א.

הכניסה לגימנסיה רישומה רב היה. חלל-המסדרונות הגדולים, הכתלים הלבנים-אפורים, השכנים החדשים, אלה הגויים הצעירים, היפים – הכל היה חדש. אך ביחוד הפתיע הצלב, שתלוי היה בכתה, מעל הקתדרה של המורה. זה היה צלב גדול, שחור, מפחיד, שבלבנו לא יכולנו להשלים עמו. דומה, מציאותו הדליחה וחזרה והדליחה את מעט-האהבה והידידות הזכה שבינינו ולבין החברים החדשים, הצעירים והיפים. הוא, הצלוב עצמו, העשוי חומר חום, כאילו הבליט בכוונה את פצעיו השותתים דם, את צלעותיו דלות-הבשר, את ראשו המשורבב ועטור-הקוצים:

– הז’ידים הארורים הרגו את המושיע…

בקיצור, מציאותו בכיתה הרעימתנו. כי אנחנו אהבנו, ביקשנו לאהוב, לאהוב באמת, את חברינו החדשים. הם היו חזקים כל כך, שלימים כל כך, חזקים ושלימים כעמם. לא עמדו לנו רחשי-החבה והגאוה, שהיתה משפעת עלינו התמונה המאובקת קצת, התלויה בבית, זו של השר ר' משה מונטיפיורי, כי התמונות של מאטיקו, גרוטגר או קוסאַק, התלויות בבתיהם שלהם, הרהיבו יותר, קסמו יותר. הרהיב יצר-החופש, קסמה הגבורה. עד מיצויה נחשפה התפעלות-הרמיה שבחיוכו של סבא, שנהג לחזור על המימרה שלו, מתוך הנאה, התפארות:

– פּי-פי-פי… מעשה-שאלה… כלומר, מה בין בני לבן-חמי? בחיי, שאלת-תם… הרי הללו, נאמר עליהם: ועמך ישראל כולם צדיקים, ואילו ההם, ימח שמם, מקרא מפורש צווח באזניהם: ועל חרבך תחיה… נו, נו, גם אלה קרויים חיים…

אך, פעמים, שהיינו מבקשים פתרונים לאותה שאלה תמוהה שהיתה ניעורה בנו. אלהיהם של אלה היה כאוב מדי, עלוב מדי, מדולדל מדי. והתמיהה היתה עולה יום-יום, בהאמר התפילה, בעמידה בפרישת-כפיים, מיכנית. אלהיהם לא הניח את הדעת.

קאַלישצ’ק המורה להיסטוריה, היה מטלטל לשיעוריו תמונות של מקדשים קדומים, של מטבעות קדומים, של גיבורים קדומים. הסברתו היתה יבשה, סטיריאוטיפית. פעם טלטל, שלא לצורך, את תמונת-הצליבה. עתה הסביר בהתעוררות, בשפה ברורה, כלהכעיס. האספסוף שבתמונה – הפּיות הפעורים, הפעורים לרווחה והאגרופים המתנופפים – הרגיז. ביחוד הרגיזו, כמובן, החטמים שלהם. ברגע זה היתה הצצה ישרה בעיני-חברינו הצעירים והיפים בגדר הנמנעות. וקאַלישצ’אק משסיים, פּקד:

– לייב פוכס, תואיל בטובך לחזור על המסופר. ככל האפשר, בדיוק…

פוכס, הטוב שבתלמידים, ציית. חזר על דברי ההסברה, בבירור, בדיקנות. כבש מיד את הרטט, שגונב לדיבורו. התנוצצו עיניהם השמחות-לאיד של חברינו הצעירים והיפים. עינינו אנו כבושות היו. פוכס ראה את העינים שמסביב המנוצצות משנאה, מהנאה, והמשיך את דבריו. דומה, שהעינים האלו טורפות היו. דומה, כאילו הן מפשיטות מעליו את הבגדים אחד-אחד, מציגות אותו עירום. הנה-הנה הועלה מעליהם ערום, שותת דם ובשרו החום מתוח על גבי צלב גדול, שחור, מפחיד וצלעותיו הדלות וראשו המשורבב ועטור-הקוצים מוצגים לראוה. אך הוא ממשיך:

– ואז קרא מעצמת-הכאב: אלי, אלי, למה שבקתני?

בקולו הורגשה הדמעה החנוקה. עתה לא היה שיור של ספק, כי חבריו הצעירים, היפים שונאים הם לו, שונאים בנפש. הנה הפיות הפעורים שלהם, הפעורים לרווחה.

כן, אילולא הצלצול של ההפסקה, אפשר שהיו גם מתנופפים האגרופים שלהם. אגרופים גדולים, תקיפים. –