רובד צעיר ביותר בספרותנו, זה כוח־המילואים הנועד, כדרך הטבע, להעמיד עיקר־סופרינו למחר, למחרתיִם, מידת־פעילות היא בו והוא מעלה על שולחננו ספריו – אם דברי־שירה, אם דברי־פרוזה. קבצי־שירה מצטרפים לקבצי שירה, רומנים מצטרפים לרומנים. פנקס חשבונם, והוא חשבוננו הצעיר, עתיד שיתבקר כדקדוקו לכלליו ולפרטיו, אולם אף הבטה לפי שעה וכלאחר־עין עלולה לגלות את הצירופים ואת סיכומיהם, אם גם במספרים עגולים. הפוזיציות שבפנקס שיעוריהן שונים ביותר, אך פוזיציה בולטת ביותר בגדלה, מכרעת, כמעט שלא תמצא בכללן. אם אתה נוטל את הפנקס משלשום, מאתמול ומקביל, אתה רואה כי אם לענין הפוזיציה הרגילה, שהיא הממוצע או קירובו, יד הפנקס שלפנינו כיד חזקה, הרי לענין הפוזיציה, שהיא למעלה לנורמה ומעֵבר לה, יד הפנקס שלפנינו כיד כהה. כאילו תכנית־מינימום, המסתפקה במועט, נעשתה כרום־מאוַיים. שכן גודל איננו, אין. הנוטים לקו־היאוש, ואיני בכללם, אומרים: שוב איננו. הנוטים לקו־התקוה, ואני בכללם, אומרים: עוד איננו. ואף אוסיף: וכבר נרגשת בשׂורת תנופתו.
ב 🔗
אולם בנוף־המינימום אתה מוצא בקעה, והיא לא קטנה, של צעירי־סופרים, ביחוד ממחַברי־הרומנים, העלולים להגביר את קו־היאוש. אי אתה יכול להכחיש בכשרונם ובסגולתם, אבל אתה רואה בפירוש, כי כשרונות וסגולתם הם כשרשים, בריאים כשלעצמם, אך לפי שקרקע־גידולם אינה מטויֶבת ואינה ניזונית מטל ומטר, סופם מבשילים פירות קטנים וקהים. אתה קורא סיפור וחברו, אתה תוהה על תרבות־הכתיבה הנחותה, שלא לשון־דמויות בה ולא דמויות־לשון בה, אתה טורח לשלב סיפורים אלה במערכת ההתפתחות של הסיפור העברי משלשום, מאתמול, מאתמול שגדרו נכנס להיום, ואין הם משתלבים. כאילו הוטלה מחיצה, גבה הר. לא שהמספר הצעיר מורד על שלפניו ודוחה אותו, אם דחיה־לתיאבון הבאה מהרגשת־אונים, אם דחיה־להכעיס הבאה מהרגשת־אין־אונים, אלא שאינו יודע על שלפניו, את שלפניו. בפשטות: אינו יודע. לאמור, לא עוז־התמודדות עם שלפניו, לא אימת־התמודדות עם שלפניו, אלא אפס־התמודדות. גם אם לא תדבר עמו אך תקרא אותו, אתה רואה בבירור מעצם־כתיבתו: אפילו קרא מיטב־ספרותנו, לא למד אותה, ומתוך שלא למד אותה לא למד ממנה. הוא לא קיים דבר המשורר: את שירשת מקודמיך, רכוש אותו, כי תנחלנו. הוא לא נחל מתוך שלא רכש, הוא לא רכש מתוך שלא ירש.
ג 🔗
והנה ראית, כי ההופעה הזו, רבת־הסכנה ושהיא גם מאבות־השטחיות האוכלתנו בכל פה (ועליה, לגילוייה השונים, כבר התריע א. שטיינמן במַסתו ב“מאזנַיים”) אינה צרתנו בלבד. קראתי זה מקרוב שיחה עם פויל קלוֹדל בענין צעירי הסופרים בצרפת ונאמרו בה דברים אלה: “שוב אין קוראים אלא מבקשים לכתוב במהרה סיפורים, סיפורים שאינם אומרים כלום. – – התרבות האמיתית נעלמה! ואלה האנשים הצעירים, שלא קראו כלום והם ממהרים לכתוב, דומים כבארות שאין הן מתחדשות וסופן מבאישות”. לכאורה צרת־רבים חצי־נחמה, אבל באמת מה הקבלה אתה מוצא בין ספרות מושרשת ומעונפת של מיליוני קוראים צרפתים ובין ספרות מפרפרת על קיומה ונשמתה של מעט הקוראים העברים. הוא שרשמתי בראש דברי: חצי נחמה וגם הוא מסופק.
[כ“ג אלול תרצ”ח]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.