רקע
ישראל זמורה
יעקב פיכמן בעל המסות

א

כל סוג ספרותי מסיֵג, לפעמים, את תחומי שאר הסוגים; מדעת ושלא־מדעת מכניסים המשוררים פרוזאיזמים לתוך שיריהם, והמספרים – סממני פיוט לתוך ספוריהם המפוכחים ביותר; ויש מספרים ומשוררים, בעלי ערך בלתי מפוקפק, שעשו אפילו את הז’ורנליסטיקה לחלק מיצירותיהם – ולא נפגמו על־ידי כך; אדרבא: היה זה ערוי־דם לחסון עצמותן של היצירות. אבל בכל המקרים שומר האמן על היחס המכריע של סוגו הוא, העיקרי לאפיו ולכונותיו. המשורר משוה לפרוזה בשירו – טעם של שירה, והמספר לוטש את השירה בספורו עד כדי ברק של ספוריות טובה ונאה. ואף־על־פי־כן, הרי שזו הסגת־גבול, גם אם אין היא חטא, אלא מעלה יתרה, שהננו נהנים ממנה ומחיבים אותה, מחיבים מתוך הכרה בגבולות.

ואלו המסה – עצם מהותה הוא בהסגת כל הגבולות של כל הסוגים, המיוחדים לעצמם בלבד; המסה היא בבת־אחת – פרוזה, שירה, מאמר, פילוסופיה. והיא חדלה להיות מסה בהצטמצמה במהותו של סוג אחד. המסה עוסקת לפעמים גם בבקורת ספרותית, אבל אין היא מתכונת ללמד. לעולם אין המסה רואה את עצמה כמדריך ומורה הוראה, וגם הבלתי־יודעים אינם בעיניה כאותם התלמידים, שיש להקנותם הלכות יצירה או שנוי דרכים. המסה מתכונת לתן “לקח”, אלא באותה מדה שכל יצירה מתכונת לכך. המסה המבקרת אינה מורה־הדרך אלא בדיעבד.

שלא ככל שאר סוגי הספרות – נוצרת המסה רק עם בגרותו של יוצרה ולא קודם־לכן. אם מהלכם של המספר והמשורר הוא מן הפרט אל הכלל, – הרי בעל־המסה מהלכו רק מן הכלל אל הפרט. משום כן נראית כל מסה, גם בשלילתה, כיצירה של צדוק־הדין. ואם הגדיר, מי שהגדיר, את שיריו של פול ולרי כ“מסות ליריות”, – הרי אין הגדרה זו יפה אלא אם כן נתכונה לפכחותם היתרה, לעודף הבגרות שבהם, האסור, כביכול, על השירה.

המסה (או הנסוי – לפי נ. סוקולוב) בהגדרתה המקובלת בספרויות אירופה – essay –, נולדה כמעט בזמן אחד (במחצית השניה של המאה הט"ז) בצרפת (מישל דה מונטן) ובאנגליה (פר. בקון). בעצם ההגדרה הזאת (מלשון: נסיון), המותרת מראש על ההשליה של מצוי הנושא, על הקף ועל החלטיות, – יש מסימנה של הבגרות, שלעולם אינה שטופה באמביציה להיות מה שאיננה. כי בעל המסה הוא תמיד גם בעל הספקנות טובת־העין, בעל שכל תרבותי ודעת שוקלת במאזני רוקחים, בעל טעם מבחין בין צל וצלו של צל. כל הסגולות הללו, – סגולות שביסוד, כבדות־משקל, אבל לא כבדות־תנועה – הכרח הן לבעל המסה, המדבר ברפרוף, ב“קלות־דעת”, המחויבים על ידי מהותה של המסה, ולא יפלא, שלידתה של המסה טבעית היא אצל אומות “שבעות” תרבות, כגון הצרפתית או האנגלית. אורך־רוחו של האנגלי, שקטו הנפשי, שקט מתוך שכל נסתר היודע, שהעומד־לבוא אינו מקדים על ידי שמזרזין אותו (הפסדו של האונס מרבה תמיד על שכרו), אורך־רוחו זה של האנגלי, או שכלו הלגלגני של הצרפתי, זה ה“אֶספרי” המהולל, היודע לחיך לאחר “מעשה נורא”, שנגרם על־ידי מזגו הנמהר, האפל – הנה הם היסודות הראשונים וההכרחיים למסה הטובה. במעט פרדוכסליות אפשר היה לומר כך: רק מי שטבעו להיות “אכזרי” לפני המעשה, שהא רוצה שיהא טוב, או מי שטבעו להיות “אכזרי” לאחר המעשה, שהוא רוצה שיהא טוב והוא רע – רק אלה מסוגלים להיות בעלי מסה. והנה שני האופנים העלה של ה“אכזריות” (ה“ספלין” וה“אספרי”) אינם מצויים אלא אצל השועים בתרבות.

וכשם שהמסה היא מזיגה מיוחדת של כל סוגי הספרות, כן היא גם מזיגת הרוח של כמה אומות ואינה עולה יפה מרוחה של אומה אחת. יתכן מאד, כי משורר או מספר גדול יהיה מושך את החיוּת לכחות היצירה שלו רק מקרקע אומתו ומפשטם בכל האומות, – לא כן בעל־המסה, שמן ההכרח הוא לו שיהיה מזַוֵג אקלימים שונים ונוטעם בתוך עמו וארצו – אקלים מפשר, “פושר”, אבי ההרמוניה.


ב

יעקב פיכמן הוא בעל־המסה הראשון בספרות העברית. על כל פנים, בעל המסה לבקורת ספרותית. גם ספרו “בבואות”, (יצא לאור בשנת תרע"ט), היה, בעיקרו, ספר מסות, אם־כי כותרת־המשנה קובעת: “דברי בקורת”. הדברים על “איוב” ו“קוהלת” שבספר “בבואות” אינם דברי בקורת רגילים: אלה הן מסות נאות במחשבה מקורית על רוח התנ“ך, בהקשים מצוינים בין יצירה ליצירה שבו וביניהן לבין היצירות היוניות, בגלוף מצומצם של רעיונות מרכזיים ואופי־אישים, חתוכים, בליריזם ובדרמתיזציה. לא שיר־שבח דתי או אמנותי ל”איוב" ו“קהלת”, לא הערכה פילוסופית ולא מחקר היסטורי – אלה מזיגתם של היסודות האלה, במדה ובקצב המצויים אצל המסות המעולות שבספרויות הגויים. מסה, שלא הנושא קובע את חשיבותה, אלא רוח הנסוי, הנסיונות שבה, לא אבן אחת מלוטשה ויקרה, אלא שבוץ־אבנים, – מעשה פספס, גם האבן שאינה יקרה קובעת יקר לעצמה. כי גם הנושא הקל ביותר נהפך לאבן השואבת מרחבים. גיאורג זימל נותן במסתו על ה“אפנה” יסודות של שירה צרופה, פילוסופיה־שבדוקטרינה, הומור וגם היסטוריה; ולרי לַרבו חורז אירוניה, אלגיות ודברי־בקורת במסתו “שער השמות” (בספר). וכמה אוצרות של רוח עם כשרון צרף שרל למב האנגלי במסתו על “הצלי”!

בספרו “אנשי בשורה” מפרסם יעקב פיכמן שבע ממסותיו היפות על סופרים. ואם כי חוט־של־כונה נמשך על כל המסות האלה ומקשרן למסה אחת על משוררים ומספרים, שהיו מקור־ראשון לספרותנו החדשה, – בכל זאת, יכולים אנו להפריד, להנאתנו הגדולה יותר, כל מסה לעצמה. כי רק הכונה הטובה שבהן אחת היא – ואין הן דומות זו לזו במזגן, בכמות היסודות הממוזגים ובכח המזיגה השקוע בכל אחת מהן.

המסות האחרונות בערך על פי זמן כתיבתן הן הראשונות בספר: “משה חיים לוצטו”, ו“שלמה לויזון”. הן גם הקובעות את אפיו של יעקב פיכמן, בעל־המסות בשעה הזאת: סופר במלוא הבגרות של יצירותיו. לטוש־דברים, שאין אחריו תוספת לטוש, אתמוספירה שאין אתה שומע בה הד־לואי של עבודה (אף על פי שלא תוכל שלא להעלות על דעתך את העבודה הרבה והמצוינה שקדמה לכך) – הנה הן סגולות הערך החשובות שבספר זה. אמן בעל טעם נבחר ובעל כושר שפוט שכחו רב לשקול במשקל הדיוק המותאם לנושא ולנשוא

להיות מרוחק, לא רק בזמן, אלא גם באופי, בתפיסה, בדרך הבטוי, מנושא המסה, – ואף על פי כן לקרב את הרחוק, אבל בשמירה על הרוַח הנכון – מידת תרבות היא: לא לאהוב אהבת־דם, אבל להאהיב עליך על־ידי הארת־מהות נכונה של הנושא – מדת כשרון היא. יש בי. פיכמן בינה רבה ללב הזמנים, והיא מוכחת מכל המסות. ובעיקר – במסתו על רמח"ל שכל אישיותו, בחיים וביצירה, משובצת במסגרת זמנו ומסגרת הספרות והענינים בזמן הזה. במסה זו, כמו במסה על שלמה לויזון, לא נתנו הנתוחים לשם בקורת יצירתו, בקורת “מאלפת”, אלא כדי להוסיף קו שבהשלמת הדמות; אפילו הציטטות אינן כמין גבית עדות, אלא כמין הארה באור עצמי מותאם במקום אורו של בעל־המסה.

המסה על שלמה לויזון היא הקצרה בספר, ולאו דוקא משום כך היא הטובה שבהן, אלא מפני הטמפו המיוחד שלה, טמפו שאיננו האופיני ליעקב פיכמן ולשאר מסותיו. מהירות וכח של סערה יש במסה הזאת, שאינם פוגמים, בכל זאת, באפיה של המסה, המתנגדת לכך; כי סערת־נועם היא, סערת ישוב־האמנות (על דרך “ישוב־הדעת”), סערה של התלהבות שאינה מטשטשת את הצלילות.

המסות “אברהם מאפו” ו“יהודה ליב גורדון” נתפרסמו בנוסח־ראשון בספר “בבואות”, הנזכר למעלה, ועל פיהן אפשר למדוד את המהלך הרב בהתפתחותו של יעקב פיכמן מאז ועד עתה. רק שלד הדברים הקודמים נוצל לשם הנוסח האחרון, כל השאר שונה תכלית שנוי לטובה. ואם כי מסות חשובות הן, בכמות הכח ובאיכותו, הרי שווי־המשקל המסתי הופרע בהן על־ידי דברי־בקורת לשם בקורת ספרותית ממש שאינם מותאמים לנוסחה החדשה של המסות האלה ושאר המסות שבספר. אך עודף זה אינו דבוק אל כלל המסה דבקות פוגמת, ולא קשה להפרידו מהן.

המסה על א. מאפו היא החשובה שבספר על־ידי מדת החשיבות שמשוה לה יעקב פיכמן עצמו וגם על־פי “סכום הרוח המשוקע ביצירה”, כהגדרתו הנפלאה במסתו “בין שירה לפרוזה” (באלמנך “מצפה”, תר"ץ). כמה דברים במסה הזאת יש בכחם לעמוד עמידה עצמית, עמידה של מסות נבדלות ובעלות ערך משלהן, כגון הפרק “האפיקן”. גדול הוא היסוד השירי (בעיקר: הלירי), במסה זאת ומענג מאד בצלילותו ובגבושו האחרון.

במסה על יל“ג, כבמסה על אדם לבנזון, נאבק הרצון התרבותי עם היחס האישי של בעל־המסה לשני המשוררים – ונצח הרצון, וטוב שנצח, כי הוא היה רצון של אמת, המכוון על ידי יכולת של אמן להגיע לידי התרוממות אמן, המחונן באחת משתי ה”אכזרויות" ההכרחיות כנ"ל.

אם מסותיו של נחום סוקולוב מצוינות בעיקר במזיגת־רוח של הרבה אומות ולשונות, שהיה מעורה בהן, – הרי מסותיו של יעקב פיכמן מצוינות בעיקר, במזיגת סוגי הספרות השונים; נ. סוקולוב נתן בראש מסותיו – את בינתו התרבותית, ויעקב פיכמן – את דעתו השוקלת ואת מזגו הלירי, מסתו של סוקולוב היא מזיגה של המסה האנגלית עם המסה הצרפתית, ומסתו של פיכמן – קרובה יותר למסה הגרמנית. אמנם, גם אלברט טיבודה ושרל די בוס, הצרפתים, שיכים לבעלי־מסה מסוגם של הגרמנים, אבל מדת הליריקה אינה רבה אצלם כבמסות הגרמנים וכבמסתו של י. פיכמן.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!