רקע
דוד תמר
רומאן על צפת במאה הט"ז

הערות היסטוריות על “סוכת שלום” של בר־יוסף

א

הכל תלוי במזל ההיסטוריה, אפילו תקופות וחקרן. הרי אין לך תקופות הרבה בתולדות ישראל כתקופתה של צפת המאה הט“ז, שכאילו מאליה ומעצמה פותחת פיה ואומרת לחוקר ולסופר, עמוד ודובבני, עמוד וספרני! ואף־על־פי שתמיהה יש בדבר, עובדה לא זזה ממקומה, שעדיין ממתנת ומצפה צפת לחוקרה ולמשוררה. אמנם נכתבו דברי מחקר מכאן ודברי פיוט מכאן, אבל מכלל קוים ושרטוטים לא יצאו הדברים ולכלל תמונה לא באו1. אחד הוא מאמרו המקיף של שלמה שכטר (נכתב באנגלית אבל יצא גם בתרגום עברי), שחברו בו דקדוקי מדע עם נוייה של שירה. ויש שאתה חוכך בדעתך, אם לא יפה לה לתקופה המשורר מן החוקר. על כל פנים השערים לעולמות הח”ן והפיוט של צפת לא ייפתחו לפני המלומד, שלא ניחן בשאר־רוח ובנשמה יתירה. יש בידינו ידיעות מרובות על צפת במאה הט“ז, ברם אפילו אם נצרף אותן אחת לאחת, עדיין לא עמדנו על שורש נשמתה של העיר, שהשכינה היתה שרוּיה בה. הרי לדוגמא דמותו של האר”י, הארי בחבורת המקובלים, דמות שכולה מעולפת אגדה וסוד. תמיהני אם נוכל למנות בתולדות הדתות יותר משתיים שלוש דוגמאות דומות לאותה השפעה שהשפיע האר“י על דורו ועל הדורות שלאחריו אם נזכור, שהוא עשה בצפת לא יותר משנתיים ומחצה ושהוא הלך לעולמו בהיותו בן ל”ח שנים בלבד! לא בכדי יראו המשוררים מגשת אל הקודש, פן יחטאו במיעוט שיעור קומתו של אדם במראה זה (אמנם כמה פרקים ממשנתו של האר“י נתפרשו ונתחוורו לנו ע”י מחקריהם של גרשום שלום, ישעיה תשבי וש"א הורודצקי).

בגלל כך שמחנו שמחה גדולה לקראת הרומאן של יהושע בר־יוסף על צפת במאה הט"ז2, אלא שלצערנו לא ארכה שמחתנו זמן מרובה, כפי שיתברר מתוך הדברים שלהלן בפרק ב'.

כנראה שגם מכחולו של בר־יוסף נרתע מציור דמותו של האר“י. לפיכך אין אנו קוראים ברומאן אלא על ימיו האחרונים של האר”י ואל יציאתו מן העולם, שעשתה רושם בצפת. אלא שצדיק במיתתו קרוי חי בספרו של בר־יוסף. רוחו של האר“י המת משוטטת ומרחפת בין השיטין, אם בסתר ואם בגלוי. ובמיוחד דובבת היא בפי תלמידו המובהק ר' חיים ויטאל, ה”גבור" המרכזי של העלילה. אלמלא לא הוסיף פה המספר דברים שלא היו ושלא נבראו (ראה להלן) היינו אומרים שדמותו של ר' חיים ויטאל עלתה יפה בידו. כאן היה יכול להסתייע בספר שבחי רח“ו, שיצא לאור במילואו לפני כמה שנים בשם ספר החזיונות (ירושלים תשי"ד). ספר זה הוא מעין יומן אינטימי של רח”ו, שניתן לנו להציץ בעדו לתוך סבכי נפשו ולתוך סתרי נפשו של אדם גדול זה, שנשמתו היתה מקולעת בכף הקלע ונפתלת נפתולי אלוהים. עליו אפשר להמליץ את מאמרם ז“ל: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. חלומותיו מעידים עליו שיצרים גדולים היו מסתוללים בנפשו ושחשב את עצמו למשיח בן יוסף. בר־יוסף מצא דרך מקורית לתיאור דמותו של רח”ו: בהשבעת קולמוסו הוא כמו עיבר בנשמתו של רח“ו את נשמתו של ר' יוסף דילה־ריינה, זה האיש הפלאי שביקש לקרב את הקץ ע”י שימוש בקבלה מעשית ובכוח השם המפורש, וסופו שיצא לתרבות רעה. היו שתי הנשמות מתרוצצות בקרב רח“ו, עתים נשמתו של זה מפרכסת לצאת ועתים נשמתו של זה מפרכסת לצאת. כביכול מכל הרהור מצוה לשו נולד מלאך טוב שהוא האר”י, ומכל הרהור עבירה שלו נולד מלאך רע שהוא דילה־ריינה (אלא שמצד אחר משמש דילה־ריינה מעין מצפון ומעין מוכיח של רח"ו, שמוכיחו על כך שלא תדיר כוונותיו ומעשיו היו לשם שמים). פיתויי היצר ותאוות הגוף כמו קרמו עור ובשר והיו לרוח ממללא בפי דילה־ריינה שמבקש לפתות את רח“ו לדבר עבירה. הוא דילה־ריינה שעליו מספרת האגדה, שלאחר שיצא לתרבות רעה היה מביא למשכבו “את המלכה דולפינה שהיתה יפיפיה גדולה ומלך צרפת היה בעלה”, ונשים יפיפיות אחרות ע”י שימוש בשמות הקדושים. והתיאור הנפלא של נושא זה בפרק השמיני של הספר (שהוא אולי הפרק הטוב ביותר של הרומאן), תיאור שסטרא דקדושה וסטרא אחרא נושקות בו, הוא כמדומה התיאור המצויין ביותר בספר כולו. ולא מן התימה הוא. חביבים עליו על בר־יוסף נושאים שבמין ושבאירוטיקה ויפה כוחו בציורם ובגילומם. אין לך מיסטיקה בלא דימויים אירוטיים. בין קדושה לבין קדשה מפרדת רק אתא קלילא. ואילולי דמיסתפינא הייתי אומר, שלא נמשך הסופר אחר עולם הקבלה והסוד אלא משום סוד הזיווג ויסודא דנוקבא שבו.

קרובה ללבו של בר־יוסף במיוחד דמותו של ר' ישראל נאג’רה, ה“גבור” השני של העלילה שמעיניו הכחולות נשקפת שוחקת בבואה דבבואה של המספר. באהבה גדולה ובאיתדבקות רוחא ברוחא מספר לנו בר־יוסף (יליד צפת, שנתחנך בסביבה חרדה מאד ואח"כ “קיצץ בנטיעות”) על הרפתקאותיו ועלילותיו של העלם הפייטן הבוהימן, שהיה שר את שיריו ופזמוניו האירוטיים, שהם משל לאהבת כנסת ישראל לדודה, כמין זמר של שירי עגבים. ואעפ“י שהעיד האר”י עליו של נג’ארה ש“שירותיו חשובות בשמים” היו מרננים עליו שהיה מזמר לפני קונו כשכובעו בקרקע וכשזרועותיו מגולות ושהיה משתכר בבתי משתאות כדרך הערלים.

מלבד דמויותיהם של ר' חיים ויטאל ושל ר' ישראל נג’ארה מצייר ומשרטט המספר, אם בקוים מצומצמים אם בקוים רחבים, את דמות דיוקנם של כמה מתלמידי האר“י ושל כמה מחכמי צפת המובהקים. הרי ר' יוסף אבן טבול (כצ"ל ולא אבן תבול) בר־פלוגתיה דר' חיים ויטאל, והרי ר' יצחק כהן, שהיה עם האר”י בשעת פטירתו (בר־יוסף כותב בטעות ר' יוסף הכהן – נתחלף לו ר' יצחק כהן בר' יוסף כהן, שהיה מתלמידי האר“י מן “הכת השנית”. כנראה במקור שמספר על פטירתו של האר”י שהיה לנגד עיניו של בר־יוסף היה כתוב מהר"י כהן, והוא פתר לא־נכונה את ראשי התיבות). ביחוד נוגעת ללב דמותו של ר' מסעוד אזולאי סגי נהור, ש“האר”י היה אומר עליו שהוא סגי־נהור פשוטו כמשמעו, ואין בשם זה משום לשון נקייה גרידא" (“סוכת שלום”, עמ' 119). המחבר מאריך בציור דיוקנו של ר' אברהם גאלנטי, אבל ספק בעיני, אם תיאורו נאמן לאמת ההיסטורית (ר' גם מש“כ בתרביץ שנה כ”ז, עמ' 115 הערה 21). לעומת זה נקט המחבר לשון קצרה מדי בתיאור אישיותו של מרן ר' יוסף קארו, הארי בחבורת חכמי צפת (איני יודע משום מה גרע המחבר עשר שנים ויותר משנות חייו של ר' יוסף קארו – שם עמ' 57, 148. והרי מן המפורסמות הוא שמספר שנות חייו של מרן היו שמונים ושבע, ואף נתנו סימן לדבר: ראשו כתם פ"ז. כן איני יודע משום מה השמיט המחבר את התואר ר' משמות של החכמים חוץ משמו של ר' יוסף קארו. ואיני מתכווין כאן לדקדק דקדוקי עניות גרידא. בר־יוסף שכותב חיים ויטאל, אברהם גאלנטי וכיוצא בכך ולא ר' חיים ויטאל, ר' אברהם גאלנטי פוגם בכך בספירה ובאווירה של סיפורו). ואף על פי שדמותו עלתה יפה, גם הסופר וגם הקוראים היו נשכרים אלמלי נתן הסופר את לבו על הספר “מגיד מישרים” שך ר' יוסף קארו. יומן מופלא זה, שבו המשנה בדמותו של מגיד מתגלית למרן, יש בו לפרנס את נפשו ואת דמיונו של כל משורר. אמנם ייתכן שבר־יוסף נזקק ליומן זה, שהרי הוא מספר לנו על השתוקקותו של מרן לעלות על המוקד ולישרף על קדושת שמו הגדול, אבל שמא שאב דברים אלה מכלי שני. אם אמנם יומן זה שימש בידו של הסופר בחומר ליצירתו, הרי הוא בבחינת קרא ושייר, כתב ושייר, ועדיין הניח מקום רב למספרים ולמשוררים להתגדר בו.

בדרך כלל יש לומר שהסופר ידע להלך עלינו מאווירה המיוחד של צפת ולבשם אותנו בריחם של חקל תפוחין קדישין, אלא שלשונו של הסופר אינה לשון צחצחות ואינה מבשמת אותנו כדבעי, מכיוון שהיא בלולה בלשון משנה ובלשון קבלה מכאן ובלשון עתונות בת־יומה מכאן. כיליד צפת נבלעו מראותיה ואגדותיה בדמו של הסופר למן ימי הילדות וטבעות רושמן בנפשו המרגשת. בר־יוסף ניחן בכשרון־העיצוב ובאמנות־התיאור. מראות טבע ותיאורי נוף שקויי הלך נפש והמייה לירית ממלאים את הספר.


ב

עד כאן עדיין לא עמדנו על עיקר העלילה. ועל־כורחנו מתוך שבחו של הספר אנו באים לידי גנותו. יש דברים שמחבר הרומאן ההיסטורי רשאי לעשותם ויש דברים שאין מחבר הרומאן ההיסטורי רשאי לעשותם. אין דמיונו של הסופר רשאי לתעתע בעצמו ובקוראיו ואין הוא רשאי לעוות עלינו את המציאות ולעקם עלינו את האספקלריא ההיסטורית. הרשות מסורה ליוצר להוסיף נופך ותבלין לעובדות, אבל אין הרשות מסורה ליוצר לרקום את עלילתו על בדייה, שבדה מלבו ושלא היתה ושלא נבראה אפילו כאגדה וכמשל. הרשות נתונה להוסיף לבנים ונדבכים לבניין היסטורי שבנוי על יסוד נאמן, אבל אין הרשות נתונה לבנות בניין היסטורי על יסודות תוהו. ואף־על־פי שרוב דברינו כאן אינם מכוונים לבקורת ספרותית הרי חובה היא לומר, שרומאן הלוקה בחסרונות שמנינו לוקה ופגום גם כיצירה אמנותית. לצערנו אנוסים אנו לומר דבר זה על הרומאן של בר־יוסף, שרקם את עיקר עלילתו במירקם שוא, תלה מאוחר במוקדם וסירס את האמת. לא נעסוק בפכים קטנים שעמדנו על מקצתם ושיש להוסיף עליהם (למשל, בר יוסף 138–137, והאמת היא, שקצת מחסידי צפת הסכימו על־כך ביניהם, ואילו ר' חיים ויטאל התנגד לכך – “… ואמרתי להם אין אני מסכים עמכם בכך, כי מי יערב אל לבו לגלות מעשיו הרעים לאחרים” – ספר החזיונות, עמ' נב) מכיוון שאין בהם לגרוע מערכו של הרומאן, אלא נעמוד על עיקרה ועל שורשה של העלילה “הבנויה על יסודות היסטוריים נאמנים” (מן הדברים שעל גבי עטיפת הספר).

בר־יוסף מספר לנו, שבשנת של“ג (1573) עלתה במחשבה לפני ר' חיים ויטאל לייסד את החברה “סוכת שלום” (שעל שמה קרוי הרומאן) ואף צירף מיד מחשבה למעשה. החברים של אותה חברה קדושה היו צריכים להצטרף “לחבורה אחת, שתחיה בצוותא ותהיה שותפת לנכסי החומר של כל אחד מבני החברה ובעיקר – לנכסי הרוח. החברים נשבעים זה לזה בשבועה שאין אחרי ולא כלום, שהם חולקים עם כל אחד מבני־החבורה שווה בשווה חלקם לעולם הבא בשכר המצווה והמעשים־הטובים והתורה שהם לומדים בעולם הזה; ובה בשעה כל אחד מקבל עליו מראש חלק שווה מענשו של כל חבר אחר בעולם הבא – – – החבר מפקיד (צ"ל מפקיר? – ד.ת.) צרכי גופו שלו וצרכי נשמתו שלו למען מעשה־הגאולה שייעשה בכוח הסוד של השם־המפורש הידוע לחיים ויטאל – – – הוא (החבר בחבורה – ד.ת.) מתמסר כולו להבאת הגואל בשנת השל”ה לבריאת העולם כהבטחת האר”י" (שם עמ' 223–224) והרי לפניך “סוכת שלום”, “הקומונה המופלאה של המקובלים, מוארת כאן באור חדש” (מן הדברים שעל גבי עטיפת הספר).

אדרבה, נבואה חשבון: האמנם אור חדש על צפת יאיר כאן, או שמא אור מתעה הוא, קליפי אורה? ניתי ספרים ונחזה. והרי ספרו של בר־יוסף מעיד עליו, שהמקורות ההיסטוריים ידועים לו (למשל, שהאר“י זקנו היה אדום, אפשר לעמוד רק מחלום אחד של רח”ו, שמובא בספר החזיונות) ושאף המחקר המודרני אינו זר לו. לדוגמא, ידיעותיו של בר־יוסף על המחלוקת בין רח“ו ור”י ן' טבול מיוסדות, לפחות בחלקן, על מאמרו של ג' שלום ב“ציון” שנה ה. הידיעה על סכנת גירוש שריחפה על חמש מאות משפחות בצפת לקוחה כנראה מתוך מאמרו של א' הד בירושלים, כרך ב/ה או ממאמרו האנגלי של ב' לואיס.

איזו חברה ייסד רח“ו באמת? קרוב לוודאי שהוא ייסד את החברה של תלמידי האר”י ללימוד תורת האמת בצוותא. יודעים אנו על כך משטר־ההתקשרות בעצם חתימת כתב־ידם של עשרה מתלמידי האר“י שנכתב בכ”ה מנחם אב של"ה (1575 – תאריך זה גופו יש בו לפקפק ולסתור את כל בניינו של בר־יוסף – כלומר, רח“ו ייסד חברה בסוף שנת של”ה לאחר שנואשו מביאת הגואל בשנה ההיא, כמוֹת שכבר העמיד על־כך שלום ב“ציון” שם). החתומים על כתב זה קיבלו על עצמם “להיות בחברה אחת לעבוד את השי”ת ולעסוק בתורתו יומם ולילה, ככל אשר יורנו מורנו הרב – – – כמוהר“ר חיים ויטאל נר”ו ונלמוד עמו בחכמת האמת ונהיה נאמני־רוח ומכסים דבר מכל מה שיאמר אלינו – – – ולא נגלה לזולתנו שום סוד מכל מה שנשמע מפיו בדרך האמת – – – והמשך קבלה זו היא מהיום ועד עשרה שנים רצופין".

ברם מסתבר יותר, שבר־יוסף ייסד את יצירתו על הדברים המובאים בשבחי האר“י: “… אחר כך עשה האר”י הסגר אחד לאלו העשרה חבירים ותיקן חדרים לנשים והטף בפני עצמן באותה החצר של בית ההסגר” – אלא שאין כאן לא קומונה ולא שותפות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא – ואכמ“ל. ויתירה מזו – הרי מכאן מוכח, שאותה קומונה כביכול, נוסדה ע”י האר“י גופו – ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? ואף גם זו. משום מה קרא בר־יוסף לחברה שברא בדמיונו בשם סוכת־שלום – והרי חברה בשם זה נוסדה כידוע ע”י ר' אלעזר אזכרי בעל ספר חרדים “פה צפ”ת עשינו חברה קדושה, קראנו שמה סכת שלום, ורבים מתקבצים לשוב בכל לב" (מלשון ההקדמה של בעל ספר חרדים). וטענה עוד אחת: לא הספיקה לו לסופר העובדה, שהוא עיבר את נשמתו של דילה־ריינה בנשמתו של רח“ו אלא שאף הוליד בו ברח”ו אותו רצון להביא את הגואל בכוח השם המפורש.

לצערנו איננו יכולים לומר שרעיון הקומונה של חכמי צפת הוא בבחינת חטא שגגת העלם דבר. בר־יוסף הוא בבחינת היודע את האמת ומתכווין למרוד בה.

מכל מקום אם תשאלו כיצד בא בר־יוסף ל“הארה” חדשה זו, התשובה היא שאין כאן בריאת יש מאין אלא יצירת יש מיש אחר בהבל פיו של היוצר ובמשיכת קולמוסו. אלא שהסופר ביקש להידבק במידותיהם של האר“י ו”גוריו" שהיו בקיאים בתורת הגלגולים ואף הוא גילגל כאן תקופה בתקופה ותלה את המאוחר במוקדם. יודעים אנו, שקומונה מעין זו לשותפות בעוה“ז ובעוה”ב היתה קיימת באמצעה של המאה הי“ח בעדת־המקובלים “בית אל” בירושלים, שבראשה עמד ר' שלום שרעבי. ומצויים בידינו שלושה שטרי התקשרות בעניין זה מן השנים תקי”ב (1752), תקי“ד (1754), תקי”ח (1758). כאן יש להוסיף: אמנם אם נמתח את מידת הדין המדעית החמורה, עדיין יש מקום לפוּן בדבר, אם אפילו בחברה ההיא היתה הסכמה לשותפות ברכוש בעולם הזה (ראה מאמריו של ש“ח קוק – ב”לוח ירושלים" לשנת תשי“ג ולשנת תשי”ד – עיונים ומחקרים, ספר שני, תשכ“ג, עמ' 153–159. וראה גם מ. בניהו, ר' חיים יוסף דוד אזולאי ח”א, תשי"ט, עמ' טז – יח והע' 54 ו – 66 שם), אבל כאן חל הכלל, שאין המוזות למודות לישב על כסא דין ורשאיות הן לרכב על כנפי הדמיון. ובר־יוסף שנהירים לו שבילי סמטאותיה של ירושלים העתיקה כשבילי סמטאותיה של צפת, שמע כנראה על אותה אגודה מופלאה עוד מימי בחרותו מחכמי ישיבת המקובלים “בית אל”. וכנראה נתפש ונמשך לרעיון הקומונה עוד בימים ההם (וקרבתו הרעיונית של הסופר לתנועת העבודה ולתנועה הקיבוצית אף היא גורם שאין לזלזל בו). אלא משירד לחדרי המרכבה התחיל להתעסק במעשה מרכבה והרכבה והרכיב זמן בשאינו זמנו – סוף־סוף מי שצופה במעשה בראשית ובאין־סוף – מאתיים שנה בינו ובינך מה היא!… אמנם אין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל יש מוקדם ומאוחר בהיסטוריה וביצירה המיוסדת עליה!

יצירתו של בר־יוסף למה היא דומה? הרי שתי דוגמאות לשבר את האוזן. מה שם ייקרא לכך, אם ברומאן היסטורי על תקופת הבית השני יהיו הפרושים או הצדוקים מתוארים בצביונם ובצלמם כדמותם של האיסיים? או דוגמא אחרת: מה נאמר אם ברומאן היסטורי על המקובלים בספרד במאה הי“ג ייחד וייחס הסופר למקובלים של חוג גירונה אותם סתרי תורה ורזי עולם, אותם כיסופים לגאולה ואותה ציפייה לקץ הקרוב שהאר”י ו“גוריו” היו מצויינים בהם? הרי יצירות מעין אלה, שזיופן ניכר מתוכן, עושות את עצמן פלסתר. החטא הקדמון של שבירת הכלים חל גם על האמן, ששבר את הכלים של תקופתו ויצא בכלים שאולים מתקופה אחרת. והלב מיצר וכואב, שבגלל כך לא נתעלתה יצירתו של הסופר המחונן לעולם האצילות ועדיין מצפה היא לעולם התיקון…



  1. יש להעיר שבינתיים, לאחר כתיבת הדברים שלמעלה, יצא לאור בהוצ‘ מכון בן־צבי ספר צפת (=ספונות, ספר ששי תשכ"ב), שכולל מחקרים ומקורות חשובים על צפת, וכן יצא לאור באנגלית ספרו החשוב של צבי ורבלובסקי על המגיד של ר’ יוסף קארו (1962).  ↩

  2. סוכת שלום, הוצ' עם עובד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!