חקר תולדות ישראל במזרח היה מונח כל השנים בקרן־זויתה של חכמת ישראל, שצמצמה עצמה בתחומיהן של יהדות אשכנז ושל יהדות ספרד בלבד. הרבה חוסר־ידיעה עשה והרבה חוסר־הבנה עשה. רק בדור האחרון נזקקו לנושא זה חכמי הספרדים, אלא שלצערנו כמה מחיבוריהם הכוללים, כגון ספרו של רוזאניס על תולדות היהודים בטורקיה וספרו של גאון על יהודי המזרח בארץ ישראל, המשובש מרובה בהם על המתוקן. לתקלה זו נתן את דעתו מר יצחק בן־צבי, וסמוך לאחר כינונה של מדינת ישראל עמד וייסד את המכון לחקר קהילות ישראל למזרח התיכון, שהוא המשיך לעמוד בראשו ולשקוד על טיפוחו גם לאחר שנבחר לנשיא ישראל. בין ראשי העושים במכון הוא החכם הצעיר מאיר בניהו, ולפני זמן מועט, יצא לאור ספרו הגדול על ר' חיים יוסף דוד אזולאי, הוא חיד“א¹ – תורה מפוארת בכלי מפואר. עניה היא ספרותנו במונוגראפיות כוללות ומקיפות על חכמי ישראל, ותמיהני אם זכינו למונוגראפי עשירה ומקפת כמו זו שלפנינו על שום חכם מחכמי ישראל. אתה עומד משתומם ומשתאה לבקיאותו הנפלאה של המחבר בכל חדרי ביתו של חיד”א. כל גנזי ספרים וכל ספוני־טמוני כתבי־יד נגלו לפניו. ממש לא הניח המחבר גדולה או קטנה. קו לקו מצטרף לתמונת חייו של חיד“א ולציור קלסתר פניה של התקופה בכללה. דומה שלא נפליג אם נחליט ונאמר, שהמחבר שיקע כל כך הרבה יגיעה ואהבה בנושאו, מכיוון שראה בעצמו בבואה דבבואה של דמות חיד”א. שהרי גם הוא, כ“גיבורו”, מפתיע אותנו בפוריותו היוצאת מגדר הרגיל. למרות מיעוט שנותיו כבר הספיק לפרסם למעלה ממאה מחקרים וכשלושה־ארבעה ספרים.

בספר שלפנינו אנו פוסעים עם המחבר צעד אחר צעד בעקבות חיד“א למן ימי ילדותו עד צאתו מן העולם. חיד”א נולד בירושלים בשנת 1724 ונפטר בליוורנו ב־1806. ישב כמה שנים בחברון ובקאהיר של מצרים. פעמיים יצא חוצה־לארץ כשלוחה של חברון. כשנסתיימה שליחותו בשנת 1776, לא חזר לארץ ישראל אלא קבע את דירתו בליוורנו וישב בה עד יום מותו. כאן צמצם עצמו בדל“ת אמות של הלכה, וחיבר את ספריו המרובים, שנתפשטו בכל קהילות ישראל. מספר חיבוריו הוא קרוב למאה, שכמחציתם נדפסו, מהם במהדורות הרבה. חיבוריו הגדולים בכמות ובאיכות מקיפים כמעט את כל התחומים וכל המקצועות של חכמת ישראל: מקרא ופרשנות המקרא, הלכה ואגדה, קבלה ודרוש, מחקר ומוסר, תפילות ומנהגות, ביקורת ותולדות ישראל, ביוגראפיה וביבליוגראפיה. נוסף על כך רשם כידוע בספר את כל מה שראו עיניו במסעותיו המרובים. הללו שמתעסקים בחכמת ישראל ידוע היה להם חיד”א בעיקר בזכות ספרו “שם הגדולים”, שבו הניח את היסוד לביבליוגראפיה המדעית, ובזכות ספרו “מעגל טוב”, שהוא מן המעולים בספרי המסעות שלנו. הללו שמתעסקים בדבר־הלכה ידוע היה להם חיד“א בעיקר בזכות ספרו “ברכי יוסף” על שולחן ערוך. עכשיו בא בניהו והושיט להם בקנה את רשימת כל חיבוריו, בין שנדפסו בין שהם עדיין בכתבי יד. אעפי”כ יש שאהבה יתירה מקלקלת לעתים רחוקות את השורה. דומה שיש מן ההפלגה ומן ההפרזה בלשון שנקט המחבר בתחילת ספרו, שחיד“א “נתקבל בעם ישראל כגדול החכמים בדורות האחרונים” (עמ' ט, וכן ר' שם עמ' קנא ועמ' קעג). אם הדברים נכונים לגבי יהדות ספרד ויהדות ארצות המזרח, אין הם נכונים לגבי יהדות אשכנז. הרי דורו של חיד”א היה גם דורו של הגאון מוילנא ודורם של ר' יונתן אייבשיץ ושל ר' יעקב עמדין ושל שאר בעלי תריסין אדירי התורה. דומה שלא נמעט את שיעור קומתו של חיד“א אם נאמר שהיה איש אשכולות, אמנם במידה היוצאת מגדר הרגיל, אבל לא היה בו מן הגניוס. דוגמת האנציקלופדיסטים של דורו היה הוא האנציקלופדיסט היהודי, ששום דבר יהודי לא היה זר לו. פוריותו המדהימה נמצא לה הסבר גם מתוך יצר הכתיבה שלו, שעמד עליו גם המחבר. חיד”א כתב גם בימי שליחותו וגם כדי נים ולא נים. תשוקתו וצמאונו לתורה ולדעת, שכנראה היו נטועים בו מלידה, נשכרו ממסעותיו. שליחותו ומסעותיו נתנו את העולם בלבו, כשם שסייעו לכך מגעו עם יהודי איטליה וויכוחיו עם חכמי האומות, ואין המחבר כמדומה מעיר על כך. יצר הסקרנות להתחקות על שורש כל דבר משך אותו לביקור במוזיאונים ובבתי־נכות, בספריות ובאוניברסיטאות, כבבתי יציקת מטבעות ובאספי טבע ובבתי חרושת לנשק ולנייר. אלמלי היה חיד“א שרוי כל ימיו בירושלים ובחברון ולא היה יוצא מחוץ לתחומיהן, לא רק שלא היינו זוכים לא ל”שם הגדולים" ולא ל“מעגל טוב”, אלא שלא היינו זוכים גם לכמה מחיבוריו האחרים.

חיד“א היה חסיד בכל מעשיו ונוהג לפי כוונות המקובלים בכל אורחות־חייו, הוגה תמיד בתורת־הסוד ומתעסק בקבלה מעשית. אעפי”כ דומה שהרשות בידינו לומר, שלא היה מקובל במשמע הנכון של תיבה גדולה זו, כשם שהיה אביו־זקנו ר' אברהם אזולאי בעל “חסד לאברהם”, למרות זאת שבבחרותו נמנה עם חבורת המקובלים “אהבת שלום”, שבראשה עמד ר' שלום שרעבי. כן לא היה אישיות אכסטאטית ופניאומאטית. ואיננו יכולים להסכים עם המחבר, ש“שני עולמות התרוצצו בקרבו של חיד”א – עולם המעשה ועולם הנסתר שהוא בסתירה לו – – – חיד“א כמרן [ר' יוסף קארו], עולמו הנסתר נשאר חבוי בחביון הנפש” (עמ' קעב). די להשוות את חלומותיו של חיד“א לחלומותיו של ר' חיים ויטאל ולחזיונותיו של ר' יוסף קארו כדי לעמוד על ההבדל בינו לבינם. חיד”א היה אישיות שלוה והרמונית, יצרים גדולים לא הסתוללו בקרבו, ותהומות לא נפתחו בנפשו. נראה יותר לומר, שהיתה לו ל חיד“א זיקה מרובה ואהבה יתירה לתורת הסוד, בדומה לרובם של חכמי הספרדים במזרח במאות השנים האחרונות. וקרא בדבריו של ר' אברהם כלפון, חברו של חיד”א: ואח“ך למדו יחד [חיד”א ור' יו“ט אלגאזי] אצל הרב המופלא מהר”ר שלום שרעבי זלה“ה, והיה הרב מהר”ש שרעבי ז“ל מחזיר פניו פעם בפעם. אח”כ אמר לו הרב חיד“א ז”ל: מה פשעי ומה חטאתי שאין אתה מחזיר פניך אלי ומלמד אותי. ואמר לו, אני יודע שאין ביאתך לעוה“ז ללמוד דרך האמת, שהרי יש לך השגה בתחלה ללמוד בדרכים אחרים ולבסוף תשיג ללמוד דרך האמת” (ספר החיד"א, עמ' קפג). דבריו של המחבר בפרק קטן זה (קסז – קעג) על מחלתו של החיד“א שסבל ממרה שחורה, על מצבי ה”הארה" שלו ועל התקוה לגאולה שתבוא על ידו, נכתבו כמדומה בהשפעת הפרק המקביל בספרו של גרשום שלום על שבתי צבי. אין לפי עניות דעתנו כל ראייה של ממש לכך, שיכלו לראות בדמותו של חיד“א “בבואה ורמז לדמותו של מלכא משיחא” (עמ' קעא), ואף ספק גדול בידינו אם יש “מקום לשער, שהאוירה היתה חדורה צפיה להתגלות משיחית. אפשר שתקווה כזאת קיננה בלבם של אנשי חוגו בליוורנו” (שם). ונראה לנו, שהמחבר מוציא מפשוטם את דבריו של החסיד ר' אברהם מבראד. בניהו מבקש להסיק, ש”מכותלי דבריו של החסיד הנלהב ניכרים סימני התקווה לגאולה שתבוא על ידו – צפינו לאור הגאולה – – – והנה חשך ואכזב" (עמ' קעב), ומוסיף: “הלא דברים כאלה אמר תלמידו של האר”י, ר' יצחק הכהן, בשעה שנפטר רבו: וכי זו היא התקוה שהיינו כולנו מתאוים בחייך, לראות טובה ותורה וחכמה גדולה בעולם" – – – בפנינו הקבלה מעניינת ביסודות המשיחיים שתלו תלמידיו של האר“י ואנשי חוגו של החיד”א ברבותיהם" (שם). לפי דעתנו הקבלה זו אין לה על מה שתסמוך. המליצה של ר' אברהם מבראד סמוך לאחר פטירתו של חיד“א “עד אשר עוד ירפא דאבון נפש ומחלת לב מתוחלת ממושכה אשר ארכו לנו הימים, צפינו לאור והנה חשך. אולי ירחם עוד, במהרה תכונן ותבנה עירו” (עמ' קעא), היא מליצה רגילה שהיתה יכולה ליכתב בכל עידן ובכל מקום, אבל אין להסיק הימנה, שר' אברהם מבראד ציפה לכך שהגאולה תבוא ע”י חיד"א דווקא.

והרי עוד כמה הערות קצרות. כאמור לא הניח המחבר גדולה או קטנה מכל המקורות בדפוסים ובכתבי־יד. נעלמה ממנו כמדומה רק שמועה אחת, שמוסר עליה ר' עקיבא יוסף שלזינגר בעל “לב העיברי” בספרו “ברית עולם”, ירושלים תרנ“ח, עמ' נו, ב: “והלא תראו כי מרן בעל ברכי יוסף זיע”א היה מוכרח לעזוב את א”י ולקח בליווארנא אשה על אשתו בת עשיר גדול אשר נתן לו כל מחסורו בתנאי שישא בתו – – – והעמיד לו בית הדפוס בביתו וממנו יצאו כל אלו ספרים שלו להאיר עולם בתורתו ויראתו זיע“א (שמעתי). לולא כן היה בטל ומבוטל בא”י עם תורתו". אמנם שמועה זו אינה מדוייקת ואינה מיוסדת כל צרכה.

דבריו של ר' אברהם מבראד הנ“ל “אשר מסופק אני מימות ר' שמעון בן יוחאי שהיה לו נשמת משה לא קם כמשה זולתי הרב החסיד – – – מוהר”ר חיד”א זלה“ה (עמ' קעא – אין בכך לסתור את דברינו הנ"ל) ראוי היה להקביל ללשון שחקוקה על גבי מצבתו של חיד”א: רב כנהוראי / הוא אזולאי / עלה מרום / שבה שבי (עמ' עו. וכן בהמשך שם לפני עליון / תוך אפריון / תגל נפשו / עם הרשב"י). והשווה את דבריו של חיד“א בספרו שם הגדולים בערך רבינו האר”י “ושמעתי מפי ת”ח – – – ר' מסעוד שמצא שהגיד האר“י ע”פ עלית למרום שבית שבי, שב“י ר”ת שמעון בן יוחאי".

מעניין הפרק הקטן המדבר על לשונו של חיד“א ועל חידושיו בלשון (עמ' צח – קה), אבל לא תדיר הדין עם המחבר. הלשון שנוקט חיד”א בדבריו על ר' חיים ן' עטר “היה לב הרב מבעית בתלמוד” כבר אחז בו הרמב“ם בדבריו על ר' יוסף ן' מיגאש בהקדמתו לפירוש המשנה: “כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית”. גם מנהגו של חיד”א לכתוב אן וחאן (במקום סאן = סאנט) על אנשים ומקומות שקדושים לנוצרים אינו חידושו שלו. כבר נהגו כך יהודי איטליה מאות שנים לפניו (ר' קאסוטו, ס' היובל לבלוי, תרפ“ו, עמ' 299, 302, רות, J.E.R. כרך 80, עמ' 71, שלום, תרביץ כרך כ”ח, עמ' 66 וכותב הטורים בספונות, ספר ב' עמ' עג). אף לגבי לשונות כגון “וכל כי הני קורי עכביש”, “נתפשטו כל הקמטים” וכיוצא באלו, עדיין יש מקום לפון בדבר, אם נתחדשו לראשונה ע“י חיד”א.

ההערות המועטות הללו לא באו לגרוע מערך ספרו החשוב של בניהו, שפתח לנו שערים חדשים לעולמו של חיד“א, שהיה נעול בפנינו. אעפי”כ נראה לנו שגם להבא כמו לשעבר ייזכר שמו של חיד“א לדור דורים בעיקר בזכות חיבוריו הגדולים “שם הגדולים”, “מעגל טוב” ו”ברכי יוסף".