רקע
ישראל זמורה
י. פיכמן על שירת ביאליק

 

א    🔗

אין הספרות העברית מופלגת בהערכות בקרתיות מקיפות, המוקדשות לאישיות, זו או אחרת, על כל גלוייה בשדה היצירה; אכן, מוזרה מאד העובדה, שמבקר מתמיד בענינו ועיונו ביוצר אחד, אפילו גדול ודגול לכל הדעות — “חשוד” על קהלנו; בכל לשון ואומה, אם מבקר חוזר כמה וכמה פעמים אל אותו היוצר, מה גם לאותה היצירה — סמן הוא לכובד־ראש והוכחה לענין בלתי־פוסק; ודאי נושא חשוב ועמוק הוא — אם יש רצון וצורך לדון בו ולשוב ולדון בו; דוקא ההתמדה הזאת מורה לקהל, שיש כאן דיסטנץ גדול בין הבקורת והיצירה המבוקרת (ואפילו המבקר והמבוקר ידידים הם), כי לעולם אין אדם בריא ובעל טעם מרחיב את הדבור על האינטימי לו; הבקורת שרגש של ידידות אישית עיקר המניע שלה, גם ברבוי שבחיה — עניה היא, דלה עד כדי רחמים; בקורת זו, גם אם היא פורשת כנפים, סופה שאינה מרחיקה לעוף, אלא… מחבקת בהן את המבוקר; כמה שגדולה ובלתי־מותנית היתה ידידותו של פ. גונדולף לס. גיאורגה, הרי בקראך בספרו עליו — הנך כאחד נוסע מגלה ארצות וזמנים וכן הדבר בספרו של ר. מ. רילקה על אוגוסט רודן, ושל פול ולרי על דגא, ומשום כן יש לומר ללא הסוס: — אעפ"י שלא יחידים בלבד, אלא הרבים שבתוכנו, חושדים, כאמור, בדבקותו של מבקר ביצירתו של סופר אחד, זה או אחר — אין זו אלא טעות ושגיאה גדולה, כי זאת יש לדעת אל נכון: מי שהבקורת היא לו מדמו, בחינת יצר ראשון־במעלה, יתכן שיחסו ליצירת חברו — תפגום בידידותם, אבל לא לעולם תפגום הידידות בגלוי אמתו הבקרתית לגבי יצירת חברו.


 

ב    🔗

ספרו של י. פיכמן על שירת ביאליק — כמוהו כמחזור המנונים לרובן הגדול של יצירות ח. נ. ביאליק — שירים, ספורים, מסות; ודאי, בדרך כלל אפשר לומר, ששבח משבח ישגה, שתהלה אחת גדולה מחברתה, וכי המבקר חדור הערצה למבוקר ותפוס התפעלות מכל מה שיצר, אולם רק הקורא השטחי ללא תקנה — לא יתפוס ולא יעמוד על אפיו המיוחד במינו של ספר־בקורת זה לי. פיכמן, והוא: עם כל השבחים והתהלות, עם כל ההערצה וההתפעלות, אין זה בשום אופן ספר של השתפכות־הנפש, אלא בפרוש מפורש — ספר מאבק של מבקר עם מבוקרו; יעקב פיכמן מאמץ כאן את כל כוחותיו הנפשיים והרוחניים, אוסף ומגלה את כל יכולת הנתוח שלו, צולל במעמקי מחשבות על יוצר ויצירה — כדי לכבוש לעצמו ולהכין את התופעה הגרנדיוזית הזאת ששמה ח. נ. ביאליק; הוא הולך בעקבותיו, משוחח עמו ועם עצמו, הוא אורב לו, תופשו ומרימו על זרועותיו, רץ ורוקד אתו, ועוזבו מתוך הרגשה שנצח אותו, כבש את מהותו, אבל מיד הוא רואה, שאמנם כבש ביאליק אחד, אבל הנה נתגלה לפניו ביאליק שני, והריהו משנה את תכסיסו, הפעם הוא יושב על ברכיו, קופץ עליו, נתלה בגבו — ועוזבו מתוך חדוה שנצחו סוף־סוף, שקנה לעצמו דעה נכונה עליו, אולם יום אחד מאוחר יותר והנו רואה שוב — ביאליק שלישי, רביעי וכו' — גדוד של ביאליקים! הוא בורח ממנו, ונמצא שהלה רודף אחריו, קופץ ורוכב על כתפיו וגם מזה אינו מניח י. פיכמן את ידו, הוא כובש אותו בבריחה הימנו יחד אתו, הוא מחפש בו מומים וגם מוצא אותם — וכמה הוא מתלהב מזה! כמה שמח הוא להוכח — ביאליק משורר גדול, בעל מסות מצוין, ובכ“ז — אדם ככל האדם הנו, ולא מלאך, חלילה; ומותר, איפא, להאבק עמו, לבקש לכבשו; איזה שטח גדלו, איזו זירה רחבת־ידים מגמא י. פיכמן במאבקו זה, בפרקי הערכה אלה ליצירותיו של ח. נ. ביאליק — הוא מנתח, מעריך, מפרש ומסביר, לשם אותו הצורך, את מנדלי מוכר ספרים, את אחד־העם, י. ל. פרץ, ד. פרישמן, י. ח. ברנר, מ. י. ברדיצ’בסקי ועוד ועוד. את כולם הוא גורר אל שדה ההאבקות, אל חזית רבת־דמים זו, ששמה “שירת ביאליק”, הוא מעמידם בשורה אחת, הוא מפריד ביניהם, הוא מנגשם זה עם זה, הוא כובלם יחד, הוא מתירם אחד אחד, הוא מריץ אותם והוא מעכבם, מדובבם, מצעיק אותם, מרונן את כולם, מחשלם למקהלה מובחרת, בלתי מצויה, מרחיב דעת ושובה את הלב; הספר מלא מפה אל פה, מזוית אל זוית — את ביאליק, ואעפי”כ אין זה ספר על “שירת ביאליק” בלבד, זהו ספר מאורעותיה של היצירה העברית במשך דור שלם, על כל הנפשות הפועלות בו, על כל החיים שתססו בו, על כל המעשים המופלאים שנעשו, ועל כל הפעלים שפעלום אנשים רמי מעלה בכונה, גבוהים ברצון ודגולים בכשרון.


 

ג    🔗

יעקב פיכמן לא כתב את ספרו על ח. נ. ביאליק באופן שיטתי, לפי תכנית אדריכלית קבועה מראש, אלא כל פרק ופרק נכתב לחוד, כמטרה יחידה לעצמה, ועל־כן אין לראות את הספר כראות חבית בעלת־מדות עם יין ממין אחד, אלא בחינת מרתף בנוי במיוחד לכמה וכמה חביות, גדולות וקטנות, מלאות מיני יין שונים, שכולם בני כרם אחד; אלו עשה י. פיכמן אחרת, כי עתה היתה בכתיבתו משהו מלאכותיות, כי הוא גם בבקרתו בעל מחשבה לירית, שאי־אפשר לה, לפי טבעה הראשון, לעמוד בצביון אחד במשך שבועות וחדשם מה שאין כן במסה המוקדשת לענין אחד מן הענינים — בה דוקא עשוי י. פיכמן לתת ממיטב כוחו, לחשל את רעיונו, להקפיד בנתוחו וללטוש את דברו; לכל תקופה ותקופה ביצירות ח. נ. ביאליק — הקצה י. פיכמן מסה ממצה, מקיפה בעיקריה, מעמיקה ומבריקה כאחד; לכל סוג שירה ופרוזה שלו הקדיש שוב שורה של מסות, קצרות או ארוכות יותר, והן מבליטות את המשורר על כל פניו השונים; לכמה יצירות גדולות בודדות של ח. נ. ביאליק — קבע המבקר י. פיכמן דברי־הערכה נבדלים, יש בספר זה בקורת מאירת־עינים ממש כפירוש שפירשו חכמינו הקדמונים סוגיה קשה ומורכבת, ורעיונותיו כאן, כלשונו, קונקרטיים כל־כך, פשוטים ומלבבים; ולעומתם יש פרקי־עיון בשאלות של הלכה ספרותית, והם רצופים מחשבות מקוריות מאד, מופלגי בינה טובה בחידות של יצירה, והרצאת הרעיונות והלשון הדוברת אלינו — מזיגה מבורכת של פילוסופיה עם שירה לירית, והמבקר לא הסס לצרף אליהם פרקים ביאוגרפיים מלאי הגות ישרה וצלולה, והם מעלים לנגד עינינו את מסכתו של ח. נ. ביאליק באופן רטרוספקטיבי־פיוטי, ונוספו על כל אלה גם כמה פרשיות של זכרונות על המשורר ועל סביבתו, על שיגו ושיחו, על הליכותיו במסבות שונות, האיש מואר כולו באורה של הערצה, שהוא בכל זאת גם אורה של אמת, כי הנה אנו רואים את הדמות גם על צלליה הטבעיים; וכך נצב לעיניך יוצר חי — על השגיו, אבל גם בלבטיו לפני ההשגים ואף לאחריהם, איש שכתיבתו אצלו — מלחמה, מלחמה עם רוח ועם חומר, עם עבר ועם עתיד, עם עצמו ועם זולתו; ח. נ. ביאליק אינו כאן גיגנטי בכשרונו בלבד, אינו מענין רק בכבושיו הפיוטים, כי הוא לא פחות מזה גיגנטי — בספקותיו, בהסוסיו, בחבוטי כונותיו, ביאושיו, בנפתוליו עם גורלו כמו בכניעתו לוֹ; ואני מודה ואיני בוש — י. פיכמן הביאני בספרו לעת־עתה לידי כפילות של דעה והרגשה, כי על ח. נ. ביאליק שחי בלבי ופועל בדעתי — נוסף עכשיו זה של המבקר י. פיכמן, שונה בהרבה, חזק ותקיף בדמותו זאת, ואין עמי בטחון, שסוף סוף לא ידחוק וישכיח ממני את אשר היה אצלי קבוע ומבוסס בכוח הבחנה עצמית, לא מחוסרת נסיון ולא נטולת תקיפות משלה; ואיני מצר על כך, ואיני חש כל צער על בטול דעה ותקונה, כי הלא י. פיכמן עצמו לאחר שהעריך והעריך, לאחר שנתח ונתח, לאחר שקבע מה שקבע אינו חושש להוסיף בסופו של הספר (עמוד שכא) דברים מקסימים בהודם הנפשי (אעפ“י שהם נראים כ”מבטלים" במחי־יד אחד את כל אשר אמר קודם לכן): —

“ואמנם כל משורר הוא פלא. כל הביאורים והנתוחים (גם הקולעים ביותר) אין בהם כדי לפתור את הופעתו, את צירופם הנעלם של כוחותיו, דרכיו, אמצעיו, שהם בחינת כבשונה של יצירה. מה שנתן לביאור על הרוב אינו זקוק לביאור. ואולי טוב שנקבל את המשורר באור עצמו, כפינומן, כמתנת הגורל, כחידת נצח ללא פתרונים”.

אכן, כשם שבספר זה נתן לנו ח. נ. ביאליק בכל גדלותו והדרו, כן נתן בו גם י. פיכמן עצמו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

קישוריוֹת חיצוניות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!