ו' בכסלו תשי"ג – 24 בנובמבר 1952

בישיבה קמ"ד של הכנסת השניה

הדבר שהתרחש עכשיו בפראג מעורר ארבע בעיות חמורות.

ראשית – מהותה האנושית של הטאגדיה בפראג, אפיו האמיתי של ה“המשפט”; על זאת כבר עמד שר־החוץ ואין צורך להוסיף אף מלה לדבריו הנאמנים, הקולעים והממַצים.

שנית – משמעותו הבינלאומית של “המשפט”. איני מניח שיש בארץ או בארץ אחרת הרבה אנשים תמימים הסבורים, כי הדבר המתרחש בפראג הוא דבר מקומי, ונעשה על דעת המקום, וברצון המקום, וכי זה מכוּון נגד מספר עסקנים קומוניסטים בעבר – סלאנסקי, קלמנטיס, פראנק, או נגד ציונים כאורן ואורנשטיין, נגד היהודים ונגד מדינת ישראל. זוועה זו, יתכן, יש לה משמעות בינלאומית איומה, ועל כך לא אעמוד הפעם.

שלישית – וזוהי אולי הבעיה האיומה שבכולן: הגורל הצפוי לשני מיליון וחצי יהודים הנמצאים תחת שלטון “קומוניסטי”. גם על כך לא אעמוד הפעם.

רביעית – התגובה בישראל ל“משפט” פראג. אין לנו כל שליטה והשפעה על המתרחש עכשיו בפראג ועל הכוחות שפראג כפופה להם – בכוונותיהם ובתכניותיהם, אבל יש לנו שליטה על עצמנו, ובישראל – “עצמנו” זה הוא הגורם המכריע. איני בטוח אם גורם זה בישראל מסוגל לעכב או לשנות את המיפנה המסתמן אולי במדיניות הבינלאומית של כוחות אדירים בעולם. איני יודע אפילו, אם ביכולתנו למנוע את האסון האיום הצפוי לשארית היהדות האירופית שמרביתה כבר נשמדה. אבל גורל ישראל הוא בידינו. וגורלה הוא גורל הנוער היהודי, גורל העם בישראל. ולא רק גורלו החמרי, הכלכלי, החברתי, אלא כשרו לראות את האמת, לא ללכת שולל אחרי אור מתעה ונביאי־שקר ואחרי סיסמות־רמיה ומדוחי־שוא. ובתגובה לזוועה ה“משפטית” שגוללו לעינינו בפראג, יבּחן כל איש וכל דיבור בתוכנו. היה אולי כדאי לעמוד על התגובה של כל חלקי הציבור, אבל הפעם אסתפק רק בשתים: בתגובתו של “קול־העם”, השופר של המפלגה הקומוניסטית בישראל, ובתגובתו של “על־המשמר”, השופר של מפ"ם. הראשון מזדהה במאה אחוזים עם דברי המשפט; הוא מזדהה עם הקטרוגים נגד מנהיגי הקומוניסטים הצ’כוסלובקיים שנתגלו פתאום כבוגדים, מרגלים ומחבלים וסוכני האימפריאליסם; עם הקטרוגים האנטישמיים נגד היהודים בצ’כוסלובקיה ובעולם; עם השמצת ישראל והציונות. “על־המשמר” נקט בהזדהות מסויגת, וזו מסוכנת וגרועה, לדעתי, מהזדהות מלאה. ומשום כך אעמוד הפעם בעיקר עליה.

לפני מותו של אלכסנדר ינאי, אחרון המלכים החשמונאים העצמאיים, שבימיו גברה המחלוקת בין הצדוקים ובין הפרושים, ציווה לאשתו: “אל תתיראי לא מן הצדוקים ולא מן הפרושים, אלא מן הצבועים, העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס”. ולא מפני שהזמרים הגלויים אינם מסוכנים ומזיקים, אלא שסכנתם אינה גדולה, כי הם לפחות גלויי־לב ומופיעים כלפי הציבור כמו שהם, לא כן הצבועים – אשר תוך ומרמה בלבבם, ומתעטפים באיצטלה של קדושה, ועוד מבקשים שכר על מעלליהם, כאילו היטיבו עם הציבור כפנחס…

התגובה של מק"י – אם כי היא מלאה כזב, רמיה וסתירות, אינה מַבחינה בין העלילות שטופלים על קומוניסטים צ’כוסלובקיים מובהקים כסלאנסקי ובין העלילות שטופלים על חברי השומר־הצעיר – אורן ובן־שלום. כולם הם עכשיו בוגדים ומחבלים ומרגלים. היא מזדהית עם הקטרוגים על ישראל ועל הציונות כשם שהיא מזדהה עם הקטרוגים האנטישמיים על היהודים, אלא טוענת היא כי אין זו אנטישמיות אלא “אנטי־קוסמופוליטיות”.

לא כן התגובה של “על־המשמר”.

לעיני המאמר הראשי ב“על־המשמר” מיום 23.11.52 – בשם “האשמות־שוא”, שכנראה נכתב ונערך על דעת המוסדות המוסמכים של המפלגה, לאחר עיון ודיון שקול. כאן יש לפנינו עמדה של מפלגה המתימרת בפאטריוטיסם יהודי וציוני – והעמדה רצופה צביעות וסתירות. והצביעות היא גם אנושית כללית וגם יהודית ציונית. המפלגה ועתונה מזדהים עם המשטר שערך את המשפט; עם העלילות המחרידות על נאמני המשטר הקומוניסטי והמפלגה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה, עם האמצעים האינקוויסיטוריים להביא לידי “הודאות”; עם העלילות האנטישמיות וגירוי אינסטינקטים שפלים בעם הצ’כי נגד יהודים באשר הם יהודים. נגד כל הזוועה המוסרית הזאת, זוועה מבחינה אנושית ויהודית, אין אף מילת־גנאי אחת במאמר הראשי, ושתיקה במקרה זה היא בלי־ספק כהודאה, כי אין המפלגה ומערכת עתונה עוברות בשתיקה על המשפט בכללו; להיפך, הן מקדישות למשפט מאמר ראשי, אשר בלי ספק נשקל במאזני המצפוּן המפלגתי. ובמאמר יש גם הסתייגות מהמשפט, אבל מסתייגים אך ורק מהטלת הדופי בחברי מפ“ם (אורן ובן־שלום) ומהקיטרוגים על התנועה הציונית. אבל משתי הסתייגויות אלה משתמעת באופן הברור ביותר הזדהות עם כל שאר דברי הבלע והזוועה שב”משפט" מבוים זה.

ולמען מנוע כל טעות, אומר מיד, שאני מוכן להצטרף מיד לדעת המערכת, שמרדכי אורן לא עשה כל מעשה חבלה במדינת צ’כוסלובקיה, וגם לי, כמו למערכת “על־המשמר”, אין כל ספק בנאמנותו של האיש אורן לדיקטאטורה הקומוניסטית בארצות הגוש הסובייטי, ואיני מאמין אף רגע ב“הודאות” של אורן אשר זויפו או נסחטו ממנו על־ידי עינויים או אמצעי אונס ותרמית אחרים. בטוח אני שכל ההאשמות נגד אורן ובן־שלום הן עלילות־שוא שאין להן שחר. אבל שואל אני: כיצד יכלו אנשי “על־המשמר” ומפ“ם לתת יד לעלילות ולקטרוגים דומים שהוטלו על ראשי המפלגה והשלטון בצ’כוסלובקיה, שלא פחות מאורן ובן־שלום היו נאמנים ומסורים לתנועה הקומוניסטית ולמשטר הקומוניסטי בצ’כוסלובקיה? האומנם מעלה אף מישהו מאנשי מפ”ם על הדעת שסלאנסקי הוא פחות קומוניסט מאורן? – ואם אורן הוא חף מפשע באשר ידועה “ידידותו העמוקה לארצות הסוציאליזם”, מדוע אין הם מכירים, שגם סלאנסקי וחבריו הם חפים מפשע – בגלל אותה סיבה? האין באיפה ואיפה זו – משום צביעות וזדון?

“על־המשמר” נוקט בעמדה צבועה אפילו בשימוש הלשון, בטרמינולוגיה. העתון מעיד על אורן שהיה נאמן ל“סוציאליזם המהפכני”, בהתכוונו להגיד שהיה נאמן לקומוניסם. המפלגה השלטת בברית־המועצות ובארצות “הדימוקראטיה העממית” יש לה שם ידוע ומקובל – היא נקראת בשם המפלגה הקומוניסטית, ותנועתה נקראת בשם קומוניסם, ומערכת “על־המשמר” יודעת זאת כמוני, אבל היא כנראה צריכה לאחז עינים ולהסתיר פרצופה האמיתי מהעולם היהודי שמחוץ לגוש הסובייטי, והיא משתמשת בלשון־סתרים; לא נוח למפ“ם שיהודי העולם החפשי ישמעו על נאמנותם לקומוניסם בארצות הגוש הסובייטי, והריהם מתחפשים במחלצות של “סוציאליזם מהפכני”. ואני מוכן לקבל את הטרמינולוגיה של “על־המשמר”, ואני שואל: האם מטיל מישהו בתוך מפ”ם ספק כלשהו בנאמנות ל“סוציאליסם המהפכני” מצד סלאנסקי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית ונאמן בית הקרמל כל השנים, מצד פראנק, סגן מזכיר המפלגה, מצד אנדריי סימון, עורך העתון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית “רודה פראבו”, מצד ולאדימיר קלמנטיס, שר־החוץ בממשלה הקומוניסטית, מצד קארל שוואב, תת־שר הבטחון בממשלה זו ועוד? כלום היו כל אלה פחות נאמנים ל“סוציאליסם המהפכני” – ומדוע אבירי מפ"ם אינם מגינים על כבודם, על כבוד האמת ועל כבוד מצפונם האנושי – אם לנאמני “הסוציאליסם המהפכני” יש מצפון אנושי? אם “הודאות” אורן פסולות – מדוע כשרות “הודאות” סלאנסקי וחבריו? אם לגבי אורן עושים עוול – מדוע זה לא יתכן לגבי אחרים?

מהו הערך המוסרי של הסתייגות “על־המשמר” לגבי אורן? “קול־העם” מזדהה עם המשפט בכללו; הוא מקבל, לפחות הוא מעמיד פנים שהוא מקבל כל ה“הודאות” כאמת צרופה; אפשר לפקפק באמיתות הנחותיו, – אבל הנחותיו לפחות הן הגיוניות מבחינה חיצונית ופורמאלית, ואם הן רצופות מירמה – והן בלי ספק רצופות מירמה – לפחות אין בהן איפה ואיפה. מה שאין כן בעמדת “על־המשמר” ומפ"ם. איני מניח אף רגע שאנשי “על־המשמר” מאמינים בקטרוגים נגד ראשי הקומוניסטים בצ’כיה, – מדוע אין להם אומץ־לב להסתייג, כשם שהם מסתייגים לגבי חברם אורן?

אם עדותו של אורן על סלאנסקי וחבריו כמחבלים היא פסולה, משום שלפי הנחת “על־המשמר” לא ניתנה ברצונו הטוב של אורן, מדוע נאמנה עדותם של סלאנסקי וקלמנטיס נגד עצמם? וכי יש להניח שרק נגד אורן אחזו באמצעים למען יעיד עדות שקר?

קבלת עדותו של אורן נגד עצמו ונגד מנהיגי הקומוניסטים בצ’כוסלובקיה, בלי ספק מטילה צל על אורן ועל מפלגתו, ומובנת וגם מוצדקת הסתייגותו של “על־המשמר”. אבל לא יימצא אף איש אחד במפ“ם אשר יפקפק בדבר שסלאנסקי וקלמנטיס הם קומוניסטים לא פחות מאורן ונאמנים לא פחות מכל אנשי “על־המשמר”, ל”סוציאליסם המהפכני“, כלומר לדיקטאטורה הקומוניסטית. כלום אין ה”הודאות" של סלאנסקי וחבריו מטילות צל עוד יותר כבד על המפלגה הקומוניסטית ועל המשטר הקומוניסטי? וכיצד סומכים אנשי “על־המשמר” על “הודאות” אלה? הן זה רק לפני שנה־שנתיים נשאו אנשי מפ“ם את קלמנטיס על כפיהם. וד”ר סנה אף תבע מאיתנו שניתן כבוד לקלמנטיס ונבחר בו לראש עצרת או“ם. ואנחנו אמנם הרימונו על נס את העזרה שהוא נתן בזמנו, יחד עם שר־החוץ הנוכחי שירוקי וראש ממשלת צ’כוסלובקיה – זאפוטוצקי – לישראל במלחמת קוממיותה. כלום אין אנשי מפ”ם, כציונים וכנאמני “הסוציאליסם המהפכני”, חייבים להגן על ישרם וכבודם של קומוניסטים אלה, כשם שהם מגינים על חברם אורן – אם הגנתם היא הגנה על אמת ועל מצפון, ועמדתם היא עמדה עקרונית? בכל אופן הם לא יכחישו שרודולף סלאנסקי היה קומוניסט לא פחות מאורן.

אני רוצה להוסיף מלים אחדות מדוע איני בא בטענה לאנשי “קול־העם”. לפני שנתיים וחצי (3.1.50), כשדנו בכנסת על בעיית ירושלים, עלה על הבימה חבר־הכנסת אֶרם ואמר: “בטרם אעבור לסקירת שר־החוץ, ארשה לעצמי לצטט שני פסוקים באזני חבר־הכנסת מיקוניס. פסוק אחד מ”קול־העם": “בינאום ירושלים היא מזימה אימפריאליסטית של סוכני טרומן ובאֶוין”. פסוק שני, שנתפרסם לאחר זמן קצר, כעבור שבועיים, באותו “קול־העם”: “הדרך המעשית והצודקת ביותר לפתרון בעיית ירושלים כחלק מהפתרון הדמוקראטי של בעיית ארץ־ישראל זהו בינאום ירושלים”. “איני מחויב להסביר – הוסיף ארם, – כיצד חבר־הכנסת מיקוניס יכול ללמוד מפסוק אחד על השני” (דברי הכנסת III, עמוד 407).

כשגמר אֶרם לקרוא שתי ציטטות אלה מדברי מק“י באותו ענין, פרץ צחוק על ספסלי מפ”ם. אומר את האמת שתמהתי קצת על “צחוק מפ”מי" זה. כלום אינם יודעים אנשי מפ“ם שחובה קדושה מוטלת על כל קומוניסט נאמן לענות אמן, בלי כל הרהור ובלי כל סייג, לכל מה ששומעים מפי הגבורה, גם אם היום משמיעים לו ההיפך ממה שהשמיעו אתמול? כי הרי אין הקומוניסט רשאי לחשוב בעצמו, אין הוא רשאי להיות נאמן לעצמו, אין הוא רשאי להתחשב עם עובדות, עם מציאות, עם אמת, עם מצפון – אלא הוא מצוּוה ועומד לענות אמן על כל מה שמצווים עליו השליטים. – כי הקומוניסם מיוסד על שני צווים: 1) נאמנות לקו, ויהא הקו אשר יהיה, ויהא היום ההיפך מאתמול, ומחר – ההיפך מהיום; 2) המטרה מקדשת את האמצעים, כל האמצעים, בלי יוצא מן הכלל, לרבות עלילות־שוא, זיופי ההיסטוריה, סילוף האמת, סיסמאות־רמיה ורצח, הריגת אנשים חפים מפשע, – כשזה דרוש להגברת כוח השליטים, או לכסות על כשלונותיהם. מק”י נאמנה לשיטה זו, וכשמצווים עליה להצביע בעד בינאום ירושלים – היא תעשה זאת ללא כל הרהור והיסוס, כשם שפק"פ, קודמתה, לא היססה לתמוך בטרור האנטי־יהודי של המופתי, על פי צו מגבוה. ואם מחר יגידו לה שעליה להתנגד לבינאום ירושלים – לא תתקשה אף לרגע להוקיע את דורשי הבינאום כמחרחרי מלחמה וכסוכני האימפריאליזם, כשם שעשו אתמול ההיפך מזה.

כשהקומוניסם יכּנס בברית עם היטלר – יפסיקו כל התקפותיהם על הנאצים, ויכוונו כל החצים בסוציאליסטים שנואי־נפשם, ואם ה“קו” ישתנה – יודיעו בלא כל נקיפת־לב שמעולם לא נכרתה ברית בין ריבנטרופ לבין מולוטוב, ורק מחרחרי המלחמה וסוכני האימפריאליסם בדו עלילה זו על ברית־המועצות. עם אנשים אלה אין להיכנס לשום ויכוח, כשם שאין להתווכח עם תקליט. ואם אומרים לאנשים אלה דברים מפי הגבורה: מנהיגי הקומינטרן, חבריו של לנין, ראשי המהפכה הרוסית, ותיקי הבולשביקים, ראשי התנועה הקומוניסטית בבולגריה, בהונגריה, ביוגוסלביה, בצ’כוסלובקיה, ברומניה – נתגלו כבוגדים, מחבלים, מרגלים, סוכני האימפריאליסם, מרצחים, וכי כולם “הודו” באשמתם מרצונם הטוב – יקבלו את הדברים בלי כל היסוס ויחזרו על כל העלילות המחרידות האלה באופן מיכני, בלי כל פקפוק וסייג, ובלי כל יוצא מן הכלל.

בשנת 1923 הייתי במוסקבה לרגל התערוכה החקלאית שנערכה שם. עשיתי שם כשלושה חדשים. ביקרתי בכמה מקומות: במשרדי האיגודים המקצועיים של הפועלים, במשרדי הממשלה, במקומות ציבוריים, בגנים, בבתים פרטיים. בכל מקום ובכל משרד נמצאו שתי תמונות: אחת של לנין, והשניה – לא של האיש שכולכם חושבים עליו ברגע זה, אלא של טרוצקי. לא היה מקום ממשלתי, ציבורי ופועלי ופומבי, ששתי התמונות האלה לא התנוססו זו ליד זו. וכשאני קורא עכשיו בספרות הקומוניסטית תולדות הימים ההם, ורואה תמונות וציורים מהתקופה ההיא – רואה אני שוב שתי תמונות מתנוססות יחד, אחת של לנין, והשניה – לא של טרוצקי, אלא של האיש שאתם חושבים עליו ברגע זה. ואני בטוח שאם אשוחח עם קומוניסט שגדל ונתחנך לאחר 1923 ואספר לו ממראה־עיני משנת 1923 – לא יאמין לי, לא יוכל להאמין לי. כי כל ההיסטוריה שהוא למד ממקורות קומוניסטיים היא ההיפך ממה שהיה, והוא יודע שטרוצקי לא היה חברו של לנין, אלא מי שרצה לרצוח את לנין, וגם למגר את המשטר הסובייטי בעזרת הצבא הגרמני בימי בריסט־ליטובסק, כמו שאחד מאנשי מק“י הכריז פה בכנסת שהברית בין ריבנטרופ ומולוטוב, בין היטלר וסטאלין לא היתה מעולם. המטרה מקדשת האמצעים. ואם מיקוניס, דרך משל, לא ישוב לארץ אלא יובא לפראג ויעמוד אף הוא למשפט בעווֹן עזרה לישראל בימי מלחמת השחרור, – כסוכן האימפריאליסם האמריקאני וכשותף למחבל ולמרגל קלמנטיס ו”יודה" על פשעיו, – הריני בטוח שחבריו כאן לא יפצו פה ולא יסתייגו, אלא יסתמו הגולל על ה“מחבל” וה“מרגל” מקרב מפלגתם, כשם שעושה זאת המפלגה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה ביחס לחבריה היא. התנהגות המפלגה הקומוניסטית מעוררת תמהון וחרדה בלב איש שלא כבה בלבו זיק־המצפון האחרון. אבל יש בה, בהתנהגות זו, לפחות שיטה ברורה ומובנת. ומק“י מתנהגת כמו שמתנהגת המפלגה הקומוניסטית בצ’כוסלובקיה, בבולגריה, ובשאר ארצות הגוש הסובייטי. איש מאנשי מק”י לא יאמר לאחר משפטו ו“הודאתו” של מיקוניס: כולם חייבים מלבד מיקוניס. אמנם איני בטוח אם איש מאנשי מק"י יסכים עכשיו לנסוע מפה לצ’כוסלובקיה, אבל הם לא יפלו בין חבר שלהם מישראל ובין חבר של מפלגה קומוניסטית אחרת שיעלה לגרדום לאחר “משפטים” אלה. הם לפחות הגיוניים ועקביים.

קשה לאיש, שלא איבד עשתונותיו ולא נסתלק ממנו מצפונו, להבין כיצד קרה שכמעט כל מנהיגי הקומוניסטים הוותיקים, – ולא רק בצ’כוסלובקיה אלא בכל שאר ארצות “הדמוקראטיה העממית” וכן גם בברית־המועצות – נתגלו כעבור עשרים־שלושים שנה של פעולה קומוניסטית בתוך המפלגה ובראשה – כמרגלים, רוצחים, סוכנים זרים; וכיצד הצליחו במשך זמן רב להוליך שולל כל חבריהם ותלמידיהם, ולעמוד בראש מפלגה אשר עמלו בסתר למַגרה? האפשר אחרי כל זה להאמין אף באחד מהמנהיגים הקומוניסטיים? מי יערוב שמחר או מחרתיים לא יתגלו אף הם כבוגדים ומרגלים? או שמא כל התנועה הזאת בנויה על תרמית ותככים? שמא משהו בעצם המשטר הקומוניסטי רקוב ביסודו? כלום טוב משטר כזה ומשפטים כאלה לצ’כוסלובקיה? הרצוי לעולם משטר שאינו יכול להתקיים מבלי להפוך את יוצריו ונאמניו לחבר פושעים ובוגדים ומרגלים? על כל השאלות המרות והאיומות הללו אין אף תשובה אחת או רמז לתשובה ב“על־המשמר”. להיפך, מפ“ם ועתונה שופעים גם עכשיו נאמנות מלאה וגמורה למשטר הקומוניסטי ול”משפטים" הקומוניסטיים. הסייג האחד הוא באשמת אורן. רק ביחס לאורן שגה המשפט והמשטר.

ואני שואל: אם משטר זה ומשפטים אלה טובים לצ’כוסלובקיה – מדוע אינם טובים לישראל? ואם בצ’כיה מחרימים ואוסרים את כל המפלגות הציוניות, וגם את מפ“ם, באשר הן סוכני האימפריאליסם והבורגנות הריאקציונית היהודית, רפורמיסטים, טיטואיסטים וטרוצקיסטים וכו' – מדוע זה יהיה מוּתר וטוב בישראל? אם בגלל עזרה לעליה לישראל מעלים על הגרדום את ראשי הקומוניסם בצ’כוסלובקיה, ובתוכם גם אלה שהתנגדו לעזרה זו, כמו סלאנסקי, – מדוע יתירו עליה לארץ, כשיוקם פה משטר של “דמוקרטיה עממית”? אם הציונות היא פשע וכל עזרה לציונות היא פשע, מדוע לא יעקור הקומוניסם השליט והמנצח את ה”פשע" הזה משרשו. – והפשע הציוני בשרשו הוא המעשה החלוצי בארץ זו.

כבר עמדתי על הצד האנושי של תגובת אנשי מפ“ם ועתונם ל”משפט". ועכשיו אעמוד על הצביעות היהודית.

במשפט פראג – וזהו החידוש המחריד של משפט זה – התעללו ביהודים באשר הם יהודים, התקלסו במוצא היהודי של הנאשמים, הציגו לראווה מבטאם היהודי, הוקיעו קשריהם עם יהדות העולם, גוללו תמונה מ“זקני ציון”, גירו את האינסטינקטים השפלים ביותר שבקרב האנטישמיות הצ’כית. הנאשמים אשר התנכרו כל הזמן ליהדותם ושינו שמם שיש לו צלצול יהודי, הוקיעו שמותיהם הקודמים לשמצה, כאילו רק קומוניסטים יהודים שינו שם־משפחתם שבא להם בירושה, והוצגו לראווה השם היהודי והמבטא היהודי. “על־המשמר”, העתון של המפלגה הדוגלת בחלוציות ציונית ובמהפכנות, לא הגיב אף במלה אחת נגד ההתעללות וההשמצה האנטישמית. המתירה מפ“ם לקומוניסם, ל”סוציאליסם המהפכני" להיות אנטישמיים? איך לא נחרד עתון זה לגילוי אנטישמי זה במשפט פראג?

זכורני את המשפט נגד אנשי פ.ק.פ. (השם הישן של מק"י) שנתבעו לדין על־ידי הסתדרות העובדים. הדבר היה בנס־ציונה בשנת 1932. חבורה של “פראקציונרים” כפי שקראו אז לקומוניסטים, מיוצאי “השומר־הצעיר”, ערכו מלחמה נגד כניסת חברי הקיבוץ המאוחד ופועלים יהודים אחרים לנס־ציונה. הקומוניסט מונסטור, שלפי דבריו היה ארבע שנים בקיבוץ השומר הצעיר בגליציה ושנה אחת בקיבוץ הארצי בארץ, הודיע במשפט בגלוי ובלי כל הסוואה וטשטוש, שליהודים אין זכות לבוא לארץ ואין להם זכות לעבוד בה, אם כי לכל אדם יש הזכות להגר מארץ לארץ כרצונו, ולכל אדם יש הזכות לעבוד. הוא קבע, שהמוּתר לכל אדם בכל ארץ – אסור ליהודי בארץ־ישראל. והנימוק: היהודים אינם מהגרים, אין ליהודים צורך לבוא לארץ. כל יהודי הבא לעבוד בארץ, בכפר או ביער, הוא עושק ומנשל, אפילו כשהוא מעלה את השכר ויוצר תנאי־עבודה יותר טובים. השכר הגבוה שמקבל פועל יהודי אינו אלא שוחד שמשלמת לו הבורגנות היהודית למען ישרת אותה. קבלת שכר גבוה על־ידי פועל יהודי אינה אלא קוֹרוּפציה. וכששאלתי את מונסטור אם גם הוא מקבל שוחד ומשתתף בקוֹרוּפציה – ענה בחיוב. מונסטור היה מוכן לנבל את עצמו, ובלבד שיוכל לנבל על־ידי כך, – בלי־ספק בפקודת מישהו מגבוה, – את המפעל הציוני והסתדרות העובדים בארץ.

חבריו של מונסטור, אשר במלחמה נגד “כיבוש־העבודה”, כפי שקראו אז למאמצי העולה היהודי להיכנס לעבודה חקלאית, נעזרו בפועלי־ציון שמאל, לא חסו על תומכיהם השמאליים, ובכרוזים שהפיצו אז נגד הסתדרות העובדים ונגד התנועה הקיבוצית לא הפלו בין “ימין” ו“שמאל” בהסתדרות. והנה קטע מהכרוז: “…ההסתדרות מגייסת את מחנותיה הפאשיסטיים מהקיבוצים והקבוצות השונים להתקיף את הפועל הערבי. חברים, אל תפלו ברוחכם, ואל תיבהלו מאמצעי הטרור, ממאמרי ההסתה הפרובוקאציוניים של “דבר” ושל פועלי ציון שמאל. בצרו והרחיבו את חזית־המלחמה נגד ההנהגה הפאשיסטית של ההסתדרות ונגד כנופיות הקיבוצים הפאשיסטיים עוזריהן, למלחמה נגד כיבוש העבודה, נגד העליה ונגד כל מגיניה ומטיפיה מימין ומשמאל”. השמצה קומוניסטית זו, שנשמעה בארץ לפני עשרים שנה, אינה שונה בהרבה במהותה ובסגנונה מההשמצה שנשמעה ב“משפט” פראג. ואין פלא שאנשי מק“י אינם מוצאים כל דופי בהסתה האנטישמית שנשמעה בפראג. הם לפחות נאמנים לעצמם – ולבעליהם. כשאלה הדוגלים בשוויון העמים ובשחרור העמים מַפלים לרעה את היהודים ובמשפט מבוים מפיצים רעל אנטישמי בקרב העם הצ’כי הנאור, ממלאים אנשי מק”י פיהם מים, ואינם מוחים אף במלה אחת נגד האופי האנטישמי של משפט פראג (קריאות־ביניים מספסלי מק"י: מפני שאין אופי כזה שם). קריאות־ביניים אלה אופיניות הן. הן באות רק משורות מק“י. המפלגה הקרובה להם – שותקת. אין לה אומץ־לב לקום פה ולהעיד שבמשפט פראג לא היו גילויי אנטישמיות, אבל בעתון שלהם, – בו הגיבו אחרי שיקול ודיון ממושך על המשפט, לא מצאו אף מלת גנאי אחת לאופי האנטישמי של המשפט הזה, להסתה הפרועה נגד היהודים באשר הם יהודים; הם גם לא יכלו לסמוך בזאת על עתונים אחרים, כי הם משגיחים על כך שהנוער שלהם לא יקרא שום עתון אחר, ושאיפתם היא שחניכיהם ישאבו כל ידיעותיהם רק ממקורות מפלגתיים סגורים ו”בטוחים“, ולא ישמעו חס־וחלילה דעה מתנגדת, כנהוג בארצות “הדמוקראטיה העממית”. ונשאלת השאלה: מדוע לא ראה עתון “על־המשמר” חובה לעצמו להגיב על הגילויים האנטישמיים של משפט פראג? היכן אומץ־הלב המהפכני והכבוד היהודי של דוברי מפ”ם?

במשפט פראג הציגו את היהודים סלאנסקי, אבריאל, שרת, מורגנטאו, אורן ועוד כמפלצת בינלאומית, ככנופיית שודדים מחוסרי־מולדת, המתנכלים לנצל ולרושש הארץ הצ’כוסלובקית המסכנה, להוציא מתוכה רכושה, לרמות ולהונות אותה בבריתות מסחריות וכו'. “על־המשמר” אינו מוצא כל דופי בהצגה אנטישמית זו.

על מה מגן העתון? – על שנים: על אורן ועל הציונות. הוא אינו מגן על הקומוניסטים האחרים שנאשמו לשוא, אינו מגן על יהודים אחרים. דבר זה אומר דרשני.

ואעמוד קודם כל על גניבת־הדעת שיש בהגנה זו על הציונות. על־ידי “על־המשמר” נוצר רושם כוזב כאילו זו הפעם הראשונה שהציונות נתקפת על־ידי קומוניסטים, כאילו זהו החידוש שנתחדש בבית־מדרשה של פראג. אולם בטוחני שאנשי מפ“ם יודעים כמוני שהקומוניסם לוחם בציונות מאז ומתמיד, ולא באגף ציוני זה או אחר, אלא בציונות כולה, בלי כל הבחנה בין ימין ושמאל, בין בעלי־בתים ופועלים; ובכל ארץ שבה נשתלט הקומוניסם, נאסרו כל המפלגות והתנועות הציוניות, ומפ”ם יכולה להתקיים אך ורק בארצות שמחוץ לגוש הסובייטי.

לפי האֶנציקלופדיה הסובייטית – המוסד העליון של המדע הקומוניסטי, המוצא על־ידי ממשלת ברית־המועצות ובפיקוח המנהיגים העליונים של המפלגה הקומוניסטית הרוסית – מוגדרת התנועה הציונית כ“זרם ריאקציוני בורגני לאומני”, וההסתדרות הציונית העולמית (לא מפלגה זו או אחרת, אלא ההסתדרות בשלמותה) מוגדרת כהסתדרות ריאקציונית, וד“ר וייצמן מתואר כסוכן האימפריאליסם הבריטי, אשר בעזרתו ניצלה אנגליה את הציונים כמשען לשלטונה הקולוניאלי בארץ־ישראל, ולאחר שנחלשו עמדות אנגליה – התחיל וייצמן משרת את האימפריאליסם האמריקני, ו”לפי הוראות האימפריאליסטים האמריקנים מבצע וייצמן מדיניות של דיכוי העובדים היהודים והמיעוט הלאומי הערבי, וכמו כן, לפי הוראות אלה, מחניק וייצמן כוחות השלום והדמוקראטיה בפנים ישראל".

דברים אלה לא במשפט מבוים נאמרו, ולא לצורך מקרי ומקומי – אולי של משטר נכשל, אלא באורגן המדעי העליון של ברית־המועצות והקומוניסם העולמי. ולפי קביעה זו של המדע הקומוניסטי – או שאנשי מפ“ם הם כוחות השלום והדמוקראטיה הנחנקים על־ידי וייצמן, הפועל לפי הוראות האימפריאליסטים האמריקנים, או יש להאמין לדברי מפ”ם בהספדם על וייצמן שהם מזדהים עמו. בכל אופן ידוע שהם חברים לאותה הסתדרות ציונית “ריאקציונית”, ושייכים ל“זרם הריאקציוני הבורגני הלאומני” הנקרא בשם ציונות, והרי הם, יחד עם וייצמן, מדכאים את “כוחות השלום והדמוקראטיה” במדינת ישראל.

יחס זה של הקומוניסם לציונות, להסתדרותה, למנהיגיה ולחבריה ידוע לאנשי מפ“ם, לא פחות מאשר לי. והם יודעים שיחס זה נקבע לא באנציקלופדיה שהופיעה לפני שנתיים, אלא הוא קיים ועומד מאז השתלט הקומוניסם בחלק חשוב של העולם. הם יודעים כמוני שאנשי מק”י במלחמתם נגד הציונות אינם אלא עושי רצונו של הקומוניסם העולמי, וכשהם, אנשי מפ“ם, מעמידים פנים כאילו רק מק”י אחראית לשׂטנה הציונית, ולא הקומוניסם, אינם אלא מרמים את עצמם ואת האחרים. וכשהם משננים לנוער שלהם, שהקומוניסטים הרוסים והאחרים צודקים בכל ורק הקומוניסטים היהודים טועים ומטעים ביחס לציונות, מן ההכרח שהנוער יגלה את המרמה שבטענה זו. לא מק"י נלחמת בציונות, ולא במשפט פראג נתגלה יחס עוין לתנועה הציונית – אלא הקומוניסם בכללו שולל את התנועה הציונית כל השנים ובלי הרף, ובמקום שידו מגעת הוא מחניק אותה, גוזר על קיומה ומחסל אנשיה. ואין זו אלא צביעות וגניבת־דעת פוליטית להעמיד פנים כאילו במשפט פראג נתקפה בפעם הראשונה התנועה הציונית על־ידי משטר קומוניסטי.

צביעות מפ“ם רצופה צביעות כפולה – גם צביעות קומוניסטית וגם צביעות ציונית. אין זו צביעות אובייקטיבית. אני בטוח שחלק מאנשי מפ”ם מאמינים במה שהם אומרים (איני יכול להגיד זאת על כולם, כי ישנם בקרב מפ"ם אנשים הרואים עצמם כבר עכשיו כמנהיגי היבסקציה, אם כי יש להם מסורת להימצא במפלגה אחרת מטעמים תכסיסיים), אבל ישנם חברים לא־מעטים במפ"ם שהם באופן סובייקטיבי רואים עצמם קומוניסטים, אם כי הקומוניסטים הנאמנים מלגלגים עליהם ורואים אותם כפי שהם רואים את כל שאר הציונים – כסוכני האימפריאליסם, מחרחרי מלחמה, ריפורמיסטים, טיטואיסטים, טרוצקיסטים, פאשיסטים ומדכאי מעמד העובדים וכוחות השלום והדמוקראטיה בעולם. הצביעות שאני מדבר עליה – היא צביעות אובייקטיבית, צביעות במעשים, בעמדה, בחינוך, בפעולה. וצביעות זו גרועה ומסוכנת מצביעות שהיא סובייקטיבית בלבד.

איני חושש לנזק לקומוניסם מהצביעות הקומוניסטית של מפ“ם. לצערי, הוא לא ינזק. להיפך. הקומוניסם המלגלג על “הסוציאליסם המהפכני” של מפ”ם, ורואה בו אחד הגילויים של פאשיסם, טרוצקיסם וכו' – יודע לנצל חולשות “הסוציאליסטים המהפכניים” האלה ולעשותם כלי־שרת לסיסמאות־רמיה שלו, כגון “חזית־פועלים אחידה”, “שלום ודמוקראטיה” וכדומה. הקומוניסם חודר בעזרתם לשכבות הנוער בישראל ולעולים הבלתי־מחונכים, ועל־ידי ביוּם “הפגנות רעב” ושביתות פראיות הם מנסים לשבור את הכלכלה הישראלית ולהטיל אימה על יהודים בארצות הגוש הסובייטי שיסתלקו משאיפות העליה לארץ.

אולם בצביעות הציונית יש סכנה חמוּרה ורצינית, כי היא משמשת קרקע נוח ליבסקציה להרחיב השפעתה בקרב הנוער, הפועלים והמוני העולים. כפירה גלויה בתקוות העם היהודי ובעצמאותו לא תיקלט בנקל במדינת ישראל – הסדן של ההגשמה הציונית. המליצות הציוניות של אנשי מפ“ם, הדיקלומים על חלוציות ועל עליה ועל עצמאות, – שיש בהם נימה סובייקטיבית כנה, אלא שהם מתרוקנים מכל תוכן ממשי בגלל האדיקות במחנה “הסוציאליסם המהפכני”, כלומר בגוש הסובייטי – הם שלב ראשון לשמד הרוחני שגילויו הבולט בימינו הוא היבסקציה. אנשי מפ”ם, הנאמנים לתורת הקומינפורם המסלפת דמות העולם, חייבים להתנגד לכל נסיון של ידידות עם אותם חלקי העולם, שיש לנו אליהם גישה חפשית, והיהודים בתוכם יש להם מידה ידועה של חופש להשתתף בבנין המדינה ולעזור לבטחונה. עליה ובטחון, אשר גם אנשי מפ"ם נשבעים להם, אינם אפשריים בלי יהודים מהחוץ, בלי הון מהחוץ, בלי מזון מהחוץ, בלי חומר גלמי מהחוץ, בלי מכונות ומכשירים ונשק מהחוץ, בלי מומחים ואפשרויות־לימוד בחוץ. עוד אין לנו כל אפשרות לייצר בעצמנו טראקטורים, כלי־רכב, מכונות, ספינות, תותחים, מטוסים, ואף לא מזון די צרכנו. אין לנו עדיין מקורות פנימיים של ברזל, עץ, נחושת, רפואות ועוד. ואין לנו מטבע־החוץ הדרוש לקנייתם. יהודי רוסיה אינם יכולים לעזור לנו כמלוא הנימה. לא מפני שאינם רוצים ואינם מעונינים. והוא הדין יהודי הונגריה ורומניה ושאר ארצות “הדמוקראטיה העממית”.

בכל הארצות האלה נחרם הרכוש היהודי, נחנקה התנועה הציונית, נאסר על היהודים המקומיים כל קשר עם בני עמם בעולם ובמדינת ישראל. שני מיליונים יהודי רוסיה אינם יכולים לצאת. ושוב, לא מפני שאינם רוצים. גם היהודים בארצות אחרות כפופים לרצון העמים והמדינות שבתוכם הם יושבים. ואם אמריקה ואנגליה ותורכיה ודרום־אפריקה ינהגו ביחס ליהודים מנהג רוסיה – אף הם לא יוכלו לנקוף אצבע למען ישראל. ולמען הפעיל עליה יהודית ועזרה יהודית לעליה ולבטחון – יש צורך להפעיל לא רק את היהודים בגולה, אלא גם ליצור אקלים ידידותי בארצות שבהן יושבים היהודים. ומי שמשמיץ, על פי תורת הקומינפורם, את כל הארצות, שאינן כפופות לגוש הסובייטי, ורואה בכל יחסי ידידות איתם – פשע נגד “הסוציאליסם המהפכני”, ורוצה להנחיל תורה זו לכל ציבור הפועלים, לכל הנוער, לכל העם, לכל התנועה הציונית, מַכרית בפועל כל סיכוי לעליה ולבטחון; ואם מפ“ם מאמינה באמת בתורת הקומינפורם (גם אם אינה מקבלת את התורה האנטיציונית שלו) ומנסה להנחיל אותה לנוער ולעם – היא למעשה שוללת כל אפשרות של עליה ושל בטחון, כי בלי היהדות שבתוך העולם המנואץ על־ידי הקומינפורם, ובלי הרצון הטוב של הממשלות והמדינות אשר הקומינפורם מכריז עליהם מלחמת־השמד (לפי שעה – רעיוני) – אין לקיים עליה ובטחון, והמליצות הציונית של מפ”ם מתרוקנות מכל תוכן ממשי, וביודעים או בלא־יודעים הן משמשות כהסוואה לתורה היבסקית, וממדרונה של מפ“ם לתהומה של מק”י, אין כל מנוס ומפלט.

כי לא יתכן לנקוט זמן רב באיפה ואיפה: להצדיק את אורן ולהרשיע את סלאנסקי; לכפור ב“הודאות” האחד ולקבל “הודאות” השני; לדחות העלילות השפלות נגד וייצמן – ולקבל אותן העלילות לגבי ראשי עמים דמוקראטיים אחרים; להצדיק עצמאות ישראל המושפלת על־ידי הקומוניסטים, ולנאץ עצמאות יוגוסלביה, אף שהיא קומוניסטית; להודות בהשמצה הקומוניסטית נגד כל התנועות והארצות החפשיות בעולם – ולסתור השמצה זו כשהיא מכוּונת נגד התנועה הציונית. אם הקומוניסם צודק ביחס לכל העמים, אי־אפשר שלא יצדק ביחס לעם היהודי. זוהי המסקנה המוכרחת הנובעת מהאמונה בתורת הקומינפורם.

וכשם שאין קיום לאיפה ואיפה בשטח הרעיוני, כך אין קיום לבוכהלטריה הכפולה של מפ“ם בשטח המעשי. אף כאן הצביעות מנקרת את העינים: אי־אפשר לנאץ פעולת ממשלת ישראל להשיג עזרה אמריקנית – וליהנות מעזרה זו: השגת טראקטורים ומכונות מאמריקה על־ידי ממשלת ישראל למען המדינה כולה – היא פסולה, אבל משקי מפ”ם רשאים לקבל הטראקטורים הפסולים. שליחת חיילינו להשתלם באנגליה או באמריקה – זוהי השתעבדות לאימפריאליסם אמריקני. אבל קיבוצי מפ"ם רשאים לשלוח את חבריהם ללמוד באנגליה ובאמריקה. צביעות ציונית וכפילות זו לא תאריך ימים. צביעות זו אינה חדשה בחוגי השומר הצעיר. מקודם קראו לה בשם יותר מצלצל ומוסווה: “סתירה טראגית”. הם המציאו את התורה על הסתירה הטראגית בין הציונות ובין הסוציאליסם. סתירה זו קיימת רק בין ציונות מליצית ובין סוציאליסם מסולף.

משפט פראג שפך אור אכזרי על “סתירה טראגית” זו. הצביעות הקומוניסטית לא רימתה עד עכשיו אף קומוניסט אחד. הציונים, שהוכרזו על־ידי הקומוניסטים כ“אספסוף מתועב של בוגדים, לאומנים, קוסמופוליטים ופושעי מלחמה” כוללים בתוכם גם חברי מפ“ם. משפט פראג אולי יסייע לכך שהצביעות הציונית אף היא לא תוליך שולל עוד אף ציוני אחד, – ואולי גם לא את אנשי מפ”ם עצמם.