ט“ז בחשוון תשי”ג – 4 בנובמבר 1952

בישיבה קל"ב של הכנסת השניה

הצעת חוק מעמד ההסתדרות הציונית הוגשה לכנסת ב־5 במאי 1952. לא נראה לי כל צורך להוסיף על הדברים שאמרתי בפתיחת הוויכוח על ההצעה או לגרוע מהם. אעיר רק הערות אחדות לסעיף ג', אשק בגלל תיקונו – שנתקבל ב־11 באבגוסט 1952 בכנסת, ברוב של 31 נגד 27 – לקחה הממשלה חזרה את הצעתה והיא מגישה אותה שוב לכנסת ללא תיקון, כי תיקון זה, לדעת הממשלה, אינו אלא משבש רעיונו ומשמעותו של החוק, ולא רק של החוק בלבד.

החוק המוצע לפניכם איננו חוק רגיל, אלא אחד מחוקי היסוד המרכזיים, המייחדים מדינה זו כמדינה שנועדה לשמש מכשיר וסדן לגאולת ישראל. הוא כולל משום כך הוראות עקרוניות, שאין להן תוכן פורמאלי של חוק שנענשים על פגיעתו או עבירתו, אלא הן ממַצות משמעותה ההיסטורית המיוחדת של מדינת־ישראל וקובעות זיקת המדינה לעם־ישראל. הן גם מַקנות להסתדרות הציונית העולמית זכויות ממלכתיות בתוך מדינת ישראל: הזכות לפעול במדינת ישראל לפיתוח הארץ ויישובה, לקליטת עולים מן התפוצות ולתיאום פעולותיהם בישראל של מוסדות ואיגודים הפועלים בתחומים אלה, – שבדרך־כלל הם ענינה של המדינה עצמה.

חבר־הכנסת הררי, בעל התיקון שאנו דוחים, אמר בכנסת ב־11 באבגוסט 1952, שאינו יודע למה התכוונה הממשלה באומרה בסעיף ג‘, כי מדינת־ישראל מכירה בהסתדרות הציונית כסוכנות המוסמכת לפעול במדינת־ישראל לפיתוח הארץ וכו’. לדעתו של חבר־הכנסת הררי יש בהגדרה זאת כוונה “להסווֹת הסוואה יפה את הדבר הפשוט ביותר והוא, שמדינת־ישראל מכירה בהסתדרות הציונית העולמית כנציגות העם היהודי”. חבר־הכנסת הררי טעה הפעם. הכוונה (אני מדבר על כוונת הממשלה ולא כוונת הוועדה, שאיני מוסמך לדבר בשמה) לא היתה להכיר דרך הסוואה בהסתדרות הציונית כנציגת העם היהודי, אלא היתה כוונה מפורשת להימנע מהכרה כזאת, כי בהכרה חוקית זאת מצד המדינה יש סילוף הרעיון הציוני ורעיון המדינה כאחד.

מדינת־ישראל היא יצירתו של העם היהודי ונוצרה למען העם היהודי. העובדה המרכזית שהביאה לידי תקומת המדינה וגם לידי קיומה של ההסתדרות הציונית היא, קיומו המתמיד של עם ישראל לפני היות המדינה ולאחר הקמתה. העם היהודי אינו רעיון או חזון, אלא עובדה – עובדה היסטורית שבזכותה אנו קיימים, בזכותה אנו ציונים ובזכותה אנו בונים את המדינה. והעם היהודי מייצג את עצמו ואין שום הסתדרות – גם לא ההסתדרות הציונית – משמשת באיזו מידה שיהא תחליף לעם, לנציגות העם, לקיום העם.

הציונים וההסתדרות הציונית לא היו ולא יהיו נציגיו ובעליו של העם היהודי, אלא מתנדביו וחלוציו, עושי דברו ומביעי רצונו ההיסטורי. הם פועלים למען העם היהודי ולא במקומו.

מדינת־ישראל אינה לוקחת לעצמה, ואינה זכאית לקחת לעצמה, הסמכות לקבוע נציגות העם היהודי. נציגות העם היהודי היא זו שהעם קובע, במידה שהוא קובע ובתנאם שהוא קובע.

המדינה מכירה בזכותו של כל יהודי באשר הוא לעלות לארץ, בין שהוא ציוני ובין שאיננו ציוני. ועל אחת כמה וכמה שהיא מכירה בזכותו לעזור לבנין המדינה, חיזוקה וגידולה, בכל דרך שנראית לו ובכל צינור שמקובל עליו.

גם אם המדינה תקבע שההסתדרות הציונית מייצגת שני המיליונים של יהודי ברית־המועצות, תהיה קביעה זו מחוסרת כל טעם, יסוד וממשות, ותיתקל בהתנגדות מוצדקת מצד אלה המדברים בשם יהודי רוסיה, שיטענו “מי שמך”. והוא הדין ביחס ליהודי ארצות־הברית. כאן היהודים יש להם במידה רבה זכות הגדרה עצמית, ונשבש האמת המציאותית והמעשית אם נגיד, שהמועצה הציונית באמריקה מייצגת 5 מיליון היהודים, אם הם עצמם אינם אומרים זאת.

התנועה הציונית נושאת חזונו ההיסטורי של העם היהודי, אבל העם היהודי לא פסק מהתקיים גם עם התגבשות התנועה הציונית. כל נסיון להוציא יהודים שאינם חברים בהסתדרות הציונית מכלל העם היהודי ומכלל עזרה ישירה למדינה ומגע ישיר אתה, – הוא לא רק משגה פוליטי, אלא סלף שרירותי של הרעיון הציוני.

חברי־הכנסת הררי הציע תיקונו, שנדחה על ידינו, כאמצעי נגד המעטת דמותה של ההסתדרות הציונית. המעטת דמות הסתדרות זו תיתכן רק בדרך אחת ויחידה: על־ידי מוסר פעילות ציונית ועל־ידי חוסר הכרה ציונית בקרב חברי ההסתדרות הציונית. ערכה, השפעתה, מקומה ומעמדה של התנועה הציונית בעם היהודי, ייקבעו ויימדדו אך ורק על־ידי כושר הפעולה, עומק המחשבה הציונית והסגולות החלוציות של נושאי הדגל הציוני; לא חוקי המדינה, אלא יכולתם המחנכת והמבצעת, נאמנותם האישית והמגשימה לעקרונות הציוניים של הציונים בעולם יעצבו דמותה של התנועה הציונית בתפוצות ישראל, ויקנו להסתדרות הציונית מעמד בעם.

החוק שלפנינו בסעיף ג' מכוּון להקנות להסתדרות הציונית לא זכויות בקרב העם, – זכויות אלה על ההסתדרות לרכוש על־ידי מעשיה היא, – אלא זכויות במדינת־ישראל, הזכות לפעול כאילו במקום המדינה בעליה ובהתישבות, כאשר פעלה לפני הקמת המדינה.

שירות דוב יעשו להסתדרות הציונית כל אלה, שמתוך פטריוטיזם ציוני משובש, ינסו להפוך את ההסתדרות הציונית למחיצה בין מדינת־ישראל ובין עם ישראל, תחת להפעילה כדבק בין המדינה ובין העם.

חוקי מדינת־ישראל קובעים רק את הסידורים והמשטרים בתוך המדינה. התיקון שהוצע על־ידי חברי־הכנסת הררי ובר־יהודה, מלבד היותו סותר המקור עצמו שממנו נובע הרעיון הציוני – כלומר קיומו של העם היהודי, רצונו וחופש הגדרתו העצמית – הרי הוא חורג מגדר הסמכות הריבונית של המדינה. הוא עלול להזיק לתנועה הציונית ולהחליש אותה תחת להועיל לה ולהגבירה; הוא עלול גם לפגוע במעמדה הבינלאומי של המדינה, ולשבש יחסיה עם מדינות ידידותיות.

הנוסח המוצע על־ידינו נעשה בהסכמת ההסתדרות הציונית העולמית, ועל דעתה. אנו מציעים להעביר הצעה זו לוועדה לדיון מהיר, למען תיהפך ההצעה בקרוב לחוק המדינה, ותתפוש מקומה על־יד חוק השבוּת.

אני מקבל תיקון אחד של חבר־הכנסת הררי, והוא למחוק בסעיף א' המלים: “המייצגת את תושביה בלבד” הבאות אחרי המלים הראשונות “מדינת־ישראל”. באופן שהסעיף הראשון ינוסח כך: “מדינת־ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים בהתאם לחוקיה לכל יהודי הרוצה לעלות אליה”.