י“ב באב תשי”א – 14 באוגוסט 1951

 

בקונגרס הציוני הכ"ג    🔗

ממשלת ישראל שולחת ברכתה הנאמנה – בהוקרה, בהודיה ובחרדת קודש – לקונגרס הציוני שנתוועד זו הפעם הראשונה על אדמת המולדת ובבירת ישראל.

מאז התכנס הקונגרס האחרון בבאזל התרחשו בארצנו עלילות מופלאות ואדירות אשר לא ידע עמנו מאז נכבשה הארץ על־ידי יהושע בן־נון: נתחדשה עצמאות ישראל וריבונותו בארצו; הוקם צבא־הגנה לישראל אשר שרה עם כל צבאות ערב ויכול להם; גבולי מדינתנו הגיעו בפעם הראשונה בתולדותינו לשני הימים בבת אחת: לים־התיכון במערב ולים־סוף בדרום. חופי כנען ופלשת במערב וחוף אדום בדרום, נהפכו לחופי ישראל. נתקימה הנבואה הקדומה: “וְשַׁתִּי אֶת גְּבוּלְךָ מִיַּם־סוּף ועַד יָם פְּלִשְׁתִּים” (שמות כ"ג 31). למעלה משלושת רבעים של אדמת מערב ארץ־ישראל שוחררו ונגאלו והועמדו כולם ברשות מדינת ישראל. שערי המולדת נפתחו לרווחה לקיבוץ־גלויות, ולמעלה מששים רבוא פזורי־הגולה מששים וארבע ארצות נתכנסו בשלוש שנים בישראל הגאולה. שיבת־ציון בממדים אלה ובקצב זה לא ידעה ההיסטוריה היהודית אף פעם. גלות אחרי גלות חוסלה ומתחסלת כמעט כליל בארצות מזרח אירופה ומרכזה, בבלקנים, בצפון אפריקה, בארצות ערב והאיסלם. השנה חוסלו שתי הגלויות העתיקות ביותר – גלות תימן וגלות בבל, וגאוליהן הועלו ארצה על כנפי נשרים. גולי בבל שסרבו לשוב אחרי הצהרת כורש בימי זרובבל, עזרא ונחמיה, הגיעו לאחר אלפים וחמש מאות שנים למולדתם הקדומה, כשאין היא עוד סטרפיה פרסית כבימי עזרא ונחמיה, יוונית – כבימי החשמונאים הראשונים, רומאית – כבימי החשמונאים האחרונים ובית הורדוס – אלא מדינה יהודית ריבונית. והמדינה הצעירה של ישראל סבא, אשר הוקמה בתוך להבות מלחמה, ומנתה רק כשש מאות וחמישים אלף יהודים בהיווסדה, – אזרה כוח לקלוט עליה רבתי ולבצע בתנופה נועזת ללא־דוּגמה מפעלי בנין, סלילה, התישבות, חרושת ותחבורה אשר שינו פני הארץ כאשר לא נעשה הדבר בעשרות וביובלות שנים לפני כן.

שלושה מאורעות־בראשית כוננו את האומה העברית ועיצבו דמותה כעם־עולם: יציאת מצרים, מעמד הר סיני וכיבוש הארץ ע"י יהושע בן־נון. מאורעות־קדומים אלה, המעולפים אגדות וסיפורי־נפלאות, פעלו פעולתם בעם ישראל ללא הרף זה שלושת אלפים ושלוש מאות שנה – עד ימינו אלה. צמאון לחיי חירות וקוממיות, ברית נצח עם יעודי ספר־הספרים, וקשר בל־ינתק עם הארץ היעודה – שלושה אלה מילאו חללה של ההיסטוריה היהודית, גם כשהיינו עוד עם בן־חורין יושב בארצו, וגם כשנגזר עלינו להיות נודדים ומפוזרים בנכר.

מורשת־קדומים עתיקת־יומין זו, מראשית ימי האומה, טיפחה בנו חזון אחרית־הימים, חזון גאולה יהודית ואנושית, ויצקה בנו רוח גבורה וקשיות־עורף, והפכה את העם היהודי לעם שאינו יודע כניעה ורתיעה גם כשהוא עומד לבדו מול עולם מלא אויבים ואנשי־ריב המתנקשים בקיומו ובנפשו.

אולם באמונה ובגבורה פאסיבית בלבד לא היינו נגאלים.

המהפכה ההיסטורית אשר התחוללה בימינו אלה לא היתה באה אלמלא קדמו לה גבורת־יצירה והתישבות של חלוצי הביצוע. נצנוצי יצירה ונסיונות ביצוע בעצם לא פסקו כל ימי הגלות, וגחלת ישראל לא כבתה אף פעם במולדת; לאחר הנסיונות של שני אנשי סגולה ביהדות הספרדית – דון יוסף נשיא במאה השש־עשרה, ורבי חיים אבולעפיה במאה השמונה־עשרה – ליישב את טבריה וסביבתה, באו במאה התשע־עשרה התחלות התישבותיות שזכו להמשך מתמיד וגדל. התחלות אלו נעשו על־ידי שני יהודים דגולים ביהדות המערבית: סיר משה מונטיפיורי, יהודי ראשון שרכש פרדס בארץ ישראל (בשנת 1856), וקארל נטר, שיסד מטעם “חברת כל ישראל חברים” בית־הספר הראשון לחקלאות בארץ – מקוה־ישראל בשנת 1869. כשמונה שנים אחרי זה נוסד הכפר העברי הראשון בשם רב־המשמעות “פתח־תקוה”, על־ידי חלוצי־ההתישבות הראשונים שיצאו בחלקם מחומות ירושלים – (חיים סלומון) ובחלקם באו לארץ מגלות הונגריה – (שטאַמפר וראב). אחריהם באו אנשי ביל"ו וחלוצים אחרים מרוסיה ומרומניה שיסדו את ראשון־לציון, גדרה, זכרון־יעקב וראש־פינה, וממשיכיהם – מייסדי חדרה, רחובות ומתולה אשר שרו עם פגעי הטבע – הביצות והקדחת, ועם רדיפות שכניהם – ויכלו להם. בהתישבות ראשונה זו יזָכר לעד חלקו המבורך של יהודי מופלא בצרפת, אביר־חזון ורב־תושיה, שנתפרסם בישוב בשם “הנדיב הידוע”, הבארון אדמונד די־רוטשילד.

מפעל־ראשונים זה קיבל תיקונו המתמיד בעליה אשר העלתה את דגל העבודה והשמירה העברית, – ובאלה הניחה היסוד הנאמן לעצמאות הישוב ולכוחו החברתי־הכלכלי והצבאי.

בסוף המאה האחת־עשרה נלחמו יהודים בפעם האחרונה על אדמת המולדת – אלה היו יהודי חיפה שנלחמו נגד נוסעי־הצלב תחת פקודתו של טאנקרד בשנת 1100. הצי הוונציאני בא לעזרתו ושׂם מצור על חיפה גם מהים – וחיפה היהודית נפלה. מאז לא היה קיים כוח יהודי מזוין קבוע בארץ – עד שהוקם “השומר” בימי העליה השניה לפני ארבעים ושלוש שנים. הכוח המזוין היהודי לא היה הדבר היחיד שהורישה העליה השניה לישוב ולעם. נוסף לשמירה ולהגנה העברית יצרה העליה עוד שלושה נכסי־צאן־ברזל היסטוריים שהכשירו את תקומת המדינה: עבודה עברית, חקלאות עובדת ותנועה חלוצית ברחבי הגולה, בנוער ובעם.

אפס המפעל ההתישבותי שהכשיר את תקומתה של המדינה היהודית לא היה מעשה ידיהם של יהודי ארץ־ישראל בלבד. בלי שותפות העם היהודי בכל תפוצותיו לא היה קם הדבר. בראש השותפות הזאת עמדה בחמישים וארבע השנים האחרונות התנועה הציונית המדינית – שמחוללה ואדריכלה היה תיאודור הרצל, המבשר והחוזה של מדינת היהודים בימינו.

מיד לאחר הקונגרס היהודי הראשון בבאזל, לפני 54 שנים, רשם הרצל ביומנו דברי אל־מוות אלו: “אם אסכם את הקונגרס הבאזילאי באימרה אחת – שמתוך זהירות לא אשמיע אותה בפומבי – הרי היא זאת: בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בקול רם – היו כולם פורצים בצחוק, אולם בעוד חמש שנים, בכל אופן בעוד חמשים שנה, יכירו בה כולם”.

מדוע האמין הרצל שיסד בבאזל את מדינת היהודים? באשר “המדינה – כך רשם הרצל באותו היומן – מושתתת ברצון העם למדינה”, ולא היה לפני הרצל איש שידע להפעיל רצון זה של העם כאשר ידע הרצל. בקונגרס הציוני ובהסתדרות הציונית שהקים הרצל – חושל, נתגבש והופעל רצון־המדינה של העם. אמת פשוטה ועמוקה זו שעמד עליה יוצר הקונגרס, שינתה את מהלך ההיסטוריה היהודית.

“אין אני מעלה שום רעיון חדש – אמר הרצל בשנת 1896, – להיפך, זהו רעיון ישן־נושן – ובזה דווקא כוחו גדול. שנותיו – כשנותיה של האומה, שמעולם לא פסקה מלטפח אותו, אפילו בימי־האסון המרים ביותר, והוא – הקמתה מחדש של המדינה היהודית”. וזוהי גדלותו של הרצל: רעיון ישן נתלקח בלבו, ובכוח אמונתו, קסמי אישיותו, הקרנת חזונו ופעליו האדירים הוא נהפך לרעיון חדש, מחדש, מדליק לבבות, מפיח תקווה ואמונה, מפעיל המונים, זוקף קומת עם, מארגנו, מלכדו, הופכו לכוח מדיני, לגורם בינלאומי. הרצל האמין בסבל המשחרר ובנצח עמו. ואמונתו הלוהטת דבקה בעם ותהי לכוח יוצר ומהפכני – ואחרי חמשים שנה קמה המדינה.

קדמו להרצל רבים וגדולים אשר ראו את בעיית העם היהודי בגולה ללא סיכוי, והבינו שהמוצא היחיד הוא בשיבה למולדת ובריכוז טריטוריאלי. רבי יהודה אלקלעי, מהרבנים הספרדים, שהיה ממכּריו של אביו־זקנו של הרצל; רבי צבי־הירש קאלישר ור' חיים לוריה, מרבני היהדות האשכנזית; היהודי האמריקאי מרדכי עמנואל נוח; משה הס, מראשוני הסוציאליסטים בגרמניה; פרץ סמולנסקין ודוד גורדון, ועל כולם – ליאון פינסקר מחבר “אבטואמנציפציה”.

בימים האלה שהקונגרס הציוני נתאסף לראשונה במדינת ישראל, יש להעלות על נס דברי־הנבואה המפליאים של גדול הוגי ישראל בתקופת הרנסנס, ואחד מההוגים המקוריים והעמוקים ביותר שקמו בתולדות המחשבה האנושית – ברוך שפינוזה. הוא נשתחרר לגמרי מכל זיקה למסורת ולאבטוריטה דתית פורמלית, וניתח באיזמל הבקורת החריפה דברי התנ"ך, ויש שגם הטיח דברים קשים ובלתי־צודקים כלפי חכמי ישראל – אבל נשאר כל חייו יהודי גאה ומאמין. אותו ברוך שפינוזה אמר בספרו “המסכת התיאולוגית־הפוליטית” דברים אלה: “אני מאמין בהחלט, בידעי תמורות גורל העמים, שעם בוא שער־כושר, יקים עם ישראל שוב את מדינתו, ואלהים יבחר בו מחדש”.

ומפליא הדבר שאמונתו זו של הגאון מאמשטרדם בחידוש מדינת ישראל, היתה קשורה באמונתו שעם ישראל ישוב להיות העם הנבחר. אמונה כפולה זו, בצורה שונה, היתה נטועה גם בלב יוצרה של המדיניות הציונית. הרצל בישר לא רק הקמת מדינת היהודים, אלא הכריז במלוא האמונה של חוזה־גאון “כוחנו אתנו לברוא לנו מדינה למופת”.

הרצל לא זכה לראות פרי יצירתו. רק שבע שנים עשה בשליחות עמו – ושירת חייו באמצע נפסקה. אולם האפיק המבורך שפתח הרצל לרצון המדינה של העם, העניק לנו במשך הזמן שני כיבושים מדיניים גדולים בחזית הבינלאומית, שקדמו להקמת המדינה והכשירו במידה רבה בואה: הצהרת בלפור בשנים לנובמבר 1917, עשרים שנה אחרי הקונגרס הציוני הראשון, והחלטת או"ם על הקמת מדינה יהודית ב־29 לנובמבר 1947 – שלושים שנה אחרי הצהרת בלפור.

לא נקפח זכותם של בעלי ההכרזה של 2 בנובמבר – לויד ג’ורג', בלפור וצ’רצ’יל – אם כי במשך השנים נתגלגלה הכרזתם בספרי־המעל של צ’מברלין, מלקולם מקדונלד וארנסט באוין. לא נקפח זכות או“ם – אם כי לעצרת או”ם לא היה הרצון והכוח לבצעה, ולמחרת ההחלטה, בשלושים לנובמבר 1947 – פתחו הערבים במלחמתם נגדנו. האומות המאוחדות לא עמדו בפרץ – והוטל עלינו עצמנו לעמוד בשער: להקים המדינה על אחריותנו אנו ולעמוד בפני הפלישה של צבאות ערב בכוח יהודי בלבד.

זה היה המבחן החמור והעליון שהועמד בו העם היהודי מאז אבדן עצמאותנו האחרונה בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא.

פרק אחרון זה – מלחמת השחרור שלנו, שהחלה ב־30 לנובמבר 1947 ונסתיימה בשבעה לינואר 1949, – הוא אולי מהפרקים המפוארים והגדולים ביותר בתולדות ישראל, ולא בתולדות ישראל בלבד. התחיל במלחמה כוח ההגנה הבלתי־ליגלית, סיים אותה צבא־הגנה לישראל. ומבלי להפחית במשהו יקר המורשה הגדולה, מורשת קדומים עתיקת־יומין, מראשית ימי האומה, אשר עמדה לנו בכל דור ודור, ויותר מכל בדור־פלאות זה; מבלי לגרוע אף כמלוא הנימה משלל הכיבושים הישוביים והמדיניים שהנחילו לנו שלושה דורות חלוצים של בוני הישוב ויובל שנות התנועה הציונית המדינית, הרי יש לציין אמת פשוטה ומאלפת – שמדינת ישראל לא היתה קמה, ולאחר שקמה לא היתה מתקיימת, והישוב שהקים אותה לא היה נשאר ממנו שריד, ועמל דורות ותקוות דורות היו נכרתים – אלמלא עמדה לנו בימים ההם גבורתם של מגינינו ומצילינו היחידים: – הבנים והבנות היקרים של עמנו, אשר חרפו נפשם למות על חירות המולדת והאומה אשר כה אהבו.

איני יודע אם אי־פעם או אי־שם נתגלתה אחדות ואחווה ומסירות יהודית נאמנה יותר מזו שפעמה בקרב קיבוץ־הגלויות היחיד במינו שנקרא בשם צבא־הגנה לישראל, ואחדות ואחווה ומסירות אלה – אני בטוח – לא עברו ולא חלפו עם סיום הקרבות.

לא כל הלוחמים והלוחמות זכו לראות פרי נצחונם: תקומת ישראל וראשית קיבוץ־גלויות. אלפים נפלו בשדה־הקרב. על עקידת המולדת ניגר דמם הצעיר וחייהם הפורחים נגדעו באיבם, – אפס זוהר גבורתם יעמוד לעד, ודמויותיהם המאירות יבהיקו באור־יקרות לדורות הבאים –

נעמוד דום לזכרם הנערץ!

קונגרס נכבד –

כשאמרתי קודם “אל ירום לבנו ואל תזוח דעתנו” – התכוונתי בשורה הראשונה לנצחונותינו הצבאיים. אין יהודי בעולם צריך להתבייש בכושר המלחמתי של ישראל הצעירה. וידעתי שבכל רחבי התפוצות גאים הם היהודים על תקומת המדינה, ולא פחות מזה – על נצחונותיו המפוארים של צה"ל. אולם אסור להשתעשע באשליה מסוכנת, שנצחונות מפליאים אלה הבטיחו את שלומה של מדינתנו.

אילו הינו לפני המלחמה פונים למומחים צבאיים והיינו מוסרים להם בפרוטרוט על יחסי הכוחות שבין הישוב היהודי המנותק מכל העולם, המונה 650,000 נפש ויש לו כשלוש מאות ישובים מפוזרים ומבודדים, בלי קווי־תחבורה ברשותם, וכוח־הגנה בלתי־ליגלי שאינו יכול להצטייד, להתאמן ולהזדיין בגלוי, ולעומתם מיליון ומאתים אלף ערבי ארץ־ישראל שיש להם שבע מאות ישובים בשטח רצוף עם קווי־תחבורה פנימיים, ולעזרתם – שש מדינות־ערב המונות כ־30 מיליון נפש ולהן צבאות מצוידים ומאומנים וגישה חפשית לשוקי הנשק בעולם – והיינו שואלים אותם אם ישוב כזה יהיה מסוגל לעמוד בפני הכוחות הצבאיים המאוחדים של כל העולם הערבי – בתוך א"י והארצות השכנות, – מסופקני אם היה אף אחד מהמומחים הנשאלים עונה על כך בחיוב.

התשובה שנתנה על כך המציאות הישראלית החדשה – היא עכשיו נחלת ההיסטוריה העולמית. עמדנו ויכולנו. צה"ל הדף וניגף כל צבאות ערב.

אולם אין זו תשובה ניצחת ונצחית. נשארת העובדה היסודית שאנו מעטים – גם לאחר שהוכפל מספרנו, ומתנגדינו מספרם הוא פי ארבעים ממספרנו; נשארת העובדה היסודית שאנו מוקפים מכל צד אויבים התופסים שטח שהוא גדול פי מאתים ויותר מהשטח שלנו, והם מוסיפים להזדיין – והזיון מכוּון אך ורק נגדנו.

נשארת עובדה שלישית: אנו בונים חברה ותרבות חפשית, מתקדמת, דימוקרטית, חלוצית־דינַמית, ואנו מוקפים משטרים פיאודליים ותרבויות ירודות המיוסדים על קפאון חברתי, עבדות ועריצות וניצול פרוע.

וקיימת עובדה רביעית: אנו חיים בתקופה מסוכסכת ומסוערת כשהחשדנות והמתיחות הבינלאומית היא גדולה, וכל העמים מזדיינים, וכל חלקי תבל מלאים אבק־שרפה וכל זיק שניתז באיזה מקום שהוא עלול להדליק תבערה עולמית.

ובעיית הבטחון במדינת ישראל אינה פחות חריפה וחמורה מאשר היתה בימי הקרבות, ואנו מצוּוים על כוננוּת מתמדת ושכלול בלתי־פוסק של כוחות המגן שלנו, והכשרת העם כולו – כאיש כאשה, ללא הבדל – לעמוד בשער ביום פקודה.

אולם בעיית הבטחון אינה הבעיה האחת שלא נפתרה עדיין במדינת ישראל; מדינה זו היא היחידה בעולם שאינה אך ורק מטרה לעצמה, אלא משמשת אמצעי – אמצעי מרכזי ועיקרי – להגשמת הציונות: לקיבוץ־גלויות ומיזוגן כאומה בת־חורין ועצמאית במדינתה.

עם כל החיל הרב והמפליא שעשינו בשנים המעטות שלאחר הקמת המדינה – אנו עדיין בראשית הדרך. אבל כברת־הדרך אשר עברנו גילתה – ואולי עוד לא במידה שלמה – את הקשיים העצומים והנוראים הכרוכים בקיבוץ הגלויות, והמאמצים הענקיים הנדרשים לקליטתן ולמיזוגן. לקשיים אלה יש להוסיף את החבלות האיומות שחיבלו בעם היהודי לפני הקמת מדינתו. ואותות חבלה זו ניכרים בקיבוץ־הגלויות.

דורנו זכה לשׂיא התקומה היהודית. אולם דורנו היה גם עֵד לשׂיא החורבן היהודי. בעשרות השנים האחרונות ניתכו על עמנו מהלומות אנושות כאשר לא ידענו מאז החורבן.

עד מלחמת־העולם הראשונה היה המפעל הציוני וההתישבותי בארץ בעיקר מפעלה של יהדות רוסיה. לאחר אותה מלחמה, בתקופת המנדט הבריטי, היה זה בשורה הראשונה מפעלה של יהדות מזרח־אירופה שמחוץ לרוסיה: יהדות פולין, ליטה, גליציה, רומניה, צ’כוסלובקיה, גרמניה ואוסטריה והבלקנים; יהדות זו ברובה נשמדה, ובחלקה שותקה ונכלאה ונותקה מהיהדות העולמית.

לפני שלושים וארבע שנים נוּתק מאתנו בחוזק־יד הקיבוץ היהודי הגדול ביותר ביבשת אירופה ובאסיה, הקיבוץ של יהודי רוסיה. מאז מלחמת העולם הראשונה אין צירי היהדות הרוסית מופיעים עוד בקונגרסים ציוניים, ואין יהדות זו משתתפת עוד בבנין המולדת. אֵלם ושכוֹל לאומי נגזר על קיבוץ יהודי בן מיליונים, שעמד במשך דורות בראש היצירה הלאומית של עמנו.

לא נתיאשנו ולא נתיאש משבט יהודי זה – ונקוה שיום יבוא וגם יהודי ברית־המועצות יורשו להשתתף בתקומת מולדתם ההיסטורית. אולם לפי שעה – ואין יודע כמה שעה זו תימשך – כאילו יהדות רוסיה אינה קיימת מבחינת מדינת ישראל ותרבות העם היהודי. אולם מהלומה אנושה ואכזרית יותר, ניחתה בימינו על ראש יהדות אירופה, מהלומה שאין לה עוד כל תקנה – הטבח של ששה מיליון יהודי אירופה במלחמת העולם השניה על־ידי הנאצים. רק אוּדים מוּצלים מאש נותרו פה ושם, ואלה הגיעו ברובם הגדול ארצה – מיהדות בולגריה ורומניה, ומשרידי היהדות בפולין, ביון, ביוגוסלויה, בגרמניה, באוסטריה ובצ’כוסלובקיה.

העליה הגדולה הצפויה לנו בתקופה הקרובה היא בעיקר מארצות האיסלם – מאסיה ומאפריקה, ארצות ירודות ומדולדלות גם מבחינה חמרית וגם מבחינה רוחנית.

העליה שבתקופת המנדט הביאה אתה גם כוחות רוחניים שנדרשו למען קליטתה התרבותית והמקצועית בארץ וגם רוב ההון שהיה דרוש למען קליטתה הכלכלית. העליה שבאה לארץ בתקופת המדינה, ושתבוא בעתיד הקרוב, חסרה שני הדברים גם יחד; זוהי בעיקרה עליה מחוסרת־הון, כי גם בארצות מזרח אירופה וגם בארצות ערב הוחרם למעשה רכוש העולים, ואינם יכולים לצאת אלא בלבושם לעורם. זוהי גם עליה שמעטים בתוכה או שחסרים בה לגמרי אנשים בעלי־השכלה ובעלי־מקצוע.

רבים חששו שעליה זו תמיט על המדינה שוֹאה כלכלית ותרבותית, כי המדינה הצעירה, הקטנה והדלה, לא תוכל לפרנס ולהעסיק זרם ענקי בלתי־פוסק של עולים מחוסרי־אמצעים ומחוסרי־מקצוע, ובארץ יפרצו מהומות של רעבים ומיואשים. היה גם חשש כבד שעולים אלה יהוו אלמנט פאַראַזיטי, בלתי־פורה ובלתי־מוכשר לעבודה, לבנין ולהתישבות. חששות אלה, לשמחתנו, נתבדו. עולי תורכיה, תימן, בבל, מרוקו, מצרים וטוניס, כעולי בולגריה, רומניה ופולין, נתגלו ככוח קונסטרוקטיבי הרוצה ומסוגל לבנות הארץ. מעינות־יצירה נאמנים מפכים בתוך המוני העולים של ארצות הקדם והם בונים הארץ ונבנים בתוכה: הם סוללים דרכים, משביחים קרקעות, מקימים בתים, עובדים בחרושת ובמלאכה, מייסדים ומטפחים ישובים חקלאיים, נוטעים יערות ועושים בכל עבודה מועילה וברוכה. נתבדה גם החשש לחוסר־עבודה ורעב ולמהומות. המדינה הצעירה הצליחה לקיים תעסוקה כמעט מלאה, על אף הזרם הכביר של העליה שהכפיל בשלוש שנים את אוכלוסיתה של המדינה – דבר שאין לו דוּגמה בשום ארץ אחרת.

אולם המדינה לא יכלה לעשות זאת אך ורק באמצעיה היא; בלי עזרת העם כולו, שגויסה בשורה הראשונה הודות למאמציה השיטתיים של התנועה הציונית בעולם, לא היה הדבר נעשה – ולא יעָשה בעתיד. הקשיים שנתגלעו בשלוש השנים שעברו הם רק אפס קציהם של הקשיים אשר יתגלו בארבע השנים הקרובות.

התעסוקה המלאה שקיימה המדינה מתוך מאמצים מתוחים הפכה בדרך כלל את העולים לחי נושא את עצמו, ושוב אינם מתפרנסים מן הצדקה, אלא מעבודתם. אולם יש פיגור הכרחי שאין להימנע ממנו בין גידול הצריכה ובין גידול הייצור. העולה, מהרגע הראשון שהוא בא ארצה, זקוק למזון, לשיכון, להלבשה, לשירותים ולכל שאר הצרכים של תושב הארץ. אולם גם במקרה הטוב ביותר – כשהוא מועסק מיד בעבודה, אין פרי עבודתו מגדיל מיד ובשיעור המתאים את הייצור בארץ. תוצאות העבודה – בחקלאות ובחרושת – מתקבלות רק כעבור זמן־מה: כעבור שנה, שנתיים או יותר. בעבודות בניה וסלילה – התועלת הכללית למדינה היא רבה, אבל אינה מרחיבה את הייצור, וחלק גדול של העוֹלים מועסקים בעבודות מסוג זה.

חלק גדול, לפי שעה החלק העיקרי, של צרכי העולים לפרנסתם ולעבודתם, לשיכונם ולהזנתם – חמרי בנין, מזון, כלים, מכונות, חמרי־גלם, אינם מיוצרים בארץ, ויש לרכוש אותם בשוקי העולם במטבע־חוץ. כל מה שהעליה מתרבה – הפיגור בין הצריכה ובין הייצור הולך וגדל, והזיקה למטבע־חוץ גדלה והולכת.

אולם הקושי הכלכלי והכספי אינו היחיד. ככל שמתרבה העליה מהארצות הירודות הולך ורב המחסור בכוחות מקצועיים ומומחים בכל ענפי המשק והשירותים. המחסור ברופאים, באחיות, במורים, בגננות, במהנדסים, בחימאים, במנהלים מומחים, באנשי מדע ומחקר הולך ומחריף – ומאיים בכל חומרתו על הרמה התרבותית של המדינה ועל כושר השירותים הממלכתיים: חינוך, בריאות, בטחון (כי גם הצבא לא יתבסס ולא ישתכלל בלי תוספת מתמדת ומספיקה של כוחות חלוציים, מומחים בעלי־מקצוע, משכילים ואנשי שאר־רוח).

שני הדברים האלה – הון וכוח־אדם חלוצי ומקצועי, רק היהדות בארצות החפשיות מסוגלה לספק.

אולם הקשיים העצומים אינם רק בקליטת העליה – אלא גם במיזוגה.

כל זמן שהיהודים חיים בפזוריהם בארצות הגולה, המרחקים וההפרשים החברתיים והתרבותיים בין שבט לשבט אינם מורגשים ובולטים. יהודי בתימן, יהודי בפרס ויהודי בארצות־הברית מרגיש עצמו כיהודי ושונה משאינם־יהודים. ברגע שגלויות רבות ושונות מתקבצות בארץ – מיד מזדקר ומתבלט השוני העצום, שוני שמגיע לידי סתירות וניגודים והפרשים ומרחקים עצומים, בלשון, בתרבות, בהשכלה, בהרגלים, באמונות, בהליכות, בשׂיג־ושׂיח, ביחס לעבודה, במנהגי הדת. במקום המושׂג המופשט של יהודי – שיש לו תוכן מסוים בכל אחת מהתפוצות, ומאחד כאילו מרחוק כל התפוצות, מופיעה מציאות מגוּונת ומנומרת רבת־מחיצות ומלאה זרוּת ונכר, ללא לשון משותפת, ללא הבנה הדדית, ללא אפשרות לגור יחד, ללא אפשרות אפילו להתפלל בבית־כנסת משותף, – ונדרשים מאמצי־חינוך כבירים וסבלנות על־אנושית ואהבה ללא־גבול למען אחה קרעים אלה, למען קירוב הלבבות, למען לבד אבק־אדם זה המכיל בתוכו חומר־נפץ־והדף מרובה – לחטיבה אחת חברתית, ממלכתית, להתערב בכור־מצרף לאומי ולחשל מחדש אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה, מושרשת במולדתה, אחראית לגורלה, יוצרת משקה ותרבותה, יונקת מעבָרה וצמודה לחזון עתידה.

דבר זה לא יֵעשה בלי תנופה חלוצית גדולה של אנשי הרוח והעבודה וטובי הנוער בארץ ובעם, בלי התנדבות המורים, הסופרים, הרופאים, המתישבים הוותיקים ונאמני העם בכל המקצועות וענפי המשק והעבודה בכפר ובעיר. וכל זמן שלא יֵעשה הדבר, אנו נעמוד בפני קשיים פנימיים חמוּרים הצופנים בחובם סכנות קשות לשלומנו, להתפתחותנו, וגם – לבטחוננו.

קליטת העליה ומיזוגה אינה הבעיה היחידה התובעת כוחות ואמצעים אדירים, חמריים ורוחניים.

במשך שבעים שנה של מפעלנו ההתישבותי, מימי יסוד פתח־תקוה ועד תקומת המדינה, גאלנו כמיליון ושש מאות אלף דונם, והצלחנו לעבד פחות מהחצי – כשבע מאות אלף דונם; הקימונו 290 ישובים חקלאיים והעמדנו על הקרקע כמאה אלף יהודים.

לאחר הקמת המדינה שחרר צבא־הגנה לישראל למעלה מעשרים מיליון דונם אדמה, מדן ועד אילת. רק כמיליון וארבע מאות אלף דונם משטח זה עובדו בתום הקרבות, חציים על־ידי ערבים ישראליים וחציים ע“י יהודים. מאז הורחב השטח המעובד היהודי פי חמשה, והיום מעבדים היהודים כשלושה מיליון וחמש מאות אלף דונם, מחוץ לשטח המעובד ע”י תושבינו הערבים. במשך תקופה קצרה זו הוקמו כמאתים ושבעים נקודות חקלאיות חדשות והועלו על הקרקע כמאה ועשרים אלף יהודים – אבל עוד כשמונים אחוזים של אדמתנו שוממים וריקים.

בתקופת המנדט היו כתשעים וחמשה אחוז של האדמה בבעלות ערבית, והשלטון הזר, גם לפני הספר הלבן, הכביד על פיתוח האדמה על־ידי יהודים. מאז קום המדינה – אנו בעלי האדמה ואנו השליטים, והאחריות על השממה נופלת עלינו, ורק עלינו. מתקופת יציאת מצרים ונדודי אבותינו במדבר, הגיעה אלינו אזהרה חמורה של משה רבנו:

" לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ (את הכנעני היושב בארץ) מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת – פֶּן

תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה

– מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ, עַד

אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ"

(שמות כ"ג 29 – 30).

אזהרה חמוּרה זו כוחה עכשיו יפה מכוחה בימי משה רבנו. על סכנת חית־השדה נוספה בימינו חית־האדם – האויבים הגלויים והנסתרים של עם ישראל ושל מדינת ישראל, המצפים לשעת־כושר ראשונה להכשילנו ולהצמיתנו.

כבר הזכרתי בקצרה את בעיית הבטחון שלא נפתרה עדיין על־ידי נצחונות צה"ל. השממה היא בעלת־בריתם הטבעית של אויבינו, וכל שגדלה השממה גדלה הסכנה.

הפרחת השממה ויישובה המהיר – היא הצורך המרכזי השלישי, הדוחק והדחוף, על־יד צורך הבטחון וקליטת עליה רבתי, הדורש אמצעים כבירים וכוחות חלוציים מרובים.

אלה הן שלוש המשׂימות המרכזיות והחיוניות המוטלות על מדינת ישראל ועל עם ישראל: בטחון המדינה, קיבוץ־גלויות ומיזוגן, פיתוח הארץ ובנינה המהיר. משׂימות אלו לא יבוצעו בלי שותפות נאמנה בין מדינת ישראל ובין עם ישראל. זוהי שותפות הבנויה על שותפות הגורל של העם היהודי, של כלל ישראל באשר הוא. אף אחד משני אלה לא יבצע השליחות הזאת בכוחות עצמו, וגם שניהם יחד יצליחו לעשות בדבר רק מתוך מאמצים עליונים, מתמידים ונאמנים.

יעודה של התנועה הציונית הוא לאמץ, להפרות ולבצע שותפות נאמנה זו.

מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות, ובאותו זמן – שונה מכל המדינות בעולם. היא מדינה ככל המדינות – בריבונותה המלאה והעליונה על כל מה שנעשה בתוך תחומיה, ובהיותה מוגבלת ומסויגת לחלוטין בתחומים אלה. תושבי המדינה אם הם רוצים בכך או אינם רוצים בכך כפופים למרותה הדימוקרטית של מדינת ישראל, כלומר להכרעת הרוב, וכל עול שהמדינה תטיל עליהם, למען אחת המשימות האלה – ישאו אותו ברצון או באונס, גם אלה שיתנגדו לו מטעם זה או אחר.

לעומת זאת אין למדינת ישראל כל סמכות ומרות לגבי היהודים היושבים בארצות אחרות, אין היא מדברת בשמם, אין היא מייצגת אותם ואין היא מוּסמכת להטיל עליהם כל חוב.

במובן זה – מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות, ולא יתכן קיומה כלל אם לא תהיה כאשר הינה.

ויחד עם זאת – מדינת ישראל שונה מכל המדינות: היא לא מדינה לתושביה – אלא לעם היהודי כולו, לכל יהודי באשר הוא הבוחר בחיי־מולדת ועצמאות לישראל במקום חיי־גולה. הסימן המובהק המייחד את מדינת ישראל וקובע יעודה המרכזי, היעוד הציוני היהודי, הוא חוק השבוּת – מגילת היסוד של זכות העם היהודי בישראל. חוק זה מקורו בהכרזת העצמאות מיום 14 במאי 1948 הקובעת: “מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה ולקיבוץ־גלויות”, ואפשר להגיד – שלשמו ולמענו הוקמה המדינה. חוק השבות קובע שלא המדינה מקנה ליהודי בחוץ לארץ זכות להתישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף לישובה של המדינה, אם מפני שהוא עשוק־זכויות בנכר, אם מפני שאינו בטוח בקיומו, אם מפני שהוא מנושל ומדוכא, אם מפני שהוא מוקף שׂנאה ובוז, ואם מפני אהבתו למסורת־קדומים, לתרבות עברית, לקוממיות ישראל, ומפני רצונו לחיות חיים יהודיים מלאים במולדתו ההיסטורית ובמדינתו היהודית.

יהודי בגולה אינו אזרח ואין לו זכות של אזרח וחובות של אזרח במדינת ישראל – אבל כל יהודי יכול להיות אזרח בישראל, והדבר תלוי אך ורק בו. לשם כך עליו לבוא ולהתישב בקביעות בארץ, וברגע עלותו ארצה הוא נעשה אזרח שווה זכויות וחובות. כי זכויות וחובות כרוכות אלו באלו ואין זכות בלי חובה, ואין חובה בלי זכות, אבל הענקת הזכויות והחובות מופקעת בתוקף החוק השבוּת מרבונותה השרירה של המדינה, כאשר הדבר נהוג בכל מדינה ריבונית, אלא היא נתונה לרשותו ולהכרעתו החפשית של כל יהודי, באשר: קובעת היא עובדת עלייתו לארץ על מנת להשתקע בה, ועליה זו תלויה אך ורק בהכרעתו החפשית של כל יהודי.

זהו יחוּדה הציוני של מדינת ישראל. ויחוד זה נובע מהעובדה ההיסטורית שהמדינה יוזמה, נבנתה והוקמה בכוח חזון הגאולה שפעם בעם היהודי, ובכוח המאמצים השיטתיים של היהודי שגויסו והודרכו בעיקר ע"י התנועה הציונית – לשם ביצוע דבר הגאולה, עד כדי מלוא רצונו ויכלתו של עם ישראל להיגאל. מדינת ישראל לא תתקיים אם לא תקיים בעת ובעונה אחת שני התנאים אשר כאילו סותרים אבל למעשה הם רק משלימים זה את זה: היותה ככל מדינה – והיותה שונה מכל מדינה.

בניגוד למדינת ישראל אין עם ישראל יחידה בינלאומית בעלת סמכות וריבונות וכוח מחוקק ונציגות מוּכּרת בעולם. במשך מאות שנים כפרו רבים, גם בקרב היהודים, בעצם מציאותו של עם יהודי, לאחר שנחרבה עצמאותו במולדתו הקדומה. אולם עם ישראל היה חי וקיים תמיד ללא־הפסק – אם כי נשללו ממנו כל התארים והסימנים המקובלים של אומה מוּכּרת – מולדת, לשון, משק, תרבות. שותפות־גורל היתה הסימן היחיד של קיומו ואחדותו של העם היהודי. הרעיון הציוני המדיני יצק לתוך שותפות־גורל זו שותפות־הכרה, וההסתדרות הציונית יצרה את הנציגות המוסמכת – אם כי ללא הכרה בינלאומית וללא בסיס חוקי – לעם היהודי, וקבעה לו שאיפה ומטרה מדינית ברורה: להיות לעם בן־חורין ועצמאי במולדתו ההיסטורית.

כוֹחה וסַמכותה של התנועה וההסתדרות הציונית נבעו מהרצון החפשי של חבריה לקבל על עצמם עוֹל התנועה ומצווֹתיה, ויכלתה מגעת רק עד מידת רצונם ונכונותם של חבריה לקבל על עצמם עול ההסתדרות ומצווֹתיה.

בשנַים אלה נבדלת ההסתדרות הציונית מהמדינה: אין היא מוגבלת בשום תחומים ממלכתיים וארציים, וגבולותיה הם גבולי העם היהודי באשר הוא (מחוץ למדינות האוסרות מטעם זה או אחר עצם קיומה של התנועה הציונית והשתייכות תושביה היהודים להסתדרות יהודית עולמית), אולם לעומת זאת מרותה על חבריה היא מרות של רשות והתנדבות ולא של חובה וכפיה. לא רק שעצם החברות בהסתדרות הציונית היא דבר של רשות ובחירה חפשית, אלא גם בתחומי החברות מוגבלת מרוּת ההסתדרות הציונית בנכונות חבריה וברצונם לקיים את מצווֹתיה.

משום כך אין מדינת ישראל יכולה לעשות מלאכת ההסתדרות הציונית, ואין ההסתדרות הציונית יכולה לעשות מלאכת מדינת ישראל. ואין לערבב את הרשויות. אולם למרות השוני, – השוני היסודי, המהותי שלא ניתן להתבטל או להטשטש – קיימת שותפות היסטורית בין השתים, באשר קיימת שותפות של חזון ומטרה.

על קונגרס זה המתכנס בפעם הראשונה אחרי הקמת המדינה, ועל ממשלת ישראל החדשה, להתווֹת במתואם הדרך המוליכה לקראת המטרה המשותפת ולהבטיח האמצעים הדרושים לביצוע המשׂימות שעם ישראל והסתדרותו הציונית – מצד אחד, ומדינת ישראל – מצד שני, – חייבים בביצוען.

ציינתי מקודם שלוש המשימות המרכזיות והחיוניות: בטחון, קיבוץ־גלויות ובנין הארץ, שבלעדיהן לא תיכון המדינה, אני חושש – לא יכּוֹן גם עם ישראל. וכל אמצעינו ומאמצינו בתקופת־יסוד זו קדושים קודם כל לביצוע משׂימות אלו, אבל אין הן ממַצות כל תכנה של תוחלת ישראל וגאולתו, ולא כל יעודיה ההיסטוריים של מדינת ישראל.

המבחן העליון של מדינת ישראל יהיה לא בכוח צבאה, לא ביכלתה המשקי ולא במספר אוכלוסיה, – אם כי כל אלה חשובים לאין ערוך ומַתנים קיומה ועתידה. מבחנה האמתי והעליון של ישראל הוא ברוח, בנאמנותה ליעודים הגדולים של הנביאים בחזונם לאחרית הימים.

שפינוזה אמר שעם תקומת מדינת ישראל ישוב עם ישראל להיות עם נבחר; והרצל אמר כי עם ישראל חייב ומסוגל לבנות מדינה למופת. אלו הן הגדרות שונות לדבר אחד – לחזון אחרית־הימים של נביאי ישראל.

לאחר מסענו הארוך על במת ההיסטוריה העולמית במשך ארבעת אלפים שנה דרך כל ארצות תבל – חזרנו לנקודת מוצאנו, ויסדנו בשלישית מלכות ישראל, – ולא יתכן הדבר שנוותר על מורשתנו הרוחנית הגדולה אשר קיימה אותנו בכל הדורות והביאה אותנו עד הלום. – לא נרוקן עצמאותנו הלאומית מתכניה האנושיים והאוניברסליים. ולא נצטמצם בחיי כלכלה ומשק וצבא ולא נסתלק מהחזון הגואל שנתבשר על אדמת מולדתנו מפי נביאי ישראל שהיו גם נביאי האומות והעולם – חזון הגאולה היהודית הכרוכה בחזון הגאולה האנושית הכללית, חזון חיי אחווה ושוויון, חיי חירות וצדק ושלום לכל בני העם ולכל העמים.

ערכי גאולה אלה נארגו כבר למעשה במסכת מפעלנו היהודי בארץ, – ועל מדינת ישראל ועל עם ישראל לטפח ערכים אלה – למען נהיה אור לגויים ותשועה לעמנו. לא בזנו לקטנות – אל נרָתע מגדולות.