רקע
דב סדן
מאמר ב: על ספרותנו – מסת־חיתום

כלל מקובל הוא בחקר הספרות והביקורת, לראות את יציריהם של סופר וסופר כפל־ראִיה – חזיון־חזיון גם ביִחודו לעצמו – כלומר, בבידולו, גם בצירופו לזולתו – כלומר, במיני תשלובו, וראש להם תשלובו בתוך כוללות (של מקום, זמן, עם, לשון וכדומה), שאין לך חזיון־ספרות, שעם כל היותו ראשית ותכלית לעצמו, לא יהא אף אמצע במעגל גדול יותר, מקיף יותר, כולל יותר, במובן שספרות־היחיד – היא חוליה בספרות־הדור, וספרות־הדור היא חוליה בספרות־הדורות. ואשר לספרות כל עם ועם, הלא יש ספרות שדורותיה נמשכים על־פני יריעת־זמנים של מאות שנים (וכן ספרויותיהם של רוב עמי אירופה) ומרכזיה קבועים ועומדים, ויש ספרות, כספרות העברית, שדורותיה נמשכים על־פני יריעת־זמנים של אלפי שנים, ומרכזיה מיטלטלים והולכים, כמעט מקצה־עולם עד קצה־עולם.


 

ב    🔗

ולא הקדמתי דברים אלה, הידועים עד דוש, אלא כדי להדגיש, כי הדיון, שהוא עיקר לנו עתה – בירור המונח והמושג: ספרותנו בדורות האחרונים מה, – מחייב גם הוא ראִיה כפולה כזאת, כדי לברר, מה החזיון הזה לעצמו ומה הוא בכלילתו בתוך ספרותנו הכוללת, שהוא רואה עצמו חלק בה וממנה. דיון זה כבר נגעתי בו בחיבורי: “על ספרותנו – מסת מבוא”, שהוצאתיו תחילה במחברת (תשי"א), ולימים הצגתיו בראש ספרי “אבני בדק” (תשכ"ב), והתרומה שהניפותי בצרור הדעות שהבעתי, יצאה מכבר מכלל־חידוש, שכן נעשתה ענין לויכוח, שרבו כן רבו קולותיו ובנות־קולותיו, אלו לצד ההסכמה ואלו לצד ההשגה, באופן שיש בידי עתה, ממרחק־הימים, להסתפק בציון השוני של מעמד־הדיון ומסיבותיו אז לבין השוני של מעמד־הדיון ומסיבותיו עתה.

מעמד־הדיון ומסיבותיו אז – לפני מחצית יובל־שנים ומעלה ואני איני לא מורה ולא בן מורה, אלא בעל־קולמוס, עורך עתונים וספרים, ראה נתן רוטנשטרייך, שעמד אז בראשית עשייתו לחינוכו של הדור והשכלתו, להניעני למתן־שיעורים בסמינר למדריכי־הנוער, שסופם מורים לתלמידים הרבה, ועיקר ענינם הוראת הספרות העברית בדורות האחרונים, ושאלתי וחזרתי ושאלתי את עצמי, מה הוא הדיוקן הכולל של הספרות הזאת, שהללו עשויים לקנותו להם מתלמודם ולהקנותו לתלמידיהם, ותשובתי־תחילה היתה: כפי שהדיוקן הזה מצטייר להם בשני הספרים הכוללים, הספר האחד הוא לחוקר ולמבקר פ. לחובר, על שני כרכיו, שקצתו פרי שיעוריו בגימנסית־ערב בתל־אביב, והספר האחר הוא להיסטוריון ולמבקר יוסף קלוזנר, על ששת כרכיו, שכולו פרי שיעוריו בקתדרה, היחידה בימים ההם, לספרות העברית החדשה באוניברסיטה בירושלים, והראשון – קצת תלמידיו סופם מורים, והאחרון – רוב תלמידיו סופם מורים, וכמותם כתלמידי הסמינר הנזכר, יעמידו את הדיוקן הזה כדיוקן הכולל של ספרות־העם. השאלה, שעלתה לפנַי, היתה: האם מותר לי לחזק את שומעי־לקחי בסברה זו, שאין לה על מה שתישען, ביחוד אם ההגדרה: הדיוקן הכולל של ספרות־העם, תובעת לעצמה את תוספת־ההגדרה: הדיוקן הכולל של ספרות כל העם כולו, והלא דיו עיון־מה, לפסוק: הרי הדבר אינו כן – גם יוסף קלוזנר, הנועץ תחילתה של הספרות הנידונית לו בתוך תנועת־ההשכלה וספרותה והוא פותח, כדין, במשה מנדלסון (פילוסופוס שכתיבתו העברית המעטה צימצמה את רישומו בתוך תחום בני־עמו וכתיבתו הגרמנית המרובה הרחיבתו מעֵבר לו), ובנפתלי הירץ וייזל, (שהפובליציסטיקה והשירה העברית שלו לא נודעו אלא בקרב בני־עמו, תחילה במידה מחוקה בגרמניה ולימים במידה גדושה במזרחה של אירופה), ומסיימה במנדלי המאוחר; גם פ. לחובר, הנועץ תחילתה של הספרות הנידונית לו בתוך תנועת־ההשכלה וספרותה גם הוא, אלא פותח, כדין או שלא כדין, בר' משה חיים לוצאטו האיטלקי, המקובל והמשורר, באופן שהוא נוטל לו לאחרון־הראשונים ועושה אותו, על־פי חלקו בלבד, ראשון־לאחרונים, פי חלקו בלבד, ראשון־לאחרונים, ומסיימה בתלמידיו של אחד העם, הוגה התנועה הלאומית החילונית־עברית, והם שניהם ושכמותם ידעו יפה־יפה, כי הספרות, שהם כותבים תולדותיה, היא חלקה של ספרות־העם, גם במקומות גם בזמנים הנידונים להם, מה שאין כן תלמידיהם ותלמידי־תלמידיהם, שהספרות הזאת נתפסה ונתפסת להם כספרות הכוללת של העם.


 

ג    🔗

והרי שורת האמת נותנת שנכיר, כי מה שנקרא, כרגיל, ספרות עברית חדשה, היא אך חלק ספרותו של עם־היהודים בתקופה הנידונית, גם משום שתנועת־ההשכלה לא היתה, בתוך ציבור־היהודים ומרכזיו, התנועה היחידה בזמנה, שיצרה ספרות, גם משום שהלשון העברית לא היתה הלשון היחידה, שנוצרה בה ספרות של ציבור־יהודים. הרי מלבד ההשכלה, שנולדה במערבה של אירופה ושם ראשית־מרכזיה (ברלין, אמשטרדם, פראג, וינה, פדובה), אך עיקר גידולה והתפשטותה במזרחה של אירופה ושם המשך מרכזיה (ברודי, טרנופול, וילנה, אודיסה), וההבדל בין שני סוגי המרכזים, שהסוג הראשון, במערבה של אירופה, הספרות העברית לא התמידה בה אלא דור או דור ומחצה, לשאחריהם נעלמו גם הסופר העברי גם הקורא העברי, ואילו הסוג האחרון, במזרחה של אירופה, הספרות העברית התמידה בה והתחדשה בה והלכה, דור־דור וסופריו וקוראיו, מרכז־מרכז וגורלו, עד בו קצוֹ – אם כדרך שבא ברוסיה עם משטר מהפכתה, שגזרה על הלשון העברית, אם כדרך שבא בפולין ואגפיה עם משטר היטלר, שגזר את חיי היהודים כולם, ומִפלטה של הספרות הזאת בארץ־ישראל, שנעשתה תחילה קמעה־קמעה, ולימים בתנופה גוברת ומוספת, מרכז־המרכזים, ועתה המרכז בה"א־הידיעה.

תנועת־ההשכלה לא היתה התנועה היחידה, שנוצרה בה ספרות עברית בזמנה, שהרי משהו לפניה, ובעיקר בזמנה, היתה גם תנועת־החסידות, שפיתחה ספרות עיונית ואגדית, גם תנועת־המתנגדות (המכוּנה גם כנגד החסידות גם כנגד ההשכלה), שפיתחה ספרות הלכותית ומוסרית, וגידוליה של זו כגידוליה של זו רובם נאמנו איש־איש לתנועתו. ולענין החסידות – שושלותיה ואישיה על חסידיהם ויִחודי־אָפיָם וסיגנאותיהם יוכיחו; ולענין המתנגדות – ישיבותיה ורבותיהם על תלמידיהם ויִחודי־אסכולתם ושיטותיהם יוכיחו; ואילו מיעוטם של גידולי המתנגדות והחסידות, שזנחו איש־איש תנועתו, הם־הם כלל סופרי ההשכלה העברית ורוב סופרי המודרנה העברית, ודיה סקירה בלקסיקון של ג. קרסל להעמיד על כך. וראוי שנזכור, כי אם סופרים אלה הורתם וראשית גידולם לא היו בתנועת־ההשכלה, אלא בתנועות יריבותיה, הרי שבאו אליה, אל ההשכלה ויורשתה, כמי שמִזגם וסברם כבר הותכו בתוך יריבותיה, ונשאום אל תוכה, והבקי, אפילו במעט, יבחין מוצאו של סופר וסופר. וכדי לקרב את הדבר להבנת שומעי, המשלתי להם משל קרוב – כידוע נטיעתו של תפוח־הזהב היא באופן, שהוא מורכב תחילה על חושחש, והנמשל למד מאליו.

הלשון העברית לא היתה הלשון היחידה, שנוצרה בה ספרות של ציבור־יהודים, כי מלבדה היתה גם, ובלשון־הציבור החיה בעיקר, הלשון היהודית (יידיש) שפיתחה ספרות עשירה, על־פי סגולותיה החיוניות. אמת, תכנית ההשכלה וכוונתה פסלה את הלשון הזאת ודרשה עקירתה ואף עשתה, ככוחה, לעקירתה, אך משעשועי הדיאלקטיקה היא, כי ראשי־המשכילים (אייכל, וולפסון, במערבה של אירופה, ולפין ופרל במזרחה), שנעזרו, עזר־עראי שבתכסיס, בלשון יידיש בקצת חיבוריהם, הם גם אבות ספרות יידיש, שעשו את לשון־הדיבור לשון ספרות יפה, גם משכילית, גם פוסט־משכילית גם מודרנית. ואף זאת, ככל שאנו מפליגים לתוך אמצעה ואחריתה של ההשכלה ומעֵבר לה, מזדמנים לנו, במנין גובר והולך, סופרים כפולי־לשון, ביחוד בעברית וביידיש, ואוניה פרסונַלית זו, לא נכתבה עדיין תולדתה, העשירה והמגוּונת, אף חזיונותיה הנחשבים (מנדלי, י. ל. פרץ, שלום עליכם, סוקולוב, ביאליק, פרישמן) אומרים דרשנו.


 

ד    🔗

ומלבד לשון־היהודים (יידיש) היתה גם לשון־לעז, ביתר דיוק: לשונות־לעז, שספרותם של ציבורי־יהודים נכתבה בהן. ואין כוונתנו לספרות, מעשה ידי יהודים, והכתובה בלשונות שונות והשייכת או משויֶכת לספרויות־העמים, עם עם ולשונו, בין מתיַחדת, בין אינה מתיחדת, באָפיה או בסימניה, בתוך הספרויות האלה, והוא ויכוח רב־ענין לגופו ואינו מגופו של דיוננו עתה. כוונתנו היא לספרות הכתובה, אמנם, בלשונות־העמים, אך לפי כמה כמה סימנים מובהקים, שטרחתי להגדירם, דין לשייכה לספרות־היהודים, ועיקר סימניה, שסופריה באו לשמש את עמם, כקולקטיב, ותהא תפיסת הקולקטיב הזה כאשר תהיה (דת, אומה, עם), והתכוונו אליו. כמובן, דקדוק הגבול בין השייך לספרותם של יהודים ובין שאינו שייך אליה, הוא לפעמים קשה ביותר, ביחוד אם הסופר עצמו עמידתו גם כאן גם כאן, אבל דין לזכור את הצד השוה, כי היא ספרות, שלפי סיווגה זה, ימיה קצרים, שכן לאחר דור־סופרים, שעל־פי גידולם אָפיָם, כוונתם, ניתן לראותו, אם כולו אם רובו אם קצתו, בתוך ספרות־היהודים, בא דור־סופרים ששוב אינם כך, באופן שכל החזיון הזה הוא חזיון־עראי, בעוד שהספרות בלשון העברית ובלשון היהודית היא חזיון־קבע.

לכאורה, שני התארים שבהגדרה: ספרות עברית חדשה, הם תריס בפני הערעורים שלנו, שהתואר: עברית – גודר את הספרות הזאת בפני הלשון היהודית ובפני לשונות־לעז, ואילו התואר: חדשה – גודרם בפני הישן. הלכך ראוי שנבדוק בהם בשני התארים האלה, ונראה האומנם גדריהם גדרים.


 

ה    🔗

לענין ההגדרה: עברית ודאי שהלשון היא עיקר גדול והאומר: ספרות עברית, מקשרה, מבחינת העיקר הגדול הזה, למקורותיה, למן המקרא, המשנה, המדרשות, השירה והפיוט, ספרות ההלכה וההגוּת, ההשכלה והמודרנה, עד עצם היום הזה, והקישור הזה מזמין כממילא התבוננות בחזיוני הספרות הזאת ועמידתם כתולדת הלשון על דמותה לגלגוליה, בחינת קירבתה לחזיוני־מופת וריחוקה מהם וכדומה. התבוננות זו אי־אפשר לה שתתעלם, ואפילו כדי שהיית־הסחה קלה, ממה שהוא מיוחד ללשונה של ספרות זו – שהיא לשון שהיתה, במשך דורות רבים־רבים, לשון תפילה, לימוד, כתיבה, אך לא היתה לשון־דיבור, וחזרה להיותה, תחילה בקרב קבוצות קטנות, ולימים בקרב המונים, אך זה כתשעים שנה בלבד, ועם זאת אין להשווֹתה כדרך שהשווּה קצת יריביה־מבית, ללשון הלאטינית מימי הבינַים ואילך, שכן הלשון העברית, עם כל מגבלותיה, היתה לשון עם רב ומיוחד, ויציריה היו בפיהם ובעֵטם של עם רב ומיוחד.

אבל השאלה היא, מה היה דין הלשון הזאת ודין לשונות־דיבורם של ציבורי־היהודים, וכן מה היה דין הלשון הזאת ודין לשונות סביביהם של הכותבים בה; וביחוד הדברים אמורים בשאלה: מה היה דין הכותבים גם בה גם בלשון של מעגל־התרבות שהיו נתונים בו (הלניסטית, ארמית, ערבית וכו'), ומה היתה השפעת־ההדדין של חלוקת־הלשונות הפונקציונלית – הרמב"ם שיגיעתו ההלכותית ניתנה בעברית ויגיעתו הפילוסופית בערבית; ר' יהודה הלוי, או ר' שלמה גבירול שיצירתם השירית ניתנה בעברית ופעולתם הפילוסופית ניתנה בערבית, והיא שאלה שכמותה מתעוררת וחוזרת ומתעוררת בתקופה הנידונית לנו, המצוינת גם היא בחלוקת־לשונות פונקציונַלית דומה, אם כי בדיוטה אחרת: בתקופת ההשכלה – פרשנותם המקראית של מנדלסון ותלמידיו בעברית, הפילוסופיה והאסתיטיקה שלו בגרמנית; הטרגדיה, ביחוד המקראית של המשכילים – עברית, הקומדיה, ביחוד האידיומַטית, – יידיש, וכדומה. לימים נעלמה החלוקה הזאת, שגם הספרות העברית תבעה ואף השיגה את הכל, בלשונה שלה; גם ספרות יידיש תבעה ואף השיגה הכל לעצמה, בלשונה שלה, וכפל־לשון זה הוסיף להתקיים, גם אם לא ניתן לדבר בברירות ובוַדאות כל־כך, כדרך שדיברה הסיסמה: עם אחד ושתים לשונות, וביִחוד שהזיקה החיה של המוני העם על ישוביו ללשונותיו חלה בהם תמורה – הן לצד ההחלשה (ביחוד של לשון יידיש באמריקה), הן לצד החיזוק (ביחוד של הלשון העברית בארץ־ישראל), וסימני תמורה זו ניכרים היו עוד לפני טבח יהודי אירופה, וכלייתם. וכמותה גם תמורה אחרת – התרופפותיה של האוניה הפרסונלית של הכתיבה כפולת־הלשון; חלק גדול מן הסופרים, שהיו תחילה כפולי־לשון, ושהיגרו לאמריקה, הניחו את הלשון העברית והתיחדו בלשון יידיש בלבד, כשם שחלק מכריע מן הסופרים, שהיו תחילה כפולי־לשון ושעלו לארץ־ישראל, הניחו את לשון יידיש והתיחדו בלשון העברית בלבד, והוא תהליך שחל לפני מלחמת־העולם הראשונה, ובכלל גורמיו השונים – החרפתה של מריבת הלשונות (לאחר ועידת יידיש בטשרנוביץ, 1908).


 

ו    🔗

נשוב מענין הלשונות לענין התנועות לאורה של אמירתנו, כי תנועת־ההשכלה לא היתה התנועה היחידה בשעתה, בהיות לה שתי יריבות בנות־זמנה – המתנגדוּת והחסידות, שהיו אמנם לוחמות זו בזו, אך היו עוינות לה להשכלה, כשם שהיא היתה עויֶנת להן. לפי ההגדרה המקובלת, ההבדל שבין שלשתן הוא, כהבדל בין ישן וחדש, כשהענין של הישן נתלה בהן במתנגדות ובחסידות והענין של החדש נתלה בה בהשכלה. הבדלה זו צריכה עיון, ביחוד כשהיא כרוכה בהבחנה בין הישן הנתלה במה שאינו נמשך מן ההשכלה לבין החדש שהוא נמשך ממנה וממנה בעיקר, ואפילו ממנה בלבד, וכמה תשובות על כך בפי החוקרים וההוגים היהודים המודרניים, ובירור דעותיהם מצריך דיון מפורט ומדויק. אם מותר לי, גם לפני הבירור הנצרך, להעיר בזה אומַר, כי הענין החדש ממש, הנמשך מן ההשכלה או, לפחות, מסתמך עליה, היא ההנחה, כי עם ישראל, כחטיבת הוָיה חיה וקיימת, אפשר גם מעֵבר לדתו ומחוצה לה, ולא עוד, אלא לפי התגבשותו של רוב העם בדורות אחרונים, נמצא עם־ישראל כחטיבת הוָיה חיה וקיימת, בעיקר מעֵבר לדתו ומחוצה לה. לא שההשכלה עצמה סברה כך, היא היתה נתונה ליסודותיה, שמירתם וטיפוחם, ועיקרם שלושה – ההכרעה לצד השׂכלנוּת, שנערכה לה כבת כשרה יחידה למחשבת האדם ורגשו; הסלידה מדרך יריבותיה, כדרך המתנגדות ואופן דבקותה במסורת וכדרך החסידות ועצם דבקותה בקבלה; המסירות ללשון העברית, ביחוד ללשון־המקרא, שנערכה לה כבת־מלכה יחידה וארשת קודש ואמת, אך הקרקע לטיפוח היסודות האלה היתה לה דת־ישראל, והתפיסה של לאומיות יהודית מחוצה לדת־ישראל לא היתה אפילו בשיפולי־אָפקם של ניחושיה. אלא מה, היא לא היתה להתבדלות של יריבותיה, ופניה היו, כפי שאומרים, לאירופיות וטירחתה העמידתה בתוך האירופיות, ועיקר טירחתה זו בספרותה, שינקה גם מספרותם של עמי־אירופה בני־זמנה.


 

ז    🔗

והנה ראוי להזכיר, כי אירופיות זו שתים פנים לה. הפן האחד הוא התוכן – וכאן דין לחזור ולזכור הגבולות, שגבלה ספרות־ההשכלה לעצמה, שלא יכלה או לא רצתה לקבל יסודות תרבותם של עמי־אירופה ושל ספרותם בכללה. היא לא יכלה לקבל מה שנחשב מרתפם המוקדם של עמי־אירופה – לא את האלילות ולא את הנצרות; היא לא יכלה לקבל מה שנחשב כעלייתה המאוחרת – את הכפירה, ובעיקר, את האתיאיזם; וממילא לא נשתיירה לה אלא השכבה הרדודה של רציונליזמוס פושר, ואילו יריבותיה לא חששו ממה שנשתרבב מיסודות מרתפה של סביבתם הנכרית, וביותר ממרתפה של אמונת עממים ואגדתם, ואדרבה כבשו את המלכה השובבה ואפילו את בת־השדים הזעֵפה עמהם בבית, כשם שלא נרתעו מיסודות עלייתה של סביבתם הנכרית, והתנגחו עמהם, ומשום הפופולריות, הסימפטומטית למדי של ר' נחמן מברסלב, מפורסמת דוגמה חריפה ביותר של אותה התנגחות והעמדתה כעל חודה של חרב, ואפשר שתהא מוחזקת דוגמה חריגה, אך לא יוצאת־מן־הכלל, וגם גדולי חסידות אחרים מספקים דוגמאות חדות לרוב. ואף תנועת המוסר, שנולדה על ברכי המתנגדות, עמדה בפני אבחת־המחשבה של ספרות־הנכר ורישומה מעברים. הפן האחר של האירופיות היא הצורה – אכן, ההשכלה ביקשה מדעת לקיים, ואף קיימה, זיקה אדוקה למה שנקרא ספרות־אירופה. אבל היא לא חידשה כל תבנית וכל סוג, אם שירה אם פרוזה, אם מחזה, אם הגות, שכולם היו בה בספרות העברית לפני ההשכלה. אמת, כי בספרות העברית שלאחר ההשכלה, והמשתלשלת ממנה, התחזקה הזיקה המודעת לספרות־העמים, עד שנשתגרה בה בביקורת שלנו שיטת העימות המתמיד עם הזרמים השליטים בספרות אירופה, כעימות בין הספרות האירופית הנותנת לבין הספרות העברית, או היידית, המקבלת, וכשם שגדלה בה בספרות העברית והיידית וביקרתה השמחה על הדבקת הרכבת ותמורת פַסיה, כך גדלה הבכיה על איחור הרכבת ותמורת פסיה. השאלה, אם אמנם ספרותנו זאת לא היתה במשפחת הספרויות, בחזקת נותנת אלא בחזקת מקבלת בלבד, לא נשאלה בתקופה ההשכלית, אשר אך חזיונות בודדים בה בעלי ערך בולט, אך היא נשאלה בתקופה המודרנית, וראויה לטיפול מיוחד. מבחינה זו יפה כוח יריבתה של ההשכלה, היא החסידות, שמאורה ומאורותיה נגלו גם מבית – רוב סופרים עבריים וידיים שעולמה של החסידות פירנס את יצירתם, גם מחוץ – פעלוֹ של מרטין בובר, שנשא כדרך שנשא את דבר החסידות על־פני העולם. להוציא את שלום עליכם, שיצא לו מוניטון ברוב לשונות, על שום העיקר שבו, ואת שלום אש שיצא לו מוניטון בכמה לשונות על שום הטפל שבו, ואולי גם את ש“י עגנון שפרסומו התפשט בכמה לשונות, הרי רישומה של הספרות העברית בתודעתה וידיעתה של ספרות־העולם אינו ניכר, ושאלה היא אם תופעה צדקה היא. מובן, שאין השאלה מכוונת לחזיונות שמתקיים בהם הכלל wie es sich christelt, so jüdelt es sich, אלא לחזיונות היונקים ממקורות־בית, שהם ארוכי־דורות, וגם בהיפתחם בפני שאילה ממקורות־חוץ, שהם קצרי־דורות, אין הפרופורציה של אורך וקוצר, מתבלעת, ואמנם, ההבחנה בין אורך־ימיה של ספרות העברים ובין קוצר־ימיה של ספרות רוב עמי־אירופה, צריכה זכירה חיה ומתמדת, ומפי ש”י עגנון שמעתי לענין הכתוב: אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, שיש המפרשים לשון גיל כלשון שמחה, ויש המפרשים לשון גיל כלשון גל – דהיינו, גל אבנים, שענינוֹ פסל ומצבה, וראוי לפרש לשון גיל כמידת שנים – לאמור, שישראל לא יעמיד שמו ואת תורתו וספרותו כנער ואברך אלא כזקן כפי שהוא. ולא בא פירושו של ש"י עגנון אלא לשם תוכחת המבקשים להשתמט מירושת־אבות משופעת וכבדה ולבור תחתיה נחלת־שכנים שהיא, אמנם, נוחה וקלה, אך היא נחלה־לא־להם.


 

ח    🔗

הרי פרודות מצרור הרעיונות, שהטלתים בין חוקרי הספרות העברית ושוחריה, תחילה במחברת הנזכרת, ולימים בכמה וכמה מאמרים שבכתב ודברי־לוַאי שבעל־פה, ונענתה להם ביקורת – רובה בכתב ונוסף לה נופך בעל־פה. ואצטמצם עתה בהזכרת עיקרי דבריהם של אומרי הלאו – קודם־כל בא הסירוב לדעותי מחמת הנוחיות, לאמור: כבר התרגלנו למה שהתרגלנו, מה אתה בא לסכסך את דעתנו, אחר־כך באה הדחיה של דעותי מחמת הריאקציוניות שבי, לאמור: מה אתה בא להכניס את היושן של הרבּוֹנים והראבּייסטוה לתוך היכלנו החדש; אחר־כך באה ההחשדה של דעותי בכוונת מזימה, לאמור: מה אתה בא לשעבד הוָיה מפותחת להוָיה נמוכה; ולבסוף נתלה בדעותי הקולר של כפיית האידיאולוגיה שלי על חקר הספרות העברית בדורות האחרונים, מבחינת מהותה ומבחינת גבולותיה.

אודה ולא אבוש, כי רואני עצמי פטור מטירחת תשובה לטענה הראשונה, שהרי אם טועניה סוברים באמת, כי המחקר חייב להסתגל להרגלם ולנוחיותם, אין בידי להושיע, וכן רואני עצמי פטור מטירחת תשובה לטענה שלאחריה – שאם לריאקציוניות ודאי שאני מועמד לה, ויהא בשל השקפותי, ביחוד הדתיות, הכלולות בספרי “אלכה ואשובה”, אבל גם אם ידעתי, כי אלוהי הפרוגרסיביות ישקעני באמבטי תחתונה של גיהינום, לא הבנתי, מה ענין של ריאקציוניות וחילופה אצל קביעה עובדתית של התפתחות, שהיתה בה בספרות העברית כפי שהיתה כהוָייתה. והוא הדין לטענה שלאחריה; כי מה אועיל ברוב דברים, די אם טועניה נוח להם לתלות בי מה שאין בי, שהרי מעודי לא שיעבדתי את ספרותה של ההשכלה לספרות יריבותיה, ואדרבה, מניח אני אחת־אחת במסגרתה שלה, אלא טוען, כי כל אלה כלולות בספרות אחת, וכלולות בתולדות ספרות כוללת בת־זמנה, והמתעלם מזו או מזו, אם כחוקר אם כמורה, כמתעלם מן האמת ומעלימה.

אבל דומה עלי, כי איני פטור מטירחת תשובה לטענה האחרונה־אחרונה, וביותר שאפשר כי תשובתי לה יש בה גם להאיר את הטענות הקודמות מבחינת הבדיקה, האם אָפיה של הטענה אינו תלוי בטיבו של הטוען. שהרי בעל הטענה האחרונה מניח בפירוש פתח לצידוקה של אמירת חכמינו: כל הפוסל במומו פוסל. כי מה, בעצם, פשעי וחטאתי – אני מרחיב גבולה של ספרותנו בדורות אחרונים וכולל בה את שיצרו כל זרמיה, על שוני ההשקפות, התפיסות, האידיאולוגיות, אף שהוא שוני מן הקצה אל הקצה, ואילו הוא, המקטרג עלי, מכַשר זרם אחד ומטריף זרם אחר לגבי כלילתו בתחומה של הספרות הזאת, והכל לפי סימני־היכר, שעיקרם אידיאולוגיה.


 

ט    🔗

ואם רוחי לא רפתה ודעתי לא חלשה במלחמתי להרחבה כוליית זו, הרי זה לא בלבד משום שרוב אומרי־הלאו עמדו קצת אומרי־הן לצדם, אלא משום שכלל־ההשגות עלי היה להלכה בלבד, ואילו למעשה מה שדרשתי לו מתקיים והולך, ולא זכותי היא אלא זכייתי היא, שהקדמתי להכיר, להיכן שורת־הגיונו הפנימית של חקר ספרותנו חייבת להגיע, והיא אמנם הגיעה ומגיעה לכך, ובקצב מתגבר והולך.

עד כאן על מעמד הדיון ומסיבותיו אז, מכאן ואילך על מעמד הדיון ומסיבותיו עתה, ואפתח בטפלה לעיקר – עכשיו לא אוכל לומר על עצמי מה שאמרתי לפני יובל־שנים, שאיני לא מורה ולא בן־מורה, שבינתים אחזתי, במשך עשרים שנה ושנה, באומנות זו של הוראת ספרות הדורות האחרונים, ששוב אינה ענין של קתדרה אחת בארצנו, אלא של כמה וכמה קתדראות, בירושלים ובתל־אביב וברמת־גן ובחיפה ובבאר־שבע ועוד היד נטויה, והמורים ומסייעהם מניָנם לעשרות, ותלמידיהם מנינם לעשרות רבות, והתכונה גדולה, והעיקר: כמה מורי־הוראה הולכים ומוליכים בדרכים נועזות – הרבה מוסכמות נבדקו ונתערערו והרבה וַדאויות נתפקקו והידיעה בנתיבות החקר ושיטותיו היא מרובה מכפי שהיתה, ואפילו אם התלונה על היבוא הנמרץ והנמהר של מיני־תיאוריה וסיגולם המזורז יש לה על מה שתישען, ואם כי ההתראה וההתרעה על הקלקלה שבה מצויה, הרי כך דרכה של בלענות בהולה, שתחילתה כקולטו כן פולטו, אלא שהיא עד־ארגיעה, וכבר ניכרים סימנים ברורים של התאזנות שקולה, שסופה העמדת חוקר, שדרכו אינו מן התיאוריה אל היצירה המחויבת בה, אלא מן היצירה אל התיאוריה המחויבת על־פיה. ודאי ראוי היה, שצעירי חוקרינו יתפנו יותר לחקר תולדות ספרותנו, אך דין לציין, כי אלה שהתפנו לכך, פועלים על דרך ההרחבה, שדרשתי לה ואני דורש לה מאז ועד עתה.


 

י    🔗

המצוי אצל מחברתי הנזכרת יודע, כי ניסיתי לנסח בה כמה דברים על דרך האפוריזם, וקצתם נשתגרו להם למבקרי, מהם שנעזרו בהם לשם אמירת אי־אפשי ואסור, מהם שנעזרו בהם לשם אמירת אפשי ואפשי ומותר. במקרה־לא־מקרה לא היה בכללם האפוריזם בענין מנהגו של פ. לחובר בר' משה חיים לוצאטו, שעשאו כאבי הספרות החדשה, אך באמת אב משונה הוא לו, כביכול נקרא להיות ראש־מסובים בטרקלין, אך משנענה ונכנס לפרוזדור נסגרה עליו הדלת, רגלו אחת בפנים, ושאר גופו בחוץ. רגלו אחת – שני מחזותיו, שכתבם כדי לשמח ידידים בחתונתם, קצת שיריו, ספרו על הפואֶטיקה; שאר גופו – ספרי הקבלה הכוללים עיקר פעלו ועולמו. והנה מה שנעשה פה ליחיד וכלל יצירתו נעשה, לפני דור, למלוא אָרכוֹ של חקר ספרותנו לכלל יצירתו של העם – מקצה מזה ספרותם ההגותית והיפה של החסידים לא נגלתה אלא באספקלריה העקומה, כסאטירה, פרודיה, פרסיפלאז’ה; ומקצה מזה מנדלי לא נידון אלא מבחינת חיבוריו העבריים, אף שהם מתן־משנה למהדורתם הקודמת, הפרימארית, ביידיש. אבל המצוי אצל עבודות המחקר עתה רואה בעליל, עד מה נתחזקה הדעה, כי חוקר משתדל להבין את רמח“ל כולו הבנה שלמה – דבר שלחובר העמיד עליו לימים, אך לא בספרו הכולל אלא בעבודות שלאחריו; וכן אנו רואים, כי צעירי חוקרינו, כשהם דנים ב”מגלה טמירין" שהוא פרודיה על החסידים וספרותם ויש לה שתי נוסחאות, אחת שנדפסה, בעברית, ואחת שנשארה בכתב־יד, ביידיש, הריהם משלימים שני חסרונות, – ראשית, אינם מסתפקים בחקר האספקלריה העקומה, שהיא יסודו ומגמתו של הספר, השופך לעגו על החסידות מתוך שהוא מלעיג דרכם, לרבות ספרותם, אלא בודקים גם את האספקלריה הישרה, גם – ואפילו בעיקר – את החסידות וספרותה לגופה; אחרית, הם בוחנים את הספר לפי שתי נוסחותיו. והוא הדין במנדלי שאינם מסתפקים בקאנון העברי, החשוב מצד השפעתו על הסופרים שנשפעו ממנו וממנו בלבד, והם גידולי דור מאוחר, אך אין לצאת בו ידי מחקרו של מנדלי לגופו, שכן חשיבות, ואף מכריעה, נודעת דווקא לדיוקן־האב, והוא ביידיש, וחוקר שאינו רוצה או אינו מסוגל לירד לעומקו של החזיון הזה על כפל־פניו ולהתחקות עליו בדקדוקי־דקדוקים, אין הבנתו שלו עצמו הבנה, והסברתו לזולתו אין בה ממש. ועם תגבורת מלוא ההבנה גובר והולך חקר הספרות לשתים לשונותיה, וכבר יש בידנו כמה עבודות של צעירי־חוקרים השליטים יפה־יפה בחקר הכפול, כחקר מקביל ומתואם. והדבר ראוי להבלטה דווקא משום אָפיָם של החוקרים, והמבקרים האלה, הכפול גם הוא – הסוג האחד, ורובם ככולם ילידי אירופה או אמריקה (ביחוד הלטינית), ששתי הלשונות מילדותם בידם, הסוג האחר, יליד ארצנו שהלשון האחת, העברית, באה אליהם מילדותם, ואילו הלשון האחרת, יידיש, באו אליה בנערותם, ובואם אליה לשם שלמות הידיעה וכוללותה ולשמה. אמנם, עוד מרובים עדיין בין צעירי־החוקרים, שאינם שליטים אלא בלשון העברית, ואינם מבינים כי עיסוקם בספרות שהיתה, ביחוד בדורותיִם האחרונים, כפולת־לשון, לא כל־שכן בסופרים כפולי־לשון, הוא עיסוק פגום, שרוב כשלונות רובצים לפתחו.

והוא הדין בענין ספרות בלשונות־לעז, שצריך לשייכה לספרות היהודית – גם ותיקי חוקרים גם צעיריהם מתעוררים וחוזרים ומתעוררים על בעיית שייכותם ומידתה לספרותנו הכוליים, ואם כי היא בעיה סבוכה למדי, ניסויי התרתה השונים הם בנותן־ענין. דומה עלי, שלא אטעה אם אדמה, כי חברי וריעי ותלמידי, מקיימים עתה למעשה את שדרשתי להלכה, ואם אזכה, כאשר זכיתי עד עתה, סופי אראה בהם, אם יחיד־יחיד ופעלוֹ, אם חבורה וצירוף פעלם, כותבים את תולדות ספרותנו הכוליים בדורות אחרונים. אולם עד שיכתבוהו, והיא כתיבה שאי־אפשר לה שתהא נאפית כחררה שהיפוכה רגע כמימריה, ראוי שתקוים דרושה צנועה יותר, שהשמעתיה וחזרתי והשמעתיה, והיא הקמת קתדרת־גג, שבה יילמד, לפחות בקויו הגדולים, ענין ספרותנו הכוללת הזה, אם מפי מומחה לכל הקומפלקס הזה, ואישיות כזאת אינה נראית לעת־עתה באופק; אם מפי מומחים מיוחדים ליסודותיו, והם נראים גם נראים בכמה אפקים, והוראתם רבת־הענפים תעמיד את התלמידים על האילן כולו, וסוף הכבוד לבוא.

[סיון תשל"ז]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!