רקע
דוד בן־גוריון
מעמד ההסתדרות הציונית בישראל

י' באייר תשי"ב – 5 במאי 1952

בישיבה ע"ו של הכנסת השניה


רבותי, הצעת החוק המוגשת לפניכם בזה, היא אחות והשלמה לחוק השבוּת, וכחוק ההוא היא משקפת יחודה ויעודה של מדינת ישראל.

חוק זה שונה בדרך-כלל מחוקים אחרים לא רק בצורתו, אלא גם בתכנו. כרגיל בא חוק או לשנות או לתקן את היש; חוק זה בא לקיים ולאשר ולתת תוקף משפטי והכרה ממלכתית לעובדת-יסוד, לעובדה של הווית העם היהודי ברציפותו, באחדותו ובשאיפתו ההיסטורית. הוא בא לטבוע גושפנקה ממלכתית וחוקית לעובדה שמדינת-ישראל היא יצירת העם היהודי, הוכחה ניצחת ומשען נאמן לקיומו ומכשיר ראשי לגאולתו.

החוק קובע זיקה אורגאנית, זיקה בל-תינתק, של המדינה לעם ישראל, ומעמיד במרכז משימותיה של ישראל את יעוד קיבוץ הגלויות, היעוּד אשר הוליד את התנועה הציונית, כיוון פעולותיה עד עכשיו, ומקנה לה משום-כך מעמד מיוחד במדינת-ישראל.

מדינת-ישראל היא מדינה ככל המדינות: ריבונית בתוך תחומיה ומוגבלת בתחומיה. סמכותה הריבונית חלה על כל תושביה, אבל היא חלה אך ורק על תושביה, ורק אזרחי המדינה קובעים דרכה, בוחרים ממשלתה, וחוקי המדינה מחייבים רק את היושבים בתוכה, וכל תושביה, בין שהם יהודים ובין שאינם יהודים, שווים בזכויותיהם.

היהודים החיים במדינות אחרות הם אזרחי אותן המדינות; כפופים לחוקיהן ולמדיניותן ואין למדינת-ישראל כל סמכות לדבר בשמם או לכוון מעשיהם. מבחינת היחס והזיקה של יהודי חוץ-לארץ למדינות שבהן הם יושבים, אין הבדל ביניהם לבין האזרחים הלא-יהודיים, כשם שאין הבדל במדינת-ישראל בין יהודי לבין לא-יהודי. אולם המסגרת הממלכתית, מחוץ לארצות טוטאליטריות, אינה ממצה כל התכנים והיחסים האנושיים. רק מדינה טוטאליטרית אינה מכירה בערך האבטונומי של האדם, ושלטונה בתושביה הוא שלטון ללא מצרים. היא גוזרת על המחשבה, על האמונה, על הטעם, על האמנות, על כל הליכות האדם, הפרטיות והציבוריות, והיהודים בארצות אלה, כשאר התושבים, משוללים כל אפשרות של ביטוי חפשי עצמי, והם למעשה מנותקים בעל-כרחם מן העם היהוּדי, עברו ועתידו.

בארצות הבנויות על חירות האדם ועל בחירתו החופשית אין הזיקה למדינה סותרת זיקת התושב לערכים, ליחסים ולגופים שאין למדינה שליטה עליהם, והם רשות היחיד. ליהודים בארצות אלה ניתן להיות אזרחים שווי זכויות וחובות ככל שאר האזרחים, והם יכולים להגדיר יהדותם וקשריהם היהודיים לפי רצונם החפשי, לא רק עם הקיבוץ היהודי בארצם, אלא עם העם היהודי בעולם. זיקת היהודי לעמו אינה פוגמת ואינה נפגמת על-ידי זיקתו למדינתו, והיהודים המתכחשים לעמם – ויהודים כאלה היו בכל הארצות ובכל הדורות – עושים זאת לא מפני שהם אזרחים יותר נאמנים, אלא מפני שהם אנשים פחות הגונים, ואין להם הכבוד העצמי והכוח הפנימי להשתחרר מרגש של נחיתות הנדבק באנשים ירודים השייכים לעם קטן וחלש.

מדינת ישראל הרואה את עצמה כיצירתו של העם היהודי ונועדה לגאולתו, רואה את היהודים בעולם כולו כעם אחד, לא רק בעבר אלא בהוֹוה, ובעתיד; ושורש האחדות והרציפות של העם היהודי, למרות פזוריו בגויים, נטוע לא רק במורשת העבר הכללית, אלא בשותפות-גורל היסטורית. ואחדותו ורציפותו של העם היהודי אין בהן כל סתירה לזיקה הממלכתית של היהודי האזרח בחו"ל למדינות שבתוכן הוא יושב, כל זמן שהוא יושב.

החוק הזה המוצע לפניכם קובע שלא רק היהודים הבודדים היושבים בישראל, אלא מדינת-ישראל כיחידה ממלכתית יש לה זיקה לעם היהודי, וגורלה קשור בגורלו.

בשותפות הגורל ההיסטורי של עם ישראל כלולה גם מדינת-ישראל, ולא רק בשעה זאת, ולא רק לזמן-מה. קיימת זיקה הדדית בין גורל המדינה ובין גורל היהודים בעולם; גורל היהודים תלוי מכמה בחינות בגורל מדינת-ישראל, וגורל מדינת-ישראל תלוי בגורל היהודים.

מדינת-ישראל היא פרי חזון גאולתו של העם היהודי במשך דורות. אין זאת המדינה היחידה שקמה בעקבות חזון לאומי, בעקבות מאמציה של תנועת שחרור לאומית. במאה התשע-עשרה והעשרים קמו לתחיה הרבה מדינות באירופה ובאסיה, כתוצאה של חזון-תקומה אשר החיה ושחרר עמים משועבדים. ואף-על-פי-כן תקומת מדינת-ישראל היא יחידה במינה בהיסטוריה.

ועם תקומת המדינה, לא הוגשם חזון הגאולה. כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדיין איננה ביצוע הגאולה היהודית; היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו.

עם הקמת המדינה ניתן לחזון הגאולה היהודית המצע והבסיס המעשי, המציאותי להתגשמותו, ומשום כך היתה למדינה הכוח המלכד והמאחד של העם היהודי בתפוצות, כאשר לא ליכד ואיחד אותו שום דבר אחר. כי כל זמן שהחזון הוא ערטילאי, והמציאות בעם, בארץ ובעולם היתה נגדו, היו רק מעטים שנתלכדו סביב דגל החזון – הדגל הציוני. כי רבים לא האמינו, רבים גם חששו ופחדו, שנסיון הגשמת החזון רק יערער מצבו של העם, ויכביד על מצבו בקרב הגויים. כשהקמת המדינה הפכה את החלום למציאות – נתפזרו החששות והספקות. היהודים ראו שלא זו בלבד שמדינת ישראל לא ערערה ולא החלישה את מעמדם, אלא היא הרימה קרנם, הגדילה כבודם, והמדינה היתה לכוח הראשי המקרב ומאחד לבבות. ומה שניסתה לעשות ההסתדרות הציונית במשך חמישים שנה – לרכז העם היהודי סביב מפעל חידוש עצמאותו ובנין מולדתו, ולא הצליחה – עשתה המדינה. זהו הנצחון הגדול ביותר שנחלה התנועה הציונית בעולם היהודי.

יוצר ההסתדרות הציונית, הד"ר הרצל, נתן הגדרה קולעת וממצה לציונות, כפי שהוא הבין אותה, הגדרה שנשתכחה ונעזבה על-ידי מרבית עסקני התנועה הציונית. הוא אמר: “הציונות היא העם היהודי בדרך”. כלומר: העם היהודי בדרך לארצו. אימרה עמוקה ונאמנה זו נשתבשה אחר כך ונהפכה למימרה חסרת-שחר, שההסתדרות הציונית היא מדינה בדרך. אין מדינה בדרך; או שיש מדינה או אין מדינה. כאשר נפוליאון אמר על צבאו שזוהי צרפת בדרך – היה לזה תוכן. לכל מקום שהלך צבאו – שם היתה צרפת. אבל המדינה היהודית יכלה לבוא רק מתוך “העם היהודי בדרך”. כמובן, מדינת-ישראל לא יכלה לקום יש מאין. התרקמות המדינה והתהוותה במשך שנים היו לא בתוך ההסתדרות הציונית, אלא בצמיחת הישוב, בגידולו ובהתעצמותו. את מדינת-ישראל הקימו העולים, העולים שבכל הדורות. והמדינה גם להבא תיבנה ותגדל ותעצם על-ידי העולים. רק העליה, “העם היהודי בדרך” – כפי שהגדיר הרצל – הוא הכוח הבונה והמגשים של החזון הציוני. זוהי אמת ציונית וראשונית. בלי עליה לא היה נוצר הישוב, בלי עליה לא היתה מוקמת המדינה. בלי עליה המדינה לא תעמוד.

ההסתדרות הציונית לא היתה ולא יכלה להיות הסתדרות של עולים. ההסתדרות הציונית לא חייבה את חבריה לעליה, ואיננה מחייבתם גם עכשיו. כמובן, היה מותר לציוני לעלות ארצה, והיו ציונים לא מעטים שהשתמשו בהיתר הזה. אבל הם עלו לא בתוקף חברותם להסתדרות הציונית, ועלו לארץ לא רק חברי ההסתדרות הציונית. העליה לארץ קדמה להסתדרות הציונית, והיא-היא שהולידה אותה. העולים בכל הדורות, וילידי הארץ, הניחו היסוד הממשי למדינת-ישראל. יוצאי חומות ירושלים מלפני יותר משבעים שנה, סלומון וחבריו, והחלוצים הראשונים מהונגריה, שטאמפר, ראַבּ וחבריהם, שבנו את הכפר הראשון בפתח-תקוה; בני ביל“ו מרוסיה והחלוצים הראשונים מרומניה, שבנו בשנות השמונים במאה הי”ט את ראשון-לציון, גדרה, זכרון-יעקב, ראש-פינה, נס-ציונה, יסוד-המעלה ועקרון – אלה היו מייסדי הישוב החדש, ועל-ידי כך מניחי היסוד הראשון למדינת-ישראל. 700.000 העולים שהגיעו ארצה לאחר יסוּד המדינה, הם הם שיחד עם הישוב הוותיק בנו את המדינה במשך ארבע השנים האלה ושינו את פני הארץ.

אבל אמת ראשונית ויסודית זאת אינה ממצה את כל האמת. העולים לבדם, בלי עזרת העם, לא היו יכולים לעלות, לבנות את הישוב, להקים את המדינה, לקיים אותה בעבר ולהבא. העליה ארצה אינה דומה להגירה לאמריקה או לארץ הגירה אחרת. בלי עזרת העם, בלי העזרה הכלכלית, הפוליטית והמוסרית, לא היתה אפשרית העליה היהודית לארץ, ולא תהיה אפשרית עוד זמן לא-מעט. כי ארץ-ישראל לא היתה ארץ ריקה, אם כי אדמתה היתה עזובה והרוסה. היה בה ישוב, לא מתמול שלשום, אלא מזה מאות בשנים. הישוב הקיים לא ראה בעין יפה את העולים היהודים, ומזמן לזמן גם עמד נגדם בכוח. הארץ לא היתה הפקר גם מבחינה פוליטית. היה בה שלטון זר – שלטון תורכי – במשך ארבע-מאות שנה, ושלטון בריטי במשך שלושים שנה. גם התורכים וגם הבריטים לא היו שונאים לעם היהודי, אבל השלטון לא תמיד ראה בעין יפה עליה יהודית, והיו גם איסורי עליה גם בזמן התורכים וגם בזמן הבריטים.

אבל לא רק הישוב והשלטון הזר; הארץ עצמה, במצבה הקיים, בהריסתה ובדלדולה ובשממונה, לא היתה מסוגלת לקלוט עליה. בכוח עצמו לא יכול היה העולה היהודי, לא בדורות קודמים ולא בדורנו אנו, להתגבר על המכשולים והמפריעים החיצוניים, – מכשולים מצד השלטון וקשיים של ארץ דלה – בלי העזרה המתמדת, גם הכלכלית, גם הפוליטית וגם המוסרית, של “חובבי ציון” ו“הנדיב הידוע” בתקופה הראשונה, ושל התנועה הציונית ביובל האחרון.

העזרה לעליה היהודית לפני הולדת ההסתדרות הציונית היתה ספוראדית, מקרית ונטולת בסיס רחב, רעיוני ומדיני, עד שקמה ההסתדרות הציונית על-ידי הרצל, חוזה הציונות הממלכתית. מגמתו ורצונו של הרצל היו לארגן ולגייס את העם היהודי כולו לביצוע החזון הציוני. אך לא היה בכוח הרעיון הציוני, המופשט, גם בלוויית הקסם האישי העצום של הרצל, לגייס ולארגן את כל העם, ובמקום “עם יהודי בדרך” קמה ההסתדרות הציונית. כאשר ציינתי, לא היתה זו הסתדרות של עולים או של מועמדים לעליה. זו היתה חולשתה המוסרית של ההסתדרות הציונית, אבל זה היה גם יתרונה המעשי. זאת היתה הסתדרות שמטרתה היתה להפעיל את העם בכל התפוצות למען הגשמת הציונות, לגייס את העם לפעולה חינוכית, מדינית וכלכלית, אשר בלעדיה היתה העליה לארץ נכשלת, כמו שנכשלו כל הנסיונות בדורות הקודמים לשוב לארץ ולבנותה. רק הצירוף והשותפות שנוצרו ביובל השנים האחרון בין חלוצי העליה וההגשמה לבין התנועה הציונית, רק אלה איפשרו והכשירו צמיחתו המתמדת של הישוב, התעצמותו התרבותית והמדינית, התגברותו הכלכלית והמשקית ויכולתו לעמוד בפני כל ההפרעות וההתקפות, בפני כל הקשיים הטבועים במצבה המדולדל של הארץ ובהרגלי היהודים יוצאי הגולה, בני הערים, בלולי הלשון ונטולי מסורת לאומית ממלכתית.

התנועה הציונית דגלה בשאיפה שלא היה לה, לכאורה, כל בסיס מציאותי, לא בארץ ולא בעם. ומשום כך נתקלה בהתנגדות חזקה מצד חוגים רבי-השפעה ביהדות: מצד האדוקים הקיצוניים שהאמינו אמנם בגאולה, אבל בגאולה שלא כדרך הטבע; מצד רובה של תנועת-הפועלים היהודית, שראתה תיקון מצב היהודים רק במהפכה העולמית, ומצד החוגים המתבוללים שכפרו בעצם מציאותו של העם היהודי; והגרוע מכל – אדישותם של המוני היהודים, שלא האמינו בממשותו ובכושר התגשמותו של חזון הגאולה. תקומת מדינת-ישראל זהו הנצחון הגדול ביותר שנחלה המחשבה הציונית בעם היהודי.

וחלקה של התנועה הציונית בנצחון זה הוא לא-קטן. בלי מאמציה החינוכיים, הארגוניים, המדיניים והכספיים לא היה הישוב הקיים, ולא היו העולים שנוספו עליו מגיעים עד הלום, ודווקא מפני שההסתדרות הציונית לא היתה הסתדרות של עולים ולא מועמדים לעליה – יכלה להפעיל סביבה חלקים גדולים של העם, ולפעמים גם רובו של העם, והיהדות כולה בכמה וכמה ארצות.

ההסתדרות הציונית יכולה בזכות מוסרית גמורה לראות בתקומת מדינת ישראל גמול נאמן למאמציה, מאבקיה ומפעליה והוכחה ניצחת לאמיתות תפיסתה. אולם ההסתדרות הציונית תעשה משגה פאטלי ותתכחש לאמיתה הרעיונית אם תראה במדינת ישראל אך ורק נכס התנועה הציונית, ולא נכס העם היהוּדי כולו.

הקמת מדינת-ישראל היא לא נצחון ציוני בלבד, – זהו מאורע גדול ומרכזי בתולדות העם היהודי, אחד מארבעת המאורעות העיקריים בתולדות ישראל מימי האבות ועד ימינו; מהרגע הראשון לקום המדינה עומד כל העם היהודי, מחוץ למרשיעי-ברית מעטים מימין ומשמאל, סביב המדינה ורוצה בשלומה, בבטחונה והתעצמותה, – וגם מושיט יד נאמנה לבנינה ולפיתוחה. הסתדרות ציונית שתעמיד עצמה כמחיצה בין עצמה לבין העם היהודי – תתכחש למקורה ולנפשה.

העליה לארץ אינה באה אך ורק משורות ההסתדרות הציונית וגם העזרה המדינית והכספית למדינה אינה מצטמצמת בחוג הציונות המאורגנת. המדינה הצליחה ללכד ולאחד את העם היהודי כאשר לא הצליח עד עכשיו שום גורם אחר בחיי היהודים. אהבת העם ועזרתו למדינה אינן יכולות להיות נתונות אלא למדינה, ואלו הן נכס יקר וחיוני שיש לשמור עליו כעל בבת עיננו, וקודם כל חייבת לשמור עליו התנועה הציונית. אך כשם שאין ההסתדרות הציונית רשאית לראות במדינה נכס מפלגתי-הסתדרותי שלה, אלא נכס העם כולו, – כך אין מדינת-ישראל בתקופה זו יכולה לראות עצמה כאילו ביצעה חזון הגאולה של העם היהודי.

בתנועת-שחרור לאומית של עמים אחרים, שישבו על אדמתם תחת שלטון זר, היה בהשגת העצמאות הממלכתית ביצוע מלוא שאיפתם הלאומית; לא כן בישראל. בכינון עצמאותנו במולדת לא הגענו לקצה הדרך בשאיפת גאולתנו – אלא לראשיתה; גם אחרי ביצוע המפעלים האדירים של עליה והתישבות בארבע שנים אלה, שעלו על כל מה שעשינו במשך שבעים השנים שקדמו לקום המדינה, – עוד לא הגענו אלא לבנינם של עשרים אחוז מאדמת המדינה ולריכוז של פחות מחמשה עשר אחוז מהעם היהודי. ועוד קשה ורבה הדרך אשר לפנינו, – ויעוד קיבוץ גלויות עומד כמקודם במרכז משימותינו הראשיות.

העולים אשר יעלו ארצה הם יהיו הבונים הישירים של המדינה ומגשימי היעוד הגדול של קיבוץ גלויות. אך גם להבא, גם לאחר קום המדינה, קיבוץ הגלויות ובנין המולדת לא יתכנו בלי השותפות של העם היהודי כולו.

אותם המפריעים והמכשולים שעמדו בדרך העולים מקודם, לפני קום המדינה, נשארו גם עכשיו, אם כי פשטו צורה ולבשו צורה אחרת, וכמה מהם חמוּרים ומסוכנים הרבה יותר מאלה שידענו לפני קום המדינה.

עכשיו אין שלטון זר. אנו עצמאיים בארצנו, אבל יש כוחות עולמיים העוינים אותנו ואינם משלימים עדיין עם תקומת ישראל ועצמאותו בארץ היסטורית זו, והמערכה הצפויה לנו בבימה העולמית דורשת גיוס כל כוחותיו המדיניים של העם היהודי.

הישוב הבלתי-יהודי בארץ אינו משמש עוד מכשול ומעצור להתישבותנו ולגידולנו. הכרזת עצמאותנו ומלחמת השחרור שינו באופן יסודי ומהפכני הרכב האוכלוסין בארץ, ובתוך תחומי המדינה אנו עצמאיים, בטוחים וחופשים, ושום כוח לא יעמוד לנו כצר. אולם במקום הישוב הבלתי-יהודי בארץ, – יש לנו עכשיו מעבר לגבולות שכנים רבים ועצומים שעודם רואים עצמם במצב מלחמה אתנו, ואינם מסתירים כלל מזימותיהם לתקוף אותנו שנית ולמחות אותנו מעל פני האדמה. – ועוד זמן רב תידרש לנו העזרה המוסרית והחומרית של העם היהודי לחיזוק בטחוננו ושלומנו.

אמנם אין להשוות יכולתה של מדינת-ישראל ליכולתו של הישוב לפני העצמאות. אדמת המדינה כולה היא ברשותנו; תקציבה של המדינה בשנה זו עולה על כל תקציביה של ההסתדרות הציונית במשך יובל שנים עד קום המדינה. אבל המדינה בכוחותיה בלבד לא תעצור כוח לקלוט עליה המונית בקצב ובממדים שנעשו אפשריים והכרחיים עכשיו, ובלי שותפות מתמדת עם העם היהודי כולו. בנין הארץ וקליטת העולים לא יתכנו.

החוק המוצע לפניכם קובע כי יעוד קיבוץ הגלויות מחייב מאמצים מתמידים של העם היהודי לתפוצותיו, ומדינת-ישראל מצפה להשתתפותם של כל היהודים בעולם, כיחידים וכגופים, בבנין המדינה ובעזרה לעליית המוני העם לתוכה, ורואה צורך באיחוד כל קיבוצי היהודים למטרה זו.

אין איש יכול להגיד בימינו אם קיבוץ הגלויות, היעוד העליון של המדינה, פירושו ריכוז כל העם היהודי בארצו או רובו של העם היהודי או של כמה וכמה חלקים ממנו. רק עמים ספורים מרוכזים כולם או כמעט כולם בארצם; אלה הם עמים שאף פעם לא נותקו מעל אדמתם. התפוצה היהודית אין דומה לה בהיסטוריה האנושית ואין היא תופעה חדשה. התפוצה קדמה לגלות, לא-רק לגלוּת השניה אלא גם לגלוּת הראשונה.

עם השמדת שני שלישים של יהדות אירופה על-ידי הנאצים עבר מרכז הכובד הכמותי של העם היהודי מהעולם הישן לעולם החדש, מאירופה ואסיה לאמריקה. עם כל הירושה התרבותית והמדינית שהעולם החדש ירש מהעולם הישן – המדע, הספרות, האמנות, המסורת הנוצרית, – הרי קמה ביבשת אמריקה ובאוסטרליה חברת-עמים חדשה, שבכמה תכונות-יסוד היא שונה מחברת-העמים שבאירופה ובאסיה, ולא כל התנאים והנסיבות שהיו קיימים בעולם הישן לגבי היהודים, מן ההכרח שיקומו גם בעולם החדש.

האידיאולוגיה הציונית המדינית – לא החזיון הציוני שימיו כימי היהדות, – נתגבשה בקרב יהודי אירופה במאה התשע-עשרה, והיא נשענה בעיקרה על הגילויים האנטישמיים ועל התנועות הלאומיות והמדיניות בקרב עמי אירופה. כל נסיון להעתיק באופן אבטומטי, על-פי גזירה-שווה פורמאלית, יחסי אירופה לאמריקה, עלול להתבדות. העולם החדש כולו נבנה על-ידי מהגרים שבאו מארצות שונות במאות השנים האחרונות ונתמזגו יחד במידה רבה, ומעמד היהודים באמריקה אינו דומה למעמד היהודים באנגליה או בצרפת, אם כי גם בארצות אלה זיכו את היהודים בשוויון-זכויות; כל היחסים והתנאים הפוליטיים באמריקה אינם דומים לאלה שבארצות אירופה, ואין להעביר באופן מיכאני אידיאולוגיה פוליטית שנולדה במציאות אירופית במאה התשע עשרה למציאות האמריקנית במאה העשרים. מה שקרה באירופה יכול לקרות באמריקה, אבל לא מוכרח לקרות, והציונות אינה יכולה להיות בנויה על ספקולאציה מסופקת ולא-רצויה זו.

כמו לפני הקמת המדינה כן גם עכשיו, גורמי העליה הם המצוקה והחזון, אבל עם קום המדינה נוצר גורם חדש העשוי במשך הזמן לרשת מקומו של גורם המצוקה, וזהו הכוח המושך של המדינה. אם המדינה תתבצר, תתיצב ותיצור תרבות-חיים גבוהה ועשירה אשר לא תיפול מרמת-התרבות של איזו שהיא ארץ אחרת, גם מבחינה חמרית וגם מבחינה מוסרית ורוחנית, – ודבר זה אינו נבצר מאתנו, יתכן שגם יהודים בארצות שאין בהן מצוקה ולחץ ימצאו בישראל כל הרווחה והחירות שיש בארצות מגוריהם, ונוסף לכך ימצאו ערכים ונכסים יקרים שאין ליהודים בשום ארץ אחרת – עצמאות יהודית בכל גילוייה העשירים, בשטח הכלכלי, המדיניות, התרבות, המדע, האמנות והמעמד הבינלאומי. אבל לשם כך, – לקיבוץ גלויות ולטיפוח עצמאותה החומרית, המדינית והתרבותית של מדינת-ישראל – הכרחית כמקודם השותפות היוצרת בין המדינה ובין העם היהודי.

מדינת-ישראל היתה עכשיו לחלק אורגאני של ההוויה והחוויה היהודית בכל התפוצות. מדינת-ישראל כבר העשירה חיי העם היהודי וחיי כל יהודי באשר הוא, ואין לתאר עכשיו המציאות היהודית בתפוצות בלי מדינת-ישראל, ללא הדלדלות והתעוררות פנימית של היהודים. אבל אין גם לתאר קיומה, גידולה ומילוי יעודה של מדינת-ישראל בלי השתתפות עם ישראל כולו. בין שני אלה קיימת זיקת-גומלין מוכרחת, אורגאנית, היסטורית, חיונית, אם כי ללא דוגמה ותקדים ביחסי עמים ומדינות. כי שני הגופים האלה הם שונים זה מזה בתכונות-היסוד שלהם.

העם היהודי אינו מושג מופשט, אינו רק שם-עצם קיבוצי להמוני יחידים ובודדים המפוזרים בארצות שונות. העם היהודי הוא יחידה קיבוצית שאין כל ספק בממשותה, ברצונה ובגורלה המשותף. אבל ליחידה זו, על פי טבע הדברים, אין מסגרת מגובשת, מחייבת, מאורגנת וכשֵרת-פעולה, כי עם זה הוא מפוזר ומפורד בארצות רבות החיות בתנאים שונים, ואפילו הקיבוץ היהודי שבכל ארץ וארץ אינו נתון במסגרת כוללת ויחידה. כל יהודי כפוף, כלא-יהודי, לחוקים ולמדיניות של ארצו, אבל קשריו עם בני עמו נתונים לרצונו החפשי ולנטייתו האישית של כל אחד ואחד.

בפני קושי זה עמד חוזה הציונות המדינית כשרצה לגייס את העם היהודי למען ריכוזו המחודש במולדתו וכינון עצמאותו הממלכתית, ומתוך כך הוא יצר ההסתדרות הציונית, הבנויה על הצטרפות של רשות ועל פעולה בהתנדבות, ללא מסגרת של כפיה וחובה ממלכתית.

בהסתדרות הציונית נתבטא הרצון הקולקטיבי וההיסטורי של העם היהודי בשאיפתו לגאולה, וההסתדרות הציונית – כפי שנאמר בהצעת החוק המובא לפניכם – עמדה בראש תנועת העם היהודי לשוב למולדתו ונשאה באחריות מרכזית לכינון מדינת-ישראל, לעתים לבדה, לעתים בשיתוף חוגים וגופים יהודיים אחרים.

עם קום המדינה חל שינוי רב-משמעות-ותוצאות ביחס לעמדתה של ההסתדרות הציונית בעם: המדינה עצמה נעשתה למכשיר הראשי והעיקרי המגשים את החזון הציוני והמלכד ומאחד את העם היהודי. כשם שאין אדם מקנא בבנו ובתלמידו כך אין יסוד לתנועה הציונית לקנא במדינת-ישראל, להיפך: ערכה, כוחה ויכולתה של מדינת-ישראל הם הנצחון הגדול ביותר של המחשבה והתפיסה הציונית. התנועה הציונית, שומה עליה להכיר באהבה וברצון בראשונותה ועליונותה של המדינה ברשת מכשירי הגאולה של העם היהודי.

אבל יתרונה של המדינה הוא גם מקור הגבלתה וצמצומה.

סמכותה הריבונית של המדינה מוגבלת בתוך תחומיה וחלה אך ורק על אזרחיה; למעלה מ-80% של העם היהודי נמצאים עדיין – ומי יודע עד מתי – מחוץ לתחומי המדינה. מדינת-ישראל אינה יכולה להתערב להציג להם תביעות. עם כל היחוד המציין את מדינת-ישראל בדרך תקומתה ובתפקידים המוטלים עליה, מחויבת מדינת-ישראל לפעול ככל מדינה אחרת, ויכולתה של המדינה מחוץ לגבולותיה היא מצומצמת, ודווקא ההסתדרות הציונית, הבנויה על הצטרפות של רשות ועל התנדבות חופשית, – יש לה האפשרות והיכולת לעשות מה שאין בכוחה ובסמכותה של המדינה, וזהו היתרון של ההסתדרות הציונית על המדינה.

משום כך לא עבר זמנה של ההסתדרות הציונית לאחר קום המדינה, אלא להיפך – אחריותה ויעודה גדלו עכשיו לאין ערוך. המדינה והתנועה הציונית משלימות זו את זו, זקוקות זו לזו, ובכוחות משותפים הן יכולות וצריכות להפעיל את העם היהודי בהגשמת חזון גאולתו.

התנועה הציונית שואבת כוחה וסמכותה לא מן המדינה, אלא מן האמת ההיסטורית הגדולה שעליה היא מתבססת ושבה היא מאמינה – אמת יחודו ויעודו ההיסטורי של העם היהודי וחזון נביאיו לגאולה לאומית ואנושית. שומה על התנועה הציונית לכבוש עמדה בתוך תפוצות ישראל בכוח חזונה, נאמנותה וכושר פעולתה. למדינת-ישראל אין כל סמכות מחוץ לגבולותיה, אין היא קרואה להתערב בחיים הפנימיים של קיבוצי היהודים מעבר לתחומיה, ואין מתפקידה וסמכותה להסמיך אחד הארגונים בקרב יהודי התפוצות ולהעניק לו סמכות וזכויות יתרות.

אולם בתוך מדינת-ישראל מוסיפה ההסתדרות הציונית לפעול בסמכות מיוחדת ובמעמד מוּכּר מטעם המדינה – לפיתוח הארץ ויישובה, לקליטת עולים מהתפוצות, וכל עוד לא נמצאה מסגרת יותר מקפת, שתכלול למטרה זו עצמה כל שאר הגופים והאיגודים היהודיים, תשמש התנועה הציונית וההסתדרות הציונית ככלי ראשי המבטא רצונו ההיסטורי של העם ותפעל במדינת ישראל מתוך שותפות ותיאום עם ממשלת ישראל, למען היעוד של קיבוץ גלויות, היעוד המשותף גם למדינת-ישראל וגם לתנועה הציונית.

זהו פשר הצעת-החוק שהבאנו לכנסת. ובשם הממשלה אני מציע להעביר הצעה זו לוועדה המוסמכת של הכנסת.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!