י“ז בחשוון תשי”ג – 5 בנובמבר 1952

בישיבה קל"ד של הכנסת השניה

חבר־הכנסת ציזלינג, במידה שהבינותי דבריו, חזר בעיקר על הטענות של הנואם הראשון בוויכוח, חבר־הכנסת סרלין, ואין זו הפעם הראשונה שנואמי מפ“ם חוזרים על טענות הנואמים מהציונים הכלליים. כנראה שישנה חלוקת עבודה מתוכננת בסיעת מפלגת הפועלים המאוחדת: חלק מהם חוזרים על דברי אנשי מק”י בוויכוחים נגד הממשלה, וחלק – על דברי הציונים הכלליים. אמנם חבר־הכנסת ציזלינג לא רק חזר על דברי חבר־הכנסת סרלין, אלא הוסיף גם נופך משלו. חבר־הכנסת סרלין טען רק נגד מפא“י המעדיפה את המדינה על ההסתדרות הציונית, והסביר זאת בהנמקה אוריגינאלית: מפא”י שולטת במדינה, ואינה שולטת בהסתדרות הציונית. חבר־הכנסת ציזלינג ייחד הדיבור לא על המפלגה אלא על איש מסכן המכהן בתפקיד ראש־הממשלה, האוהב לפאר הדברים שהוא עוסק בהם, ומכיון שהוא ראש־הממשלה הריהו מנשא ומגדיל את המדינה ומעדיף אותה על התנועה הציונית. שכח מר ציזלינג שאותו המסכן שנוא־נפשו היה חמש־עשרה שנה ראש ההנהלה הציונית, ושימש בתפקיד זה גם לאחר קום המדינה, ואין איפוא שחר לניתוח הפסיכואנליטי שלו. אבל מכיון שדברים אלה היה בהם יותר התפרצות של רגש מאשר בירור עיוני – אין מתווכחים על רגשות. עלי רק לציין לשבחו, כי השנאה שפעפעה בדבריו היתה כנה, מה שאיני יכול לצערי להגיד על שאר דבריו.

חבר־הכנסת פרי עורר בדבריו בעיה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה, והיא, אם הדברים הזהים שאמרו חבר־הכנסת וילנר וחבר־הכנסת פרי – אומר וילנר מה שאומר פרי או, להיפך, אומר פרי מה שאומר וילנר?… אני הייתי עונה לשאלה זו בדברי המשורר היהודי היינה, שנאמרו אף הם על ויכוח של שנים, אבל לא אוכל להגיד הדברים כי היינה כתב בלי יושב־ראש, ועלי ישנו מוראו של היושב־ראש…

חבר־הכנסת בוגר יש לו הרבה זכויות. הוא היה מורה של הרבה תלמידים בארץ, והיה גם אחד המורים של ילדי. מלבד זאת נדמה לי שכולנו אסירי תודה לו על שהצחיק אותנו שעה קלה ברוח טובה, ולכן לא אהיה כפוי־טובה ולא אתפלמס אתו. להיפך, מתוך שראיתי שהוא שוגה בדברי, אשלח לו תשעה כרכים של כתבי לעיון. אני מצטער שאיני יכול לשלוח עוד שלושה כרכים, כי אזלו מן השוק, ויש לי רק אכסמפלר אחד מהם בספריה שלי.

הוויכוח נפתח על־ידי חבר־הכנסת סרלין. הוא מצא קודם כל שחטאנו חטא כבד נגד הדמוקראטיה. גם חבר־הכנסת ציזלינג חזר על טענה זו, ותשובתי למר סרלין תספיק גם למר ציזלינג. חבר־הכנסת סרלין סבור שבהחזרת החוק, אחרי קריאה שלישית, יש פגיעה בדמוקראטיה. כבר העיר חבר־הכנסת רוזן, שמר סרלין לא דייק: הצעת החוק הוחזרה לפני הקריאה השלישית. אבל אני מרחיק לכת. נניח שהיתה קריאה שלישית, והצעת החוק נעשתה לחוק. מותר גם אז לממשלה לבוא ולהציע תיקון לחוק. דבר זה כבר נעשה על־ידינו כמה פעמים, בחוקים שהוצעו לכנסת על־ידי הממשלה עצמה ונתקבלו בכנסת כפי שהממשלה הציעה אותם, ואחר־כך ראינו צורך להציע שינויים ותיקונים. חוק המעמד לא נתקבל עוד בקריאה שלישית, ולאחר שהתנגדנו לתיקון שנתקבל על־ידי רוב של 31 נגד 27, היתה לפנינו הברירה: יכולנו להצביע בקריאה שלישית נגד כל החוק, ולהסביר שלא החוק גופו אנו שוללים אלא התיקון שנתקבל נגד דעתנו. ואני עבדכם הצעתי דרך זו. אבל רוב החברים טענו: אין צורך בכך, הצבעה נגד החוק תעורר אי־הבנה; ישנה דרך פשוטה לפי החוק – הנותן רשות לממשלה לקחת חזרה כל הצעת חוק לפני הקריאה השלישית. ומכיוון שהרוב מכריע – הוחלט לפי דעת הרוב, והצעת החוק לוקחת בחזרה, על מנת להחזירה לכנסת בלי “התיקון המשובש”. ואיני מבין מהי הפגיעה הדמוקראטיה כשהממשלה פועלת בהתאם לחוק.

חבר־הכנסת סרלין לא הסתפק בקובלנה על העבר, אלא התנבא על העתיד. אתם – אנשי הממשלה – תולים כל־כך הרבה תקוות במדינה ורוצים ביקרה. טועים אתם! כוח המדינה וזהרו ירדו. כך טוען מר סרלין. לא אתווכח עם דברי נבואה. כנראה כל אחד רואה מהרהורי לבו. אבל דבר אחד תמוה בעיני. אני יכול להבין את הפסימיסם של חבר־הכנסת סרלין ביחס למדינה, אבל מתמיה אותי חוסר האמונה שלו בעתיד מפלגתו הוא. זה רק אתמול דגל בסיסמה: מאופוזיציה לשלטון. כלום כה מהר נכרתה תקוותו שמפלגתו תעלה לגדולה, תכבוש השלטון, ובזאת תעלה זהרה וכוחה של מדינת־ישראל? אתמהה! איני יודע כמובן גורל נבואותיו של חבר־הכנסת סרלין, אבל יודע אני כי הסברות העבר שלו אינן עומדות בפני ביקורת העובדות. הוא טוען שמפא“י מזלזלת בהסתדרות הציונית מפני שאינה שלטת בה. אולם זכור לי שרבים הקרובים מאוד לחבר־הכנסת סרלין זלזלו זמן רב בהסתדרות הציונית, החרימו אותה וכמובן שסירבו לשאת בעולה, בטענה שמפא”י שלטת בהסתדרות הציונית, וההסתדרות הציונית אינה בעצם אלא ההסתדרות של מפא"י – וכל זה היה רק אתמול שלשלום.

וכשם שהנימוק של מר סרלין מופרך כן גם הקביעה שלו מופרכת: מפא"י אינה מזלזלת בהסתדרות הציונית, אלא נושאת בעולה, כשם שהיא נושאת בעול המדינה. אולם על חטא זה אתוודה: גם חברי וגם אני מחשיבים ומוקירים ואוהבים את המדינה ורואים בה נכס יקר ביותר של העם היהודי, וקום המדינה נחשב בעיניהם למאורע הגדול ביותר בתולדות ישראל; וההסברה הנאיבית של חברי־הכנסת סרלין וציזלינג אינה הולמת אפילו רמת הוויכוח של האופוזיציה.

מר סרלין חזר על טענתו בדבר יחסים לא־תקינים בין הממשלה ובין ההסתדרות הציונית, ודעתו לא נחה בבירורים שנתקיימו בענין זה בדיון הראשון על חוק זה בכנסת. וחבל שחבר־הכנסת סרלין לא אמר כל אשר בלבו. כשהוא מדבר על ההסתדרות הציונית העולמית – אינו מתכוון להסתדרות הציונית, כי הוא יודע שהיחסים בין הממשלה ובין ההסתדרות העולמית היו תקינים, אם כי היו חילוקי דעות, כאשר יש חילוקי דעות בתוך הממשלה גופה, ובתוך ההנהלה הציונית גופה. ולא עוד אלא שהאנשים היושבים בממשלה – ישבו בהנהלה הציונית, והתביעה ל“הפרדה” לא באה מצד המפלגות הציוניות שבקואליציה – לא מצד המזרחי, לא מצד מפלגת פועלי ארץ־ישראל אף לא מצד ה“אגודה” ופועלי ה“אגודה”.

וכשם שלא היו כל יחסים בלתי־תקינים בין הממשלה ובין ההסתדרות הציונית העולמית, לא היו יחסים גרועים בין הממשלה ובין ציוני אנגליה, או ציוני דרום אפריקה, צרפת, ארגנטינה. לצערי, איני יכול למנות ציוני רומניה או הונגריה. לא היו גם כל אי־הבנות בין הממשלה ובין ציוני אמריקה – אם המדובר הוא על רוב בנין ורוב מנין של ציוני אמריקה.

ההסתדרות הציונית הכי גדולה באמריקה היא הסתרות “הדסה”, המונה בערך 300,000 חברות – יותר מכל שאר ההסתדרויות הציוניות גם יחד. לא היו, לפי מיטב ידיעותי, כל סכסוכים בין הממשלה ובין “הדסה”. המזרחי באמריקה מונה כחמישים או כששים אלף חברים – גם אתו נדמה לי לא היו כל מריבות. תנועת פועלי ציון מונה בערך 60 אלף חבר, ועד כמה שידוע לי – לא היו גם אתה כל אי־הבנות. כשחבר־הכנסת סרלין מדבר על ההסתדרות הציונית העולמית, הוא באמת אינו מתכוון כלל להסתדרות העולמית, ולא לציוני אמריקה בכללם, אלא לארגון אחד בין ציוני אמריקה, ולא הגדול ביניהם – הוא מתכוון לזי. או. אי. ארגון זה שהוא הוותיק ביותר, מונה עכשיו מספר חברים שאינו עולה הרבה על חברי המזרחי או תנועת פועלי ציון. עד כמה שידוע לי לא היה אף פעם לממשלה כל סכסוך אף עם ארגון זה. אמנם היו עסקנים ידועים בז. או. אי. שהיה להם צורך מזמן לזמן להשטין על הממשלה – אך זוהי זכותו של כל יהודי, ולא רק בישראל.

טעה חבר־הכנסת גניחובסקי סאמרו ש“סוף סוף” הודה ראש־הממשלה שלכל יהודי מותר לחוות דעה בענייני ישראל ולבקר מה שנראה לו לבקר. ראש־הממשלה היה סבור כל הזמן שלכל יהודי באשר הוא יש זכות לחווֹת דעה בעניני ישראל ולבקר כל מה שנראה לו. ואם עסקני זי. או. אי. השטינו – היתה זאת זכותם, ואולי רגזו על כך שחברי הממשלה לא נכנסו לוויכוח זה אתם. יתר על כן: היה מקרה שראש־הממשלה נשלח מטעם המדינה לאמריקה, ואחד העסקנים של ז. או. אי., החרים את ראש־הממשלה כשבא לעירו. מה עשה ראש־הממשלה? כשבא אותו עסקן לארץ הזמין אותו ראש־הממשלה לכוס תה בביתו, ושכח לגמרי מה שקרה בעירו של אותו עסקן…

ואם חבר־הכנסת סרלין סבור שכל חוק המעמד לא בא אלא בגלל יחסים לא־תקינים – אינו אלא טועה. “יחסים בלתי־תקינים” – לא היו דברים מעולם.

נשמעת עוד טענה אחת נגדנו: ממשלה זאת טרודה בבעיות היום ולא בשאלות עולם, או בלשונו של חבר־הכנסת סרלין – היא עוסקת בעולם הזה, ולא בעולם הבא. אילו שמעתי דברים אלה מפיו של חבר־הכנסת כהנא – הייתי מבין מה הוא אומר, והייתי מודה לפניו, שאין אנו עוסקים בעניני העולם הבא. כי כאשר הוא אומר עולם הבא – אני יודע למה הוא מתכוון. וכבר אמרתי פעם לרב כהנא: בכנסת יש לדון אך ורק על דברים שאפשר להכריע בהם על־ידי הצבעה. ישנם חילוקי־דעות ביני ובין הרב כהנא על מהותה ויעודה של היהדות, על שרשיה ומקורותיה, אבל לא נערוך ויכוח זה כאן, כי אי־אפשר להצביע על דברים אלה. הרב כהנא סבור שהוא יונק מהמקורות האמיתיים הראשונים, ואחרים חושבים, שהוא רחוק מן המקורות הראשונים של היהדות כפי שזו עוצבה בארץ זו בימי קדם. אחרי חורבן הבית וצאת היהודים בגולה עוצבה היהדות מחדש, והיה טעם לדבר; ואנחנו עכשיו יותר קרובים למקורות משהיו היהודים בכל ימי הגלות. אבל מותר לרב כהנא לחשוב כאשר הוא חושב. ונימוקיו אתו.

אבל כאשר חבר־הכנסת סרלין משתמש בלשון של עולם הזה ועולם הבא – אין הוא מתכוון לאותם הדברים. ואני מודה שאנו עוסקים בבעיות של העולם הזה ובענינים שוטפים, ואני תמה לראות אדם בתוכנו שאינו מבין שהבעיות ה“שוטפות” של מדינת־ישראל בחמש שנים אלו הן בעיות הדורות, כי בשנים אלו מקופל במידה רבה העתיד שלנו. במשך חמש שנים אלו אירעו מאורעות, מעשים ועלילות שלא היו כמוהם בכל ההיסטוריה היהודית, מחוץ לתקופה אחת שאיני בקיא בה: תרופת יציאת מצרים ומעמד הר סיני. איני יודע פרטי המאורעות הגדולים האלה ולא ארשה לעצמי כל השוואות עמם. אבל ידעתי פחות או יותר מה שקרה אחרי זה בתולדותינו, ואיני חושש להגיד שלא היו בכל ההיסטוריה היהודית כעלילות שנתרחשו בחמש השנים האחרונות ובהן תלוי עתידו של עמנו.

ויש לשבח, לדעתי, את הממשלה אשר עסקה בענינים ה“שוטפים” של הקמת המדינה, מלחמת הקוממיות, ראשית קיבוץ גלויות, תנופת־בנין כבירה, גיוס הון תועפות. דברים “שוטפים” אלה מַתנים עתידנו יותר מכל הדברים בהם עסקו אבותינו מאות בשנים ומכל ההתעסקויות של המפלגות והארגונים הציוניים במשך עשרות בשנים, וכרבים פה אני גאה על חברותי בתנועה הציונית של ימי. אבל הדברים ה“שוטפים” של המדינה הם יותר חשובים, גם אם תקטרגו על האנשים שעסקו בהם ותגַנו אותם. חברי־הכנסת שוסטק, פרי ואחרים ניסו להוכיח שהם ציונים יותר טובים ממני. אין לי כלום נגד טענה זו, אומר רק: הלואי ודברם זה יהיה אמת.

ועכשיו אני מגיע לעצם הנידון. והנידון הוא קודם כל: על מה יש ויכוח ועל מה אין ויכוח. אין ויכוח אם נחוצה תנועה ציונית אחרי קום המדינה או לא. ואם מותר היה לד"ר בוגר ידידי לצטט אותי – הרי מותר הדבר גם לי. ודעתי בענין זה הוגדרה בבהירות מספיקה עוד לפני חמש־עשרה שנה כאשר בפעם הראשונה נעשה דבר המדינה בעברית כאילו אקטואלי, אחרי הדין־וחשבון של ועדת־פיל הידועה. ותרשו לי לקרוא לפניכם מה שאמרתי אז, ב־29 בנובמבר 1937, בענין המדינה והתנועה הציונית. ואלה הדברים:

באחד העתונים הציוניים בפולין נתפרסם לפני זמן־מה מאמר, שיצא מעטו של אחד מעסקני הציונים הכלליים על דבר חדלונה של ההסתדרות הציונית לאחר הקמת המדינה. לדעת העסקן הציוני הפולני לא יהיה עוד צורך בהסתדרות הציונית, כי המלאכה הציונית תיעשה על־ידי המדינה היהודית. בהבנה זו יש סירוס רעיונה של ההסתדרות הציונית לא פחות מסילוף משמעותה של המדינה היהודית. שליחותה של ההסתדרות הציונית אינה מסתיימת עם הקמת המדינה – כי המדינה אינה השלב הסופי של ההגשמה הציונית. הקמת המדינה תזקיק ביתר שאת וביתר תוקף גיוס כוחות העם היהודי – כי הצרכים יוגדלו, האפשרויות ירבו והתביעה של ההמונים תגבר. והמדינה כשהיא לבדה לא תוכל לספק את כל הצרכים והתביעות ולבצע את כל האפשרויות; הבור לא יתמלא מחולייתו. עליית מאות אלפים יהודים מהתפוצות, הקלטתם בחקלאות ובחרושת ובמלאכת־הים לא תיעשה ביכולת המוגבלת של המדינה. אמנם, הקמת שלטון ממלכתי יהודי, המטיל מסים וגובה מכס וכורת בריתות מסחריות, תיצור יכולת כספית חדשה, שאינה ניתנת כל בלי מדינה. אפילו האוטונומיה המקוצצת של עיריה בת 50.000 תושבים מאפשרת מילווה חיצוני של מיליון. והאפשרויות של מדינה תהיינה גדולות פי־כמה מהאפשרויות של עיריה. אולם היכולת המורחבת של המדינה תהיה זעומה ודלה, לעומת הצרכים העצמיים, כי לא צרכי תושבי המדינה בלבד, אלא צרכי עם, צרכי מיליונים שמחוצה לה, יהיו עמוסים על מדינה יחידה־במינה זו – וצרכים אלה לא יתמלאו על־ידי תושבי המדינה, אלא בכוחו של העם, בכוחם של המיליונים היהודים אשר מחוץ למדינה.

במערכות התנועה הציונית יחולו בלי־ספק כמה שינויים לאחר שתוקם המדינה היהודית. המבגרת של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, יחסיהן עם היהדות הארצישראלית, עם חבר הלאומים, עם אנגליה ועם שאר המדינות בעולם לא תוכל להישאר לאחר היות מדינה, כאשר היתה לפני היות מדינה. הנציגות הממלכתית תתרכז כולה במדינה, אבל מציאות שלטון יהודי, מוסג מחוקק יהודי, תקציב־ממלכה יהודי – לא תגרע אלא תגביר את כוחה של התנועה הציונית וההסתדרות הציונית. הליגות המדינה היהודית לא ייקבעו, אמנם, על־ידי ההסתדרות הציונית, וההסתדרות הציונית לא תהיה כפופה למרות המדינה, אולם לשתיהן יחד יהיה תפקיד משותף: הכשרת המונים לעליה, הסעתם והשרשתם בארץ. מפעלי העליה וההתישבות לא יבוצעו אלא בסיוע המדינה היהודית וההסתדרות הציונית כאחת. המדינה תשרת את העליה וההתישבות היהודית בתחיקה, משטר, שיטת מכס וכספים ובריתות מסחריות, המכוונים לפיתוח אינטנסיבי מאכסימלי של כל שטחי המדינה בעמק ובהר, להרמת הפריון של החקלאות והחרושת ומלאכת־הים והרחבתן, להגנת התוצאת ושיווקה. אולם המדינה לא תוכל להעמיס על עצמה את כל העול הכספי הדרוש למפעל ההתיישבותי. כל שהעליה תתרחב לאחר הקמת המדינה, כן יהיה הכרח להגדיל את האמצעים הלאומיים של העם היהודי מכל רחבי הגולה, למען האדיר את כשרון הקליטה הכלכלית של המדינה ויציאת מקורות פרנסה וכלכלה נוספים. ההסתדרות הציונית תשתתף בבנין המדינה ופיתוחה לא רק בקרנות הלאומיות. כמקודם תהיה שומה על ההסתדרות הציונית לחנך את העם היהודי, לארגנו, ללכדו, להכשיר הנוער היהודי לתפקידי־כיבוש חלוציים בחקלאות, בעבודת ציבוריות, בים, בשמירה ובהגנה, להנחיל לעם את הלשון העברית וספרותה, לגייס לעזרת המדינה היהודית את הגורמים הבינלאומיים. קיום המדינה ישמש בלי ספק גורם מחנך ומלכד רב־אונים, אשר יסייע לתפקיד החינוכי, הארגוני והפוליטי, המוטל על התנועה הציונית. לאחר הקמת המדינה תרכז ההסתדרות הציונית סביבה המונים יותר מרובים מאשר עכשיו, וכוחה והשפעתה בתפוצות יגדלו, תגדל גם אחריות.

הקואופרציה המוכרחת בין המדינה היהודית ובין ההסתדרות הציונית לשם ביצוע השליחות המשותפת של שתיהן – תחייב חזית לאומית מאוחדת גם במדינה וגם בהסתדרות הציונית.

יסוד מדינה יהודית על־פי תכנית־חלוקה בימינו אלה הוא נסיון נועז ומסוכן. הקשיים החיצוניים והפנימיים שתיתקל בהם המדינה מראשית יסודה, התביעות החמורות והמרובות אשר יוגשו למדינה והאפשרויות המוגבלות לסיפון, – כל אלה יעמידו את המדינה במצב קשה ומסוכן, ורק במשטר איתן ובמדיניות יציבה ומרחיקה־ראות, רק בתמיכה נאמנה ומתמדת של המוני האזרחים בפנים והמוני ישראל בחוץ תוכל המדינה להתגבר על קשייה ולעמוד בנסיון. לא הכל ייעשה בכוח הכפיה ובתוקף השלטון. גם הדברים שייכללו בחוג סמכותה ויכלתה של המדינה, לא יבוצעו תמיד ולאורך־ימים בגזירת החוק והמנגנון הממלכתי. ולא הכל ייכלל בתחום סמכותה ויכלתה של המדינה. למדינה לא תהיה שליטה על העם היהודי שבתפוצות. וגיוס העם היהודי לעזרת המדינה, ואפילו הנאמנות של אזרחי המדינה לחובתם הממלכתית, לא יתכנו אלא אם ירגיש כל אזרח וכל יהודי, שהוא שותף למפעל ההיסטורי, שהמדינה יעודה לבצעו.

טיפוח השותפות ההיסטורית הזאת בהכרת העם ובהכרת אזרחי המדינה, גיבוש השותפות הזאת במסגרת הסתדרות ציונית מאוחדת ובמשטר ממלכתי דמוקראטי וקואליציוני – באלה יש לראות את הצו הראשון של התנועה, הרואה עצמה אחראית לעתיד האומה והמדינה כאחת" (“במערכה”, כרך א', 5–283).

אין לי צורך לשנות אף מלה אחת מאשר אמרתי לפני חמש־עשרה שנה, כאחת־עשרה שנה לפני קום המדינה. הוויכוח היחיד שיש לו מקום עכשיו הוא על מעמד ההסתדרות הציונית ויחסיה עם המדינה.

לא אכנס בוויכוח אם בכלל יש צורך להסתדרות הציונית במעמד. המדינה וההסתדרות הציונית שתיהן סבורות עכשיו שיש צורך בכך. השאלה העומדת לפנינו – איזה מעמד: מעמד בעם או מעמד במדינה. הוויכוח בינינו הוא אם המדינה צריכה ויכולה להעניק להסתדרות הציונית מעמד בעם או רק מעמד במדינה. זהו הוויכוח. וכל השאר – לא שייך לענין, וחבל שרוב הנואמים לא נגעו כלל בשאלה זו.

אילו חבר־הכנסת ציזלינג לא היה שטוף כל כך בשנאה ובמשטמה ל“אויב העם מספר א'” היה מרגיש, כי בדברים שאמר על דעת עצמו, ולא חזר סתם על דברי נציג הציונים הכלליים, נתן חיזוק לעמדת הממשלה. הוא אמר: העיקר הוא לא מנין אלא יעוד, לא שלטון אלא תנועה. זהו אחד הדברים הנכונים שלמד בזמן שעדיין פעל יחד אתנו. גורל התנועה הציונית בעם אינו תלוי בשום חוק ובשום מעמד. הציונות היא חזון, רעיון, תקוה, שאיפת־חיים, כוח מוסרי, רצון לעצמאות. כוחה של התנועה הציונית תלוי בכך אם אלה הקוראים לעצמם בשם ציונים יש בהם חזון, אמונה, כושר חינוכי, רצון לגאולת ישראל, נאמנות לעם ולמולדת – או אין. רק דבר זה יכריע, ולא מעמד או חוק. צדק ציזלינג בזאת: לא המנין ולא השלטון קובע, אלא כוח היעוד. אפילו אם יש רק איד אחד, ואין לו כל כוח ושלטון, והוא יחיד ובודד, אבל פועם בלבו רעיון גואל ורצונו דרוך לקראת הגשמתו – הריהו נושא דגל העתיד והוא יכבוש העם ויוליכו לקראת יעודו ההיסטורי.

ואגלה פרק קצר בהיסטוריה לחבר־הכנסת סרלין אשר ניסה להתכבד ב“קלון” תנועה שאינו מכירה ואינו מבינה. תנועה זו לא היתה רוב ולא היתה שלטת. היינו מיעוט, מיעוט קטן ודל, לא רק בעם אלא גם בתנועה הציונית; היינו אפילו מיעוט קטן ודל בתנועת הפועלים היהודית ובישוב הקטן שהיה בארץ, כשהישוב היה קטן פי־כמה מזה שהיה ערב הקמת המדינה. אבל המעטים היו אנשי חזון. הם היו בודדים, וגם נלעגים בעיני אנשי מעשה. לא הבינו אותם בהתחלה אפילו אנשי הפאר בתנועה הציונית ולא מנהיגי תנועת־הפועלים. והעם היהודי לא ידע זמן רב על קיומם כלל. ואם תעלעלו בעתונות מהימים ההם לא תמצאו להם כל זכר. ומעטים אלה באו ארצה והביאו אתם לא יותר מחזון־לבם, והם היו עם החזון ולמענו כל חייהם, מאז ועד היום הזה, זה קרוב לחמישים שנה, ולאט לאט הנחילו את החזון למאות, לאלפים ולרבבות, ושינו פני הישוב, התנועה הציונית, תנועת־הפועלים היהודית, ונדמה לי – גם פני העם, ואני מאמין שהם ישנו פני העולם. והם יצרו נכסים וערכים, משקים וארגונים, ועבודה רבה מאוד, – ולא היה להם מעמד ולא היה שלטון. להיפך, זמן רב עמדו כולם נגדם, גם קברניטי הישוב וגם מנהיגי התנועות וגם בעלי המוסדות. וכל מה שעשו – ועשו גדולות! – עשו בכוח החזון שהאיר נשמתם, הלהיט רצונם והפעיל כל חייהם.

ואם יש ציונים ובלבם יש חזון ואמונה – ידביקו את העם בחזונם ובאמונתם, ויעשו זאת עכשיו בכוח יותר גדול מאשר בכל זמן אחר, כי נפל דבר גדול בישראל: קמה המדינה – המפעל הציוני הגדול ביותר. ואני אומר זאת, אם כי איני שותף לאלה הסבורים כי מדינת־ידראל מקורה הראשון הוא במעשה שנעשה רק לפני חמישים שנה. לפי אמונתי העמוקה, שרשיה נעוצים בכל ההיסטוריה שלנו זה ארבעת אלפים שנה. אבל אני מוכן להניח ויכוח זה להיסטוריונים. אין בדעתי לכתוב היסטוריה.

השם ציוני אינו מספיק. רק תנועה ציונית חדורת אמונה ועטורת חזון תכבוש העם. לרבים שקוראים לעצמם ציונים אבדה אמונתם הציונית. ואל תזכירו לי עוון דברי פה. מה שאמרתי פה בכנסת על ציונים מסוימים היה אמת. אולי לא צריכים להשמיע בכל פעם האמת, שהיא לפעמים אכזרית מאין כמוה, אבל הייתי רוצה לשאול חבר־הכנסת סרלין וחבריו למפלגה: האם סבורים הם שציונות אינה מחייבת עליה ארצה? כשהייתי לפני שנה באמריקה נפגשתי לפני שובי עם כל המפלגות הציוניות ואמרתי להן מהי הציונוּת בעיני. אמרתי להן שלהיות ציוני פירושו קודם כל לחיות ולעבוד בארץ־ישראל ולקשור הגורל האישי עם גורל הארץ וגורל הגשמת הציונות. ולא רק הגורל האישי אלא גורל המשפחה והילדים. בזאת מתחילה הציונות – אבל אין זה סיומה. אין אדם גומר מצוות הציונות בהתישבות בארץ, אלא רק מתחיל בה. יום יום נקרא האדם בארץ למלא צו הגשמת הציונות – בכל אשר הוא עושה. העמידה המתמדת לרשות ההגשמה הציונית בארץ בלי תנאי, בלי סייג, ובלי שיור – זוהי התורה הציונית. כדי להיות ציונים – יש לחיות חיים יהודיים מלאים במולדת, בלשון ובתרבות העברית, ולהשתתף יום יום בבנין המולדת ולחנך הילדים להזדהות זהות מלאה עם המולדת.

זו היתה אמונת־החיים של המעטים אשר הזכרתי קודם, ובאמונתם זו עשו אשר עשו בארץ, ובאמונה זו הם חיים עד היום הזה, ויחיו עד היום מותם. האסור להגיד זאת לציונים? איני חוזר בי מן האמונה הציונית הזאת.

ותנועה ציונית כובשת המונים לא תקום בכוח מעמד וחוקים, אלא בכוחה המוסרי, בכוח אמונתה הפנימית. הרצל עשה מה שעשה בעם לא בכוח חוק ומעמד, אלא בכוח החזון שפעם בלבו.

טוענים בשם הקונגרס: הקונגרס אמר שההסתדרות הציונית היא נציגות העם. הטוענים זאת אינם מבינים ההבדל שבין קונגרס ובין כנסת, בין תנועה ובין מדינה, בין הצהרה אידיאולוגית ובין מתן חוק. בפתיחה הדגשתי כי בהכרה חוקית בנציגות העם מצד המדינה יש סילוף הרעיון הציוני ורעיון המדינה כאחד, כי הצהרת הקונגרס לחוד ומתן חוק הכנסת לחוד.

הרעיון הציוני הוא הרעיון ההיסטורי של העם היהודי, והדוגלים ברעיון – אם הם דוגלים באמת – הם נציגי העם היהודי, והדוגלים עכשיו, אלא העם היהודי לדורותיו, כי בענין זה אני תמים דעים עם הרב כהנא: מקורה של הציונות היא ביהדות מקדם־קדמתה, מאז היה עם יהודי. ואם קונגרס ציוני מצהיר הצהרה ציונית זוהי מבחינה מוסרית הצהרת העם היהודי, באשר היא מביעה תוחלת העם היהודי ושאיפתו ההיסטורית. הכנסת אינה קונגרס, כשם שהמדינה אינה הסתדרות ציונית. הכנסת מוגבלת בתחומיה ובמסגרתה הבינלאומית. חוקי המדינה יש להם תוקף יותר רב מאשר להחלטת קונגרס, אבל הם מסויגים ומוגבלים. הקונגרס חפשי מכל כבלים ארציים בינלאומיים. נושא רעיון וחזון אינו מוגבל, הוא יכול גם להפר חוקים ולשבור מסגרות בינלאומיות. ואין קונגרס כפוף למסגרת חוקית ופורמאלית. הוא נושא חזון. בזה כוחו – וגם חולשתו. אין לחזון כל הגבלות, כל מסגרות. אין בכוח החוק להגביל חזון. אפילו מציאות אין בידה לצמצם חזון. חזון גאולתנו חורג ממסגרת המדינה. הוא חורג גם ממסגרת המציאות של ימינו, גם המציאות היהודית וגם הבינלאומית. חזון הגאולה של העם היהודי, מורשת הנביאים, אינו מצומצם בתחום העם היהודי, אלא הוא אוניברסאלי. האידיאה העליונה של היהדות כוללת עולם ומלואו; היא אידיאה קוסמית. למדינה יש גבולות, אין גבולות לחזון. המדינה היא עובדה, וכל עובדה היא מצומצמת בטבעה; אין המדינה קרועה מהחזון, היא נאחזת בחזון וממלאה בו תפקיד מכריע, ראשי, אבל היא מדינה מוגבלת. כוחה ממשי גדול מכוחה של הסתדרות שאין לה אלא חזון, אבל היא פועלת באופן ריבוני רק בתחומיה וכלפי עצמה; כשהיא פועלת כלפי אחרים היא כפופה למסגרת בינלאומית ולחוק ולנוהג בינלאומי. החזון חורג מכל מסגרת קיימת. באחרית הימים של נביאי ישראל אין גבולות בין עמים, אין מלחמות. כל האומות מהוות משפחת אחים שווי־זכויות, והשליט היחיד הוא הצדק העליון. זוהי אמונתי הציונית, היהודית.

מדינת־ישראל בימינו אינה יכולה לפעול עדיין לפי חזון נביאי ישראל, ואין היא רשאית לחרוג ממסגרת המציאות הבינלאומית, ואינה יכולה להעניק זכויות לאנשים שאינם יושבים בתחומה אלא נתונים וכפופים לחוקי הארצות בתוכן הם חיים ומאזרחותן הם ניהנים.

ומשום כך יכולה המדינה להעניק מעמד להסתדרות הציונית אך ורק בתוך המדינה.

לא אעשה עכשיו הבירור אם בכלל יש להעניק מעמד אף בתוך המדינה. הוויכוח שעורר ליבנה אם ההסתדרות הציונית צריכה לעסוק בעליה ובהתישבות – ראוי להישמע, ואיני רחוק מדעתו, אבל יש מועד לחזון. בשעה זו יש צורך בשותפות פעולה, ושותפות פעולה ראויה לשמה היא בשטח העליה וההתישבות; השותפות בין המדינה ובין התנועה הציונית לא יכולה להיות שותפות־מעמד, כי כל אחת משתיהן היא מסגרת השונה בתכלית מחברתה, והשותפות שלהן היא שותפות־של־חזון, אבל חזון עלול להתרוקן מתכנן וליהפך למליצה נבובה אם אינו קשור למעשה מגשים, והמעשה המגשים של החזון המשותף הוא – עליה והתישבות. זהו התוכן המוחשי של החזון, ויש טעם, בכל אופן בשעה זו, שההסתדרות הציונית תעסוק אף היא במלאכה זו. לפי טבע הדברים עליה והתישבות הן עניני המדינה, ואין ההסתדרות הציונית יכולה לעשות פעולה זו מבלי שהמדינה תַקנה לה מעמד מיוחד לעשיה זו.

ומלים אחדות לדברי חבר־הכנסת כהנא. עם חלק מדבריו לא אוכל להתווכח מהטעם שנקבתי מקודם. אין להכריע בהם בכנסת. לחלק מטענותיו יש לענות כאן. הוא תבע עלבון תנועתו על כל המעשים שעשתה. ואני מקבל בהכרה רבה העובדות שציין – חלקה בעליה ב', בהתישבות, במלחמה על עבודה, במאבק, בהגנה, במלחמת הקוממיות. ותבוא ברכה על חבריו בעבודתם זו. אבל טענתו נגד הזכות המוקנה להסתדרות הציונית אין להצדיקה. אין מעמד ההסתדרות הציונית גוזל מזכויותיו. הוא וחבריו יכולים להמשיך בפעולתם כאשר עד כה – במסגרת החוקים של המדינה. עכשיו אין איש או קבוצה יכולים להקים כוח הגנה משלהם או צבא פרטי. בטחון המדינה נתון אך ורק לכוחות הבטחון של המדינה, כפי שחוקי המדינה מגדירים ומסדירים אותם. חבריו יוכלו להתישב ולעבוד ככל האזרחים; אבל מותר למדינה להגיד: אני מפרישה חלק מזכויותי לשלטון העירוני או לגוף אחר, וכל אזרח כפוף לסידור זה. מותר למדינה גם להגיד שהיא מקנה זכויות מסוימות להסתדרות הציונית. אין היא אנוסה לעשות זאת, אבל אם יש לה שיקולים המצדיקים ומחייבים הקניית זכויות אלו – היא עושה זאת, והחוק בנידון זה מחייב כל אזרחי המדינה ותושביה. ועליהם לפעול בהתאם לחוק.

אבל נדמה לי שחלק מהוויכוח שלו הוא ויכוח של מלים. כשחבר־הכנסת כהנא אומר, כי הוא מוכן להצטרף לסוכנות אבל אינו מוכן להצטרף להסתדרות הציונית, אין, נדמה לי, בהבחנה מילולית זו כל ממש ותוכן. ה“סוכנות” היום אינה עוד הסוכנות שלפני עשרים ושלוש שנים. אז היה למונח סוכנות משמעות אחרת מאשר למונח הסתדרות ציונית. הסוכנות אז היתה גוש מורכב חציו מציונים (כלומר מנציגי ההסתדרות הציונית) וחציו מלא־ציונים (כלומר לא נציגי ההסתדרות הציונית). הבדל זה בטל עכשיו. ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית הן עכשיו היינו־הך; אין כל הבדל ביניהן, לא בהרכבן ולא התכניתן, לא בארגונן, לא באידיאולוגיה שלהן. זהו אותו הגוף שקוראים לו בשני שמות, ואין כל הבדל תכני ומהותי בין השמות. ואם לשם עליה והתישבות ובטחון והנחלת הלשון העברית ועוד יכול חבר־הכנסת כהנא להצטרף לסוכנות, איני מבין מדוע אינו יכול להצטרף להסתדרות הציונית, שהיא היא הסוכנות. אם הרב כהנא אינו מסתפק במסגרת המדינה, – ונכונותו להצטרף לסוכנות מעידה על כך, – ורואה צורך במסגרת יהודית עולמית שתעסוק בעליה ובהתישבות, אין כל טעם וסיבה שלא יצטרף להסתדרות הציונית.

הוויכוח על הסוכנות היה פעם בעיקרו ויכוח על דמוקראטיה. מתנגדי הסוכנות המורחבת טענו, ולא בלי צדק, שאין כל יסוד דמוקראטי להעניק ל“לא־ציונים” חמישים אחוז, כאחוז שנשאר להסתדרות הציונית בסוכנות “המורחבת”. אבל הרב כהנא מחייב דמוקראטיה בימינו – ואיני רואה מדוע אין הוא יכול להצטרף ל“סוכנות” כפי שהיא עכשיו – ציונית, במאה אחוז.

המדינה רואה צורך להעניק בתוך המדינה סמכות ומעמד להסתדרות הציונית לשם פעולות מסוימות, שהן במהותן פעולות ממלכתיות פר־אכסלנס, – עליה והתישבות, ביחוד במדינת־ישראל. חבר־הכנסת ליבנה סבור שאין ההסתדרות הציונית צריכה עכשיו, לאחר הקמת המדינה, לעסוק בשתי פעולות אלה, ועליה להקדיש כוחותיה לחינוך ציוני חלוצי ביהדות הגולה. יש טעם לא־מעט בטענה זו, אבל הכריעו שיקולים אחרים, והמדינה החליטה להעניק להסתדרות הציונית סמכות בעניני עליה והתישבות בתוך המדינה.

לבסוף מלים אחדות על החטא הנורא של החשבת המדינה והעדפתה על פני ההסתדרות הציונית. אם זהו חטא – אני מודה הפעם באשמתי. איני צריך להראותכם הפאספורט הציוני שלי. נולדתי ציוני, ואבי היה מראשוני חובבי־ציון ובביתו התקיימו כל האסיפות הציוניות בעיירתו, והחזון הציוני מדריך כל חיי מנעורי ועד היום הזה, וזכיתי לשמש חמש־עשרה שנה ראש ההנהלה הצינית. ואף־על־פי־כך אני אומר: מי שמעמיד בשורה אחת ההסתדרות הציונית ומדינת־ישראל אינו יודע מה הוא סח, ואני מפקפק אם הוא מאמין במה שהוא אומר. תקומת מדינת־ישראל הוא המאורע הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית במשך שלושת אלפי השנים האחרונות. – אני בכוונה מתחיל מאות שנים אחדות אחרי יציאת מצרים ומעמד בר־סיני וכיבוש הארץ על־ידי יהושע בן־נון – שלושת המאורעות הגדולים שעיצבו דמותו וגורלו של העם היהודי בראשיתו. ובהקמת המדינה יש חלק לכל עם ישראל, לא רק בדורות האחרונים, אלא בכל הדורות, ובראש וראשונה לעולים במאה האחרונה ובמאות הקודמות אשר שמרו על הגחלת, ובחייהם ובמותם קידשו ברית העולמים בין העם ובין הארץ.

יתרון המדינה על ההסתדרות הוא לא רק ביכלתה הממלכתית, במעמדה הבינלאומי ובהשפעתה העמוקה על כל חלקי העם היהודי באשר הוא. היתרון הוא מהותי, והתקיים למעשה לפני קום המדינה. שרשו של היתרון – פה בארץ נמצא הסדן של החלוציות הציונית, של הציונות המגשימה.

לציונות היו תמיד שני גילויים: ציונות קונגרסיסטית, ציונות של שקל, חברות בהסתדרות הציונית, תפיסת־עולם ציונית, עזרה מרחוק למפעל הציוני בארץ. וכציוני שהיה כל ימיו חבר בהסתדרות הציונית איני מזלזל בציונות קונגרסיסטית זו. אבל היתה גם ציונות אחרת, והיא לדעתי שהכריעה ותכריע – הציונות החלוצית המתחילה בהזדהות מלאה ושלמה לחיים ולמוות עם ההגשמה הציונית בארץ. גם לפני המדינה היתה ציונות זו עיקר; כמה שנים הלכה ההסתדרות הציונית בדרך לא דרך, ומפעלה היה דל ומוכה־רזון – עד שהציונות החלוצית והמפעל החלוצי בארץ כבשו הלבבות. לא המשחק הפרלמנטרי של “מדינה בדרך” כביכול בישיבות הקונגרסים; הכוח האמיתי של החזון הציוני והתנועה הציונית נתגלו ביכולת החלוצית של הנוער ושל טובי העם אשר בנו החיים החדשים בארץ, והמדינה היא המסגרת הממלכתית והסדן ההיסטורי של הרצון החלוצי והיכולת החלוצית, המסגרת והסדן של ההגשמה הציונית – וזה כוחה וזהרה וקסמה של המדינה. ואלו לא ידעכו, חבר־הכנסת סרלין, ולא ירדו.

אין המדינה הכל, אלא ראשית ההגשמה החלוצית. ויש ויכוחים מהו היעוד העליון של העם היהודי במדינתו, כי המדינה אינה מטרה לעצמה, ובכמה דברים אני מזדהה עם כיזופיו של הרב כהנא ובכמה לא; ואם חבר־הכנסת ברנשטיין דיבר על נס – הרי הגילוי החלוצי הוא הנס של ימינו, והוא פתח פרק חדש ואולי תקופה חדשה בתולדותינו. סלומון מירושלים העתיקה היה נס, שטאמפר מהונגריה היה נס, מייסדי זכרון־יעקב היו נס, בנוי ראשון־לציון וגדרה היו נס. וההמשך המתגבר של הזרם החלוצי מאז ועד היום, עד הקמת המדינה ולאחריה, זהו הנס היוצר והגואל. מתפללים וכמהים ונכספים ומטיפים לגאולה – בסגנון זה או אחר, – שנשארו בעצמם בגולה – היו לנו בכל הדורות, והמהפכה ההיסטורית שנתחוללה בימינו היא פרי הנס של המבצעים, של החלוצים המגשימים.

במדינה יושבים גם לא־חלוצים, אבל זוהי החשיבות המפרה של המדינה שבמסגרתה היא הופכת גם לא־חלוצים, ברצונם או שלא ברצונם, להיות כוח מבצע ומגשים ועושי הרצון ההיסטורי של האומה.

לא כל אחד היושב בתוך המדינה חרד לבטחון המדינה. אבל המדינה מחייבת אותו ליתן חייו על בטחונה. אין שום הסתדרות ציונית בעולם יכולה לחייב על כך.

ואם חבר־הכנסת שוסטק ביקש שההסתדרות הציונית תכריע בעניני המדינה – הריני מפקפק אם הוא הבין מה שאמר, ואיני רוצה לעשות פרובוקאציה לחברו של ד"ר בדר ולשאול אותו אם הוא תמים־דעים עם חברו מר שוסטק. ואם שוסטק ידע מה שהוא מציע – הרי הציע לתת למדינה מעמד של איגוד ציוני שההסתדרות הציונית העולמית קובעת תכניתו. ואני שואל: המציע מר שוסטק באמת שיהודי אמריקה יחליטו אם נאריך שנות השירות בצבא ישראל בעוד ששה חדשים? שהם יחליטו על שלום או מלחמה בשביל מדינת־ישראל? שהם יחליטו אם להטיל מסים אלה או אחרים על אזרחי ישראל? שהם יחליטו אם לעשות מילווה־חובה או לא?

כל הכבוד לאגודה ציונית – אבל מדינת־ישראל תישאר מדינה; תתקיים שותפות בין מדינת־ישראל ובין ההסתדרות הציונית, אבל בין המדינה כמדינה ובין ההסתדרות הציונית כהסתדרות. והשותפות היא שותפות של חזון.

להסתדרות הציונית היו כיבושים ונצחונות. הקונגרס הראשון היה כיבוש ונצחון. הצהרת בלפור היתה כיבוש ונצחון. אבל לא היה כיבוש ונצחון לתנועה הציונית ולעם היהודי כמדינת־ישראל. זוהי מדינת היעוד, כי בה מתרכז המרץ החלוצי של העם והתנועה, וזכות גדולה היא להסתדרות הציונית כשמדינה זו אומרת: נקנה זכות ומעמד להסתדרות הציונית להשתתף עם המדינה במפעל היקר והמרכזי שלה – בעליה ובהתישבות.