ לתחומי מדינתה. עד כאן דינה ואפיה של מדינת ישראל כדין כל המדינות. במה היא שונה ממדינות אחרות?

*

אילו היה כל העם היהודי מרוכז במדינה, היתה מדינת ישראל ככל המדינות, אבל למעשה רק חלק קטן של העם היהודי מרוכז במדינה, ועוד רבים, העתידים לעלות למדינה, פזורים בגויים, וכאן השוני והיחוד של מדינת ישראל. כל מדינה היא מדינה לתושביה בלבד, מדינת ישראל היא מדינה למען העם היהודי כולו; החוק הקונסטיטוציוני המייחד את מדינת ישראל ומשווה לה אפיה המיוחד הוא “חוק השבות”, המקנה לכל יהודי בעולם, באשר הוא יהודי, הזכות לעלות לארץ זו, ובעלותו הנה הוא נעשה מאליו מלא-זכויות בתוקף עלותו.

יעודה של מדינת ישראל ­­– הוא קיבוץ גלויות, ויעוד זה לא בלבד שהוא מקנה זכויות ליהודים שאינם במדינה, אלא גם מזקיק את המדינה לעם ישראל כולו, כי קיבוץ הגלויות לא יבוצע בכוחה של המדינה בלבד; והמדינה זקוקה לשותפות העם היהודי, בביצוע התפקיד של קיבוץ גלויות.

ומשום כך מדינה זו היא לא כמדינות האחרות, ואין היא יכולה לסמוך אך ורק על תושביה; עזרת העם היהודי והפעלת העם היהודי הן תנאי יסודי לקיום יעודה המרכזי של מדינת ישראל; תפקיד זה מוטל על ההסתדרות הציונית. על ההסתדרות הציונית לגייס עזרת העם לקיבוץ הגלויות ומיזוגן, לבנין הארץ ופיתוחה, ולביצור בטחונה של המדינה.

*

עם הקמת המדינה נתעורר ספק אם יש צורך ומקום להסתדרות הציונית. ונתעוררה מחדש השאלה מה זאת ציונות? יש אומרים שעם הקמת המדינה עבר זמנה של התנועה הציונית, ויש אומרים להיפך, שהמדינה לא שינתה כלום, וההסתדרות הציונית ממשיכה כמקודם באותה המסגרת ובאותו התוכן. לדעתי טועים שניהם. במדינה טרם נתגשם החזון הציוני במלואו, וקיבוץ גלויות מחייב קיומה של תנועה ציונית, אבל אין הציונות לאחר קום המדינה פועלת כפי שהיא פעלה קודם. עדיין לא הוגשמה הציונות במילואה, אולם המכשיר המרכזי של הגשמת הציונות אינה עוד ההסתדרות הציונות אלא מדינת ישראל, וההסתדרות הציונית תפקידה לגייס עזרת העם לקיבוץ גלויות ובנין הארץ, ולהיחלץ להגשמה ציונית.

עזרה למדינה כשהיא לבדה אינה ציונות. עזרה זו ניתנה גם על ידי יהודים אחרים שאינם ציונים. לפני הקמת המדינה היו יהודים אשר לא האמינו שתוקם מדינה, ורבים גם לא רצו שתוקם מדינה כי פחדו שהקמת מדינה תהרוס מעמד היהודים בתפוצות; עכשיו, לאחר שקמה המדינה, הרי שאין למצוא יהודים, שאינם אוהבים המדינה ורוצים ביקרה ובהצלחתה, חוץ משתי סיעות קטנות, מימין ומשמאל, – הקומוניסטים ואלה הקוראים לעצמם “המועצה למען היהדות” מיסודו של רוזנוואלד, המתנכרים למדינת ישראל וגם עוינים לה.

ומתעוררת השאלה מה ההבדל בין ציוני ובין סתם-יהודי הרוצה לעזור למדינה. יש העונים על זה בפשטות: ציוני חייב לעלות בעצמו למדינה. תשובה זו נתנו לעצמנו כל הימים. מלכתחילה היתה הציונות בשבילנו ציונות חלוצית בלבד. הציונות שלנו היתה ציונות של הגשמה עצמית – עוד לפני המדינה. ואף על פי כך השתתפנו בציונות הקונגרסיסטית. והציונות הקונגרסיסטית לא עמדה על חובה זו. והיא לא עמדה על חובה זו לא רק לגבי יהודי אמריקה ואנגליה, גם לא לגבי יהודי רוסיה, כשיהודי רוסיה היו עוד חפשים לצאת מרוסיה ולעלות ארצה. הכרנו בחיוב של תנועה והסתדרות ציונית אף על פי שאין עמה חובה של הגשמה עצמית; ואם כי לאחר הקמת המדינה נתבטלו מאליהן כל האמתלאות שציונים היו נותנים לעצמם ולאחרים מדוע אין הם עולים, הרי אין לפסול גם עכשיו ציוני שאינו עולה, כי יש ברכה בתנועה ציונית המונית, ואם נעמיד את הציונות על עליה – בהכרח שהתנועה תצטמצם. ואנחנו מקבלים ציונות, אם כי אין היא קשורה עם הגשמה עצמית. אבל במה דברים אמורים? אם הציונות מקבלת על עצמה מצוות, שאין יהודים אחרים, אף הם ידידי המדינה, נושאים בעולן.

*

אומר בקיצור מה הם, לפי דעתי, החיובים החלים על הציונים, שרק הם נותנים לאדם הזכות להיקרא בשם ציוני, ורק הם נותנים להסתדרות רשות להיקרא בשם הסתדרות ציונית.

קודם כל חובה קולקטיבית חובה של התנועה הציונית וההסתדרות הציונית, לעזור למדינת ישראל בכל המצבים ובכל התנאים לאותם שלושת הדברים המרכזיים – קיבוץ-גלויות ומיזוגן, בנין הארץ, בטחון. יהודי יכול להיות ציוני גם אם הוא מתנגד לממשלת ישראל, ומותר לציוני להתנגד לממשלת ישראל, אבל אם אדם מפריע לממשלת ישראל, אם הוא מחבל בעבודתה או מסרב לסייע לפעולתה הנ"ל, אין לו זכות להיקרא ציוני. אזרח המדינה יכול לעשות זאת. אין זו מצווה אזרחית. אבל אזרח המדינה נשאר אזרח גם כשהוא מפריע לממשלתו, ומחבל בעבודת המדינה. ולצערי השתמשו כמה מאזרחי ישראל יותר מדי בזכותם זו, גם בקרב הימין וגם בקרב השמאל, וחיבלו לא מעט, לא בממשלה, אלא בפעולת הממשלה, במלאכת קיבוץ הגלויות ובנין הארץ, אבל אין לזהות ציוני בגולה עם אזרח הארץ. אזרחי הארץ נושאים בעול חגם אם אינם רוצים בזאת. גם מי שהוא נגד הממשלה, מטילה עליו הממשלה מסים. יש אמנם רמאים שאינם משלמים מה שמגיע מהם, אבל משהו הם מוכרחים לשלם, אם לא – ילכו למאסר. כל אזרח במדינה, אם תקרה מלחמה – בניו ילכו להילחם, ואם הוא בגיל צבא – הוא יצא להילחם. האזרח, אם הוא רוצה או לא רוצה, נושא בעול, ויש לו הזכות לפעול גם נגד הממשלה. זכות זו אינה נתונה לאלה שאינם נושאים בעול ויושבים בחוץ-לארץ. אין אנו יכולים להטיל עליהם עול, אין אנו יכולים לשלוח בניהם למלחמה, אין אנו יכולים לחייב אותם ללמד בניהם עברית, כשם שאנחנו מחייבים בני אגודת ישראל שילמדו עברית ולא אידיש, בין אם הם רוצים בכך ובין אם אינם רוצים. אבל מנהיגים ציונים בחוץ-לארץ אין המדינה יכולה לחייב ללמד בניהם עברית. כי סמכות המדינה מוגבלת בתוך תחומיה. ודברים שאין המדינה מוסמכת לחייב אותם והם עיקרי הציונות – שומה על ההסתדרות הציונית להטיל על חבריה. העזרה למדינה בכל התנאים, זוהי החובה הראשונה של התנועה הציונית? אך אין דבר זה ממַצה כל תכנה של הציונות.

דבר מדינת ישראל ודבר הציונות מבוסס על היות עם יהודי אחד. כשאנחנו אומרים “עם יהודי אחד”, אסור לנו להתעלם מהעובדה. אם היא טובה או רעה, שהעם היהודי הזה מפוזר בגויים, ויהודים החיים בנכר הם אזרחים של הארץ בה הם חיים, ויש להם זכויות, או הם תובעים זכויות, ויש להם חובות בארץ מגוריהם. הזיקה לעם היהודי אינה סותרת זיקתם לארץ מגוריהם. לא בכל שניוּת יש סתירה. ואנחנו שהננו תושבים וחיים במדינה ישראל ומדברים בלשון העברית, והיותנו אזרחים ויהודים ואנשים כאחד הוא טבעי ופשוט, – אל לנו לזלזל במצבם של היהודים שאינם חיים בתנאים שלנו. כל זמן שאינם רוצים או אינם יכולים להתישב בישראל, הם אזרחי המדינות שבהן הם יושבים והם כפופים לאזרחות הזאת. היא מעניקה להם זכויות והיא מטילה עליהם חובות.

ואף על פי כן אין ציונות בלי רעיון של עם יהודי אחד; והציונות מתחילה מזיקה לעם יהודי, אבל מה זאת זיקה לעם יהודי? לפנים היתה הזיקה בעיקרה דתית, אבל נדמה לי שגם ציוני דתי לא יוותר על כל היהודים שאינם דתיים כמוהו. והזיקה לעם היהודי וההזדהות עם העם היהודי היא דרך הלשון העברית והחינוך העברי. תמיד חטאה התנועה הציונית לענין זה. הדורות הבאים כמעט לא יאמינו, שעד שבאה הנהלה פועלית לתנועה הציונית, היתה הלשון הרשמית של התנועה הציונית הלשון הגרמנית. במשך ארבעים השנים הראשונות של ההסתדרות לא מצאו פרוטוקול של הקונגרס הציוני אלא בגרמנית, אם כי רק חלק קטן של העם היהודי קרא גרמנית גם לפני השמדת יהודי אירופה. רוב העם היהודי היה יושב במזרח אירופה. שם היו חמשה-ששה מיליונים יהודים שלשונם לא היתה גרמנית. היו כחמשה מיליונים יהודים באמריקה וגם שפתם לא היתה גרמנית. וכשבאה הנהלה פועלית – והיא יכלה להיות רק ארצישרלית – ואמרה: פרוטוקול עברי, לא עלה הדבר בידה בקלות; נדרש לכך מאבק עם שומרי המסורת ה“ציונית”. אבל עלי לקבוע בצער שגם עכשיו אי-אפשר לנהל קונגרס או ישיבת הוועד-הפועל הציוני בעברית, ומטעם זה התנגדו הרבה ציונים טובים לכנס את הוועד-הפועל והקונגרס בארץ. לאחר שכינסנו שתי הישיבות הראשונות של הוועד-הפועל הציוני בירושלים, כמדומני בשנות 1935–1934, – התגברו עלינו והרחיקו את הכינוסים הציוניים מהארץ.

*

הקיץ יתכנס הקונגרס הציוני, וזו בפעם הראשונה בירושלים, ואין זה כבוד רב לתנועה הציונית שחיכתה עד קום המדינה היהודית למען כנס קונגרס בירושלים. אבל קונגרס ציוני במדינת ישראל מחייב. אם הקונגרס לא יאמר את הדבר האלמנטרי המובן מאליו ולא יטיל חובה על כל ציוני ללמוד עברית – הוא יתכחש לעצמו. ואם ציוני קשיש כבר אין ביכלתו ללמוד לשון חדשה, – אין כל מניעה אובייקטיבית שיחנך בניו גם בלשון העברית. אין ארץ בתפוצות – אני מדבר על הארצות החפשיות – שבה המדינה מפריעה ליהודי ללמד בניו עברית. להיפך – המועצה העירונית בלונדון כבר הרבה שנים נותנת עזרתה לכך, מקציבה תקציב ללימוד עברית לכל מי שרוצה ללמוד. הוא הדין באמריקה. ואין זה פוגע בפאטריוטיזם האמריקאי. ואין ללגלג על כך, שהיהודי באמריקה רוצה להיות פאטריוט אמריקאי. הוא חייב בכך. אבל בלימוד העברית אין שום פגיעה בפּאטריוטיזם האמריקאי. אין אדם ציוני בלי קשר אישי עם מולדת האומה, והקשר יתכן באחת משתי הדרכים: או הוא שהוא חי במדינת ישראל או שלכל הפחות הוא חי במדינה הרוחנית של העם היהודי, שהיא הלשון העברית.

ודבר שלישי – חובת טיפוח התנועה החלוצית. לא נפסול ציוני שאיננו ציוני-הגשמה, אבל התנועה הציונית לא תתקיים ולא יהיה בה ממש אם לא תטפח תנועה חלוצית ולא תעודד עליה חלוצית מכל ארץ. אין הכוונה לדרוש מהמנהיגים הציונים באמריקה ובאנגליה שהם יטפחו תנועה חלוצית. הם לא יכולים לעשות זאת. מי שאיננו חלוץ איננו יכול להקים תנועה חלוצית. חלוציות מקימים רק על-ידי דוּגמה. ורק ארץ-ישראל יכולה להקים תנועה חלוצית בכל הארצות, והיא הקימה אותה. התנועה החלוצית יצאה מהארץ. היא באה מהארץ לרוסיה, לאמריקה ולכל שאר הארצות. אלה שהיו חלוצים הלכו ועשו נפשות לחלוציות במופת חייהם. אבל קיימות הסתדרויות ציוניות שמפריעות לחלוציות. דבר זה לא יתכן. אין לתת מקום בהסתדרות הציונית לארגון ציוני, שאיננו נותן יד לטיפוח תנועה חלוצית.

אלה הן החובות הציוניות המינימליות, אבל תנועתנו לא יכלה להסתפק במינימום, אנו מאכסימליסטים, ויעודנו הוא להנחיל על-ידי דוגמה וחינוך את דרכנו החלוצית לעם ולמדינה. אייחד דברי עכשיו על הנחלת דרכנו למדינה.

*

אמרנו לעם בבחירות: רוב יציב, והדגשנו: קודם כל רוב יציב בעם. מדינה זו על המשימות הגדולות והכבדות המוטלות עליה, על הסכנות החמוּרות האורבות לה, סכנות שאין דומה להן בשום ארץ ומדינה – אינה יכולה לפעול באקראי, מיום ליום אלא זקוקה לתכנית-פעולה מרחיקה-ראות וליציבות פנימית שתכשיר אותה לפעולה מתוכננת ושקולה. כל אחד יסכים אם אזכיר קיבוץ גלויות, בטחון וכדומה. אבל אולי רבים יתפלאו אם אומר שעלינו לעשות עוד מאמצים רבים וממוּשכים למען נהיה לעם.

היתה לי הזדמנות קצרה להיפגש עם קיבוצי הגלויות בארץ לפני לכתי לאמריקה ולאחר שובי, ונחרדתי מחומרת הבעיות הכרוכות במיזוג הגלויות; ראיתי המרחק שיש בין שני סוגי עולי בבל – לא בין יהודי בבל ובין יהודי פולין, אלא בין שני סוגי יהודי בבל שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, כי אלה ישבו בכרך וחיו ממסחר, ואלה ישבו בהרים והתפרנסו מעבודה. עכשיו כינסנו אותם יד בחלסה ובבית-ליד, והם אינם יכולים לגור יחד, אם כי הם מדברים בלשון אחת.

נפגשתי עם תימנים, עם תוניסים ומרוקנים בבאר-שבע. הם תבעו להקים להם בתי-כנסת. נתברר לי שבמקום שמתפלל מרוקני – לא יתפלל התוניסי, אם כי שניהם מתפללים בנוסח ספרד, אבל הנגינה שלהם היא שונה. כן הסביר לי תימני שנחוצים לתימנים עצמם שני בתי-כנסת – לאלה שהם מצנעא ולאלה שמחוץ לצנעא.

התפילה תופסת רק רגעים אחדים בחיי אדם, אבל המרחקים והזרויות שיש בחיים הכלכליים, בחיי התרבות, בכל התפיסה ובלשון של קיבוצי גלויות אלה הם איומים, ואנחנו מוכרחים למזג אותם לעם אחד, ובזמן מהיר, כי אנו מוקפים אויבים.

*

אנו חיים בעולם בלתי יציב, כמו שהיה לפני 1914. אנו חיים על הר-געש, ולפתע-פתאום יכולה להתפרץ להבה, פה או שם, ולא נוכל לעמוד מבלי היות מלוכדים. לא די שתהיה ממשלה מאוחדת, ושיהיו סידורים בין הסיעות. לא הממשלה ולא הכנסת אלא העם קובע. יש הכרח באחדות-העם, לא באחדות טוטאליטרית, ולא באחדות כפויה. הבדלי-דעות יתכנו וגם רצויים, אבל צריכה להיות הרגשת-אחדות, והרגשה זו נוצרת בליכוד העם סביב ערכים יסודיים, עקרוניים. וזהו יעוד תנועתנו: ללכד העם סביב הדברים הגדולים הקובעים גורלו ועתידו. ילגלגו המלגלגים וישמחו לאידנו, שעוד לא הספקנו בבחירות אלו ללכד רוב העם. אין כיבושים קלים, ואין אנחנו נרתעים מקשיים. נמשיך בפעולתנו זו. התקרבנו בבחירות האלה למטרה הנכספת – נתמיד בהסתערות זו למחוז חפצנו.

קרה לנו אסון גדול, אשר לא במהרה יתוקן: שבר תנועת הפועלים. חלק הלך מאתנו ללא שוב. בקיבוצים של השומר הצעיר ושל סיעה ב' הצביעו לא מעטים בעד הייבסקציה; יש מנהיגים במפ"ם שהם במתכוון פוסחים על שני הסעיפים ואינם רואים כי הויכוח בתנועת הפועלים הוא בין הציונות הסוציאליסטית ןבין היבסקציה. אין דרך שלישית. אבל ההכרעה לא תבוא כל כך מהר, והקרע לא במהרה יאוחה.

ויש עוד פלגי פועלים שאין אנו מתיאשים מהם ואנו קובלים על התבדלותם; אלה הם סיעות הפועלים הדתיות. אנו שוללים התבדלות זו, לא באשר אנו שוללים את הדת: מפלגת פועלי ארץ-ישראל מייצגת יותר יהודים דתיים מכל המפלגות הדתיות יחד. אין שום יסוד לרשימות דתיות. לא שאלות הדת מפרידות בינינו, ואין זה מקרה שהדבר המלאכותי שנעשה בבחירות לכנסת הראשונה, החזית הדתית, לא הצליח להתקיים עד הכנסת השניה, והופיע המזרחי לחוד והפועל המזרחי לחוד, ואין שום הצדקה לפועלים דתיים להתבדל מכלל הפועלים. אין להם הצדקה לכך כפועלים, ועוד פחות יש להם הצדקה לכך כדתיים, כי על-ידי התבדלותם אין הם מרימים קרן הדת, אלא להיפך, ואין להשלים עם התבדלות זו.

ועוד דבר. למען לכד את רוב העם, שיוכל לעמוד בכל מצוקה ובכל משבר, בין הוא פוליטי ובין הוא כלכלי או צבאי (ואנו צפויים לכל המשברים האלה) עלינו להקים ברית בין מעמד הפועלים ובין חוגי הבינים: – אנשי הרוח, המקצועות החפשים, המוני-העם. יש לעשות דבר זה לא בימי בחירות, אלא יום יום. תנועתנו צריכה להיות תנועת העם העובד, ולא רק של מעמד הפועלים.

אני מעיז להגיד שאנחנו יכולים ללכד גם רוב העם בגולה. היה זמן שהציונות שקראה לעצמה “ציונות כללית”, היתה הביטוי הנאמן של העם הציוני, בהיותה באמת ציונית כללית לא בשם, כמו ש“הדמוקראטיה העממית” קוראת את עצמה דמוקראטיה עממית, אלא באמת היתה ציונות כללית. לבה היה לעניני העם. לצערנו, הדבר הזה הולך ונכחד, וקודם כל בקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם – באמריקה. כמו שכאן בארץ נושאים לשוא את השם “ציונות כללית”, כך נושאים לשוא רבים באמריקה את השם “די זיוניסט אורגניזישן אוף אמריקה” – ההסתדרות הציונית באמריקה. קודם כל, זוהי רק אחת ההסתדרויות הציוניות, ולא ההסתדרות הגדולה ביותר. היא אולי רק 20% או 30% מכל ציוני אמריקה המאורגנים. אבל גם לגבי 20% אין להם, לאחר הזדהותם עם הימין בארץ, שום רשות מוסרית לקרוא לעצמם “ההסתדרות הציונית באמריקה”. הם יכולים לקרוא לעצמם “ההסתדרות הציונית באמריקה, המזדהה עם הימין בארץ-ישראל”. אם הם יקראו לעצמם בשם זה, ההולם אותם, נראה כמה חברים ישארו בהסתדרותם.

מנהיגי הימין הציוני חיים באונאה. מאה אלף או מאה ועשרים אלף של החברים שלהם, חברי זי.או.א., לא הצטרפו להסתדרות הציונית בשם הימין בארץ הלוחם בתנועת-הפועלים החלוצית. הם נצטרפו להסתדרות הציונית באמריקה, בשם מדינת ישראל, בשם הציונות העממית, והם לא יוכלו לשאת לשוא את השם “ההסתדרות הציונית באמריקה” לאחר שנהפכו למה שנהפכו.

הסתדרות הימין הציוני אינה יכולה להיקרא בשם ההסתדרות הציונית; רוב ציוני אמריקה נאמנים עם מדינת ישראל ועם המהפכה הכפולה המתחוללת במדינה – מהפכת העם ומהפכת הארץ. הם מבינים, כי לא יוכל הישוב בארץ להיות בנוי כמו הישוב היהודי באמריקה. עלינו להיות בנויים כישוב הגויי האמריקני; מוכרח להיות רוב עובד של פועלים ואיכרים ולא רוב של סוחרים, עורכי-דין ורבייס.

ואנו יכולים ללכד רוב יציב גם בעם וגם במדינה, אני בטוח שתנועתנו בגולה יכולה לרכז סביבה רוב בציונות, אם תהיה נאמנה לשליחותה ההיסטורית לעצב דמות המפעל הציוני לא לפי דיוקנו של עברנו הגלותי, אלא לפי צרכי העתיד של העם העברי במולדתו.