רקע
דב סדן
בגן הריק

א.

הוא, בעל השמחה עצמו, ישיבתו מאוששת היתה. לא תמה לפטפּטנותם של נואמי היובל המרובים, כי משכבר שפך עליהם את לעגו ברשימותיו הקצרות, הקולעות, העשויות קוים חטופים ובטוחים, קו-שנינה, קו-שנינה. קצת הרעימתו זו הקנאה, שבצבצה מתוך דברי החנופה השופעים, הקנאה לבן החמשים, שאינו משכך את זעפו ואינו שומט את האיזמל מידו, אלא חותך חיתוכים זריזים, ללא חמלה. אך הסתכלותו המרובה לימדה אותו להסכין גם לתכונתו הטבעית הזאת של האדם.

הצעיר שבחבורה, מפּרחי המבקרים, שבטחונו בכוחות עצמו יותר משהיא מרגיזה היא מגוחכת, דיבר בהתלהבות מרובה:

– כן, חברי, מלחמתנו לא נסתיימה עדיין. במשעולי הספרות מהלכים עדיין בעלי ההליכה המתונה, שלא עיקרם של החיים ותמציתם חשובים להם, אלא כל הקליפות. והם עומדים על כל קליפה וקליפה ולועסים אותה לעיסה מהימנה. אך קרוב אידם, כי כל השדה הולך ונכבש בידי ידידנו הגדול, שהליכתו נחפּזת ושאין עינו משגחת אלא בקו העיקרי, התמציתי, בגרעינם של החיים. לא תעיה מופקרת ולתיאבון ביערות העבותים, אלא הליכה מדודה, מקוצרת בנתיב הצר והבטוח. הסיסמא: לשם הליכה מחושבת– צמצום.

שלא כדרכו נתרתח במקצת הסופר, חתן-היובל. במתינות עמד על רגליו והפליט כמתוך אדישות, כמדבר לתוך חבית ריקה:

– הבל, ידידי, הבל.

הוא יצא ועזב את המסובים לנפשם. בשעה מאוחרת נתקל בגן הריק בנואם הנלהב. לאור הירח נראו עיניו ספק נבוכות ספק מתחננות. כשישבו על הספסל, העביר הסופר את ידו על שערותיו הסבוכות והרכות של המבקר הצעיר:

– ידידי, שלא בכוונה כיזבת. החלוקה שלך – בעלי היריעה הרחבה השוגים מזה ובעלי הצמצום הכנים מזה – אינה אלא להג. אלה ואלה מבקשים לחשוף את עיקרם של הדברים, הללו משפיעים צבעים הרבה ומעלים חרס בידם, והללו נוטלים את הבצל ומפקלים אותו פּצלה-פּצלה, ובאחרונה, כשהם חוששים שלא ישתייר דבר בידם, הריהם מצביעים על הפּצלה האחרונה, לאמור: הנה תמציתם של החיים לפניכם. מצביעים על הקליפה הזאת מתוך שחוששים להודות בפני עצמם ובפני הבריות, כי גם הם העלו חרס בידם. ערמה קטנה היא, ידידי. אַתה נוטל את הקולמוס ואומר להעלות בכתב את העצם, אַתה מפשיט מעליה את התאָרים ותאָרי התארים, אך העצם אינה נתפסת. נשאר ההפשט וההשליה, כי הערמה הקטנה הצליחה. נתיבות מצומצמים – אָמרת? אט, אחיזת עינים.

המבקר הצעיר ניסה למחות. אך הלילה קר היה, הירח חיור, הגן ריק והסופר חייך חיוך של ודאות והצליף בידו באויר הצלפה של ביטול. לא נסתייע הדיבור.


ב.

הוא, בעל השמחה עצמו, ישיבתו אנוסה היתה. הרעימתו זו ההתלהבות הפּרוגרמטית של נואמי היובל המרובים, לזרא היתה לו זו תשפוכת ההלל, שמלבד החנופה המכוסה טפח והמגולה טפחיים, בצבצה מתוכה הצדיה הערומה להזכיר לו, להזכיר ממש בכל משפט, כי זקן, בן שבעים הוא וכל המעלות והמורדות הם משכבר מאחוריו ומגילתו מוגמרת וחתומה, חתומה לעולם.

קרן-הנחמה הרפויה היחידה, שהבליחה מתוך ההבל הרב, היה נאומו המרוכז והמלבב של ידידו השב, שפּרש זה שנים הרבה מאומנות הכתיבה ושלפני כחמישים שנה כבש במאמריו הנהירים והשנונים מעמד ופרסום לחתן היובל, שהיה אז סופר צעיר ומתחיל ושכל עורכי העתונים היו משלשלים את צרורי-כתביו לתוך הסל.

– כן, חברי הצעירים, כיום קשה לכם להבין, מה גדולה היתה מלחמתנו בימים ההם. הספרות לא ידעה אז אלא את הניב השגור והמצומצם בלבד, שהיה מוכן ומזומן מראש לכל שמחה ולכל צרה שלא תבוא. מסגרות מסגרות היו מוטלות ובתוכן נתקרש דם-התמצית של החיים וחליפותיהם. והחיים נאבקו בעניבת חנק זו ויכֹלו לה, כי בא ידידנו הגדול ובתנופה אמיצה הרחיב את היריעות וקרע את הפּרגודים והזרים את חזיוני החיים במלוא שפעתם באפיקים רחבים, רחבים.

חתן היובל ישב וחייך. היה בחיוכו מאותה ההנאָה העולה עם הדי זכרונות על ימים רחוקים בהירים ורבי עלילות. אך בחיוכו זה נתערב גם משהו של מרירות. לא שהטיל, חלילה, חשד או דופי בכנותו וכונתו של ידידו המבקר, אלא שהדברים כשלעצמם נחשבו לו כהרהורי לב של דורש טובתו, ושאין להם ולהערכה ממצה, למדת-הדין, ולא כלום. סמוך לשחרית, כתום החגיגה הסואנת והמשעממה, ישבו בצלו של אילן על ספסל בגן הריק, אָמר חתן-היובל:

– וכלום אין אתה סבור, כי כל הדבורים על הגדולה שלי אינם אלא הפלגה בעלמא. ובאמת, מה גדולה יש כאן? ערמה קטנה יש כאן. אתה בא ומבקש להעמיד את העצם על ערמומיתה. תחילה כוחות הנעורים מפתים אותך ומבקשים להשלותך, כאילו המעשה הזה הוא בגדר האפשר. אתה נוטל קולמוס ואומר להעלות בכתב את העצם, וסופך אתה מעלה אבק רב של פירוט תארים ותארי תארים, אַך העצם אינה נתפּסת. נשאר האָבק הרב וההשליה, כי הערמה הקטנה הצליחה. אפיקים רחבים – אָמרת? נו, נו, עמודים רחבים של אָבק, תמרת אָבק לשם אחיזת עינים.

המבקר הזקן ניסה למחות. אַך הלילה קר היה, הירח חִיור, הגן ריק והסופר השתעל שעול רסוק ויבש. לא נסתייע הדבור.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!