ב' באב תשי"ב – 24 ביולי 1952

במסיבת סופרים ואמנים בקריה, להופעת הספר"גווילי-אש".

שני דברים, שבהם תלוי כל עתידנו, ידועים מעט מאוד לציבורנו בישראל: הדבר הראשון הוא – פעולת היצירה הענפה הכבירה הנעשית בכל קצות הארץ, בנגב בצפון, בכפר ובעיר, ביבשה ובים, בחקלאות, בחרושת, בחינוך, בתרבות, במדע, בבטחון, במיזוג הגלויות.

אילו היתה קיימת מכונת זמן של וולס והיו מעבירים פתאום את הציבור שלנו, נגיד, לשנת האלפיים והיו קוראים באזניהם מה שספרי היסטוריה, לאחר חמישים שנה, מספרים על הנעשה בארץ בשנות 1948, 1949, 1950, 1951, 1952, לא רק על הקמת המדינה ומלחמת השחרור אלא על מפעלי-הבראשית האדירים ששינו פני הארץ והניחו יסוד לאומה ולארץ חדשה – היה הקהל עומד ומשתומם: כיצד נעשו הדברים הגדולים והעצומים האלה לעינינו – ואנחנו לא ראינו? מדוע לא שמענו ולא קראנו ולא הערכנו הדברים בזמן עשייתם?

אולם אין דבר זה ענין למסיבה הנערכת פה היום, ואעמוד כאן רק על הדבר השני, שאף ממנו תוצאות מכריעות לעתיד, ואף הוא, נדמה לי, ידוע מעט מאוד לציבור: וזהו הנוער שלנו. כל אחד שומע בוודאי על נערים שנתפסים במעשי שוד ואונס, על חבורות כנענים, על מניחי פצצות בבתי שרים וזורקי אבנים לבנין הכנסת, ועוד גילויים פושעים ונבערים וציניים של חלקי הנוער, – אבל מסופקני אם העם יודע על הנוער הטוב, המחונן, המסור, החלוצי, הממשיך את המסורת המפוארת ביותר של חכמי האומה, גאוניה, צדיקיה ומוריה, ואורג ביד-אמונים ובחריצות את המסכת החדשה של ישראל העצמאית והנושא בלבו חזון אחרית-הימים.

רוב האנשים רגילים עם הזדקנותם לראות הימים שחלפו מתוך הילה של זוהר וגעגועים ב“ימים הטובים ההם”. ראיית העבר מתוך התפעלות וראיית ההווה מתוך בקורת היא אולי טבעית ומובנת, אבל אינה נכונה, ופחות מכל – ביחס לנוער שלנו.

הוטל עלי, מיום הקמת המדינה וכמה שנים לפני זה, לעסוק במלאכה שעל פי טבעה היא יכולה ליעשות בעיקר על-ידי נוער, ואני עומד במגע קרוב עם כל סוגי הנוער בארץ, והריני מעז להגיד שאין עם אחד בעולם ואין תקופה אחרת בתולדותינו שבהם יש למצוא נוער יותר מוכשר, מחונן ורב-פעלים מהנוער שיש לנו.

לא הייתי בארץ ועדיין לא הייתי בחיים בראשית העליה הראשונה, עם מייסדי פתח-תקוה, ראשון-לציון, זכרון, ראש-פינה וחדרה; אבל קראתי מה נכתב על התקופה ההיא וגם נזדמנתי לא פעם עם רבים מהראשונים. הכרתי היטב בני דורי – בני העליה השניה וכן גם כל העליות שבאו אחריה, מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד היום. אני מכיר מהספרות ומהחיים ראשוני המשכילים וחובבי-ציון ועסקני התנועה הציונית בגולה – ואני מעז לומר שהדור הצעיר בימינו אין לו מה להתבייש בפני קודמיו, ואינו נופל מהם במאומה, לא ביכולתו האינטלקטואלית ולא בתכונותיו המוסריות והוא עולה עליהם פי כמה בכושר עבודתו ויצירתו. מסופקני אם באיזו תקופה שהיא, בין בשבתנו בארצנו ובין בימי גלותנו, היה לנו נוער מבורך ומחונן כזה.

נוער זה עמד בשני המבחנים העליונים – במבחן העשיה המשקית ובמבחן ההגנה והמלחמה. כשרו של נוער זה בעבודת השדה, בחרושת בספנות, בתעופה, ובכל שאר המלאכות; כשרו בלימודים, במחקר, במדע, בארגון, בספרות, בשירה, באמנות, במשחק, – לא היה כדוגמתו אף פעם כנוער עברי בשום תקופה ובשום ארץ.

יש לנו תלמידים שלומדים בארצות הברית, באנגליה, בצרפת. רבים מהם נשלחו ללמוד על-ידי משרד הבטחון, ואני מתענין בגורל לימודיהם – ואני יודע שאין בכל הארצות האלה תלמידים העולים עליהם בחריצותם, ובכשרונם, בהתנהגותם ובהליכותיהם. כמה מהם בקרתי בעצמי במקומות לימודיהם ושמעתי חוות-דעת המנהלים והמדריכים, ועל השאר יש לי רפורטים משגרירינו ומנספחינו הצבאיים – ומכולם אני שומע אותו הדבר.

הכל יודעים איך עמדו הנערים והנערות האלה בפני כנופיות ערביות לפני הקמת המדינה ובפני צבאות ערב לאחר הקמת המדינה. לא הכרתי ולא יכולתי להכיר כל אחד מהם. אבל יש בידי כמאתיים ספרים וקונטרסים מעזבונות הבחורים שנפלו, מזכרונות חבריהם על הנופלים, תיאור קורותיהם, חינוכם, דרכי חייהם, אגרותיהם ויומניהם שכתבו לעצמם, בלי שחשבו שדבריהם יתפרסמו פעם, גם דברי ספרות ומדע, שירה והגות, שכתבו בעודם צעירים, בני שש-עשרה, שבע-עשרה.

אין אף ספר וקונטרס ממין זה שלא קראתי בעיון רב – האגרות, היומנים, הזכרונות, הקטעים הספרותיים וכדומה.

ואם כי הייתי תמיד קרוב לנוער זה וידעתי רוב ערכו – הייתי נפעם ונרגש מקריאה זו. נפעמתי מהעושר הנפשי, מאצילות הרוח, מכושר המעשה, מעוז הרצון, מיצר החיים והיצירה, מרעננות המחשבה, מהמשובה ומהרצינות כאחת, של נערים ונערות אלה אשר ידעו לכתוב, לעבוד, להילחם, לחיות ולמות – מתוך שפע של תפארת נעורים.

ובתוך חבר האנשים שעסקו בריכוז ובשמירה של העזבון הספרותי הזה עלתה מחשבה להוציא אנטולוגיה, מבחר ממיטב העזבון הספרותי – מדברי שירה וספרות והגות ואמנות הראויים להתפרסם לגופם, להציב מזכרת לתפארת הנוער, המשורר ראובן אבינועם (גרוסמן( dir=“rtl”>נתבקש לקחת על עצמו המלאכה, – הספר המוגש לידיכם הוא פרי היזמה הזאת.

הננו עם הספר, ובאופן יחסי כתבנו אולי יותר ספרים ובמשך זמן יותר ממושך מכל עם אחר, אבל נדמה לי שספר מסוג “גווילי-אש”, טרם הופיע גם בתוך רבבות הספרים אשר עשינו במשך אלפי שנה.

השירים, הסיפורים, המאמרים, המחקרים והציורים שנאספו בספר זה – יש בלי ספק טובים מהם בכמה וכמה ספרים עבריים שקדמו לו; אך אין לשכוח אף רגע שהמחברים שדבריהם נאצרו בספר זה – נגדעו בעודם באיבם, כשהם בני 17–20, ואין לשער מה היו צעירים אלה מסוגלים לתת לנו – אילו נשארו בחיים.

ברם, ערכו האמיתי של ספר יחיד במינו זה הוא לא בביכורים הספרותיים והאמנותיים המעטים שנאגרו בתוכו – אלא כדמות הנוער הדגול, עשיר-הרוח ונאזר-הגבורה הנשקפת אלינו מתוך כל שורה, בין שזו שירה, סיפור, מאמר, ציור, תוי נגינה, או מכתב ויומן.

בספר זה לא רוכז עדיין כל העזבון הספרותי והאמנותי הראוי לפרסום, ואיש לא יניח שרק הנופלים היו המחוננים הדגולים. אלפים נפלו בקרב – אבל רבבות נשארו, לאשרנו, בחיים. ואם בטיפת-מים אחת יש כל התכונות שיש בים כולו, – הרי בספר זה משתקפת הבבואה המאירה רבת-הקסמים ועתירת היכולת של הנוער המבורך בישראל, וזוהי משמעותו המיוחדת של הספר המוגש לכם היום.