א.

ערבי-פסחים המתרוננים חרש מצניעים לכת בסמטאות אפילות ומפותלות שבילים, שלוה צוננה ומשובבת מתמשכה מטבור-הקריה ומתפצלת לצדי-דרכים עקומות, נשים טובות-עינים מתכנשות ליד בתים פקוחי-חלונות ומופקרים לאדמומית-שקיעה.

מעגלים מעגלים משוחחים ישישים נכבדי-עיר, פאות מתולתלות עוטרות בעניוות את הפרצופים השופעים עגמומית-גורל והאוזן הזעירה והמוסיקאלית של תינוקות חמודים לוגמת בצמא דברי-זקנים ונבוני-דעת.

הישישים מסיימים את שיחות-החולין הקולחות בחשאי, ומבין השפתים הרכות, האמהיות, של נשים צדקניות מסתננת רינה שאננה והתינוקות עוצמים את עיניהם המשולהבות ומאזינים בדממה לסיפורי-אגדה נלבבים על אותו צדיק נסתר, שהיה יושב בחצרות-העכו"ם ומשמש את הדוכס הקוסם והיה מושיע את ישראל מפורעניות הרבה.

ניצבים התינוקות בעוצר-נשימה ומקרקעית-דמיונם, המפיק מרגליות, מצטחקת עטרת-מלכים וחרב-פיפיות וקרן צהלנית של מעוז ונצח נמתחת בשתי וערב: מלכות בית דוד.

ממרחקים ניטלטל חסיד כתפני, שכותנתו פרומה וחושפת שוזף-חזה רחב ושעיר, ומקלו שבע-ארחות מבקש להיות לבשר אחד עם האבן הדוממה והמחוספסה, המוטלת בשערי-עיירה מתנמנמת ליד דרך-המלך הגדולה.

עומד החסיד באמצעית-הרחוב ומטיל שתי עינים סלחניות להעיד לנבובי לב בשפת-אלם חתומת-ניב על כנפי-יונה, שהיו מתנופפות ברשרוש-פתאום בלילות-טבת, כשאברך צנום נהם בשכיבה פרקדנית על גבי התנור שבקלויז נהימה חטופה ודקה, כאילו ניעורה פתאום ההויה החלולה והעלתה לשם תנחומי-חצאין צליל בודד ובהיר של תפילה לעני.

מרשרשות דומם כנפי-יונה והצליל הבהיר והמיותם מדובב שפתי-ישנים, והבחורים, שנרדמו מורכני-ראש על הספסלים הפרוקים, פוקחים בעצלתים אשמורות ופותחים בפזימה ארוכה, שתחילתה אגלי-נגינה לטפנים וסופה אשדות רננים המסתננים והולכים עד היותם מי-מעין צוננים לשפתי-התלאה: עבודת-הבורא.

ב.

נסתתרו מאחורי-תריסים אטומים נשים וטף, תוך גוש-האפלולית המגושמת, הרובצת ברחובות מוכי-סנורים, צוללה בדמי-סתר אלומת-אור תועת-לבב ובודדת שנתלשה עקירת-ארעי משלהבת-הקיסמים הצהובים הדולקים במשכנות סגורים ומסוגרים; על האבנים הדוממות והמחוספסות רוטטים עקבי-הרגלים הכבדות של החסיד הכתפני וסמוך להם מפרפר זיע קל של עקבות מהססים וזעירים, עקבי-תינוק, שקיבל באהבה את תורת-האלם ונצטרף באין רואים למעגלי-האורח הזר. שכן ידע הילד, כי לאותו אושפיז מצפה בערבי-פסחים על שולחן-אבא כוס-הזהב הגדולה והיקרה, כוס אליהו הנביא.

למחרת-היום, עם בוקר משכים ומרנין, ניעורים דמדומי-שחר ומצניעים לכת בסמטאות ורודות ומפותלות-שבילים, בשיפועי הדרכים הפתלתלים מדרדר הד אטום אשר לבכי-אם אבלה המצעקת במר-יאושה לבנה הקטן והאובד:

– אלישע, איכה?

וראשי-העדה מרכינים את ראשיהם המלבינים ומבכים את אבדת-הנער ומנחמים אם זועקת בצר לה, תלמידי-חכמים עומדים מבוישים, כי לא השכילו להקביל את פני האורח היקר כיאות לו; התינוקות המכרכרים בחוצות כובשים ראשיהם הקטנים ומתקנאים בידיד-נפשם הצעיר והרך על שהלך בדרך הטמירה והנעלמת ובאותה שעה ממש יוצק אלישע התינוק מי-מעין צוננים על ידי-רבו הכתפני והאילם ואילת-השחר מטילה קרן צהלנית של מעוז ונצח על שפתי-המערה המקודשת.

א.

משכבר ברור לו, כי אמונתה הנפרזת של אמו היתה בעוכריו. היא ראתה בו אור גנוז, שגילויו לא יאַחר ובצפיה מתוחה ומתוקה חיכתה ליומו הגדול של בנה זה, העתיד להאיר את עיני העולם. זעפו של האב, בעל המלאכה הישר הנרתע כמתוך יראה שבאינסטינקט מפני כל השליה, היה ללא הועיל. תחילה מיחה וריטן שאין לסמוך על נסים ואם גם הילד חונן בשמיעה נפלאה, אין הוא פטור מלימוד אומנות, העשויה לפרנס את בעליה בכבוד. בתרעומת כבושה ומדאיבה היה רואה בתעתועי אשתו, שזימנה מורה מיוחד לנגינה מן הכרך הסמוך, כינסה מחשובי העיירה לנשפי נגינה וקלטה ברעבתנות את דברי ההלל המופלגים לאצבעותיו הדקות של בנה הקטן, הפורטות בזריזות, בחפזה, בדעת. היא היתה נוהרת כולה והוא נשתתק באחרונה, כי נסתתמו טענותיו ורק לעתים רחוקות מאד המליט רטינה קלה וחטופה, שנפסקה באמצע.

באותו יום, כשהילד המפליא הופיע ראשונה באולם ההצגות של העיירה ותלתליו הזהובים תלויים ויורדים לו על סלסלות צוארונו הבוהקות וקהל השומעים סופג בהתפעלות עצומה את הצלילים המפתיעים בקסמם, המשובבים ברעננותם והמתמלטים מתחת לאצבעות הדקות, נסע אביו לקרוביו שבכפר וכל אותו הערב גמע משקאות חריפים ושיחק בקלפים. סמוך לחצות הוליכו הרבה מחשובי העיירה את הנגן הצעיר לביתו, בדרך פיזרו לכבודו שבחים הרבה, על המפתן החליק הרופא הצעיר בידו החמה את תלתלי הילד הזהובים ועיניו, עיני רופא מיטיבות ומתלהבות למוסיקה טובה, רשפו ארוכות. משננעלה הדלת, העלתה האם באצבעות זריזות, מרננות, אור במנורת-הנחושת הגדולה שבחדר ונראה היה, כאילו אור מכופל קורן בו. היא נטלה לו לגיבורה הקטן והעמידתו על כסא, ניסוטה אילו פסיעות אחורנית והסתכלה בו שעה ארוכה ועיניה גדולות, אוהבות, מאושרות.

ב.

בימי טלטוליו המרובים והמפרכים היה נזכר לפעמים אותו הערב. בשנות הנדודים הראשונות, כשהיה עוד משעשע את נפשו בתקות-מה, היה נראה לו זכר פרצופו הזועם של האב כפרצופו של אחד רע-לב וקטן-אמנה, שמתוך שפלותו הוא מבקש להשפיל את חברו, העלול לעלות עליו בכוחו ובפרסומו, והיה נמלט אל זכר-העינים הגדולות, הנהירות והמאושרות של אמו ומצא תנחום לעצמו. אולם בשנים הבאות, כשנתחוור לו בודאות אכזרית, כי כל גשרי התקוה נתרסקו ואותו הערב בימי ילדותו לא היה אלא כוכב כוזב, שנצנוצו סמוך לעילומו, ניסה לראות את פרצופו של אביו ראייה שונה, אחרת קצת. אך הפחד מפני ראייה כזאת גדול היה, שהרי עמה היתה נכרתת אחרית התקוה, זו שאין ממילא צידוק לה, התקוה האבסורדית.

שבע ימים ורוגז, מנוסה בטירודים ואכזבות חזר לעיירתו. ערב-ערב היה פורט שעות ארוכות על הפסנתר הישן והמקולקל שבבית הקפה, מקלט השעשועים לבעלי האומניות החפשיות שבעיירה. קצבתו עלובה היתה, ישיבתו בפינה אפלה, על עיניו מורכבות יומם ולילה משקפים כהים ושתיקתו העקשנית היתה למשל. אשה לא נשא וחלוני דירתו השחירו תמיד בוילאות מתוחים ובלילות היו השכנים שומעים הליכה רצוא ושוב, הליכה שקולה, פסיעה-פסיעה ומדתה הקצובה, המסוימת. אך פעמים היתה אותה הליכה נפסקת, נשמעה כעין ריצה בהולה, צעידה נחפזת ולאחריה חזרה ההליכה הקצובה, המדודה. אפשר, שלפעמים נזכר האיש, כי אסור, אסור בהחלט, להשלים והוא שינן לעצמו, כי הפלא מוכרח לחזור. שינן לעצמו, מרד רגע קט וסופו נתכזב.

ג.

בשפה רפה ובעינים מושפלות הודיע לו בעל-בית-הקפה באחד מערבי הסתיו, כי מחר יכניס מכשירי ראדיו ונמצאת נגינתו מיותרת. הדובר לא שכח, כמובן, לגמגם משהו על פיצויי פיטורים לשבועיים ימים ולהביע את צערו הפרטי על עצם הפיטורים, לגנוח קצת ולהטיל מרה בטכניקה, שאינה נותנת מנוח ובדרישת אורחיו האיסטניסים, שאין לך חידוש בעולם שלא יהיו מתאוים לו. הנגן, כאילו לא שמע, המשיך נגינתו, כלאחר יד, מונוטונית, כדרכו. באחרונה זקף ראשו הקרח והמליט הברה קטועה:

– הא?

הוא חזר לנגינתו המונוטונית, המרושלת. אפשר הרהר אותה שעה על המפלט העלוב והאחרון ההולך ומסתתם, על המשען האחרון הנשמט מתחתיו, על שיבה של פושט יד ורעב. ואפשר לא הרהר כל עיקר. פשוט, לא כדאי.

סמוך לחצות נתפזזו אצבעותיו. הפריטה היתה משובבה, הנגינה מפתיעה. מעין קרן אור קוסמת גונבה לבין כנופית הפטטים וגלילי העשן של מקטרותיהם. מתוך המנענעים נתמלט כוח רב ושופע נעורים. הזקנים שבאורחי בית הקפה נתעודדו, זקפו אזניהם ובעיניהם מצמצה תמיהה. דומה, איזה זכר רחוק הבליח, כאילו רפרפו לנגד עיניהם, כמבעד עלטה, תלתלי ילד זהובים התלויים ויורדים על סלסלות-צאורונו הבוהקות.

משנסתיימה אותה נגינה מפתיעה ונשמעו מחיאות-כפיים, עמד הנגן על רגליו, שמט את משקפיו הכהים כדי הצצה אחת ומעיניו נוצצו כהרף עין אורי-הפלא. הוא נזדרז ויצא בפסיעות גסות, רועדות. נתלוו לו כמאליהם קצת מאורחי הקפה, מישהו ניסה לשבח את הנגינה, אך דיבורו נשתסע באמצע, לא נתקשר, כאילו נחנקו ההברות. רק על המפתן החליק הרופא הזקן – כן, מזקינים בני אדם – ביד קרה על כתפו של הנגן ועיניו, עיני רופא מיטיבות ומתלהבות למוסיקה טובה, נזדהרו רגע קט וכבו. משננעלה הדלת, העלה הנגן באצבעות מרושלות, מהססות אור במנורה הקטנה שבורת הזגוגית והמפויחה שבחדר ונראה היה, כאילו האפלה נתעבתה כפליים. מבלי משים נתקלו המשקפים הכהים שלו בתמונת האם התלויה מעל מטתו ועיניה גדולות, אוהבות, מאושרות.

א.

הוא, בעל השמחה עצמו, ישיבתו מאוששת היתה. לא תמה לפטפּטנותם של נואמי היובל המרובים, כי משכבר שפך עליהם את לעגו ברשימותיו הקצרות, הקולעות, העשויות קוים חטופים ובטוחים, קו-שנינה, קו-שנינה. קצת הרעימתו זו הקנאה, שבצבצה מתוך דברי החנופה השופעים, הקנאה לבן החמשים, שאינו משכך את זעפו ואינו שומט את האיזמל מידו, אלא חותך חיתוכים זריזים, ללא חמלה. אך הסתכלותו המרובה לימדה אותו להסכין גם לתכונתו הטבעית הזאת של האדם.

הצעיר שבחבורה, מפּרחי המבקרים, שבטחונו בכוחות עצמו יותר משהיא מרגיזה היא מגוחכת, דיבר בהתלהבות מרובה:

– כן, חברי, מלחמתנו לא נסתיימה עדיין. במשעולי הספרות מהלכים עדיין בעלי ההליכה המתונה, שלא עיקרם של החיים ותמציתם חשובים להם, אלא כל הקליפות. והם עומדים על כל קליפה וקליפה ולועסים אותה לעיסה מהימנה. אך קרוב אידם, כי כל השדה הולך ונכבש בידי ידידנו הגדול, שהליכתו נחפּזת ושאין עינו משגחת אלא בקו העיקרי, התמציתי, בגרעינם של החיים. לא תעיה מופקרת ולתיאבון ביערות העבותים, אלא הליכה מדודה, מקוצרת בנתיב הצר והבטוח. הסיסמא: לשם הליכה מחושבת– צמצום.

שלא כדרכו נתרתח במקצת הסופר, חתן-היובל. במתינות עמד על רגליו והפליט כמתוך אדישות, כמדבר לתוך חבית ריקה:

– הבל, ידידי, הבל.

הוא יצא ועזב את המסובים לנפשם. בשעה מאוחרת נתקל בגן הריק בנואם הנלהב. לאור הירח נראו עיניו ספק נבוכות ספק מתחננות. כשישבו על הספסל, העביר הסופר את ידו על שערותיו הסבוכות והרכות של המבקר הצעיר:

– ידידי, שלא בכוונה כיזבת. החלוקה שלך – בעלי היריעה הרחבה השוגים מזה ובעלי הצמצום הכנים מזה – אינה אלא להג. אלה ואלה מבקשים לחשוף את עיקרם של הדברים, הללו משפיעים צבעים הרבה ומעלים חרס בידם, והללו נוטלים את הבצל ומפקלים אותו פּצלה-פּצלה, ובאחרונה, כשהם חוששים שלא ישתייר דבר בידם, הריהם מצביעים על הפּצלה האחרונה, לאמור: הנה תמציתם של החיים לפניכם. מצביעים על הקליפה הזאת מתוך שחוששים להודות בפני עצמם ובפני הבריות, כי גם הם העלו חרס בידם. ערמה קטנה היא, ידידי. אַתה נוטל את הקולמוס ואומר להעלות בכתב את העצם, אַתה מפשיט מעליה את התאָרים ותאָרי התארים, אך העצם אינה נתפסת. נשאר ההפשט וההשליה, כי הערמה הקטנה הצליחה. נתיבות מצומצמים – אָמרת? אט, אחיזת עינים.

המבקר הצעיר ניסה למחות. אך הלילה קר היה, הירח חיור, הגן ריק והסופר חייך חיוך של ודאות והצליף בידו באויר הצלפה של ביטול. לא נסתייע הדיבור.

ב.

הוא, בעל השמחה עצמו, ישיבתו אנוסה היתה. הרעימתו זו ההתלהבות הפּרוגרמטית של נואמי היובל המרובים, לזרא היתה לו זו תשפוכת ההלל, שמלבד החנופה המכוסה טפח והמגולה טפחיים, בצבצה מתוכה הצדיה הערומה להזכיר לו, להזכיר ממש בכל משפט, כי זקן, בן שבעים הוא וכל המעלות והמורדות הם משכבר מאחוריו ומגילתו מוגמרת וחתומה, חתומה לעולם.

קרן-הנחמה הרפויה היחידה, שהבליחה מתוך ההבל הרב, היה נאומו המרוכז והמלבב של ידידו השב, שפּרש זה שנים הרבה מאומנות הכתיבה ושלפני כחמישים שנה כבש במאמריו הנהירים והשנונים מעמד ופרסום לחתן היובל, שהיה אז סופר צעיר ומתחיל ושכל עורכי העתונים היו משלשלים את צרורי-כתביו לתוך הסל.

– כן, חברי הצעירים, כיום קשה לכם להבין, מה גדולה היתה מלחמתנו בימים ההם. הספרות לא ידעה אז אלא את הניב השגור והמצומצם בלבד, שהיה מוכן ומזומן מראש לכל שמחה ולכל צרה שלא תבוא. מסגרות מסגרות היו מוטלות ובתוכן נתקרש דם-התמצית של החיים וחליפותיהם. והחיים נאבקו בעניבת חנק זו ויכֹלו לה, כי בא ידידנו הגדול ובתנופה אמיצה הרחיב את היריעות וקרע את הפּרגודים והזרים את חזיוני החיים במלוא שפעתם באפיקים רחבים, רחבים.

חתן היובל ישב וחייך. היה בחיוכו מאותה ההנאָה העולה עם הדי זכרונות על ימים רחוקים בהירים ורבי עלילות. אך בחיוכו זה נתערב גם משהו של מרירות. לא שהטיל, חלילה, חשד או דופי בכנותו וכונתו של ידידו המבקר, אלא שהדברים כשלעצמם נחשבו לו כהרהורי לב של דורש טובתו, ושאין להם ולהערכה ממצה, למדת-הדין, ולא כלום. סמוך לשחרית, כתום החגיגה הסואנת והמשעממה, ישבו בצלו של אילן על ספסל בגן הריק, אָמר חתן-היובל:

– וכלום אין אתה סבור, כי כל הדבורים על הגדולה שלי אינם אלא הפלגה בעלמא. ובאמת, מה גדולה יש כאן? ערמה קטנה יש כאן. אתה בא ומבקש להעמיד את העצם על ערמומיתה. תחילה כוחות הנעורים מפתים אותך ומבקשים להשלותך, כאילו המעשה הזה הוא בגדר האפשר. אתה נוטל קולמוס ואומר להעלות בכתב את העצם, וסופך אתה מעלה אבק רב של פירוט תארים ותארי תארים, אַך העצם אינה נתפּסת. נשאר האָבק הרב וההשליה, כי הערמה הקטנה הצליחה. אפיקים רחבים – אָמרת? נו, נו, עמודים רחבים של אָבק, תמרת אָבק לשם אחיזת עינים.

המבקר הזקן ניסה למחות. אַך הלילה קר היה, הירח חִיור, הגן ריק והסופר השתעל שעול רסוק ויבש. לא נסתייע הדבור.

א.

דומה, שאהבתו האיומה, המוזרה לכוחות-איתנים, שדרכם לכבוש, לכבוש ולכלות לתומם, להנאתם – היא לו אהבה ישנה מאד. עוד משחר-ילדותו עולה הלהבה הרחבה, האדומה, הלוקקה בלשונות פזיזות ורעבות, שהחריבה בן-לילה את הכפר כולו ושיירה אחריה בכיה ושפלות-ידים של הכל וצחוק ממושך של אחד, מתענג, שמח לאיד, צחוקו שלו. ממש אותו הצחוק, שנתגלגל אחר כך רוה, טרוף, על הגלים הגדולים הגועשים, שעלו בשטפונם עם הפשרת-הקרח וטיבעו את הכפר הסמוך; אותו הצחוק שנצטהל פרע למראה-גופתו השסועה, הממועכת, של אכר, שהרעם הטיל בו קנה שבור של אלה ענפה והרגו.

פריצת-הגדר באה, כמובן, בראשונה בבית-הספר. כשאר התלמידים, שהיו מכונסים ארבעה-ארבעה בספסל, ישב גם קנאפיק בשילוב-ידים, ישיבה מנומסה, דחוסה, כתיקנה. האזנים עשויות היו כאפרכסאות והמורה-לטבע, שאורי-שמש זעירים, שובבים שיחקו בקרחתו המבהיקה ובמסגרות-הזהב של משקפיו, מרצה כדרכו במתינות, בהבלעת-פסוקים מתוך שיעול ושפשוף-ידים. לחדר-הלימודים טולטלו קצת פוחלצי-חיות לשם הסתכלות והמורה היה נוהג להעביר על העור הממותח יפה של הדוב, הזאב ודומיו, את אצבעותיו המעודנות, הדקות ואגב משמוש היו צפרניו הממורקות היטב מבהיקות מאד. כשהיה תוחב את אצבעו לבין השינים החדות של החיה המתה, שעיניה הקפואות מסתכלות דוממות, לאות, היתה ההנאה המיוחדת מפזזה באישוניו והוא היה מכה באצבע צרדה על חטמה של החיה ומגחך גיחוך קטוע. לעת כזאת זרמו דבריו מתוך הנאה מוגברת והמדובר היה על הצפרנים העקומות והחדות, הקרן החזקה והנגחנית, הטלפיים האמיצות והמפרקות, השניים הדורסות והחותכניות – שכולם, כולם אין בהם כדי לעמוד בפני קטון-אצבעותיו של אדם שכמותו, של בעל-קרחה מבהקת ומשקפים במסגרות זהב, שאצבעותיו רזות, חלושות והשיעול הדק, המצפצף מטרדו בדיבורו. זרמו הדברים מתוך הנאה גדולה, מתוך גיחוך קטוע ומכוער.

ברור, שהכיעור שבגיחוך הוא שנטל לו, לצנוע שבתלמידים, והוציאו כבחזקת-יד מתוך הספסל. לתמיהתה של הכיתה כולה פסע לא-קרוא פסיעות מתונות, מדודות, ישר. המורה העמיד עליו עינים תוהות:

– טעות היא בידך, יוליוש קנאפיק, לא קראתיך…

קנאפיק לא השיב דבר. לחיו הסטורה של המורה נתנפחה והסמיקה, המשקפים נשמטו, העינים המעורפלות הביטו בפחידה וכולו ניסוט בבהלה אחורנית כנמלט מפני חיה רעה, אכזרית, רודפת. צחוקו של התלמיד המועז, שידו היתה עוד תלויה באויר, היה פרוע, מטיל אימה, גוזל את שארית-הביטחה.

ב.

נוטר-איבה, כזומם תמיד לשבר בריח ודלתים, מסתיר את מבטו הכחול ומאפיל עליו במצחה שחורה של כובע, השמוט פנים ואחור – כך היה קנאפיק מהלך בתוך הסוגרים והגדרות של גן-החיות הגדול, ככל שהבריות היו מצטופפות מאחורי השתי וערב של עמודי הברזל הגבוהים, מצטופפות ומציצות בחיוך של סקרנות באריות, בנמרים, בברדלסים, שהיו מוטלים מחרישים, מכונסים לתוך עצמם, גאים, בזים, כובשים את זעמם. הפרופיסור הישיש, הממונה על הגן הנפלא, היה מסביר לאורחים הכבודים, שהיו מזדמנים לראות במלאכתו של קנאפיק, המטריף את החיות בוקר-בוקר נתחי-בשר גדולים, ממויחים, שותתי-דם, מהבילים:

– הלה, אפשר להגיד יד-ימיני, אוצר בלום. לא ראיתיו עדיין מדבר עם אנשים. אפשר הוא אילם. דומה, אדם לא ראה עדיין את צבע-עיניו. החיות, כנראה, האלמנט שלו. ממש אכסמפלאר מפליא…

ידיו נשתפשפו זו בזו, אורי-שמש זעירים, שובבים שיחקו בקרחתו המבהיקה, במסגרות-הזהב של משקפיו ושיעולו היה דק, מצפצף.

הרוגזה עלתה ביחוד ביום ראשון לשבת, כשטיילים שבעים, כבדי-תנועה וכבדי-כרס היו עומדים נשענים על משענות-הטיול שלהם ומביטים בהנאה גנובה, שמנה, בזוג האריות הגבוהים, הגאים, הנפלאים, וכשמטרונות כעורות, פחדניות היו מצטלמות עם הנמרה הזקנה, ששיניה נעקרו וצפרניה ניטלו לשם כך. ובאותו יום ראשון לשבת נצטרפה לרוגזה הכוססת תמיד גם הנעימה הרשעית שבדברי הפרופיסור הישיש, שהסביר לקהל ותוך כדי הסברה התענג על שהצפרנים העקומות והחדות, הקרן החזקה והנגחנית, הטלפיים האמיצות והמפרקות, השינים הדורסות והחותכניות – שכולם, כולם אין בהם כדי לעמוד בפני קטון-אצבעותיו של אדם שכמותו. האריה הגא, הגבוה, הנפלא, כאילו הבין לדברי-ההסברה, עמד על רגליו חסון ומזוקף, הסמיך את ראשו לעמודי-הברזל העבים והמשתרגים שתי וערב ועיניו להטו כאורי-ישימון עוצרי נשימה, שוטמים ומנבאי-זעם. הנהימה החטופה הרעידה. המצטופפים נזדעזעו משהו וחזרו והביטו בהנאה גנובה, שמנה, כאומרים לנפשם:

– טוב, שיש עמודי ברזל. אפשר, לפחות, לישון במנוחה..

הנהימה השניה היתה חלושה יותר, ספק נואשת, ספק בזה. לה נענה מעבר לסוגר גיחוך קטוע ומכוער.

ברור, שהכיעור שבגיחוך נטל לו לקנאפיק והוליכו לא-קרוא בפסיעות מתונות, מדודות, ישר. הפרופיסור העמיד עליו עינים תוהות:

– טעות היא בידו, מר יוליוש קנאפיק, לא קראתיו.

הוא לא השיב דבר. כהרף עין סולקו שלשלאות ומנעולים כבדים, ברעש נפתח שער-הברזל הגדול וזוג-אריות השתולל בתוך היללה הנואשת של טיילים ניסוטים בבהלה אחורנית ונמלטים מפני החיה הרעה, האכזרית, הרודפת. צחוקו של קנאפיק, שידו החזיקה עוד בשלשלאות ובמנעולים הכבדים, היה פרוע, מטיל אימה, גוזל את שארית הביטחה.

ג.

בבית הגדול, האבל, היתה רוחה. הורגלו האזניים לצעקות הפרועות, לדיבורים שאין להם שחר, להשתוללות-פתאום. אך היום הראשון לשבת הציק. טיילים שבעים, שפויים, כבדי-תנועה וכבדי-כרס היו עומדים נשענים על משענות-הטיול שלהם ומביטים בעמודי הברזל הגבוהים, הכולאים לעד אנשים חדי-מבט, גרומי-פנים, המוטלים מחרישים, מכונסים לתוך עצמם, גאים, בזים, כובשים את זעמם. הם היו מביטים בהנאה גנובה, שמנה כאומרים לנפשם:

– טוב, שיש עמודי ברזל. אפשר, לפחות, לישון במנוחה…

פעמים הרופא המהולל, הממונה על המוסד האטום, האבל, היה יוצא להסביר לקהל כשאורי-שמש זעירים, שובבים שיחקו בקרחתו המבהיקה, במסגרות-הזהב של משקפיו ודיבורו מתובל שיעול דק, מצפצף. הדמות המכווצה שבסוגר, ראש מגולח וחד-קוים, כאילו הבינה לדברי-ההסברה, נסמכה לעמודי הברזל העבים והמשתרגים שתי וערב ועיניה להטו כאפלת-אפסות עוצרת נשימה, שאינה מנבאָה שום דבר, שום דבר. הנהימה החטופה הרעידה, המצטופפים נזדעזעו משהו ומפי הרופא המהולל נתמלט גיחוך קטוע ומכוער.

בתוך הסוגר להטו עינים כחולות, כחולות ודומעות.

א.

הכניסה לגימנסיה רישומה רב היה. חלל-המסדרונות הגדולים, הכתלים הלבנים-אפורים, השכנים החדשים, אלה הגויים הצעירים, היפים – הכל היה חדש. אך ביחוד הפתיע הצלב, שתלוי היה בכתה, מעל הקתדרה של המורה. זה היה צלב גדול, שחור, מפחיד, שבלבנו לא יכולנו להשלים עמו. דומה, מציאותו הדליחה וחזרה והדליחה את מעט-האהבה והידידות הזכה שבינינו ולבין החברים החדשים, הצעירים והיפים. הוא, הצלוב עצמו, העשוי חומר חום, כאילו הבליט בכוונה את פצעיו השותתים דם, את צלעותיו דלות-הבשר, את ראשו המשורבב ועטור-הקוצים:

– הז’ידים הארורים הרגו את המושיע…

בקיצור, מציאותו בכיתה הרעימתנו. כי אנחנו אהבנו, ביקשנו לאהוב, לאהוב באמת, את חברינו החדשים. הם היו חזקים כל כך, שלימים כל כך, חזקים ושלימים כעמם. לא עמדו לנו רחשי-החבה והגאוה, שהיתה משפעת עלינו התמונה המאובקת קצת, התלויה בבית, זו של השר ר' משה מונטיפיורי, כי התמונות של מאטיקו, גרוטגר או קוסאַק, התלויות בבתיהם שלהם, הרהיבו יותר, קסמו יותר. הרהיב יצר-החופש, קסמה הגבורה. עד מיצויה נחשפה התפעלות-הרמיה שבחיוכו של סבא, שנהג לחזור על המימרה שלו, מתוך הנאה, התפארות:

– פּי-פי-פי… מעשה-שאלה… כלומר, מה בין בני לבן-חמי? בחיי, שאלת-תם… הרי הללו, נאמר עליהם: ועמך ישראל כולם צדיקים, ואילו ההם, ימח שמם, מקרא מפורש צווח באזניהם: ועל חרבך תחיה… נו, נו, גם אלה קרויים חיים…

אך, פעמים, שהיינו מבקשים פתרונים לאותה שאלה תמוהה שהיתה ניעורה בנו. אלהיהם של אלה היה כאוב מדי, עלוב מדי, מדולדל מדי. והתמיהה היתה עולה יום-יום, בהאמר התפילה, בעמידה בפרישת-כפיים, מיכנית. אלהיהם לא הניח את הדעת.

קאַלישצ’ק המורה להיסטוריה, היה מטלטל לשיעוריו תמונות של מקדשים קדומים, של מטבעות קדומים, של גיבורים קדומים. הסברתו היתה יבשה, סטיריאוטיפית. פעם טלטל, שלא לצורך, את תמונת-הצליבה. עתה הסביר בהתעוררות, בשפה ברורה, כלהכעיס. האספסוף שבתמונה – הפּיות הפעורים, הפעורים לרווחה והאגרופים המתנופפים – הרגיז. ביחוד הרגיזו, כמובן, החטמים שלהם. ברגע זה היתה הצצה ישרה בעיני-חברינו הצעירים והיפים בגדר הנמנעות. וקאַלישצ’אק משסיים, פּקד:

– לייב פוכס, תואיל בטובך לחזור על המסופר. ככל האפשר, בדיוק…

פוכס, הטוב שבתלמידים, ציית. חזר על דברי ההסברה, בבירור, בדיקנות. כבש מיד את הרטט, שגונב לדיבורו. התנוצצו עיניהם השמחות-לאיד של חברינו הצעירים והיפים. עינינו אנו כבושות היו. פוכס ראה את העינים שמסביב המנוצצות משנאה, מהנאה, והמשיך את דבריו. דומה, שהעינים האלו טורפות היו. דומה, כאילו הן מפשיטות מעליו את הבגדים אחד-אחד, מציגות אותו עירום. הנה-הנה הועלה מעליהם ערום, שותת דם ובשרו החום מתוח על גבי צלב גדול, שחור, מפחיד וצלעותיו הדלות וראשו המשורבב ועטור-הקוצים מוצגים לראוה. אך הוא ממשיך:

– ואז קרא מעצמת-הכאב: אלי, אלי, למה שבקתני?

בקולו הורגשה הדמעה החנוקה. עתה לא היה שיור של ספק, כי חבריו הצעירים, היפים שונאים הם לו, שונאים בנפש. הנה הפיות הפעורים שלהם, הפעורים לרווחה.

כן, אילולא הצלצול של ההפסקה, אפשר שהיו גם מתנופפים האגרופים שלהם. אגרופים גדולים, תקיפים. –

א.

לכאורה שטוחה לפני דרכו של המנוח כאותו השביל הצהוב, ההולך מישרים מביתנו הרעוע לחורשת האגוזים הקטנה. עתים אוהב להעלות את זכר-דרכו הלבנה והצנועה, כאילו הוצאתי עם חשכת-הלילות מפינה חבויה ברקת יקרה שאין כמותה מסוף העולם עד סופו. אולם כעבור זוהר-הביכורים מתעלם השביל והוא מסתלק פתאום לצדדין ואובד בדמדומים ההולכים ורחקים.

רק אחת עשיתי במכורתו. עיירה זעירה וחמודה המעוטרת גבעות חול ומימי כסף אשר לנהר קטן ושובב. כשנכנסתי בית-הוריו, נצנץ לנגד עיני ראשונה נרתיק-הכנור, התלוי על הקיר. אביו בעל מנגן היה ובמוצאי שבתות זלפו מנגינותיו ברחובות העיירה, ונשים וטף היו מצטופפים אותה שעה סמוך לחלונות ועשו אזנם אפרכסת. אבא זה, יהודי רחב-דעת, סיפר לי עם סעודת הערב, כי סוד הנגינה מתת-חסד הוא לו ולאבותיו (ומי יתן לצאצאיו!) – זה חמשה דורות. ומדי דברו, איככה באה לידם תשורת שמים יקירה זאת פתח, כמובן, במעין מעשה שהיה כך היה. סיפור האגדה נשתמר יפה בלבי וחיתוך דבורו הצלול והנגיני הומה בי גם עתה כאותה רוח הערבים החרישית המנשבת על מיתרי-כנור.

הוא, הבחור החיור, הלך לעולמו ואנו חטאנו לו. לעת ערב היה הגדול שבחבורתנו, אדום השער והקולני, מתפרקד בכורסת הקטיפה המרוטה והבלה והיה מרחיב את דיבורו על אלה הנערים, שניגפו מיד ההשגחה או המקרה (על היותו כופר בעיקר לא שכח להכריז) – בתוספת-הדגשה, שהיא בעצם מיותרת אפילו במיעוטה. הניגפים האלה – המשיך אדום השער – דרכם נדרשת ממילא לגנאי, מהיותה אוילית לאין ערוך וצריך לנעול בפניהם את רשות הרבים. כי צרכי-הציבור אינם מצריכים ליריקה כלל. מוטב להם – סיים – לנערים הקטנים והגדולים הללו ליטול את העוגב רך-המיתרים ולאור הסהר החוריני לתנות אהבים עם שוכני-עפר…

וכך סברו גם מידידיו.

ועוד שאלה אחת ניעורה עם פטירתו: אימתי נזדמן לפונדק שלנו? באמת, היו הדעות באותו הענין מפולגות במקצת. אדום השער רקע, כמובן, במגפו הכבד והוכיח, כי הבחור החוור לא נטפל אלינו אלא כעבור שנה וחצי להיות החבורה, כלומר לאחר שנתלבנו במדת-מה ההלכות ואף המצוה המעשית נתחורה בחלקה הניכר. ללמדנו: לא בא הלז להוסיף משלו והמלאכה נעשתה שלא בפניו ורק לאחר מעשה נצטרפו להטי דמיונו שלא לצורך הדברים. ואדום השער לא נתקררה דעתו עד שהוסיף:

– כך דרכם של אותם הבריות: משהוטלה אבן קשה וממשית למראשות-המדבכים, מיד הם מתקבצים כעדת-צפרדעים ועוגביהם הבכינים בידם להעלות את גמגומם כמין קרום מעובה ומחוספס על מעללי-האחרים. רוצים הם להוכיח לכל רואיהם, כי גם ידם היתה באמצע.

ב.

כך הגדול שבחבורתנו, אדום השער והקולני. ואילו אני הקטן – שאני. דומני כי מיום שנתלכד המעגל עמד בטבורו הוא ופניו החיורים הקרינו עלינו מלהט-הכיסופים, אשר בהם נעוצה ראשיתנו, ראשית כולנו. כי בראשית היו געגועי-סנורים. ימים רבים יראתי להעלות את הדבר הזה על דל-שפתי אף כי נחתם בחותם האמת. לא העיזותי. אולם עתה נוכח פני אלם המות אגידנו בפה מלא: זה הבחור לבן-הפנים היה אב לכולנו ומלבו נמתחה תקות-השני לאורח חיינו; ממנו באה לנו התמורה שעשאתנו פרחי-כהונה המשלבים את קורטוב יכלתם לתוך רשות הרבים העלובה ושסועת-היאוש, לרוממה ולהאדירה.

ומעט זכות-אבות: הסבא מלפני חמשה דורות, הראשון בשלשלת המנגנים, ר' סנדיר או ר' יוסיל – השם אינו חשוב כל עיקר – מסתמא יהודי גדול היה. כשלהבת אדומת-לשונות להט בו יסוד הזעם והתוכחה. דומה שנועד להתיצב כחומת ברזל באמצעית השוק ההומה ולהוכיח את הרבים בדברים בוטים כמדקרות חרב. ואין צריך לומר, שהימים היו ימי שחיתות ונגע הרעה פשה בכל בשר: מלוים ברבית¹ קצוצה, רמאים בני רמאים, מאזני מרמה, אנקת-דלים. הרחוב המכונס בין הקלויזין היה משוע לרחמים. ופרנסי הקהלה היו פוסעים ברגל גאוה על ראשי-עם קודש. הלבבות נתמעטו ולא ידעו בושת. הפקר. וסנדיר או יוסיל נתבעו לזעקת שבר ותוכחה. אלא שכוחו של מאריך הלשון הירוקה גדול היה, גדול לאין שיעור והוא התחפש בצלמו של עכו"ם אחד, בעל מנגן המחזר בכפרים ומשמיע מזמרותיו להנאת-הבריות. ונתפס סנדיר או יוסיל הקטן לנגינת-הכשפים והתחיל גם הוא מגלגל את קצפו לתוך הנימים המיללות וצוהלות לסירוגין. ופשיטא: הגלגול הזה הוא לרוחם ולטעמם של המלוים ברבית, מזייפי השטרות והנוכלים והם היו מקרבים את המנגן בשמחת חנף, כי טוב להם בהיות הזעם ושבט המוסר מגולגלים לתוך יללת אלם, אשר לשמעה אפשר עוד להתרגש שעה קלה, כדי לשוב במשנה-חדוה ובלבב שלם לאבני-המרמה ולאמת-הסלף. הפיקחים שבדורנו המציאו למיתת חנק זו של הזעם האלקי הבוער בנו כינוי מנומס: אמנות. לא בכדי היו הדוכסים מאז ומעולם ממקרבי-האמנים למיניהם. הם ששו וצהלו, כי תשפוכת-הזעם, שהיתה עשויה להכות באכזריות על קדקדם, ירדה עליהם ככרוב קל-כנפים המשעשע את נפשם, מעין קנוח סעודה.

ג.

אכן, ליד קברו של עמית נודה ולא נבוש: אנו התכחשנו לו בחייו וגם במותו בושנו לחרות על מצבתו את מלת האמת היאה לו: רוענו. אזכרה, כי ביום פטירתו, בהיות עוד המת הצעיר והחיור מוטל לפנינו על מרבץ הדשא, היו ידיו המבהיקות מלבנונית שאינה מצויה מונחות על הסדין הצחור ועשר האצבעות הדקות כאילו המתינו למגע חמים ורוטט של מיתרי כנור, ואז ידענו כי לא אבה האיש לגלגל את להט-מוסרו ביללת-אלם, כי אם נסך בנו את יין המרד המסעיר, המחריב עולמות ובוראם בידים ממש.

אכן, תמיד כשהסתכלנו בו רפרף על שפתותינו הפתוחות למחצה אותו החיוך המבטל, שיש בו שמינית של לגלוג הנחבא אל כליו. משנשמע חיתוך-דבורו, שהיה כהד כנור מרוכך ומפרפר, תמהנו כיצד נתגלמה בו המלה הפלדית, התובענית, וחדת-הקצוות. פרקים היינו צוחקים בלבנו לעלם חיור זה, שברר לעצמו דוקא את הניב המדורבן והדבק בכבדו בחומר נקשה ועכור. עתה כשאין לפנינו אלא זכרו בלבד ורק לעתים מזומנות נפקוד את המצבה האפורה והאלמת שעל תל עפרותיו להניח, כדרכם של מאמינים, אבנים ממללות – קורנת לעומתנו דמותו במלוא-הארשת העדינה ונשוב לראות בדרכו בחיים ונדע, כי החיוך המבטל שלנו היה בו מן הגונה ואין לו כפרה.