רקע
דב סדן
מאמר ג: על פוגרום זוטא

עזריאל שוארץ [= אוכמני] כתב שורה של מאמרים ב“השומר הצעיר”, שבהם הגה הרהוריו הנוּגים על הספרות העברית. קשה לומר, כי הספרות העברית, כמעט על כל נציגיה בשירה ובסיפור, לא יצאה מלפניו בשן ובעין. נמצאה כשבשתא אריכתא ונפסלה בסיטונות. וחייבני לומר, שעשה את מלאכתו ברוב חריצות. היו הנחות בידו – כך וכך תפקידה של הספרות, יצא ושוטט בשדותיה וערוגותיה ולקט בשקידה את שעלול להוכיח, כי מעלה בתפקיד שהוא קבע לה. חזר מטיולו בשדות ובערוגות ובידו לקט רב, – כאן צרור־ציטטות, כאן משבצת־חרוזים, כאן אגודת־פיסקאות – הטילוֹ לפניו וסידר כעין פוגרום זוטא.

חלילה לי לבדוק את המאמר הזה, כלליו ופרטיו, דרכו וסיכומו ביסודם ומיסודם. פשוט, אין זה ענין להערה קטנה או גדולה, הניתנת במסגרת־מדורי זה. משהו ניסיתי בזה, לאחר ששמעתי את הדברים האלה בעל־פה בבית־הפועלים בפתח־תקוה. אם תשחק השעה ארחיב את הדיבור – ועוד חזון למועד. לפי שעה אני מחכה לויכוח על המאמר הזה מעל דפי “השומר הצעיר”. איני מאמין, כי הנאמר בו הוא קנין־הכלל של “השומר הצעיר”. על־כל־פנים, עד כמה שידוע לי, לא נתגבשה גם ההערכה על עניני ספרות ואמנות כדי תזיסים מסוימים. היו נסיונות, אבל הסייג אינו ברור. שעל־כן אני מקווה, שיהא ויכוח. שמא אפילו ויכוח חם. פשוט, בקיבוצי “השומר הצעיר” יש חבורה של מנסים כוחם בשירה, בסיפור וכדומה ומענינם שיתגוננו מפני פוגרום זוטא.


 

ב    🔗

אולם באותו מאמר יש גם קטרוג־מה על שעבר. הדברים באים בסמוך להזכרת י. ח. ברנר, שהוא כמעט האחד שיצא בשלום מאותה דליקה כללית. ומה הקטרוג? “השנה החמישית ההירואית, שנה שהפריחה כל־כך הרבה תקוות, שהפרתה במידה רבה כזאת ספרויות אומות־עולם – שנה זו עברה מבלי שהסופר העברי ירגיש בה, מבלי שיבין אותה אפילו – והוא הן חי בתוך־תוכה – אולם השנים שלאחריה, שנים אכולות הרפיון והיאוש, הכפירה והשממון, שנים אלו דווקא הטביעו את חותמן עליו, על הסופר העברי ועל יצירתו”. ולכאן כרוכה ציטטה של יעקב רבינוביץ, המלעיג על אנשי השנה החמישית והציטטה היא לו לכותב סמך, שהיינו משוללי ביקורת ספרותית, מכוונת ומדריכה ולא חשנו בציטטה רמז לפרישתו של בעל־הציטטה ולהליכתו ל“הבוקר”, ל“בוסתנאי”. והנה עצם ההנחה, שהסופר העברי והספרות העברית לא הרגישו ואפילו לא הבינו אותה שנה, שהיתה שנת־הדור לבימות העבריות, ראויה לבדיקה. חוששני שבדיקה כזו עלולה להעלות שהמקטרג לא דק ביותר, אולי משום שביקש רישומה של אותה שנת בשטחים העליונים והגלויים בלבד. אמשול משל אחד: מרד האניה “פוטיומקין”, המפרנס עדיין את חזון המרידה והמהפכה – לא די לו למבקש רישומו למצוא, דרך דוגמה, את המחזה של טאדאוּש מיצ’ינסקי הנקרא בשם המפורש “קניאז' פוטיומקין”, שהרעיש את נפש הקורא הפולני, ראוי לו גם לזכור כי בעצם הימים ההם ישב משורר־עברים, גדול־משורריהם, וביקש לכתוב ואף כתב שירה גדולה, היא שירת “מגילת האש” והוא שסיפר לנו לאחר שנים רבות כדברים אלה: “ידעתי, שזה יהיה סיפור, נובילה נקיה, אך כשבאתי לכתוב נפלתי לתוך טון אחר לגמרי. אין אני יודע, אם היתה איזו סיבה פנימית שגרמה לכך ואולי סיבה חיצונית. הימים אז ימי סערה גדולה באודיסה, ימי מרד ‘פוטיומקין’ והאויר היה מחושמל מאוד. הרוחות היו סוערות ומדרגת החום היתה גבוהה. ואולי גם זה גרם להוציאני מן השקט. לכאורה, דבר מקרי, אין לו שום שייכות לענין. אבל אני זוכר, מתוך איזו סערה פנימית ניגשתי לכתיבת הדבר הזה. הייתי כולי נסער ליריות התותחים, לשמועות המנסרות בכלל בכל העיר. מובן, כי השתתפתי עם כל הקהל בסערה זו. אי־אפשר היה אז לשבת בשלוה. ועם זה מצאתי לי שעה פנויה בתוך מהומה זו להימצא בחדרי ולעסוק בכתיבה. אבל המהומה, הסערה, שהיתה בחוץ, שסחפה, כמובן, אותי, יחד עם כל הקהל, לתוך הקהל – גם גרמו להוציא אותי מן השלוה ולהביא אותי לאוקטאבה גבוהה יותר” (ח. נ. ביאליק: משהו על מגילת האש). ומפה לאוזן: האומנם רבים ביותר דברי־היצירה, שהעלתה אותה שנה, שיהא בהם מאותו להט־שירה ומאותה סערת־נפש כלהט וכסערה של שירת חורבן וגולה של נפש ועם, שירת תעיה אחרי אחרית־שלהבת של מקדש חרב שתהיה ראשית שלהבת של מקדש חדש?


 

ג    🔗

אך אילו גם העמיק מבקר הפוסל בסיטונות והגיע לתיקונה או חילופה של דעתו, דומני, שצריך היה לבחון, אם מותר וראוי להניח, שהסופר והספרות שלנו יכולים היו באמת להיות שותפים מלאים לשמחת האחרים לשנים שהיו מפריחות תקוות ומפרות ספרויות. דומני, כי מעיקרי־הליקויים שלנו, מאז נפרצו חומות־הגיטו, ששיתפנו את עצמנו במידה מופלגה ומיותרת למדי בצהלה ובהתעוררות־ההידד של שנים הירואיות. ממש, בכל תחנה ותחנה של מסע השנים ההירואיות, למן הרס־הבאסטיליה עד אביב־העמים. אלא שעדיין לא ברור לנו בכל אימתו סיכומה של הבנה והרגשה אלו. כלומר, כמה מכוחנו במחשבה, במעשה, באמנות, בחכמה, בכשרון שיקענו בכל תחומי־החיים של אחרים, כמה הפסדנו בשמדות־מרצון, בטמיעה־מרצון, שבאו כהמשך המוכרח למעשי ההידד המלא שלנו. כי מה נעשה וחשבונה של אותה אומה אומללה, היא אומתנו, אינו עולה יפה בפנקס הכללי של בנק־התקוות אשר לאומות־העולם. הרי ראינו כי סוף־סוף הגיעה גם שנת חמש לנצחונה לאחר שתים־עשרה שנה ומה חשבוננו? הענף האדיר ביותר שבעמנו, התוסס ביותר בחיוּניוּתוֹ נעקר מכלל־האומה, והוא מידלדל והולך, נטמע והולך. מה נעשה ולא ההידד הגדול לשנה ההירואית אלא אנחת־האכזבה שלאחריה, הביאה לארצנו את העליה השניה, ואילו אנשי ההידד המלא העמידו מתוכם את הוגי ה“בונד”, שהוליד לנו בסופו את אנשי ההידד המלא לאחר שתים־עשרה שנה, את היֶבסקציה. מה נעשה ושעה שבעלי־ההידד הצעירים הלכו לקומסומול, הלכו אלה, שהיו רחוקים מהידדים כאלה, אל “השומר הצעיר” ומשם ועם הלכו לארצנו הקטנה, כדי לבנות מולדתנו בחסותה של ממשלה אימפריאליסטית. יואיל נא עזריאל שוארץ וישאל ראשוני העולים מן “השומר הצעיר”, כמה בהולים היו לברוח, שחששו, שמא יכבשו חילות־בודיונני את גלילות־גליציה ויהיו מעוכבים בחפצם. מה נעשה ולא השנה ההירואית של קארל ליבקנכט, אלא השנה הלא־הירואית של היטלר העלו עליית אחינו, ועליית “השומר הצעיר” בכללה, מגלות־אשכנז. האומנם ליקוי עצום היא, שהסופר והספרות העברית בשנת חמש לא היו דומים לקודמיהם לאחר הרס־הבאסטיליה ולאחר אביב־העמים?


 

ד    🔗

ולענין הציטטה של יעקב רבינוביץ – מה הרעש? בכתבי י. ח. ברנר, שניצל, ברוך השם, מדליקת ההרהורים הנוּגים, אי־אפשר למצוא ציטטות כאלו, ביחוד לענין הגיבורים מישראל באותה שנת חמש? לא הוא שקרא להם בשם רוקדים ובדחנים בחתונה לא־להם? ואולי ירשני עזריאל שוארץ להביא ציטטה ממאמר שקראתי זה מקרוב. כתבהּ אחד מעסקני “השומר הצעיר”, יצחק רונקין, בהערכה על י. ח. ברנר. וכך הציטטה: “התפתחותו התחילה במהפכה של שנת חמש. אז האמין הנוער היהודי, כי מצא נקודת־משען במעמד החברתי העולה והוא משוחרר מ’צל העבר הלאומי'. עם נצחונה של הריאקציה התחילה התשובה המרה. בודד נשאר הנוער היהודי במערכה. גם האיכר, הפועל הרוסי נאנס לישא ולהוסיף שאת בעול, אך הוא היה מעוגן בקיבוץ סוציאלי, קיים בידו את מקום־עבודתו ויכול היה להמתין. האינטליגנציה הרוסית ‘נתפכחה’ עד־מהרה ושבה לאחוזות הוריהם ומפעולתם המהפכנית בעיר לא נשאר אלא הזכר הרומַנטי של “נוער סוער”. להיכן יכלו לשוב היהודים, צעירי ישראל? לאחוזות אבותיהם? נחרבת בנקמת הריאקציה הוטלה עיירת ישראל ותבעה תביעת־אלם תשובה, עמדה” (זֶלבסטוֶהר", גל' 14). היא התשובה, הנדרשת וחוזרת ונדרשת, אֵם העליה השניה, השלישית, הרביעית, אֵם העליות.

יהא שאותה שנה הירואית לא הובנה ולא הורגשה לסופר העברי ואילו שנות הרפיון, היאוש, הכפירה, השממון הורגשו אף הובנו. יהא שעדים מובהקים לכך – י. ח. ברנר, א. נ. גנסין, אם להזכיר צמד־שמות בלבד. אבל צאו ושאלו את שהניחו את היסוד לכולנו, ולתנועת “השומר הצעיר” בכללנו, אם הרוקדים ואפילו ריקודם במסירות האחרונה בחתונה לא־להם או הרגשת הרפיון, היאוש, הכפירה והשממון ליבתה יצריהם, לבקש הצלתם מעֵבר להשליה, ותביאם עד הלום?

[כ“ט סיון תרצ”ז]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!