כ“א בחשוון תשי”ג – 9 בנובמבר 1952

א

בישיבת הממשלה

אשר יגורנו בא: – נשיא המדינה ד"ר חיים וייצמן נפטר הבוקר בביתו ברחובות.

לא אנסה ברגע זה למַצות פעלו ואישיותו של בחיר האומה, שלא קם כמוהו אחרי הרצל; לכך דרושים ספרים שלמים, כי וייצמן נשא על ראשו שני כתרים – כתר מלכות וכתר תורה: הוא היה ראש האומה וגדול המדע.

גם בשנים המעטות שלא שימש כנשיא נבחר של ההסתדרות הציונית – היה ד“ר וייצמן האזרח הראשון בעם היהודי וסימל שאיפת תקומתנו הלאומית שנקראה בשם ציונות. אישיותו רבת־הקסמים, פעלו המבורך במשך עשרות שנים, מעמדו בעם היהודי ובכל העולם התרבותי, עשו אותו בדרך הטבע לבחיר האומה. וכשם שד”ר וייצמן כבש לעצמו עמדת־עולם בהיסטוריה היהודית כך כבש לעצמו עמדת־תפארת בעולם המדע. ומופלא הדבר שהאיש שמסר כל חייו, כוחו וזמנו לתנועה הציונית ולבנין הישוב והמדינה – לא פסק אף פעם ממחקרו ומפעלו המדעי, והקים גם אסכולה ציונית רבת־פעלים וגם יסד מכון מדעי מפואר ומבורך.

לגבי ד"ר וייצמן שתי הפעולות הללו: עבודתו המדינית והישובית מצד אחד ויצירתו המדעית מצד שני לא היו שני דברים נפרדים, אלא צמודים ונובעים ממקור אחד – ממקור הרוח היהודי.

ד"ר וייצמן הכיר באמת העמוקה והפשוטה גם יחד כי חידוש חיינו ועצמאותנו, מבטח קיומנו ועתידנו, בנין מולדתנו ותרבותנו, לא יכּונו בלי היות המדע עמוד התיכון של פעולתנו המשקית, הישובית והחינוכית. וייצמן ראה בפעלו המדעי הגדול חלק אורגני ומרכזי מתרומתו ההיסטורית להקמת מדינת ישראל.

אפילו הישגו הגדול ביותר בשטח המדיניות הבינלאומית – הצהרת בלפור, לא היה, כידוע, מנותק מהישגיו המדעיים.

ד"ר חיים וייצמן ייצרר בצרור החיים הנצחיים של האומה העברית על־ידי אישיה הגדולים מקדם קדמתה – האבות, השופטים, הנביאים, המלכים ואורגי חוט החייִם של האומה במשך ארבעת אלפים שנה.

בשם ממשלת ישראל נשלח למשפחת וייצמן, לרעייתו הדגולה ד"ר וירה וייצמן ולבנו, כמו כן להנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, השתתפותנו הכנה והעמוקה בצערם ובאבלם.

מדינת ישראל והעם היהודי בכל רחבי העולם ישתתפו באבל זה – בפטירת הנשיא האחרון לתנועה הציונית והנשיא הראשון למדינת ישראל.

ב

כ“ב בחשוון תשי”ג – 10 בנובמבר 1952

בישיבה קל"ה של הכנסת השניה

נתיתמנו.

אתמול לפנות בוקר נסתלק מאתנו שר האומה העברית בדורו, נשיא ישראל הראשון, אביר המדע החימי, איש הקסם, ההשראה והפיקחות העליונה, ד"ר חיים וייצמן.

למעלה משנה שרה ד"ר וייצמן בכוח חיוניותו העצומה עם מלאך המוות, עד כי נפל שדוד. זהו הסיום הטראגי שאין מנוס ממנו אף לגדול הדור.

ואכן, וייצמן היה לא גדול אלא הגדול בדורו. יתר על כן, הוא שימש עשרות בשנים נקודת־המוקד, המוקד הרעיוני והמעשי, מוקד החזון והביצוע, בעם העברי, והכשיר תקומת מדינת־ישראל, כאשר לא עשה איש לפניו.

הוא לא היה ראשון, קדמו לו שתי דמויות מופלאות: אדמונד דה־רוטשילד ותיאודור הרצל, שעשו גדולות ונצורות, כל אחד בשטח מיוחד, זה בשטח המעשה והביצוע, וזה בשטח החזון והכשרת הלבבות. כל אחד משניהם היה יחיד במינו, ללא אח ויורש, בחייהם ואחרי מותם.

רק תפיסה כוזבת ווּלגארית תראה ב“נדיב הידוע” פילאנטרופ עשיר המפזר כספו הרב לקפריסה שרירותית. בנצר צרפתי זה של שלשלת הרוטשילדים אדירי ההון באירופה בשעתם, פעם חזון תקומת מולדת־הקדומים של עמו, ועד יומו האחרון – הוא מת זקן ושבע־ימים – היה חזון זה עומד במרכז הגיגיו ומאווייו, כאשר נוכחתי בעצמי בשיחתי אתו זמן קצר לפני מותו. לפניו ולאחריו לא קם עוד בעל יכולת כספית ובעל נפש גדולה כמוהו שהעניק לעמו ברכת עשרו ונפשו. אבל אדם דגול זה שגה שגיאה פאטאלית אחת, אשר חיבלה כמעט כל מעשהו הגדול: הוא האמין שהכסף קונה הכל, ולא הבין די שהעיקר הוא האדם, האדם היוצר והעושה במלאכה.

אפס, על־אף כל השגיאות, ספק אם היינו מגיעים עד הלום בתנופה זו, אלמלא המפעל ההתישבותי הראשוני שנתמך והורחב על־ידי “הנדיב הידוע”.

גדולה ואדירה הרבה יותר היתה הופעתו והשפעתו של הרצל – שלפתע פתאום הבהיק כמטאור אדיר־אונים בשמים הקודרים והאפלים של גולת ישראל; ובתקופה הקצרה של פעולתו הציונית, בסך־הכל 8־7 שנים – כי הוא מת בדמי ימיו – שינה באור חזונו וגאונו הממלכתי פני העם, ופילס נתיב חדש לגאולתו.

הרצל היה ראשון, חוזה ומהפכן, והאמין בקפיצת הדרך. כרוב ההגדרות טעונות גם הגדרות אלה סייג. הרצל לא חידש את הרעיון הציוני ולא המציא חזון מדינת היהודים. קדמו לו פינסקר, הס, קלישר, אלקלעי, שפינוזה, דון יוסף הנשיא, שלמה מולכו ורבים לפניהם. ואף־על־פי־כן היה הרצל ראשון – במעוף חזונו הנועז והבהיר ובכלים אשר יצר לביצוע תכניתו הממלכתית. מן החוץ בא הרצל לעמו, אשר כמעט לא ידעו; ניתק כל קשריו עם עברו וסביבתו הנכרים, ודחק את הקץ ונגדע בעודו באיבו.

לוייצמן לא היו הון התועפות של רוטשילד ולא קסמי החזון של הרצל. הוא לא בא כמוהם מהמערב, מהיהדות המתבוללת והמתנכרת, וייצמן בא מבפנים, מלפני ולפנים, ממקור חיות העם, מעיירה קטנה בתחום המושב ליהודי רוסיה, אם היהדות ומרכזה בעולם בזמן ההוא. רווּי תרבות יהודית והווי עממי יצא וייצמן לעולם הגדול, רכש לעצמו מכמני המדע וידיעת העולם. לא האנטישמיות הפכה אותו ליהודי, אלא יהדותו היתה מקור ציוניותו. כאיש מדעי הטבע לא האמין בקפיצות הדרך אלא בגידול הדרגתי, ואולי נתעלמה ממנו ההלכה, שאין תהליכי ההיסטוריה דומים בכל לתהליכי הטבע, וגם בטבע יש שתהליכים חשאיים מבשילים התפוצצות פתאומית.

וראה זה פלא. מה שלא ניתן לעשות לרוטשילד במיליונים הרבים בשטח ההתישבות, ומה שלא השיג הרצל בקסמי חזונו ואישיותו המופלאה והיחידה במינה בשטח המדיני, – עשה וייצמן וביצע בשני השטחים גם יחד, ובשניהם לא זכה מן ההפקר ומן המקרה.

באישיותו של וייצמן היתה מזיגה הארמונית של החזון המדיני והמפעל ההתישבותי גם יחד. וייצמן לא היה בבואתם המשותפת של רוטשילד והרצל; כל תכונתו, אופיו ותפיסת עולמו של וייצמן היו שונים בהחלט, ונבעו מתוך מעינותיו הפנימיים. מעינות אלה היו מחוברים למקורות העמוקים של עמו, וגם ינקו מן הבארות שחפרו המדע והחכמה בימינו; וזה היה סוד גדולתו ויצירתו ההיסטורית, סוד השפעתו ותהילתו הבינלאומית של חיים וייצמן.

העם היהודי הוציא מתוכו במאה וחמשים השנים האחרונות כמה וכמה אישים בינלאומיים, שפעלם והשפעתם השאירו עקבות עמוקים בעולם כולו, הרחק מגבולות ארצם. מאלה אציין רק שניים: ד’ישראלי במאה התשע־עשרה וטרוצקי במאה העשרים. אולם שני אלה וכן כמה דומים להם, נעשו אישים בינלאומיים בתוקף פעולתם והשפעתם לא כיהודים ולא בקשר לעם היהודי, אלא בקשר לעמים זרים, שנקלטו בתוכם פחות־או־יותר. האישיות הבינלאומית היחידה בעולם שהיתה כולה יהודית, לא־רק לפי מוצאה וגזעה, אלא לפי פעלה בתוך העם היהודי ובשם העם היהודי – היתה אישיותו של ד"ר וייצמן. בכל ההיסטוריה היהודית שבגולה לא נמצא אף יהודי אחר שזכה למעמד בינלאומי כזה שזכה לו חיים וייצמן.

הרצל נגדע כמעט בראשית פעלו, ואין לדעת מה היה גורלו ההיסטורי אילו האריך ימים, אבל וייצמן פילס נתיבו בחיים ובהיסטוריה בכוחות עצמו.

שנים רזות לא־מעטות, שנים דלות־מעשה־ומחשבה, עברו מיום הסתלקותו של הרצל, יוצר ההסתדרות הציונית, עד הופעתו של וייצמן כמנהיג האומה ומדריכה העליון. כהרצל כן גם וייצמן נולדו עם כתר מלוכה על ראשם. שניהם היו בחירי העם בטרם בחר בהם איש. לא הקונגרס בחר בהרצל, אלא הרצל, שהעם כבר ראה בו מנהיגו הנערץ, בחר בקונגרס ושיווה לו הופעה וחשיבות של עצרת האומה ובימתה העליונה. גם וייצמן הוצב בראש התנועה הציונית והביא לה נצחונה המדיני הראשון והגדול – הצהרת בלפור, מבלי שהיה חבר בהנהלה הציונית. אבל שלא כהרצל – כבר היה לו גם אז עבר עשיר ופורה בשורות התנועה, ובשורותיה הראשונות, כי וייצמן נולד ציוני, באשר היה יהודי שביהודים מלידה ומבטן. אולם זו תהא המעטת דמותו של וייצמן אם נראה בו לא יותר ממזיגה מבורכת של ציונות מעשית ומדינית, מעין סינתיזה של רוטשילד והרצל.

הנדיב הגדול שזכה, לא בלי צדק, לשם “אבי הישוב”, והחוזה הנערץ שיצר את ההסתדרות הציונית – קדם לשניהם, ואולי הוליד את שניהם, החלוץ האלמוני. אלמוני זה לא העניק לגאולת ארצו הון תועפות ולא הזריח על עמו בשעתו חזון המדינה היהודית; לא דל וריק היה החלוץ האלמוני. עושר נפשו לא יסולא בפז ותוקף חזונו עז ממות, אבל הוא נתן לתקומת עמו במולדת רק מתנה צנועה – את עצמו בלבד, את עצמו כולו; מירושלים העתיקה, מהונגריה הרחוקה, מרוסיה הרחבה, מרומניה המושפלת באו החלוצים האלמונים, לפני עשרות רבות בשנים, בטרם היות תנועה ציונית ובטרם קום המפעל ההסתדרותי החדש, והשקיעו עבודתם, גבורתם, אהבתם וחייהם, ללא תנאי וללא שיור, בהקמת הריסות המולדת ובהנחת יסודות לחיים לאומיים עצמאיים. ובודדים ומעטים היו החלוצים האלמונים בראשיתם, והעם בתחילה לא ידע אותם ולא הבין זמן רב לרוחם. לא מעטים בתוכם גם נכשלו ונפלו, כי קשה מאין כמוהו היה מפעל־הבראשית של יצירת מולדת ואומה. אך השלשלת לא נפסקה; מעין החלוציות לאחר שנבקע היה כמעין המתגבר, אם כי בלא רואים, כאשר לא רואים הזרם העז המפכה במעבה־האדמה; וכשמת פתאום החוזה המדיני הגדול ויוצר ההסתדרות הציונית, ולקו המאורות, ואור כוזב ומתעה נראה לרבים באוגנדה ובטריטוריות נעלמות, ובאו ימי הקטנות והמבוכה – הצילו החלוצים האלמונים גם את המפעל וגם את החזון, בהאצילם על שניהם מתנתם הצנועה – מתנת ההגשמה העצמית, מתנת חייהם ומותם.

חיים וייצמן לא נמנה עם אלמונים אלה, ופעולת חייו לפני התגלותו הגדולה ואחריה במשך הרבה שנים נתרכזה בתנועה הציונית הרשמית ובמפעלה המדיני והמעשי. אולם לא היה מנהיג ציוני, מלבד ד"ר רופין, אשר הבין כל־כך ערכה ותפקידה המכריע של החלוציות הציונית, ולא היה מנהיג ציוני שהתקרב יותר לנשמת החלוציות המגשימה כאשר הבין זאת ועשה זאת חיים וייצמן.

וייצמן לא נזדהה עם מחנה החלוצים בחייהם יום־יום, וחלק גדול של המחנה לא נזדהה עם הד"ר וייצמן בתפיסתו הפוליטית, אבל לא היה ציוני מחוץ למחנה החלוצי עצמו שהעריך את המפעל החלוצי כאשר העריך אותו וייצמן, והסגולות החלוציות שהיו טבועות בוייצמן, הקירבה הנפשית והעמוקה שלו לחלוצי ההגשמה, שימשו יסוד שלישי, ממנו הורכבה ונתעצבה דמותו המוסרית של וייצמן.

במתכוון אני מקפח בדברי גדולתו של וייצמן כאיש־המדע. ואני עושה זאת לא מפני שפעולתו ויצירתו המבורכת והעשירה בשדה החימיה אין לה דבר עם התנועה הציונית ועם הקמת המדינה. ההיפך הוא האמת. לא היו שני וייצמנים – וייצמן ציוני וּוייצמן חימאי. ציונותו של וייצמן היתה מדעית, אם כי ינקה ממקורות המסורת והרגש של העם היהודי, והמדע של וייצמן שירת באמונה ובקביעות את המפעל הציוני, גם המדיני וגם ההתישבותי.

אם פעולתו החימית של וייצמן באנגליה בימי מלחמת־העולם הראשונה סייעה להשגת הצהרת בלפור – אפשר אולי לראות בכך צירוף מקרי של מאורעות. אולם המחקר המדעי והיצירה המדעית של וייצמן ועוזריו בארץ – אינם דבר שבמקרה, אלא פרי תפיסתו העקרונית של וייצמן, כי מדינת־ישראל, משקה, תרבותה ובטחונה לא יכּוֹנו בלי טיפוחו המאכסימלי של הגאון המדעי היהודי ובלי ביסוס משקנו ותרבותנו על הכיבושים המדעיים והטכנולוגיים החדשים והמתחדשים בלי הרף. וייצמן ראה בצדק, כאשר איש לא ראה זאת יותר ממנו, חשיבות המדע והטכנולוגיה בשביל קיומנו ועתידנו במולדת. והמאמץ המדעי לא שימש לוייצמן מפלט מפעולתו המדינית והציבורית, אלא היווה חלק אורגאני ממסכת יצירתו ההיסטורית.

ואם לא עמדתי על וייצמן גדול־המדע, אין זאת אלא באשר הערכת יצירתו החימית של וייצמן, שתהלום פעלו המדעי כראוי לו, יכולה לבוא אך ורק ממומחה מקצועי.

וייצמן לא היה איש מצליח בכל מעשיו תמיד. היו לו אכזבות מרות וקשות, גם פנימיות וגם חיצוניות, גם מטעם התנועה הציונית וגם מטעם הכוחות החיצוניים אשר האמין בהם. אכזבות אלה פצעו אותו קשה, אבל לא שברו אף פעם רוחו. וייצמן כיהודי שביהודים לא ידע מה זאת כניעה ורתיעה, וגם ברגעים המרים והקשים ביותר שלט על עצמו ושמר על אמונתו העמוקה, – גם על האמונה בעתיד עמו וגם על האמונה בנצחון היושר והאמת באנושות כולה.

אולם לוייצמן היו לא רק אכזבות. הוא זכה למה שלא זכו מנהיגי עם רבים וגדולים בעמים ובישראל: הוא הגיע למטרתו בחייו, והמדינה אשר עמל על בנינה ותקומתה מאין כמוהו – זכה לעמוד בראשה ולהיות נשיאה הראשון.

וזכתה גם המדינה שד"ר וייצמן יהיה הנזר על ראשה בקומה לתחיה אחרי שנות אלפיים.

אתמול נסתלק האיש.

וייצמן בשר־ודם מת ואיננו עוד. וייצמן האישיות ההיסטורית והגואלת – דמותו המבהיקה לא יכהה זהרה לעולמים.