(בדיחותא)
מי בעירנו עיר ז-ק לא ידע את יעקב בער החזן פנים אל פנים או מי לא שמע את שמעו? קומתו דמתה לננס, גבנונים לו מפנים ומאחור, ראשו העגול ככדור שכן רבץ בין שני כתפיו וצוארו היה כלא היה; חוטמו שרוע ושניו העליונות עקומות וגדולות מאד עד כי נתעו מן השפה ולחוץ; עינו הימנית הכתה בעורון והשמאלית החלה כהה וכמו תמק בחורה, ובכל זאת אהוב ורצוי הוא לכל יודעי נגן ומביני שירה וזמרה, כי קולו כקול החליל וכקול המצלתים יחד. על זאת אעידה לי עדים נאמנים את כל בני עירו אשר הקשיבו נעים זמרותיו עת שר במקהלות “ממקומך”. ובטרם החל לשיר “מתי תמלוך בציון” הרבה מנגינותיו בטעם בני תוגרמה ובני קדר עד כי נבהלו כל השומעים, הקשיבו רב קשב, שפת לא ידעו שמעו וילבשו חרדת קדש.
אין אזן אשר לא נמלאה משמוע ואין פה אשר לא נסה לשאת רנתו על דל שפתיו ולהרעים בקול כמוהו. מהנערים המנצחים בנגינות ברחובות קריה בצאתם בערב לחפשי “מחדר כלאם” עד הזקנים הפוצחים רנה בליל התקדש השבת, בשבתם מאחורי התנור אחרי אכלם לשבע והומים כדֻבים עד כי תאחז התנומה שמורות עיניהם, והמית שפתותיהם עוד לא חדלה; כלם מעוים פניהם, כלם מעקמים שפתיהם, כלם מרחיבים נחירי אפם, כלם פוערים פיהם, וכלם מנפחים את גרונם כדוד נפוח ומשימים ראשי אצבעותיהם בקנה צוארם, אך לשוא! יעקב בער החזן הוא אחד ואין שני לו.
וליעקב בער החזן אשה ושמה חולדה. היא גבוהה משכמה ומעלה מכל רעותיה, ותתראה בעבי גבי מגנה כגבור ערוך למלחמה; פניה ארוכים, מצחה רחב ונסב למעלה, חוטמה ארוך כחוטם הנשר, שפתה העליונה עבה כעוגה הפוכה ונחירי אפה מתנפחים תמיד כמו לא תחדל רגז. אף סביבות עיניה אימה כי גבות ארוכות ושחורות להן וכמו גבותן מלאות עינים.
ועל האשה הגדולה הזאת עברה רוח קנאה ותקנא את בעלה כי ימעל בה מעל וישא עיניו אל רעותה שרה העגונה היושבת אתם בבית אחד. ושרה העגונה היא אשה דלה ורזה, דקת הבשר ורעת המראה, פניה כפני אשה מצרה. עיניה נמקות בחוריהן ולשונה תמק בפיה מזלעפות רעב ומעצר רעה ויגון. כי זה שלש שנים עזבה בעלה, אותה וששת ילדיה, בערום ובחסר כל ורק לשמע אזן שמעה כי נסע לארץ רומניה, ועד היום ההוא עקבותיו לא נודעו. העגונה הזאת עובדת כל היום עבודתה בזעת אפים, היא תופרת כתנות במחיר ותטוה בתי רגלים מעשה רשת להשתכר די כלכל את ביתה ובדמעותיה תמסה מלאכת כפיה, עד כי עששו עיניה מבכי על בעלה אשר בגד בה בגד בוגדים והיא נצרתהו תמיד כאישון עינה.
אם “לאמת”, לא לשוא משכה חולדה על בעלה קו של חשד. הלא אישה, אישה הוא כדת משה וישראל, ולה הצדקה לשפוך עליו לעג כמים גם חרפות ונאצות, ועמה המשל ופחד למרר את חייו אף על לא חמס עשה, ובכן מדוע תמאן שרה העגונה הכלם בשמעה ריבות שפתיה תאנה בשברון מתנים?
אף מצח אשה זונה לזאת העגונה להגיד לא בסתר כי חולדה נותנת את פיה לחטיא את בשרה. הלא כה דברי העגונה “הן לוּ ישוב אישי אלי כי עתה רחצתי את רגליו ובתאות נפש שתיתי את מי הרחצה” ומי שמע כזאת מפי בת ישראל מצניעה לכת? היא לא תדע בשת להביע אהבתה אל אישה באמר ודברים, וכדי בזיון וחרפה.
ומבלעדי זאת אף החזן העמיק סרה, כי בעת אשר אשתו התקוטטה עם העגונה ותכעיסנה גם כעס לבעבור הרעימה, הנה אז נמס לבו בקרבו לקול בכית העגונה וימהר לנחמה מיגונה ולהפיח תקוה בלבה כי עוד ישוב בעלה אליה ונסו יגון ואנחה.
כדברים האלה דבר יעקב בער החזן על לב שרה הנוגה והשוממה, העזובה ועצובת הרוח, וחולדה שמעה מוסר כלמתה ותתגעש ותתעבר.
ולענות נפש חולדה ולמצוקת לבבה אין קץ בהתגעשה כים נגרש ופיה מלא אלה, נאצות וגדופים אין מספר, ובעלה ישב דומם וינענע ראשו. גם אם נחר גרונה בקראה ותרגז תחתיה הוא כרחל נאלמה לא פתח פיו. ורק בראותו כי היא כבר העירה עליו כל חמתה וכמעט נחה מזעפה, כי כמעט נלאתה לקלל ולחרף, אז החל הוא לשיר בקול נעים וערב, בקול חודר כליות ולב, כמו לא אליה ישים לבו ורק מהגמרא השגורה על פיו ילמוד: תניא אמר ר“ג פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על ת”ח שבה ומנו ר“ע וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה אמרתי לו בני מי העלך? אמר לי דף של ספינה נזדמן לי ועל כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. מכאן אמרו חכמים אם יבאו על אדם המים הזדונים, מים שאין להם סוף, מפי אשה רעה, ינענע להם ראשו”.
בכל עת אשר שמעה חולדה את הדברים האלה מפי בעלה, והיא לא ידעה אף לא הבינה את פתרונם, בערה בה חמתה עד להשחית. אבל הפעם עלה חרון אפה עד מרום קצו ויעבור כל חק וגבול. כי לשרה העגונה בא מכתב מיד בעלה ובו יבשרנה כי תכון לקראת בואו הביתה בעוד ימים אחדים ויהפוך לה יגונה לששון ואבלה למחול. ויעקב בער החזן שמח שמחה טהורה וגלויה בקראו דברי המכתב ויקרא בששון לבב: הכי לא אמרתי לך בתי כי תשועתך קרובה לבוא וצדקתך להגלות, אם אך תנענעי ראשך לכל גל וגל שיבא עליך. נכון לבי בטוח כי גם אישך נטבע בים צרה אבל דף של ספינה נזדמן לו ועל כל גל וגל שבא עליו נענע לו ראשו.
עתה היתה מבוכת חולדה, וכהר מקיא אש וגפרית הרבתה שאון והמולה ותשבע שבועי שבועות כי אם לא יגיד לה פשר הדברים האלה אז תרעיש עולם ומלואו, תרגיז הארץ תחתיו, תציק לו ולא תתנהו השב רוחו. אבל החזן הנעים את זמרותיו כפעם בפעם רק כי עתה הוסיף וישר: "אמרתי באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים שאומרים “מים שיש להם סוף אשתו מותרת מים שאין להם סוף אשתו אסורה…”
אבל מדוע נאלמו פתאום המלים האחרונות על דל שפתיו ויחדל לשיר? ומדוע שב אחרי רגעים אחדים שחוק קל על שפתיו ופניו כמעט אורו?… עד מהרה התעשת אל לבו ויבאר את כל דברי ר"ג לפני אשתו, דבר לא נעדר. וחולדה הראתהו לדעת כי לא השה אלוה חכמה, כי נטתה אזן לשמוע בלמודים, ולמענה על דבריו התפרץ שחוק אדיר וחזק מפתחי פיה ותקרא בלעג שפתים: “הוי כסיל ובער! האמנם סוד כזה צפנת בלבך? הלא בכל לבבי ובכל נפשי הודיתי לאל הגומר עלי לוּ באו מים עד נפשך ולוּ נשארתי עגונה כל ימי חיי. וגם נפשי יודעת מאד כי לך לא יזדמן דף של ספינה ולא תנענע ראשך על כל גל וגל – בלתי אם ביבשה”.
כמעט רגע נבהל החזן למשמע אזניו אבל עוד אחת מעט וימחק בקרבו וישב אמריו לה במנוחת לבב: “אם אך בזאת חפצת ימלא ה' משאלות לבך כי טוב לי מותי מחיי”…
אחר הדברים האלה התהלך החזן ימים אחדים תפוש ברוב שרעפיו כמו יבקש עצה ותחבולה להציל את נפשו ולמצוא ישע ופדות אשר בהן ירוץ ונשגב כל הימים או לשום קץ לחייו ולחלץ מצרה נפשו…
ויהי ביום הששי לשבוע, בערב שבת אחר הצהרים, והימים ימי קיץ, וכל האנשים אשר נהרו כיום ביום אל נהר דניסטר לרחוץ במים את בשרם ראו גל של בגדי איש צבור כל היום על אבני הקלע המנפצות בקצה הנהר. המעיל משתרע כמצע מתחת ועליו המכנסים והכתנת והמגבעת והמנעלים והפוזמקאות והכסות בעלת ארבע הכנפות; ראָו כן תמהו כי האיש אשר הבגדים לו המה, נעלם מעיניהם ויבקש ולא נמצא.
צללי הערב כבר נטו ויקם שאון והמולה רבה בעיר. חדלה התפלה בבתי הכנסיות, שבת משוש השבת, כי כל בני העיר מנער ועד זקן טף ונשים, כלם רצו מבהלים ודחופים להכיר לדעת בגדי הטובע במצולת הנהר. ואולי עוד לא נדחה תושיה, אולי עוד לא אבד כל מפלט לו… בלב כלם נוססה רוח אמץ ותקוה להחיש ישע ופדות להאובד.
והמהומה גדלה עד למאוד בראותם כי הבגדים בגדי יעקב בער החזן, האהוב והרצוי לכל בני העיר. כלם ספקו כפים ויניעו ראש. ותתצב חולדה על שפת הנהר ותשא אבל ומספד, קינים הגה והי, על “הודה וכבודה” כי גלו ממנה, על “הדרה” כי נסע ועל “צבי חמדתה ונזר תפארתה” כי צללו כעופרת במים אדירים. גם כל המקוננות ויודעי נהי בכו ויילילו על שברה הגדול מני ים. ותרב תאניה ואניה בקרבם עד כי הקיפה יללתם את כל הנהר וישא גם הוא גליו ומשבריו ויקונן מרה בשאון דכיו…
אך פתאום, הה בהלה וזועה! כמוכה בשגעון התיצבה חולדה הכן ותקרא בקול איום ומוזר: “חדלו בכי ומספד! דף של ספינה נזדמן לו ועל כל גל וגל שיבא עליו ינענע לו ראשו!”
עדי רגע נאלמו כל הנאספים דומיה ויעמדו משתאים ונדהמים. דממה איומה שלטת מסביב, אין קול ואין צוחה בכל הפיות הפוערים בתמהונם, בלתי אם המית הנהר בשוא גליו ומשק קול הטחנה ורעש הגלגלים בבתי הרחים אשר מעבר להנהר המשתקשקים וסואנים, בהשתפך עליהם המים מן השקת ושבים אל הרהטים. וברגע ההוא נשמע גם קול ברמה, קול שירה וזמרה היוצא מהחורבה אשר על הגבע ממול הנהר, קול כקול החליל וכקול המצלתים יחד; קול כקול החזן בשפות בני תוגרמה ובני קדר בטרם החלו לשיר את “המתי תמלוך בציון”.
אי שפה אשר תעצור כח לתאר את האימה החשכה אשר נפלה על כל הנאספים? אי לשון אשר די מלים לה להביע את המבוכה ואת הזעקה, בנוסם כלם מנוסת חרב ובהתאמץ איש מרעהו ואשה מאחותה לקדם לברוח מן המהפכה? הן גם בבאם איש איש אל ביתו, והבית מלא אורה, לא קמה עוד רוח בהם. עוד צללו אזניהם כקול החליל וכקול המצלתים יחד ובלבם שקקו שפת בני תוגרמה ובני קדר המשיקות אשה אל אחותה כמשק גבים וכל מתניהם מלאו חלחלה.
ואמנם מי זה יתפלא וישתומם על זאת? הלא מעולל ויונק ועד איש שיבה הכל יודעים כי החורבה היא משכן לשדי שחת ושכנו בה בנות תפתה ושעירים ירקדו שם, ולב מי לא ירגז, בשר מי לא תאחז פלצות לזכר החורבה ההיא ויושבי בה? ועתה שמעו כלם באזניהם קול השעיר בקראו אל רעהו ובהשמיעו נגינות בקול כקול החזן להחריד כל לב. שומו שמים, שערו וחרבו מאד!
אולם כל החרדה הזאת מאפס ותהו נחשבה לְעֻמַת חרדת לב חולדה כעבור רגעים מספר, בראותה פתאם את בעלה החזן לפניה בבאו הביתה לבוש בבגדיו ויקרא בשמחת לבב: “הנה הודך וכבודך, הדרך, צבי חמדתך ונזר תפארתך שב אליך! שישי ושמחי אתו!”
לובן פני מת אודם תולע הוא ותנועת עלה נדף מפני רוח סערה מנוחה ושלות השקט היא בראותנו את פני חולדה ברגע ההיא וכל עצמותיה רחפו.
ובכל זאת לא אעשה בנפשי שקר לאמר כי חולדה התעלפה מפחד ולא נותרה בה נשמה. הן אשה חזקת לב היא, ואחרי רגעים אחדים, אחרי אשר התבוננה היטב בפני בעלה ותוכח לדעת כי אמנם חי חי הוא, התאוששה ותזעק בקול מצוה: אישי מי העלך?! והחזן ענה אותה בהשקט ובבטחה ויאמר: “קורה של ספון החורבה נזדמנה לי ועל כל גל וגל שהעלה הנהר מרחוק נענעתי לו ראשי – בדעתי כי לא עלי יעבור זעמו”.
לא ארכו הרגעים וחולדה הרחיבה עוד הפעם פיה כשאול ותאמר ליסרהו קשות על פשעו וזדונו, על מעלו ומריו. אבל עתה הפך יעקב בער החזן את פניו ואת ידו ויקרא בקול עז: הסי ודמי בת בליעל, פן ישקיע הודך וכבודך, הדרך, צבי חמדתך ונזר תפארתך, בחבל לשונך. הלא עתה נוכחתי לדעת כי ללב אשה אין חקר, כי לבה הוא מים שאין להם סוף, וכבר באה העת כי תנענעי ראשך על כל גל וגל שיבא עליך ולא אני.
ה' תרנ"ו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.