א.
משכבר ברור לו, כי אמונתה הנפרזת של אמו היתה בעוכריו. היא ראתה בו אור גנוז, שגילויו לא יאַחר ובצפיה מתוחה ומתוקה חיכתה ליומו הגדול של בנה זה, העתיד להאיר את עיני העולם. זעפו של האב, בעל המלאכה הישר הנרתע כמתוך יראה שבאינסטינקט מפני כל השליה, היה ללא הועיל. תחילה מיחה וריטן שאין לסמוך על נסים ואם גם הילד חונן בשמיעה נפלאה, אין הוא פטור מלימוד אומנות, העשויה לפרנס את בעליה בכבוד. בתרעומת כבושה ומדאיבה היה רואה בתעתועי אשתו, שזימנה מורה מיוחד לנגינה מן הכרך הסמוך, כינסה מחשובי העיירה לנשפי נגינה וקלטה ברעבתנות את דברי ההלל המופלגים לאצבעותיו הדקות של בנה הקטן, הפורטות בזריזות, בחפזה, בדעת. היא היתה נוהרת כולה והוא נשתתק באחרונה, כי נסתתמו טענותיו ורק לעתים רחוקות מאד המליט רטינה קלה וחטופה, שנפסקה באמצע.
באותו יום, כשהילד המפליא הופיע ראשונה באולם ההצגות של העיירה ותלתליו הזהובים תלויים ויורדים לו על סלסלות צוארונו הבוהקות וקהל השומעים סופג בהתפעלות עצומה את הצלילים המפתיעים בקסמם, המשובבים ברעננותם והמתמלטים מתחת לאצבעות הדקות, נסע אביו לקרוביו שבכפר וכל אותו הערב גמע משקאות חריפים ושיחק בקלפים. סמוך לחצות הוליכו הרבה מחשובי העיירה את הנגן הצעיר לביתו, בדרך פיזרו לכבודו שבחים הרבה, על המפתן החליק הרופא הצעיר בידו החמה את תלתלי הילד הזהובים ועיניו, עיני רופא מיטיבות ומתלהבות למוסיקה טובה, רשפו ארוכות. משננעלה הדלת, העלתה האם באצבעות זריזות, מרננות, אור במנורת-הנחושת הגדולה שבחדר ונראה היה, כאילו אור מכופל קורן בו. היא נטלה לו לגיבורה הקטן והעמידתו על כסא, ניסוטה אילו פסיעות אחורנית והסתכלה בו שעה ארוכה ועיניה גדולות, אוהבות, מאושרות.
ב.
בימי טלטוליו המרובים והמפרכים היה נזכר לפעמים אותו הערב. בשנות הנדודים הראשונות, כשהיה עוד משעשע את נפשו בתקות-מה, היה נראה לו זכר פרצופו הזועם של האב כפרצופו של אחד רע-לב וקטן-אמנה, שמתוך שפלותו הוא מבקש להשפיל את חברו, העלול לעלות עליו בכוחו ובפרסומו, והיה נמלט אל זכר-העינים הגדולות, הנהירות והמאושרות של אמו ומצא תנחום לעצמו. אולם בשנים הבאות, כשנתחוור לו בודאות אכזרית, כי כל גשרי התקוה נתרסקו ואותו הערב בימי ילדותו לא היה אלא כוכב כוזב, שנצנוצו סמוך לעילומו, ניסה לראות את פרצופו של אביו ראייה שונה, אחרת קצת. אך הפחד מפני ראייה כזאת גדול היה, שהרי עמה היתה נכרתת אחרית התקוה, זו שאין ממילא צידוק לה, התקוה האבסורדית.
שבע ימים ורוגז, מנוסה בטירודים ואכזבות חזר לעיירתו. ערב-ערב היה פורט שעות ארוכות על הפסנתר הישן והמקולקל שבבית הקפה, מקלט השעשועים לבעלי האומניות החפשיות שבעיירה. קצבתו עלובה היתה, ישיבתו בפינה אפלה, על עיניו מורכבות יומם ולילה משקפים כהים ושתיקתו העקשנית היתה למשל. אשה לא נשא וחלוני דירתו השחירו תמיד בוילאות מתוחים ובלילות היו השכנים שומעים הליכה רצוא ושוב, הליכה שקולה, פסיעה-פסיעה ומדתה הקצובה, המסוימת. אך פעמים היתה אותה הליכה נפסקת, נשמעה כעין ריצה בהולה, צעידה נחפזת ולאחריה חזרה ההליכה הקצובה, המדודה. אפשר, שלפעמים נזכר האיש, כי אסור, אסור בהחלט, להשלים והוא שינן לעצמו, כי הפלא מוכרח לחזור. שינן לעצמו, מרד רגע קט וסופו נתכזב.
ג.
בשפה רפה ובעינים מושפלות הודיע לו בעל-בית-הקפה באחד מערבי הסתיו, כי מחר יכניס מכשירי ראדיו ונמצאת נגינתו מיותרת. הדובר לא שכח, כמובן, לגמגם משהו על פיצויי פיטורים לשבועיים ימים ולהביע את צערו הפרטי על עצם הפיטורים, לגנוח קצת ולהטיל מרה בטכניקה, שאינה נותנת מנוח ובדרישת אורחיו האיסטניסים, שאין לך חידוש בעולם שלא יהיו מתאוים לו. הנגן, כאילו לא שמע, המשיך נגינתו, כלאחר יד, מונוטונית, כדרכו. באחרונה זקף ראשו הקרח והמליט הברה קטועה:
– הא?
הוא חזר לנגינתו המונוטונית, המרושלת. אפשר הרהר אותה שעה על המפלט העלוב והאחרון ההולך ומסתתם, על המשען האחרון הנשמט מתחתיו, על שיבה של פושט יד ורעב. ואפשר לא הרהר כל עיקר. פשוט, לא כדאי.
סמוך לחצות נתפזזו אצבעותיו. הפריטה היתה משובבה, הנגינה מפתיעה. מעין קרן אור קוסמת גונבה לבין כנופית הפטטים וגלילי העשן של מקטרותיהם. מתוך המנענעים נתמלט כוח רב ושופע נעורים. הזקנים שבאורחי בית הקפה נתעודדו, זקפו אזניהם ובעיניהם מצמצה תמיהה. דומה, איזה זכר רחוק הבליח, כאילו רפרפו לנגד עיניהם, כמבעד עלטה, תלתלי ילד זהובים התלויים ויורדים על סלסלות-צאורונו הבוהקות.
משנסתיימה אותה נגינה מפתיעה ונשמעו מחיאות-כפיים, עמד הנגן על רגליו, שמט את משקפיו הכהים כדי הצצה אחת ומעיניו נוצצו כהרף עין אורי-הפלא. הוא נזדרז ויצא בפסיעות גסות, רועדות. נתלוו לו כמאליהם קצת מאורחי הקפה, מישהו ניסה לשבח את הנגינה, אך דיבורו נשתסע באמצע, לא נתקשר, כאילו נחנקו ההברות. רק על המפתן החליק הרופא הזקן – כן, מזקינים בני אדם – ביד קרה על כתפו של הנגן ועיניו, עיני רופא מיטיבות ומתלהבות למוסיקה טובה, נזדהרו רגע קט וכבו. משננעלה הדלת, העלה הנגן באצבעות מרושלות, מהססות אור במנורה הקטנה שבורת הזגוגית והמפויחה שבחדר ונראה היה, כאילו האפלה נתעבתה כפליים. מבלי משים נתקלו המשקפים הכהים שלו בתמונת האם התלויה מעל מטתו ועיניה גדולות, אוהבות, מאושרות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.