(ספור)
פרק ראשון 🔗
איש זקן ושבע ימים יקח בתולה בת שבע עשרה שנה לאשה ומי לא ימלא שחוק פיו, מי לא יחמוד לעג ולצון לו? –כל פה יביע אמר וכל לשון תחוה דעת, בקורת תהיה.
כל העיר זאלישטשיק היא כמרקחה. מהגבירה אשר בחדרי משכית ועליות מרוחים ועד האמה אשר בבית המבשלות, מנער ועד זקן בחורים ובתולות יחדו התנגשו בערב היום ההוא אל הכר הנרחב אשר לפני פתח בית התפלה לחסידי סאדיגורא, כלם נסבו על החופה בת ארבעה העמודים לראות את פני החתן הזקן כי יכהן פאר כאחד הצעירים ואת הכלה העניה כי תעדה כליה כבת נדיבים ושועי ארץ.
– “רחל בת השמש העלתה כהיום הזה לויתן גדול ושמן בחכה” קראה שרה האלמנה באזני רעותיה ועיניה יצאו מחוריהן מקנאה ורוע לבב “היא בתולה עניה וגועת מנוער, מעודה ועד היום הזה לא שבעה לחם ולא כסתה מערומיה, ושמואל הזקן יקחנה אחר כבוד. הוא איש אוצרות, נחת שלחנו מלא דשן וגם בנים אין לו”.
– “הראית אותה אתמול בלכתה בצעדי גאון ובמועל עינים ברחובות קריה?” צפצפה בתולה גבהת קומה, רעת מראה ודקת בשר, לעמתה “אנכי לא אקנא באשרה. ידיה תהיינה מלאות עבודה כל היום למרוט שערות בעלה הלבנות ככסף ולהחליק את קמטי פניו. בזעת אפה תאכל לחם, ומי יקנא בה?”
– אל תדאגי לה, היא תשכב סרוחה על ערשה הרבודה מרבדים עד הצהרים ומלאכתה תֵעָשֶה על ידי שפחותיה הרבות. התערבו נא אתי אם לא תשכח עד מהרה את ימי עניה ומרודה בנעוריה בית אביה, אם לא תשכח גם את אביה הדל ונכה הרוח ואף בנדבת ידה לא תזכרהו, אם לא תרדה באף ובאכזריות חמה את כל שפחותיה: גבירה תהי ומה לה עוד?
– אבל גם הזקן צד ציד רך וטוב –השיב איש צעיר לימים אמריו לשרה האלמנה – “רחל היא נעלה ביפיה וחנה על כל בנות גילה ונחלתו שפרה עליו, שיבתו תברך בארץ”.
– “את דבריך אספר באזני אשתך” אמרה חולדה בשחוק שפתים “הגם אתה תתבונן על בתולה? והיה כי תשמע אשתך ויעבור עליה רוח קנאה ותיסרך קשה על חטאת מריך ופשע שפתיך”.
– אם תרעימיני אגיד לא בסתר כי לא רק היפה בבתולות היא רחל כי אם גם החכמה בנשים. היא תדע דרך עמה. כמעט תשבע היונה התמה דשן ותמלא חוריה כסף אז תעשה לה כנפים ותניד מקן אישה חסר הַשִנַיִם אל קן רעהו הטוב ממנו. לא מלבי הוצאתי מלים כי אם רוח חכמינו דובר כי לאמר: המשיא בתו לזקן הוא מחלל"…
– “יסכר פיך מוציא דבה” קרא פתאום מאחריו קול איש צעיר לימים ועיניו מפיצות זעם ואש מתלקחת כעיני נמר משחר לטרף “פן אשקיע בחבל לשונך ופיך אמלא חצץ! שקר חפאת על רחל חתמה בבנות, היא לא תמעל מעל באישה, היא לא תשקר בבריתה; חלילה לה מעשות כדבר הזה; כל מרמה ונבלה רחקו מכליותיה, רחל היא כלילת התום וענוה צדק, לבה טהור כעצם השמים ונפשה זכה כנפש ילד ביום הולדו”….
– מי הוא זה ואיזה הוא המקנא קנאת הכלה?, הרעימו כל השומעים בקול גאונם.
אבל הוא כבר נחבא לברוח בתוך ההמון הרב ויבוקש ולא נמצא.
המנצחים בנגינות השבו להם כלי שיר ויפצחו רנה. ויקם שאון והמולה רבה, איש את רעהו דחקו וגבר על עמיתו התעורר, בצד ובכתף הדפו אשה את אחותה ויהי ההמון הולך ורב. “הנה הכלה! הנה הכלה” הרעישה כל שפה; ואחרי הרעש דממה דקה, אין קול ואין צוחה, בכל הככר השליך הס. כל הנאספים הקשיבו רב קשב מהחל הרב את הברכות ועד כלותו: משמח חתן עם הכלה.
“ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה”. הרב ימתיק את ברכותיו בפיו, יַנְעֵם אותן תחת לשונו בקול מצהלות חודר כליות ומרחיב לבב אנוש; אבל האמנם היתה שמחת הכלה שלמה? מי זה ישים אל לב ומי יחשב לדעת זאת? מי יחשב לדעת נפש צעירה לימים עודָה עדי עדיים ולבושה שש ורקמה שני עם עדנים והיא מתאבל על טל ילדותה, על שעשועי נעוריה ואהבת כלולותיה כי תקריב למפלצת; מי יתעורר לבוא עד נבכי תהום לבה לראות לדעת אם יוכל השקט, אם לא כים נגרש; מי יתבונן אליה אם לא תרגז האדמה מתחת כפות רגליה ואם לא לבשו השמים קדרות ממעל לראשה; אם לא תראה מתחת לחופת כבודה את הקבר הפתוח לרגלה ועל עפעפיה תכסה צלמות בהרחב שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק ותבלע כל תקותיה וחזיונותיה ומשוש חייה; מי זה ישים אל לב ומי יחשב לדעת זאת?–פני הכלה עטופים במטפחת משי ועין לא תשורם. גם כל אנחה אשר תחשוב רגע להתפרץ ממעמקי לבבה לא תמלא את תפקידה, כי אם תשוב אל קרבה כלעמת שבאה, תטיל סערה בכל קרביה וכליותיה, תרתיח דמיה כסיר נפוח, תרעיש בשאון דכיה את כל עצביה, עורקיה וגידיה–ועד אזני איש לא תגיע.
השושבינות הסבו את הכלה מסביב להחתן הקף שבע פעמים. ויהי אך החלו עשות מעשיהן וכמו רגע מלאו מתניהן חלחלה, הן כל עצמות הכלה רחפו כמו אחזה השבץ, כמשא כבד כבדה על זרועותיהן, ברכיה כמעט כשלו וקרסוליה כמו מעדו… אבל הלא הכלה תרעד מקור; הן החופה עומדת בחוצות קריה מתחת לכפת השמים.
החזן הרים כמעט את המסכה הנסוכה על פני הכלה “להשקותה כוס של ברכה”. מראה פניה כלבן שיש ועיניה כמעט קמו בחוריהן. אבל ראו נא ראו – הנה פתאום היתה מבוכתה, פתאום חדלו עיניה מנוח, פניה נהפכו לירקון, שפתותיה היו כתכלת גם חלו ורגזו עד למאד… השמרו לכם פן תגידו בקהל את אשר ראיתם והייתם כמתעתעים בעיני בני העיר ההיא, כי מי בעד בזאלישטשיק העיר ויתבונן אל חליפות הצבעים אשר בפני עלמה צעירה לימים.
בו ברגע התעוררו אחדים מבין האספסוף ויתלחשו וישלחו אצבע אל מול פני איש צעיר לימים גבה קומה ודל בשר בעמדו הכן כפסל שיש וחצי מבטיו שנונים כמדקרות חרב, אל החופה כוננו וכמו דבקו אחריה לא ימושו…
–ה“הוא הנער גבריאל, המרצח המשוגע, הוא המקנא קנאת הכלה!” קראו רבים פה אחד – וקול מליהם נחבא בשאון הקוראים לעומתם: הסו, הסו, הסו!
גם הפעם כמעט העיפו אחדים עיניהם בו ואיננו, כי נעלם בתוך ההמון.
עתה רעשו התפים ויהמו הכנורות וירעמו המצלתים ויגעשו החלילים בקול גאונם –ותגעש יתרעש גם כל שפה: מז“ט, מז”ט, מז"ט!
הכלה אחוזה ימין החתן ובמחולות ורננים, בשמחות וגיל מובלים אל בית משושם. אשה זקנה יוצאת לפתח הבית במחול לקראתם, בלחם תקדם פניהם. רום ידיה תשא ושתי גלוסקאות תתופף אחת אל אחת בתבונות כפים–הכל על פי משטר נגינת המנגנים וסדריה.
לא במעון השמש הקטן והצר היה המשתה. יעקב פ. אחד מבעלי הבתים הנכבדים התנדב בטוב לבבו לפנות ביום ההוא את שני חדריו המרוחים לכבוד קרואי המועד, ויהי הבית מלא אורה ששון ויקר. להקרואים ערוך השלחן בהדר הגדול והחדר הנשען לו נועד למסבת החתן והכלה.
הבה! כבר הושיבום השושבינים בראש השלחן הקטן העומד בתוך החדר על שני הכסאות אשר הוכנו למענם ולפניהם תנוצץ קערה מלאה “מרק הזהב”. כל הקרואים עזבו עדי רגע את החדר ההוא למען ישבו הנאהבים והנעימים רגעים מספר בודדים בחדרם. אבל אנחנו נקח בעת ההיא מועד להתבונן על החתן: והנה הוא איש מלא ימים, איש כבן ששים שנה אשר יומו כמעט רפה לערוב, עיניו החלו כהות וליחו חשב לנוס, על מצחו תשכן עננה, לחייו נובלות ומראה עור־עֻבַר למו, שפתיו קבצו פארות שער ראשו וזקנו טרם הפך כלו לבן והנה כהה מראהו כחציר יבש. לרגעים יפער פיהו לבלי חק ויפהק. אות הוא כי עיפה נפשו, כי דמיו יזולון לאט לאט בעורקיו ובכל בדי עורו זרקה שיבה. ולימינו הכלה נשקפה כמו שחר ברוב הדרה ותפארתה, כלולה היא בכבוד הודה, שושנה נעימה באבה בעצם תומה, בהתפתחה ממסגרותיה, בהעלותה נצה. כל יצורה גוה מלאו עלומים וכל תוי פניה חן ויופי ויפעה ושובע נעימות; מקלעות שער ראשה אדמדמות ויורדות כשרשרות זהב על כתפיה הזכות כעשת שן; עיניה טהורות כתכלת השמים, מלאות זיו ומפיקות נוגה; לחייה זכו משלג צחו מחלב ושפתיה אדמו עצם מפנינים וכמו תדובבנה אלילים אלמים….
וגם בשמואל הזקן השיבה עד ארגיעה רוח חיים חדשים ועתה נגה אור על המחזה; הוא לא יגרע עין ממנה, עפעפיו יאזרו זיקות כנר טרם דעכה שלהבתו, יבריקו לעמתה כעיני חתול משחר לטרף; אבל היא תשפיל לארץ עיניה וכמו כסו פניה כלמת התום ולחייה אדמו מבשת. והבשת והתום הוסיפו לה ברגע ההוא לוית חן ותיף במאד מאד.
פתאום הישירה הכלה עפעפיה מול האשנב, לנכח החלון הביטה ותתחלחל מאוד, וכמו סמר בשרה מפחד, ותזעק זעקה גדולה ומרה – ותתעלף.
מה זה היה לה? האם חלף רוח על פניה ורוב עצמותיה הפחיד? או אולי היתה חשכת הערפל אשר בחוץ התמונה לנגד עיניה, אולי הכירה בה פתאום את מראה התהו והבהו ויליל הישימון אשר בקרב לבה פנימה ברגע ההוא?
אבל בו ברגע כונן גם החתן מבטיו אל החלון, גם הוא מתבונן אל חשכת הערפל, וירא והנה איש לבוש קרעים, שלמות בלות עליו ונעלות בלות ומטלאות ברגליו, איש מדה ודק בשר, איש מתהלך כצל, פניו לבנים כפני מת, עיניו קפוא בחוריהן וכמו שאול ואבדון נשקפות מעפעפיו; האיש הזה עומד מאחרי הכותל, משגיח מן החלון מציץ מן החרכים. והקוראים אתה ראו נא ראו! גם על החתן יהלוך אימים, גם בקרבו מתחולל סער, גם פניו חורו עד מאד, גם אותו אחז חיל, גם אותו החזיקה פלצות, גם הוא נאנק דם. – “אמנם ג' צריכין שימור: חולה, חתן וכלה!”
כל הקרואים נבהלו נחפזו אל החדר ותהי ההמולה רבה. האשה הזקנה אשר בטרם רגע יצאה במחול, היא תסובב עתה את החדר בצעדי און ובפנים נזעמים. כוס מים בידה ובה תכבה גחלים בוערות ותשליכן אל כל מקצוע ופנה וגם שפתיה נעות, צקון לחש תחנתה לה וכפעם בפעם תרוק אל מול פני החתן והכלה “ללחישת עין הרע”. אבל אנכי העד כי החתן וכן הכלה לא ישימו עתה לב לא אל הזקנה ולא אל לחשיה אף לא אל הנועדים סביבם והמתבוננים אליהם בתמהון ובשממון; אפונה אם גם יתבוננו איש אל רעהו, כי איש לרוב שרעפיו מקצהו ולב שניהם יהגה אך נכאים….
––––––––––––––
מי הוא זה המקנא קנאת הכלה ואיזה הוא "המרצח המשוגע אשר שם נשף חשק שמואל הזקן לחרדה? אנכי את אשר ידעתי אספרה:
בית התפלה אשר לחסידי סאַדיגורא הוא המפואר בכל בתי התפלה אשר בעיר זאלישטשיק; בנוי הוא כמו רמים ורחב ידים, חלונותיו גבוהים ורחבים ואל כל חלון ממעל עשוי חלון קטן חציו עגול. שני מבואות לו מפנים ומאחור המבוא האחד אל פני הרחוב היפה בכל רחובות העיר, גם ככר גדול לפניו; ושם מן הפתח ולחוץ עשוי יציע מאבני גזית ולשלשת עברי היציע מעלות אבנים גדולות ומחוטבות כזויות תבנית אבני שיש לצבי ולתפארת. המבוא השני אל פני החצר רחב הידים אשר בתי רבים על כל סביביו, ויהי החצר נודע בשם “העיר איסטיטשקא הקטנה”, כי מספר בעלי הבתים אשר מסביב לו עלו על מספר עשרים איש וביניהם בלי כל ספק נמצאים הרבה יותר מעשרה בטלנים. ושם לצד המבוא ההוא בנוי חדר אחד כעין המרתף למשכן השמש ובני ביתו, דלת החדר ההוא פתוחה אל החצר או אל “העיר איסטיטשקא הקטנה” וחלונותיו הקטנים פתוחים אל מול הבתים אשר לפתחים “יתכבדו המכובדים” כבר אמרתי כי החדר ההוא בנוי כעין מרתף, לאמר: עד חצי גבהו שקוע הוא במעבה האדמה. ובכן הוצבה דלתו במורד החצר וגם חלונותיו משפלים עד לעפר. על מקרת המרתף ההוא בנוי חדר־עליה בכל ספין ממעל. ויהי החדר השני לסוכה בימי חג האסיף ולבית האופים “מצה שמורה” בימי חג המצות.
גם בתוך בית התפלה נראה חדר קטן מעשה חושב: שם במקצוע אל כתף הבית השמאלית מתנוססים שני תנורים גבוהים וארוכים וצלעות התנורים צלע אל צלע סביב סביב להיות אחוזים ולא יהיו אחוזים בקירות הבית – והיו לשני כותלי הלשכה הקטנה אשר גם צורת הפתח לה בקצה.
ושם בהלשכה הקטנה מאחורי התנורים, שם בחדר הצלעות מתאספים בבקר בבקר אלה “החסידים הלוהטים” השוהים שעות רבות קודם התפלה ואינם מתפללים עם הצבור; שם נדברו יחד במלי דבדיחותא מקמי דפתחי צלותא, בהליכות עולם, בבינה לעתים, בלמודי הקרב ובחקרי לב מלכים ושרים – ושם בהלשכה הקטנה מאחורי התנורים, שם בחדר הצלעות מתאספים גם אורחים נודדים לילה ושנתם תערב להם על הספסלים הארוכים כמדת התנורים.
ויהי היום, לפני שלש שנים, ולתמהון לבב כל באי בית התפלה בא נער אורח נוטה ללון, נער כבן תשע עשרה שנה לבוש מכלול כאחד מבני עשירי עם ונכבדי ארץ, והוא גם הוא אוה את חדר הצלעות למושב לו ואת אחד הספסלים הארוכים למשכב לילה.
לא ידעתי על מה ולמה, אבל האורח הזה בראשית בואו הפיק רצון מכל באי בית התפלה וגם נפש הבחורים תופשי התורה, אשר ידם מושלת בכל הבית ההוא, דבקה אחריו ברגע ראותם את פניו: הוא היה נער גבה קומה ובריא בשר לפי ערך שנותיו, לחייו מלאות כתפוחים, מצחו רחב ונסב למעלה ומשתרע עד קדקדו; עיניו הבריקו כשתי אבני חן, חזות פניו הפיקה נעימות אבל כמו רעמו תמיד ויהיו לבנים עד מאוד – לא לבנת חלב ולא לבנת שלג כי אם לבנת אבני שיש.
הוא לא הטה אזני לספורי החסידים, ושיחם ושיגם, גם לא התערב במשחקי הבחורים ושעשועיהם ומעשי הבליהם, כי אם ישב כל היום על מושבו ויהגה בשום לבב בהגמרא הפתוחה לפניו. דבריו היו מעטים ולפעמים בלא ראות ישב דומם ברוב שרעפיו ויבט נכחו–ויאנח מרה.
כחדה סתומה היה הנער ההוא לכל רואיו, כספר חתום בשבע חותמות, כשאלה חיה אשר פתרונים אין לה. איש לא ידע תולדותיו ומקרי חייו, מוצאיו ומובאיו, אי מזה בא ואנה פניו מועדות; איש טרם ידע אם ידיו רב לו בתורה ואם לא. ובכל זאת כבדוהו כל רואיו וכמו רע ואח קרביהו, כמו קסם לא ידעו שחרו משך את לבם אליו.
האם הקדישוהו מסתריו ומצפוניו בעיניהם או האמנם ראו ללבבו כי אמלל הוא ומעיהם המו לו? רבים נסו אליו דבר, רבים חלו את פניו כי יגלה את לבו לפניהם, רבים הבטיחוהו כי לבם תמים עמו וערום נגדו וכי נכונים המה להיות בעוזריו בכל אשר לאל ידם, אם רק ידעו את מחסורו ואת אשר אתו. אולם הוא הודה לכל איש בלב נכון ובחן שפתים על חסדו וטובו, רק כי העמיק לסתור דבר, כי השכיל לצפון סודו מבלי נגוע אף כמלוא השערה בכבוד המפיקים נפשם לו. הוא השיב פניהם ריקם בלא שפתי חנף ומרמה, ובכל זאת לא השיב את לבבם מעליו, בהבטיחו להם נאמנה כי “איננו דורש ומבקש עזרה מיד איש רק בה' ישים מבטחו ובו ירוץ ונשגב כל הימים”.
וגבריאל – זה שם הנער – אמנם לא שאל חסד מכל איש ולא בקש עזרת אדם. כסף מעט הביא אתו ויכלכלהו במשפט וחשבון לאכול לחם חקו ימים רבים. ועוד יתרה עשה כי לפעמים הכרית אכל מפיו כיום תמים ויתן מלחמו להדלים אשר התארחו אתו בחדר הצלעות.
לא ארכו הימים והוא נעד את הבחורים תופסי התורה גם כל תהלוכות בני העיר נגולו כספר לפניו וידע לקרוא אותם כלם בשמותם למשפחותם. ראו כל המתרועעים אתו כן תמהו כי עיניו צופיות ומשוטטות במסתרים אל כל אשר תפגשנה כמו יודעת נפשו מאד את המטרה אשר לפניו, כמו יתור אחר דבר מה, כמו יחפש חפש מחופש דבר או איש אשר בו ישים כל מעיני והגיגו.
גם בני עשירי העיר חפצו קרבתו וישיתו בחלקות לו כי נחומיהם נכמרו עליו בראותם את תום דרכו וישרת לבבו. אולם הוא הוקיר רגליו מבוא בחברתם וינזר משאונם והמונם. אל בית החולים הלך יום יום ויהי אח לכל איש מצוק ומר נפש, רע לכל נענה ונדכה, ידיד נאמן לנשברי לב ונכי רוח. גם כמעט כל העניים המרודים, אשר סרו אל חדר הצלעות אשר בבית התפלה לחסידי סאַדיגורא, פנו אליו לעזרה והוא כתת את רגליו לסובב על פתחי נדיבים ויקבץ על יד על יד די כסף לקנות ככרות לחם ודגים מלוחים ולחלק ביניהם חלק כחלק.
ויהי עד כה ויודעו כל באי בית התפלה כי הנער גבריאל יגבר חילים בתורה ויתרון הכשר דעת לו. עתה נכבד על פני כלם. רבים מהבחורים חובשי בית המדרש הכירו רום ערכו וחכמת לבבו ויכבדוהו מאד גם יחלו למוצא שפתיו וידמו למו עצתו. הן גבריאל ידע לכלכל דבריו במשפט ויהי באמת נעלה על כל בני גילו. הוא כחכם יודע להלוך נגד החיים השכיל להמציא שקוי מרפא לכל מרי שיח, רְוָחָה לכל אנחה וגהה לכל רוח כהה. לכל איש מכאובים וכעש, לכל אמלל וקשה יום, לכל אובד עצות ודחוי תושיה נמצאו בפיו דברים נחומים.
אף אמנם גם עתה היו דבריו מעטים. כמעט פתח שפתיו עם איש, כמעט הפיח גנו להזיל בשמיו ויתעשת עד מהרה אל לבו ויעצור במלים; כמו התגברה עליו תוגת נפשו ותקצר רוחו, הנה עדי רגע שם יד לפה, חשך ניד שפתיו ויאלם דומיה.
ויותר שהיה גבריאל מסתתר בחביון דרכו ומצטין במעלליו ובחכמת לבבו כן משך עליו כל עין וכל לב וכן להטה נפש רבים גחלים להתחקות על שרש דבר נמצא בו ולדעת את הסוד הכמוס עמו.
אבל הנה גם עינים יפות ומבריקות כעין החשמל התגנבו להביט אליו ולהתבונן במסתרים על דרכיו המוזרים ומעלליו הנפלאים; והעינים – עיני רחל בת נחמיה השמש!
כבד ממני הדבר להוציא משפט על חקר לב רחל בעת ההיא. לפי ראות עין הפליאה אותו מכל יתר בחורים בני גילו יען כי נפלאים דרכיו; ותהי גם היא ככל יתר מיודעיו אשר נפשם נכספה לדעת מסתריו לא רק יען כי מסתרין המה, כי אם גם יען כי בלב כל איש נטוע החפץ לגלות צפונות ולהוציא תעלומה אור בעוד יש לאל ידו. אולם לוא התבוננה היטב כי עתה נוכחה לדעת כי אף הוא אליה יביט, אליה ישגיח, אליה יתבונן בעינים מפיקות חמלה ותחנונים. – הן אף היא היתה אחת הנפשות הנענות ו הנדכאות.
רחל היתה אז כבת חמש עשרה שנה, יפה אף נעימה, כלה מחמדים, עולה ופורחת כחבצלת השרון, אבל יד חזקה עליה כבדה וכמעט תשח ראשה, תשפיל עד ארגיעה רום גבהה.
ידיה היו מלאות עבודה כל היום בבית אביה; היא לשה את הבצק אף אפתה את הלחם ותבשל כל מאכל אשר יאכל, גם רחצה בנקיון את הקדרות והקערות והכפות ותטאטא יום יום את קרקע הבית ותחמרו מדי שבוע בשבוע בחמר אדמדם כמו חלאים מעשי ידי אמן; היא עשתה בחפץ כפיה כל מעשה אשר יעשה בבית, ובכל זאת היו בגדיה נקיים תמיד מכל חלאה וכתם וידיה זכות כעשת שן.
גם היא אִמנה את שתי אחיותיה הקטנות ממנה.
נחמיה אביה אהב אותה מכל אהבה ונפשות אחיותיה הקטנות קשורות בנפשה, גם כל רואיה הפליאוה ושכנותיה משכוה אהבים. אבל אם חורגתה, היא מצאה תמיד דופי בכל מעשיה ותגולל כל היום להתנפל עליה ולעשות בה שפטים על לא דבר.
דבורה אם חורגתה לא היתה האכזריה בנשים, כי רק בהמה תמימה אשר הסכן הסכינה לנגח בקרניה, ויהי השלטן משוש דרכה. היא היתה אשה שפלת קומה ובריאת בשר כפרה מריאה. כל היום ישבה על מושבה כתרנגולת תחמם ביציה, וכמעט לא הניעה יד או רגל בלתי אם עת הושיטה לה רחל אוכל – ותאכל בכל פה – או בהתנפלה על רחל בת אישה לכלות כל חצי חמתה בה. היא חבקה תמיד ידיה בעצלתים ולא עשתה דבר קטן או גדול, ועל רחל יזעף לבה כי תשחית כל הבא בידה וכי לא תצלח למאומה, בלתי אם לאכול משנה על אשר תאכלנה רעותיה בנות גילה. אף היטב חרה לדבורה בשמעה דברי השכנות אשר הגידו כי רחל היא המוציאה והמביאה בכל בית אביה ועל פיה ישק כל הבית; אז עטתה כמעיל קנאה ותנקום את נקמת בשתה מרחל התמה בבנות וחפה מפשע.
ונחמיה השמש היה איש עני ונכה רוח, איש קטן קומה ויבש כחרס; עורו צפד על עצמיו, בלחייו שלח רזון וכל לח אין בם, שתי פאות מסולסלות תלויות לשני עברי פניו כשני תלתלים זרים, כי ראשו כמעט כלו קרחה כמו מעודו לא עלה שער על קדקדו. רק שערות מספר צמחו על שפמו ובזקנו, וכבר הפכו לבן. כל מראהו לא ישביענו רצון, כי לא תואר ולא הדר לו; ובכל זאת לא נסתיר פנינו ממנו ורגש לא נוכל נכנהו יתעורר בקרבנו למראהו וכמעט ימשוך את לבנו אליו. הכרת פניו הנזעמים תגיד כי נפשו ידעה לו, חמלה ותחנונים נשקפות מבין בבות עיניו, אבל חוט של טוב לבב משוך עליו, גם עוז רוח חופף על כל תנועותיו ותנודותיו וכמו כלו אומר “צדוק הדין”. הוא לא יתאונן ולא יתמרמר על עניו ורוע גורלו ואף אנחה חרישית לא תעבור פתחי פיהו; בתום לבב הוא עושה את כל מעשהו וממהר למלאות תפקידו ולעשות כרצון איש ואיש. גם הבחורים תופשי התורה אשר הסכן הסכינו לגרות מדון בשמשי בית התפלה ולהכעיסם בהבליהם, אף המה הבדילוהו לטובה ויתנו דמי לו, כי ראו בעניו ולבם לא מלאם להדריכהו מנוחה ולהרגיזהו על חנם.
ימים רבים אחרי מות עליו אשתו הראשונה בקר את בית החולים אשר בעיר, ויהי היום וירא שמה את דבורה אשה עניה אשר זה מעט חיתה מחליה, והיא אובדת עצות כי לא תדע אנה היא באה אחרי עזבה את בית החולים, גם אין עזרתה בה ותושיה נדחה ממנה ובכן נכמרו נחומי נחמיה עליה ואחרי הודעו כי גרושה היא מאישה לקחה לו לאשה.
ומיום בוא דבורה אל בית נחמיה השמש התישבה על מושבה אשר תשב עליו עד היום הזה; ממעל למושבה קרוע חלון קטן זרת ארכו וזרת רחבו בקיר החומה; ויהי החלון ההוא פתוח אל בית התפלה ומבעדו שמעה “קדושה וברכו” ותהי כלואה בביתה לא יצאה פתח. גם בימי ראש השנה ויום הכפורים לא עזבה את ביתה לבוא אל עזרת הנשים, כי היא חרדה לקול עלה נדף ותירא להביט בפני איש זר. כמעט נוכחה כי איש יתבונן אליה ותאחז אותה פלצות ותחוג ותנוע כנוע גם האניה מפני רוח סערה.
“אך חלי הוא, רוח רעה דבקה בה” אמרו כל יודעיה וימנעו את רגלם מבוא ביתה, ויזהירו גם כל איש זר לבל יערב את לבו להראות אל פניה פן יביא עליה שואה וקפדה.
אולם כאשר יספה לגור מפני איש זר כן שפכה ממשלתה על נחמיה השמש ועל רחל בתו וכן מררה את חייהם ותכעיסם גם כעס לבעבור הרעימם. אמנם לא לעתים רחוקות התנחמה דבורה על מעשיה, ולוא ידעה לכלכל דבריה כי עתה בקשה בכל לבבה סליחה מהם ותבטיח כי לא תוסיף עוד לענותם, אבל היא טוב טעם לא למדה ותהי כנדהמה ובפיה אין מלה. הכרת פניה העידה כי עתה טוב לבה עליה וכליותיה ייסרוה על עשותה הרשעה. ברגע ההוא אמצה את רחל בת אישה אליה וגם כמעט נסתה להחליט בידיה העבות את תלתלי ראשה, אבל עד מהרה שבה הרוח הרעה להבעיתה ותשכח חנות.
נחמיה השמש הצדיק עליו את הדין ויבקש מפלט לו אל בית התפלה. ארון עץ היה לו בקיר הדרום ובו טמון כל אצרו: בקבוק מלא יי“ש גם מספר מגדנות וממתקים מעשי אופה; על אוצרו זה העיר כל היום כי ממנו לחמו נמצא. לא אחת דוה עליו לבו ויתאו לאחד המגדנות אשר הכינה רחל בתו בתבונות כפיה, או כי צמאה נפשו לשתות מעט יי”ש, אבל חלילה לו מגשת אל הקדש ונגוע בו יד פן ישחית עץ לחמו, סחור סחור לכרמא לא תקרב: ולבל יטהו חלילה לב הותל לעבור חק שם עליו למשמרת וינזר מכל משקה יי“ש ומכל המגדנות. צלוחית ריקה היתה לו תמיד בצלחת בגדו ויהי בבואו אל משתה אחד “מבעלי בתיו” וירק את כוסות היי”ש אשר נתנו לו אל צלוחיתו ואת המגדנות נתן אל כליו למען יוכל למכרם בכסף ולכלכל את ביתו. “כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מע”ש לע“ש”. את כל השבר אשר ראה נחמיה בעמלו הביא בשמחת לבב אל ביתו וידאג כל היום לאשתו ובנותיו כי יהיה מאכלן בריאה ולבל תחסרנה את נפשן ממעדני בשר, והוא אכל לחם יבש מע“ש לע”ש; רק ברב עמל הטתו בתו לפעמים כי יאכל גם הוא מהארוחה אשר הכינה בימי החול.
בימים האחרונים הציע את משכבו בלילה על הספסל אשר אצל ארון אוצרו בבית התפלה, ורק לעתים רחוקות דרכה כף רגלו על מפתן מעונו: בתו הקטנה הביאה לו לחם חקו אל בית התפלה ועל ידה נתן את כספו אשר ראה בשכרו. ובכן השתמר לנפשו מפני חמת אשתו ומצרה נחלץ. לא כן היה גורל רחל בתו “המוציאה והמביאה בכל בית אביה ועל פיה ישק כל הבית”, לה אבד מנוס ותהי כל היום למטרה ולמפגע לאשת אביה, לחלקות כפיה ברגע אשר הרוח הרעה סרה מעליה ולחצי זעמה ולכל תעתועיה ושגיונותיה בעת אשר שבה הרוח הרעה ובעתתה.
אבל רחל האמללה נשאה בדומיה את כל החבלים והמכאובים אשר חלקה לה דבורה אם חורגתה באפה. כרחל נאלמה לא פתחה פיה, החשתה התאפקה, נשאה בשרה בשניה וכאב לבבה נעכר; היא נתנה חנינה לדבורה אשת אביה, כי ידעה מה אמולה לבתה אף אם עתותיה נצפנו ממנה. גם זאת השיבה אל לבה: “הן אשה זרה היא, זרה לרוחה ונכריה למעשיה” – וזכר אמה הרחמניה, זכר יולדתה הטובה והישרה בא לפניה בכל פעם ותמרר בבכי.
רחל התאמצה להסתיר מכאוביה וצרות לבבה גם מעיני אביה התם והישר.–למה תאדיב את נפשו על חנם, למה תכהה רוחו וידו אזלת ממצוא כהה לשברה? האם לא יתענה גם הוא תחת ידי האשה הזרה, האם לא תציק גם אותו, האם לא יאנח גם הוא מרה תחת עול סבלה ושגיונות קשי יומה? הה! האם הטובה והרחמניה זכרה לברכה, היא לא עצבתהו ולא המרתה את רוחו מימיה, היא העירה עליו תמיד כל היום כעל ילד שעשועים, היא ידעה טוב לבבו, תום דרכו ואמונת רוחו, היא ידעה ערכו!
והנער גבריאל ראה את עני השמש האמלל ונפשו להטה גחלים להטיב מצבו ברב או במעט. אבל נחמיה השמש הרחיקהו מעליו ויבעט בחסדו, כי לא יכול נשוא את נחומי איש נכמרו עליו וכל דברים נחומים היו לו כעשן לעינים.
גם אל ענות נפש רחל הלא-רוחמה התבונן מרחוק, הוא התבונן אליה לפעמים בצאתה פתח ותמח דמעה מעל פניה–ונפשו תמס הלכה.
אבל איזה הדרך ימציא עזרתו לה?–בא יום השלשים ושנים בעומר; ביום ההוא יכין השמש כשנה בשנה חֵמָר רב בלשכת בית התפלה וכל הנערים מתאספים ועושים במלאכת מחשבת כדורים קטנים. ובכל כדור וכדור תוחבים את אצבעם לעשות בו בית קבול להעלות בו נר, והיו הכדורים האלה למנורות “להלולא דרבי שמעון בן יוחאי” ביום השלשים ושלשה בעומר. ויהיה הפעם בהלוך נחמיה השמש כל היום ההוא לקרוא את הנועדים אל משתה החתונה אשר תהיה ביום ל"ג בעומר, ותבוא רחל אל הלשכה לעשות את מלאכת אביה. אולם כמעט נתנה מים אל רגבי העפר ותחשוף את זרועה לתת את ידה הרבה בהם לעסותם לחמר והנה גבריאל קדם את ידו ויעש את מלאכתו באמונה, גם מבלי הבט בפניה ומבלי ראות כי פניה התאדמו כדם–ותתחמק לברוח.
עוד ימים אחדים והנה נראה את גבריאל בבקר השכם והעבודה רבה עליו, כי הוא חופר צינור בקרקע החצר גם מסיע אבני גיר ובונה דוק וסוללה סביב דלת מעון בני בית נחמיה השמש לעצור בעד שטף המים בהיות גשם ומטרות עז על הארץ ולפנות לו מסלה דרך הצנור: כי הדלת הוצבה במורד החצר והמרתף ימלא מים עת נתך מטר ארצה.
הפעם כמעט משך אליו את לבב השמש האמלל לאהבה אותו ולדבקה בו, לולא היה כל מעשהו לשחוק בעיניו וישב אל לבו כי הוא “מעשה נערות”. אבל רחל התבוננה אל מעשהו מבעד לחור הדלת – ולבה הולם פעם.
לאט לאט נפגשו עיני שניהם, ומה נפלא היה המחזה! פני רחל התאדמו כתולע מבשת ופני גבריאל כֻסו חורת מות. היא השפילה לארץ ראשה ותחשוב להסתיר פנים ממנו והוא עומד הכן כפסל שיש על עמדו ומתבונן בה מבלי נוע ודבר דבר. לבם הומה, קרבם מלא רגשות ורעיונות לאין מספר, נפשם גחלים תלהט לשפוך שיחם איש בחיק משנהו, אבל שניהם לא יפתחו פה, שניהם נאלמו דומיה, כמו שמה יד נעלמה מחסום למו פיהם ומחנק לצוארם לבל יוציאו הגה, כמו הַדִבֵר אין בם. ובכל זאת הדִבֵר אך למותר, איש הבין נפש רעהו, כמעל ספר קרא הגות לב עמיתו.–אם לא כי להם דומיה שיחה, אם לא כי שפת לא נדע שמעו, שפת העינים, שפת “אליל האהבה” אשר היה המליץ בינותם…
ומה רב כח להשפה ההיא! אם כל השפות קדש הן השפה ההיא קדש קדשים, היא סוד שיח כל היקום; אותה ישמיעו חרש מי הנחל המפכים ונוזלים לאט לאט בהשיקם שפה; בה ימתיקו ארזי הלבנון יחדו סוד בנשוב רוח צח חרישית בין עפאיהם בליל בהיר ונעים, בה ירונו יחד ככבי בקר, בה יריעו כל בני אלהים זמרת יה, בה ישיחו השמש את הלבנה אהובתו בשלחו קרנים מידו לה, בה יתנו אהבים כל מלאכי מרום ושרפי מעל…
האהבה הטהורה בית השמים, היא בראה ניב שפתים ללבות גבריאל ורחל אף אם המה לא ידעו נפשם, אף אם המה לא באו בסודה, אף אם לא שמעו מעודם את שמעה וכל דרכיה נצפנו מהם. עינים בעינים נפגשו ונפש בנפש נשקו–התלכדו ולא התפרדו.
בימים הראשונים היו שניהם כחולמים בהקיץ, כהלומי רעם וברקים. יומם לא שכב לבם ולילה נדדה שנתם מעיניהם. על משכבם בלילות בקשו חשבונות רבים, בקשו חשבון הלך נפשם ומשפט חזון רוחם, בקשו ומצאו–ולא ידעו מה מצאו.
רחל חשה בנפשה כי אין שלום בעצמיה, כי לבה הולם פעם ועורקיה לא ישכבון, כי רוחה הומה מאד, כי סער מתחולל בקרבה פנימה. אבל ההמיה והסער ייטיבו גהה, יתנו נעימות, ישובבו נפש. עוד אחת מעט והנה אד יעלה לעיניה וערפל על כל סביביה. ומבעד להעננה תופיע תמונה לנגד עיניה, תמונה נוצצת כברק באשון לילה ואפלה. תעמיק תחדור מבטיה אל הערפל וראה זו תמונת – הנער גבריאל. רגע תבא חלחלה במתניה, תרגז תחתיה, תעצום עיניה מראות. אולם לשוא! כאשר תוסיף אומץ לסגור שמורות עיניה כן תוסיף התמונה ההיא זהר וברק, כן תפיץ אור יקרות סביבה, כן תגדל לנגד עיניה וכן תשים אור לבושה… ואמנם מה לה כי תשע עיניה? הלא באור פני התמונה הזאת חיים וששון ישע, בכל מבט עיניה וניד עפעפיה שובע נעימות, הדר כבוד הוד ותפארת עולמים!
וגבריאל? הוא היה כאיש נדהם, כגבר עברו יין, כנודד בחלום חזיון לילה. הוא לא ראה ולא ידע מאומה בלתי אם כי קסם לא ידע שחרו, כי כח נעלם ונסתר מעין כל איש ימשוך ביד חזקה את לבו–לקחת חבל בגורל רחל האמללה, בגורל הלא־רוחמה.
ימים רבים חלפו הלכו לגבריאל ולרחל ללא שיחה וללא מפתח שפתים. אבל חליפות מבטי העינים היו להם יום יום כאור שמש, כשקוי מרפא, כמקור חיים, כרוח צח בארץ תלאובות, כהנחמה האחת בימי עוני ועמל – ונפשותיהם ולבותיהם התבוללו יחד באור עפעפיהם, באישון בת עינם והיו לאחדים. ויהי הקשר אמיץ וחזק מיום ליום, משעה לשעה ומרגע לרגע.
בימים ההם הוסיף הנער גבריאל פליאה חרות על דרכיו והליכותיו. כמו נקעה נפשו מלמודים ויחדל משקוד על הגמרא והיה כל היום תפוש ברוב שרעפיו. גם מה שנו ארחותיו בחיים! היום בקש לו חברת רעים להתרועע וישתעשע עמהם בחדוה מוזרה ומצהלות לא לו וישתובב משובת נער לא בינות, ומחר סך בעדו בריח ודלתים, ישב בדד וידם, רעם פנים, יצא לבדד באשון לילה ואפלה לשוח הרחק מן העיר בשדות ויערים, השכים קום ויאחר נשף. גם לפעמים לא נתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה כל הלילה עד אור הבוקר–ומראה פניו הוסיף לובן.
חדה היה הנער גבריאל ויהיה לחדה.
–––––––––––
ויהי היום ויקם שאון והמולה רבה בבית התפלה אשר לחסידי סאַדיגורא ותהי המהומה והמבוכה בכל העיר כי הנער גבריאל הֻכה בשגעון, מכה על ימין ועל שמאל, טורף זרוע אף קדקד, וכל הנוגע בו לא ינקה.
וזה הדבר: דבורה אשת השמש חלתה בימים האחרונים את חליה וכבר הוכחה על ערש דוי ותתגבר מלחתה עליה יום יום. נחמיה השמש העיר עליה עתה כמעט כל היום, גם רחל הפכה משכבה ותכלכל את מחלתה בכל אשר לאל ידה, לא חשכה מנפשה כל עמל ותלאה. ויהי הפעם בהיות רחל לבדה עמה בבית ותרא כי מחלת דבורה התגברה פתאום ותתחלחל מאד. ובכן פתחה את הדלת ותקרא לשתי אחיותיה הקטנות כי תבאנה לשמור על החולה והיא— תמהר אל הרופא להביאהו. אבל כמעט פתחה את הדלת ותתנער דבורה ממטתה ותתנפל עליה כמשגעת ותאחז בערפה ותתקע צפרניה בקנה צוארה ותגז מחלפת שער ראשה. וברגע ההוא ראה גבריאל את כל זאת ויהמו מעיו כהמות ים לגליו ויחשוב להציל את השה האמללה מתגרת ידי הזאבה, וימהר לעזרתה ויהדוף בלא ראות את דבורה מעליה בזרוע כח ותפול החולה מלא קומתה ארצה עד כי חשבה מפרקתה להשבר. ותעזבנה שארית כחה ותתעלף וכמעט לא נותרה בה נשמה ותתעטף כחלל על הארץ.
ותגדל עד מהרה ההמולה ותרב המהומה והמבוכה. כשוב רגע רוח הגועת אל קרבה ותפקח עיניה ותבט אל כל סביבה כשוממה — ויהי כראותה את גבריאל והוא עומד לפניה בלב נשבר ונדכה כמתנחם אל אולתו ופחזותו, כילד המתחטא לפני אבותיו והנה נפשה נבהלה מאד ובקול קורע לב ומפלח כליות קראה: בני, ראות פניך לא פללתי! בן ילדתי לפצעי וילד לחברתי… גשה נא לי בני ואשקך מנשיקות פי בטרם אמות!…
ובקראה הומך קולה מרגע לרגע עד כי שפל מאד, עד כי נעתקו מפיה מלים, עד כי חדלה הגה, עד כי צר רוחה, עד כי — יצאה נפשה ותגוע ותאסף אל עמה.
“הנער גבריאל השתגע” אמרו אחדים בראשונה. ואם לא היו עתה כלם משגעים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם? האם לא עמדו כלם משמים משתאים לדעת את כל הנעשה ואת כל הנשמע סביבם; האם לא ראו כן תמהו איש אל רעהו כפסילים אלמים?
אכן הנער גבריאל השתגע כמעט! שממון ותמהון, מכשול לבב ומפח נפש, נחם ומוסר כליות, כתומם באו עליו לפתע פתאום וידכאו רוחו. כאיש אשר אין ברוחו נכונה התנפל רגע על המטה ויחבק את הגועת ויגהר עליה מלא קומתו וינשקה עתרת נשיקות וינשק את פיה את לחייה את חוטמה את מצחה את ידיה ואת רגליה, ומשנהו נתר ממקומו ויקרע את מעילו וסגור לבו ויגז את שער ראשו וירקע ברגליו אל הארץ ויהמה כדוב שכול ויבט סביבו בעינים מפיצות זועה ופחד… עוד אחת מעט והנה נהפך הנמר הטורף לשה תמים. מט קודר ושחוח עמד על עמדו, לבו נשבר בקרבו כשבר נבל יוצרים, מקור עיניו נפתח וכהקיר בור מימיה הוריד דמעה וייליל משבר רוח: “אנא אמי סלחי לפשע בן אובד, סלחי למשוגת האמלל באמללים כי רבה היא, נוראה היא ומי יכילנה!”…
בו ברגע שמע גבריאל מאחריו קול שאון והמולה, ויפן וירא והנה רחל מתאבקת כמתיאשת עם נשים זקנות אשר אמרו להדוף את “המרצח המשגע” ממטת הגועת. הנה היא פורשת כפיה ומתיפחת בקול רועד ומתחלחל: “אנא אל תשלחו בו יד, הניחו לו חי נפשי, נקי כפים ובר לבב הוא, את נפשי אתן בעד נפשו!”…
עוד הפעם נהפכו פניו למשחית ועיניו הפיצו זעם ואש מתלקחת. אבל בטרם רגע נבהלו כל הנשים נחפזו, ותחרדנה לנוס מן הבית מנוסת חרב כי נפל פחד “המרצח המשגע” עליהן — וגם הוא רץ אחריהן.
אולם בגשתו אל הדלת ועיניו נפגשו בעיני רחל אשר נותרה לבדה עמו בבית והיא קדורנית ונוגה מאד; עתה היתה מבוכתו והוא נסוג עשר צעדים אחורנית ויתחזק על עמדו כמשמר נטוע.
— “אנה מפני תברח, מדוע תעזבני לעתות בצרה… התחפוץ כי אמות תחתי?” התחננה האמללה בקול כחולה ועיניה זלגו דמעה.
— חלילה!" קרא גבריאל בעז ובבטחה בכרעו כמעט ברך לפניה ובאחזו בשתי ידיה. “חיה תחיי, נפשך יקרה לי מחיי!”
— “אבל” השפיל מארץ קולו “כפי נגואלו בדם, את נפש אמי רצחתי, נע ונד אהיה בארץ, חלילה לי משאת עין אל נפש זכה וטהורה כמוך… רוצח אני מרצח נפש אמו האמללה, בן ממר ליולדתו. אנא מחי זכרי מלבך, חיי בטוב חיי בנעימים, היי מאֻשרה… לא אוסיף ראות פניך… שכחיני, אנא שכחיני ואספה בעוני!”….
— “אבל איך אשכחך?” ספקה רחל כפים ותניע אחריו ראש בחפזו לנוס מן הבית “תדבק לשוני לחכי, תפול כתפי משכמה, תשבר אזרועי מקנה, תשכח ימיני אם אשכחך, מחמל נפשי ומחמד לבבי!”
––––––––––––––––
פרק שני 🔗
גבריאל ברח, דבורה אשת השמש הובלה לקברות ועתה באה העת לגלות את המסכה הנסוכה עליהם, לחשוף מצפוניהם.
דבורה היתה בת איש עשיר נכבד ונשוא פנים בעיר קטנה אשר בגליציא המדינה. אבותיה פנקוה מנוער כי יחידה היתה להם. אהבוה אהבת נפשם וכל משאלות לבה נתנו לה, לא אצלו ממנה דבר. אבל היא לא חוננה מאת היוצר לא ביפי פנים ולא בשאר רוח ויתרון הכשר דעת גם לא בלב מתנה. אבותיה לא הוגיעוה בלמודים ולא העיבדוה בעבודת הבית, ואף היא בחרה עצלה ורפיון ידים מעבודה מפעל ומעשה, על כן היתה בת כסילות אשר לא תצלח למאומה. קרוא מקרא לא הבינה, תמוך פלך לא ידעה ואף אפות לחם שפות הסיר ובשל מבשל במים לא השכילה.
ובכל זאת הביאה לבב חכמה למשול בבית אבותיה ממשל רב, גם לתת בקול עוז חתיתה על העבדים והשפחות ולבקש תאנות כל היום לנקום נקמת עצלותה מהם ולהראותם נחת זרועה כי המשל ופחד עמה.
והיה בבוא עתה עת דודים ויבחרו לה אבותיה איש כלבבם. לא נער אשר דרכי החיים זרים לו ואת ארחות התבל לא ידע, כי אם איש כבן ארבעים שנה אשר כבר עשה עושר ויודע להלוך נגד החיים, איש היודע לשלוח במסחר הכסף ידו ולכלכל דבריו במשפט, כי שיח וכי שיג לו עם אצילי ארץ בתתו למו כספו בנשך ובמרבית: והאיש ההוא שלח את אשתו הראשונה ויגרשנה כדת וכמשפט, אחרי אשר חכה לה כעשרים שנה והיא עקרה לא היה לה ולד.
דעת לנבון נקל כי דבורה לא המרתה אמרי פי אבותיה ותאמר טוב לכל אשר אמרו המה טוב, אף אם היא לא אהבה ולא שנאה את בחירה רצתה נפשם בו. הלא איש איש הוא והיא תלבש שני עם עדנים, מלבושי שש ורקמה כיום חתונתה. גם תשמע שירי המנצחים בנגינות וכל רעותיה תבאנה לצאת אתה במחולות, ומה לה עוד?
ואישה? הוא חשב בלבבו כי רוח אחרת תהי עמה בהיותה לאיש, גם הוא יחנכה על פי דרכו וילמדה טוב טעם ודעת… ואולי חשב למשפט כי רק את כספו הוא נותן בנשך. הן לא עד עולם יחיו אבותיה והוא ינחל ביתם הונם ורכושם ויהי לאיש אוצרות, והיה אם לא תמצא חן בעיניו ויבקש תחבולות למצוא בה ערות דבר. הלא יש דין בישראל ונתן לה ספר כריתות ושלחה לנפשה.
–––––––––––––––––––
עברו שנתים ימים והנה דבורה חובקת בן אשר קרא שמו בישראל גבריאל על שם אביה המת; כי כבר מתו עליה אבותיה בימים ההם.
כמשוש ילד על צעצועיו כן ששה דבורה על הבן אשר ילדה. כל היום היה שעשועיה, שיחה והגיגה. על מטת הקלע ישבה תמיד ותספר לגבריאל את כל תולדות ימי חייה, את אהבתה לאבותיה אשר לא תמוש מלבה גם בהמר ארץ ואת אהבתם אותה כי לא ידעה חק וגבול. לפניו שפכה גם שיח ותשאל בעצתו. ואמנם כמעל ספר קראה מעל פניו מענה על כל שאלותיה, עת עבר שחוק קל על פתחי פי הילד ותדע כי הוא יבין לשכל מליה, ובהשמיעו קול בכי ותבכה גם היא תמרורים ותתאונן כי רק בנה יחידה יבכה על גורלה וינוד לשברה ובעלה האכזר הוא יקשיח לבו ממנה והמון מעיו ורחמיו אליה התאפקו, הוא יכסה פניה כלמות כל היום באמרו כי אשת כסילות היא, הומיה ופושקת שפתים.
“הלא אתה בני תשפוט ביני ובין אביך” אמרה פעם בקחתה את הילד על זרועותיה ותחלוץ לו שד “אנכי הנני שופכת חמתי על השפחה בראותי כי תחבק ידיה בעצלתים ולא תצלח למאומה, ולב אביך יזעף עלי גם יתמרמר באזני שכנותי כי אשה רעה אני וכי אגרש מביתי כל מבשלת וכל שפחה, על כן לא יאכל מאומה בלתי אם לחם יבש… הלא דבר הוא! האף אין זאת בני יקירי? לו אכלתי אנכי למעדנים ומשכתי ביין את בשרי כי עתה היתה לו הצדקה להתאונן, אבל חלילה לי מעשות כדבר הזה, גם אנכי אינני אוכלת בלתי אם לחם יבש ומה לו כי נזעק? האם גדול יחוסו מיחוסי? אנכי ראיתי בבית אבי עבדים ושפחות לרוב ולא אתן לשפחה נמבזה כי תעשה בביתי ככל הטוב בעיניה! עוד אמצא לי מבשלת כלבבי, ולעת כזאת יאכל אביך את אשר אכַל אני, הוא לא טוב ממני ואנכי לא נופלת ממנו”.
הילד הניח רגע שדי אמו ויפקח עיניו ויתבונן בפניה ויניע ידיו ורגליו. ודבורה הוסיפה אומץ ותקרא: “גם אתה תתחלחל בני לשמע השוד והרצח, אבל לו ידעתני בהיותי בתולה! אז רבים סביב שתו על אבי וישלחו אנשי הבינים לדבר על לבו כי יתנני לבניהם לאשה. הלא שמעי יצא בכל העיר כי אנכי המוציאה והמביאה בכל בית אבי ובלעדי לא תרים שפחה את ידה, גם כל רואי הללוני על יפיי וחני… הן גם האשכנזי אשר בא פעם בפעם אל אבי לערוב מרכלתו, הוא התגנב אלי פעם בהיותי לבדי בחדרי וישבע באזני שבועי שבועות כי יפה אנכי כשמש בצהרים וכי בכל מרחבי תבל לא ראה נערה יפה כמוני. גם — נשק את לחיי”….
“אבל הזהר בני” הוסיפה אחרי רגעים אחדים “לבל תגיד זאת לאיש! גם אבותי זכרם לברכה צוו עלי כזאת במפגיע, אחרי אשר מהרתי לספר באזניהם את אשר עולל לי האשכנזי הפתי”.
ותשלח אצבע מול הילד להזהירהו.
כעבור רגע נסבה הדלת על צירה ואיש לבוש בגדי אשכנז בא הביתה, מגבעת גבוהה על ראשו ומעיל קצר עליו, אבל מתחת לבדל אזנו נראות “פאות” שער ראשו. ויגש האיש ההוא אל דבורה ויאמר בחן שפתים: “גם אנכי אנשקך מנשיקות פי, רק כי לא תוסיפי עוד לענותני”.
ומבלי חכות למענה פיה הקריב את כסאו אליה ויחבקה וישקה.
בתחלה נבהלה דבורה וכל עצמותיה רחפו, אבל עד מהרה התפרץ שחוק אדיר וחזק מפתחי פיה בהכירה את אישה והנה הוא התחפש בבגדי האשכנזי אשר לוה מאתו ביום ההוא כסף בנשך ויתן את הבגדים האלה לערבון.
היום כבר פנה נטו צללי ערב, והנה עוד הפעם נפתחה הדלת ושני יהודים הופיעו על מפתן הפתח. בעל דבורה התבושש מאד כי לבוש הוא בגדי אשכנז וימהר וילחש דברים אחדים באזני אשתו והוא — נחבא לברוח אל החדר השני.
“סלחו נא, אין אישי עתה בבית”, שמרה דבורה לדבר את אשר שם בעלה בפיה.
אבל בטרם כלתה את דבריה והאנשים התמימים ירקו בפניה ויסגרו את הדלת אחריהם בזרוע כח ויקראו בעז אפם: אם כן שטית תחת אישך, נסתרת ונטמאת ועונך תשאי!".
דבורה היתה כנדהמה ולא הבינה פשר דבר כעשם ומרי שיחם, אף לא שמעה מלה אחת מכל זעקתם ושועתם. כמעט חשבה למלאות שחוק פיה על אולתם לולא כי היטב חרה לה על צאתם פרצים ועל שברם את הדלת בעברת זדונם. אבל היא לא ראתה רק את אשר לפניה, ולוא הביטה גם מאחריה, לוא באה ברגע ההוא אל חדר בעלה ותראה את אור פניו ותשמע את רננתו ברקעו ברגלו הימנית על הארץ ובקראות לנפשו: הבה, אנכי אמצא חפץ במשובת הפתאים, עתה באה העת כי אסיר מעלי את המעמסה ולא ארבץ עוד כחמור תחת סבל משאה!
–––––––––––––
עד ארגיעה עשתה לה השמועה הנוראה כנפים בכל העיר כי נבלה נעשתה בישראל. וירגזו כל השומעים תחתם ויתגעשו יחדרו בהמון אל בית הרב להאיץ בו כי ימהר לשים שפטים בנפש החוטאת, פן יצא על כל עדת בני ישאל הקצף, פן יספו נקיים בעונה, פן יעלה הכורת על ימין ועל שמאל וטירוף ואין מציל.
הנאספים טרם הצילו מפי הרב דבר וכבר נסבו על בית דבורה המון אנשים ונשים וכלם עוטים כמעיל קנאה ובגדי נקם תלבושת. דבורה היתה לבדה בבית ואין איש אתה מבלעדי איזבל שכנתה. ויהי טרם החלה האומללה להשתומם על כל החרדה הזאת וכבר התנפלו עליה המון רקים ופוחזים ויוציאוה בחזקת היד מן הבית ויסחבוה כפגר מובס אל הרב.
וההמון הולך הלוך ורוב. ויתאספו אליהם גם נערים שובבים ומשלוחים לנפשם ויקראו אחרי החוטאת מלא, ויקללוה קללות נמרצות, וידו אבן בה—ותעל שועתם ומשובת שאונם עד לב השמים.
“שובבה!” גער בה הרב בחרי אף “למה מעלת באישך מעל ולמה הרעות לעדה הזאת והבאת עליה חלאה גדולה?”
דבורה השפילה לארץ עיניה ותדום.
“ומדוע תחרישי? שימי נא כבוד לאלהי ישראל ותני לו תודה והגידי לי מה עשית, אל תכחדי ממני דבר”.
היא עמדה כרחל נאלמה לפני גוזזיה ולא פתחה פיה.
“שיתקה כהודאה דמיא” הרעישו כל הנאספים פה אחד “נעשה בה שפטים. יד הרב תהי בה בראשונה להכביד אכפו על אישה כי יתן לה ספר כריתות ויד כל העם באחרונה ליסרה בשוטים ובעקרבים על פשעה ועל זדונה”.
“השמרו לכם פן תשלחו בה יד” צעק הרב בקול נגיד ומצוה “ודרשת וחקרת ושאלת היטב, צותה תורתנו הקדושה ומפקודיה לא אסור ימין או שמאל”.
ואל דבורה פנה הרב ויאמר בנחת ובשובה: “למה תוסיפי חטאת על פשע, תני תודה והסירי חרפה ושואה מעל ישראל ואז גם חסדי לא יסור ממך. אישך ישלחך לנפשך, תלכי באשר תלכי ויד איש לא תגע בך לרעה”.—“ועוד שאלה אחת קטנה אשאל את פיך” הוסיף הרב בגאות חוקר נסתרות “האם היה האשכנזי יהודי או איש אשר לא מזרע היהודים? הגידי אל תכחדי דבר!”,
“אבותי הגידו לי” השפילה דבורה כאוב מארץ קולה, כי האשכנזי הבא אל ביתם כפעם בפעם הוא איש יהודי אף אם לא ילבש בגדי היהודים, אבל המה הרגיעו רוחי וישבעו באמונתם כי לא פעלתי אָון…"
“אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אָון” הרעימו השומעים בקול גאונם “שקר הדבר, אבותיה כבר מתו!”.
“הלשפוט באתם הנה” גער בהם הרב עוד הפעם “אם כן שפטו אתם ולא אני. אבל לא לי המשפט! ואנכי אשאל את פי האשה הנצבת לפני: האמנם נסתרת עם האשכנזי ונטמאת? את פיך אשאל ולא את פי אבותיך!”.
פני דבורה אדמו מבשת ולא השיבה דבר.
“ומדוע תחרישי?” השמיע הפעם הרב ברגז קולו “אם תחרישי כיום הזה ותספי בעונך, ראי הזהרתיך!”.
“אבל אבותי צוו עלי במפגיע לבל אודה עלי פשעי”. בכתה דבורה תמרורים, כי זכר אבותיה בא לפניה וגם כמעט רגע תתמוגג בשפק נפשה וכמו עלה על רוחה כי גבריאל יונק שדיה ענה בה סרה.— הן אין איש יודע עד מה מכל הנעשה ורק באזני בנה יקירה גלתה את סודה, והיא הלא הזהירתהו לשמור מחסום למו פיו!
“אם כן פיך ירשיעך” קרא הרב בגאון שופט אשר הצליח בחכמתו להוציא מלב הפושע מלים "נוקשת באמרי פיך ובחבלי חטאתך תתמכי, אמת נכון הדבר, נגלתה רעתך בקהל, עשית את התועבה הזאת, וגם שני עדים נאמנים העידו בך כי כזאת וכזאת עשית, כי עיניהם ראו בשבת האשכנזי לימינך ויחבקך… וינשקך…
“עדים נאמנים העידו בי” התגעשה דבורה בחמה שפוכה "חי נפשי כי שקר העידו בי, כי כזבים הפיחו! המה לא ראו ולא ידעו מאומה, חי נפשי כי לבדי הייתי אנכי בחדרי בבוא האשכנזי וינשק את לחיי, ואין איש רואה אותנו בבואו ובצאתו!…
בו ברגע התפרץ אישה הביתה ויחץ את ההמון בזרוע כח. ויהי בראותו את אשתו האמללה יולדת בנו יחידו אשר אהב והיא עומדת למשפט כהלומת רעם וברקים, אז נכמרו נחומיו עליה ויתנחם על מחשבתו אשר יזם לפנים לשיש על משבתה ויגש אל הרב ויאמר: "תם אנכי ולא אבין מדוע תשפטו שפוט את אשתי על הודאתה והיא הלא היתה אז נערה בתולה בנעוריה בית אביה בטרם אורשה לאיש בבוא האשכנזי בלא ראות וינשקה והיא לא ידעה מטוב ועד רע, כי אשת כסילות היא.—
“אנכי אשת כסילות!” התמרמרה דבורה ותחרוק שן, “הגם הנה באת להבזותני נגדה נא לכל הקהל הזה? בוז לך, לעג לך, אתה כסיל ובער, אכזר כיעני במדבר ולא אני!”
והרב לא שעה אל ריבות שפתם ויאמר בקול גדול, כמו לנפשו, ויטעם את דבריו בקול נגינות שוני הלכות לאמר: “גם בנעוריה בית אביה עגבה אחרי מאהבה ואף היום לפנות ערב נסתרה עמו ונעלם מעיני אישה. אם כן ברור הדבר כשמש בצהרים…”
“אבל היום הלא אנכי צחוק עשיתי לי כי התחפשתי בבגדי האשכנזי”. אמר האיש בכבד שפתים ויעמד את פניו, כי בוש על מעשה נערותו.
“הסכת נא בני ושמע” ענה הרב אחרי רגעים אחדים במאור פנים וישתרע על כסאו כשופט רמים ויחליק את זקנו האורך “הן גם לבך לא צפון משכל ולא חשך אלוה חכמה. ובכן הלא תדע הלא תבין, כי לא נוכל תת אמון בדבריך, כי לא מפיך אנו חיים. באחת—כי נוגע אתה בדבר ופסול לעדות ועל פי תורתנו הקדושה, וזאת שנית כי אשתך הודתה באזני כל קהל עדת בני ישראל על פשעה. כי אמרה במו פיה “אין אישי עתה בבית” באזני שני העדים הנאמנים אשר באו אל ביתך ויראו את הנבלה, ועל פי שנים עדים יקום דבר”.
ובדברו את דבריו האחרונים הורה באצבעו על שני היהודים אשר בשלהם כל החרדה הזאת.
“אבל רבי קדושי! הלא המה ראו אותי ולא אחר”.
“למה לי” “אבל?” כל “אבל” לא יועיל לך. נכתם עון אשתך וברוח שפתים לא נוכל כפרו".
והרב חשב עוד הפעם מחשבות רגעים אחדים, העמיק חשוב ויסלסל פאות ראשו ויחליק את זקנו. ופתאום אורו פניו כמו ראה אור גדול, כמו נגה עליו אור שבעתים ויקרא בקול גדול: “על פי התורה אשתך עצורה לך לעת כזאת, טמאתה בשוליה על כן היתה לנדה לך עד אם נוציא כאור משפט. עשה זאת איפוא בני, לין פה הלילה בחדר הקהל ואשתך תלך לבדה אל ביתה. אנכי אשים עליה משמר לבל תגע בה יד איש ומחר נראה איך יפול דבר. אנכי אקדש עצרה אל בית הכנסת הגדול ואקרא באזניה “פרשת הסוטה” מעל ספר התורה. — אמנם בעונותינו הרבים אין לנו לא כהן ולא מים המאררים; אבל עוד לא אלמן ישראל, עוד גדול כח התורה הקדושה. ואני תקוה כי גם על ידי יעשה אלהים נפלאות כאשר עשה על ידי הרב הקדוש מאַפטא זצ”ל בעיר יאסי (בירת מאָלדוי)".
“טובה העצה!” קרא כל ההמון פה אחד ברננה מגולה, “מחר יהיה האות הזה, מחר בבקר השכם!”
את כל הדברים האחרונים אשר דבר הרב לא שמעה דבורה אל נכון ולא הבינה מהם דבר בלתי אם כי בעלה ילין פה הלילה. ויהי כאשר כבר האיצו בה משמשי הרב לצאת ותפן אל בעלה ותשאל בתום שפתים: “האמנם תותר אתה פה ואנכי אלך לבדי אל ביתנו, ואם יבא האשכנזי היום בערב או מחר בבקר השכם וידרוש את מעילו ומגבעתו מה אומר אליו?”
“אל תשאלי דבר” המו רבים "האשכנזי הנבל לא ימוש מפיה עודה עומדת במרדה, אפילו על פתחה של גיהנם אינה חוזרת בתשובה! לכי נא לכי, לכי לביתך ומחר יצא משפטך כאור ושאתך כצהרים, וגם תדעי מה תגידי להאשכנזי בשובו אל קיאו לבוא אל ביתך…
וכל ההמון רצים מלפניה ומאחריה.
שמי השמים לרום ותחתיות ארץ לעומק ולב אם רחמניה אין חקר. יש אשר נתבונן אל אשה החכמה בנשים בהעירה על יונק שדיה והיא תשים כל מעינה בו. היא תשיחהו גם תחכה למענה פיו ותיחל לשחוק שפתיו, ואנחנו נשחק עליה, נשחק על אולתה ומעשי תעתועיה, צעצועיה וגעגועיה ונשאלה את פיה: “מה תחזי בו?”
מה תחזה האם בילד שעשועיה? חזות הכל! גם חרט רפאל הארי שבחבורת הצירים לא יצלח לתאר את מראהו. הן עינים לאיש ולא יראה כי מצח הילד — כליל בינה; בדק עפעפיו — רוח אלהים המרחפת על פני המים; שחיק שפתיו — שחוק הטבע בימי האביב; הגה פיתו — רננת כנף רננים נעלסה מבין העפאים; ניד ידיו ורגליו — רום כנפי הכרובים; חמוקי גוו — שעשועי האהבה הלבושה עור ובשר… רק האם הרחמניה היא גלוית עינים ומחזה שדי תחזה. ובכן איך לא תשעשעהו יומם ולילד, איך לא תרבהו דודים לרגעים, איך לא תשיחהו כל היום, איך תשע עיניה אף רגע קטן מגן עדנה?!
לו עצרה עין איש כח לחדור מבעד סגור לבב האם הרחמניה, כי עתה נגלתה לפניו תמונת פרי בטנה בדמותו כצלמו לא יחסר כל תו וכל קו ברשמי פניו. הן כל תנועה קלה וכל ניד עפעפיו ומפתח שפתיו חקקו בעט ברזל ועופרת בכל מיתרי לבבה לא ימחו עד עולם. ואם הפלא הוא לאיש היודע מערכי האור ומפעליו על כל היקום אשר על פני האדמה? גם אור עיני האם יוציא קוי פני הילד ומנגה נגדו ישובו הקוים ויוחקו על לוח לבה פנימה.
כבר עברה חצות הלילה ודבורה עודנה ערה, טרם נתנה לעפעפיה תנומה, עודנה יושבת בחדרה לבדה על מטתה ומתבוננת אל פני הילד הישן בערשו במנוחה ושלות עולם על ראשו, עת אמו תחרד לרגעים לקול עלה נדף, תאנח פעם בפעם בשברון מתנים, תשב קדורנית ונפשה עליה תשוח ולבה ירגז ויתר ממקומו.
דבורה היא לבדה בחדרה ואין איש אתה. מנורה קטנה עומדת על השלחן ואורה יחל להדעך, רגע תעלה שלהבתה ומשנהו ישופנה חשך. בחוץ יהמה הסער כחלילים, רוח סועה תתגעש ותתעבר ובמטרות עוזה תתופף על החלונות ותרעידם בחזקה. עוד אחת מעט והנה הסער ינוח רגע מזעפו ודומיה עמוקה שוררת בבית. רק נשמת אף הילד הישן תשמע וקול נחרו שובע נעימות. עור פני הילד קרן כמו פרשו מלאכי השלום את כנפיהם על אחיהם הקטון כהלם נרם עלי ראשו. ודבורה לא יכלה עוד עצור במלים, נלאתה כלכל ותאמר בקול דממה כמו לנפשה: “אתה בני יקירי תישן במנוחה ואף בחלום חזיון לילה לא תדע את אשר ספרה לי איזבל שכנתי כי מחר יתן ה' את אמך לאלה ולשבועה בתוך עמה וצבתה בטנה ונפלה ירכה?!”
עתה כבתה המנורה ואימה חשכה בכל הבית. הסער סואן ברעש, ברקים יבריקו וקול הרעם בגלגל ירעיד את הרוח והחלונות חשבו להשבר. ודבורה התחלחלה מאד ותרגז תחתה ועיניה הורידו כנחל דמעה בקראה: הה, בני, בני! מחר תהי יתום מאמך ומי ירחם עליך? מי יעיר על פרי בטני והוא יתענה תחת ידי אם אכזריה אשר תבא אחרי ותירש מקומי?…
“אם אכזריה!” זעק פתאום לבה בקרבה וכל עצמותיה רחפו “אשבר אזרועה מקנה אם תזיד לגעת בילד שעשועי לרעה! אתקע בה צפרני החדות ואשסעה כשסע הגדי!… אבל הלא בטני תצבה וירכי תפול ולא אחיה עוד… אכן האם כלה ונחרצה היא מאת ה' אלהי הצבאות? ומה חטאי כי ארד בדמי ימי קבר?… הה! לו קמו היום אבותי מקברים וראו את כל המוצאות את בתם יחידתם, כי עתה לא נחמוני עוד הבל לאמר כי חפה אנכי מפשע הנשיקה הארורה ואין בי כל עון אשר חטא, יען כי בשגגה ובבלי דעתי עשה האשכנזי הנבל את התועבה הזאת. ואמנם אם לא יחשוב ה' לי זאת לחטאה, מדוע הזהירוני המה לבל אגיד דבר לאיש? הלא דבר הוא!… ואיככה נודע סודי להרב? הלא אנכי לא ספרתיו בלתי אם באזני גבריאל בני?”
ברגע ההוא התעורר הילד משנתו וישמיע קול בכי.
“לא, לא, אל תבכה בני יקירי!” הרגיעה דבורה את רוח הילד ותחנן קולה בקחתה אותו על זרועותיה ותשעשעהו ותישנהו על ברכיה “הן לא פתיה אמך, נפשה יודעת מאד כי אתה טרם תדע דַבֵר ולא אתה תגלה את סוד אמך אשר נפשך יקרה לה מחייה”….
“אבל” רעמה פתאום פנים “עדי שקר ומפיחי כזבים קמו בי להכחיד זכרי מן הארץ, לקפד כאורג חיי בלא עת, ולהורידני בדמי ימי שאולה. ואם לא למדו לשונם דבר שקר והמה לא ראו ולא ידעו מאומה בלתי אם כי בעלי נשקני מנשיקות פיהו, הלא לבדי הייתי בחדר אבי בעת אשר עשה האשכנזי זמת תכליתו ואין איש רואה אותנו בבאו ובצאתו”….
“אמנם!” הוסיפה אחרי רגעים אחדים "עתה נפקחו עיני, עתה נגה אור עלי! בעלי האכזר הוא שמע את דברי מאחורי הדלת, הוא הלך רכיל! הוא הלשין אותי אל הרב! וגם שם מצחו נחושה להגיד באזני כל הקהל כי אשת כסילות אנכי. אנכי אשת כסילות ואתה בעל מזמות! אבין לערמתך כי נתת עינך באשה אחרת… לא אשת כסילות אנכי! אני אראך נחת זרועי. יונתך התמה מצאה חן גם בעיני. יפה היא כלבנה ברה נחמה על כן נשאה חסד לפני ואחבקה בכל כחי עד כי — אשים מועקה במתניה ומחנק לצוארה! אחליק את לחייה באהבה רבה — ואת צפרני החדות אתקע בעיניה. ואחרי כן אביאה אל חיקך ואתנה לך לשעשועים!
את דבריה האחרונים קראה בחמה שפוכה ובשחוק פרוע עד כי התעורר הילד עוד הפעם משנתו ויבך תמרורים.—
ולקול בכית הילד התעוררה האמללה גם היא ותבך ותיליל משבר רוח ותריד בשיחה ותהמה ולא נתנה פוגת לה כל הלילה.
ויהי ממחרת ומשמשי הרב באו ביתה דבורה להביאה בחזקת היד עד מקום המשפט; המה מצאוה יושבת לבושה בבגדיה על מושבה אצל מטת הקלע והיא שוממה נפעמה ונדהמה כשכורה. מקור דמעותיה יבש, פניה נהפכו לירקון, עיניה לזכוכית, על מצחה שוכנת עננה כבדה, גם כל בדי עורה ויצורי גוה כבדו עליה ככבד אבן ונטל החול ונפשה עיפה — עיפה במאד מאד.
כהפרד הרוח מן הגו כן קשתה עליה להפרד ממטת ילד שעשועיה. ובכל זאת הלכה לפני מוביליה דומם בלא כח, בפיק ברכים וחלחלה בכל מתנים; כצל נהלכה לא ידעה דרך, כי לבה סחרחר וראשה עליה ככרמל.
בית הכנסת הגדול כבר נמלא מפה אל פה אנשים ונשים מרבה להכיל. ויהי הרעש והשאון הולך וחזק מאד, כהמות ים לגליו המו רגשו כל הנאספים, כל פה ממלל רברבן ולמרבה ההמולה אין קץ. אבל פתאום קמה הסערה לדממה, כמו השביתה יד נעלמה את הזעף ותהס את ההמון. הסוטה הנה עומדת לא רחוק מן השלחן וקול השופר הריע כמבשר יום עברות, הס מפניו כל בשר.
אל שני קצות השלחן אשר על הבימה דולקים נרות דונג גבוהים ושחורים ומפיצים אור כהה לאור הצהרים. ושם במעלה הבימה מתיצבים אנשים רבים במעגלה — והסוטה בתוך. ראשה כפוף כאגמון, ידיה שפלו, ברכיה כשלו וכל עצמותיה רחפו. כל העינים כוננו מבטם עליה, כמו נכספה נפשם לראות מפלאות תמים דעים בהחלו לצבות בטן ולנפיל ירך — ותתחלחל האמללה מאד.
עתה החל המשא.
איש זקן מנכבדי העדה נגש באימה וביראה אל ארון העדות ויוצא את ספר התורה; והרב גם הוא איש שיבה, זקנו הלבן ככסף יורד על פי מדותיו והוא עטוף שחורים מכף רגלו ועד קדקדו; אף הוא הולך אחרי נושא ספר הברית ומשמיע קולו בחרדת קדש:“גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו”. וכל העם ענו אחריו בחיל ורעדה ולב נמס.
ויהי כמעט פתח הרב את פיהו בקול פחדים ויחל לקרוא את “פרשת הסוטה” מעל ספר התורה ויטעם כל הגה וכל מלה וימרץ כל טעם וכל נגינה, והנה — עיני דבורה החלו כהות, כל הבית סבב במעגלה סביבה וכל הכלים רקדו במחוגה לעיניה כמו יצאו במחולות התולים לקראתה, גם כל האנשים המביטים בה גדלו שבעתים וימלאו עינים כשדי שחת ושעירי תפתה ויחוגו וינועו על כל סביביה. תחתה תרגזה אדמה כמו אחזה יד אלהים בכנפות הארץ לנער אותה ממנה, וסביבה נשערה מאד. תרועת קול השופר וקול הרב וקול איזבל שכנתה התבוללו יחד ויעלו באזניה כשחוק מלאכי הבלהות על הנפש החוטאת בעמקי שאול. עד מהרה נפלה אימה חשיכה עליה ותכס על עפעפיה צלמות ותפול מלוא קומתה ארצה — ותתעלף.
מי האיש אשר עינים לו לראות ולא ראה את גודל כח התורה ביום ההוא? ויהי כשוב רוח האמללה אל קרבה והנה היא כבר בחדר הקהל ובעלה נותן ספר כריתות על ידה — כי כן היתה מצות הרב עליו חזקה לגרשה בלא כתובה.
אמנם בעלה חמל עליה ייתן לה בטוב לבבו מעט כסף וגם ידים להמלט על נפשה לבל תהי לשנינה בעיני כל רואיה, ועוד ביום ההוא ברחה בהחבא — לבלי שוב עוד אל עיר בשתה.
––––––––––––––
אחרי הדברים האלה גדל הנער גבריאל בבית אביו ואת אמו לא הכיר. כל יד לא החליקה את לחייו, כל שפה לא שחקה ולא שרקה לו בחן ושעשועים, כל עין לא העירה עליו לשמרהו מכל משמר, יד אם רחמניה לא היתה בו לפנקהו לבלי הצג כף רגלו יחף על האדמה, וגם אביו כמעט התנכר לו אחרי אשר לקח את אשתו השלישית ואחרי אשר הוא היה לו למזכיר עון כי חרפת אמו דבקה בו, חרפת עולם לא תמחה. אל כל אשר היה רוח הנער ללכת הלך ואיש לא שם עליו עין או לב, את כל נער בן גילו השתעשע ואביו לא כהה בו, על כן היו גרמיו כמטיל ברזל ומבנה גוו איתן.
ויגדל הנער ויהי טוב תאר, טוב לבב וטוב שכל. בחפץ לבבו הטה אזן לשמוע בלמודים ויגדל בחכמתו על כל בני גילו ויצא שמעו בכל העיר כי שאר רוח לו ויתר הכשר דעת. אבל חכמתו לא עמדה לו ו לא היתה לו כחומה בצורה ומשגב עז מפני חמת לשון אפעה. ותהי להפך, כי כרבותו לגבר חילים בתורה כן גברה הקנאה בלב רעיו וכן החלו להשליך עליו שקוצים, לנבל את שמו ולמרר את חייו. המה שלחו בו את הנערים השובבים לעפר בעפר לעומתו ולקרוא אחריו מלא: “בן נעות המרדות, בן הסוטה!”
בתחלה התגעש גבריאל לשמע הנאצות והגדופים והוא לא ידע פשר הדברים האלה — הן גם בשפכו פעם מרי שיחו לפני אביו לא השיבהו הוא דבר, כי אם הוריד לארץ עיניו וידם. אולם לאט לאט החל הנער לבקש חשבונות רבים ויחפש רוחו: הן לא רק נערים שובבים ומשולחים לנפשם קמו בו לבעבור הרעימהו, גם כל מכבדיו וחושבי כשרונו בעודנו נער קטן הזילוהו עתה בהגדלו, כל רעיו רחקו ממנו כמו תרבץ עליו מארת אלהים. ביום מלאות לו שלש עשרה שנה ויחל להניח תפלין לא הכין אביו משתה — אף אם בביר תמצא ידו מאבות שמעון וגר רעיו ואף אם הוא השכיל הרבה יתר מהם לדרוש ביום ההוא ברבים. רבים מהמלמדים הרחיקוהו עתה מעליהם, בדעתם כי נכבדי העיר לא יתנו את בניהם על ידיהם אם הוא בחברתם — אף אם הוא תלמיד מקשיב ומבין ועם בנים שובבים קשי פנים וחזקי לב לא יתערב. השדכנים והלובשים בגדי חמודות כביום משתה ושמחה, המה בבואם אל חדר המלמד לנסות את בני הנעורים במסה, מנעוהו מהעמידהו על מבחן וכמעט לא שמו אליו לב בלתי אם — שלחו אצבע למולו, הפטירו בשפה גם הניעו אחריו ראש כמו ידעו חין ערכו וינודו לו.
בימים ההם היטיב אביו דרכו לבקש אהבת בנו יחידו, כי כל הבנים אשר ילדה לו אשתו השלישית מתו בעודם באבם ואשתו חלתה את חליה ותעמוד מלדת. אבל גבריאל לא שעה עתה אל אהביו ולא פנה אל שעשועיו, כי רק רעיון אחד מלא כל חדרי לבבו, בו שם כל מעינו והגיגו, הוא היה כל ישעו וכל חפצו, הוא השביעהו נדודים יומם ויגזול שנתו מעיניו לילה; הלא היא מחשבתו אשר חשב למצוא חידת אמו אשר הכתירתהו על כל מדרך כף רגל ותדריכהו שלום ותגלה כבוד ממנו.
גם אשת אביו אשר עד העת ההיא היה לסלון ממאיר ולקוץ מונד בעיניה וכמו תשמור עברתה לו תמיד ותכעיסהו גם כעס לבעבור הרעימהו — והוא לא ידע בנפשו כל עון אשר חטא — אף היא החלה עתה בחלותה להטות אליו שלום ולמשכהו חסד וכמו נדבה תאהבהו ואל אלהים תתרצה באהבתה אותו, וגבריאל ראה את כל מעשי האשה הזאת כי תשנה את טעמה לפניו ותהי היא בעיניו כמתעתעת, וגם את נפשו לא ידע כי בו בחרה פתאום להשביעהו רצון לכפר עון ולהתם חטאת ולכלא פשע. ויהי הפעם ויקשב וישמע את דברי אשת אביו בהתאוננה על מות ילדיה, ותתמרמר אל בעלה כי רק מפשעו נגזרו מארץ החיים, כי את עונו הפגיע ה' בהילדים שלא טעמו טעם חטא וכי קללת “הסוטה העניה” לא תשעה ממנה, תדריכה יומם מנוחה וגם בחלומות תבעתה, ואלפי קולות ירעמו באזניה ברעדה נוראה: “את בני אנכי מבקשת!” — עתה נבעת גבריאל כמו אחזהו השבץ.
“הסוטה העניה” “את בני אנכי מבקשת” — ומי “בן הסוטה” חוץ ממני? גם את אשת אבי קללה… אח! כבר מצאתי את המפתח לחידתי… ידעתי את אמי האמללה, עתה בא זכר האשה העניה לפני, עתה ידעתיה!… אבל מה הוא לחש אשר לחש אבי באזניה? מה כחו כי הבריחה פתאום כבן קשת?– "אש נשקה בכליות הנער וכל דמי עורקיו רתחו כסיר נפוח ועיניו ממלטות כידודי להבות ומפיו תצא שלהבת יה…
כבר מצא את המפתח לחידתו: עוד זכור יזכור גבריאל והנה הוא נער כבן חמש שנים והערב אחד מערבי ימי החורף. אביו וגם אם חורגתו ישבו אל השלחן וישוחחו וישחקו ויצהלו בקול גדול, והוא הנער ישב גם הוא בקצה השלחן וישנה את המקרא אשר קרא בחדר מלמדו, פתאום נפתחה הדלת בזרוע כח ואשה עניה ופרועה מאד ומתחלחלת כעלה נדף מפני רוח, התפרצה אל תוך הבית ותקרא רתת ותקלל את אשת אביו קללות נמרצות ותזעק בקול כמשוגעת: “את בני אנכי מבקשת!” ויהי כראותה את הנער ותחפז אליו, ותנשאהו על זרועותיה ותבט רגעים אחדים כמשתוללת בעפעפי עיניו, אחרי כן אמצתהו ברב כח אל לבה ותשקהו נשיקה לוהטת כאש ותשנה ותשלש את נשיקות שפתיה הבוערות מבלי דעת שבעה. הנער גביראל נבעת מאד מפניה, ותגדל עוד חרדתו בראותו את פני אביו ואם חורגתו והנה גם המה נבהלו ויעמדו מרעידים ושוממים. ויזעק הנער זעקה גדולה ויבך ותעורר האשה העניה גם היא זעקת שבר ותיליל בקול נורא ופרוע מאד. ותהי המבוכה בכל הבית עד כי נגש אבי הנער וילחש באזני האמללה דברים אחדים ותרף מהנער ותנס מנוסת חרב ועקבותיה לא נודעו עוד.
מה הוא הלחש אשר לחש אביו באזניה ומה כחו כי הבריחה כבן קשת? כעל גחלים בוערות התהלך הנער אחרי הודעו בנפשו כי האשה העניה היתה אמו. זה עתה בשמעו את דברי אם חורגתו, בא זכרון האשה העניה לפניו וזה עתה שער בנפשו כי היא היא אמו, היא היא הסוטה אשר שמה מנאץ כל היום כפי רעיו ומיודעיו. ובכל זאת כמו נשבעו לו לבלי גלות את סודו באזניו.
האמללה מבקשת את בנה. ועתה מבקש בנה אותה, עתה מבקש בנה תחבולות לדעת את מסתריה. ואמנם לא ארכו הימים וימצא גבריאל את אשר בקש; ידיד נאמן נמצא לו, איש שלומו אשר בטח בו והוא גלה במסתרים את אזניו מכל הנעשה באמו.
עתה נודע לו גם מפי אביו כי כל בקשתותיו בערב היום ההוא וכל תחנוניו אשר חנן להאשה העניה כי תעזוב את הבית לא הועילו עד אם לחש באזנה, כי למען בנה אשר עליה ישא חרפה תעשה זאת וכרגע ברחה באשר ברחה.
“הלמעני, לבל אשא אנכי עליה חרפה עזבה גם אותי, את בנה אשר היא מבקשת? הכה גברה אהבתה אלי?” זעק לבו בקרבו כל היום.
אביו הוא גם הוא גלה את אזנו כי שקר טפלו עליה אוילים והיא היתה חפה מפשע, זכה מכל עון, ובכל זאת כבר אבדה אמונתו באביו, נכרתה מלבו. הנער גבריאל נהפך בימים ההם לאיש אחר, כל חזיונותיו והלך נפשו לבשו צורה חדשה, ותהי ראשית מחשבתו לשום בסתר לבבו אשם נפש אביו, כי אמנם היא חפה מפשע אבל הוא לא זך מעון, כי הוא רק הוא התנקש בנפש אשתו האמללה ויתאנה לה לבעבור סבב את פני הדבר כי ישלחנה לנפשה בלי כל עמל ובלי כל מחיר; על כן נקעה נפש הבן מאביו ותתגבר חמלת לבבו על אמו אשר נרדפה על לא חמס עשתה. ומי יודע אם לא תדוד בבשתה מעיר לעיר מבלי מצוא מנוח; מי יודע אם לא תשא חרפת רעב ולשונה בצמא נשתה ועיניה תמקנה בחוריהן על פתותי לחם יבש ומים לחץ, עת ישביע אלוף נעוריה בצחצחות נפשו, נחת שלחנו מלא דשן, כוסו רויה ויקביו תירוש יפרוצו; מי יודע אם לא תשב שוממה ובדדה על פנת גג וכל רואיה ידוד ממנה, אם לא תשכב למעצבה על קש רטוב ומחבקת אשפתות, עת איש בריתה יושב ספון בעליות מרוחים וחדרי משכית ומתענג על כל כבוד, עת ישכב אהוב נפשה סרוח על ערשו הרבודה מרבדים ומחבק חיק נכריה; מי יודע אם…..
וה“מי יודע”, הספק הנורא בכל שאתו ואימתו, בכל כעשו והותו אכל ימים רבים כעש את לבבו ולא נתנהו השב רוחו עד אם נדר נדר להרחיק נדוד, לבלי תת תנומה לעפעפיו ומנוח לכף רגלו בטרם ימצא עקבות אמו הלא־רוחמה, בטרם ידע מקומה איה, אולי יוכל להושע לה ברב או במעט; אולי תמצא ידו לנחמה מעצבונה ומיגונה, להסיר מעליה חרפה ולהשיב לה רוח ששון תחת רוח כהה.
גם העת נמצאה לו, אשת אביו מתה בימים ההם, וידאג האב לבנו, כי כבר מלאו לו שש עשרה שנה ואשה טרם לקח, כי מי יאבה להתחתן בבן הסוטה ומי יתן את בתו לשאת על איש זר חרפה כל הימים? על כן העתיק אביו את מושבו אל עיר הרחוקה מעיר מולדתו מרחק רב ובעיר הרחוקה חמק עבר גבריאל — ללכת למסעיו, וגם צרור כסף לקח בידו.
ימים רבים תעה גבריאל מעיר אל עיר מבלי מצוא חפצו ובבלי דעת איזה הדרך ישיג מאויי לבו. אל כל עני ונכה רוח ואל כל אמללה וקשת יום התרועע, כמו יראה בכלם את עני אמו, ואם לא יצלח חפצו בידו להמציא עזרה לה, למשאת נפשו, ותהי זאת נחמתו כי יושיע לאחיה או לאחיותיה — בצרה.
ויהי בדרך נדודו ויפגע באחד ממיודעיו ויגל הוא את אזני כי זה לפני ימים רבים ראה את אמו במצור ובמצוק והיא שוכבת על ערש דוי בבית החולים אשר בעיר זאלישטשיק; הוא ספר לו כי הוא הכירה אבל היא לא הכירתהו, ובדעתו כי תשת חשך סתרה, על כן נכמרו נחומיו עליה ולא גלה לאיש מצפוניה. ואף גם זאת עשה כי לא פתח שפתיו עמה פן תלבש בשת וחרדות ונפשה משלום תזנח.— גבריאל שמע ויגע לבבו ותלך נפשו תמס וברגע ההוא שם אל העיר זאלישטשיק פעמיו ויתגורר בעיר ההיא ימים רבים וישוטט בחוצות וברחובות לתור במסתרים אחריה, לבקש עקבותיה… עיניו שטו למרחקים ומשאת נפשו קרובה אליו, בבית אחד משכנם… ומה נוראה יד אלהים! אמנם שם גבריאל בבלי דעת קץ לצרת אמו האמללה — וישם קץ גם לחייה.
וברע ההוא, בו ברגע אשר כמעט אבדו עשתונותיו, ברגע התנחמו על אולתו ופחזותו, ברגע עמדו כילד המתחטא לפני אבותיו; בו ברגע סרו מעל פניו כל שנויי העת והמקרים ויראו כל הקוים והתוים והרשמים בטהרם מידי קדם, בו ברגע היתה בו ילדות ובו ברגע התעוררו כל זכרונות האם הרחמניה לתחיה, בו ברגע נצבה לנגד עיניה התמונה החקוקה על לוח לבה פנימה ותכירהו.
גם הנער גבריאל כמעט הכיר את יולדתו — וכל חזיוני חייו וכל תקותיו אתה בדי שאול ירדו; כל לבו ונפשו, קרביו וכליותיו לפי קברה נפזרו… ובכל זאת עוד חי חי הוא לבשתו ולחרפתו, לפצעו ולחבורתו, למפח נפשו ולתמהון לבבו; עוד חי חי הוא לראות כיום הזה את אידו ואת כידו לפניו — בתת רחל אהובת נפשו לאחר את כבודה.
––––––––––––––
פרק שלישי. 🔗
ויהי ממחרת ליל החתונה והבהלה וישמע שמואל כל הקורות את בית נחמיה השמש חותנו, וישמע את דבר האסון והשואה אשר הביא המרצח המשגע על אשתו האמללה: שמע ויניע כמו ראשו, שמע — ויהי כאיש נדהם.
טרם עברו ימי המשתה ורחל באה לבובה, אל עיר מגורי בעלה העשיר, אל ביתו ואל היכלי חמדתו. אבל מקומה לא הכירה וכחש בה כל כלי מכלי הבית, וכל אבן מקיר זעקה באזניה בקול גדול: לא ידעתיך.
עתה היה בה ההפך. היא התאמצה בכל אשר לאל ידה להשביעהו רצון ולשאת חן וחסד לפניו, היא החרתה החזיקה להראותו לדעת כי רוחה אמונה לו, אכל הוא חדל מנשוא נפשו אליה, הוא לא שם עוד לב אל יפיה והדר תפארתה, אל אמונת רוחה ואהבת כלולותיה וכמו נקעה נפשו ממנה וימנעה לפעמים גם מקרבתו…
מה זה היה לשמואל העשיר הזקן? הן זה לא כבר חפץ חיים ויבקש ימים לראות טוב. דרך זאלישטשיק העיר נסע אל הרב העושה נפלאות בעיר סאדיגורא וירא את רחל בת נחמיה השמש, את הבתולה הנפלאה בבתולות ויחמוד יפיה בלבבו וישע עיניו מבצע כסף ויקח אותה לאשה. ובכן מה זה היה לו פתאום כי סר לבבו מאחרי רעיתו הנעימה כלילת היופי ורבת החן? ומדוע לא השיב אהבה אל חיקה אף בהטיבה היא דרכה לבקש למצוא חן בעיניו? האמנם היה הוא האחד בין כל בני העיר ההיא אשר השכיל משפט לדעת כי רק באהבתו את רחל העיר הנער גבריאל את חמתו על דבורה אשת השמש וישא עליה מות יאבדון: כי על כן עבר על הזקן רוח קנאה? או האם התבונן הוא אל חרדת לבב רחל אשתו בהיות המרצח המשגע לנגד עיניהם, ויבן לה?
אבל לא! שמואל לא שם לבב אל רחל בעת מבוכתה כאשר לא התכוננה היא אליו בלבשו הוא חרדות כמדו למראה פני המציץ מן החרכים ובהאנקו הוא דום. גם לא רק מרעיתו הנעימה נקעה נפשו, כי אם מכל כבוד עשרו, גם—מהחיים. מהרגע אשר בו ראה את פני “המציץ מן החרכים” חשכו עיניו וכל מאורות התבל אספו לפניו נגהם. כל יופי וכל יפעה וכל שכיית החמדה אבדו ברק זהרם לעיניו, כל תענוגות בני אדם ומנעמיהם ומחמדיהם ושאונם והמונם לא עצרו כח להרחיב את נפשו ולקחת את לבבו, כי לבו חלל בקרבו, כליותיו תכלינה בחיקו ונפשו ריקה מכל רגש ותאוה. מיום ליום גברה עליו יד השיבה, מוח עצמותיו יבש, כחו סר מעליו גם אור עיניו אין אתו. כל אכל תעבה נפשו וכל משקה זהמה חיתו, ויחלש מרגע לרגע—ויגיע עד שערי מות.
בחלותו העירה עליו רחל יומם ולילה לא גרעה ממנו עין אף רגע, כאחות רחמניה כלכלה את מחלתו במזור ורפאות תעלה ותהפוך משכבו אף בקשה תחבולות כל היום לתמכו ולסעדו, להרנין לבו ולהשיב רוחו; לא חשכה חשכה מנפשה כל עמל ותלאה לגהות ממנו מזור או למצער להעלות ארוכה למחלתו.
כקדושה ונזירה היתה רחל בימים ההם וכן היתה גם בעיני אישה הזקן. הוא נתנה למשול בכל אשר לו לכל אות נפשה גם בקש בכל לבב כי לא תחסר את נפשה מטובה — והיא מנעה את לבה מכל עונג. הוא הביט עליה עתה בעיני אהבה חמלה ותחנונים. אולם לא כבעל על אשתו כי אם כאב רחום על בתו יחידתו. קדושה היתה לו ולא שלח אף אצבע לנגוע בא…
והיה היום ושמואל חש בנפשו כי קרב קצו וימיו לא ימשכו, וישלח לקרוא את הרב וימסור בידו שטר צואה על ביתו ועל נחלתו כתוב וחתום בטבעת המלך, ויצו עליו לבלתי הראות את שטר הצואה לאיש עד אם יבא אשר לו הנחלה ויירש את נחלתו.— ובעל פה צוה לפני עדים כי חצי הכסף והמטלטלין אשר לו ינתן לאשתו בכתובתה.
–––––––––––
שמואל הזקן מת.
והיה כי תמו שבעת ימי האבל ותשב רחל אל עירה ואל משפחתה ובידה כל הכסף הרב אשר השאיר לה בעלה לנחלה. נחמיה השמש העני עזב את משמרתו ויקן לו בית גדול ורחב ידים, בית מדות לשבת בו יחד עם בתו האלמנה העשירה; גם הכין לו ולבנותיו הקטנות בגדי חמודות, מטעמים ומעדנים ויתענג על ימי שיבתו. אולם לרחל האלמנה העשירה טרם עברו ימי בכיתה, היא לא שמה לב אל כל כבוד עשרה ואל כל אשר סביבה, כצל בנטותו נהלכה כל היום, ככבד אבן ונטל החול העיקו את לבבה, עיניה לא נחו בחוריהן אף רגע, שטו מסביב וכמו תכלינה לתור אחר דברה, אחרי משא נפשה…
ויהי כמשלש חדשים והימים ימי קיץ, ותצא רחל פתח בנשף בערב יום צח ובהיר — ותחרד ותבהל פתאום עד למאד, כי תמונה לנגד עיניה: גבריאל הוא עומד כנציב שיש ממולא ושולח בה חצי מבטיו השנונים ויורדים כליות ולב. כמדקרות חרב בוטים אלה המבטים ובכל זאת תמאן רחל בעד כל כופר להסירם מעליה, המה יכאיבו ויתנו נעימות, רעל ומרורות בהם וישיבו נפש גם ישביעו צחצחות…
רגעים אחדים התחזקה רחל על עמדה כמשמר נטוע ונפשה כמעט יצאה מפחד ובהלה. אולם כמעט ראתה כי גבריאל פנה שכמו ויאמר להתחמק מפניה, והנה שב רוח אמץ אל קרבה וכמכונה בלי דעת וחשבון הלכה אחריו אל כל אשר הלך.
פעם בפעם הרחיב הוא צעדיו בשמעו קול רעש מצעדי גבר מאחריו, אבל היא גם היא החישה פעמיה, ותתהלך כצל על יד ימינו מבלי פתוח פה ודבר דבר עד אם נגשו קרבו אל חצר המות—וגבריאל ממהר לרוץ אל שער החצר.
עתה אספה רחל שארית כחה ותקרא בקול רועד" “עמוד נא גבריאל: ראה צויתיך!”
כמו נגע קסם בו ויעמידהו כרגע על עמדו מבלי נוע יד או רגל ומבלי הבט אחריו וכמו התלקחה מלחמה בקרבו, והנה הוא הבליג עד מהרה על סערת רוחו ויחרד ממקומו ויעף כחץ מקשת אל חצר המות וילפות ארחות דרכו להסתתר מבינות לקברים — והיא אצה אחריו.
כמעט נגש גבריאל אל קבר אמו וברכיו כמו כשלו וקרסוליו כמו מעדו והוא נופל על פניו כמתעלף.
— “שוא תתחמק, להבל וריק תכלה כחך להסתר מפני, אנכי לא ארפך ולא אעזבך עד אם נדבר את דברינו!” קראה רחל בקול כעיף ויגע ותנשום ותשאף יחד.
— “היי מאושרה, חיי בטוב ובנעימים, שכחיני, אנא שכחיני”, השח גבריאל מעפר אמרתו "מדוע באת להרגיזני ממנוחתי?
— “גורלך המר והנמהר איננו מניח לי לישון ולשבת במנוחה וממרר את חיי”.
— “מצבי לא ברע הוא, אינני האמלל באמללים… אל תדאגי לי… היי מאושרה בבית אישך אשר נפשך בחרה רצתה בו!”
— “האמנם תשים אשם נפשי על כי נתתי את כבודי לאחר, האמנם תאכלך קנאה חמת גבר?… אולם עתה לא עת הצטדק לפניך, כי עתה באתי רק להגיד לך כי כביר תמצא ידי להטיב מצבך ואחרי אשר תשגוב ישע אז נכונה הנני לגלות לפניך כל אשר עם לבבי, או כי אשא ואסבול בדומיה את אשר נטל עלי”…
— “הניחי לי, הרפי ממני, מחי זכרי מלבך!” התמרמר גבריאל ויבליע את דבריו בין שניו, “אין לי כל חפץ לא בהתגלות לב ולא בתשועת אדם!”
— “כבר נתקו האסורים מעל ידי” גמגמה רחל בלשונה ולבה פחד ורחב “ונפשי קשורה בנפשך. בידי לאשר אותך—ולהעניק לך מכספי הרב”.
ברגע ההוא התעורר פתאום גבריאל כמו נשכהו נחש צפעוני, כמו הקימהו כח נעלם על רגליו ועיניו הפיצו זועה ופחד בקראו בקול נורא ופרוע: “האם שלחך גם אותך אישך מעל פניו, האם גם את כבודך נתן לכלמה, האם גם עליך העטה בושה סלה?!”
— “לא! כי יד אלהים הפרידה בינינו” השיבה רחל בקול כחולה “אישי כבר מת”.
— “אישך מת!” השפיל גבריאל מארץ קולו וכמו אחזתהו פלצות ושניו דא לדא נקשן.
— “כן כן!” הילילה רחל משבר רוח “אישי מת, והוא היה כאב רחום לי ויעיר עלי ברגזה ובדאגה כנשר על גוזליו… גם רוחי היתה נאמנת לו, שהדי במרומים!”
“אבל דאגה מסתרת” הוסיפה אחרי רגעים אחדים “כליון עינים ומפח נפש אכלו את בשרו, החריבו לשד עצמותיו ויכלו שארו”…
דומית מות שררה מסביב, הירח שלח קרני אורו על מצבות הקברים, כמו יאיר רק על פתוחי האבנים למען ירוץ הקורא בם. וגבריאל נצב מט קודר ושחוח ויבט בעינים חשכות על מצבת האבן אשר למראשותי קבר אמו.
“אמנם” שבה רחל להתאונן בנפש מרה “רבים אומרים לי כי אותך ראה בליל חתונתו ותבוא עליו חרדת פתאום ותקפד כאורג חייו, אולם נפשי יודעת מאד כי לא כן בדם, הוא לא ידע לא קנאה ולא חרדה כי אם כליון עינים ודאבון לבב. עת הוכח במכאוב אנוש על ערש דוי, אז שמרתי אנכי את מטתו יומם ולילה, ויהי בגבור עליו יד המחלה וידבר בחמו, אז שמעו אזני דבריו החוצבים להבות אש בקראו בלי חשך: “הה, בני בני! לך תכלה נפשי, לך תכלינה כלייתי בחיקי, לו ראיתי את פניך עוד הפעם בטרם אמות!” — אות היא כי בן היה לו ואליו כלתה נפשו”.
— “האמנם?… האמנם?!” קרא גבריאל בקול רועד עד למאד, ולא יכול עוד הוציא הגה מפיהו, כי קול מליו נחבא בזרם הדמעות אשר התפרץ ברב עמל מעיניו, כמו נמסו פתאום מעל לבו הררי קרח עולמים ושטף מימיהם התגעש דרך הגרון אל ארובות העינים.
עתה היתה מבוכת רחל, אל כל סביביה הביטה והנה מורא מאוד, כמו זה עתה ראו עיניה כי רגליה עומדות בחצר המות באשון לילה ותתחלחל מאד, ארכבותיה דא לדא נקשן ולבה הולם פעם.
ובכל זאת היתה אימתה עד ארגיעה, את גבריאל ראתה וישנה פתאום טעמו ויחדל מהסתר פנים ממנה ויהיה גם ברק לעיניו היבשות כחרס, על כן סר כמעט פחדה מעליה ותפתח עוד הפעם שפתיה עמו לאמר: “מה זה היה לך גבריאל, מדוע נעוית משמעו? לו ידעתי כי דברי ירגיזו רוחך, כי עתה החשיתי התאפקתי אף אם כאבי נעכר, אולם באלהים נשבעתי כי רק שלומך וטובתך הנני דורשת, כי רק להמציא לך ישע לבל תחיה עוד במצור ובמצוק בקשתיך. והיה אם תקשה ערפך ותמאן הפעם לקחת מידי מאום, וידעת היום והשבות אל לבבך כי נקטה נפשי בחיי ולא אדע שלו עד אם תסגור הארץ בעדי בריחיה לעולם…”
“אמנם” הוסיפה אחרי דומיה ממושכה “הנה חפצך שמיר ורצונך חזק מצור, אחשה אתאפק ואת רוחך לא אוסיף העצב עוד!”
— “לא, לא!” התעורר פתאום גבריאל כנעור משנתו ויזעק מרה: חלילה לך מחשות, חלילה לך מהתאפק! ספרי נא ספרי, אנכי אקשיב רב קשב לכל מוצא שפתיך, עם כל הגה פיך מקור חיים לי… לו הזלת לנצח כטל אמרתך כי עתה חיתה נפשי חיי עולם… אנא אנא ספרי!—ומדוע תחרישי? מה הגיד עוד בטרם מותו?"
— “אבל האמנם עוד תאהביני?” חנן פתאום קולו “ואנכי אינני שוה כאהבתך התמה והברה. נכתם עוני, ידי דמים מלאו, את נפש אמי רצחתי!…”
— “לא ידעתי מדוע תזיד להכאות את רוחך ולהאדיב את נפשך על חנם והאל הטוב כבר העביר חטאתך, גם אמך תשא במרומים לפשעך, כי באהבתך אותי ובשגגה ובבלי דעת מצאך עון. — אבל מדוע נסתרה דרכך ולא תגלה את כל לבך לפני הידידה האחת אשר בצרתך לה צר? אנא ספר נא לי את אשר אתך ואת אשר היה את אמך, אולי אמצא נחומים לנפשך ותחדל להגות אך נכאים”.
רגעים אחדים עמדו דומם, אחרי כן ישבו שניהם על שוכת עץ השוכבת על הארץ, ויספר גבריאל לרחל את כל התלאה אשר מצאה את אמו על לא חמס בכפה ואת ענות נפשו בבית אביו וכל הקורות אותו בטרם הרחיק נדוד.
“אבל אנכי לא אוכל האמן” אמרה רחל בתום לבב “כי אביך עשה בזדון ובמרמה. אולי זך גם הוא מעון ורק המסבות אשר התהפכו בתחבולותיהם הפכו על כל השופטים לילה וידכאו בבלי דעת בשער משפט להכביד אכפם על אביך, אף אם נפשו עליו אבלה לגרש את אשת נעוריו; אולי גם אביך וגם השופטים נקיים מפשע וזדון.— אבל הלא כבר מלתי אמורה, כי על עפעפיך כסתה צלמות ובכל מראה עיניך תראה חושך ולא אור רק להוסיף יגון על פצע לבבך”.
כטל חיים שאף גבריאל מפיה כל אמר וכל מלה וכל הגה ויהיו לו לשקוי מרפא ולששון ישע, וכככבים מבין מפלשי עבים אורו עיניו בקראו: “אמנם בשפתותיך הנוטפות מור ואהלות וכל ראשי בשמים תמתיקי כל מר ותפיחי חיים אף בעצמות יבשות אשר כל רוח אין בקרבם!”.
ובדברו את דבריו האחרונים כבר קרבו מושביהם זה אל זה, איש בפני משנהו הביטו השגיחו התבוננו בעיני אהבים ושעשועים וכמעט — שפתים בשפתים נגעו.
“ראה נא ראה” אמרה רחל ברגש “הנה ביד כל איש טובו… ככח אהבתנו אז ככחה עתה, רק אתה תמרר בזדון לבב את חייך, הסר דאגה וכעס מלבך ואז…”
ובטרם כלתה לדבר ונפשה נבהלה מאד, כי גבריאל התנשא פתאום ממושבו ויאמץ את ידו למו לבו ויקרא: לא! לא אוסיף חטא על פשע, חלילה לי מגשת אליך ומנגוע בך, כי אשת אבי את!
* * * * *
לא ידעתי אם רבים מיושבי עיר זאַלישטשיק יזכרו היום את חללי האולת, אבל כל באי חצר המות יראו שתי מצבות אבן זו אצל זו: על האחת חרות שם “דבורה בת גבריאל” ועל השנית שם “גבריאל בן שמואל”.
גבריאל לא האריך עוד ימים על הארץ. אחרי אשר ירש את נחלתו מאביו קנה לו אחוזת קבר לימין קבר אמו. ויהי בלכתו יום יום השכם והערב אל חצר המות להתנפל על קבר אמו ויתמהמה לפעמים כשעות אחדות, הנה בא יומו. באחד מימי החורף אכלהו קרה ויאחזהו השבץ עד כי גברה עליו מחלת הקדחת ויגוע וימת בדמי ימיו.
ורחל?
היא נחלה גם את הון גבריאל — כי כן צוה האמלל לפני מותו
עתה היא אשת הגביר ירוחם בור־סיד ורבת בנים — כי מצות אביה היתה עליה חזקה להסיר בגדי אלמנותה מעליה.
ובכל זאת רוחה נאמנת גם לבעלה השני ומצות שפתיו קדושה לה; גם תאהב את בניה מכל אהבה, עליהם תחיה וכל בהם חיי רוחה.
האם תזכור עוד את אהוב נעוריה, את הנער גבריאל האמלל? אנכי לא אגיד, כי לא אדע; אך אולי תקרא את ספורי ותקדיש לזכרו אנחה יוצאת מקרב ולב עמוק כי אז — תדובב שפתי הישן שנת עולם.
–––––––––––
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.