(תמונה)

…הוא יושב בדד בחדר צר אשר בעליה קטנה. שלחן גבה רגלים ומטה מתיפחת בקול כחולה וחושבת להשבר בעלות עליה איש למשכב, אלה המה כל כלי הבית. אל כל אשר נפנה צלמות ולא סדרים. אין כר ואין כסת על המטה בלתי אם קש ותבן בלים מרוב ימים, אף על הרצפה לא עלה מטאטא ימים רבים והבית מלא אבק ממסד עד הטפחות. שם במקצעות על ארבעת רבעיתיו תתפש שממית בידיה, תארוג קוריה במנוחה ותכס גם את עין ההדר, את החלון הקטן אשר לו, ותלבישהו קדרות.

עתה בבקר השכם, בבקר עבות, הוא יושב על המטה וראשו נטוי על כף ידו הימנית הסמוכה על השלחן, שער ראשו פרוע, על מצחו שוכנת עננה, עיניו חורים, פניו קבצו פארור, וכל רואהו יכיר ברגע כי נפשו עיפה, עיפה מאד. כל הלילה לא נתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה, ראשו עליו סחרחר וכל יצורי גוו ככבד אבן ונטל החול על עפעפיו צלמות וגם ברוחו אין נכונה. כבחלום חזיון לילה עולים רעיוניו בלולים נאחזים וסביבם איש את רעהו ידחקון ואין סדרים להם…

ןהנה גם דמעות נראו בעיניו הכהות ואודם על לחייו הנובלות, ועד ארגיעה כמו סר השממון מעליו והוא יושב למישרים, עיניו משוטטות על השלחן אשר לפניו, אצבעות ידיו מתעוללות בפסות הנייר הנפזרות לעיניו, יגוללן אחת אחת ויקרא מעליהן חליפות… ולאט לאט התלכדו מחשבותיו, התאחדו אחת אחת למצוא חשבון, רוחו הוא קבצן ותהיינה כלן יחד ערוכות על מכתב קטן מלא אבק…

קסם על המכתב, הפליא לעשות. עוד אחת מעט והנה עיניו אורו כברקים מתוך הענן, וכמו חותה יד נעלמה גחלים בוערות על ראשו, התעורר ויקם על רגליו ויקרא בקול איום ומוזר: " זה ימים רבים בא המכתב ואנכי לא קראתיו עד היום! עתה הנני מכיר עותתי, שאול חטאתי, את אבותי הנאהבים והנעימים הורדתי ביגון שאולה, על נפשי הבאתי רעה גדולה, וגם על ביתי אשיא מות ואבדון? לא! לא! אשוב מדרכי דרך רשע כסל, אולי טרם אחרתי המועד, אולי אוכל עוד הועיל במעט, אשוב מאון ואתיצב על דרך הטוב!

ובדברו את דבריו האחרונים כבר היה מחוץ לבית מעונו, וירץ כמשתגע רצוא ושוב ברחובות העיר לבוב. בעינים מזרות שממון ותמהון לבב, זועה ופחד, הביט על כל סביביו והנה – אחוזת מרעים הולכת וקרבה אליו. וכמו התלקחה מלחמה נוראה בקרבו התרגז וינס מנוסת חרב בקראו: “סורו מעלי, עדת מרעים, חבר בוגדים, רודפי קדים, הלומי יין, בסודכם לא תבא עוד נפשי, נשבעתי בקדשי אם לא אמנע רגלי מנתיבתכם!”

– עמוד עובדיה, עמוד! – נישמע קול אחד מהחבורה.

– מה קול הקריאה הומה? – מה זה היה לעובדיה? – מדוע ינוס מפני דוב שכול? – ואנה פניו מועדות?

– יקח אפל את השכור הזה! – ענה אחד מהחבורה – הלא ידענו אותו ואת שיחו ושיגו, רגליו ממהרות לרוץ אל אהובתו המבשלת הזקנה ביראתו פן עוד אחת מעט ותרד בישיבתה שאולה.

– אבל כח אבנים כחו! הן כל הלילה שתה אתנו לשכרה ויגיח ירדן יין שרף אל פיהו, ובכל זאת הוא ממהר כגבור לרוץ ארח ולא יכשל בלכתו.

– אנכי אינני רואה בו כל דבר פלא – קרא קטן קומה ודל בשר בהתנועעו כנוע הקנה מפני הרוח – הלא כלכם עדים כי אני שתיתי הרבה יותר ממנו ובכל זאת כחי בי לרוץ כצבי מודח, לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות – –

ובדברו נשא את רגליו וישאף רוח ונוקש ונלכד ויפול מלא קומתו ארצה. ורעיו הרימו קולם בשחוק פרוע וינסו להקימו על רגליו ויכשלו ויפלו גם המה איש על רעהו וגבר על עמיתו וישמיעו קול צעקה והמולה רבה. ותהי המהומה והמבוכה ויישכחו את עובדיה ואת מנוסתו ולא זכרוהו עוד.

* * *

ובעצם היום ההוא לעת ערב, באחד מבתי “רחוב בית הכנסת” בעיר אברוב, שם בפנת חדר קטן שוכבת אשה, לא צעירה, ולא באה בימים, על ערש דוי ומחלתה אנושה מאנה הרפא. שחפת קדחה בעצמותיה ותהי כמסוס נוסס. בשרה כחש, בלחייה שֻלַח רזון, מעיה חמרמרו, יבשו גם עצמותיה וכל עוד רוחה בה, כמו אין חיים ואין תנועה בכל בדי עורה ויצירי גוה, בלתי אם ידיה הרועדות וכמו אף אור עיניה אין אתה – אם לא בלטשה לפעמים עין לחמלה על בניה אשר סביב שתו על מטתה ומסים ערשה בדמעתם.

עתה קרב קצה. רגעי חייה ספורים כי מחלתה גברה עליה ועוד אחת מעט והנה השיבתה עד דכא…

רק מנורה קטנה מפיצה אור כהה תלויה על הקיר ולאורה נראה עני בשבט עברתו, עוני נורא על כל סביביו, מחרים בית על יושביו, משים נוה שאננים ומישכנות מבטחים. וגם בנפש בעליהם יישלח יד להחריב מוח עצמותיהם ולכלות בשרם מרואי; לאורה נראה גם המון נשים זקנות המוזרות בלבנה אשר התנגשו יחד ומתלחשות אישה באזני רעותה במנוד ראש, ואנחות כקול היוצא מכנורות שבורים נישמע מכל עבר ופנה.

פתאום נפתחה הדלת בזרוע כח ואיש גבר קומה, גלוח זקן קצוץ פאה, לבוש קרעים, נעלות בלות ומטלאות ברגליו ושלמות בלות עליו; הוא התפרץ אל תוך הבית ויחץ את המון הנשים עד בואו אל מטת החולה ורגליו כמו מעדו, ברכיו כמו כשלו וארבות עיניו כמו נפתחו ויבך בכי תמרורים בגרון נחר.

נורא היה המחזה! כל הנשים אשר בראשית בואו חלו ורגזו מפניו כמפני מלך בלהות, הנה עתה אחרי הודען כי הוא הוא עובדיה בעל מרים הגועת, עתה הניעו אחריו ראש, ישפכו עליו לעג ויהי לשקוץ משומם בעיניהן. אף שתי בנותיו הביטו עליו בבוז ובשאט בנפש. פנו לו עורף ובושת פנים כסתן… רק החולה, היא פקחה עיניה לקול בכיו, הביטה עליו בעין חמלה ותחנונים ותפרוש אליו כפיה הרועדות כמו תחגור שארית כחה ותתאמיץ להתחנן מלפניו כי ישוב לרחם את היתומים העזובים ונסלח לו… אולם מפיה נעתקו מלים ובהתאמצה להוציא הגה היו שפתותיה כתכלת, ידיה שפלו, עיניה הומכו – ותדום לנצח.

* * *

עובדיה היה בן יחיד לזכריה אביו ורך לפני מלכה אמו, אביו היה עשיר נכבד על פני כל עדת עיר מושבו יאברוב, כי במשפט עשה עושר ובצדקה כונן ביתו, גם על נדיבות קם מאחיו האביון לא קפץ ידו. אף אמו נתנה מלחמה לדל ויקראו לה מכובדה ועדינה. ויחיו אבותיו בטוב ובנעימים ויהיו גם שמחים וטובי לב כי בנם יחידם עלה כיונק לפניהם ויהי טוב תואר ויפה עינים. אף שאר רוח היה לעובדיה ויתרון הכשר דעת על כל בני גילו על כן פנקוהו אבותיו מנוער וכל אשר ישאלו עיניו לא אצלו ממנו. ויגדל הנער ויעש חיל בלמודים לשמחת לב הוריו – אבל לא לששון מוריו ומאשריו. לא לששון בני העיר ולא לשמחת בנותיהם התמימות והישרות, כי ברבותו להוסיף דעת כן גדלה משובתו ושרירות לבו וירבה כושל על ימין ועל שמאל. לבן שלומיאל לא נתן השב רוח, ולבת מלמדו לא נתן דמו ויתקוטט עם כל בני גילו ויכם על החומש, שוק על ירך, וגם לרחל בת יוכבד הנוה והמעונגה הרבה פצעים חנם, פצעי אוהב שובב…

עברו ימים חלפו ירחים, ובני העיר שלטו ברוחם ולא התאוננו רע באזני זכריה ומלכה, כי מעיהם המו למו ונפשם ירעה להם להאדיב. את לבם התמים. רק אחרי אשר כבר שלח עובדיה רסן מפניו וימשוך ידו את ליצצים ויארח לחברה עם חבר נערים משולחים לנפשם ומשובתו עלתה עד מרום קצה, אז עלתה שועת בני העיר עד אבותיו, והמה אף אם קראו בתחלה לריב ולמצה וילחמו בעד כבוד בנם היחיד אך בלבם שמרו את הדבר. אמנם גם מחסום שמרו לפיהם ואת ילד שעשועיהם לא שחרו מוסר ואף לא מרו ועצבו את רוחו, אבל בקשו תחבולה לאסוף חרפתם, וימהרו לתת לו לאשה את העלמה היפה בבנות, תמימה כיונה וברה כחמה, את מרים בת שרה האלמנה.

עובדיה נהפך פתאום לאיש אחר, את אשתו החכמה בנשים אהב מכל אהבה, ואף היא אהבתהו אהבה עזה כמות, אהבת בת ישראל ישרה ותמימה אל בעל נעוריה – ואבותיו ראו וישישו בלבם על הגאולה ועל התמורה.

ותגדל עוד שמחתם למעלה ראש עת בא “מלאך קטן” ויצפצף כצפור בלי אומר ודברים את הברכה לראש הנאהבים והנעימים, וגם אותם זכר ויענוד עטרת “זקנים” לראשם – וזכריה “האב הזקן” הביט על מלכה “האם הזקנה” בחן ואהבה כמו יאמרו לחדש נעוריהם, ולמרבה שמחתם אין קץ.

אולם לא לעולם שמחת האבות בבן מביש, ואם מעוז לתום דרכו לדור דורים?

בימים ההם, בשנת אלף ושמונה מאות וארבעים ושבע למספר הנוצרים, היתה בהלה מהומה ומבוכה בארצנו ארץ גאליציה. רוח חדשה עברה בארץ, רוח לא שערוה אבותינו, רוח השכלת ארץ נכריה; והיא בסופה ובסערה פרצה לה דרך ומלכודתה עלי נתיב. שמה ושערוריה קראה לרגלה, בן מנבל אב ובת קמה באמה, איש אמר לאשת נעוריו לא ידעתיך ואת בניו יוצאי חלציו לא הכיר.

שנים שלושה משכילים על דבר אמת כמו בכל עיר קטנה ויתנבאו במחנה ישראל: הטיפו לאור באישון לילה ואפלה, לחיים – בעמקי שאול, ולדעת – במכלאות צאן ובהמה רבה. המה בתום לבם וביקוד רוחם חזו מהתלות. פקו פליליה וישכחו מבקש חשבונות רבים כי כל העם המוכה בסנורים לא ביום אחד יפקח עין לחזות בנועם האור הגדול וללכת לנוגה זרחו. בבלי דעת שמו אל חכם שופר ויריעו תרועה גדולה עד אשר חרדו הולכי חשכים לקולם, התרגזו מורדי אור מרבצם,עטו כמעיל קנאה, יחד עליהם התמלאו, קראו אחריהם מלא וידו אבן בם. – המשכילים בראותם כי באה בצרה נפשם וכל מנוס אבד למו, עשו בתחבלות מלחמה, נתנו יד לכל עוזר. ויתאספו אליהם אנשים ריקים ופוחזים, הולכים בשרירות לבם, עושים במחשך כל תועבה, כל זמה וכל נבלה, וידגלו גם המה בשם ההשכלה לעשות זמת תבליתם לעין השמש, רבים בנים קשי פנים וחזקי לבב הסירו פתאום את הבגדים הצואים מעליהם וילבשו בגדי נקם תלבושת להנקם מאבותיהם על אשר שכו את דרכם מעבור ארחות פריץ. בין לילה פרקו מעליהם עול תורה ומצוות, השליכו שקוצים על כל דבר קדש ויהיו ל“משכילים” בכל דרכיהם.

ותצלח בעת ההיא גם על עובדיה הרוח, ויגלה במסתרים את זקנו ויקצץ פאות ראשו ויחליף את שמלותיו הארוכות בקצרות – וברוב הדרו הופיע פתאום לעיני אבותיו לפקוח עינים עורות, ולהראותם איזה הדרך ישכון אור ההשכלה…

אבותיו עמדו כנדהמים, כהלומי רעם וברקים, כמשגעים ממראה עיניהם; המה בכאב לבם עצמו עיניהם מראות, בכו ויתחננו לו כי ישוב מדרכו הרעה, אבל לא לעזר ולא להועיל. השמן לב הבן השובב ואזניו הכבדד ועיניו טחו מראות דמעותיהם. גם מרים נסתה אליו דבר, היא חבקה את ילד שעשועיה בזרועותיה ועיניה ירדו פלגי מים. אכן דבריה היו מעטים כי לבה נשבר בקרבה והיא נאנחה בשברון מתנים, לא תעצור כוח להוציא הגות לבה מפיה, אך איה שפה אשר תוכל להביע אף אחת מאנחותיה העמוקות? ובכל זאת גם כל תחנוניה ואנחותיה נשא רוח – כי ממנה כבר נקעה נפשו.

– ממרים נקעה נפשו? מאשתו האהובה אשר בגללה התיצב על דרך טוב? – אמנם כי כן! לא כי מצא בה ערות דבר או כל עון אשר חטא. חלילה ממרים הרכה והענוגה, התמימה והישרה, מעשות דבר בליעל. אף לא כי מצא אחרת נאה הימנה, מרים היתה סמל תבנית היופי כלילת החן; רק יען כי אותה הוכיחו לו אבותיו לאשה. ומי כהמשכיל ולא יבין כסיל ולא ידע, כי על האיש לבחור לו אשה כלבבו, ולא ללכת בעינים עצומות אחרי חפץ אבותיו בני הדור הישן ההולכים בחושך ואין נגה להם?

ובעת ההיא ילדה מרים לאישה בן ובת תאומים יחדו.

עוד הפעם שפכו אבותיו לפניו שיח כי ייטיב מעלליו, גם נסו אליו דבר ברגז קולם (זאת הפעם הראשונה מעודו ועד היום הזה) אבל הוא – התקצף וקלל בהם ויגנוב בלאט את כל הכסף והרכוש אשר לאביו ויברח לבובה.

מה דמות נערוך להצרה, השוד והשבר אשר מצאו בעת ההיא את בית זכריה הישר באדם? מלכה מתה אחרי ימים מעטים מעוצר רעה ויגון, ונושיו באו וינקשו לכל אשר בו, לביתו ולכל יתרו, ויציגוהו ככלי ריק. ובעת אשר עובדיה הבן היחיד פזר כסף כאפר, בעת אשר הוא משוטט בחוצות לבוב לבקש לו אהבה בתענוגים, בעת אשר שלחנו מלא דשן כוסו רויה, בעת אשר הוא התמכר לתענוגות בשרים ויצא גם במחול משחקים; הנה בעת ההיא נמקים בני ביתו בענים, נמוגים בזלעפות רעב. אף אבין הזקן נודדללחם, ושניו נתעו לבלי אוכל; נודר ללחם, מתהלך כצל עלי אדמות, כי שברון לבב ומפח נפש תקפוהו וימאן להתנחם על משובת בני יחידו עד אם חמל עליו המות – ויסתר עמל מעיניו.

ומן היום ההוא כבר עברו שש עשרה שנה, שנות ראו כלם רעה וצרה מרבה להכיל, שנות רעבון וצמאון יגון ואנחה למרים ובניה ושנות שממון ותמהון, שכרון ומפח נפש לעובדיה. ועובדיה במצבו עתה, במצבו הפרוע תכלית פרעות, הנה עתה חשב דרכו ויתעורר לקול הקריאה אשר קראה לו מרים מנהמת לבה במכתבה הקטן ותתחנן לו כי ישוב אליה בטרם תגוע ותאסף אל עמה, כי ישוב ירחם את היתומים העזובים וימשכם חסד.

אך האם לא העביר המועד? האם לא שב עוד על עקב בשתו? האם בא הקץ לכל החזיון?

* * *

עברו שנתיים ימים.

אחרי חצות הלילה, החורף ישתרר ברב עוזו, לפני קרתו מי יעמוד? קור נורא על פני חוצות, קור חודר מבעד למוח ועצמות, וב“רחוב בית חולים” בעיר לבוב נראה בעת היא איש מתנודד כשכור, יחוג וינוע אל אחד הבתים ומתופף על חלונו בחזקת היד עד כי ינועו אמות הספים, כמעט נפתחה הדלת והוא קורא בקול כמתיאש: תני לי ברגע את יתר הכסף אשר באמתחתך! מהרי חושי כי בלילה הזה אבדתי את כל הוני בענין רע, בשחוק הקלפים, ולו היה בידי כעת כסף מעט מי יודע אם לא הצל הצלתי את כל רכושי והריקותי גם את אמתחות רעי עד אור הבוקר; ואז נשבעתי בקדשי כי לא אשוב עוד על עקב בשתי…

היא האירה נר קטן, ומה איום המראה! לעינינו נצבת עלמה צנומה דקה פשוטה עד הכתונת, שניה דא לדא נקשן, פניה לבנים כשיד וכל בדי עורה ויצורי גוה רועדים מקור כמו אחזה השבץ; ולעומתה פרא אדם, תואר פניו חשך משחור, גידי מצחו שורגו, חוטמו כמראה התכלת ומלא אבעבועות, מנחירי אפו עולה צחנתו ומפיו

יורד ריר, אין מצנפת על ראשו, אין לו כסות בקרה, אף בשמלתו לעורו אין מתום, ונעליו אשר ברגליו היו כלא היו – וכלו אומר שמות ופרעות.

עיני העלמה השחורות משחור מפיצות אש וברקים בהביטה עליו, וחזות פניה תפיק בוז וחמלה ודאבון נפש. והוא? – הוא נותן עליה בקולו הפרוע מפתחי פיהו מתפרץ קול שחוק מפיץ זועה ופחד בהעקימו שפתיו לאמר: בתי יקרתי! נשמת נשמתי וחיי רוחי! תני לי כרגע את כספך או את מכונת התפירה אשר לך, ואם תמאני ומרית, אתקע בך צפרני החדות ואשסעך כשסע הגדי וגם עצמותיך היבשות אגרם.

– אבל אבי, התחננה פנינה בהוד קולה, זה כמשלש שבועות לא דרכה כף רגלך על מפתן ביתנו ולא ידעת אף לא שמעת מכל התלאה אשר מצאתנו בעת ההיא. אנכי נהייתי נחליתי ביום השני אחרי עזבך את הבית וכשמונת ימים הוכחתי במכאוב על משכבי. גם אחרי אשר כמעט נרפאתי מחליי בא מחסורנו כאיש מגן, הה! הכסף אזל מכיסי, חוסר לחם ונקיון שנים לקחו עמדתו, ובכן עזבה אחותנו שושנה את ביתנו כי אכף עליה פיה, נעלמה זה ארבעה עשרה ימים ועקבותיה לא נודעו. גם אברהם אחינו האחד חלף הלך לו זה ימים אחדים לדרוש אחריה ולא שב עוד הביתה, אנכי עלמה רפת כח ואובדת עצות נפוגותי ונדכיתי, דאגתי להם, בקשתים ולא מצאתים, שכחתי גם מעבוד עבודתי על מכונת התפירה ולא השתכרתי מאומה. הה! לבי לבי! אסון קראנו, אסון נורא, נורא מאד; ומי יכילנו?

– יקח אופל אותך ואת שושנה ואת אברהם יחד! כסף תני לי כרגע או את המכונה אקח בחזקה! –

אנא אבי יקירי, בכתה פנינה תמרורים, חוסה נא על פרי בטנך! הא לך את הכסף האחד הנשאר לי לפליטה, אותו קח לך –.

– גם את המכונה אקח! – קרא עובדיה בחמה שפוכה. וימהר אל המכונה לקחת אותה, אבל היא עצרה בעדו, סכה דרכו ותהי הזעקה גדולה ומרה.

וברגע ההוא בא אברהם הביתה עלם גבה קומה, חסנו כאלון וחזות פניו אימה: הוא התבונן רגעים אחדים אל עובדיה אביו אשר נבעת למראהו וימהר לעזוב את הבית. ואל אחותו פנה וישפל כאוב מארץ קולו באמרו: אחות תמה וברה, מהרי ותני לי ברכת פרידה כי עלי להרחיק נדוד אל ארץ לא אשוב ממנה עוד. שוטרי בית המשפט אורבים לנפשי על כל מדרך כף רגל, כי כפי נגואלו בדם, הה! בדם שושנה אחותנו. מצאתיה היום בערב, אך הוי לחרפה! היא העטתה עלינו בושה סלה… ובחמתי הכיתי אותה מכה רבה ולא שניתי… מהרי אל תאחרי!

ויהי ממחרת בהיות הבוקר והעוברים ברחוב בית הכנסת על פני בית המשקים אשר מתחת לבית הכנסת הגדול בעיר לבוב, נבהלו נחפזו בראותם לעיניהם איש שוכב בחוץ כמטיל קרח על רצפת האבן וכל יד לא תצליח להעירו משנתו – ראו כן תמהו כי הוא הוא עובדיה השכור.

א. קידושי טעות.

יש את נפשי לספר כי עמיל המשרת התנה אהבים עם רבקה בת אדוניו אברהם העשיר.

עמיל המשרת! מי הוא זה העלם?

הוא בחור כארזים, הודו כזית וחסנו כאלון: קוצותיו תלתלים שחורות כעורב ועיניו ממלטות כידודי אש. אף נפשו גחלים תלהט ומפיו לפידים יהלוכו, כי – גבהו דרכיו מדרכי כל בני גילו. דבר לאט עמו, דבר סתר יצוק בו. הוא רק לעין רואים משך ידו את המשרתים חסרי הדעת וחדלי הרוח, אבל בסתר מחבואו השביע בצחצחות החכמה נפשו ותעלומה יוציא אור. על כן נצפנו ממנו עתותיו ודרכו נסתרה עד לקץ הימים…

ורבקה? מי זאת העלמה?

היא רבת חן וכלילת יופי. בה תום לבב ושובע נעימות נפגשו ענוה וזוהר נשקו, קומתה דמתה לתמר, יצורי גוה מחוטבים תבנית היכל, פניה צחו מחלב זכו משלג, מקלעות שער ראשה יורדות כשרשרות זהב על כתפותיה הזכות כעשת שן, מצחה הרחב ונסב למעלה כעצם הספיר, עיניה טהורות כתכלית השמים, חוטמה כתבנית חוטם פסל מעשה ידי אמן, שפתותיה אלמוגים ושניה משבצות פנינים. ועל כל יפה והדר תפארתה מחוץ תעלינה מעלות רוחה והלך נפשה מבית, כי כל כבודה פנימה, לה לב מתנה ונפש זכה וטהורה כטוהר מלאכי מרום ושרפי מעל..

ואיפה התנו אהבים?

הככבים אספו נגהם, השמים התקדרו בעבים והלילה ליל חשך וצלמות, גשם מטרות עוז יורד על הארץ ורוח גדולה וחזקה כחלילים תהמה ותסער להפיץ כל עוברי דרך; ובעת ההיא נראה שם בסבכי היער אשר מחוץ לעיר עלמה תועה ביליל ישימון כעוטיה על אהובה פניה לוטה באדרת וכל יצורי גוה רועדים מקור, ארכבותיה דא לדא נקשן והיא לא תיעף ולא תיגע, גרגרי חול נחשבו סלעי מגור בעיניה, בסופה ובסערה תתקלס ומעוף צוקה ואפלה מנודח משחק לה… פתאום קמה הסערה לדממה ואגן הסהר נראה ברב הדרו מבין האלונים העבתים, ויפוזו הככבים וישלחו קרנים מזהירים על ראשי עמיל ורבקה, על ראשי הנאהבים והנעימים העומדים כנציבי שיש חבוקים בזרועותיהם. אף שפתים בשפתים נגעו ועיניהם נטויות השמימה כמו שופכים שיח לפני צבא המרום במרום כי יאצילו ברגע ההוא מהודם עליהם, כי ישפכו עליהם אור יקרות וישימו נוגה לבושם למען יתלכדו ולא יתפרדו נצח….

ואברהם העשיר אבי רבקה ואדון עמיל? האם אמר הוא לדבק טוב?

לא! חלילה לאברהם העשיר מעשות כדבר הזה! הוא בשמעו דבר הנבלה התרגז והתקצף, הכה את המשרת לחי, הפליא מכותיו עד זוב דם, אחזהו בציצת ראשו ויסחבהו כפגר מובס סחוב והשלך החוצה; אף בקש תואנות ויחמוס מזמות למסור את עמיל עוכר ביתו לעבודת הצבא או לשלחו אל ארץ גזרה… גם על פרי בטנו לא חמל, גם על רבקה בתו יחידתו שפך חמתו וייסרה בשוטים ובעקרבים על חטאת מריה ומעלה.

אולם רבקה באהבתה את עמיל אהבה עזה כמות על כן נשאה וסבלה במנוחת לבב ובנפש שוקטה את כל החבלים אשר חלק לה אביה באפו, ובלילה התגנבה רבקה ותגלה את אזן אהובה מכל אשר נדבר ונועץ אדותיו, אף יחדיו המתיקו סוד לשמור רגליו מלכד.

ולא ארכו הימים ותקנה רבקה תחבולות לברוח עם אהובה אל ארץ נכריה להיות לו לאשה לעין השמש ולעיני כל העם כדת הממלכה וכדת משה וישראל.

––––––––––––

הנה כי כן היתה לאל ידי לתאר בשלל צבעים כאלה את ספורי הקטן לו היה הספור בדוי מלבי לו היו הגבירים יצורי חזיוני וברואי דמיוני; אבל מה אעשה והדברים כהויתם באמת אינם כאשר רקמתים פה על היריעה: כי באמת עמיל המשרת היה שפל קומה ובריא בשר כעגל מרבק, שערותיו צהובות עיניו ירקרקות ושפתותיו עבות כעגות רצפים; וגם רבקה לא היתה היפה בבנות, ולא עלתה בחכמתה על כל בנות גילה בלתי אם תתיפה ותקרע בפוך עיניה ותלך הלוך וטפוף–ומי יטפול עלי אשמה או שגיאה נגד חקי הספור אם באמנה לא בליל חשך ואפלה, גם לא בעת סער וסופה ולא בסבכי היער, כי אם בצהרים ובבית אדונו כרע עמיל על ברכיו ויחזיק בידי רבקה היושבת על כסא שן והבנים כגבירה מושלת על עמים רבים ולאומים תחת רגליה? הנה הוא נשבע שבועי שבועות כי כל לבו ונפשו נתונים נתונים המה לה עד עולם, כי רק עמה מקור חייו ובלעדה יתהלך כצל עלי אדמות עד כי יתם לגוע. והיא תכין מושבה על כסאה, תתמודד, תטה ראשה הצדה ותשחק לו בחן שפתים… עתה הוא ממטיר עתרת נשיקות על ידי רבקה ומוסיף אומץ באהבתו; יעיד לו עדים נאמנים את השמים ואת הארץ וכל צבאם כי אף אם תשבת השמש מטהרה, נר הככבים ידעך והאמת תשים כזב מחסה, הוא באהבתו ובאמונתו לא ישקר, ילך במו אש, יעבור במים אדירים למצות שפתיה, וכגבור משכיל ילחום על כל שטן אשר יזיד לסוך דרכו בעדו מעבור אהבה; הוא מתמוגג בשיחו והיא התבוננה אליו בעינים רמות ושחוק גדול התפרץ מפתחי פיה הנשאה אותו מעל הארץ ותאמצהו למו לבה ובסתר בלא ראות כבר הרימה רגל להדוף אותו אחת בזרוע כח מעלה ולא תשנה… וברגע ההוא, בטרם מצאה ידה להוציא את חפצה האחרון לפעולה נפתחה הדלת ואברהם העשיר אבי רבקה בא הביתה.

ויתחלחל עמיל הגבור המשכיל מאד ויבקש לו ידים להמלט בן הבית ולברוח בהחבא לבלי שוב עוד, גם פני רבקה נפלו מאד ועיניה רצו בחוריהן רצוא ושוב כמו תבקש גם היא מפלט לה מן המהפכה; אבל אברהם העשיר גדר דרך עמיל משרתו ובשחוק על שפתיו החליק את לחייו ויאמר: “ומדוע תנוס מפני כמפני דוב שכול? לבי ישמח וכליותי תעלוזנה לראות כי בתי היקרה מצאה חן בעיניך וגם היא תשיב אהבה אל חיקך. הן לא כבני הדור הישן הדור החדש, אנכי אתן לבתי את בחירה רצתה נפשה בו ואם בך תבחר, הבה! בני אתה!”

ובדברו אחז בידי עמיל ויובילהו אל הכסא אשר עליו ישבה רבקה ויאמר: תני לו בתי יקרתי את ידך ויארשך לו לעולם והאל הטוב יתן את ברכתו לכם, יפיל חבלכם בנעימים ומנת חלקכם אֹשר עולמים….

רבקה אשר היתה עד כה כנדהמה נבהלה עתה נחפזה ולא הניעה ידה, אך אביה אמר להוציאה ממבוכתה, ומבלי שאול את פיה תקע יד עמיל לידה, אחרי כן תקע גם הוא כפו לעמיל ויחבקהו וישקהו לאות ברית בינו ובין בתו עד עולם.

–––––––––––––

השמועה עשתה לה כנפים בכל העיר לבוב כי עמיל המשרת יקח היום את רבקה בת אברהם העשיר לאשה כדת משה וישראל, ותהום כל העיר. היא היתה שיחתם ומנגינתם כל היום. איש אל רעהו תמהו, הקשו לשאול גם הרבו התולים ואיש לא ידע פשר דבר:

– מה זה היה לאברהם העשיר המתהלל בעשרו ועליו כל גאותו ורום לבבו? ההוא יתן את בתו לנער משולח, למשרת עני ודל?

– אליהו נגלה אליו בחלום חזיון לילה ויגלה את אזניו כי עמיל הוא מל"ו הצדיקים הנסתרים.

– ואני אגלה מצפוניו כי אתמול בערב ראיתיהו בבית המשתה שותה שכור ומתהולל בש… בעל הבית.

– שקר הדבר! הוא ישר לבב ותמים דרך, אבל כסיל הוא מאין כמהו.

– מדוע תתקוטטו ולמה זה תרבו להג? הלא זה אתמול דברתי אנכי נכבדות בבת אברהם עם בן שמואל הגביר בעיר מ. ואברהם מאן לאמר לדבק טוב, יען כי שמואל לא ירבה מוהר ומתן לרבקה כפי ערך הנדה אשר יתן הוא, ועתה השתגע זה הכילי לתת את בתו למשרת בזוי וחדל אישים?

– עתה נבעו מצפוניו: אברהם הכילי עשה זאת רק למען לא יֵאָלֵץ לשלם לאיש הבינים שכר עמלו.

– יקחהו אופל, אותו ואת כספו ואת בתו! בכל לבבי ובכל נפשי הנני מוַתר על שכרי, בדעתי כי אבן חן כעמיל נפל לבתו חבל בנעימים, והנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא יפרדו, הוא נאה לה והיא נאה לו…

כל השומעים מלאו שחוק פיהם.

– אבל הלא ירא אלהים מרבים הוא אברהם וחרד לדברו, ואיך יתן את בתו לאיש נבער מחכמה, ודעת דרכי ה' לא יחפץ?

– תיקו!

גם באזני אברהם באו כל השאלות האלה והוא שחק בחן שפתים ולא ענה דבר.

אף רבקה בתו בכתה תמרורים ותקרא כי אך צחוק עשתה לה, ואף בחלום חזיון לילה לא עלה על רוחה כי היא תהיה לאשה לעמיל המשרת אשר נפשה תבחל בו והוא נבזה בעיניה נמאס. אבל לא לעזר ולא להועיל, אברהם באחת: ידעתי כי התולים עמך, הלא עיני ראו ולא זר באמצך אותו למו לבך… וגם מבלעדי זאת אני האב והמושל בכל אשר לי ופקודתי תשמור רוחך אם תאבי ואם תמאני. השמעת?!

ובערב היום ההוא הובלה רבקה אל אפריון כשור אל טבח…

* * * * *

ויהי ממחרת ויתאספו כל האוהבים, הרעים והמיודעים, הקרובים והרחוקים קרואי מועד ביתה אברהם, כי כרה גדולה הכין להם. וכלם התפלאו השתוממו כי רבקה ישבה שוממה ותורד לארץ עיניה, גם עמיל החתן ישב על כסאו כעל גחלים בוערות וכמו לא יכירהו מקומו וכחש בו: “לא אתה החתן!” רק אברהם האחד אשר שחוק קל רחף על שפתיו כמו יתהלל כי גדולות עשה.

כבר כלו הקרואים לאכול ויהי כטוב לב אברהם במשתה היין וישם פניו אל עמיל ובאזני כל הקרואים פתח את פיהו ויאמר: אתם ראיתם כלכם היום כי בני עמיל הוא איש ישר לבב ותמים־דרך מאין כמהו, הן הוא זכה בשטר הגורל אשר לו מאה ועשרים ושנים אלף כסף בשטרי המדינה ובכל זאת לא שקר באהבתו את רבקה ויקחה לו לאשה.

– ומתי?! – קרא עמיל בתמהון ושממון – הלא אף שטר־גורל אין בידי.

– רב לך בני להתמם ולהסתר בצדקתך ובישרת לבבך מעין רואים. הלא שטר הגורל במספר שני אלפים ושבעים וששה בידך והוא זכה מכסת הכסף מאה ועשרים ושנים אלף – קרא אברהם ולבו פחד ורחב, שחק ורגז ואין נחת.

– שטר הגורל במכסת שני אלפים ושבעים וששה!–ענה עמיל כמתעורר משנתו–הלא כבר מכרתיו לאיש אחר, אויה לי! לו זכיתי אני בגורל כי עתה לא…

אבל איש לא שמע עוד את אחרית דבריו, כי בהלה מהומה ומבוכה קמו בבית, פני אברהם חורו כפני מת, רבקה התרגזה תחתה ותחרוק שן ועמיל היה כאיש נדהם, איש בפני רעהו הביטו ויתמהו.

– אם כן היו הקידושין קידושי טעות! –קרא אברהם בקול נורא ואיום.

אבל כל הקרואים קראו בלבם: ישמח האב הנבהל להון ביוצאי חלציו. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!….

––––––––––––

ב. גרושי טעות.

העיר עיר בערלאַד עיר לא מצערה ולא גדולה בארץ רומניה, והבית בית מלון אורחים אשר לדבורה האלמנה.

מי האיש החפץ תמונות בשלל צבעים יעשה נא לדמיונו כנפים וישוה לנגד עיניו את חזית פני העיר במשטריה וסדריה. בחוצותיה ורחובותיה, בטירותיה וחצרותיה, בשכיות חמודותיה ורצפות אבניה; או כי יראה לפניו רחובות צרים בלי משטר וסדרים, גגות בלים המעלים צמחי רקבון ובתים חושבים לנפול, קירות נוטים וגדרים דחוים, בצאת טיט ואגמי רפש – אם ישאף ריח נחוח מגני עדניה, או יאחז בנחירי אפו לבל תעלינה בם הצחנה והבאשה מערמות גלליה; יטה קו על תבנית חוטמי יושביה ועל מדת בגדיהם ופאות ראשיהם גם יפלס מעגלותיהם והליכותיהם; יתבונן על גזרת בית המלון וימנה מספר לכל חדריו וכל כליו; יתאר במחוגה גם את תוי פני דבורה האלמנה–איש איש לפי מעלות רוחו והלך נפשו.

בימים ההם ודבורה עקרת הבית כבת חמשים שנה והיא עקרה לא היה לה ולד. ויהי כל ישעה וכל חפצה בכל ימי חייה להשביע לכל אורחיה רצון ולשמור צעדיהם לבל יסורו אל מלון אחר.

גם בימי חיי בעלה נקרא שמה על בית המלון, ויהי גם הוא כאחד האורחים בביתה; גם לו קראה מכובד ותתאמץ להפיק רצון ממנו – ואולי גם לשמור צעדיו לבל יסור אל מלון אחר… דבורה טובה היתה לאשה ולא עצבתהו מימיה כי איש תם היה, וירא מנוחה כי נעמה ויחשוך מנפשו כל עמל ודאגה; על אשתו השליך כל יהבו וכל מחסוריו וישש בדי גיל כי חלקו שמן ומאכלו בריאה. על אדותו, מנוחתו כבוד, אין איש יודע עד מה בלתי אם כי נחת שלחנו היה מלא דשן וכל ימי חייו אכל מעדנים גם שתה לרויה ושנתו ערבה לו יום יום אחרי ארוחת הצהרים, וישמן ויפוש–עד בוא יומו ויישן שנת עולם וירד הוא ומשמן בשרו קבר.

כהיום הזה אחרי מות בעלה לא אבלה עליו האשה הטובה ימים רבים, כי מצבה לא שנה ברב. את שמעון הזקן אספה עתה אל ביתה בהיותה לו לאשה, יען כי לא נאוה לאשה לשבת יחידה בין המון הגברים. מפיהו תשמע “קדוש והבדלה”, גם רבים אורחיה כקדם והליכות ביתה היא צופיה. רק כי התאר אלמנה נשאר לביתה אף אחרי היותה לאיש אחר.

ובכן דבורה האשה הטובה שמה כל מעינה באורחיה הנכבדים, המה היו לה כבנים נאהבים ונעימים ובטוב לבבה דאגה להם תמיד, גם הביטה אחריהם ותתאוה לדעת כל מסתריהם ומצפוניהם – ולא לעתים רחוקות נדרשה גם ללא שאלוה ותמציא עצתה אף ללא בקשוה ונסלח לה.

ואף גם זאת לא אכחד, כי דבורה אשה היא ככל הנשים בנות גילה, ויהי משוש דרכה לספר יום יום חדשות ונצורות באזני שכנותיה, ולב כל צמאה לדעת סתרים תרנין. על כן דעת לנכון נקל כי בין כה וכה לא נכחד גם עצמה ממנה ויגל כבודה להבין דעת כי לה נתכנו עלילות לגלות עמוקות מני חשך ולהוציא כל תעלומת אורח. אף – כבודה במקומו מונח – אחרי אשר ספרה הרבה יתר מאשר ידעה, עצרה פתאום במלון, חשבה ניד שפתיה ועיניה דלו למרום ושחוק קל רחף על פתחי פיה ומשמן צוארה התנפח כמעט, כמו תגיד לכל כי אין נסתר ואין נעלם מנגד עיניה, אבל היא יודעת לצפון סוד בלבבה ואף את החצי לא הגידה…

אולם הפעם נשבר כדה על המבוע ותשליכה עצתה.

בית המלון בנוי תחתים ושנים ויהיו החדרים התחתונים לחדרי האוכל ולחדרי המטות ובם יחדו ישכבו ויישנו רבים מבני דלת העם, והעליונים למשכנות אורחים המתכבדים ללון חדר חדר לבד.

ודבורה הנה היא עולה עתה במעלות הבית ומתדפקת על דלת אחד החדרים מחדרי העליה.

הדלת נסבה על צירה ואשה צעירה לימים התיצבה על מפתן החדר בפנים נזעמים.

– מה שאלתך אשה כבודה ובמה אקדם פניך? הלא אישי כבר שלם לך את משכרת חדרנו לחדש ימים ומה לך עוד?

– חלילה! – ענתה דבורה בשחוק חלקות ותכין מצעדיה לבוא החדרה – חלילה, לא על דבר השכר באתי… רק כי אנכי לבדי הנני בביתי ואין איש אתי ובדעתי כי גם את בודדה בחדרך על כן באתי לשוחח אתך.

– אם כן סלחי נא לי אשה כבודה כי אבחר שבת בדד ואין לי כל חפץ בחברת זרים.

ובדברה את דבריה האחרונים בלעג שפתים פנתה עורף לדבורה ואת הדלת סגרה אחריה.

השעה שעה השלישית אחר הצהרים.

עתה היתה מבוכת האשה הטובה. לבדה נצבה במסדרון העליה ותהי כנפעמה מכל מראה עיניה ומכל משמע אזניה.. בהיות הדלת פתוחה כמעט, התגנבה היא להביט אל תוך החדר. עיניה שטו בכל מקצעותיו ופנותיו ותרא והנה משטר וסדרים בו רק כי המסכה הנסוכה על החלון טרם נגולה וערפל ישכן על פני כלו… ועל מה זה תשים האשה הצעירה סתר פנים לה? הלא דבר הוא. מי יודע את אשר אתה? ומדוע דברה אליה רכות ובכל זאת השיבה פניה ריקם? התשוב ותדפוק על הדלת לנסות דבר אליה? הלא למרבה מבוכתה אין קץ, איזה הדרך תחלץ נפשה ממצוקתה? הן היא כחשה להאשה הבודדה באמרה כי גם היא לבדה היא בביתה ואין איש אתה, ונהפוך הדבר כי נשים רבות חכו בכליון עינים לקראתה בחדרה התחתון ותיחלנה לשמוע מפיה פשר דבר אסתר – זו שם המסתתרת בחביון חדרה ומיום בואה העירה לא דברה את איש דבר… במה תקדם עתה האשה הטובה את פניהן? התספר להן את כל התלאה אשר מצאתה? הה, אנה תוליך את חרפתה!…

לא לבדה באה האשה הצעירה עירה בערלאד, היא באה ובעלה עמה. אבל זה כמשלש חדשים באו ולאיש לא נודע דבר על אודותם בלתי אם כי שמו שמואל ושמה אסתר.

שמואל בא יום יום אל אספת הסוחרים בתבואת הארץ וישלח אף הוא במסחר ידו ויהי איש ישר לבב ותמים דרך במסחרו ומערבו, הוא מנע מבוא בריב עם אחד הסוחרים, גם העביר לפעמים על מדתו רק להשבית מדון ולהפריע משטמה. הוא לא קפץ ידו מתמוך דלים ולפעמים גם על נדיבות קם לכבד מהונו די כסף את המבקשים עזרה, ויאהבוהו כל יודעיו ויכבדוהו מאד. אולם בין כל האנשים אשר דבר היה לו עמהם לא מצא איש נאמן לפניו אשר יתהלך אתו כאת אח ורע ואשר יהי לבו ערום נגדו. ואף אם רבים חפצו קרבתו השכיל הוא בכל עת להתרחק מחברתם ויחכם להשיב פניהם ריקם מבלי נגוע בכבודם אף כמלא השערה.

גם אל בית התפלה אשר לרב העיר בא שמואל ערב ובקר בכל יום תמיד, ויתבונן הרב בכל מעלליו וירא והנה ידיו לא רב לו בתורה, אבל ירבה תפלה ומכל חקי הדת לא יסור ימין או שמאל גם רוח נדיבה ולב מתנה לו. ויקראהו גם הרב מכובד ויקרבהו כמו נגיד.

וידע גם הרב כי דבר לאט עמו ונפשו נכספה מאד לבוא בסודו ולדעת שרש דבר נמצא בו. אבל טרם מצא עת נכונה להתחקות על שרשי סתרו, כמעט החל לקחת דברים ושמואל השכיל להתחמק ולהסב שיחתו אל דברים –לא־לו.

ומבלעדי זאת רק לעתים רחוקות נותר עם איש לבדו, כי כמעט כלה שמואל את שיחו ושיגו בחוץ וישב אל ביתו ואל חדרו ולא יצא פתח בלתי אם לקבל על מפתן הדלת את ארוחת הערב מיד המביאה.

ואסתר אשתו הצעירה ישבה כל היו כלואה בחדרה וגם הדלת היתה תמיד סגורה על מסגר. רק לפעמים לעת ערב יצאה עם אישה לשוח ויהי מהלכם הרחק כמטחוי קשת מן העיר. וגם אז כסתה את כל פניה בצעיף עב ופניה לא יראו.

ימים רבים היו שמואל אוסתר לשיחה בפי כל אנשי העיר ויתלחשו יושבי שער איש באזני רעהו ואשה באזני רעותה ויחפאו עליהם דברים אשר לא כן, עד אם נוכחו לדעת כי –נלאו למצוא חדתם.

אולם האם כבר סבו גם הנשים את לבן ליאש מבוא בסוד המסתתרים? הפעם שמו מבטן ומבטחן בדבורה בעלת בית המלון וכעל גחלים ביערות חכו לקראת תשובתה הביתה.

ודבורה עודנה עומדת במסדרון העליה כמתיאשת ואובדת עצות – וקול מצעדי שמואל מעל המעלות עלה פתאום באזניה.

עד מהרה התחבאה האשה הטובה באחת הפנות עד עברו ועד בואו אל חדרו, והנה עתה באה שיחת שמואל ואסתר באזניה, כי בקול גדול דברו את דבריהם…

– אבל עמיל יקירי –קראה אסתר בקול גדול אחרי התלחשם רגעים אחדים – כבר נלאתי נשוא, כבר נלאתי שבת כל היום כלואה כצפור בכלוב. גם זה כבר נסתם חזון מבית אבי, ואנכי אנה אני באה? כבר הייתי למלה בפי כל הנשים וכל רואני ילטוש עין עלי. גם אולי יודע סתרנו בקהל ויגרשונו בחרפה מן העיר, יחד עלינו נער וזקן יתמלאון ויקראו אחרינו מלא. הנה זה עתה התדפקה בעלת הבית על הדלת ותבקש תחבולות לבוא בדברים עמי ורק ברב עמל נמלטתי מידה, אולם הלאורך ימים אסתר מפני הזקנה הזאת האורבת לי על כל צעד ומדרך כף רגל?

– הרגיעי נא רוחך חיי רוחי, עוד אחת מעט ואנחנו נצא לחפשי, כי המכתב יפעל גדולות, גם לו לעצתי שמעת כי עתה העתקנו את משכננו אל בית מלון אחר. אבל לא יארכו הימים וגם פי הזקנה המרשעת יסכר, וחסרת השִנַים לא תוסיף לנבוח עוד…

האם ידע שמואל כי בעלת הבית עומדת מאחורי הדלת והמזוזה ואזניה קשובות לכל מוצא שפתיו כי על כן הרים את קולו בדברו את דבריו האחרונים?

לב האשה הטובה פחד ורגז, ותגדל עוד מבוכתה בשמעה כי צעדי שמואל הולכים וקרבים אל הדלת. כמפני דוב שכול מהרה לברוח ולרדת מן העליה בלי נשמע קולה.

– אות לטובה! –הריעו כל הנשים לקראתה – כי אחרת שבת בחדרה ובלי כל ספק כבר נגלו לפניך כל התעלומות והנסתרות… אבל מדוע נבהלת נחפזת ופניך חורו?

– אין דבר… אנכי לא ידעתי ולא שמעתי מאומה… עמיל הוא איש יקר ונכבד… גם המכתב יפעל גדולות… עוד אחת מעט ויצאו לחפשי ולא יגרשום תושבי עירנו בחרפה מעל פניהם… היא שוב תשוב אל בית אביה… היא חיי רוחו… אבל למה אכביר במלים? את האמת אגיד כי אנכי לא ידעתי ולא שמעתי מאומה!

גם הפעם דלו עיניה למרום ומשמן צוארה החל להתנפח, אבל כל שחוק גלה מעל פתחי פיה כמו סרה רוחה.

– אבל הגידי נא מי הוא עמיל ומה המכתב אשר יפעל גדולות ואיה בית אביה? הלא במליצה חדות תדברי היום את דבריך.

– מה זה תשאלו? עמיל הוא עמיל… ואולי אין בין שמואל ועמיל רק שנוי השם בלבד… הלא כבר אמרתי לכן כי אנכי לא ידעתי ולא שמעתי מאומה… גם הלא תבינו כי הבטחתי לבלי הגד דבר ואנכי סוד אחר לא אגלה…

דבורה לא הגידה עוד דבר, אבל כמו צלחה פתאום הרוח על כל שומע ומשכיל אל דבר ויתנבאו במחנה ויחליטו מהם, כי אין זאת בלתי אם שמואל עשה נבלה בארץ מולדתו כי נחבא לברוח עם אשה זרה מעל להגבול אל ארץ לא ידעהו איש ויד המשפט לא תבאהו.

אולם עד מהרה נודע הדבר כי גם הפעם נתעו בשוא: ביום ההוא ואנשים רקים ופוחזים הביאו את דבתם רעה אל הרב: ולא יכול עוד הרב התמים להתאפק ויקרא בלאט את שמואל אל חדרו ואחרי בקשו ממנו סליחה גלה את אזנו מכל אשר נדבר אודותיו ויבקשהו להסיר מעליו לזות שפתים אם יש בפיהו תוכחות. ושמואל מצא לו עת נכונה להצטדק ולהרחיק כל עקשות פה, הוא שחק על אולת מלשיניו ופחזותם, וירגיע את לבב הרב בהביאו לו את כתובת אשתו וגם הראה לפניו שטר הנשואין הכתוב והחתום בחותם הרב מעיר מוינעשט; וסרה מעליו כל תלונה.

הן זאת לדעת כי בימים ההם והדת נתנה בארץ אוסטריא לבלי תת לאיש מבני ישראל את הרשיון לקחת אשה עד אם יביא תעודה כי יודע הוא קרוא וכתוב בשפת אשכנז וכי כל הכתוב בספר יסודי הדת בשם “בני ציון” (מאת הערין האַמבורג) שגור על פיו. ובכן רבים מהיראים והחרדים אשר כל שפה זרה טמאה היתה בעיניהם ולספר “בני ציון” טמא טמא קראו כי גם מחברו היה שנוא להם, המה התחכמו לגזרת הממלכה ובבוא עם דודים לבניהם שלחו את החתן והכלה מעל לגבול ארצם, ושמה הביאם אחד הרבנים במסרת הברית ויתן בידם שטר הנשואין כתוב וחתום בחותמו. אחרי כן שבו הנשואים אל ארץ מולדתם ויקראו גלוי לכל העם מועד לשמוח בשמחת חתונתם, ויעבירו מעליהם את רוע הגזירה.

כי על כן לא דבר יקר היה בימים ההם בעיני הרבנים, כי יבאו בחור ובתולה לבדם לבקש מאתם כי יביאום במסרת הברית כדת משה וישראל, ויעשו את מעשיהם גם מבלי הרבות חקור אי מזה באו ואנה פניהם מועדות.

ובכן היה שטר הנשואין בידי בעליו כתעודת יראת שדי כי ישרה נפש החתן בו ובשפת הגוים לא התגאל. וירא הרב מעיר בערלאַד את צדקת שמואל ואסתר אשתו. ומן העת ההיא עמד לימינם ויגער בשוטניהם ולא יוסיפו עוד בני עולה לעולל על נקיים עלילות ברשע… ותשקוט העיר ימים רבים.

––––––––––––––

“המכתב יפעל גדולות”! כבמחוגה חגו ונעו אלה הדברים המעטים בראש דבורה ולא הניחו לה לישון. רבות רבות מחשבותיה על דבר המכתב הנפלא, ובכל פעם בבא מכתב על שם שמואל הביטה על המעטפה בשבע עינים וכליותיה כלו בחיקה לדעת את כתוב בו. היא ידעה קרוא אותות שפת רומא, כי אביה היה בעל בית משתה היין ושרי הצבא הבאים לחקור ממסך שעשעוה בעודה ילדה קטנה וילמדוה גם קורא וכתוב, אבל עתה כתוב לא תדע עוד ורק ראשית למודי הקריאה וצורות האותיות זכור תזכור, ובכן יושבת היא לפעמים כשעה חדא ומחשבת דרכה על מעטפת המכתב לצרף אותיות. ויהי היום ותקרא מעל חותם בית המשלוח את שם עיר מולדתה והמכתב מכתב אחיה הצעיר ממנה לימים. נפשה גחלים להטה לקרוע סגור המכתב, אבל לבה הולם פעם ביראתה פן תגלה ערמתה לאורחיה ויעתיקו את משכנם אל מלון אחר.

והמכתב הזה פעל גדולות! דבורה בכבודה ובעצמה נשאתהו בחיקה להשיבהו על יד בעליו, עוד הפעם התדפקה על דלת החדר ועוד הפעם התיצבה אסתר בפנים נזעמים על המפתן לקבלו מידה מבלי דבר דבר. אולם הפעם נאלמה גם דבורה דומיה ולא פתחה שפתיה עמה. רגע הביטה בפניה, ותסתר עד מהרה עיניה ממנה – פן תחסדנה אסתר כי אורבת היא לה על כל מדרך כף רגל. גם מהרה לשוב ולרדת אל חדרה, ומן העת ההיא שנתה גם את טעמה בחברת הנשים, כי שמרה מחסום למו פיה ובאמונה נשבעה כי לא ידעה ולא שמעה מאומה.

אבל בלבה שמרה דבורה את הדבר, תשוקתה לדעת צפונות שמואל ואסתר גדלה שבעתים ובמסתרים באין רואה ספרה צעדיהם…

עתה אגלה סוד כי דבורה ברחה בנערותה מארץ מולדתה, ארץ גאליציה, אל ארץ רומיניה ועד היום ההוא לא שמעה דבר על אודות בית אביה גם לא הגידה לאיש מולדתה–משום מעשה שהיה…

–––––––––––––––

ויהי לתקופת הימים ויבא שמואל בבקר השכם כיום ביום אל בית הרב לערוך תפלה, וירזום אליו הרב כי בא יבא אל חדרו אחרי כלותו את תפלתו–כי דבר סתר לו אליו.

דלת חדר הרב היתה פתוחה אל בית התפלה, ומעבר השני, אל מול הדלת, היתה רק צורת הפתח מכוסה ביריעה ארוכה ורחבה המבדלת בין החדר ההוא להחדר הגדול משכן בני ביתו.

ולצד צורת הפתח שלחן קטן וכסא הרב בראשו אצל היריעה.

ויכונן הרב את מושבו על כסאו גם שחר את פני שמואל לשבת ממולו.

רגעים אחדים שררה דומיה ביניהם וכמו יבחר לו הרב לשון ערומים; אחרי כן פתח את פיהו ויאמר: “שמע נא בני, מאשר יקרת גם נכבדת בעיני על כן… אבל לא! אנכי לא אגיד דבר. הנה המגלה הזאת לפניך קרא נא בה”.

ויוצא הרב מכתב קטן מחיקו ויתנהו על יד שמואל והוא קרא מעליו דברים האלה:

“בערלאַד יום ד' לחודש סיון שנת התר… לב”ע.

“שלום וישע רב לכבוד הגביר לעמו, פאר קהלת ישראל בעיר “לבוב הגדולה לאלהים, נדיב ושוע, כש”ת מו”ה אברהם… נרו יאר עד בלתי ירח.

"באתי להודיע לכבודך כי שמואל חתנך מתגורר בעירנו זה ימים רבים. היום ראיתיו הכרת פניו ענתה בו כי הוא ולא אחר. על כן החישה נא פעמיך לבוא הנה ופה תמצאנו…

"אני דורש שלומך וטובת בתך כל הימים–

ולמה זה תשאל לשמי?"

– סתומה המגלה הזאת וחתומה לפני בשבעה חותמות – אמר שמואל בבטחה – ומדוע הראה הרב את המכתב לי? האמנם יען כי שם האיש, חתן אברהם, שמאול כשמי?

– גם –הוסיף שמואל אחרי הפכו את המכתב פנים ואחור – הלא לפי ראות עיני שֻלח המכתב מפה לבובה ואיזה הדרך שב ובא ליד כבוד הרב?

– הנה גם המפתח להגן הנעול –בחנהו הרב בעינים חודרות, ויתן על ידו מכתב שני ובו כתוב לאמר:

“בעז”ה יום כ“ח סיון שנת התר… לב”ע פה לבוב יע"א.

“שלמא רבא להרב הגדול בפלפול וסברא, קולע אל השערה ידיד ה' ואנשים, נבון יחכם חרשים וכו'… אב”ד דק“ק בערלאַד והגליל.”

“אחדש”ת. איך שבא אלי אחד מראשי עדתנו הגביר הנכבד “מוהר”ר אברהם והראה לפני את המכתב הרצוף פה כי בעיר בערלאד "נמצא בעל בתו רבקה אשר זה שתי שנים עזבה עגונה ולא נודע "מקומו איה, גם ר' אברהם הגיד לי את סימניו ואלו הן: שמו שמואל "המכונה עמיל, הוא בן חמש ו עשרים שנה, קטן בקומה ובריא בשר. "שערותיו צהובות, עיניו ירוקות, פאותיו מסולסלות וזקנו קצרה.

"לכן למען המצוה יחקור כעת בעירו בשבע חקירות אדות האיש “הזה מה טיבו ומעשהו, אולי תעלה ביד ב”ת להשיב את לבו אל “אשתו העזובה ועצובת הרוח, או להוציא גט פטורין מידו, ומגלגלין “זכות ע”י זכאי כי כ”ת יקים נפש מישראל כאלו קיים עולם מלא.

“ובזכות זה יבא גואל צדק במהרה בימינו אכי”ר".

(חתימת הרב מעיר לבוב).

– תם אנכי ולא אדע מה לי ולהמכתבים האלה–אמר שמואל בתמהון אחרי קראו גם את המכתב השני – הלא כבוד הרב יודע אותי מיום בואי לביתו ואנכי לא הייתי מעודי בעיר לבוב גם לא ידעתי ולא שמעתי אף את שמע אברהם ובתו… או האם יען כי שמי ורשמי פני מתאימים עם בעל איזה עגונה על כן בי האשם? הן כבר ראינו לפעמים שני יוסף בן שמעון אשר גם בדמות פניהם נשתוו כמעט. ואף גם זה לכבוד הרב לאות כי יד איש רע ובליעל במעל הזה, בראותני כי הכותב מעירנו הסתיר את שמי ובלי ספק הוא צר ואויב להאיש אברהם וימצא עלילות להוליכהו שולל ולהשלות את נפשו בתקות שוא ומדוחים.

– גם – הוסיף שמואל להשמיע ברגז קולו –לפי ראות עיני עשה זאת גם כבוד הרב להדאיב לבי ולהרעימני… הלא המכתב שלוח לכבוד הרב ביום כ“ח סיון והיום יום כ”ב אב, ומדוע לא הראה לי כבוד הרב את מכתבו עד היום?

– חלילה לי מעשות כדבר הזה – הצטדק הרב בתום שפתים – לא לבעבור הרעימך ולא לבעבור נסות אותך הלאיתיך עד עתה, רק כי עלי החובה והמצוה לחקור את הדבר.

– יסלח נא הרב לפשע שפתי –ענה עתה שמואל רכות – כי בחמתי על אויבי חנם, המתנקשים בנפשי וחומסים מזמות כל היום לטפול עלי חטאת ולמצוא בי עונות לשנוא, עברתי חק ועויתי משפט לחפאות על כבוד הרב דברים אשר לא כן. אולם רואה אנכי כי גם כבוד הרב איננו מאמין בתומתי וזה פעמים הטה אזן קשבת למלשיני ויאדיב את נפשי על לא דבר.

הרב שמע והחריש, אבל תחת כל מענה השמיע מגרונו קול נחרה ויזורר שבע פעמים והנה – היריעה נגללה מעל צורת הפתח ושני אנשים, איש שיבה ואשה צעירה לימים, מהרו אל חדר הרב ויקראו חליפות: הנה שמואל חתני! הנח עמיל אלוף נעורי! הוא הוא! הוא ולא אחר!…

שמואל התנודד על כסאו וכל עצמותיו רחפו, הוא נשם ושאף יחד וללא יכול השב רוחו, עיניו קמו בחוריהן, שממון ותמהון הפיצו ומפיו נעתקו מלים…

רק אחרי רגעים אחדים ואחרי רב עמל השפיל לארץ ראשו ושיח מארץ קולו לאמר: אמנם חטאתי!

ויקם הרב על רגליו ויקרא בחמת רוחו: “אם כן בוגד וגם נבל ובן בליעל אתה, בגדת באשת נעוריך בגד בוגדים וגם אותי אמרת להוליך שולל בערמתך. בוז לך לעג לך!”

– אבל ראה נא כי חכמתי ממך – הוסיף הרב כשוך חמתו כמעט – בבא אלי המכתב מרב העיר לבוב לא הגדתי לאיש דבר וגם את אזנך לא גליתי, אבל השיבותי לשואלי דבר כי ידעתיך לאיש ישר, ורק אחת שאלתי אותה בקשתי ממנו כי ישלח אלי חרש את ר' אברהם ובתו, גם הזהרתיו להכין בואם ישר אל ביתי באישון לילה ואפלה. הלא התממת לפני ואנכי בתום לבבי לא ידעתי כי שבע תועבות בלבך, על כן גם אות נתתי להם כי יסתתרו מאחורי היריעה בדברי אתך את דברי, והיה אם אזורר שבע פעמים ולא יבאו החדרה וידעתי כי נתעו בשוא, פקו פליליה וישובו בסתר על עקבם כלעמת שבאו. אולם עתה נגלו שוליך על פניך ועונך תשא!

– אבל רבי קדושי – התחנן שמואל בלב נשבר ונדכה כפושע לפני כס השופט–עוד יש בלשוני מלה ובפי תוכחות…

– האמנם גם מצח נחושה לך ומאנת הכלם גם אחרי אשר הוסר המסוה מעל פניך? התאמר להמתיק עוד הפעם מרמה בפיך והנה חותנך וגם חברתך ואשת בריתך אשר בה מעלת מעל הנם הם לפניך המה יענו כחשך בפניך.

– שמואל! הגם כעת תאמר להתחמק ולהסתר מפנינו? – קרא אברהם בעז קולו – ואנחנו מה עול פעלנו לך, אם לא כי הרימונוך מאשפתות להושיבך עם נדיבים…

ורבקה העגונה היתה כנדהמה וכרחל נאלמה ישבה על מושבה ולא פתחה פיה.

– אמנם לא להצטדק בלבבי – ענה –שמואל –ידעתי כי נכתם עוני, אבל כל חפצי להוכיח כי לא שאול חטאתי, כי רק כאדם עברתי ברית ועוני לא גדול הוא מנשוא.

– הלא שמע כבודו – פנה אל הרב –כי האיש הזה הרימני מאשפתות להושיבני עם נדיבים, אמנם כי כן! אולם לא מאהבתו אותי כי אם בערמתו וזדון לבבו. משרת הייתי בביתו ועיני לא רמו לא הלכתי בגדולות גם לא עלה על רוחי לשאת עיני אל רבקה בתו, אבל היא משכתני אחריה בקסם עיניה ובחבלי תחבולותיה נלכדתי עד כי נפתה לבבי לעשות בנפשי שקר כי תאהבני נדבה וכי לי המשפט והצדקה לשאת נפשי אליה ולהשיב אהבה אל חיקה. ואברהם אביה האמין בשוא נתעה כי בידי שטר הגורל אשר זכה מאה ועשרים ושנים אלף כסף ואנכי לא ידעתי, על כן הסתיר ערמתו וימהר להביאני במסרת הברית עם בתו יחידתו בטרם יודע אָשרי לי; אבל כמעט באתי בברית עמה והדבר נודע כי את שטר גורלי כבר מכרתי לאיש אחר אז נודעתי גם אני כי עירום אנכי מכל. חותני הרעיש עלי שמים וארץ כי אשלח את בתו לחפשי יען כי היו הקידושין קידושי טעות, ואשתי גם היא הציקתני יומם ולילה ותבקש תחבולות להבזותני בעיני כל רואני, אף הגידה לא בסתר כי רק להתעולל ולשחק בי כצפור האירה רגע פניה אלי… עתה ידעתי מה חדל אני ולבי הלל בקרבי, רבת שבעה לה נפשי כעש ומכאובים כי כל היום חמתם שתה רוחי ואין קצה לתגיון לבבי: ובכל זאת טרם הסבותי את לבי ליאש מן החיים, אמרתי אולי יש תקוה להפוך אלי את לבב אשתי לאהבה אותי. התיצבתי על דרך הטוב, החלותי לדרוש בתורה ובחכמה גם שמרתי ארחות אמונה והצנע לכת; באתי באנשים ואת הארץ סחרתי וראיתי ברכה בכל משלח ידי עד כי עשיתי חיל ואת כבוד ביתי הרביתי, לא חדלתי גם מעשות חסד וצדקה ורבים מלאו פיהם תהלתי. אולם רק אשתי היתה האחת אשר לא חדלה משלוח בי לשון אפעה ותמסוך יום יום רעל בכוס חיתי עד כי קצתי בחיי מפניה… השבתי דרכי וראיתי כי בדי ריק איגע להשיב את לבבה אלי, ולאט לאט בקשתי חשבונות אף בנפשי וידעתי והשיבותי אל לבבי, כי גם אהבתי אליה לא היתה מעודה תמה וברה, כי רק חזיון שוא ומקסם כזב הולידה, על כן גם שוא תהי תמורתה.

"ובכן באה גם בלבי עצה כי אין טוב לי ולה בלתי אם לפתח מוסרותינו. בלב תמים ובמנוחת השקט הצעתי לפניה עצתי, גם הגדתי לה כי נכון הנני לחלק אתה את כל רכושנו חלק כחלק, ונתתי לה ספר כריתות והלכה והיתה לאיש אחר; אולם היא כמו נשבעה לי לכלות כל חצי חמתה בי ויצר לה להוציא ממסגר אסיר כל עוד רוחו בו, בטרם הריקה את כל אשפתה, על כן התרגזה תחתה ובשמעה כזאת מפי ותוסף בחמת רוחה למרר את חיי; לא נתנה לי מנוח כל היום, אָלה פיה מלא ותשפוך עלי בוז ותחלק לי נאצות באפה מרבה להכיל.

"גם את כל הון ביתי אמרתי לתת לה. אבל כרבותי מחיר חופשתי כן העמקתי הרחבתי את המדורה בלבבה ותמטר עלי אש וגפרית; נסיתי אליה דבר להרגיע רוחה ולהבינה דעת כי אם תחדל רוגז נשוב לראות חיים בתענוגים כי אנכי לא אחשוך מנפשי כל עמל ותלאה להפיל חבלה בנעימים ולהמתיק לה כל רגעי חייה; אולם כל דברי נשא רוח… דנה היא לפנינו – הורה באצבעו על רבקה אשתו – תענה בי אם לא אמת יהגה חכי.

ורבקה עודנה יושבת כנרדמה ולא השיבה דבר.

– עתה, הנה זה עתה – הוסיף שמואל לספר – בראותי כי נוחלה אבדה כל תקוה לי לראות חיים עם אשתי וגם בעד כל כופר לא תאות להתיר אגודתנו אחרי הודעה כי כזאת חפצתי אני: הנה עתה גמלה העצה בלבי לברוח מן המהפכה אל כל אשר תשאני רוחי. גם בטרם יצאתי מביתי גליתי את אזניה כי אם לא תחרוץ משפטה לשבט או לחסד ארחיק נדוד מפניה ולא תוסיף לראותני עד עולם; והיא –שחקה בכל פה “לאולתי”, לעגה לי ותקללני קללות נמרצות.

"הנה כי כן עזבתי את ביתי ואת ארצי ומולדתי בלב מלא יגון ודאבה ללכת למרחקים אל ארץ לא ידעני איש, אל עיר זרה לי באין לי כל גואל או קרוב, מודע או מכר. ותהי ראשית דרכי להחיש מפלט לי ארצה רומניה.

"ובעת ההיא, ברית כרתי לי ללכת ערירי כל ימי ולבלי התבונן אל אשה, כל אשה יפה היתה בעיני כשושנה נחמדה וצפעוני מסתתר בחֻבָה – ואנכי אסור בזקים וכשוכב בראש חבל.

"ויהי בבאי עירה סיטשאַווא, אשר על גבול רומניה, ואחי עיף ויגע מעמל הדרך על כן אמרתי להנפש שמה ימים אחדים; סרתי אל אחד מבתי המלון ואשב כל היום כלוא בחדרי לא יצאתי פתח גם לא פניתי אל כל איש מאנשי הבית.

"אולם לאדם מערכי לב ועצתו – נמהרה. ביום השני לבואי החליתי פתאום ונפלתי למשכב, קדחת עזה תקפתני ותצת אש תפתה בכל כליותי, ותשלח רצח בעצמותי עד כי נתקו זמותי ודרכי נסתרה, יום יום גברה עלי מחלתי ותהי אנושה מאנה הרפא ימים רבים. ובכל הימים האלה לא ידעתי נפשי, לא ידעתי את כל הנעשה סביבי גם לא ראיתי ולא הכרתי אף אחד מכל באי ביתי, בחומי נדעכו כל חושי בי והאי נדהם כלו.

"ויהי כמשלש שבועות ומחלתי באה עד המשבר, פתאום נפקחו עיני ואחוש והנה תחבשת-קרח על ראשי, ואשמע קול איש במחאו כף ובקראו בחרדת קדש: “האח! אור תקוה נשקף לי, עתה עלתה ארוכתו ושב ורפא לו!” – עב הענן טרם נעלה כלו עמל עפעפי ורגע מבוכתי באו רעד וגיל בעצמי כי רבקה אשתי לנגד עיני והיא היא תאיר פנים אליה ומפיה – נחשים צפעונים ושרפים מעופפים יהלוכו…. אש נוראה קדחה בי וריב עצמי איתן ויזועו כל בדי עורי ויצורי גוי זעה חמה… ולאט לאט הוסר התבלול מעל עיני ותופע עלי נהרה והנה –עלמה ברה כפני מלאך אלהים שומרת לראשי. אולם ברגע ההוא התחמקה מפני בהושיבה את משרת בית המלוון על מטתי והיא החישה פעמיה למהר לקרוא להרופא.

"בכליון עינים לא ידעתי שחרו, חכיתי בעת ההיא לקראת בוא הרופא, לא כי דאגתי למחלתי אבל חשבתי בנפשי כי–גם היא בא תבא… עברו רגעים אחדים והרופא בא לבדו, עתה שבה מחלתי לפעמני ופני כסו ביזע; על כל שאלות הרופא לא השיבותי דבר בלתי אם שאלה חדשה: “איפה העלמה הטובה אשר שמרה לראשי ומי זאת הנשקפה כמו שחר?” שחוק קל עבר על פתחי פי הרופא ועד ארגיעה הופיעה היא לנגד עיני ומראה פניה היטיב גהה. כשמש נדבה היתה לי ומרפא בכנפיה, בְהִלָה אור עיניה הטהורות עלי ראשי וקרנים מעפעפיה לי, להביא ששון ישע בקרבי ולהשקות עצמותי היבשות מוח ומשמנים… עתה ידעתי מה אהבה. רשפיה לא רשפי אש כי אם קרני אור יקרות, היא לא תרתיח את דמנו בעורקינו כי אם תאיר את כל מחשכי לבבנו ונוגה תשים נפשנו.

"ובכן היתה לי אסתר בת בעל בית מלוני כאור מאיר, כשקוי מרפא, כששון ישע, כחיי רוחי, כנשמת אפי, ואותה – לקחתי לי לאשה".

– את האמת אגיד–אמר הרב בתום לבבי – כי העתרת עלי דברי רוח ומלים אין מועיל בם, וכמעט תבא המחשבה בלבי כי עתה גברה עליך מחלת הקדחת ובחומך תדבר את דבריך: אולם לשוא תשחית את דבריך, בידי הכח והעז להסגירך ביד השופטים על מעלך ומריך, ובכל זאת לא אבוא אתך במשפט אם תאות לתת ספרי כריתות לשתי נשיך ואחרי כן תבחר בהאשה אשר תחפוץ.

– אבל רבי קדושי – התחנן שמואל – הלא אסתר אשתי תתעלף בשמעה כי נכון אנכי לתת לה ספר כריתות ואיככה אוכל ואראה בדאבון לבבה?

– עודך מחזיק ברשעתך ובגדך! – קרא הרב בחמת רוחו – אנוכי כבר שלחתי לקרוא לאשתך השניה, ואם תמאן לתת לה ספר כריתות ומרית את פי ואסגירך אל בית המשפט.

– אבל ישמור נא גם מוצא שפתיו ויתן את כל הונו לבתי, עשרת אלפים שקלי כסף – קרא אברהם –כאשר שת עליו בטרם עזב את ביתו.

– גם את כל הונו יתן כחפצך! –הרגיע הרב את רוח אברהם.

עתה באה אסתר בלוית השמש דרך משכן הרב החדרה, ראשה מעוטף במטפחת גדולה וצעיף עב על פניה, ותהי מבוהלת ודחופה מכל מראה עיניה ומשמע אזניה: אחרי כן פנתה אסתר אל שמואל אישה ותקרא בעז אפה: הוי בוגד ורע מעללים! בגדת באשת נעוריך וגם אותי סבבת בכחש ובמרמה ותביא עלי שואה חנם, תאלתי לך! מה עכרתי? יעכרך אל נקמות. האתה זד ובליעל, איש דמים ומרמה, האתה נואלת לחשוב רגע כי אשוב אליך אחרי שלוחי? בוז לך לעג לך! שקץ אשקצך ותעב אתעבך, כי תועכה ושקוץ משומם אתה לי עד עולם… כגודל אהבתי אליך עד היום הזה כן תגדל המשטמה בלבי עתה…

ולא יכלה עוד אסתר להתאפק ולהתגבר על רגשות נפשה ותמרר בבכי וקול מליה נחבא.

וכאשר הוסיפה אסתר לחרף ולגדף את שמואל כן הוסיפה רבקה אמץ, ותתיצב הכן לנכח אישה וַתְיַשֵר עפעפיה נגדו ותשלח בו מבטי בוז ונקמה, חצים שנונים הבוטים כמדקרות חרב וחודרים כליות ולב. ויתחלחל שמואל מאד ויחשוב להתעלף – ורבקה אשתו תחריש בנקמתה וכצפעוני תפריש. באידו תלין עינה, תשבע ותשכר ממהומתו ומבוכתו…

– ומה שם אביך כי אדע? שאל הרב את פי אסתר בהעמיקו חשוב וחפש “בטיב גיטין” מבלי פנות אל כל המבוכה אשר בבית.

– שם אבי הוא ראובן איש שדה בעל בית מלון בעיר סוטשאווה אשר בארץ…

ובטרם כלתה את דבריה ודלת החדר אשר אל עבר בית התפלה נפתחה בזרוע כח ודבורה בעלת בית המלון התפרצה אל תוך החדר, ותפול על צוארי אסתר ותחבקה ותאמצה למו לבה ותנשקה מנשיקות פיה ותקרא: “האח! ראות פניך לא פללתי, אַת בת אחי הסתופפת ימים רבים בצל קורתי ואנכי לא ידעתי. הנחמי יקרתי ותרגעי אנכי דודתך מגן לך!” ותתנפל גם אסתר על צוארי דודתה הטובה, ותסתר ראשה על לוח לבה ותריך בשיחה ותבך תמרורים, ותמטר עתרת נשיקות על לחיי דבורה ותמאן להתנחם על השוד והשבר אשר באו לה.

המכתב אשר שמעה עליו דבורה כי “יפעל גדולות” ומעל מעטפתו קראה ותכיר כתב ידי אחיה, המכתב ההוא גזל מנוחתה. ויהיה כראותה את שמש הרב קורא לאסתר ותתגנב גם היא ללכת אחריהם, ותבא בלט אל בית התפלה ותעמוד מאחורי דלת החדר ותקשב את כל השיח והשיג, ותשמע מפורש מפי אסתר כי –בת אחיה היא.

רגעים אחדים קם שאון בבית לרגלי החדשה אשר נהיתה בהתודע אסתר אל דודתה; אבל הרב לא חדל מלעבוד עבודתו ולסדר הכל על מכונו. ראשי הבית דין כבר נאספו, ואחרי אשר מנה שמואל על יד הרב את עשרת האלפים שקלי הכסף אשר אמר לתת לאשתו, ויסדרו את הגט הראשון לאשת שמואל הראשונה.

וכן נכתב ספר הכריתות ונִתַן על יד רבקה בת אברהם כדת וכהלכה.

– אסתר בת ראובן–קרא הרב – עתה עמדי נא את לפנינו!

כבד היה מאסתר הדבר להפרד מדבורה דודתה, עוד הפעם אמצתה למו לבה ותנשקה בכל פה ורק ברב עמל חלצה מבין זרועותיה ותגש אל השלחן.

– הגידי נא אסתר בת ראובן הבלבב שלם תאבי לקבל ספר כריתות מדי שמואל אישך? – שאל ראש הבית דין.

ויעבור שמואל את אסתר אשתו ויקרא בהשקט ובבטחה לאמר: רבותי הנכבדים! הלא הדברים יגעים, ומדוע נסב לכלנו עמל ורעות רוח על לא דבר, באה העת כי יורם המסך… אסתר יקרתי וחיי רוחי הסירי נא את המטפחת ואת השמלה מעליך ויראו ראשי הבית דין הנכבדים וידעו כי לא אסתר כי אם מרדכי יקרא שמך.

ומרדכי נער כבן שמונה עשרה שנה הודו כזית וחסנו כאלון לבוש כלי גבר, והוא השתחוה בהדר לקראת כל הנצבים עליו ויגד בחן שפתים: אֶכבד להודיע לכבודכם כי אני מרדכי המשרת בבית המלון אשר לראובן איש שדה הנצב לפניכם.

רבקה נבהלה נחפזה ויתמהו האנשים איש אל רעהו.

ודבורה הדודה הטובה השתוללה כמתעתעת, היא ירקה שבע פעמים ותעבר כפות ידיה על לחייה ועל חלקת צוארה כמו תאמר למחות את נשיקות המשרת עז הפנים, וחרפתה–חרפת עולם לא תמחה.

“המכתב יפעל גדולות”! התמרמרה האמללה בחמת רוחה.

* * * * *

– עתה ידעתי כי איש ערום אתה–אמר הרב בשחוק שפתים–ידיך כתבו גם את המכתב לרב העיר לבוב.

"ובכל זאת–הוסיף הרב בטוב לבבו–מאשר יקרת אף נכבדת בעיני כבתחלה, שמואל בני, על כן עצתי אמונה לך כי לא תאבה כעת אשתך רבקה לשוב וללכת אחריך כי עתה תשוב לקחתה, הלא בידה כל הונך ורכושך ולך אין כל.

– רבי קדושי! –השיב שמאול אמריו לו – אין לי כל חפץ בכספה וזהבה לא אחשוב, כי–יש לי רב. הלא את שטר גורלי לא מכרתי וזכיתי בו מאה ועשרים ושנים אלף כסף.

ויקם אברהם על רגליו ויקרא בבהלה: “אם כן היו הגרושין גרושי טעות!”

(בדיחותא)

מי בעירנו עיר ז-ק לא ידע את יעקב בער החזן פנים אל פנים או מי לא שמע את שמעו? קומתו דמתה לננס, גבנונים לו מפנים ומאחור, ראשו העגול ככדור שכן רבץ בין שני כתפיו וצוארו היה כלא היה; חוטמו שרוע ושניו העליונות עקומות וגדולות מאד עד כי נתעו מן השפה ולחוץ; עינו הימנית הכתה בעורון והשמאלית החלה כהה וכמו תמק בחורה, ובכל זאת אהוב ורצוי הוא לכל יודעי נגן ומביני שירה וזמרה, כי קולו כקול החליל וכקול המצלתים יחד. על זאת אעידה לי עדים נאמנים את כל בני עירו אשר הקשיבו נעים זמרותיו עת שר במקהלות “ממקומך”. ובטרם החל לשיר “מתי תמלוך בציון” הרבה מנגינותיו בטעם בני תוגרמה ובני קדר עד כי נבהלו כל השומעים, הקשיבו רב קשב, שפת לא ידעו שמעו וילבשו חרדת קדש.

אין אזן אשר לא נמלאה משמוע ואין פה אשר לא נסה לשאת רנתו על דל שפתיו ולהרעים בקול כמוהו. מהנערים המנצחים בנגינות ברחובות קריה בצאתם בערב לחפשי “מחדר כלאם” עד הזקנים הפוצחים רנה בליל התקדש השבת, בשבתם מאחורי התנור אחרי אכלם לשבע והומים כדֻבים עד כי תאחז התנומה שמורות עיניהם, והמית שפתותיהם עוד לא חדלה; כלם מעוים פניהם, כלם מעקמים שפתיהם, כלם מרחיבים נחירי אפם, כלם פוערים פיהם, וכלם מנפחים את גרונם כדוד נפוח ומשימים ראשי אצבעותיהם בקנה צוארם, אך לשוא! יעקב בער החזן הוא אחד ואין שני לו.

וליעקב בער החזן אשה ושמה חולדה. היא גבוהה משכמה ומעלה מכל רעותיה, ותתראה בעבי גבי מגנה כגבור ערוך למלחמה; פניה ארוכים, מצחה רחב ונסב למעלה, חוטמה ארוך כחוטם הנשר, שפתה העליונה עבה כעוגה הפוכה ונחירי אפה מתנפחים תמיד כמו לא תחדל רגז. אף סביבות עיניה אימה כי גבות ארוכות ושחורות להן וכמו גבותן מלאות עינים.

ועל האשה הגדולה הזאת עברה רוח קנאה ותקנא את בעלה כי ימעל בה מעל וישא עיניו אל רעותה שרה העגונה היושבת אתם בבית אחד. ושרה העגונה היא אשה דלה ורזה, דקת הבשר ורעת המראה, פניה כפני אשה מצרה. עיניה נמקות בחוריהן ולשונה תמק בפיה מזלעפות רעב ומעצר רעה ויגון. כי זה שלש שנים עזבה בעלה, אותה וששת ילדיה, בערום ובחסר כל ורק לשמע אזן שמעה כי נסע לארץ רומניה, ועד היום ההוא עקבותיו לא נודעו. העגונה הזאת עובדת כל היום עבודתה בזעת אפים, היא תופרת כתנות במחיר ותטוה בתי רגלים מעשה רשת להשתכר די כלכל את ביתה ובדמעותיה תמסה מלאכת כפיה, עד כי עששו עיניה מבכי על בעלה אשר בגד בה בגד בוגדים והיא נצרתהו תמיד כאישון עינה.

אם “לאמת”, לא לשוא משכה חולדה על בעלה קו של חשד. הלא אישה, אישה הוא כדת משה וישראל, ולה הצדקה לשפוך עליו לעג כמים גם חרפות ונאצות, ועמה המשל ופחד למרר את חייו אף על לא חמס עשה, ובכן מדוע תמאן שרה העגונה הכלם בשמעה ריבות שפתיה תאנה בשברון מתנים?

אף מצח אשה זונה לזאת העגונה להגיד לא בסתר כי חולדה נותנת את פיה לחטיא את בשרה. הלא כה דברי העגונה “הן לוּ ישוב אישי אלי כי עתה רחצתי את רגליו ובתאות נפש שתיתי את מי הרחצה” ומי שמע כזאת מפי בת ישראל מצניעה לכת? היא לא תדע בשת להביע אהבתה אל אישה באמר ודברים, וכדי בזיון וחרפה.

ומבלעדי זאת אף החזן העמיק סרה, כי בעת אשר אשתו התקוטטה עם העגונה ותכעיסנה גם כעס לבעבור הרעימה, הנה אז נמס לבו בקרבו לקול בכית העגונה וימהר לנחמה מיגונה ולהפיח תקוה בלבה כי עוד ישוב בעלה אליה ונסו יגון ואנחה.

כדברים האלה דבר יעקב בער החזן על לב שרה הנוגה והשוממה, העזובה ועצובת הרוח, וחולדה שמעה מוסר כלמתה ותתגעש ותתעבר.

ולענות נפש חולדה ולמצוקת לבבה אין קץ בהתגעשה כים נגרש ופיה מלא אלה, נאצות וגדופים אין מספר, ובעלה ישב דומם וינענע ראשו. גם אם נחר גרונה בקראה ותרגז תחתיה הוא כרחל נאלמה לא פתח פיו. ורק בראותו כי היא כבר העירה עליו כל חמתה וכמעט נחה מזעפה, כי כמעט נלאתה לקלל ולחרף, אז החל הוא לשיר בקול נעים וערב, בקול חודר כליות ולב, כמו לא אליה ישים לבו ורק מהגמרא השגורה על פיו ילמוד: תניא אמר ר“ג פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על ת”ח שבה ומנו ר“ע וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה אמרתי לו בני מי העלך? אמר לי דף של ספינה נזדמן לי ועל כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. מכאן אמרו חכמים אם יבאו על אדם המים הזדונים, מים שאין להם סוף, מפי אשה רעה, ינענע להם ראשו”.

בכל עת אשר שמעה חולדה את הדברים האלה מפי בעלה, והיא לא ידעה אף לא הבינה את פתרונם, בערה בה חמתה עד להשחית. אבל הפעם עלה חרון אפה עד מרום קצו ויעבור כל חק וגבול. כי לשרה העגונה בא מכתב מיד בעלה ובו יבשרנה כי תכון לקראת בואו הביתה בעוד ימים אחדים ויהפוך לה יגונה לששון ואבלה למחול. ויעקב בער החזן שמח שמחה טהורה וגלויה בקראו דברי המכתב ויקרא בששון לבב: הכי לא אמרתי לך בתי כי תשועתך קרובה לבוא וצדקתך להגלות, אם אך תנענעי ראשך לכל גל וגל שיבא עליך. נכון לבי בטוח כי גם אישך נטבע בים צרה אבל דף של ספינה נזדמן לו ועל כל גל וגל שבא עליו נענע לו ראשו.

עתה היתה מבוכת חולדה, וכהר מקיא אש וגפרית הרבתה שאון והמולה ותשבע שבועי שבועות כי אם לא יגיד לה פשר הדברים האלה אז תרעיש עולם ומלואו, תרגיז הארץ תחתיו, תציק לו ולא תתנהו השב רוחו. אבל החזן הנעים את זמרותיו כפעם בפעם רק כי עתה הוסיף וישר: "אמרתי באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים שאומרים “מים שיש להם סוף אשתו מותרת מים שאין להם סוף אשתו אסורה…”

אבל מדוע נאלמו פתאום המלים האחרונות על דל שפתיו ויחדל לשיר? ומדוע שב אחרי רגעים אחדים שחוק קל על שפתיו ופניו כמעט אורו?… עד מהרה התעשת אל לבו ויבאר את כל דברי ר"ג לפני אשתו, דבר לא נעדר. וחולדה הראתהו לדעת כי לא השה אלוה חכמה, כי נטתה אזן לשמוע בלמודים, ולמענה על דבריו התפרץ שחוק אדיר וחזק מפתחי פיה ותקרא בלעג שפתים: “הוי כסיל ובער! האמנם סוד כזה צפנת בלבך? הלא בכל לבבי ובכל נפשי הודיתי לאל הגומר עלי לוּ באו מים עד נפשך ולוּ נשארתי עגונה כל ימי חיי. וגם נפשי יודעת מאד כי לך לא יזדמן דף של ספינה ולא תנענע ראשך על כל גל וגל – בלתי אם ביבשה”.

כמעט רגע נבהל החזן למשמע אזניו אבל עוד אחת מעט וימחק בקרבו וישב אמריו לה במנוחת לבב: “אם אך בזאת חפצת ימלא ה' משאלות לבך כי טוב לי מותי מחיי”…

אחר הדברים האלה התהלך החזן ימים אחדים תפוש ברוב שרעפיו כמו יבקש עצה ותחבולה להציל את נפשו ולמצוא ישע ופדות אשר בהן ירוץ ונשגב כל הימים או לשום קץ לחייו ולחלץ מצרה נפשו…

ויהי ביום הששי לשבוע, בערב שבת אחר הצהרים, והימים ימי קיץ, וכל האנשים אשר נהרו כיום ביום אל נהר דניסטר לרחוץ במים את בשרם ראו גל של בגדי איש צבור כל היום על אבני הקלע המנפצות בקצה הנהר. המעיל משתרע כמצע מתחת ועליו המכנסים והכתנת והמגבעת והמנעלים והפוזמקאות והכסות בעלת ארבע הכנפות; ראָו כן תמהו כי האיש אשר הבגדים לו המה, נעלם מעיניהם ויבקש ולא נמצא.

צללי הערב כבר נטו ויקם שאון והמולה רבה בעיר. חדלה התפלה בבתי הכנסיות, שבת משוש השבת, כי כל בני העיר מנער ועד זקן טף ונשים, כלם רצו מבהלים ודחופים להכיר לדעת בגדי הטובע במצולת הנהר. ואולי עוד לא נדחה תושיה, אולי עוד לא אבד כל מפלט לו… בלב כלם נוססה רוח אמץ ותקוה להחיש ישע ופדות להאובד.

והמהומה גדלה עד למאוד בראותם כי הבגדים בגדי יעקב בער החזן, האהוב והרצוי לכל בני העיר. כלם ספקו כפים ויניעו ראש. ותתצב חולדה על שפת הנהר ותשא אבל ומספד, קינים הגה והי, על “הודה וכבודה” כי גלו ממנה, על “הדרה” כי נסע ועל “צבי חמדתה ונזר תפארתה” כי צללו כעופרת במים אדירים. גם כל המקוננות ויודעי נהי בכו ויילילו על שברה הגדול מני ים. ותרב תאניה ואניה בקרבם עד כי הקיפה יללתם את כל הנהר וישא גם הוא גליו ומשבריו ויקונן מרה בשאון דכיו…

אך פתאום, הה בהלה וזועה! כמוכה בשגעון התיצבה חולדה הכן ותקרא בקול איום ומוזר: “חדלו בכי ומספד! דף של ספינה נזדמן לו ועל כל גל וגל שיבא עליו ינענע לו ראשו!”

עדי רגע נאלמו כל הנאספים דומיה ויעמדו משתאים ונדהמים. דממה איומה שלטת מסביב, אין קול ואין צוחה בכל הפיות הפוערים בתמהונם, בלתי אם המית הנהר בשוא גליו ומשק קול הטחנה ורעש הגלגלים בבתי הרחים אשר מעבר להנהר המשתקשקים וסואנים, בהשתפך עליהם המים מן השקת ושבים אל הרהטים. וברגע ההוא נשמע גם קול ברמה, קול שירה וזמרה היוצא מהחורבה אשר על הגבע ממול הנהר, קול כקול החליל וכקול המצלתים יחד; קול כקול החזן בשפות בני תוגרמה ובני קדר בטרם החלו לשיר את “המתי תמלוך בציון”.

אי שפה אשר תעצור כח לתאר את האימה החשכה אשר נפלה על כל הנאספים? אי לשון אשר די מלים לה להביע את המבוכה ואת הזעקה, בנוסם כלם מנוסת חרב ובהתאמץ איש מרעהו ואשה מאחותה לקדם לברוח מן המהפכה? הן גם בבאם איש איש אל ביתו, והבית מלא אורה, לא קמה עוד רוח בהם. עוד צללו אזניהם כקול החליל וכקול המצלתים יחד ובלבם שקקו שפת בני תוגרמה ובני קדר המשיקות אשה אל אחותה כמשק גבים וכל מתניהם מלאו חלחלה.

ואמנם מי זה יתפלא וישתומם על זאת? הלא מעולל ויונק ועד איש שיבה הכל יודעים כי החורבה היא משכן לשדי שחת ושכנו בה בנות תפתה ושעירים ירקדו שם, ולב מי לא ירגז, בשר מי לא תאחז פלצות לזכר החורבה ההיא ויושבי בה? ועתה שמעו כלם באזניהם קול השעיר בקראו אל רעהו ובהשמיעו נגינות בקול כקול החזן להחריד כל לב. שומו שמים, שערו וחרבו מאד!

אולם כל החרדה הזאת מאפס ותהו נחשבה לְעֻמַת חרדת לב חולדה כעבור רגעים מספר, בראותה פתאם את בעלה החזן לפניה בבאו הביתה לבוש בבגדיו ויקרא בשמחת לבב: “הנה הודך וכבודך, הדרך, צבי חמדתך ונזר תפארתך שב אליך! שישי ושמחי אתו!”

לובן פני מת אודם תולע הוא ותנועת עלה נדף מפני רוח סערה מנוחה ושלות השקט היא בראותנו את פני חולדה ברגע ההיא וכל עצמותיה רחפו.

ובכל זאת לא אעשה בנפשי שקר לאמר כי חולדה התעלפה מפחד ולא נותרה בה נשמה. הן אשה חזקת לב היא, ואחרי רגעים אחדים, אחרי אשר התבוננה היטב בפני בעלה ותוכח לדעת כי אמנם חי חי הוא, התאוששה ותזעק בקול מצוה: אישי מי העלך?! והחזן ענה אותה בהשקט ובבטחה ויאמר: “קורה של ספון החורבה נזדמנה לי ועל כל גל וגל שהעלה הנהר מרחוק נענעתי לו ראשי – בדעתי כי לא עלי יעבור זעמו”.

לא ארכו הרגעים וחולדה הרחיבה עוד הפעם פיה כשאול ותאמר ליסרהו קשות על פשעו וזדונו, על מעלו ומריו. אבל עתה הפך יעקב בער החזן את פניו ואת ידו ויקרא בקול עז: הסי ודמי בת בליעל, פן ישקיע הודך וכבודך, הדרך, צבי חמדתך ונזר תפארתך, בחבל לשונך. הלא עתה נוכחתי לדעת כי ללב אשה אין חקר, כי לבה הוא מים שאין להם סוף, וכבר באה העת כי תנענעי ראשך על כל גל וגל שיבא עליך ולא אני.

ה' תרנ"ו.

(ספור)

פרק ראשון

איש זקן ושבע ימים יקח בתולה בת שבע עשרה שנה לאשה ומי לא ימלא שחוק פיו, מי לא יחמוד לעג ולצון לו? –כל פה יביע אמר וכל לשון תחוה דעת, בקורת תהיה.

כל העיר זאלישטשיק היא כמרקחה. מהגבירה אשר בחדרי משכית ועליות מרוחים ועד האמה אשר בבית המבשלות, מנער ועד זקן בחורים ובתולות יחדו התנגשו בערב היום ההוא אל הכר הנרחב אשר לפני פתח בית התפלה לחסידי סאדיגורא, כלם נסבו על החופה בת ארבעה העמודים לראות את פני החתן הזקן כי יכהן פאר כאחד הצעירים ואת הכלה העניה כי תעדה כליה כבת נדיבים ושועי ארץ.

– “רחל בת השמש העלתה כהיום הזה לויתן גדול ושמן בחכה” קראה שרה האלמנה באזני רעותיה ועיניה יצאו מחוריהן מקנאה ורוע לבב “היא בתולה עניה וגועת מנוער, מעודה ועד היום הזה לא שבעה לחם ולא כסתה מערומיה, ושמואל הזקן יקחנה אחר כבוד. הוא איש אוצרות, נחת שלחנו מלא דשן וגם בנים אין לו”.

– “הראית אותה אתמול בלכתה בצעדי גאון ובמועל עינים ברחובות קריה?” צפצפה בתולה גבהת קומה, רעת מראה ודקת בשר, לעמתה “אנכי לא אקנא באשרה. ידיה תהיינה מלאות עבודה כל היום למרוט שערות בעלה הלבנות ככסף ולהחליק את קמטי פניו. בזעת אפה תאכל לחם, ומי יקנא בה?”

– אל תדאגי לה, היא תשכב סרוחה על ערשה הרבודה מרבדים עד הצהרים ומלאכתה תֵעָשֶה על ידי שפחותיה הרבות. התערבו נא אתי אם לא תשכח עד מהרה את ימי עניה ומרודה בנעוריה בית אביה, אם לא תשכח גם את אביה הדל ונכה הרוח ואף בנדבת ידה לא תזכרהו, אם לא תרדה באף ובאכזריות חמה את כל שפחותיה: גבירה תהי ומה לה עוד?

– אבל גם הזקן צד ציד רך וטוב –השיב איש צעיר לימים אמריו לשרה האלמנה – “רחל היא נעלה ביפיה וחנה על כל בנות גילה ונחלתו שפרה עליו, שיבתו תברך בארץ”.

– “את דבריך אספר באזני אשתך” אמרה חולדה בשחוק שפתים “הגם אתה תתבונן על בתולה? והיה כי תשמע אשתך ויעבור עליה רוח קנאה ותיסרך קשה על חטאת מריך ופשע שפתיך”.

– אם תרעימיני אגיד לא בסתר כי לא רק היפה בבתולות היא רחל כי אם גם החכמה בנשים. היא תדע דרך עמה. כמעט תשבע היונה התמה דשן ותמלא חוריה כסף אז תעשה לה כנפים ותניד מקן אישה חסר הַשִנַיִם אל קן רעהו הטוב ממנו. לא מלבי הוצאתי מלים כי אם רוח חכמינו דובר כי לאמר: המשיא בתו לזקן הוא מחלל"…

– “יסכר פיך מוציא דבה” קרא פתאום מאחריו קול איש צעיר לימים ועיניו מפיצות זעם ואש מתלקחת כעיני נמר משחר לטרף “פן אשקיע בחבל לשונך ופיך אמלא חצץ! שקר חפאת על רחל חתמה בבנות, היא לא תמעל מעל באישה, היא לא תשקר בבריתה; חלילה לה מעשות כדבר הזה; כל מרמה ונבלה רחקו מכליותיה, רחל היא כלילת התום וענוה צדק, לבה טהור כעצם השמים ונפשה זכה כנפש ילד ביום הולדו”….

– מי הוא זה ואיזה הוא המקנא קנאת הכלה?, הרעימו כל השומעים בקול גאונם.

אבל הוא כבר נחבא לברוח בתוך ההמון הרב ויבוקש ולא נמצא.

המנצחים בנגינות השבו להם כלי שיר ויפצחו רנה. ויקם שאון והמולה רבה, איש את רעהו דחקו וגבר על עמיתו התעורר, בצד ובכתף הדפו אשה את אחותה ויהי ההמון הולך ורב. “הנה הכלה! הנה הכלה” הרעישה כל שפה; ואחרי הרעש דממה דקה, אין קול ואין צוחה, בכל הככר השליך הס. כל הנאספים הקשיבו רב קשב מהחל הרב את הברכות ועד כלותו: משמח חתן עם הכלה.

“ברוך אתה ה' משמח חתן עם הכלה”. הרב ימתיק את ברכותיו בפיו, יַנְעֵם אותן תחת לשונו בקול מצהלות חודר כליות ומרחיב לבב אנוש; אבל האמנם היתה שמחת הכלה שלמה? מי זה ישים אל לב ומי יחשב לדעת זאת? מי יחשב לדעת נפש צעירה לימים עודָה עדי עדיים ולבושה שש ורקמה שני עם עדנים והיא מתאבל על טל ילדותה, על שעשועי נעוריה ואהבת כלולותיה כי תקריב למפלצת; מי יתעורר לבוא עד נבכי תהום לבה לראות לדעת אם יוכל השקט, אם לא כים נגרש; מי יתבונן אליה אם לא תרגז האדמה מתחת כפות רגליה ואם לא לבשו השמים קדרות ממעל לראשה; אם לא תראה מתחת לחופת כבודה את הקבר הפתוח לרגלה ועל עפעפיה תכסה צלמות בהרחב שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק ותבלע כל תקותיה וחזיונותיה ומשוש חייה; מי זה ישים אל לב ומי יחשב לדעת זאת?–פני הכלה עטופים במטפחת משי ועין לא תשורם. גם כל אנחה אשר תחשוב רגע להתפרץ ממעמקי לבבה לא תמלא את תפקידה, כי אם תשוב אל קרבה כלעמת שבאה, תטיל סערה בכל קרביה וכליותיה, תרתיח דמיה כסיר נפוח, תרעיש בשאון דכיה את כל עצביה, עורקיה וגידיה–ועד אזני איש לא תגיע.

השושבינות הסבו את הכלה מסביב להחתן הקף שבע פעמים. ויהי אך החלו עשות מעשיהן וכמו רגע מלאו מתניהן חלחלה, הן כל עצמות הכלה רחפו כמו אחזה השבץ, כמשא כבד כבדה על זרועותיהן, ברכיה כמעט כשלו וקרסוליה כמו מעדו… אבל הלא הכלה תרעד מקור; הן החופה עומדת בחוצות קריה מתחת לכפת השמים.

החזן הרים כמעט את המסכה הנסוכה על פני הכלה “להשקותה כוס של ברכה”. מראה פניה כלבן שיש ועיניה כמעט קמו בחוריהן. אבל ראו נא ראו – הנה פתאום היתה מבוכתה, פתאום חדלו עיניה מנוח, פניה נהפכו לירקון, שפתותיה היו כתכלת גם חלו ורגזו עד למאד… השמרו לכם פן תגידו בקהל את אשר ראיתם והייתם כמתעתעים בעיני בני העיר ההיא, כי מי בעד בזאלישטשיק העיר ויתבונן אל חליפות הצבעים אשר בפני עלמה צעירה לימים.

בו ברגע התעוררו אחדים מבין האספסוף ויתלחשו וישלחו אצבע אל מול פני איש צעיר לימים גבה קומה ודל בשר בעמדו הכן כפסל שיש וחצי מבטיו שנונים כמדקרות חרב, אל החופה כוננו וכמו דבקו אחריה לא ימושו…

–ה“הוא הנער גבריאל, המרצח המשוגע, הוא המקנא קנאת הכלה!” קראו רבים פה אחד – וקול מליהם נחבא בשאון הקוראים לעומתם: הסו, הסו, הסו!

גם הפעם כמעט העיפו אחדים עיניהם בו ואיננו, כי נעלם בתוך ההמון.

עתה רעשו התפים ויהמו הכנורות וירעמו המצלתים ויגעשו החלילים בקול גאונם –ותגעש יתרעש גם כל שפה: מז“ט, מז”ט, מז"ט!

הכלה אחוזה ימין החתן ובמחולות ורננים, בשמחות וגיל מובלים אל בית משושם. אשה זקנה יוצאת לפתח הבית במחול לקראתם, בלחם תקדם פניהם. רום ידיה תשא ושתי גלוסקאות תתופף אחת אל אחת בתבונות כפים–הכל על פי משטר נגינת המנגנים וסדריה.

לא במעון השמש הקטן והצר היה המשתה. יעקב פ. אחד מבעלי הבתים הנכבדים התנדב בטוב לבבו לפנות ביום ההוא את שני חדריו המרוחים לכבוד קרואי המועד, ויהי הבית מלא אורה ששון ויקר. להקרואים ערוך השלחן בהדר הגדול והחדר הנשען לו נועד למסבת החתן והכלה.

הבה! כבר הושיבום השושבינים בראש השלחן הקטן העומד בתוך החדר על שני הכסאות אשר הוכנו למענם ולפניהם תנוצץ קערה מלאה “מרק הזהב”. כל הקרואים עזבו עדי רגע את החדר ההוא למען ישבו הנאהבים והנעימים רגעים מספר בודדים בחדרם. אבל אנחנו נקח בעת ההיא מועד להתבונן על החתן: והנה הוא איש מלא ימים, איש כבן ששים שנה אשר יומו כמעט רפה לערוב, עיניו החלו כהות וליחו חשב לנוס, על מצחו תשכן עננה, לחייו נובלות ומראה עור־עֻבַר למו, שפתיו קבצו פארות שער ראשו וזקנו טרם הפך כלו לבן והנה כהה מראהו כחציר יבש. לרגעים יפער פיהו לבלי חק ויפהק. אות הוא כי עיפה נפשו, כי דמיו יזולון לאט לאט בעורקיו ובכל בדי עורו זרקה שיבה. ולימינו הכלה נשקפה כמו שחר ברוב הדרה ותפארתה, כלולה היא בכבוד הודה, שושנה נעימה באבה בעצם תומה, בהתפתחה ממסגרותיה, בהעלותה נצה. כל יצורה גוה מלאו עלומים וכל תוי פניה חן ויופי ויפעה ושובע נעימות; מקלעות שער ראשה אדמדמות ויורדות כשרשרות זהב על כתפיה הזכות כעשת שן; עיניה טהורות כתכלת השמים, מלאות זיו ומפיקות נוגה; לחייה זכו משלג צחו מחלב ושפתיה אדמו עצם מפנינים וכמו תדובבנה אלילים אלמים….

וגם בשמואל הזקן השיבה עד ארגיעה רוח חיים חדשים ועתה נגה אור על המחזה; הוא לא יגרע עין ממנה, עפעפיו יאזרו זיקות כנר טרם דעכה שלהבתו, יבריקו לעמתה כעיני חתול משחר לטרף; אבל היא תשפיל לארץ עיניה וכמו כסו פניה כלמת התום ולחייה אדמו מבשת. והבשת והתום הוסיפו לה ברגע ההוא לוית חן ותיף במאד מאד.

פתאום הישירה הכלה עפעפיה מול האשנב, לנכח החלון הביטה ותתחלחל מאוד, וכמו סמר בשרה מפחד, ותזעק זעקה גדולה ומרה – ותתעלף.

מה זה היה לה? האם חלף רוח על פניה ורוב עצמותיה הפחיד? או אולי היתה חשכת הערפל אשר בחוץ התמונה לנגד עיניה, אולי הכירה בה פתאום את מראה התהו והבהו ויליל הישימון אשר בקרב לבה פנימה ברגע ההוא?

אבל בו ברגע כונן גם החתן מבטיו אל החלון, גם הוא מתבונן אל חשכת הערפל, וירא והנה איש לבוש קרעים, שלמות בלות עליו ונעלות בלות ומטלאות ברגליו, איש מדה ודק בשר, איש מתהלך כצל, פניו לבנים כפני מת, עיניו קפוא בחוריהן וכמו שאול ואבדון נשקפות מעפעפיו; האיש הזה עומד מאחרי הכותל, משגיח מן החלון מציץ מן החרכים. והקוראים אתה ראו נא ראו! גם על החתן יהלוך אימים, גם בקרבו מתחולל סער, גם פניו חורו עד מאד, גם אותו אחז חיל, גם אותו החזיקה פלצות, גם הוא נאנק דם. – “אמנם ג' צריכין שימור: חולה, חתן וכלה!”

כל הקרואים נבהלו נחפזו אל החדר ותהי ההמולה רבה. האשה הזקנה אשר בטרם רגע יצאה במחול, היא תסובב עתה את החדר בצעדי און ובפנים נזעמים. כוס מים בידה ובה תכבה גחלים בוערות ותשליכן אל כל מקצוע ופנה וגם שפתיה נעות, צקון לחש תחנתה לה וכפעם בפעם תרוק אל מול פני החתן והכלה “ללחישת עין הרע”. אבל אנכי העד כי החתן וכן הכלה לא ישימו עתה לב לא אל הזקנה ולא אל לחשיה אף לא אל הנועדים סביבם והמתבוננים אליהם בתמהון ובשממון; אפונה אם גם יתבוננו איש אל רעהו, כי איש לרוב שרעפיו מקצהו ולב שניהם יהגה אך נכאים….

––––––––––––––

מי הוא זה המקנא קנאת הכלה ואיזה הוא "המרצח המשוגע אשר שם נשף חשק שמואל הזקן לחרדה? אנכי את אשר ידעתי אספרה:

בית התפלה אשר לחסידי סאַדיגורא הוא המפואר בכל בתי התפלה אשר בעיר זאלישטשיק; בנוי הוא כמו רמים ורחב ידים, חלונותיו גבוהים ורחבים ואל כל חלון ממעל עשוי חלון קטן חציו עגול. שני מבואות לו מפנים ומאחור המבוא האחד אל פני הרחוב היפה בכל רחובות העיר, גם ככר גדול לפניו; ושם מן הפתח ולחוץ עשוי יציע מאבני גזית ולשלשת עברי היציע מעלות אבנים גדולות ומחוטבות כזויות תבנית אבני שיש לצבי ולתפארת. המבוא השני אל פני החצר רחב הידים אשר בתי רבים על כל סביביו, ויהי החצר נודע בשם “העיר איסטיטשקא הקטנה”, כי מספר בעלי הבתים אשר מסביב לו עלו על מספר עשרים איש וביניהם בלי כל ספק נמצאים הרבה יותר מעשרה בטלנים. ושם לצד המבוא ההוא בנוי חדר אחד כעין המרתף למשכן השמש ובני ביתו, דלת החדר ההוא פתוחה אל החצר או אל “העיר איסטיטשקא הקטנה” וחלונותיו הקטנים פתוחים אל מול הבתים אשר לפתחים “יתכבדו המכובדים” כבר אמרתי כי החדר ההוא בנוי כעין מרתף, לאמר: עד חצי גבהו שקוע הוא במעבה האדמה. ובכן הוצבה דלתו במורד החצר וגם חלונותיו משפלים עד לעפר. על מקרת המרתף ההוא בנוי חדר־עליה בכל ספין ממעל. ויהי החדר השני לסוכה בימי חג האסיף ולבית האופים “מצה שמורה” בימי חג המצות.

גם בתוך בית התפלה נראה חדר קטן מעשה חושב: שם במקצוע אל כתף הבית השמאלית מתנוססים שני תנורים גבוהים וארוכים וצלעות התנורים צלע אל צלע סביב סביב להיות אחוזים ולא יהיו אחוזים בקירות הבית – והיו לשני כותלי הלשכה הקטנה אשר גם צורת הפתח לה בקצה.

ושם בהלשכה הקטנה מאחורי התנורים, שם בחדר הצלעות מתאספים בבקר בבקר אלה “החסידים הלוהטים” השוהים שעות רבות קודם התפלה ואינם מתפללים עם הצבור; שם נדברו יחד במלי דבדיחותא מקמי דפתחי צלותא, בהליכות עולם, בבינה לעתים, בלמודי הקרב ובחקרי לב מלכים ושרים – ושם בהלשכה הקטנה מאחורי התנורים, שם בחדר הצלעות מתאספים גם אורחים נודדים לילה ושנתם תערב להם על הספסלים הארוכים כמדת התנורים.

ויהי היום, לפני שלש שנים, ולתמהון לבב כל באי בית התפלה בא נער אורח נוטה ללון, נער כבן תשע עשרה שנה לבוש מכלול כאחד מבני עשירי עם ונכבדי ארץ, והוא גם הוא אוה את חדר הצלעות למושב לו ואת אחד הספסלים הארוכים למשכב לילה.

לא ידעתי על מה ולמה, אבל האורח הזה בראשית בואו הפיק רצון מכל באי בית התפלה וגם נפש הבחורים תופשי התורה, אשר ידם מושלת בכל הבית ההוא, דבקה אחריו ברגע ראותם את פניו: הוא היה נער גבה קומה ובריא בשר לפי ערך שנותיו, לחייו מלאות כתפוחים, מצחו רחב ונסב למעלה ומשתרע עד קדקדו; עיניו הבריקו כשתי אבני חן, חזות פניו הפיקה נעימות אבל כמו רעמו תמיד ויהיו לבנים עד מאוד – לא לבנת חלב ולא לבנת שלג כי אם לבנת אבני שיש.

הוא לא הטה אזני לספורי החסידים, ושיחם ושיגם, גם לא התערב במשחקי הבחורים ושעשועיהם ומעשי הבליהם, כי אם ישב כל היום על מושבו ויהגה בשום לבב בהגמרא הפתוחה לפניו. דבריו היו מעטים ולפעמים בלא ראות ישב דומם ברוב שרעפיו ויבט נכחו–ויאנח מרה.

כחדה סתומה היה הנער ההוא לכל רואיו, כספר חתום בשבע חותמות, כשאלה חיה אשר פתרונים אין לה. איש לא ידע תולדותיו ומקרי חייו, מוצאיו ומובאיו, אי מזה בא ואנה פניו מועדות; איש טרם ידע אם ידיו רב לו בתורה ואם לא. ובכל זאת כבדוהו כל רואיו וכמו רע ואח קרביהו, כמו קסם לא ידעו שחרו משך את לבם אליו.

האם הקדישוהו מסתריו ומצפוניו בעיניהם או האמנם ראו ללבבו כי אמלל הוא ומעיהם המו לו? רבים נסו אליו דבר, רבים חלו את פניו כי יגלה את לבו לפניהם, רבים הבטיחוהו כי לבם תמים עמו וערום נגדו וכי נכונים המה להיות בעוזריו בכל אשר לאל ידם, אם רק ידעו את מחסורו ואת אשר אתו. אולם הוא הודה לכל איש בלב נכון ובחן שפתים על חסדו וטובו, רק כי העמיק לסתור דבר, כי השכיל לצפון סודו מבלי נגוע אף כמלוא השערה בכבוד המפיקים נפשם לו. הוא השיב פניהם ריקם בלא שפתי חנף ומרמה, ובכל זאת לא השיב את לבבם מעליו, בהבטיחו להם נאמנה כי “איננו דורש ומבקש עזרה מיד איש רק בה' ישים מבטחו ובו ירוץ ונשגב כל הימים”.

וגבריאל – זה שם הנער – אמנם לא שאל חסד מכל איש ולא בקש עזרת אדם. כסף מעט הביא אתו ויכלכלהו במשפט וחשבון לאכול לחם חקו ימים רבים. ועוד יתרה עשה כי לפעמים הכרית אכל מפיו כיום תמים ויתן מלחמו להדלים אשר התארחו אתו בחדר הצלעות.

לא ארכו הימים והוא נעד את הבחורים תופסי התורה גם כל תהלוכות בני העיר נגולו כספר לפניו וידע לקרוא אותם כלם בשמותם למשפחותם. ראו כל המתרועעים אתו כן תמהו כי עיניו צופיות ומשוטטות במסתרים אל כל אשר תפגשנה כמו יודעת נפשו מאד את המטרה אשר לפניו, כמו יתור אחר דבר מה, כמו יחפש חפש מחופש דבר או איש אשר בו ישים כל מעיני והגיגו.

גם בני עשירי העיר חפצו קרבתו וישיתו בחלקות לו כי נחומיהם נכמרו עליו בראותם את תום דרכו וישרת לבבו. אולם הוא הוקיר רגליו מבוא בחברתם וינזר משאונם והמונם. אל בית החולים הלך יום יום ויהי אח לכל איש מצוק ומר נפש, רע לכל נענה ונדכה, ידיד נאמן לנשברי לב ונכי רוח. גם כמעט כל העניים המרודים, אשר סרו אל חדר הצלעות אשר בבית התפלה לחסידי סאַדיגורא, פנו אליו לעזרה והוא כתת את רגליו לסובב על פתחי נדיבים ויקבץ על יד על יד די כסף לקנות ככרות לחם ודגים מלוחים ולחלק ביניהם חלק כחלק.

ויהי עד כה ויודעו כל באי בית התפלה כי הנער גבריאל יגבר חילים בתורה ויתרון הכשר דעת לו. עתה נכבד על פני כלם. רבים מהבחורים חובשי בית המדרש הכירו רום ערכו וחכמת לבבו ויכבדוהו מאד גם יחלו למוצא שפתיו וידמו למו עצתו. הן גבריאל ידע לכלכל דבריו במשפט ויהי באמת נעלה על כל בני גילו. הוא כחכם יודע להלוך נגד החיים השכיל להמציא שקוי מרפא לכל מרי שיח, רְוָחָה לכל אנחה וגהה לכל רוח כהה. לכל איש מכאובים וכעש, לכל אמלל וקשה יום, לכל אובד עצות ודחוי תושיה נמצאו בפיו דברים נחומים.

אף אמנם גם עתה היו דבריו מעטים. כמעט פתח שפתיו עם איש, כמעט הפיח גנו להזיל בשמיו ויתעשת עד מהרה אל לבו ויעצור במלים; כמו התגברה עליו תוגת נפשו ותקצר רוחו, הנה עדי רגע שם יד לפה, חשך ניד שפתיו ויאלם דומיה.

ויותר שהיה גבריאל מסתתר בחביון דרכו ומצטין במעלליו ובחכמת לבבו כן משך עליו כל עין וכל לב וכן להטה נפש רבים גחלים להתחקות על שרש דבר נמצא בו ולדעת את הסוד הכמוס עמו.

אבל הנה גם עינים יפות ומבריקות כעין החשמל התגנבו להביט אליו ולהתבונן במסתרים על דרכיו המוזרים ומעלליו הנפלאים; והעינים – עיני רחל בת נחמיה השמש!

כבד ממני הדבר להוציא משפט על חקר לב רחל בעת ההיא. לפי ראות עין הפליאה אותו מכל יתר בחורים בני גילו יען כי נפלאים דרכיו; ותהי גם היא ככל יתר מיודעיו אשר נפשם נכספה לדעת מסתריו לא רק יען כי מסתרין המה, כי אם גם יען כי בלב כל איש נטוע החפץ לגלות צפונות ולהוציא תעלומה אור בעוד יש לאל ידו. אולם לוא התבוננה היטב כי עתה נוכחה לדעת כי אף הוא אליה יביט, אליה ישגיח, אליה יתבונן בעינים מפיקות חמלה ותחנונים. – הן אף היא היתה אחת הנפשות הנענות ו הנדכאות.

רחל היתה אז כבת חמש עשרה שנה, יפה אף נעימה, כלה מחמדים, עולה ופורחת כחבצלת השרון, אבל יד חזקה עליה כבדה וכמעט תשח ראשה, תשפיל עד ארגיעה רום גבהה.

ידיה היו מלאות עבודה כל היום בבית אביה; היא לשה את הבצק אף אפתה את הלחם ותבשל כל מאכל אשר יאכל, גם רחצה בנקיון את הקדרות והקערות והכפות ותטאטא יום יום את קרקע הבית ותחמרו מדי שבוע בשבוע בחמר אדמדם כמו חלאים מעשי ידי אמן; היא עשתה בחפץ כפיה כל מעשה אשר יעשה בבית, ובכל זאת היו בגדיה נקיים תמיד מכל חלאה וכתם וידיה זכות כעשת שן.

גם היא אִמנה את שתי אחיותיה הקטנות ממנה.

נחמיה אביה אהב אותה מכל אהבה ונפשות אחיותיה הקטנות קשורות בנפשה, גם כל רואיה הפליאוה ושכנותיה משכוה אהבים. אבל אם חורגתה, היא מצאה תמיד דופי בכל מעשיה ותגולל כל היום להתנפל עליה ולעשות בה שפטים על לא דבר.

דבורה אם חורגתה לא היתה האכזריה בנשים, כי רק בהמה תמימה אשר הסכן הסכינה לנגח בקרניה, ויהי השלטן משוש דרכה. היא היתה אשה שפלת קומה ובריאת בשר כפרה מריאה. כל היום ישבה על מושבה כתרנגולת תחמם ביציה, וכמעט לא הניעה יד או רגל בלתי אם עת הושיטה לה רחל אוכל – ותאכל בכל פה – או בהתנפלה על רחל בת אישה לכלות כל חצי חמתה בה. היא חבקה תמיד ידיה בעצלתים ולא עשתה דבר קטן או גדול, ועל רחל יזעף לבה כי תשחית כל הבא בידה וכי לא תצלח למאומה, בלתי אם לאכול משנה על אשר תאכלנה רעותיה בנות גילה. אף היטב חרה לדבורה בשמעה דברי השכנות אשר הגידו כי רחל היא המוציאה והמביאה בכל בית אביה ועל פיה ישק כל הבית; אז עטתה כמעיל קנאה ותנקום את נקמת בשתה מרחל התמה בבנות וחפה מפשע.

ונחמיה השמש היה איש עני ונכה רוח, איש קטן קומה ויבש כחרס; עורו צפד על עצמיו, בלחייו שלח רזון וכל לח אין בם, שתי פאות מסולסלות תלויות לשני עברי פניו כשני תלתלים זרים, כי ראשו כמעט כלו קרחה כמו מעודו לא עלה שער על קדקדו. רק שערות מספר צמחו על שפמו ובזקנו, וכבר הפכו לבן. כל מראהו לא ישביענו רצון, כי לא תואר ולא הדר לו; ובכל זאת לא נסתיר פנינו ממנו ורגש לא נוכל נכנהו יתעורר בקרבנו למראהו וכמעט ימשוך את לבנו אליו. הכרת פניו הנזעמים תגיד כי נפשו ידעה לו, חמלה ותחנונים נשקפות מבין בבות עיניו, אבל חוט של טוב לבב משוך עליו, גם עוז רוח חופף על כל תנועותיו ותנודותיו וכמו כלו אומר “צדוק הדין”. הוא לא יתאונן ולא יתמרמר על עניו ורוע גורלו ואף אנחה חרישית לא תעבור פתחי פיהו; בתום לבב הוא עושה את כל מעשהו וממהר למלאות תפקידו ולעשות כרצון איש ואיש. גם הבחורים תופשי התורה אשר הסכן הסכינו לגרות מדון בשמשי בית התפלה ולהכעיסם בהבליהם, אף המה הבדילוהו לטובה ויתנו דמי לו, כי ראו בעניו ולבם לא מלאם להדריכהו מנוחה ולהרגיזהו על חנם.

ימים רבים אחרי מות עליו אשתו הראשונה בקר את בית החולים אשר בעיר, ויהי היום וירא שמה את דבורה אשה עניה אשר זה מעט חיתה מחליה, והיא אובדת עצות כי לא תדע אנה היא באה אחרי עזבה את בית החולים, גם אין עזרתה בה ותושיה נדחה ממנה ובכן נכמרו נחומי נחמיה עליה ואחרי הודעו כי גרושה היא מאישה לקחה לו לאשה.

ומיום בוא דבורה אל בית נחמיה השמש התישבה על מושבה אשר תשב עליו עד היום הזה; ממעל למושבה קרוע חלון קטן זרת ארכו וזרת רחבו בקיר החומה; ויהי החלון ההוא פתוח אל בית התפלה ומבעדו שמעה “קדושה וברכו” ותהי כלואה בביתה לא יצאה פתח. גם בימי ראש השנה ויום הכפורים לא עזבה את ביתה לבוא אל עזרת הנשים, כי היא חרדה לקול עלה נדף ותירא להביט בפני איש זר. כמעט נוכחה כי איש יתבונן אליה ותאחז אותה פלצות ותחוג ותנוע כנוע גם האניה מפני רוח סערה.

“אך חלי הוא, רוח רעה דבקה בה” אמרו כל יודעיה וימנעו את רגלם מבוא ביתה, ויזהירו גם כל איש זר לבל יערב את לבו להראות אל פניה פן יביא עליה שואה וקפדה.

אולם כאשר יספה לגור מפני איש זר כן שפכה ממשלתה על נחמיה השמש ועל רחל בתו וכן מררה את חייהם ותכעיסם גם כעס לבעבור הרעימם. אמנם לא לעתים רחוקות התנחמה דבורה על מעשיה, ולוא ידעה לכלכל דבריה כי עתה בקשה בכל לבבה סליחה מהם ותבטיח כי לא תוסיף עוד לענותם, אבל היא טוב טעם לא למדה ותהי כנדהמה ובפיה אין מלה. הכרת פניה העידה כי עתה טוב לבה עליה וכליותיה ייסרוה על עשותה הרשעה. ברגע ההוא אמצה את רחל בת אישה אליה וגם כמעט נסתה להחליט בידיה העבות את תלתלי ראשה, אבל עד מהרה שבה הרוח הרעה להבעיתה ותשכח חנות.

נחמיה השמש הצדיק עליו את הדין ויבקש מפלט לו אל בית התפלה. ארון עץ היה לו בקיר הדרום ובו טמון כל אצרו: בקבוק מלא יי“ש גם מספר מגדנות וממתקים מעשי אופה; על אוצרו זה העיר כל היום כי ממנו לחמו נמצא. לא אחת דוה עליו לבו ויתאו לאחד המגדנות אשר הכינה רחל בתו בתבונות כפיה, או כי צמאה נפשו לשתות מעט יי”ש, אבל חלילה לו מגשת אל הקדש ונגוע בו יד פן ישחית עץ לחמו, סחור סחור לכרמא לא תקרב: ולבל יטהו חלילה לב הותל לעבור חק שם עליו למשמרת וינזר מכל משקה יי“ש ומכל המגדנות. צלוחית ריקה היתה לו תמיד בצלחת בגדו ויהי בבואו אל משתה אחד “מבעלי בתיו” וירק את כוסות היי”ש אשר נתנו לו אל צלוחיתו ואת המגדנות נתן אל כליו למען יוכל למכרם בכסף ולכלכל את ביתו. “כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מע”ש לע“ש”. את כל השבר אשר ראה נחמיה בעמלו הביא בשמחת לבב אל ביתו וידאג כל היום לאשתו ובנותיו כי יהיה מאכלן בריאה ולבל תחסרנה את נפשן ממעדני בשר, והוא אכל לחם יבש מע“ש לע”ש; רק ברב עמל הטתו בתו לפעמים כי יאכל גם הוא מהארוחה אשר הכינה בימי החול.

בימים האחרונים הציע את משכבו בלילה על הספסל אשר אצל ארון אוצרו בבית התפלה, ורק לעתים רחוקות דרכה כף רגלו על מפתן מעונו: בתו הקטנה הביאה לו לחם חקו אל בית התפלה ועל ידה נתן את כספו אשר ראה בשכרו. ובכן השתמר לנפשו מפני חמת אשתו ומצרה נחלץ. לא כן היה גורל רחל בתו “המוציאה והמביאה בכל בית אביה ועל פיה ישק כל הבית”, לה אבד מנוס ותהי כל היום למטרה ולמפגע לאשת אביה, לחלקות כפיה ברגע אשר הרוח הרעה סרה מעליה ולחצי זעמה ולכל תעתועיה ושגיונותיה בעת אשר שבה הרוח הרעה ובעתתה.

אבל רחל האמללה נשאה בדומיה את כל החבלים והמכאובים אשר חלקה לה דבורה אם חורגתה באפה. כרחל נאלמה לא פתחה פיה, החשתה התאפקה, נשאה בשרה בשניה וכאב לבבה נעכר; היא נתנה חנינה לדבורה אשת אביה, כי ידעה מה אמולה לבתה אף אם עתותיה נצפנו ממנה. גם זאת השיבה אל לבה: “הן אשה זרה היא, זרה לרוחה ונכריה למעשיה” – וזכר אמה הרחמניה, זכר יולדתה הטובה והישרה בא לפניה בכל פעם ותמרר בבכי.

רחל התאמצה להסתיר מכאוביה וצרות לבבה גם מעיני אביה התם והישר.–למה תאדיב את נפשו על חנם, למה תכהה רוחו וידו אזלת ממצוא כהה לשברה? האם לא יתענה גם הוא תחת ידי האשה הזרה, האם לא תציק גם אותו, האם לא יאנח גם הוא מרה תחת עול סבלה ושגיונות קשי יומה? הה! האם הטובה והרחמניה זכרה לברכה, היא לא עצבתהו ולא המרתה את רוחו מימיה, היא העירה עליו תמיד כל היום כעל ילד שעשועים, היא ידעה טוב לבבו, תום דרכו ואמונת רוחו, היא ידעה ערכו!

והנער גבריאל ראה את עני השמש האמלל ונפשו להטה גחלים להטיב מצבו ברב או במעט. אבל נחמיה השמש הרחיקהו מעליו ויבעט בחסדו, כי לא יכול נשוא את נחומי איש נכמרו עליו וכל דברים נחומים היו לו כעשן לעינים.

גם אל ענות נפש רחל הלא-רוחמה התבונן מרחוק, הוא התבונן אליה לפעמים בצאתה פתח ותמח דמעה מעל פניה–ונפשו תמס הלכה.

אבל איזה הדרך ימציא עזרתו לה?–בא יום השלשים ושנים בעומר; ביום ההוא יכין השמש כשנה בשנה חֵמָר רב בלשכת בית התפלה וכל הנערים מתאספים ועושים במלאכת מחשבת כדורים קטנים. ובכל כדור וכדור תוחבים את אצבעם לעשות בו בית קבול להעלות בו נר, והיו הכדורים האלה למנורות “להלולא דרבי שמעון בן יוחאי” ביום השלשים ושלשה בעומר. ויהיה הפעם בהלוך נחמיה השמש כל היום ההוא לקרוא את הנועדים אל משתה החתונה אשר תהיה ביום ל"ג בעומר, ותבוא רחל אל הלשכה לעשות את מלאכת אביה. אולם כמעט נתנה מים אל רגבי העפר ותחשוף את זרועה לתת את ידה הרבה בהם לעסותם לחמר והנה גבריאל קדם את ידו ויעש את מלאכתו באמונה, גם מבלי הבט בפניה ומבלי ראות כי פניה התאדמו כדם–ותתחמק לברוח.

עוד ימים אחדים והנה נראה את גבריאל בבקר השכם והעבודה רבה עליו, כי הוא חופר צינור בקרקע החצר גם מסיע אבני גיר ובונה דוק וסוללה סביב דלת מעון בני בית נחמיה השמש לעצור בעד שטף המים בהיות גשם ומטרות עז על הארץ ולפנות לו מסלה דרך הצנור: כי הדלת הוצבה במורד החצר והמרתף ימלא מים עת נתך מטר ארצה.

הפעם כמעט משך אליו את לבב השמש האמלל לאהבה אותו ולדבקה בו, לולא היה כל מעשהו לשחוק בעיניו וישב אל לבו כי הוא “מעשה נערות”. אבל רחל התבוננה אל מעשהו מבעד לחור הדלת – ולבה הולם פעם.

לאט לאט נפגשו עיני שניהם, ומה נפלא היה המחזה! פני רחל התאדמו כתולע מבשת ופני גבריאל כֻסו חורת מות. היא השפילה לארץ ראשה ותחשוב להסתיר פנים ממנו והוא עומד הכן כפסל שיש על עמדו ומתבונן בה מבלי נוע ודבר דבר. לבם הומה, קרבם מלא רגשות ורעיונות לאין מספר, נפשם גחלים תלהט לשפוך שיחם איש בחיק משנהו, אבל שניהם לא יפתחו פה, שניהם נאלמו דומיה, כמו שמה יד נעלמה מחסום למו פיהם ומחנק לצוארם לבל יוציאו הגה, כמו הַדִבֵר אין בם. ובכל זאת הדִבֵר אך למותר, איש הבין נפש רעהו, כמעל ספר קרא הגות לב עמיתו.–אם לא כי להם דומיה שיחה, אם לא כי שפת לא נדע שמעו, שפת העינים, שפת “אליל האהבה” אשר היה המליץ בינותם…

ומה רב כח להשפה ההיא! אם כל השפות קדש הן השפה ההיא קדש קדשים, היא סוד שיח כל היקום; אותה ישמיעו חרש מי הנחל המפכים ונוזלים לאט לאט בהשיקם שפה; בה ימתיקו ארזי הלבנון יחדו סוד בנשוב רוח צח חרישית בין עפאיהם בליל בהיר ונעים, בה ירונו יחד ככבי בקר, בה יריעו כל בני אלהים זמרת יה, בה ישיחו השמש את הלבנה אהובתו בשלחו קרנים מידו לה, בה יתנו אהבים כל מלאכי מרום ושרפי מעל…

האהבה הטהורה בית השמים, היא בראה ניב שפתים ללבות גבריאל ורחל אף אם המה לא ידעו נפשם, אף אם המה לא באו בסודה, אף אם לא שמעו מעודם את שמעה וכל דרכיה נצפנו מהם. עינים בעינים נפגשו ונפש בנפש נשקו–התלכדו ולא התפרדו.

בימים הראשונים היו שניהם כחולמים בהקיץ, כהלומי רעם וברקים. יומם לא שכב לבם ולילה נדדה שנתם מעיניהם. על משכבם בלילות בקשו חשבונות רבים, בקשו חשבון הלך נפשם ומשפט חזון רוחם, בקשו ומצאו–ולא ידעו מה מצאו.

רחל חשה בנפשה כי אין שלום בעצמיה, כי לבה הולם פעם ועורקיה לא ישכבון, כי רוחה הומה מאד, כי סער מתחולל בקרבה פנימה. אבל ההמיה והסער ייטיבו גהה, יתנו נעימות, ישובבו נפש. עוד אחת מעט והנה אד יעלה לעיניה וערפל על כל סביביה. ומבעד להעננה תופיע תמונה לנגד עיניה, תמונה נוצצת כברק באשון לילה ואפלה. תעמיק תחדור מבטיה אל הערפל וראה זו תמונת – הנער גבריאל. רגע תבא חלחלה במתניה, תרגז תחתיה, תעצום עיניה מראות. אולם לשוא! כאשר תוסיף אומץ לסגור שמורות עיניה כן תוסיף התמונה ההיא זהר וברק, כן תפיץ אור יקרות סביבה, כן תגדל לנגד עיניה וכן תשים אור לבושה… ואמנם מה לה כי תשע עיניה? הלא באור פני התמונה הזאת חיים וששון ישע, בכל מבט עיניה וניד עפעפיה שובע נעימות, הדר כבוד הוד ותפארת עולמים!

וגבריאל? הוא היה כאיש נדהם, כגבר עברו יין, כנודד בחלום חזיון לילה. הוא לא ראה ולא ידע מאומה בלתי אם כי קסם לא ידע שחרו, כי כח נעלם ונסתר מעין כל איש ימשוך ביד חזקה את לבו–לקחת חבל בגורל רחל האמללה, בגורל הלא־רוחמה.

ימים רבים חלפו הלכו לגבריאל ולרחל ללא שיחה וללא מפתח שפתים. אבל חליפות מבטי העינים היו להם יום יום כאור שמש, כשקוי מרפא, כמקור חיים, כרוח צח בארץ תלאובות, כהנחמה האחת בימי עוני ועמל – ונפשותיהם ולבותיהם התבוללו יחד באור עפעפיהם, באישון בת עינם והיו לאחדים. ויהי הקשר אמיץ וחזק מיום ליום, משעה לשעה ומרגע לרגע.

בימים ההם הוסיף הנער גבריאל פליאה חרות על דרכיו והליכותיו. כמו נקעה נפשו מלמודים ויחדל משקוד על הגמרא והיה כל היום תפוש ברוב שרעפיו. גם מה שנו ארחותיו בחיים! היום בקש לו חברת רעים להתרועע וישתעשע עמהם בחדוה מוזרה ומצהלות לא לו וישתובב משובת נער לא בינות, ומחר סך בעדו בריח ודלתים, ישב בדד וידם, רעם פנים, יצא לבדד באשון לילה ואפלה לשוח הרחק מן העיר בשדות ויערים, השכים קום ויאחר נשף. גם לפעמים לא נתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה כל הלילה עד אור הבוקר–ומראה פניו הוסיף לובן.

חדה היה הנער גבריאל ויהיה לחדה.

–––––––––––

ויהי היום ויקם שאון והמולה רבה בבית התפלה אשר לחסידי סאַדיגורא ותהי המהומה והמבוכה בכל העיר כי הנער גבריאל הֻכה בשגעון, מכה על ימין ועל שמאל, טורף זרוע אף קדקד, וכל הנוגע בו לא ינקה.

וזה הדבר: דבורה אשת השמש חלתה בימים האחרונים את חליה וכבר הוכחה על ערש דוי ותתגבר מלחתה עליה יום יום. נחמיה השמש העיר עליה עתה כמעט כל היום, גם רחל הפכה משכבה ותכלכל את מחלתה בכל אשר לאל ידה, לא חשכה מנפשה כל עמל ותלאה. ויהי הפעם בהיות רחל לבדה עמה בבית ותרא כי מחלת דבורה התגברה פתאום ותתחלחל מאד. ובכן פתחה את הדלת ותקרא לשתי אחיותיה הקטנות כי תבאנה לשמור על החולה והיא— תמהר אל הרופא להביאהו. אבל כמעט פתחה את הדלת ותתנער דבורה ממטתה ותתנפל עליה כמשגעת ותאחז בערפה ותתקע צפרניה בקנה צוארה ותגז מחלפת שער ראשה. וברגע ההוא ראה גבריאל את כל זאת ויהמו מעיו כהמות ים לגליו ויחשוב להציל את השה האמללה מתגרת ידי הזאבה, וימהר לעזרתה ויהדוף בלא ראות את דבורה מעליה בזרוע כח ותפול החולה מלא קומתה ארצה עד כי חשבה מפרקתה להשבר. ותעזבנה שארית כחה ותתעלף וכמעט לא נותרה בה נשמה ותתעטף כחלל על הארץ.

ותגדל עד מהרה ההמולה ותרב המהומה והמבוכה. כשוב רגע רוח הגועת אל קרבה ותפקח עיניה ותבט אל כל סביבה כשוממה — ויהי כראותה את גבריאל והוא עומד לפניה בלב נשבר ונדכה כמתנחם אל אולתו ופחזותו, כילד המתחטא לפני אבותיו והנה נפשה נבהלה מאד ובקול קורע לב ומפלח כליות קראה: בני, ראות פניך לא פללתי! בן ילדתי לפצעי וילד לחברתי… גשה נא לי בני ואשקך מנשיקות פי בטרם אמות!…

ובקראה הומך קולה מרגע לרגע עד כי שפל מאד, עד כי נעתקו מפיה מלים, עד כי חדלה הגה, עד כי צר רוחה, עד כי — יצאה נפשה ותגוע ותאסף אל עמה.

“הנער גבריאל השתגע” אמרו אחדים בראשונה. ואם לא היו עתה כלם משגעים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם? האם לא עמדו כלם משמים משתאים לדעת את כל הנעשה ואת כל הנשמע סביבם; האם לא ראו כן תמהו איש אל רעהו כפסילים אלמים?

אכן הנער גבריאל השתגע כמעט! שממון ותמהון, מכשול לבב ומפח נפש, נחם ומוסר כליות, כתומם באו עליו לפתע פתאום וידכאו רוחו. כאיש אשר אין ברוחו נכונה התנפל רגע על המטה ויחבק את הגועת ויגהר עליה מלא קומתו וינשקה עתרת נשיקות וינשק את פיה את לחייה את חוטמה את מצחה את ידיה ואת רגליה, ומשנהו נתר ממקומו ויקרע את מעילו וסגור לבו ויגז את שער ראשו וירקע ברגליו אל הארץ ויהמה כדוב שכול ויבט סביבו בעינים מפיצות זועה ופחד… עוד אחת מעט והנה נהפך הנמר הטורף לשה תמים. מט קודר ושחוח עמד על עמדו, לבו נשבר בקרבו כשבר נבל יוצרים, מקור עיניו נפתח וכהקיר בור מימיה הוריד דמעה וייליל משבר רוח: “אנא אמי סלחי לפשע בן אובד, סלחי למשוגת האמלל באמללים כי רבה היא, נוראה היא ומי יכילנה!”…

בו ברגע שמע גבריאל מאחריו קול שאון והמולה, ויפן וירא והנה רחל מתאבקת כמתיאשת עם נשים זקנות אשר אמרו להדוף את “המרצח המשגע” ממטת הגועת. הנה היא פורשת כפיה ומתיפחת בקול רועד ומתחלחל: “אנא אל תשלחו בו יד, הניחו לו חי נפשי, נקי כפים ובר לבב הוא, את נפשי אתן בעד נפשו!”…

עוד הפעם נהפכו פניו למשחית ועיניו הפיצו זעם ואש מתלקחת. אבל בטרם רגע נבהלו כל הנשים נחפזו, ותחרדנה לנוס מן הבית מנוסת חרב כי נפל פחד “המרצח המשגע” עליהן — וגם הוא רץ אחריהן.

אולם בגשתו אל הדלת ועיניו נפגשו בעיני רחל אשר נותרה לבדה עמו בבית והיא קדורנית ונוגה מאד; עתה היתה מבוכתו והוא נסוג עשר צעדים אחורנית ויתחזק על עמדו כמשמר נטוע.

— “אנה מפני תברח, מדוע תעזבני לעתות בצרה… התחפוץ כי אמות תחתי?” התחננה האמללה בקול כחולה ועיניה זלגו דמעה.

— חלילה!" קרא גבריאל בעז ובבטחה בכרעו כמעט ברך לפניה ובאחזו בשתי ידיה. “חיה תחיי, נפשך יקרה לי מחיי!”

— “אבל” השפיל מארץ קולו “כפי נגואלו בדם, את נפש אמי רצחתי, נע ונד אהיה בארץ, חלילה לי משאת עין אל נפש זכה וטהורה כמוך… רוצח אני מרצח נפש אמו האמללה, בן ממר ליולדתו. אנא מחי זכרי מלבך, חיי בטוב חיי בנעימים, היי מאֻשרה… לא אוסיף ראות פניך… שכחיני, אנא שכחיני ואספה בעוני!”….

— “אבל איך אשכחך?” ספקה רחל כפים ותניע אחריו ראש בחפזו לנוס מן הבית “תדבק לשוני לחכי, תפול כתפי משכמה, תשבר אזרועי מקנה, תשכח ימיני אם אשכחך, מחמל נפשי ומחמד לבבי!”

––––––––––––––––

פרק שני

גבריאל ברח, דבורה אשת השמש הובלה לקברות ועתה באה העת לגלות את המסכה הנסוכה עליהם, לחשוף מצפוניהם.

דבורה היתה בת איש עשיר נכבד ונשוא פנים בעיר קטנה אשר בגליציא המדינה. אבותיה פנקוה מנוער כי יחידה היתה להם. אהבוה אהבת נפשם וכל משאלות לבה נתנו לה, לא אצלו ממנה דבר. אבל היא לא חוננה מאת היוצר לא ביפי פנים ולא בשאר רוח ויתרון הכשר דעת גם לא בלב מתנה. אבותיה לא הוגיעוה בלמודים ולא העיבדוה בעבודת הבית, ואף היא בחרה עצלה ורפיון ידים מעבודה מפעל ומעשה, על כן היתה בת כסילות אשר לא תצלח למאומה. קרוא מקרא לא הבינה, תמוך פלך לא ידעה ואף אפות לחם שפות הסיר ובשל מבשל במים לא השכילה.

ובכל זאת הביאה לבב חכמה למשול בבית אבותיה ממשל רב, גם לתת בקול עוז חתיתה על העבדים והשפחות ולבקש תאנות כל היום לנקום נקמת עצלותה מהם ולהראותם נחת זרועה כי המשל ופחד עמה.

והיה בבוא עתה עת דודים ויבחרו לה אבותיה איש כלבבם. לא נער אשר דרכי החיים זרים לו ואת ארחות התבל לא ידע, כי אם איש כבן ארבעים שנה אשר כבר עשה עושר ויודע להלוך נגד החיים, איש היודע לשלוח במסחר הכסף ידו ולכלכל דבריו במשפט, כי שיח וכי שיג לו עם אצילי ארץ בתתו למו כספו בנשך ובמרבית: והאיש ההוא שלח את אשתו הראשונה ויגרשנה כדת וכמשפט, אחרי אשר חכה לה כעשרים שנה והיא עקרה לא היה לה ולד.

דעת לנבון נקל כי דבורה לא המרתה אמרי פי אבותיה ותאמר טוב לכל אשר אמרו המה טוב, אף אם היא לא אהבה ולא שנאה את בחירה רצתה נפשם בו. הלא איש איש הוא והיא תלבש שני עם עדנים, מלבושי שש ורקמה כיום חתונתה. גם תשמע שירי המנצחים בנגינות וכל רעותיה תבאנה לצאת אתה במחולות, ומה לה עוד?

ואישה? הוא חשב בלבבו כי רוח אחרת תהי עמה בהיותה לאיש, גם הוא יחנכה על פי דרכו וילמדה טוב טעם ודעת… ואולי חשב למשפט כי רק את כספו הוא נותן בנשך. הן לא עד עולם יחיו אבותיה והוא ינחל ביתם הונם ורכושם ויהי לאיש אוצרות, והיה אם לא תמצא חן בעיניו ויבקש תחבולות למצוא בה ערות דבר. הלא יש דין בישראל ונתן לה ספר כריתות ושלחה לנפשה.

–––––––––––––––––––

עברו שנתים ימים והנה דבורה חובקת בן אשר קרא שמו בישראל גבריאל על שם אביה המת; כי כבר מתו עליה אבותיה בימים ההם.

כמשוש ילד על צעצועיו כן ששה דבורה על הבן אשר ילדה. כל היום היה שעשועיה, שיחה והגיגה. על מטת הקלע ישבה תמיד ותספר לגבריאל את כל תולדות ימי חייה, את אהבתה לאבותיה אשר לא תמוש מלבה גם בהמר ארץ ואת אהבתם אותה כי לא ידעה חק וגבול. לפניו שפכה גם שיח ותשאל בעצתו. ואמנם כמעל ספר קראה מעל פניו מענה על כל שאלותיה, עת עבר שחוק קל על פתחי פי הילד ותדע כי הוא יבין לשכל מליה, ובהשמיעו קול בכי ותבכה גם היא תמרורים ותתאונן כי רק בנה יחידה יבכה על גורלה וינוד לשברה ובעלה האכזר הוא יקשיח לבו ממנה והמון מעיו ורחמיו אליה התאפקו, הוא יכסה פניה כלמות כל היום באמרו כי אשת כסילות היא, הומיה ופושקת שפתים.

“הלא אתה בני תשפוט ביני ובין אביך” אמרה פעם בקחתה את הילד על זרועותיה ותחלוץ לו שד “אנכי הנני שופכת חמתי על השפחה בראותי כי תחבק ידיה בעצלתים ולא תצלח למאומה, ולב אביך יזעף עלי גם יתמרמר באזני שכנותי כי אשה רעה אני וכי אגרש מביתי כל מבשלת וכל שפחה, על כן לא יאכל מאומה בלתי אם לחם יבש… הלא דבר הוא! האף אין זאת בני יקירי? לו אכלתי אנכי למעדנים ומשכתי ביין את בשרי כי עתה היתה לו הצדקה להתאונן, אבל חלילה לי מעשות כדבר הזה, גם אנכי אינני אוכלת בלתי אם לחם יבש ומה לו כי נזעק? האם גדול יחוסו מיחוסי? אנכי ראיתי בבית אבי עבדים ושפחות לרוב ולא אתן לשפחה נמבזה כי תעשה בביתי ככל הטוב בעיניה! עוד אמצא לי מבשלת כלבבי, ולעת כזאת יאכל אביך את אשר אכַל אני, הוא לא טוב ממני ואנכי לא נופלת ממנו”.

הילד הניח רגע שדי אמו ויפקח עיניו ויתבונן בפניה ויניע ידיו ורגליו. ודבורה הוסיפה אומץ ותקרא: “גם אתה תתחלחל בני לשמע השוד והרצח, אבל לו ידעתני בהיותי בתולה! אז רבים סביב שתו על אבי וישלחו אנשי הבינים לדבר על לבו כי יתנני לבניהם לאשה. הלא שמעי יצא בכל העיר כי אנכי המוציאה והמביאה בכל בית אבי ובלעדי לא תרים שפחה את ידה, גם כל רואי הללוני על יפיי וחני… הן גם האשכנזי אשר בא פעם בפעם אל אבי לערוב מרכלתו, הוא התגנב אלי פעם בהיותי לבדי בחדרי וישבע באזני שבועי שבועות כי יפה אנכי כשמש בצהרים וכי בכל מרחבי תבל לא ראה נערה יפה כמוני. גם — נשק את לחיי”….

“אבל הזהר בני” הוסיפה אחרי רגעים אחדים “לבל תגיד זאת לאיש! גם אבותי זכרם לברכה צוו עלי כזאת במפגיע, אחרי אשר מהרתי לספר באזניהם את אשר עולל לי האשכנזי הפתי”.

ותשלח אצבע מול הילד להזהירהו.

כעבור רגע נסבה הדלת על צירה ואיש לבוש בגדי אשכנז בא הביתה, מגבעת גבוהה על ראשו ומעיל קצר עליו, אבל מתחת לבדל אזנו נראות “פאות” שער ראשו. ויגש האיש ההוא אל דבורה ויאמר בחן שפתים: “גם אנכי אנשקך מנשיקות פי, רק כי לא תוסיפי עוד לענותני”.

ומבלי חכות למענה פיה הקריב את כסאו אליה ויחבקה וישקה.

בתחלה נבהלה דבורה וכל עצמותיה רחפו, אבל עד מהרה התפרץ שחוק אדיר וחזק מפתחי פיה בהכירה את אישה והנה הוא התחפש בבגדי האשכנזי אשר לוה מאתו ביום ההוא כסף בנשך ויתן את הבגדים האלה לערבון.

היום כבר פנה נטו צללי ערב, והנה עוד הפעם נפתחה הדלת ושני יהודים הופיעו על מפתן הפתח. בעל דבורה התבושש מאד כי לבוש הוא בגדי אשכנז וימהר וילחש דברים אחדים באזני אשתו והוא — נחבא לברוח אל החדר השני.

“סלחו נא, אין אישי עתה בבית”, שמרה דבורה לדבר את אשר שם בעלה בפיה.

אבל בטרם כלתה את דבריה והאנשים התמימים ירקו בפניה ויסגרו את הדלת אחריהם בזרוע כח ויקראו בעז אפם: אם כן שטית תחת אישך, נסתרת ונטמאת ועונך תשאי!".

דבורה היתה כנדהמה ולא הבינה פשר דבר כעשם ומרי שיחם, אף לא שמעה מלה אחת מכל זעקתם ושועתם. כמעט חשבה למלאות שחוק פיה על אולתם לולא כי היטב חרה לה על צאתם פרצים ועל שברם את הדלת בעברת זדונם. אבל היא לא ראתה רק את אשר לפניה, ולוא הביטה גם מאחריה, לוא באה ברגע ההוא אל חדר בעלה ותראה את אור פניו ותשמע את רננתו ברקעו ברגלו הימנית על הארץ ובקראות לנפשו: הבה, אנכי אמצא חפץ במשובת הפתאים, עתה באה העת כי אסיר מעלי את המעמסה ולא ארבץ עוד כחמור תחת סבל משאה!

–––––––––––––

עד ארגיעה עשתה לה השמועה הנוראה כנפים בכל העיר כי נבלה נעשתה בישראל. וירגזו כל השומעים תחתם ויתגעשו יחדרו בהמון אל בית הרב להאיץ בו כי ימהר לשים שפטים בנפש החוטאת, פן יצא על כל עדת בני ישאל הקצף, פן יספו נקיים בעונה, פן יעלה הכורת על ימין ועל שמאל וטירוף ואין מציל.

הנאספים טרם הצילו מפי הרב דבר וכבר נסבו על בית דבורה המון אנשים ונשים וכלם עוטים כמעיל קנאה ובגדי נקם תלבושת. דבורה היתה לבדה בבית ואין איש אתה מבלעדי איזבל שכנתה. ויהי טרם החלה האומללה להשתומם על כל החרדה הזאת וכבר התנפלו עליה המון רקים ופוחזים ויוציאוה בחזקת היד מן הבית ויסחבוה כפגר מובס אל הרב.

וההמון הולך הלוך ורוב. ויתאספו אליהם גם נערים שובבים ומשלוחים לנפשם ויקראו אחרי החוטאת מלא, ויקללוה קללות נמרצות, וידו אבן בה—ותעל שועתם ומשובת שאונם עד לב השמים.

“שובבה!” גער בה הרב בחרי אף “למה מעלת באישך מעל ולמה הרעות לעדה הזאת והבאת עליה חלאה גדולה?”

דבורה השפילה לארץ עיניה ותדום.

“ומדוע תחרישי? שימי נא כבוד לאלהי ישראל ותני לו תודה והגידי לי מה עשית, אל תכחדי ממני דבר”.

היא עמדה כרחל נאלמה לפני גוזזיה ולא פתחה פיה.

“שיתקה כהודאה דמיא” הרעישו כל הנאספים פה אחד “נעשה בה שפטים. יד הרב תהי בה בראשונה להכביד אכפו על אישה כי יתן לה ספר כריתות ויד כל העם באחרונה ליסרה בשוטים ובעקרבים על פשעה ועל זדונה”.

“השמרו לכם פן תשלחו בה יד” צעק הרב בקול נגיד ומצוה “ודרשת וחקרת ושאלת היטב, צותה תורתנו הקדושה ומפקודיה לא אסור ימין או שמאל”.

ואל דבורה פנה הרב ויאמר בנחת ובשובה: “למה תוסיפי חטאת על פשע, תני תודה והסירי חרפה ושואה מעל ישראל ואז גם חסדי לא יסור ממך. אישך ישלחך לנפשך, תלכי באשר תלכי ויד איש לא תגע בך לרעה”.—“ועוד שאלה אחת קטנה אשאל את פיך” הוסיף הרב בגאות חוקר נסתרות “האם היה האשכנזי יהודי או איש אשר לא מזרע היהודים? הגידי אל תכחדי דבר!”,

“אבותי הגידו לי” השפילה דבורה כאוב מארץ קולה, כי האשכנזי הבא אל ביתם כפעם בפעם הוא איש יהודי אף אם לא ילבש בגדי היהודים, אבל המה הרגיעו רוחי וישבעו באמונתם כי לא פעלתי אָון…"

“אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי אָון” הרעימו השומעים בקול גאונם “שקר הדבר, אבותיה כבר מתו!”.

“הלשפוט באתם הנה” גער בהם הרב עוד הפעם “אם כן שפטו אתם ולא אני. אבל לא לי המשפט! ואנכי אשאל את פי האשה הנצבת לפני: האמנם נסתרת עם האשכנזי ונטמאת? את פיך אשאל ולא את פי אבותיך!”.

פני דבורה אדמו מבשת ולא השיבה דבר.

“ומדוע תחרישי?” השמיע הפעם הרב ברגז קולו “אם תחרישי כיום הזה ותספי בעונך, ראי הזהרתיך!”.

“אבל אבותי צוו עלי במפגיע לבל אודה עלי פשעי”. בכתה דבורה תמרורים, כי זכר אבותיה בא לפניה וגם כמעט רגע תתמוגג בשפק נפשה וכמו עלה על רוחה כי גבריאל יונק שדיה ענה בה סרה.— הן אין איש יודע עד מה מכל הנעשה ורק באזני בנה יקירה גלתה את סודה, והיא הלא הזהירתהו לשמור מחסום למו פיו!

“אם כן פיך ירשיעך” קרא הרב בגאון שופט אשר הצליח בחכמתו להוציא מלב הפושע מלים "נוקשת באמרי פיך ובחבלי חטאתך תתמכי, אמת נכון הדבר, נגלתה רעתך בקהל, עשית את התועבה הזאת, וגם שני עדים נאמנים העידו בך כי כזאת וכזאת עשית, כי עיניהם ראו בשבת האשכנזי לימינך ויחבקך… וינשקך…

“עדים נאמנים העידו בי” התגעשה דבורה בחמה שפוכה "חי נפשי כי שקר העידו בי, כי כזבים הפיחו! המה לא ראו ולא ידעו מאומה, חי נפשי כי לבדי הייתי אנכי בחדרי בבוא האשכנזי וינשק את לחיי, ואין איש רואה אותנו בבואו ובצאתו!…

בו ברגע התפרץ אישה הביתה ויחץ את ההמון בזרוע כח. ויהי בראותו את אשתו האמללה יולדת בנו יחידו אשר אהב והיא עומדת למשפט כהלומת רעם וברקים, אז נכמרו נחומיו עליה ויתנחם על מחשבתו אשר יזם לפנים לשיש על משבתה ויגש אל הרב ויאמר: "תם אנכי ולא אבין מדוע תשפטו שפוט את אשתי על הודאתה והיא הלא היתה אז נערה בתולה בנעוריה בית אביה בטרם אורשה לאיש בבוא האשכנזי בלא ראות וינשקה והיא לא ידעה מטוב ועד רע, כי אשת כסילות היא.—

“אנכי אשת כסילות!” התמרמרה דבורה ותחרוק שן, “הגם הנה באת להבזותני נגדה נא לכל הקהל הזה? בוז לך, לעג לך, אתה כסיל ובער, אכזר כיעני במדבר ולא אני!”

והרב לא שעה אל ריבות שפתם ויאמר בקול גדול, כמו לנפשו, ויטעם את דבריו בקול נגינות שוני הלכות לאמר: “גם בנעוריה בית אביה עגבה אחרי מאהבה ואף היום לפנות ערב נסתרה עמו ונעלם מעיני אישה. אם כן ברור הדבר כשמש בצהרים…”

“אבל היום הלא אנכי צחוק עשיתי לי כי התחפשתי בבגדי האשכנזי”. אמר האיש בכבד שפתים ויעמד את פניו, כי בוש על מעשה נערותו.

“הסכת נא בני ושמע” ענה הרב אחרי רגעים אחדים במאור פנים וישתרע על כסאו כשופט רמים ויחליק את זקנו האורך “הן גם לבך לא צפון משכל ולא חשך אלוה חכמה. ובכן הלא תדע הלא תבין, כי לא נוכל תת אמון בדבריך, כי לא מפיך אנו חיים. באחת—כי נוגע אתה בדבר ופסול לעדות ועל פי תורתנו הקדושה, וזאת שנית כי אשתך הודתה באזני כל קהל עדת בני ישראל על פשעה. כי אמרה במו פיה “אין אישי עתה בבית” באזני שני העדים הנאמנים אשר באו אל ביתך ויראו את הנבלה, ועל פי שנים עדים יקום דבר”.

ובדברו את דבריו האחרונים הורה באצבעו על שני היהודים אשר בשלהם כל החרדה הזאת.

“אבל רבי קדושי! הלא המה ראו אותי ולא אחר”.

“למה לי” “אבל?” כל “אבל” לא יועיל לך. נכתם עון אשתך וברוח שפתים לא נוכל כפרו".

והרב חשב עוד הפעם מחשבות רגעים אחדים, העמיק חשוב ויסלסל פאות ראשו ויחליק את זקנו. ופתאום אורו פניו כמו ראה אור גדול, כמו נגה עליו אור שבעתים ויקרא בקול גדול: “על פי התורה אשתך עצורה לך לעת כזאת, טמאתה בשוליה על כן היתה לנדה לך עד אם נוציא כאור משפט. עשה זאת איפוא בני, לין פה הלילה בחדר הקהל ואשתך תלך לבדה אל ביתה. אנכי אשים עליה משמר לבל תגע בה יד איש ומחר נראה איך יפול דבר. אנכי אקדש עצרה אל בית הכנסת הגדול ואקרא באזניה “פרשת הסוטה” מעל ספר התורה. — אמנם בעונותינו הרבים אין לנו לא כהן ולא מים המאררים; אבל עוד לא אלמן ישראל, עוד גדול כח התורה הקדושה. ואני תקוה כי גם על ידי יעשה אלהים נפלאות כאשר עשה על ידי הרב הקדוש מאַפטא זצ”ל בעיר יאסי (בירת מאָלדוי)".

“טובה העצה!” קרא כל ההמון פה אחד ברננה מגולה, “מחר יהיה האות הזה, מחר בבקר השכם!”

את כל הדברים האחרונים אשר דבר הרב לא שמעה דבורה אל נכון ולא הבינה מהם דבר בלתי אם כי בעלה ילין פה הלילה. ויהי כאשר כבר האיצו בה משמשי הרב לצאת ותפן אל בעלה ותשאל בתום שפתים: “האמנם תותר אתה פה ואנכי אלך לבדי אל ביתנו, ואם יבא האשכנזי היום בערב או מחר בבקר השכם וידרוש את מעילו ומגבעתו מה אומר אליו?”

“אל תשאלי דבר” המו רבים "האשכנזי הנבל לא ימוש מפיה עודה עומדת במרדה, אפילו על פתחה של גיהנם אינה חוזרת בתשובה! לכי נא לכי, לכי לביתך ומחר יצא משפטך כאור ושאתך כצהרים, וגם תדעי מה תגידי להאשכנזי בשובו אל קיאו לבוא אל ביתך…

וכל ההמון רצים מלפניה ומאחריה.

שמי השמים לרום ותחתיות ארץ לעומק ולב אם רחמניה אין חקר. יש אשר נתבונן אל אשה החכמה בנשים בהעירה על יונק שדיה והיא תשים כל מעינה בו. היא תשיחהו גם תחכה למענה פיו ותיחל לשחוק שפתיו, ואנחנו נשחק עליה, נשחק על אולתה ומעשי תעתועיה, צעצועיה וגעגועיה ונשאלה את פיה: “מה תחזי בו?”

מה תחזה האם בילד שעשועיה? חזות הכל! גם חרט רפאל הארי שבחבורת הצירים לא יצלח לתאר את מראהו. הן עינים לאיש ולא יראה כי מצח הילד — כליל בינה; בדק עפעפיו — רוח אלהים המרחפת על פני המים; שחיק שפתיו — שחוק הטבע בימי האביב; הגה פיתו — רננת כנף רננים נעלסה מבין העפאים; ניד ידיו ורגליו — רום כנפי הכרובים; חמוקי גוו — שעשועי האהבה הלבושה עור ובשר… רק האם הרחמניה היא גלוית עינים ומחזה שדי תחזה. ובכן איך לא תשעשעהו יומם ולילד, איך לא תרבהו דודים לרגעים, איך לא תשיחהו כל היום, איך תשע עיניה אף רגע קטן מגן עדנה?!

לו עצרה עין איש כח לחדור מבעד סגור לבב האם הרחמניה, כי עתה נגלתה לפניו תמונת פרי בטנה בדמותו כצלמו לא יחסר כל תו וכל קו ברשמי פניו. הן כל תנועה קלה וכל ניד עפעפיו ומפתח שפתיו חקקו בעט ברזל ועופרת בכל מיתרי לבבה לא ימחו עד עולם. ואם הפלא הוא לאיש היודע מערכי האור ומפעליו על כל היקום אשר על פני האדמה? גם אור עיני האם יוציא קוי פני הילד ומנגה נגדו ישובו הקוים ויוחקו על לוח לבה פנימה.

כבר עברה חצות הלילה ודבורה עודנה ערה, טרם נתנה לעפעפיה תנומה, עודנה יושבת בחדרה לבדה על מטתה ומתבוננת אל פני הילד הישן בערשו במנוחה ושלות עולם על ראשו, עת אמו תחרד לרגעים לקול עלה נדף, תאנח פעם בפעם בשברון מתנים, תשב קדורנית ונפשה עליה תשוח ולבה ירגז ויתר ממקומו.

דבורה היא לבדה בחדרה ואין איש אתה. מנורה קטנה עומדת על השלחן ואורה יחל להדעך, רגע תעלה שלהבתה ומשנהו ישופנה חשך. בחוץ יהמה הסער כחלילים, רוח סועה תתגעש ותתעבר ובמטרות עוזה תתופף על החלונות ותרעידם בחזקה. עוד אחת מעט והנה הסער ינוח רגע מזעפו ודומיה עמוקה שוררת בבית. רק נשמת אף הילד הישן תשמע וקול נחרו שובע נעימות. עור פני הילד קרן כמו פרשו מלאכי השלום את כנפיהם על אחיהם הקטון כהלם נרם עלי ראשו. ודבורה לא יכלה עוד עצור במלים, נלאתה כלכל ותאמר בקול דממה כמו לנפשה: “אתה בני יקירי תישן במנוחה ואף בחלום חזיון לילה לא תדע את אשר ספרה לי איזבל שכנתי כי מחר יתן ה' את אמך לאלה ולשבועה בתוך עמה וצבתה בטנה ונפלה ירכה?!”

עתה כבתה המנורה ואימה חשכה בכל הבית. הסער סואן ברעש, ברקים יבריקו וקול הרעם בגלגל ירעיד את הרוח והחלונות חשבו להשבר. ודבורה התחלחלה מאד ותרגז תחתה ועיניה הורידו כנחל דמעה בקראה: הה, בני, בני! מחר תהי יתום מאמך ומי ירחם עליך? מי יעיר על פרי בטני והוא יתענה תחת ידי אם אכזריה אשר תבא אחרי ותירש מקומי?…

“אם אכזריה!” זעק פתאום לבה בקרבה וכל עצמותיה רחפו “אשבר אזרועה מקנה אם תזיד לגעת בילד שעשועי לרעה! אתקע בה צפרני החדות ואשסעה כשסע הגדי!… אבל הלא בטני תצבה וירכי תפול ולא אחיה עוד… אכן האם כלה ונחרצה היא מאת ה' אלהי הצבאות? ומה חטאי כי ארד בדמי ימי קבר?… הה! לו קמו היום אבותי מקברים וראו את כל המוצאות את בתם יחידתם, כי עתה לא נחמוני עוד הבל לאמר כי חפה אנכי מפשע הנשיקה הארורה ואין בי כל עון אשר חטא, יען כי בשגגה ובבלי דעתי עשה האשכנזי הנבל את התועבה הזאת. ואמנם אם לא יחשוב ה' לי זאת לחטאה, מדוע הזהירוני המה לבל אגיד דבר לאיש? הלא דבר הוא!… ואיככה נודע סודי להרב? הלא אנכי לא ספרתיו בלתי אם באזני גבריאל בני?”

ברגע ההוא התעורר הילד משנתו וישמיע קול בכי.

“לא, לא, אל תבכה בני יקירי!” הרגיעה דבורה את רוח הילד ותחנן קולה בקחתה אותו על זרועותיה ותשעשעהו ותישנהו על ברכיה “הן לא פתיה אמך, נפשה יודעת מאד כי אתה טרם תדע דַבֵר ולא אתה תגלה את סוד אמך אשר נפשך יקרה לה מחייה”….

“אבל” רעמה פתאום פנים “עדי שקר ומפיחי כזבים קמו בי להכחיד זכרי מן הארץ, לקפד כאורג חיי בלא עת, ולהורידני בדמי ימי שאולה. ואם לא למדו לשונם דבר שקר והמה לא ראו ולא ידעו מאומה בלתי אם כי בעלי נשקני מנשיקות פיהו, הלא לבדי הייתי בחדר אבי בעת אשר עשה האשכנזי זמת תכליתו ואין איש רואה אותנו בבאו ובצאתו”….

“אמנם!” הוסיפה אחרי רגעים אחדים "עתה נפקחו עיני, עתה נגה אור עלי! בעלי האכזר הוא שמע את דברי מאחורי הדלת, הוא הלך רכיל! הוא הלשין אותי אל הרב! וגם שם מצחו נחושה להגיד באזני כל הקהל כי אשת כסילות אנכי. אנכי אשת כסילות ואתה בעל מזמות! אבין לערמתך כי נתת עינך באשה אחרת… לא אשת כסילות אנכי! אני אראך נחת זרועי. יונתך התמה מצאה חן גם בעיני. יפה היא כלבנה ברה נחמה על כן נשאה חסד לפני ואחבקה בכל כחי עד כי — אשים מועקה במתניה ומחנק לצוארה! אחליק את לחייה באהבה רבה — ואת צפרני החדות אתקע בעיניה. ואחרי כן אביאה אל חיקך ואתנה לך לשעשועים!

את דבריה האחרונים קראה בחמה שפוכה ובשחוק פרוע עד כי התעורר הילד עוד הפעם משנתו ויבך תמרורים.—

ולקול בכית הילד התעוררה האמללה גם היא ותבך ותיליל משבר רוח ותריד בשיחה ותהמה ולא נתנה פוגת לה כל הלילה.

ויהי ממחרת ומשמשי הרב באו ביתה דבורה להביאה בחזקת היד עד מקום המשפט; המה מצאוה יושבת לבושה בבגדיה על מושבה אצל מטת הקלע והיא שוממה נפעמה ונדהמה כשכורה. מקור דמעותיה יבש, פניה נהפכו לירקון, עיניה לזכוכית, על מצחה שוכנת עננה כבדה, גם כל בדי עורה ויצורי גוה כבדו עליה ככבד אבן ונטל החול ונפשה עיפה — עיפה במאד מאד.

כהפרד הרוח מן הגו כן קשתה עליה להפרד ממטת ילד שעשועיה. ובכל זאת הלכה לפני מוביליה דומם בלא כח, בפיק ברכים וחלחלה בכל מתנים; כצל נהלכה לא ידעה דרך, כי לבה סחרחר וראשה עליה ככרמל.

בית הכנסת הגדול כבר נמלא מפה אל פה אנשים ונשים מרבה להכיל. ויהי הרעש והשאון הולך וחזק מאד, כהמות ים לגליו המו רגשו כל הנאספים, כל פה ממלל רברבן ולמרבה ההמולה אין קץ. אבל פתאום קמה הסערה לדממה, כמו השביתה יד נעלמה את הזעף ותהס את ההמון. הסוטה הנה עומדת לא רחוק מן השלחן וקול השופר הריע כמבשר יום עברות, הס מפניו כל בשר.

אל שני קצות השלחן אשר על הבימה דולקים נרות דונג גבוהים ושחורים ומפיצים אור כהה לאור הצהרים. ושם במעלה הבימה מתיצבים אנשים רבים במעגלה — והסוטה בתוך. ראשה כפוף כאגמון, ידיה שפלו, ברכיה כשלו וכל עצמותיה רחפו. כל העינים כוננו מבטם עליה, כמו נכספה נפשם לראות מפלאות תמים דעים בהחלו לצבות בטן ולנפיל ירך — ותתחלחל האמללה מאד.

עתה החל המשא.

איש זקן מנכבדי העדה נגש באימה וביראה אל ארון העדות ויוצא את ספר התורה; והרב גם הוא איש שיבה, זקנו הלבן ככסף יורד על פי מדותיו והוא עטוף שחורים מכף רגלו ועד קדקדו; אף הוא הולך אחרי נושא ספר הברית ומשמיע קולו בחרדת קדש:“גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו”. וכל העם ענו אחריו בחיל ורעדה ולב נמס.

ויהי כמעט פתח הרב את פיהו בקול פחדים ויחל לקרוא את “פרשת הסוטה” מעל ספר התורה ויטעם כל הגה וכל מלה וימרץ כל טעם וכל נגינה, והנה — עיני דבורה החלו כהות, כל הבית סבב במעגלה סביבה וכל הכלים רקדו במחוגה לעיניה כמו יצאו במחולות התולים לקראתה, גם כל האנשים המביטים בה גדלו שבעתים וימלאו עינים כשדי שחת ושעירי תפתה ויחוגו וינועו על כל סביביה. תחתה תרגזה אדמה כמו אחזה יד אלהים בכנפות הארץ לנער אותה ממנה, וסביבה נשערה מאד. תרועת קול השופר וקול הרב וקול איזבל שכנתה התבוללו יחד ויעלו באזניה כשחוק מלאכי הבלהות על הנפש החוטאת בעמקי שאול. עד מהרה נפלה אימה חשיכה עליה ותכס על עפעפיה צלמות ותפול מלוא קומתה ארצה — ותתעלף.

מי האיש אשר עינים לו לראות ולא ראה את גודל כח התורה ביום ההוא? ויהי כשוב רוח האמללה אל קרבה והנה היא כבר בחדר הקהל ובעלה נותן ספר כריתות על ידה — כי כן היתה מצות הרב עליו חזקה לגרשה בלא כתובה.

אמנם בעלה חמל עליה ייתן לה בטוב לבבו מעט כסף וגם ידים להמלט על נפשה לבל תהי לשנינה בעיני כל רואיה, ועוד ביום ההוא ברחה בהחבא — לבלי שוב עוד אל עיר בשתה.

––––––––––––––

אחרי הדברים האלה גדל הנער גבריאל בבית אביו ואת אמו לא הכיר. כל יד לא החליקה את לחייו, כל שפה לא שחקה ולא שרקה לו בחן ושעשועים, כל עין לא העירה עליו לשמרהו מכל משמר, יד אם רחמניה לא היתה בו לפנקהו לבלי הצג כף רגלו יחף על האדמה, וגם אביו כמעט התנכר לו אחרי אשר לקח את אשתו השלישית ואחרי אשר הוא היה לו למזכיר עון כי חרפת אמו דבקה בו, חרפת עולם לא תמחה. אל כל אשר היה רוח הנער ללכת הלך ואיש לא שם עליו עין או לב, את כל נער בן גילו השתעשע ואביו לא כהה בו, על כן היו גרמיו כמטיל ברזל ומבנה גוו איתן.

ויגדל הנער ויהי טוב תאר, טוב לבב וטוב שכל. בחפץ לבבו הטה אזן לשמוע בלמודים ויגדל בחכמתו על כל בני גילו ויצא שמעו בכל העיר כי שאר רוח לו ויתר הכשר דעת. אבל חכמתו לא עמדה לו ו לא היתה לו כחומה בצורה ומשגב עז מפני חמת לשון אפעה. ותהי להפך, כי כרבותו לגבר חילים בתורה כן גברה הקנאה בלב רעיו וכן החלו להשליך עליו שקוצים, לנבל את שמו ולמרר את חייו. המה שלחו בו את הנערים השובבים לעפר בעפר לעומתו ולקרוא אחריו מלא: “בן נעות המרדות, בן הסוטה!”

בתחלה התגעש גבריאל לשמע הנאצות והגדופים והוא לא ידע פשר הדברים האלה — הן גם בשפכו פעם מרי שיחו לפני אביו לא השיבהו הוא דבר, כי אם הוריד לארץ עיניו וידם. אולם לאט לאט החל הנער לבקש חשבונות רבים ויחפש רוחו: הן לא רק נערים שובבים ומשולחים לנפשם קמו בו לבעבור הרעימהו, גם כל מכבדיו וחושבי כשרונו בעודנו נער קטן הזילוהו עתה בהגדלו, כל רעיו רחקו ממנו כמו תרבץ עליו מארת אלהים. ביום מלאות לו שלש עשרה שנה ויחל להניח תפלין לא הכין אביו משתה — אף אם בביר תמצא ידו מאבות שמעון וגר רעיו ואף אם הוא השכיל הרבה יתר מהם לדרוש ביום ההוא ברבים. רבים מהמלמדים הרחיקוהו עתה מעליהם, בדעתם כי נכבדי העיר לא יתנו את בניהם על ידיהם אם הוא בחברתם — אף אם הוא תלמיד מקשיב ומבין ועם בנים שובבים קשי פנים וחזקי לב לא יתערב. השדכנים והלובשים בגדי חמודות כביום משתה ושמחה, המה בבואם אל חדר המלמד לנסות את בני הנעורים במסה, מנעוהו מהעמידהו על מבחן וכמעט לא שמו אליו לב בלתי אם — שלחו אצבע למולו, הפטירו בשפה גם הניעו אחריו ראש כמו ידעו חין ערכו וינודו לו.

בימים ההם היטיב אביו דרכו לבקש אהבת בנו יחידו, כי כל הבנים אשר ילדה לו אשתו השלישית מתו בעודם באבם ואשתו חלתה את חליה ותעמוד מלדת. אבל גבריאל לא שעה עתה אל אהביו ולא פנה אל שעשועיו, כי רק רעיון אחד מלא כל חדרי לבבו, בו שם כל מעינו והגיגו, הוא היה כל ישעו וכל חפצו, הוא השביעהו נדודים יומם ויגזול שנתו מעיניו לילה; הלא היא מחשבתו אשר חשב למצוא חידת אמו אשר הכתירתהו על כל מדרך כף רגל ותדריכהו שלום ותגלה כבוד ממנו.

גם אשת אביו אשר עד העת ההיא היה לסלון ממאיר ולקוץ מונד בעיניה וכמו תשמור עברתה לו תמיד ותכעיסהו גם כעס לבעבור הרעימהו — והוא לא ידע בנפשו כל עון אשר חטא — אף היא החלה עתה בחלותה להטות אליו שלום ולמשכהו חסד וכמו נדבה תאהבהו ואל אלהים תתרצה באהבתה אותו, וגבריאל ראה את כל מעשי האשה הזאת כי תשנה את טעמה לפניו ותהי היא בעיניו כמתעתעת, וגם את נפשו לא ידע כי בו בחרה פתאום להשביעהו רצון לכפר עון ולהתם חטאת ולכלא פשע. ויהי הפעם ויקשב וישמע את דברי אשת אביו בהתאוננה על מות ילדיה, ותתמרמר אל בעלה כי רק מפשעו נגזרו מארץ החיים, כי את עונו הפגיע ה' בהילדים שלא טעמו טעם חטא וכי קללת “הסוטה העניה” לא תשעה ממנה, תדריכה יומם מנוחה וגם בחלומות תבעתה, ואלפי קולות ירעמו באזניה ברעדה נוראה: “את בני אנכי מבקשת!” — עתה נבעת גבריאל כמו אחזהו השבץ.

“הסוטה העניה” “את בני אנכי מבקשת” — ומי “בן הסוטה” חוץ ממני? גם את אשת אבי קללה… אח! כבר מצאתי את המפתח לחידתי… ידעתי את אמי האמללה, עתה בא זכר האשה העניה לפני, עתה ידעתיה!… אבל מה הוא לחש אשר לחש אבי באזניה? מה כחו כי הבריחה פתאום כבן קשת?– "אש נשקה בכליות הנער וכל דמי עורקיו רתחו כסיר נפוח ועיניו ממלטות כידודי להבות ומפיו תצא שלהבת יה…

כבר מצא את המפתח לחידתו: עוד זכור יזכור גבריאל והנה הוא נער כבן חמש שנים והערב אחד מערבי ימי החורף. אביו וגם אם חורגתו ישבו אל השלחן וישוחחו וישחקו ויצהלו בקול גדול, והוא הנער ישב גם הוא בקצה השלחן וישנה את המקרא אשר קרא בחדר מלמדו, פתאום נפתחה הדלת בזרוע כח ואשה עניה ופרועה מאד ומתחלחלת כעלה נדף מפני רוח, התפרצה אל תוך הבית ותקרא רתת ותקלל את אשת אביו קללות נמרצות ותזעק בקול כמשוגעת: “את בני אנכי מבקשת!” ויהי כראותה את הנער ותחפז אליו, ותנשאהו על זרועותיה ותבט רגעים אחדים כמשתוללת בעפעפי עיניו, אחרי כן אמצתהו ברב כח אל לבה ותשקהו נשיקה לוהטת כאש ותשנה ותשלש את נשיקות שפתיה הבוערות מבלי דעת שבעה. הנער גביראל נבעת מאד מפניה, ותגדל עוד חרדתו בראותו את פני אביו ואם חורגתו והנה גם המה נבהלו ויעמדו מרעידים ושוממים. ויזעק הנער זעקה גדולה ויבך ותעורר האשה העניה גם היא זעקת שבר ותיליל בקול נורא ופרוע מאד. ותהי המבוכה בכל הבית עד כי נגש אבי הנער וילחש באזני האמללה דברים אחדים ותרף מהנער ותנס מנוסת חרב ועקבותיה לא נודעו עוד.

מה הוא הלחש אשר לחש אביו באזניה ומה כחו כי הבריחה כבן קשת? כעל גחלים בוערות התהלך הנער אחרי הודעו בנפשו כי האשה העניה היתה אמו. זה עתה בשמעו את דברי אם חורגתו, בא זכרון האשה העניה לפניו וזה עתה שער בנפשו כי היא היא אמו, היא היא הסוטה אשר שמה מנאץ כל היום כפי רעיו ומיודעיו. ובכל זאת כמו נשבעו לו לבלי גלות את סודו באזניו.

האמללה מבקשת את בנה. ועתה מבקש בנה אותה, עתה מבקש בנה תחבולות לדעת את מסתריה. ואמנם לא ארכו הימים וימצא גבריאל את אשר בקש; ידיד נאמן נמצא לו, איש שלומו אשר בטח בו והוא גלה במסתרים את אזניו מכל הנעשה באמו.

עתה נודע לו גם מפי אביו כי כל בקשתותיו בערב היום ההוא וכל תחנוניו אשר חנן להאשה העניה כי תעזוב את הבית לא הועילו עד אם לחש באזנה, כי למען בנה אשר עליה ישא חרפה תעשה זאת וכרגע ברחה באשר ברחה.

“הלמעני, לבל אשא אנכי עליה חרפה עזבה גם אותי, את בנה אשר היא מבקשת? הכה גברה אהבתה אלי?” זעק לבו בקרבו כל היום.

אביו הוא גם הוא גלה את אזנו כי שקר טפלו עליה אוילים והיא היתה חפה מפשע, זכה מכל עון, ובכל זאת כבר אבדה אמונתו באביו, נכרתה מלבו. הנער גבריאל נהפך בימים ההם לאיש אחר, כל חזיונותיו והלך נפשו לבשו צורה חדשה, ותהי ראשית מחשבתו לשום בסתר לבבו אשם נפש אביו, כי אמנם היא חפה מפשע אבל הוא לא זך מעון, כי הוא רק הוא התנקש בנפש אשתו האמללה ויתאנה לה לבעבור סבב את פני הדבר כי ישלחנה לנפשה בלי כל עמל ובלי כל מחיר; על כן נקעה נפש הבן מאביו ותתגבר חמלת לבבו על אמו אשר נרדפה על לא חמס עשתה. ומי יודע אם לא תדוד בבשתה מעיר לעיר מבלי מצוא מנוח; מי יודע אם לא תשא חרפת רעב ולשונה בצמא נשתה ועיניה תמקנה בחוריהן על פתותי לחם יבש ומים לחץ, עת ישביע אלוף נעוריה בצחצחות נפשו, נחת שלחנו מלא דשן, כוסו רויה ויקביו תירוש יפרוצו; מי יודע אם לא תשב שוממה ובדדה על פנת גג וכל רואיה ידוד ממנה, אם לא תשכב למעצבה על קש רטוב ומחבקת אשפתות, עת איש בריתה יושב ספון בעליות מרוחים וחדרי משכית ומתענג על כל כבוד, עת ישכב אהוב נפשה סרוח על ערשו הרבודה מרבדים ומחבק חיק נכריה; מי יודע אם…..

וה“מי יודע”, הספק הנורא בכל שאתו ואימתו, בכל כעשו והותו אכל ימים רבים כעש את לבבו ולא נתנהו השב רוחו עד אם נדר נדר להרחיק נדוד, לבלי תת תנומה לעפעפיו ומנוח לכף רגלו בטרם ימצא עקבות אמו הלא־רוחמה, בטרם ידע מקומה איה, אולי יוכל להושע לה ברב או במעט; אולי תמצא ידו לנחמה מעצבונה ומיגונה, להסיר מעליה חרפה ולהשיב לה רוח ששון תחת רוח כהה.

גם העת נמצאה לו, אשת אביו מתה בימים ההם, וידאג האב לבנו, כי כבר מלאו לו שש עשרה שנה ואשה טרם לקח, כי מי יאבה להתחתן בבן הסוטה ומי יתן את בתו לשאת על איש זר חרפה כל הימים? על כן העתיק אביו את מושבו אל עיר הרחוקה מעיר מולדתו מרחק רב ובעיר הרחוקה חמק עבר גבריאל — ללכת למסעיו, וגם צרור כסף לקח בידו.

ימים רבים תעה גבריאל מעיר אל עיר מבלי מצוא חפצו ובבלי דעת איזה הדרך ישיג מאויי לבו. אל כל עני ונכה רוח ואל כל אמללה וקשת יום התרועע, כמו יראה בכלם את עני אמו, ואם לא יצלח חפצו בידו להמציא עזרה לה, למשאת נפשו, ותהי זאת נחמתו כי יושיע לאחיה או לאחיותיה — בצרה.

ויהי בדרך נדודו ויפגע באחד ממיודעיו ויגל הוא את אזני כי זה לפני ימים רבים ראה את אמו במצור ובמצוק והיא שוכבת על ערש דוי בבית החולים אשר בעיר זאלישטשיק; הוא ספר לו כי הוא הכירה אבל היא לא הכירתהו, ובדעתו כי תשת חשך סתרה, על כן נכמרו נחומיו עליה ולא גלה לאיש מצפוניה. ואף גם זאת עשה כי לא פתח שפתיו עמה פן תלבש בשת וחרדות ונפשה משלום תזנח.— גבריאל שמע ויגע לבבו ותלך נפשו תמס וברגע ההוא שם אל העיר זאלישטשיק פעמיו ויתגורר בעיר ההיא ימים רבים וישוטט בחוצות וברחובות לתור במסתרים אחריה, לבקש עקבותיה… עיניו שטו למרחקים ומשאת נפשו קרובה אליו, בבית אחד משכנם… ומה נוראה יד אלהים! אמנם שם גבריאל בבלי דעת קץ לצרת אמו האמללה — וישם קץ גם לחייה.

וברע ההוא, בו ברגע אשר כמעט אבדו עשתונותיו, ברגע התנחמו על אולתו ופחזותו, ברגע עמדו כילד המתחטא לפני אבותיו; בו ברגע סרו מעל פניו כל שנויי העת והמקרים ויראו כל הקוים והתוים והרשמים בטהרם מידי קדם, בו ברגע היתה בו ילדות ובו ברגע התעוררו כל זכרונות האם הרחמניה לתחיה, בו ברגע נצבה לנגד עיניה התמונה החקוקה על לוח לבה פנימה ותכירהו.

גם הנער גבריאל כמעט הכיר את יולדתו — וכל חזיוני חייו וכל תקותיו אתה בדי שאול ירדו; כל לבו ונפשו, קרביו וכליותיו לפי קברה נפזרו… ובכל זאת עוד חי חי הוא לבשתו ולחרפתו, לפצעו ולחבורתו, למפח נפשו ולתמהון לבבו; עוד חי חי הוא לראות כיום הזה את אידו ואת כידו לפניו — בתת רחל אהובת נפשו לאחר את כבודה.

––––––––––––––

פרק שלישי.

ויהי ממחרת ליל החתונה והבהלה וישמע שמואל כל הקורות את בית נחמיה השמש חותנו, וישמע את דבר האסון והשואה אשר הביא המרצח המשגע על אשתו האמללה: שמע ויניע כמו ראשו, שמע — ויהי כאיש נדהם.

טרם עברו ימי המשתה ורחל באה לבובה, אל עיר מגורי בעלה העשיר, אל ביתו ואל היכלי חמדתו. אבל מקומה לא הכירה וכחש בה כל כלי מכלי הבית, וכל אבן מקיר זעקה באזניה בקול גדול: לא ידעתיך.

עתה היה בה ההפך. היא התאמצה בכל אשר לאל ידה להשביעהו רצון ולשאת חן וחסד לפניו, היא החרתה החזיקה להראותו לדעת כי רוחה אמונה לו, אכל הוא חדל מנשוא נפשו אליה, הוא לא שם עוד לב אל יפיה והדר תפארתה, אל אמונת רוחה ואהבת כלולותיה וכמו נקעה נפשו ממנה וימנעה לפעמים גם מקרבתו…

מה זה היה לשמואל העשיר הזקן? הן זה לא כבר חפץ חיים ויבקש ימים לראות טוב. דרך זאלישטשיק העיר נסע אל הרב העושה נפלאות בעיר סאדיגורא וירא את רחל בת נחמיה השמש, את הבתולה הנפלאה בבתולות ויחמוד יפיה בלבבו וישע עיניו מבצע כסף ויקח אותה לאשה. ובכן מה זה היה לו פתאום כי סר לבבו מאחרי רעיתו הנעימה כלילת היופי ורבת החן? ומדוע לא השיב אהבה אל חיקה אף בהטיבה היא דרכה לבקש למצוא חן בעיניו? האמנם היה הוא האחד בין כל בני העיר ההיא אשר השכיל משפט לדעת כי רק באהבתו את רחל העיר הנער גבריאל את חמתו על דבורה אשת השמש וישא עליה מות יאבדון: כי על כן עבר על הזקן רוח קנאה? או האם התבונן הוא אל חרדת לבב רחל אשתו בהיות המרצח המשגע לנגד עיניהם, ויבן לה?

אבל לא! שמואל לא שם לבב אל רחל בעת מבוכתה כאשר לא התכוננה היא אליו בלבשו הוא חרדות כמדו למראה פני המציץ מן החרכים ובהאנקו הוא דום. גם לא רק מרעיתו הנעימה נקעה נפשו, כי אם מכל כבוד עשרו, גם—מהחיים. מהרגע אשר בו ראה את פני “המציץ מן החרכים” חשכו עיניו וכל מאורות התבל אספו לפניו נגהם. כל יופי וכל יפעה וכל שכיית החמדה אבדו ברק זהרם לעיניו, כל תענוגות בני אדם ומנעמיהם ומחמדיהם ושאונם והמונם לא עצרו כח להרחיב את נפשו ולקחת את לבבו, כי לבו חלל בקרבו, כליותיו תכלינה בחיקו ונפשו ריקה מכל רגש ותאוה. מיום ליום גברה עליו יד השיבה, מוח עצמותיו יבש, כחו סר מעליו גם אור עיניו אין אתו. כל אכל תעבה נפשו וכל משקה זהמה חיתו, ויחלש מרגע לרגע—ויגיע עד שערי מות.

בחלותו העירה עליו רחל יומם ולילה לא גרעה ממנו עין אף רגע, כאחות רחמניה כלכלה את מחלתו במזור ורפאות תעלה ותהפוך משכבו אף בקשה תחבולות כל היום לתמכו ולסעדו, להרנין לבו ולהשיב רוחו; לא חשכה חשכה מנפשה כל עמל ותלאה לגהות ממנו מזור או למצער להעלות ארוכה למחלתו.

כקדושה ונזירה היתה רחל בימים ההם וכן היתה גם בעיני אישה הזקן. הוא נתנה למשול בכל אשר לו לכל אות נפשה גם בקש בכל לבב כי לא תחסר את נפשה מטובה — והיא מנעה את לבה מכל עונג. הוא הביט עליה עתה בעיני אהבה חמלה ותחנונים. אולם לא כבעל על אשתו כי אם כאב רחום על בתו יחידתו. קדושה היתה לו ולא שלח אף אצבע לנגוע בא…

והיה היום ושמואל חש בנפשו כי קרב קצו וימיו לא ימשכו, וישלח לקרוא את הרב וימסור בידו שטר צואה על ביתו ועל נחלתו כתוב וחתום בטבעת המלך, ויצו עליו לבלתי הראות את שטר הצואה לאיש עד אם יבא אשר לו הנחלה ויירש את נחלתו.— ובעל פה צוה לפני עדים כי חצי הכסף והמטלטלין אשר לו ינתן לאשתו בכתובתה.

–––––––––––

שמואל הזקן מת.

והיה כי תמו שבעת ימי האבל ותשב רחל אל עירה ואל משפחתה ובידה כל הכסף הרב אשר השאיר לה בעלה לנחלה. נחמיה השמש העני עזב את משמרתו ויקן לו בית גדול ורחב ידים, בית מדות לשבת בו יחד עם בתו האלמנה העשירה; גם הכין לו ולבנותיו הקטנות בגדי חמודות, מטעמים ומעדנים ויתענג על ימי שיבתו. אולם לרחל האלמנה העשירה טרם עברו ימי בכיתה, היא לא שמה לב אל כל כבוד עשרה ואל כל אשר סביבה, כצל בנטותו נהלכה כל היום, ככבד אבן ונטל החול העיקו את לבבה, עיניה לא נחו בחוריהן אף רגע, שטו מסביב וכמו תכלינה לתור אחר דברה, אחרי משא נפשה…

ויהי כמשלש חדשים והימים ימי קיץ, ותצא רחל פתח בנשף בערב יום צח ובהיר — ותחרד ותבהל פתאום עד למאד, כי תמונה לנגד עיניה: גבריאל הוא עומד כנציב שיש ממולא ושולח בה חצי מבטיו השנונים ויורדים כליות ולב. כמדקרות חרב בוטים אלה המבטים ובכל זאת תמאן רחל בעד כל כופר להסירם מעליה, המה יכאיבו ויתנו נעימות, רעל ומרורות בהם וישיבו נפש גם ישביעו צחצחות…

רגעים אחדים התחזקה רחל על עמדה כמשמר נטוע ונפשה כמעט יצאה מפחד ובהלה. אולם כמעט ראתה כי גבריאל פנה שכמו ויאמר להתחמק מפניה, והנה שב רוח אמץ אל קרבה וכמכונה בלי דעת וחשבון הלכה אחריו אל כל אשר הלך.

פעם בפעם הרחיב הוא צעדיו בשמעו קול רעש מצעדי גבר מאחריו, אבל היא גם היא החישה פעמיה, ותתהלך כצל על יד ימינו מבלי פתוח פה ודבר דבר עד אם נגשו קרבו אל חצר המות—וגבריאל ממהר לרוץ אל שער החצר.

עתה אספה רחל שארית כחה ותקרא בקול רועד" “עמוד נא גבריאל: ראה צויתיך!”

כמו נגע קסם בו ויעמידהו כרגע על עמדו מבלי נוע יד או רגל ומבלי הבט אחריו וכמו התלקחה מלחמה בקרבו, והנה הוא הבליג עד מהרה על סערת רוחו ויחרד ממקומו ויעף כחץ מקשת אל חצר המות וילפות ארחות דרכו להסתתר מבינות לקברים — והיא אצה אחריו.

כמעט נגש גבריאל אל קבר אמו וברכיו כמו כשלו וקרסוליו כמו מעדו והוא נופל על פניו כמתעלף.

— “שוא תתחמק, להבל וריק תכלה כחך להסתר מפני, אנכי לא ארפך ולא אעזבך עד אם נדבר את דברינו!” קראה רחל בקול כעיף ויגע ותנשום ותשאף יחד.

— “היי מאושרה, חיי בטוב ובנעימים, שכחיני, אנא שכחיני”, השח גבריאל מעפר אמרתו "מדוע באת להרגיזני ממנוחתי?

— “גורלך המר והנמהר איננו מניח לי לישון ולשבת במנוחה וממרר את חיי”.

— “מצבי לא ברע הוא, אינני האמלל באמללים… אל תדאגי לי… היי מאושרה בבית אישך אשר נפשך בחרה רצתה בו!”

— “האמנם תשים אשם נפשי על כי נתתי את כבודי לאחר, האמנם תאכלך קנאה חמת גבר?… אולם עתה לא עת הצטדק לפניך, כי עתה באתי רק להגיד לך כי כביר תמצא ידי להטיב מצבך ואחרי אשר תשגוב ישע אז נכונה הנני לגלות לפניך כל אשר עם לבבי, או כי אשא ואסבול בדומיה את אשר נטל עלי”…

— “הניחי לי, הרפי ממני, מחי זכרי מלבך!” התמרמר גבריאל ויבליע את דבריו בין שניו, “אין לי כל חפץ לא בהתגלות לב ולא בתשועת אדם!”

— “כבר נתקו האסורים מעל ידי” גמגמה רחל בלשונה ולבה פחד ורחב “ונפשי קשורה בנפשך. בידי לאשר אותך—ולהעניק לך מכספי הרב”.

ברגע ההוא התעורר פתאום גבריאל כמו נשכהו נחש צפעוני, כמו הקימהו כח נעלם על רגליו ועיניו הפיצו זועה ופחד בקראו בקול נורא ופרוע: “האם שלחך גם אותך אישך מעל פניו, האם גם את כבודך נתן לכלמה, האם גם עליך העטה בושה סלה?!”

— “לא! כי יד אלהים הפרידה בינינו” השיבה רחל בקול כחולה “אישי כבר מת”.

— “אישך מת!” השפיל גבריאל מארץ קולו וכמו אחזתהו פלצות ושניו דא לדא נקשן.

— “כן כן!” הילילה רחל משבר רוח “אישי מת, והוא היה כאב רחום לי ויעיר עלי ברגזה ובדאגה כנשר על גוזליו… גם רוחי היתה נאמנת לו, שהדי במרומים!”

“אבל דאגה מסתרת” הוסיפה אחרי רגעים אחדים “כליון עינים ומפח נפש אכלו את בשרו, החריבו לשד עצמותיו ויכלו שארו”…

דומית מות שררה מסביב, הירח שלח קרני אורו על מצבות הקברים, כמו יאיר רק על פתוחי האבנים למען ירוץ הקורא בם. וגבריאל נצב מט קודר ושחוח ויבט בעינים חשכות על מצבת האבן אשר למראשותי קבר אמו.

“אמנם” שבה רחל להתאונן בנפש מרה “רבים אומרים לי כי אותך ראה בליל חתונתו ותבוא עליו חרדת פתאום ותקפד כאורג חייו, אולם נפשי יודעת מאד כי לא כן בדם, הוא לא ידע לא קנאה ולא חרדה כי אם כליון עינים ודאבון לבב. עת הוכח במכאוב אנוש על ערש דוי, אז שמרתי אנכי את מטתו יומם ולילה, ויהי בגבור עליו יד המחלה וידבר בחמו, אז שמעו אזני דבריו החוצבים להבות אש בקראו בלי חשך: “הה, בני בני! לך תכלה נפשי, לך תכלינה כלייתי בחיקי, לו ראיתי את פניך עוד הפעם בטרם אמות!” — אות היא כי בן היה לו ואליו כלתה נפשו”.

— “האמנם?… האמנם?!” קרא גבריאל בקול רועד עד למאד, ולא יכול עוד הוציא הגה מפיהו, כי קול מליו נחבא בזרם הדמעות אשר התפרץ ברב עמל מעיניו, כמו נמסו פתאום מעל לבו הררי קרח עולמים ושטף מימיהם התגעש דרך הגרון אל ארובות העינים.

עתה היתה מבוכת רחל, אל כל סביביה הביטה והנה מורא מאוד, כמו זה עתה ראו עיניה כי רגליה עומדות בחצר המות באשון לילה ותתחלחל מאד, ארכבותיה דא לדא נקשן ולבה הולם פעם.

ובכל זאת היתה אימתה עד ארגיעה, את גבריאל ראתה וישנה פתאום טעמו ויחדל מהסתר פנים ממנה ויהיה גם ברק לעיניו היבשות כחרס, על כן סר כמעט פחדה מעליה ותפתח עוד הפעם שפתיה עמו לאמר: “מה זה היה לך גבריאל, מדוע נעוית משמעו? לו ידעתי כי דברי ירגיזו רוחך, כי עתה החשיתי התאפקתי אף אם כאבי נעכר, אולם באלהים נשבעתי כי רק שלומך וטובתך הנני דורשת, כי רק להמציא לך ישע לבל תחיה עוד במצור ובמצוק בקשתיך. והיה אם תקשה ערפך ותמאן הפעם לקחת מידי מאום, וידעת היום והשבות אל לבבך כי נקטה נפשי בחיי ולא אדע שלו עד אם תסגור הארץ בעדי בריחיה לעולם…”

“אמנם” הוסיפה אחרי דומיה ממושכה “הנה חפצך שמיר ורצונך חזק מצור, אחשה אתאפק ואת רוחך לא אוסיף העצב עוד!”

— “לא, לא!” התעורר פתאום גבריאל כנעור משנתו ויזעק מרה: חלילה לך מחשות, חלילה לך מהתאפק! ספרי נא ספרי, אנכי אקשיב רב קשב לכל מוצא שפתיך, עם כל הגה פיך מקור חיים לי… לו הזלת לנצח כטל אמרתך כי עתה חיתה נפשי חיי עולם… אנא אנא ספרי!—ומדוע תחרישי? מה הגיד עוד בטרם מותו?"

— “אבל האמנם עוד תאהביני?” חנן פתאום קולו “ואנכי אינני שוה כאהבתך התמה והברה. נכתם עוני, ידי דמים מלאו, את נפש אמי רצחתי!…”

— “לא ידעתי מדוע תזיד להכאות את רוחך ולהאדיב את נפשך על חנם והאל הטוב כבר העביר חטאתך, גם אמך תשא במרומים לפשעך, כי באהבתך אותי ובשגגה ובבלי דעת מצאך עון. — אבל מדוע נסתרה דרכך ולא תגלה את כל לבך לפני הידידה האחת אשר בצרתך לה צר? אנא ספר נא לי את אשר אתך ואת אשר היה את אמך, אולי אמצא נחומים לנפשך ותחדל להגות אך נכאים”.

רגעים אחדים עמדו דומם, אחרי כן ישבו שניהם על שוכת עץ השוכבת על הארץ, ויספר גבריאל לרחל את כל התלאה אשר מצאה את אמו על לא חמס בכפה ואת ענות נפשו בבית אביו וכל הקורות אותו בטרם הרחיק נדוד.

“אבל אנכי לא אוכל האמן” אמרה רחל בתום לבב “כי אביך עשה בזדון ובמרמה. אולי זך גם הוא מעון ורק המסבות אשר התהפכו בתחבולותיהם הפכו על כל השופטים לילה וידכאו בבלי דעת בשער משפט להכביד אכפם על אביך, אף אם נפשו עליו אבלה לגרש את אשת נעוריו; אולי גם אביך וגם השופטים נקיים מפשע וזדון.— אבל הלא כבר מלתי אמורה, כי על עפעפיך כסתה צלמות ובכל מראה עיניך תראה חושך ולא אור רק להוסיף יגון על פצע לבבך”.

כטל חיים שאף גבריאל מפיה כל אמר וכל מלה וכל הגה ויהיו לו לשקוי מרפא ולששון ישע, וכככבים מבין מפלשי עבים אורו עיניו בקראו: “אמנם בשפתותיך הנוטפות מור ואהלות וכל ראשי בשמים תמתיקי כל מר ותפיחי חיים אף בעצמות יבשות אשר כל רוח אין בקרבם!”.

ובדברו את דבריו האחרונים כבר קרבו מושביהם זה אל זה, איש בפני משנהו הביטו השגיחו התבוננו בעיני אהבים ושעשועים וכמעט — שפתים בשפתים נגעו.

“ראה נא ראה” אמרה רחל ברגש “הנה ביד כל איש טובו… ככח אהבתנו אז ככחה עתה, רק אתה תמרר בזדון לבב את חייך, הסר דאגה וכעס מלבך ואז…”

ובטרם כלתה לדבר ונפשה נבהלה מאד, כי גבריאל התנשא פתאום ממושבו ויאמץ את ידו למו לבו ויקרא: לא! לא אוסיף חטא על פשע, חלילה לי מגשת אליך ומנגוע בך, כי אשת אבי את!

* * * * *

לא ידעתי אם רבים מיושבי עיר זאַלישטשיק יזכרו היום את חללי האולת, אבל כל באי חצר המות יראו שתי מצבות אבן זו אצל זו: על האחת חרות שם “דבורה בת גבריאל” ועל השנית שם “גבריאל בן שמואל”.

גבריאל לא האריך עוד ימים על הארץ. אחרי אשר ירש את נחלתו מאביו קנה לו אחוזת קבר לימין קבר אמו. ויהי בלכתו יום יום השכם והערב אל חצר המות להתנפל על קבר אמו ויתמהמה לפעמים כשעות אחדות, הנה בא יומו. באחד מימי החורף אכלהו קרה ויאחזהו השבץ עד כי גברה עליו מחלת הקדחת ויגוע וימת בדמי ימיו.

ורחל?

היא נחלה גם את הון גבריאל — כי כן צוה האמלל לפני מותו

עתה היא אשת הגביר ירוחם בור־סיד ורבת בנים — כי מצות אביה היתה עליה חזקה להסיר בגדי אלמנותה מעליה.

ובכל זאת רוחה נאמנת גם לבעלה השני ומצות שפתיו קדושה לה; גם תאהב את בניה מכל אהבה, עליהם תחיה וכל בהם חיי רוחה.

האם תזכור עוד את אהוב נעוריה, את הנער גבריאל האמלל? אנכי לא אגיד, כי לא אדע; אך אולי תקרא את ספורי ותקדיש לזכרו אנחה יוצאת מקרב ולב עמוק כי אז — תדובב שפתי הישן שנת עולם.

–––––––––––

בתור

מכתבים מוויען.

א.

— ב' אלול התרמ“ו לב”ע.

לעשות רצונך חפצתי ולהודיעך חדשות ונצורות מעירנו הבירה. אבל מה אכתוב ומה אודיע? מה ידעתי מהחדשות ילדי יום ולא תדע גם אתה מפי כה“ע הרבים היו”ל ערב ובוקר וצהרים בכל יום תמיד? אנכי אל הישנות אפנה. הנה המגדל הבנוי כמו רמים בטבור העיר, “מגדל סטעפאן” אשר שיאו עולה על כל הבתים הרמים והנשאים; הנה הוא עודנו עומד בתקפו ובחסן עזו, ומרום גבהו יביט ישקיף על המון האנשים אשר יחנו וירעשו לרגליו מאין הפוגות כהמות ים לרגליו, ירוצו ולא ייעפו, איש את רעהו ידחקו, בצד ובכתף יהדופו, בפיהם יבקשו סליחה ולבם בל עמם, ותהי גם סליחת רעיהם מצות אנשים מלומדה; ישטפו שטוף ועבור ואין קצה לההמולה והמהומה; יביט וישחק עליהם ועל הבליהם ומעשי תעתועיהם. ישחק על אלה ההולכים נטויי גרון בראש כל חוצות, כובע מעשה מקשה בראשיהם, כתנת מגוהצת לעורם ונעלים נוצצים כברקים ברגליהם, לבושי מכלול כלם ומתראים כחורי הארץ וחורי אמתחות בגדיהם חלולים חלולים נקובים נקובים, ואף הקשיטה האחרונה תמה אזלה מכיסם. ישחק ילעג על אדירי הכסף ואילי הבאֶרזע עבי הבטן ודקי השכל, בריאי הכשר ורעי המראה, כבדי הלב וקלי הדעת, הנה המה רצים רצוא ושוב ואיש לעברו תועה ולבצעו פונה, המה חומסים מזמות לאכול יגיע זרים ומשמן בשרם ירזה, כל היום כזב ירבו ותהי להם גם תוחלתם לאכזב, אוספים שארית כחם לאסוף אוצרות בשקר ונלוז יומם, ודרכיהם יליזו לפזר בצעם כאפר לילה; לבקר רנה למו כי עלה ערך השטרות למעלה ראש וימלאו אמתחותיהם כסף אשר לא יספר מרוב, ולערב בכי נהי ומספד על זהבם כי היה לנדה ועל ביתם בית הנייר כי הוכת שאיה ורוח נשאהו; ישחק ילעג אל אלפי אנשים הממהרים לרוץ ארח ואין כל מטרה לנגד עיניהם, יביט בבוז ושאט בנפש על המגדלים מחלפות שער ראשם להתראות כפילוסופים וכל רוח אין בקרבם, ישחק וילעג, ילעג וישחק על… ועל… אך למה לי לפתוח פה לאבן דומם, למה לי לשים דברי בפי המגדל האלם? אעלה אנכי על מרום קצו ואת אשר אראה אשמור לספר באזניך. ואולי יצליח חפצי בידי להביט גם על מצב היהודים בעירנו, להביט על מנהגיהם ודרכי חייהם, לחדור אל עמקי לבותם ולחשוף מצפוניהם ומסתריהם. אולי… אולם עד אשר אעפיל לעלות, חכה והיה ברוך מאת אוהבך…

––––––––––––

ב.

— ג' לחודש אלול.

הה! כבר דרכתי על במתי המגדל ורגלי עומדות בראש הפסגה. אשפיל לארץ עיני, עפעפי יבחנו בני אדם והנה כלם כחגבים, כרמשים זוחלי עפר המה בעיני.

האגיד את אשר עם לבבי ואם אחדל? אגיד, כי עצור במלים לא אוכל. אבל הטה נא אזנך ואשמיעך בלאט את הגות לבבי, פן תקשבנה אזני היושבים על גרם המעלות ומשפילים לראות אל נדכאים ושפלי רוח; פן תקשבנה אזניהם וירגזו מכסאותם גם יחרקו עלי שן: הנה הפעם יודע אנכי את ההבדל בין אלהי גויי ימי קדם אשר כסאו נכון בשמי השמים וממכון שבתו ישגיח על אדם ובהמה רבה ובין האלהים אשר מלא כל הארץ כבודו, האלהים המתהלך את כל היצורים, האלהים אשר הוא הכל והכל בו, האלהים אשר רוחו מרחפת בכל היקום אשר על פני האדמה וכליל הוא בהדר היקום, איש מרעהו לא יפרד, לא ישפיל לראות כי אם לנכח יביט, יישיר עפעפיו ואת כל יושבי התבל יראה בדמותם כצלמם; הפעם יודע אנכי את ההבדל בין… אך לא! עתה אשמרה מחסום למו פי, אבליגה על הגיון לבבי ואשוב להשקפתי.

כמעט גבה לבי, גאוה ענקתני כי אמנם מרום דרכי על כל בני גילי, עוד אחת מעט והנה כמדי לבשתי גאה וגאון בראותי כי רבים נשאו אלי עין וכמו קנאו בי כי בין כוכבים שמתי קני. אבל ברום לבבי דלו עיני לשמים — ונפשי נבהלה מאד. הן — זאת השיבותי אל לבי — כגבוה השמים מהארץ כן גבהו גם ממנו השמש והירח והכוכבים ובני עליון כלם, ובכן מה דמות יערכו המה לנו יושבי חדל עת ממכון שבתם אלינו ישגיחו אלינו יתבוננו?

ותצלח עלי ברגע ההוא רוח לעג ונפשי נכספה מאד לראות את בני האלהים, כליותי כלו בחיקי לחזות בחזות פניהם עת עיניהם משוטטות וצופיות בכל הארץ וחזות הכל יחזו יחד. ברגע אחד יראו בהתאסף עם יחד קהל עדת בני ישראל בעיר קטנה אשר בפולין המדינה, ותהי המהומה והמבוכה בחות כל חייט וכל סנדלר את רעו וגם בהתקבץ שלוחי הקהלות בבית המועצה לממלכתנו וקאם שאון ורבה ההמולה, באמור נבחר אחד מהמשמאילים דבר אשר לא יישר בעיני המימינים ובא רעהו וחקרו באגרופו (כעין מעשה שהיה). במעוף עין יחזו את המלחמה הכבדה בבית המדרש ביום שמחת התורה על דבר “ההקפה” הראשונה ונהרי נחלי דמי חללים מטועני חרב יזובו מדוקרים על שדה קטל בעד כברת ארץ קטנה ככף איש; יחזו את פני חולדה המגדת בעזרת הנשים ואת פני המשחקת על הבימה עת תטיף מוסר; את פני המטיף… בהטיפו בשם ה' ואין אלהים כל מזמותיו, ואת פני הכהן שטעקער בהשבעו לשקר; את פני “הבנן של קדושים” המתגאה בזקנו היורד על פי מדותיו ובבטנו העבה ואת פני האציל המתפאר בכבוד שפמו בעל שני הראשים ובעבי גבי מגנו; את פני המגיד מק. בחפשו אחרי עונות וחטאים, ושערה קטנה בראש אשה מבנות ישראל היא בעיניו חטאה כעבות העגלה, ואת פני שאֶנערער המטיף בבתי המרזח בבקשו תואנות להסית את המון הרקים והפוחזים באחיהם היושבים לבטח אתם, וקשיטה קלה באמתחת בגדי איש מבני ישראל היא בעיניו כאוצרות שלל וזהב חמסים; את פני הרב הצדיק בהרעימו נפלאות בעת הסעודה השלישית ובגלותו רזי דרזין וכל רז אניס גם ליה, ואת פני הצורר ראָהלינג הדולה אש וגפרית ואבני אלגביש מנבכי תהום התלמוד ואף קרוא עברית לא ידע; את פני השוטר הרומעני המכה את היהודי באכזריות חמה “ומבקש מס”, ואת פני הסופר השוטה בעיר אד. המגיש “עצומותיו” לפני קהל עדת הנדיבים לבקש מהם נדבת כסף: את פני החזן בעיר קטנה בכרעו על ברכיו ביום הכפורים ומתחת להטלית יאכל כנפשו שבעו, ואת פני הנושא רנה ותפלה במקהלות עם בעירנו הבירה וקופה של “שרצים” תלויה לו מאחוריו; את פני העושה נפלאות השותה שכור בביתו ומטייל חנגא לבהדי דשכינתא בגן עדן גנתא ואת פני אב“ן רש”ף הקראי בשבתו בעיר ווינא ספון באחד מחדרי בתי המלון וידיו מלוכלכות בעפר כי באותה שעה ובאותו רגע הוא מנקר באשפה וחפר מטמוני ימי קדם ומצבות עתיקות בארצות המזרח. את חסידי פולין ואת פאותיהם היקרות ואת בני ארץ הסינים ומקלעות שער ראשם הקדושות; את דלפון ואת אספתא ואת פרמשתא ואת ויזתא ואת… ואת… ואת…

בני עליון! לוא עצרתי אך רגע קטן כח לראות את השחוק הקל המרחף על שפתותיכם בראותכם צעצועי הילדים הגדולים האלה ומעשה תעתועיהם, בראותכם את עשרת הפרקים בחכמת הנתוח של המחבר “מה אדם” או בשמעכם את העצה הנפלאה מפי “בת קול העברי” לכונן חברת בחורי חמד לתקנת “המין היפה” לקיים מה שנאמר: אתי מלבנון כלה; לא עצרתי אך רגע קטן כח לראות… אך האם לא נראה כלנו את הברקים אשר תרובו עת בשחוק תטיבו פניכם? האם לא תשמענה אזנינו את הצחוק האדיר המתפרץ מפתחי פיכם בקול רעם בגלגל? האם לא נראה, האם לא נבין כי בגשם מטרות עוז תשפכו מים קרים על ראשי המשוגעים האלה? הה! מי יתן גרוני חצוצרה משמעת קולה מסוף העולם ועד סופו, כי עתה הריעותי באזני הפתאים וחסרי הטעם תרועה גדולה, תרועה אשר תשכיח קול גלגל חמה המנסר ברקיע, תרועה אשר תחרידם משגעונם ופתיותם, אולי יפקחו עיניהם אולי יטו אזניהם ולבבם יבין ושבו ורפאו להם; אולי ישכילו משפט לדעת מה טוב ומה נעים, להבדיל בין אמת לשקר, בין משפט למשפח, בין תום ויושר לכזב ותרמית, בין דעת להוללות, בין יופי לדופי ובין טוב־טעם לתפל ונבלה.

לוא עצרתי אך רגע קטן כח לראות — למצער את אשר לפני! אך האם אין כלי מגדיל הראות בצלחת בגדי? אוציאנו ואשוב ואביט לארץ על מעשי האנשים הסואנים ברעש בעברם על פני, אביט ואתבונן ואת אשר אראה אגיד לך במכתבי הבא…

–––––––––––

ג.

— ג' לחדש אלול אחר הצהרים.

עברי אנכי ואת רחוב העברים אני רואה בראשונה. פה עמוד עטי! האם השמעת לאזנך את אשר הוצאת מפיך? האם לא הקשיבו העוברים את מוצא שפתיך? הנה הקימות עלי רעה ותביא בצרה נפשי. עוד אחת מעט וצוררי בני שם יתנפלו עלי בחמת אפם כי עזה ועברתם כי קשתה, בראותם כי איש מבני ישראל יעוז בהותו ויעפיל לעלות אל ראש המגדל ותועפות הרים לו… אתה העט! לא אנכי החלל הראשון אשר הכית בשבט פיך, ולא אנכי האחרון אשר מידך נגזר בקנאותך קנאת האמת ותשלח רסן מפיך לגלות הגות לב שולחך ולהשמיע דברים אשר לא ינעמו לאזן שומעיהם…

ואף מבלעדי זאת הלא תבוש הלא תכלם לאמר לכל כי עברי אנכי בעמדי בראש המגדל בתוך עיר רבתי עם המלאה משכילים בכלוב מלא עוף, בתוך העיר וויען הבירה. או האם כל היהודים שרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף וברוב עשרם צלחה דרכם לעלות אל ראש המגדל — האם המה לא יבושו בצור מחצבתם ואינם חומסים מזמות כל היום לכסות על קלונם ולנצור על דל שפתם לבל יודע חלילה בגוים כי עברים המה? צא ולמד: הן אם יקרה לפעמים לאחד משרי בני ישראל ונטילי הכסף מקרה בלתי טהור כי בן אמונה אחרת ידבר עמו משפטים בשער ויגלה את חרפתו לעין כל בקראו אחריו מלא “יהודי!” אז יביט השר סביבו בבשת פנים אם לא הקשיבו השומעים מוסר כלמתו ורק אחרי הודעו כי כבר היה בכל רע, כי נגלו שוליו על פניו ואין עצה לכסות מערומיו, אז רק אז יקשה ערפו בגאה וגאון ויקרא: “אמנם עברי אנכי!” והאם לא יחשוב לו זאת לצדקה כי התגבר על גועל נפשו ויגד לו בסתר כי עברי הוא? האם לא יעטה בזה כלמות על עמו הרבה יותר ממחרפיו ומגדפיו? הן לולא ידע בנפשי כי השם יהודי הוא לו למזכיר עון כי עתה קרא לאיש ריבו “מחמדני אתה!” או “נוצרי אתה!” ותהי זאת לתשובה שאין עליה פירכא, כי כשם שלא יעלה על לב מחמדני או נוצרי, ברהמני או בודעאני לחשוב לו זאת לחרפה אם יגיד לו איש מצותו כי נוצרי מחמדני ברהמני או בודעאני הוא, כך לא יבין כל איש מבני ישראל אשר לבו רך עם אל ועם עמו תמים הוא אם יבזו צלמו באמור אליו איש: עברי אתה — אם לא כי הוא בכל מעלליו ומעשיו התאמץ עד היום ההוא להסתיר את חרפתו, אם לא כי בן ישראל הוא לבשתו ועברי לכלמתו, כי על כן יתגר בו מתנגדו ויקרא אחריו מלא: “עברי אתה” לאמר: “תשכב בבשתך ותכסך כלמתך”.

אבל הלא גם הסופרים העברים ימלאו פיהם תהלה וברכה להשר הזה ורומם תחת לשונם, כמו הקריב את נפשו על מזבח אהבת עמו וכמו יודו גם המה במו פיהם כי היה לו להשר להכלם בצור מחצבתו אבל גדולות עשה כי לא בוש להמנות בקהל ישראל. ומדוע יתפארו עליו ובכבודו יתימרו אף אם הוא ירחיקם מעל אהלו? רק יען כי שר וגדול הוא בישראל, יען כי הוא עומד בראש המגדל. ואנכי? האם אבהל על פי לאמר “עברי אנכי” מבלי אשר בקשו זאת מידי? הלא גם אנכי עומד בראש המגדל!

אמנם זאת אזכרה ואשיב אל לבי על כן אנחם: איש חסיד מחסידי גאליציא לבוש בגדי היהודים בני ארצנו; מעיל ארוך כמדו ואבנט רחב חגור עליו, כובע שעיר בראשו ופאותיו גדלו פרע, גם זקנו הפרוע יורד עד לבו ופי כתנתו פתוח אין אף צמיד פתיל עליו; והוא נוסע בהתאים השניים אשר במרכבות הברזל, כי איש עשיר הוא. ויהי בדרך והנוסעים, שרי הצבא אשר לא מבני ישראל, חרפו ויגדפו את מערכות היהודים וידברו תועה על עם אלהי יעקב וינבחו ככלבים עזי נפש. והחסיד — שמע והחריש, כי נפל פחדם עליו וילחץ אל הקיר פן יתגרו בו מלחמה.

ויהי ממחרת ויבא לביתו ויספר לאשתו את כל התלאה אשר מצאתהו בדרך. ותתמרמר עליו אשתו על כי לא נלחם בעד כבוד עמו ולא השיב למנדיו חרפתם אל חיקם. והחסיד שחק בתום לבבו ויאמר: הלא אנכי חכמתי ממך כי החשיתי והתאפקתי והעמדתי את פני לבל יכירוני שרי הצבא כי עברי אנכי.

השרים העברים העורים העומדים בראש המגדל, אתם ראו, והחרשים האוטמים אזניהם אתם שמעו! הגם אתם אשר תלעיגו למעשי חסידי פולין, הגם אתם תעשו כמעשיהם? הגם אתם תתנכרו ותעמידו את פניכם לא לעזר ולא להועיל? שובו אלי, פנו בי וראו אם לא אחכם מכם. אנכי לא אחכה עד אשר יגרו בי העוברים מדון ויאמרו: “עברי אתה”. אנכי מראש לא בסתר אגיד: עברי אנכי ואת רחוב העברים אני רואה בראשונה.

את רחוב העברים אני רואה, אולם לא את הרחוב הצר אשר בטבור העיר ו“רחוב היהודים” שמו. לא! מהרחוב ההוא הסתר אסתיר פני, כי גם לשמו ולזכרו תאחזני פלצות ובשת אלבש. ברחוב ההוא נקבצו באו כל פליטי היהודים ועושים מעשיהם זר מעשיהם להבאיש את ריחנו בעיני עם הארץ ולתת שמנו לגדופים ופתחון פה לצוררינו ומנדינו המבקשים עונות לשנוא להתגולל ולהתנפל עלינו. ברחוב ההוא רבו כמו רבו חנויות הסוחרים כבלויי סחבות, בגדי עדים ונעלות בלות ומטלאות.

הרי אני מוסר מודעה לפניך ידידי שכל מחשבה רעה והרהור רע ורעותא דלבא לא יעלו בלבי ובמוחי על האנשים האלה על כי יסחרו בבלויי סחבות ומהם ימצאו חית ידם. ידעתי כי הוא מסחר ומשלח יד ככל סחר הארץ, כסחר צרי נכאות ולוט וככל מרכולת, כי המוכרים ימכרו והקונים יקנו ולא עולתם בהם; ידעתי כי גם בני עם הארץ יבחרו להם את המסחר הזה ולא יאשמו. ואף גם זאת כי מימי לא עלה על רוחי לבקש למצוא חן בעיני המבקשים תואנות ומתנקשים בנפשינו, בדעתי כי אם מתאנים המה לנו, נכתמו כל מפעלינו ומעשי ידינו לפניהם אף אם נכבס כל היום בנתר ובורית נרבה לנו. אולם בכל זאת חלילה לנו לתת חרב בידי משנאינו לעולל עלינו עלילות ברשע. הן גם לבנו ירגז ויתחמץ בראותנו עושי עול ואנשי מרמה בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית. ואמנם רבים מהסוחרים האלה מסבבים בכחש ובמרמה את המוכרים להם את השלמות הבלות ואת הקונים אותם מידם. גם הרחוב הצר יִמָצֵא להם. חנות בחנות הקריבו עד אפס מקום והחנויות צרות וקצרות ידים. כל באיהן יפגשו יומם חשך וכלילה ימששו בצהרים. ומנורות יאירו כל היום להאיר את החשכה, על כן ימצאו להם אנשי מרמה כן ומשנאינו ימצאו למו ידים להגדיל במו פיהם ולהוסיף על אחת שבע.

גם מבלעדי זאת לא ינעם לא לי ולא לך לבוא אל הרחוב ההוא. הן אוי אוי לו להאיש הזר אשר רגליו התעוהו ללכת דרך שמה. פתאום יקיפוהו מכל עברים חבל נערים ולא יתנוהו השב רוחו. והחזיקו שבעה משרתים בכנף מעילו, האחד יתחנן לו לאמר: “בוא נא אדון נכבד אל חנות אדוני, שמה ימצא האדון הנכבד כל דבר חפץ בחצי המחיר”. עוד הוא אוחז בו וזה בא ויסחבהו אל חנות אדונו אשר ממול חנות האדון הראשון או מלפניו או מלאחריו, והוא ישית בחלקות לו אף יחרף ויגדף את המשרת הראשון ואת אדונו. ובא השלישי ויקראהו אל חנות אדונו וימלא פיהו נאצות וגדופים על כל המשרתים והאדונים אשר ברחוב ההוא ורק את אדונו יהלל על כל תהלה וברכה. ובין כה וכה יריבו המשרתים את ריבם עד כי חזקו דבריהם על העובר והיה כאיש נדהם.

המשרתים האלה לא ירפו ממנו אף אם ישבע האיש ההולך לתמו שבועי שבועות כי אין את חפצו לקנות מאומה. יעתירו עליו דבריהם ולא יתנו פוגת לו. רק אחרי אשר כבר נמלט מידם ברב עמל ויפנה להם עורף, הנה אז יעשו שלום להם ויחד כאיש אחד חברים עליו יתמלאון, יקראו אחריו מלא, ילעגו ישחקו לו, ימטירו עליו מהתלות ויקללוהו קללות נמרצות כנהוג מאז ולקדם ברחוב בית הכנסת הגדול אשר בעיר לבוב.

לא! לא אל הרחוב ההוא אשים עיני ולא עליו אכונן מלתי, כי את רחוב ההיכל הישן אני רואה. הוא גם הוא רחוב לא רחב ידים ולא היפה בכל רחובות העיר וויען הגדולה לאלהים אבל הוא לצבי ולגאון לכבוד ולתפארת לבית ישראל, כי באחד מבתיו ישכון כבוד הרב המטיף הנעלה אשר אלהים נתנהו בכור לכל מטיפי זמננו, עליון לחוקרי קדמוניות ישרון, כוכב מזהיר לבני עדתו, הרב אהרן לבית יעללינעק.

לבי ישמח וירחב לראות את החכם הזה עתה בערב יום השבת אחר הצהרים, והנה הוא יושב בחדר עקד הספרים אשר לו. שם הנני רואה כתבי יד עתיקים וספרים חדשים גם ישנים. כל הספרים אשר ראו אור בחכמת ישראל כן בימים שעברו וכן בהתקופה החדשה, כלם נקבצו באו אל בית עקד הספרים, והחכם יעללינעק איש כבן שבעים שנה יושב עתה ומחפש חפש מחפש את המרגליות הטובות הנמצאות בהם להראותן לעיני העמים והשרים ולחדש כבוד ישראל וספרותו בעיניהם.

אבל מדוע חורו פניו, מדוע חשכו עיניו ואת ראשו השפיל לארץ? האמנם לא ימצא את אשר יבקש? החסר אבני חן אנחנו? האם לא נמצאן בכל מקום אשר תאחז כף ידנו?

הנח החכם יניע במו ראשו וקמטים נראו על מרום מצחו. כמו יעביר לפניו זכרונות ימי קדם, כמו ישוה לנגד עיניו מקרי ימי חייו וינוד להם אף לבו יחיל מקרבו, ירגז ויתר ממקומו. זכרון רחוב הגיטו אשר בו נולד, זכרון ימי המצור והמצוק לבני ישראל, זכרון המחשבים וקוצר הרוח אשר בהם גֻדל וזכרון העשק והמרוצה אשר ראה בימי נעוריו כלם יבאו לפניו ויעברו רוחו. ואחריהם יעברו הימים אשר בהם נלחום נלחם גם הוא יחד עם הגבורים אנשי השם מלחמת החופש והדרור, הימים אשר בהם נבקע כשחר אור התקופה החדשה ומנגה נגדו עבי הסכלות עברו ומשפטים קדומים חדלו, הימים אשר בהם החלה גם שמש ישראל לזרוח ותאר להם את המחשכים ותמשכם אחריה בקסם אורה לעזוב את חדרי כלאם ולצאת למרחב. יזכור את החלומות הנעימים אשר חלם בהקיץ כי כבר באה הגאולה לבני עמו, כי כבר יצאו כל העמים מאפילה לאורה וארץ ישראל תתפשט בכל הארצות; יזכור את כל זאת ונפשו עליו עתה תאבל, כי עוד הפעם העצימו העמים בזדון לבב את עיניהם מראות בהוד ישראל יעמדו עתה למשפט על לא פשע ומליצים יקימו להם על לא חמס עשו; לבו ירגז ויתר ממקומו בזכרו כי עוד כיום הזה עליו החובה והמצוה להראות לעיני העמים את אבני החפץ אשר המה במעל ובמרד יעלימו עיניהם מהן; לבו יתחמץ ורוחו ישתומם… אך מי זה העולה במעלות אל חדר החכם להפריעהו ממחשבותיו? הוא איש גבה קומה ודל בשר, מחלפות שער ראשו יורדות על כתפיו והוא לבוש קרעים, מכף רגלו ועד קדקדו אין בבגדיו מתום…

הנה כבר פתח את דלת החדר והוא עומד לפני החכם לבקש ממנו משפט על הספר אשר בידו, הנה הוא מתהלל בגדולות ובנפלאות, הוא מדבר גבהה גבהה כי הוציא תעלומה אורה, כי גלה עמוקות מני חשך ונסתרות נגלו לעיניו לענוד עטרות לראש ספרות ישראל. חוקר קדמוניות הוא. הוא מצא את החציר אשר אכל נבוכדנצר בהיותו לבהמה, את הז… אשר הציץ על מצח ושתי המלכה, את היתוש אשר נכנס במוח טיטוס ואת הפטיש אשר בו הלם באזניו; הוא העמיק חקור לדעת לקרוא בשמות את האנשים אשר היו בארץ בטרם ראשון אדם נולד, הוא הראה לדעת את הרוק ואת ריר השחוק ואת הדמעות אשר העלה ואשר הוריד ר"ע בראותו את אשת טורנוסרופוס הרשע… הוא מצא, הוא ראה, הוא ימצא והוא יראה, אבל נשבעתי בקדשי כי אף שחוק קל לא נראה על שפתי החכם יעללינעק בשמעו להבליו, כמו יכאב לבו כאב אנוש לא אדע שחרו, כמו גלה ממנו כל שחוק וכל משוש… אולם אנכי לא יכלתי התאפק, אנכי שחקתי ושחקתי עד כי נאלצתי לחתום את המכתב ולחשוך דברי למכתבי הבאים.

––––––––––––

ד.

— ד' אלול במוצאי יום השבת.

שבת היום לד', היום לא עליתי למרום המגדל ולא ערכתי אליך מכתב, אבל כל היום בניתי לי מגדלים, הקימותי בחוגיהם ועד ארגיעה הורד עוז מבטחם ויושמו למפלה. אז על משואות חרבותיהם שבתי ובניתי לי לפנות ערב מגדל אחד וראשו בשמים לעשות לי שם עולם לא יכרת. בניתי ושבתי ובניתי עד כי עבר יום השבת ויבאו ימי המעשה והעבודה ויטפחו על פני ויכללו את שפתי ויפריעוני מעבודתי ויפילו אותי ואת מגדלי יחד למשואות.

אנא ידידי אל תפיל פניך בי. או האמנם תדמה כי הפכפך דרכי וזר, כי חשכתי ניד אצבעותי מכתוב ביום השבת ולא חדלתי מעשות כל מלאכה בחמר ובלבנים לבנות מגדל עופל ובחן? הרגע נא רוחך ידידי, כי באמת חבקתי כל היום ידי בעצלתים והמגדלים אשר בניתי הלא המה—מגדלים הפורחים באויר. ואם לא מנויה וגמורה היא בסוד כל הפוסקים הראשונים והאחרונים כי בנינים כאלה מותרים בין ביו"ט ובין בשבת, ומי יודע אם לא גם ביום הכפורים שחל להיות בשבת.

בוא וראה מתי יבנו למו כל יושבי תבל ושוכני ארץ את מגדליהם הפורחים באויר אם לא ביום שבתם ומועדם או ברגע הנפשם מעבודתם? מהרב המטיף הנופח באתא קלילא דלית ביה מששותא ומכביד עליו טיח תפל וקסם כזב ובונה עולמות של הבל ומחריבם ברוח שפתיו ועד המפלפל הנועץ קנה בים התלמוד ומעלה עליו שרטון ובונה עליו כרך גדול מוקף שערים המצוינים בהלכה; מהחוקר הדורש במעשה בראשית ומעלה אבק רב על המים העליונים והתחתונים למען יהיו בלולים יחדו והיו “לחומר היולי” וטובע השערותיו על אדני תהו ואבני בהו, ועד המקובל הדורש במעשה מרכבה ומקרה בשמים עליותיו ומודד בשעלו כל ההיכלות של דרי מעלה ונוטה קו על האופנים וחיות הקודש; מהסופר העני הצועק חמס ושוד על אוהבי המותרות ומטיח דברים כלפי לבושי מכלול הוא בלבו יפח לקץ ימי עניו ומרודו למלאות אף הוא שלחנו דשן וללבוש שני עם עדנים להתראות כחורי הארץ, ועד הרב בעיר קטנה המרעים מעל הבימה בקול גאונו כי עושר שמור לבעליו לרעתו והכבוד מוציא את האדם מן העולם, וכליותיו תכלינה בחיקו ועיניו תמקנה בחוריהן ולשונו תמק בפיו לקראת תשובת “גאון הדור” אשר בעוד יום או יומים תבוא ותענוד עטרות “עמוד הימני ופטיש החזק” לראשו ואז ירומם אז ינשא—לחדש את כובעו השעיר אשר כלו קרחה אין בו מתום; כאדון כעבד, כגבירה כשפחה צעיר לימים ואיש שיבה כלם בונים למו את מגדליהם רק ביום שבת ומועד או בעשותם כל ימיהם כחגים מאפס עבודה מפעל ומעשה.

שבת היום לה’—בכל הערים הקטנות אשר בני ישראל נחתים שמה. כל החנויות מסוגרות על מסגר, אין עושה במלאכה ואין שולח במסחר ידו. ושבתו כל החוצות והרחובות ושבתה גם האדמה מקול רעש אופן ומרכבה מרקדה והמית גלגלי עגלות המשא.

לא כן בעיר גדולה לאלהים כעיר וויען הבירה. פה לא יחדל השאון ולא תקום ההמולה לדממה לא ביום השבת ולא בחגים ובמועדים.— הנה בצאתי היום בבקר השכם מחדר משכבי כמעט שכחתי עד ארגיעה כי שבת היום לה'. המון אנשים עברו על פני וימהרו איש איש לפעלו, לעבודתו, לבצעו ולמסחרו, אין עיף ואין כושל בם ואין אומר השב היום ידך מעבודה. הלא כשטף מים כבירים ישטפו במרוצתם, כברקים ירוצצו רצוא ושוב, יתהוללו בחוצות, יצהילו פניהם איש אל מיודעיו וגבר אל מכירו. ידברו שלום בפיהם ובשפתם איש אל רעהו, ואף רגע לא יעמדו על עמדתם לדעת להקשיב מענה רעיהם אם באמת ידע שלו ואם לא זנחה משלום נפשו ולפניו ישפוך שיחו להושיע לו ברב או במעט.

כמשק גבים שוקק ההמון הרב באזנינו. גם המרכבות הרבות ועגלות הצב לאין ספורות תשתקשקנה ברחובות ואין קצה למהומה.

עוד אחת מעט והנה זכרתי כל לא עת עבודה לי היום ותהי ראשית מחשבתי לעמוד באחת הפנות על המשמר ולהתבונן על פני העוברים, אולי יצלח בידי לקרוא מעל חזות פניהם את אשר בקרבם פנימה ונגולו מחזות החיים נפלאים למראה כספר לפני והיתה זאת עבודתי אני בין כל העמלים האלה. הן לא כל איש אשר יצהיל פנים מאשר, ולא כל ממהר לרוץ אורח—חרוץ במלאכתו. גם לא רק בהערים הקטנות רבו כמו רבו החולמים בהקיץ וחוזים משאות שוא ומדוחים, מהתלות ומקסם כזב. ונהפוך הדבר! יושבי הערים הקטנות גם בחלומותיהם לא יגביהו עוף ולא יעמיקו שאלה, כי צר לבם מהכיל חזון החיים בתענוגיהם, ודמיונם הוא קצוץ כנפים. לא כן יושבי הערים הגדולות. המה רואים בעיניהם כל שכיות החמדה וסגולות מלכים וגם מקרים רבים עוברים לפניהם יום יום והמון מעשים נאחזים וסבוכים יציצו ויחלופו לעיניהם רגע רגע. ויהיו חזיונותיהם ודמיוניהם ומעלות רוחם והלך נפשם ארוכים מארץ מדתם ורחבים מני ים, יסקו שמים ויציעו שאול ואין מעצור להם.

הבה! לפני שתי חנויות לא רחוקות אשה מרעותה, לכל אחת חלון גדול כמדתה ורק לוח אחד של זכוכית ימלא את כל החלון. בהחלון האחד מסודרות אבני חן, פנינים משבצות זהב גם כלי פז, חלי כתם, נפך ספיר ויהלום; ובהחלון השני קרביים ממולאים, בשר צלי־עשן, כל נתח טוב ושמן ירך וכתף טוב למאכל ונחמד למראה. גם לוחות ראי מלוטש מבריקים מפנים להחלונות להכפיל למראה עינים את כל הכבודה והיקר ולהרהיב את כל עובר.

אל חלון החנות אבני החן התיצבה עתה נערה כבת שבע עשרה שנה, בגדיה נקיים מכל חלאה וכתם אבל לבושה לא שש ורקמה כי אם בגדי בד כאחת מבנות דלת עם הארץ. מתחת לאצילות ידיה תאחז ספר־זמרה והיא מבטת בעינים חודרות אל כל הברקת ועדי העדיים וכמו תמקנה עיניה בחוריהן. אבל פתאום קרן עור פניה, עיניה הבריקו ועפעפיה הפיקו נוגה ותמחא כף גם הטתה את ראשה מול החלון בחן ונעימות, בגאוה ובגודל לבב. וברגע ההוא הנה נגשה אליה אחת השרות ותתופף על שכמה ותשאל ממנה דבר. ותתחלחל הנערה מאד ופניה שמו ענן לבושם וכמו נפלה משמים ארצה.

מי זאת הנשקפה ומה זה היה לה?

אמה היא אשה אלמנה רבת בנים אשר בעמל כפיה ובזעת אפה תמצא חית ידה. היא תכבס כתנות וכל בד לבן במחיר לכלכל את ביתה לחם לפי הטף. האשה עניה חנכה את בתה הילדה על פי דרך כל נכבדי ארץ, נתנה אותה אל בית הספר לילדות ללמוד לשון וספר, ובשמעה כי קולה ערב וזמירות תנעים למדתה גם חקי השיר והזמרה. ותגדל הילדה ותהי לנערה, ותדאג לה האם האמללה פן תהיה לאיש אזרח ולצפות הליכות ביתה לא תדע, ואז תאבד דרך ולא יועיל השיר ביום עברות ומדנים, על כן תחת הזמרה והשיר למדתה עתה שפות הקדרה והסיר, ותחת עשות לה שם ויד — כבוס כתנות ובגדי הבד. וגם היתה לאמה העניה לעזרה, כי הנערה אשר לשון למודים לה מצאה מסלות בבתי נשי החורים והסגנים ויהיו לה מהלכים בארמנות בנות נדיבי ארץ לקחת את הכתנות אשר חלאתן בהן…

ובכל זאת לא חדלה הנערה לחשוב לה במסתרים כלי שיר ולעשות כנפים לדמיונה. הלא עתה היא עומדת אל חלון החנות ותעמיק חשוב, תחלום חלום והנה היא מזמרת נפלאה ושמעה הולך בכל הארץ. כל מנהלי בתי הזמרה יחרו יחזיקו להרבות לה משכרת ותועפות כסף לה. כל הון יקר תמצא, אבני נזר מתנוססות מבינות למקלעות שער ראשה אל מרום מצחה תציץ ברקת, באזניה נזמים מסולאים בכתם אופיר ועל לבה לפי מעילה יתנוצץ מחט כמראה הבזק. עוד בטרם תדרוך על הבימה ירעשו כל הבאים להקשיב נעים זמירותיה ויתנו גודל לה כי יקראו שמה (על כן קרן עור פניה). כמעט תופיע ברב הדרה, עוד טרם תשמיע הוד קולה יריעו כל הנאספים לקראתה תרועת ששון “וימחאו כף”. אולם היא לא תגלה משוש לבה לעין רואים, כי אם תלבש גאות “ותטה את ראשה בחן ונעימות בגאוה ובגודל לבב” לאות תודה.

וברגע ההוא נגשה אליה אחת מבנות נדיבי הארץ ותתופף על שכמה ותשאל את פיה אם כבסו כתנותיה למשעי, ותתחלחל הנערה מאד — וכל מגדלה היה לעיניה למעי מפלה.

ואל החלון השני, חלון חנות הקרביים הממולאים, עומד נער כבן חמש עשרה שנה, לבוש קרעים, רגליו יחפות והוא חגור מחגורת עור. בידו הימנית קורנס גדול וכבד ובידו השמאלית פת חרבה, שפתי הנער נעות כמו תמק לשונו בפיו ותאותו נהיתה עליו. יביט הוא על הבשר והמעדנים בעיני נמר משחר לטרף, אבל כליותיו כלו בחיקו, לשונו לחכו דבקה ומעיו המו לו ויתגעשו כי חרה להם עד למאד. תפוש הוא ברוב שרעפיו; ופתאום והנה אור נגה עליו ויפוזו עפעפי עיניו ויצהילו פניו, גם שפתיו משיקות עתה אשה אל אחותה והוא פורש ארבות ידיו לחבק בזרועותיו את… אולם בידו הפרושה הדף את האדון העובר מאחוריו ויגער בו האדון—ויבט הנער סביבות כמתעתע ועצבת נוראה תקפתהו.

את הנער הזה יכיר כל רואה במלבושיו ובשחור הזפת אשר על אצבעותיו ובקורנסו אשר בידו הימנית כי חניך אחד הסנדלרים הוא, והנה גם הוא חולם חלום. ומה הוא החלום אשר ירעיש חושיו בו? הנער לא ידע מעודו את אביו ואת אמו לא הכיר. אסופי הוא ובבית היתומים גֻדל ויתנוהו מאספיו ומרחמיו על יד סנדלר ללמוד מלאכה. ועתה יחזה לו רוחו והנה מרכבה מרקדת רתומה לארבעה סוסים קלי המרוץ עצרה פתאום במרוצתה אל מול בית אדונו וגבירה עדינה וכבודה מעוטפה באדרתה וצעיף עב על פניה, היא ירדה בחפזה מעל המרכבה ותבא הביתה ותמהר אליו ותחשוף את זרועו ותכיר את הצרבת על יד ימינו והנה היא חובקת אותו בזרועותיה, ותקרא בגיל: בני, בני! ועד ארגיעה תשאהו על כפים אל מרכבתה, תביאהו אל ארמונה, תרחצהו למשעי, תלבישהו שני עם עדנים ותאכילהו למעדנים, קרביים ממולאים ובשר צלי עשן וכל נתח טוב ירך וכתף. והוא ברוב ששון לבו ינשק עתה את אמו מנשיקות פיהו ופורש את ארבות ידיו לחבקה בזרועותיו ולאמצה למו לבו.— וברגע ההוא הדף את האדון העובר, ויעירהו האכזר בגערתו והנה הוא הלום רעם וברקים, פת חרבה בידו והקרביים הממולאים המה בתוך החלון….

כמעט עזבו הנער והנערה את עמדתם מבוהלים ודחופים אבלים וחפויי ראש, והנה שני אנשים צעירים לימים עוברים על פני, וגם המה עושים מעשיהם זר מעשיהם.

האחד איש גבה קומה חסנו כאלון והודו כזית, הוא מביט נכחו, משפיל ראשו, יכה בכפו וירקע ברגליו. אחרי כן יטה ראשו הצדה וכמו יצנח כתפו מעל שכמו…

הוא הוזה והנה התהוללו הסוסים הרתומים לעגלת צב ויבאו עד עברי פי פחת עמוקה משאול ובו ברגע “הכה הוא בכפו וירקע ברגליו” ויגהר מלא קומתו ארצה ויעצור בעד שטף הסוסים. עד ארגיעה ודלת עגלת הצב נפתחה ועלמה יפה כלבנה וברה כחמה הופיעה ותשחר את פניו לגשת אליה. ראתה כי מפצעו יזוב דם ותוציא את מטפחתה הלבנה ותשם חתול לחבשה על מחץ מכתו, גם התחננה לו לעלות אליה ולנסוע עמה למען תציג את “מושיעה ומצילה” לפני אבותיה. ובשבתו בעגלת הצב לימין העלמה הנשקפה כמו שחר “הטה ראשו הצדה” וירקיע עמה אל גבעה רמה ונשאה. שם הנהיגתהו אל גן חמד ופרדס רמונים ותביאהו ביתה אבותיה. עתה הראה לדעת כי היא בת אחד הסגנים מאנשי המעלה והיא תתמוגג באהבתה אליו… אבל ברגע ההוא, בעודנו תפוש ברוב שרעפיו ויעזוב את רצפת האבנים, והנה כמעט עברה עליו אחת המרכבות ומקול רעש האופנים וצעקת הרַכָב נעור מדמיונו — וכל חזיונו עלה בתהו.

והשני? הוא שפל קומה ודק בשר, כלו מקשה אחת, הוא לבוש כפסל מעשה צעצועים, מדיו ישימו מועקה בכל בדי עורו כמו הובאה ברזל נפשו. גם הרביד הלבן אשר על פי כתנתו ממעל ישים מחנק לצוארו ויתמוך את ראשו לעמוד הכן. ובכל זאת הוא מתמודד עתה, מרחיב צעדי אונו, עיניו רמו וחוטמו גבה וכמו ישיח עם נפשו ופיו יביע ידבר עתק…

הידעתם מי הוא? הוא העוזר על יד רואה החשבונות בבית הסוכנות של האדון נ. וכל עמלו הוא רק לפיהו ולהבגדים אשר ילבש, ובכל זאת אדונו הוא אכזר ואביר לבב השופך כפעם בפעם חמתו עליו ולא ירפהו עד בלעו רקו. דעת לנבון נקל כי הוא שומע מוסר כלמתו ומחריש.

אבל גם שטר הגורל אשר קנה זה לא כבר הוא חלקו מכל עמלו. הלא יקרה לפעמים לא לעתים רחוקות כי אחד מכל הקונים יזכה בשטר הגורל. ועתה לו נפל הגורל עליו ויזכה במאת אלף כסף. הוא ישמור מחסום למו פיו ולא יגיד לאיש דבר, ילך כיום ביום אל בית הסוכנות ויעבוד את עבודתו. ובבוא אדונו כיום הזה וימצא עלילות להבזותו ולשחרו מוסר, אז יתנשא פתאום ממושבו, ישים ערפו ברזל ומצחו נחושה ויפתח שפתיו עמו לדבר משפטים על כי מתאנה הוא לו, גם יקרא בקול גדול: לא! לא! מעתה לא אתן עוד את גוי להחורשים על גבי ומגדילים עלי עקב. לא! לא!…

ובקראו לנפשו “לא! לא!” הניע גם כמו ראשו ימין ומשאל וירא והנה אדונו נצב לימינו… עד ארגיעה השח השפיל גוו ויכף כאגמון ראשו מפני הדר גאון האדון—וכעוף התעופף חלומו.

ידידי! הפעם בראותי את הקידות וההשתחויות של האיש הזה אשר לפני רגע היה אמיץ הלב בגבורים ויקשה ערפו לפרוק מעליו כל עול אדונים קשה, הפעם כמעט סבותי את לבי ליאש מן…

אולם הלא ידעתיך ידידי, גם את הגות לבך אקרא הפעם כי תאוה לשמוע מפי דברי החלומות אשר חלמתי אנכי לנפשי. ואנכי אמנם אקרא באזניך בקול גדול: לא! לא! את כל אשר חזיתי אספרה, רק לא את חזיונותי אני כל עוד חזיונותי המה. הלא תדע כי כל עוד חזיונותי המה, עוד משחקת התקוה לפני כי עוד אחת מעט והיה יהיו למעשים ומפעלים, ילבשו עור גידים ועצמות ויחיו לפני. ועד העת ההיא חכה כאשר אחכה גם אני

ידידך….

.NB בכל זאת לבל אשיב פניך ריקם התעשתתי להראות לך את אחד המגדלים אשר בניתי לי, את המגדל הגדול אשר עליו יחרד לבבי פן יהי גם הוא פורח באויר—את מכתבי אשר לפניך.

הנ"ל.

––––––––––––––––

ה.

— כ"ד אלול.

ידידי! לא ידעתי אם תכירני כהיום הזה. הרי אני כזקן ויושב בישיבה. לא כי הדרו לי תמני סרי דרי חיורתא, גם לא כי נעצבתי פתאום אל לבי ורוחי כהה. הן התבל וכל מחמדיה משחקים לפני ברוב הדרם ויפים: לעיני ירוץ כל היקום וישביעני נעימות. אל כל משמע אזני רננה וצלצלי תרועה, ואל כל מראה עיני תקוה וגיל ושובע שמחות, כי עצמותי מלאו עלומים, ורוחי חדשה בקרבי ולנגה ברק החיים ותענוגיהם תחלופנה על פני תמונות נחפות בירקרק חרוץ; ובכל זאת כמעט נהפכתי לאיש אחר. לשחוק אמרתי מהולל, ודברים רבים אשר הסתוללתי בם לפני ונהגתי בהם קלות ראש מביט ודן אנכי עליהם עתה בכובד ראש כזקן ויושב בישיבה. הבה ואעביר לפניך מעט מן הדברים ההמה אחד אחד ואעשה בם משפטי ודיני.

א) א“ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן דחזייה להקב”ה דקא נטה בתר איוב אמר דלמא ח"ו מנשיא ליה לרחמנותיה דאברהם. ופנינה… דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא ואתא שטן ונשקיה אכרעיה (ב“ב ט”ז:)

לפנים עבר שחוק על שפתי בראותי את השטן רע המעללים וסמל תכנית הרשעה, המסית את האל הטוב והמטיב באיש תם וישר וירא אלהים לבלעו חנם: בראותי אותו מהפך פתאום עורו בעור כבש תמים, כופף ראשו כאגמון ומנשק כפות רגלי רב אחא בר יעקב על כי הפך בזכותו וידרוש עליו כי לשם שמים נתכוון. אי שמים! הגם השטן העושה כל תועבה לעיני השמש ידע תודה, יִתַמֵם וילבש אדרת קודש למען הצטדק?

והיום אחרי התבונני בדברי ימי הבונים ראיתי ונוכחתי, כי אמנם גם כל בכור שטן אשר הכין לתמימים במת מטבח ברחובות קריה, גם הוא היה נכון בכל עת לנשק כפות רגלי האיש אשר קרא עליו בראש הומיות כי לשם שמים נתכוון…

ב) כתוב “בספר יראים” כי כאשר יובל בן תמותה לקברות, כמעט תאטר עליו האדמה פיה ובא אליו מלאך הדומה, ויתן בקולו קול פחדים “מה שמך?” דעת לנבון נקל כי המת ברוב מבוכתו ועוצם פחדו ישכח את שמו ולא יזכרהו עוד, והמשחית ימצא תואנה להתנפל עליו ולכלות בו חצי זעמו; אשר על כן חקרו החכמים יודעי ח"ן ומצאו עצה נאמנה להציל את האדם “מחבוט הקבר”; והוא—כי האדם בכלותו תפלתו יקרא וישנה וישלש יום יום כתוב אחד מכתבי הקודש הרומז על שמו, ואז יהי לבו נכון בטוח כי יעמוד זכרונו בו ויזכור את שמו אף אחרי מותו.

לפנים חמדתי לצון לי ואתחכם לשאול: אם את שמו ישכח המת הלא ישכח גם את “הכתוב”? אף (אודה ולא אבוש) מקטני אמנה הייתי ולבי הסיתני בשפק אם יש חבוט הקבר בעולם, אם באמת יבא המלאך על כל נפשות מת בשבטים, לעשות בם שפטים. והיום מאמין אנכי באמונה שלמה “בחבוט הקבר” וגם בכח הסגולה הנפלאה מקריאת “הכתוב!” — הנה נקראתי היום לבוא אל החברה “קדימה” ושם ראיתי רבים מתלמידי בית שבת תחכמוני מתאספים להמתיק סוד ולהתיעץ על עתידות עמנו הבזוי והשסוי בגוים, ראיתי את בני הנעורים המלאים חכמה ודעת ונפשם גחלים תלהט באהבתם לעמם, שמעתי את מדברותיהם החוצבים להבות אש קודש על תעודת ישראל ותקותו בלאומים, שמעתי כי כלם יחרו יחזיקו להשמיע במרום קולם לקרוא פה אחד: יהודים אנחנו, יהודים לאומיים, בנים נאמנים לעמם ולוחמים בעד כמוד ארצו אשר בזאו זרים; שמעתי— ויבא זכר ההגדה הזרה לפני ואור שבעתים נגה לי: הן אלה הלאומיים, אלה המקנאים כיום הזה קנאת היהדות כבר במתים נחשבו לבית ישראל, כבר השתבחו בעיר כי הואילו הלוך בדרכי כל עמי הארץ ואת דתי היהודים אינם עושים ואין להם חלק ונחלה בתהלוכות עם אלהי יעקב; כבר נאצו את כל קדשי בני ישראל, רבי תורתנו כמו זר נחשבו למו, את חקי דתנו הקדושה השליכו אחרי גום ויתכחשו לצור מחצבתם ויתנכרו להיהדות, אבדו עצמם לדעת ויהיו דראון ובשת לעמם. אז בא אליהם מלאך הדומה החדש, הוא האנטיסימיטיזם, בשבט אפו ומטה זעמו, ויתן עליהם בקולו: “מה שמכם?” והמה ברוב מבוכתם יעצו בשת לנפשם, זה קרא בקול “אשכנזי אנכי” ורעהו ענה אחריו “פולני אנכי” ובא השלישי ויאמר בגאוה וגאון “טשעכי אנכי”. עתה התגולל מלאך הדומה לנקום את נקמתו מהם, הוא קרא את גבוריו לאפו, את שאֶנערער ואת פאטאי ואת פֿורענקראנץ ואת כל השדים והשעירים הסרים למשמעתו ומיחלים לפקודתו ויחדו הערימו סוד על אלה הבוגדים בעמם ונותנים את חיתם לממיתים, קראו עליהם מועד לשבור מטה גאותם וזדון לבבם ויגרשום מהסתפח בחברתם וימלאו פניהם בוז וקלון ויפליאו את מכותיהם עד כי בא זכר שמותם לפניהם, זכר צור ילדם, זכר כל מחמדיהם ושארית נחלתם מימי קדם ויקיצו לחיים, ולדעת כי עד עתה נתעו בשוא וירדפו קדים וירעו רוח על כן שוא ומדוחים היתה תמורתם. ובכן שבו הבנים אל אבותם, אל עמם ואל אלהיהם.

ואלם לא אכחד כי לבי יהגה אימה פן לא יעמוד טעמם בם בהמיר העת הרעה ולא לעולם יהיה חוסן אהבתם לעמם, פן עוד אחת מעט בהניח ה' רגע לישראל מעצבם ומרגזם בארצות גלותם, ישובו על עקב בשתם וייטיבו דרכם לבקש אהבת אנשי חסדם, יביאו את יהדותם וחיי רוחם קרבן להם וישובו לשכוח את שמם…

חלילה לי מנגוע בכבוד בני הנעורים האלה אשר עליהם תקות כל עם ועם ואליהם נשא גם אנחנו את נפשנו; הנני מחושבי שמם וממכבדיהם על כל כבוד, בדעתי כי עתה תמים לבם עם עמם ובכבודו יתימרו. ואף גם זאת ידעתי כי אנשים אשר בשם הדעת ידגולו והחכמה מעוזם וצור משגבם לא על נקלה ימירו את כבודם ואת דעותיהם. אבל כבודם במקומו מונח ופשע שפתי ישאו אם לבי ערום נגדם ולא בסתר אגיד כי עוד יחסר השמן לאור אשם ודעם לא ממקור קדוש יהלוך ולא על יובל ישלח שרשיו. ובכן עצתי אמונה להם לאחוז בסגולת החכמים יודעי ח"ן לקרוא ולשנות ולשלש בכל יום ויום את הכתוב— בספר תורת אלהים. רצוני לאמר, כי בהתאספם יחד יום יום ימעטו במליצות ריקות ושדופות קדים וילמדו כתבי הקודש וספרות ישראל, שפת עבר ודקדוקה למען יבינו אמרי אל על בורים, וידעו כי יש ספרות לישראל, ספרות עתיקה וגם חדשה אשר בה נתפאר, והיא כל משוש רוחנו וגאון עוזנו; למען ידעו ויבינו את דברי התורה הזאת אשר היתה למורשה לקהלת יעקב; למען ישמעו שפת נביא אל ונאומי חוזי יה אשר ממי יהודה יצאו לחזות מחזות שדי לכל שוכני תבל ולהאיר במראות אלהים לכל הגויים סביבותינו, ולמען יקראו בשום שכל גם את הספרות החדשה ויראו ויוכחו כי לא חדל ישראל מהיות עם ככל העמים, כי עד היום הזה יחליפו סופרי עמנו כח לברוא חדשות ונצורות, לשיר בשירים ולספר ספורים לפי רוח ספרות כל השפות החיות המתהלכות בתבל, כי שפתנו אתנו, ללשוננו נגביר וכחנו חדש עמנו לחיות ככל העמים—לוא רק נתנו אותנו שכנינו הטובים לחיות.

אמנם לא נכחד ממנו כי אספת ספרים אחדים וכתבי עתים עברים להחברה הזאת ובשם בית עקד ספרים יכנוה. אבל מה יתנו ומה יוסיפו לנו ולהם הספרים וכתבי העתים העברים אם מעטים ביניהם המבינים שפת עבר, אם מעטים ביניהם בני עליה אשר טרם הקיאו את החמאה של תורה שלקקו בלשונם מעל קערות מלמדיהם בשחר טל ילדותם? הן גם המעטים מן המעטים האלה לא ישימו עין על הספרים הכתובים עברית ורק לעתים רחוקות יעיפו עינם על התורה המונחת כקרן זוית ויניעו אחריה במו ראשם, בדעתם כי הרבים בכל חבריהם לא ידעו גם קרוא עברית ועוד כיום הזה לא באה אף התאוה בלבם לבוא בסוד האלפא־ביתא העברי ולמצוא את חידתו.

הגר נא איפוא, ידידי! האם לא טובה סגולת החכמים יודעי ח"ן בעיניך? אמנם לולא יראתי פן תתנני למקנא הולך חשכים, כי עתה גליתי את אזנך כי לפי עניות דעתי טוב היה לאנשי החברה הזאת לוא קראו וישנו וישלשו את הכתוב בכלותם — את תפלתם. יש את נפשי להגיד, כי אני הצעיר באלפי יהודה נדרשתי ללא שאלוני נמצאתי ללא בקשו עצה מפי, גם לא ארהיב בנפשי עוז ליעץ עצות, כי אם לאמר כי נעים היה לי לראות את תלמידי בית שבת תחכמוני בלכתם לכל המעט ביום שבת ומועד בית ה' לשמוע אל הרנה ואל התפלה. הלא תבין לרעי כי נעים היה לי לראות את אלה הלאומיים אנשי המעלה אשר בהם חשק לבי לאהבה אותם, כי נעים היה לי לראותם לא רק בתור אנשי רוח, כי אם גם בתור אנשי מעשה, בתור אנשים השומרים למצער את החקים העקרים בחקי הדת. הן לא על הרעיון לבדו יחיה היהודי, ובעלי מחשבות מבלי כל מעשה המה בעיני כהני נשמתין דאלזלין ערטילאין…

התראה ידידי כי מגמגם אנכי בלשוני? הן לא מטיף ומוכיח אני כי אם — יושב ודן בזקן ויושב בישיבה.

ג) הנה “הימים הנוראים” ממשמשים ובאים. גם הדגה אשר בים תחרד לקראת באם. פלצות ושמה תאחז את כל איש מישראל הירא והחרד לדבר האלהים, שנתו תדד מעיניו, ישכים קום, יעיר שחר, ירבה תפלה, יעורר קנים הגה והי גם יענה בצום נפשו.

לפנים — אמנם לא צחקתי בקרבי בימים האלה, אף אם ראיתי דרכי אחינו בארצות פולין ורוסיא כי שונים המה, כי ינערו כנפי מעילם אל חוף הנהר “להשליך במצולות ים כל חטאתם” גם ירבו להג ותעתועים, ישנו את טעמם ויתהוללו בידם כאנשים אובדי עצות ואין ברוחם נכונה; לא צחקתי בקרבי, כי אמרתי אל לבי: שחוק מה זה עושה? ילך כל איש בדרכו הישר בעיניו, ידרוש אל האלהים בבכי ובזעקה או בצקון לחש ובלבד שיכון לבו לשמים וינחם על הרעה אשר עשה עד עתה וילמד היטב. לא צחקתי בקרבי בימים האלה, אבל גם מורך ופחד לא באו בלבבי מפני אימת הדין. הלא זאת השיבותי אל לבי: לוא נקבצו באו כיום הזה כל העמים הנאורים והלאומים ללשונותם ולארצותם ועם ישראל בתוכם ועמדו מערכה לקראת מערכה לפני כס שופט רמים אשר חנף לפניו לא יבא ועם לפני עם לא יכיר, כי אז אף אם בני ישראל לא יגישו עצומותיהם, אף אם כלם כאלמים לא יפתחו פיהם רק כי השופט ימנה מספר — לפי מכסת נפשות כל עם ועם — להחוטאים והפושעים, לגנבים ושודדי יער, אנשי בוגדות ורועי זונות, מפירי ברית וחומסי משפט, מרצחי נפש ואוכלי יגיע זרים, מוצצי דמי נקיים וטוחני פני עניים; ולוא גם שקול ישקלו חטאיהם ופשעיהם במאזנים ישאו יחד, כי עתה סמוך לבי בטוח כי לא יכבדו פשעי עם בני ישראל מחטאות העמים שכניהם. גם לולא יראתי פן יחסדני שומע כי אשא פנים לעמי ומשפט אטה, כי עתה הגדתי את אשר בלבי כי צדיקים אנחנו מכל הגוים האלה, ובכן מאימת הדין לא נחרד ופחדו לא יפול עלינו.

והיום — גם אנכי לובש חרדות, גם לבבי ינע כנוע הקנה מפני רוח סערה עת “הימים הנוראים” ממשמשים ובאים, בדעתי כי השטן מרקד בינינו. ומה בצע כי נתם דרכינו אם כבגד עדים כל צדקותינו, ואם איש אחד יחטא ואשם, השטן עומד על ימיננו להשטין ולאמר כי כלנו חטאים.

היום עמדו שני אנשים עברים רעים וחטאים למשפט לפני האזרחים הנשבעים על אשר לקחו בצע כסף לתתו שוחד להרופאים ושרי הצבא המבקרים את העוברים על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה אם יצלחו לצאת בצבא. שנים רבות שלחו האנשים האלה בעולתה ידיהם ורבים הוציאו לחפשי גם רבים השיבו מעבודת הצבא, ועתה נחרו בהם אחדים וימסרו דינם לבית המשפט ופרי מעלליהם הרעים יאכלו שנים רבות בבית הכלא וישבעו עד כי יהי לזרא מאפס.

הנה ספרתי באזניך את כל הדברים האלה כמו שהם מבלי כל כחל וכל שרק וכל פרכוס. אולם גם זאת לדעת כי כל אלה האבות והבנים אשר משכו את ידם מעבודת הצבא וגם אלה המבקרים אשר יאָמר עליהם כי המה לא נערו כפם מתמוך בשוחד — כלם לא מבני ישראל המה, כלם אזרחי ארצנו המתהללים בפיהם כל היום כי יאהבו את מולדתם מכל אהבה, ומאלה גם הנלחמים בעד כבודה ושופכים את דמם על שדה קטל. ואף מבלעדי זאת הנה האדונים מאַרקברייטער ונידא המליצים הראשונים במעלה ונודעים לשם בארצנו, הנה המה הגידו גלוי באזני כל האזרחים הנשבעים ובאזני כל הנאספים לשמוע תוצאות דבר המשפט, כי על דעתם לא יגדל עון הפושעים ולא עון האבות הנותנים שוחד בעד בניהם לקרוא להם דרור מעבודת הצבא אשר בה יבלו מבחר שנותיהם בעמל לא להם וימי עלומיהם ביגיעת בשר ורוח מבלי אשר יוכלו לבנות למו בית ולדאוג לנפשם. המליצים העבירו את חקי עבודת הצבא בארצנו תחת שבט בקרת חדה ונמרצה להצדיק את הבוגדים.

ועתה צא וחשוב ידידי, הנה לפנינו רבים הבוגדים בעמם בארצם ובממלכתם וביניהם גם שני יהודים. ולוא היה הדבר להפך לוא היו כל אלה המושכים את ידם מעבודת הצבא ולוקחים שוחד והממליצים בעד הפושעים, לוא היו כל אלה מבני ישראל והסרסורים השנים מבני העמים כי עתה הרעישו עלינו צוררינו שמים וארץ, כי אז שמו אל חכם שופר ויקראו בקול גדול כי היהודים “צוענים” המה אשר כל ארץ מולדת אין להם וכספחת המה להארץ אשר המה יושבים בתוכה, כי אז היתה חרב פפיות ביד בשנאינו להכות יעקב חרם ולתת ישראל למשסה. אבל עתה אחרי אשר הדבר הוא כמו שהוא, הנה גם עתה מרעישים עלינו צוררינו שמים וארץ, ומשימים אל חכם שופר וקוראים בקול גדול כי היהודים צוענים המה בלי כל אהבת ארץ מולדת וכספחת המה לארצות מגוריהם, ומסיתים בנו את המון הריקים ופוחזים לעשות אתנו כלה, והמה מביאים שני עדים נאמנים את הפושעים השנים, כי כל היהודים בוגדים המה בארצם ובממלכתם, — וכל זאת יען מה? רק יען כי השטן מרקד בינינו! ואיככה לא נלבש חרדות, ולא ינע לבבנו כנוע הקנה מפני רוח סערה עת “הימים הנוראים” ימי המשפט והחשבון ממשמשים ובאים? ואיכה לא נתעורר בימים נוראים כאלה להלחם יחד כאיש אחד חברים עם השטן.

אמנם לא כל חזיון־תוגה ילוה גם מחזה קטן מעורר שחוק, והוא גם הוא לא חסר לנו היום; בצאתנו מבית המשפט יצא גם הפראָפעסאָר פיעגעל אחד הצוררים בני שם, מהנבחרים בבית המחוקקים אשר לממלכתנו. כדרכו תמיד מצא עתה תואנה לחרף את מערכות ישראל באזני רעהו ההולך אתו. והנה אשה צעירה לימים מבנות ישראל אשר שמעה את דבריו התרגזה ותקרא לפניו: נבל אתה ונבלה תדבר! גם איש אחד וצוויללינגער שמו הגיד גלוי כי חרפה היא לנבחרי בית המחוקקים בארץ אוסטריא אם איש כזה בחברתם הוא נמנה. עד ארגיעה התאספו אנשים רבים ורבם מבני ישראל, ויחרד פיעגעל גבור החיל כעלה נדף ויקרא לעזרה מבלי אשר שלח איש יד בו. כל הנאספים שחקו על משבתו והוא מהר לנוס משדה המערכה — ללכת אל בית הספר ולהורות את תורתו מעל הקתדרא…

גם הפעם גלה ממני שחוק ורגז בא בלבי על דברת בני אדם המעותים צדק ומעותים משפט וכל הישרה יעקשו, ואירא לנפשי פן מרגז לב ומרוב שיחי וכעסי אעות משפטי ודיני גם אני ובמשפט ימעל פי, וכבודי — כבוד זקן הדן ויושב בישיבה — בקלון אמיר; על כן אמרי אשים הפעם קנצי למלין עד אשר תתישב דעתי עלי ואוכל להיות מתון בדין. ועד כה היה ברוך מאת ידידך….

ו.

— ח' תשרי התרמ"ז.

ידידי! הפעם באחזי את עטי לערוך אליך מכתב עלתה “איבעיה” מוזרה על רוחי, איבעיא גדולה וחזקה מפרקת הרים ומשברת סלעים. הלא היא: “מכתב שכלו פטוטי מלין חייב בהקדמה או לא?” ואם תאמר חייב מה אקדים ובמה אפתח שפתי? אם בהתנצלות כי צעיר אנכי באלפי יהודה, רמה ותולעה, אסקופה הנדרסת. עפר ואפר, מתחכך בכותל חכמים, ומנקר באשפה, ומתוך התנצלותי אבוא לידי התרוממותי ופטטיא דאורייתא, כמעשה המחברים לפנים בישראל, או כי מראשית כזאת אגיד: “התקבצו חכמים ועמדו על עמדכם (עקב בצד גודל כאנשי הצבא!) לכו נא הגבורים בתורה בכלי מלחמה אשר בידכם (חייקיל ופייטיל וזרח, אלה הגבורים אשר מעולם אנשי השם בגבנוניהם הבולטים אחור וקדם, בטחוריהם ובעפוליהם) ובואו אלי! טוב טעם ודעת אלמדכם (מובן מענינו: (תכסיסי מלחמה); בנה בניתי ארמון ומבצר לכם (טראָיאַ או ביתר, סעבאסטאָפעל או פלעוונא) אני יעקב (זבדי) בן אבא מארי יצחק (עזריאל) בניתיהו, (כאילו נאמר: אני אלכסנדר בן פהליפ מלך מוקדון) על יסודי הש”ס וראשונים יסדתיהו, בבקיאות יקרות מזהב ומפנינים טחתיהו (טיח חדש לא שערוהו אמני מצרים וחכמי חרשים גם לא בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ולא אהליאב בין אחיסמך למטה דן) בסברות מזוקקות שבעתים מזוקק זקקתיהו (sic). (לשון הקדמת ספר שו“ת דברי יעקב מאת יעקב שור הרב דק”ק דארנא והסביבות בעהמ“ח ספר מאיר עיני חכמים, שנת אמרת ה' לפ”ק, קאלאמיא).

אולם האם כל המחברים בישראל נמלכים בקוראיהם ושואלים את פיהם ונוטלים מהם רשות לכתוב לספריהם הקדמה? זכין לאדם שלא בפניו, ואם גם יצעק הקורא ככרוכיא שקילא טיבותך ושדיא אחיזדא אין שומעין לו. וכן לא יהי לך שומע גם מאתי, את אשר ישים העט בפי אותו אשמור לדבר באזניך ואתה אם תאבה ואם תמאן הסכת ושמע. הלא צויתיך: עשה אזנך כאפרכסת ושמע את — הקדמתי.

ישמח המפלפל ותגל “הבהמה המקשה לילד” כי אלהים ראה בעניו וישלח לו עזרו מקדש להושיעהו ממצוקותיו. בכתבי ידי אביו זקנו המנוח ז“ל מצא “תירוץ מספיק” על אחת מקושיות “שער המלך” אשר כל הגאונים נלאו למצוא פתחה. ובכן הנכד כביכול רואה את המציאה ונופל עליה בפישוט ידים ורגלים, רואה אותה ערום ועריה עזובה שכולה וגלמודה והוא ברוב רחמיו וחסדיו יפרוש כנפו עליה, יעדה אותה עדי וילבישה שש ומשי ורקמה: “רמב”ם נפלא בהלכות מלכים” עטרת תפארת בראשה ו“תוספות נעלמות במסכת זבחים” עגילים על אזניה, על מצחה יציץ נזר “שב שמעתתא”, שפתיה “שפתי כהן”, בפיה “פרי מגדים ושושנת העמקים”, צוארה נאוה “בטורי זהב ונקודות הכסף”, על לבה תולה “שלטי הגבורים”, “קצות החושן, ואורים ותומים”, בידה הימנית “שרביט הזהב”, ובידה השמאלית “כפתור ופרח” ו“משנה למלך” נצב לימינה. הנה כי כן תעדה המציאה כליה ככלה נאה וחסודה ונכד בכבודו ובעצמו, הוא ולא מלאך הוא ולא שרף הוא ולא אחר, מרכיב לה אכתפיה ומרקד עמה על הבימה. אף מלאכי צבאות ירודון ידודון על ידו וכל בני עלאין יתרועעו אף ישירו, יטיילו חינגא אתכתכא דדהב פיזא בהראותו הוא נפלאות לעיני כל רואיו, עוקר הרים וטוחנן זה בזה ומעייל פילא בקופא דמחטא ונוקב ויורד עד התהום ב“ים של שלמה” ומעלה — אם מרגניתא או חספא ועץ רקבון מבריק אחת היא לו, כי למרבה שמחתו אין קץ.

וכשמחה הזאת שמח לבי היום ויגל כבודי גם אני. ויען כי לא טוב היות האדם לבדו שמח וטוב לב ואין איש אתו, אמרתי אספרה באזניך וגם לבך ארנין. ובכן שמע נא ידידי: הלא ידעת כי כבר הציקתני רוחי לגדל מחלפות שער ראשי ולכהן פאר במקדש שפת עבר, וגם כבר עלה על לבי להגיד מראש לא בסתר לכל העם הממלאים פיהם תהלתי ונותנים גודל לי וכבוד לשמי, כי “לא למעני אשיש על התחלה אשר יפזרו לי מלא חפנים כי אם ככהן נאמן לאלהיו יחשוב כל כבוד וכל פאר הנתן לו לכבוד אלהים, בדעתו כי לא אותו כי את אלהיו יכבדו מכבדיו, כן אחשוב גם אני כל תהלה לא לנפשי, כי אם לשפת עבר אשר במקדשה אכהן, לה עבדתי ולה אעבוד כי לה הקדשתי חיי וכחי ועתותי ופעולתי”. (לשון אחד הסופרים) ואחרי אשר רחש לבבי הגיון רם ונעלה כזה החלה נפשי ללהט גחלים ולהבעיר מוקדי עולם בכל קרבי וכליותי. אש תמיד תוקד בי לא תכבה עד אם אנחל כבוד סופרים עברים. כי על כן ישבתי זה ימים רבים על המשבר, וצירי הסופרים כבר אחזוני: בהגיגי חם לבי בקרבי, ראשי עלי סחרחר, מרום מצחי נטפו אגלי זעה ומעיני כדורי אש התמלטו. כללו של דבר, כל החבלים באו עלי עד כי נהפכו פני לירקון ולבי היה כלב אשה מצרה. אולם, הה לשבר! קסתי התקשתה בלדתה, ואז באו בלבבי מורך ופחד אם לא הריתי חשש ואלך קש, אם לא הריתי הבל ואלד רוח, אם לא — תחולנה הגבעות ותלדנה עכבר.

ידידי! הנני רואה את השחוק והלעג המרחף על שפתיך כי לא תכנת את רוחי ולא נסית באלה; אבל לוא יש נפשך תחת נפשי אניעה עליך במו ראשי ומפתח שפתי תנחומים. הן כל עצמותי רחפו בעלות הרעיון הנורא על רוחי כי כל עמלי יעלה בתהו. כהמר על הבכור, כאשה מבכה את הוד פניה כי נהפך למשחית, כן הקיפה יללתי כל קירות חדרי הצר על כבודי ונזר תפארתי כי גלו ממני.

אולם בכל זאת לא אבד נצחי ולא נוחלה תוחלתי, הן באלהים שמתי כסלי ומבטחי, באלהים הרועה אותי מעודי, באלהים הנותן לשכוי בינה, באלהים העונד עטרות כבוד וכלילי פאר לכל הכסילים והבוערים בעם! בו בטח לבי והוא אך הוא היה בעוזרי. הוא שלח אלי את המלאך הגואל את כבודי מתחפש בלבוש איש כמונו כלנו היום… אך לא! לא האיש היה המלאך כי אם האשה הזקנה ההולכת עמו. וכך היה מעשה:

אנכי יושב אל השלחן וקסת הסופר בימיני. פני מפיקים זועה ופחד גם מחלפות שער ראשי פרועות וברגע ההוא נסבה הדלת על צירה ואיש לבוש בגדי חמודות עבר את מפתן הבית ואת הדלת טרם סגר אחריו. האיש הזה עמד רגעים אחדים משמים ומתבונן בי מכף רגלי ועד קדקדי.

— מה שאלתך ומה בקשתך אדוני ובמה אקדם פניך? — שאלתיו ברגזה.

— בלי כל ספק נטיתי מן הדרך ואדוני תסלח לי כי הפרעתיך מעבודתך.

ויסב את פניו אל הדלת לשוב על עקבו.

— אבל מדוע תסוג אחור, אדוני? אמור נא את מי תבקש, אולי אוכל הגד לך.

— סופר עברי אנכי מבקש, כי דבר נחוץ לי אליו.

— אם כן מצאת אדון נכבד, את אשר בקשת, כי כהן אנכי במקדש השפה העבריה — מהרתי לענות אותו בשמחה גלויה.

— הלא כבר מלתי אמורה כי לא לכהן כי אם לסופר הכינותי דרכי, ומדוע תהתל בי אדוני כהתל בנער לא בינות?

עוד הפעם הפנה שכמו ללכת לדרכו ולבי פחד ורחב.

— אבל הלא תדע הלא תבין אדון נכבד — שמתי אליו דברתי בגאה וגאון — כי כהן במקדש השפה וסופר עברי אחד הוא. אנכי רק דרך מליצה בחרתי. זו כחי להשפה העבריה אשר במקדשה אכהן פאר, ובכן הגד נא אדון נכבד מה שאלתך ומה בקשתך ואנכי עבדך סר לשמעתך.

— אם כסופר ככהן ואנכי לא ידעתי. סלח נא לי אדוני כי לא מליץ עברי אנכי. מנעורי ועד היום הזה לא באתי בסודם ואל דרכי הנואמים נאם ומגביהים עוף כבני רשף על שמי המליצה לא למדתי. כי על כן נצפנו ממני גם העתים ולא ידעתי כי אע"פ שחרב בית מקדשינו ואין לנו לא כהנים בעבודתם ולא לוים בשירם ובזמרים הגה עתה בנתה לה השפה מקדש וכהנים עולים לדוכן ולוקחים הזרוע והלחיים והקיבה…

ויהי עד כה וכה והאיש נגש וקרב אל השלחן וגם אשה גבהת קומה באה אחריו הביתה ותסגור הדלת אחריה.

— השמך זבדי? — שאלני האיש במאור פנים.

— כן, כן, זה שמי וזה זכרי לפעמים בין הסופרים העברים — מהרתי ענות אותו בגאון לבב.

ברגע ההוא צעדה האשה עשר צעדים לפנים ותעמוד ממולי. צעיף עב כסה את פניה, אבל מבעד להצעיף נראה כי לא צעירה היא לימים והיא מבטת בי בעינים חודרות.

— האיש ההולך עמי — פתחה את שפתיה אתי — הוא רק המליץ בינותינו כי לא אשת דברים אנכי. קשי יומי הממני ואני אשה עצובת לב וקשת רוח. אלוף נעורי עזבני לאנחות וגם בני יצאוני, נפזרו לכל רוח ולא ידעתי אנא הם באים. הה! שדי המר לי מאד…

מנפיה נעתקו מלים והיא מר תתיפח ותמרר בבכי. המטפחת הלבנה כשלג אשר שמה על עיניה בדמעה תתמוגג. נחומי נכמרו עליה ומעי המו לה.

— שבי נא אשה כבודה ועדינה על הכסא והרגעי. וגם אתה, אדון נכבד, שב לימיני. בכל לבבי הנני להיות לעזר להאמללה בכל אשר לאל ידי.

— האם נסתם כל חזון מאישך ולא תדעי מקומו איה? — שאלתי הפעם את האשה בראותי כי רוח לה כמעט.

— אמנם את עקבות אישי כבר מצאתי — ענתה באנחת שברון מתנים—כי מו"ל “המליץ” הואיל בטובו לפתוח שעריו גם “לתקנת עגונה” אשר שלחתי אליו ועל ידיו בא אלי דבר מאת בעלי כי שוב ישוב אלי וירחמני בעוד ימים אחדים. אבל לא רק על בעלי כי אם גם על בני נפשי תאבל. כן באה השמועה באזני כי גלו ונתפזרו אל כל רוח, כי נושאים הם עמל ומכאובים בארצות נדודיהם, כי על כל מדרך כף רגלם יסובו עליהם צורריהם ומנדיהם לדוש את בשרם כהדוש מתבן במו מדמנה, להכרית אכל מפיהם ולהציגם ככלי ריק, כן באה אלי השמועה כי בכל המקומות אשר יבאו שם לא יתנו מנוח לכף רגלם וכמעט יאחזו באחת הארצות ויאמרו לנפשם: “זאת המנוחה וזאת המרגעה, פה אשב כי אויתיה”, והנה עד ארגיעה כל אויביהם יחד עליהם יתמלאון, יריעו עלימו כעל אנשי און ומרמה ויגרשום מן גו. שמעתי ותרגז בטני ותזנח משלום נפשי ושנתי נגזלה ואדור נדר אם אשקוט ואם אנוח עד אשר אשיב את הבנים אלי, אל הורתם הנושאת עינה ונפשה אליהם ולכל בהם חיי רוחה…

הנה עתה — הוסיפה אחרי רגעים אחדים בקול בוכים — באתי אליך סופר נכבד בשאלתי ובקשתי לכתוב בשמי מודעה “בהמליץ” ובראשה באותיות גדולת “את בני אנכי מבקשת”. והודעת לבני כי לא אשה עניה אנכי, כי נחלת שפרה לי וחבלי נפל בנעימים, כי לי שדי תרומות ועמקים עוטפים בך, כרמי חמד וזיתי הוד, עצי פרי הדר וכפות תמרים, גנות ויערים, כי חלקת אדמתי שמנה וטובה. כגן עדן הארץ, כל עובד אותה ישבע לחם. משפעה יינק חלב ודבש ובצלה יחסה ומח עצמותיו ישקד, לא יחסר כל טוב וכל דשן… אמנם גם את זאת לא תכחיד תחת לשונך כי עתה כל קניני ורכושי נפלו בידי זרים ובכן עליהם לפדותם במחיר מיד בעליהם. אבל האדונים האלה טובי לבב המה וגם יצוו עליהם את הברכה אם יראו כי ברכה בם ומעמל כפיהם יראו ישבעו.

— היטבת אשר דברת אשה כבודה ועדינה — השיבותי אמרים לה — טובה עצתך וגם אנכי אמהר כרגע להודיעם כאשר צוית. אבל מה שמך כי ישאלוני, מה אומר אליהם?

האשה לא ענתה על שאלתי, ולתמהון לבבי הורידה את צעיפה על כל פניה ותתעלף ותאלם דומיה.

— לי עצה והושיה! — פתח האיש את פיהו ויאמר — האשה היושבת עמנו נחפזת ללכת לדרכה כי דבר נחוץ לה, ואנכי אותר פה ואספר לך את כל תולדותיה ומקרי חייה, למען תספר אתה באזני בניה ובני בניה; והמה בדעתם את תולדות משפחתם יכירו וידעו מי היא האשה הדוברת אליהם אף אם תסתיר את שמה.

את האמת אגיד כי לדבריו אלה גדלה ועצמה תשוקתי עוד יותר לדעת את שם האשה המסתתרת. ובכל זאת ששתי כעל כל הון לעצת האיש. הלא עתה תקום מחשבת לבי, עתה ארומם עתה אנשא ואנחל כבוד סופרים כנפשי שבעי; כותב תולדות אהיה וגם אתאמץ להוסיף עליהם לוית חן שפתים, “ארכב על כרוב המליצה ואדא על כנפי רוח השיר, לשמים אעלה שיאי ואל במתי החכמה אגיע, אפתח ואשדד אדמת שדמות התבונה, אטבול קצה המטה בהלך דבש הדעת ואכין מטעמי ההשכלה לשים קטורה באף הקוראים היקרים והנכבדים, האהובים והנחמדים כיד השפה אשר במקדשה אכהן פאר”. (טנא המליצה.)

בזה הרגע עזבה האשה את ביתי והאיש התעתד לספר לי את תולדותיה ותולדות תולדותיה; וכראותי כי עיף האיש ויגע ואומר אליו: חכה נא אדוני ואביאה סף חמים וסעדה לבך אחר תספר.

ואקום להחם את המכונה, ולפחת באש פחם — ובזה כלתה ההקדמה וכלה הפעם גם מכתבי אליך ידידי, כי טרוד אני כעת לשפות הסיר ולהחם החמים, ובמכתבי הבא אודיעך ואערכה לעיניך את תולדות האשה הנפלאה ההיא מהחל ועד כלה, ככל אשר ישית לפני האיש המספר; דבר אחד מדבריו לא אפיל ארצה.

-————-

ז.

— ה' תשרי ה' תרמ"ז.

המכונה עומדת על השלחן ומתיפחת ומצפצפת כסוס עגור. הכוסות כבר נתמלאו ותהי ראשית מחשבתי לכנות את האשה בשם.

— טוב הדבר — הופיע האורח על עצתי — נקראנה בשם חנה, ובכן אספר תולדות חנה בת אלקנה.

א.

איש היה בארץ הקדם אלקנה שמו, והיה האיש ההוא כבד במקנה בכסף ובזהב ועבודה רבה מאד. אסמיו מלאו שבע ויקביו תירוש יפרוצו, ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם. ותולד לו בת אחת ויקרא את שמה חנה כי נתן אלהים את חנה בעיניו. ותהי אצלו טובה מעשרה בנים שעשועים יום יום. ויהי כי הקיפו לחנה שבע עשרה שנה ותיף בגדלה בארך מקלעות שער ראשה, כי היו קוצותיה תלתלים שחורות כעורב. ויצא לה שם בהדרה כי היא כלילת יופי משוש כל רואיה. מרום מצחה לוח שיש וגבות עיניה האריכו למעניתם. עפעפיה עפעפי שחר כברקים ינוצצו מבין מפלשי עבים. חוטמה טוב תואר ויפי מראה ונחירי אפה ספיר גזרתם. לחייה זכו משלג צחו מחלב ושפתותיה אדמו עצם מפנינים. שניה נשקפות כמו חלאים מעשי ידי אמן שכלם מתאימות ושכלה אין בהם. מבנה גוה הוד והדר וכלה מחמדים ושבע נעימות. זאת חנה וזאת בת אלקנה. וירא אלקנה את בתו והנה עתה עת דודים והיא כפורחת בשלו אשכלותיה. רבים משחרי פניה מקרוב ומרחוק יבאו לה בחורי חמד כלם. וחנה היא מסתתרת מעין רואים, כל כבודה בת אלקנה פנימה. והיה חפצה כשמיר חזק מצור וסתר פנים תשים. כל מבקשי קרבתה בושו ממבטם, יחד שבו דחופים אין מוצא חן בעיניה אין גם אחד. כל זר אשר לא ממשפחתה ומבית אביה לא יקרב אליה ודודיה לאחר לא תתן. כי חק הוא לבית אביה דת משפחה לדור דורים. ואלקנה זקן בא בימים ויחדל מכל הונו ורכושו וידאג לבתו יחידתו אשר אהב פן תשב בבתוליה בית אביה כל ימי חייה וגואל אין לה, רע עליו המעשה, כי מה הוה לו בכל עמלו ולמי כל חמדתו הלא לחנה בתו ולזרעה אחריה. ויקרא אלקנה לשמואל עבדו יתמך בו, בחירו רצתה נפשו, הנאמן בכל ביתו ומושל בכל אשר לו ויצוהו לאמר: לך אל ארצי ואל מולדתי ולקחת איש לבתי ממשפחתי ומבית אבי. ויאמר אליו העבד הנה אנכי בא אל בית אביך ואמרתי להם: אדוני אלקנה שלחני אליכם ואמרו לי לא ידענו את אדונך ואת שמע אלקנה לא שמענו בלתי היום. בי אדוני לא איש הבינים אנכי גם מתמול גם משלשום ואם לא יאבה האיש ללכת אחרי וישאל לו אות, מה האות הזה ומה אמר אליו? ויאמר אלקנה אל שמואל: הנה אנכי נותן להם אות את ברית משפחתנו עד עולם, ולא נתחתן בבני בית אחר; את בנותם לא נקח לנו לנשים ואת בנותינו לא נתן להם. ויאמר עוד אלקנה אל שמואל כה תאמר אל בית אבי: אלקנה בן ירוחם בן אליהו בן עזיה בן טוביה שלחני אליכם; זה שמי לעולם וזה זכר אבותינו לדור דור.

ב.

ויקם וילך שמואל אל ארץ הגלעד אל עיר ערוער אשר על שפת נחל ארנון. וימצא את האיש בניהו בן יהוידע ממשפחת אלקנה והנה הוא נושא סבל ורועה בקר חדל אישים וחסר טעם כעיר פרא לא למד. ובניהו בן יהוידע היה לבוש בגדים צואים ושקים בלים ומטולאים, חבל עב חבוש למתניו ורגליו יחפות. ויהיה שמואל כמתעתע, כי לא ידע שית עצות בנפשו ודרכו נסתרה. אם יביא את בניהו ביתה אלקנה וחטא לחנה הנוה והמעונגה כל הימים והביא על נפשו קללה ולא ברכה. ויהי שמואל סר וזעף ויחפש רוחו והנה קרן עור פניו כי אלהים הופיע על עצתו, ויוצא שמואל את בניהו בן יהוידע מארצו וממולדתו ומבית אביו לנחותו הדרך באכה עירה אדונו, וילבישהו מחלצות ויאכילהו מעדנים ויתעהו בישימון לא דרך ולא ישוב עוד אל ביתו ואל משפחתו. כאשר ישא האמן את היונק נשא שמואל את בניהו בחיקו וילמדהו טוב טעם ודעת. לקח טוב נתן לו ויאלפהו ארחות חיים ומוסר השכל, לדעת בינה לעתים צדק ומשפט ומישרים והליכות עולם לו. ויהי כמשלש חדשים בהיותם בדרך ויתגנב שמואל בלאט ויתחבא מפני בניהו עד התמהמהם, ובעבור נסות את חניכו היש את לבבו ישר ולא יסור דברי מורו ומדריכו ימין או שמאל. וישב שמואל אל בניהו והנה הוא שב אל קיאו ועל עקב בשתו וכבודו בקלון המיר, ויקרע שמואל את בגדיו, וימהר שמואל אל אלקנה אדונו ויגד לו את כל אשר קרהו, כי שפתיו ישמרו דעת ועצה יבקש מפיהו. אשרי אדם ימתיק סוד ואת נועצים חכמה. ויצו אלקנה את שמואל לאמר: כתוב את כל הדברים אשר תורה ואשר תלמד לבניהו בן יהוידע בספר, למען יעמדו ימים רבים, ונתת את ספר הגלוי הזה בידו והיה לו למקרא יום יום ולא יוסיף להרע עוד…

— לאט נא לי אדון יקר ונכבד — התחננתי להמספר — כי כבד ממני הדבר לא אוכל כתוב את כל דבריך במליצת הכתובים. גם הן לא לבן עמרם ולא לבן אמוץ אנכי כותב את הדברים האלה. “לא יבינום בן עמרם ובן אמוץ ויבינום בן חייקיל ובן פייטיל” (לשון אבי"כ במאמרו: השפה בכבודה ובעצמה); והלא גם התורה דברה כלשון בני אדם. הגד נא אחת אדון יקר ונכבד: האם לקח בניהו בן יהוידע את חנה בת אלקנה לאשה?

— כן, כן. עצת אלקנה היתה טובה ונאמנה. בניהו למד יום יום היטב ואף אחרי אשר מת עליו מלמדו־להועיל בדרך היתה תורתו נצורה על דל שפתיו, ויבא ביתה אלקנה וימצא חן בעיני חנה בתו ויקחה לו לאשה כדת משה וישראל.

— מזל טוב! מזל טוב לנו ולכל בני ישראל! — קראתי בשמחה גלויה — אם כן נשתנה נא עוד כוס חמין ונטיב לבנו ואחר תוסיף לספר.

— לא, לא—נאנח האורח בשברון מתנים אחרי שתותו את הכוס השנית—לא לעולם חסן הטובה ואם ממשלת האושר לדור דורים. היום ישליו אהלים לאיש, יפקוד נוהו וישבע שמחות והיה ביום מחר ורבה העזובה בקרב ביתו ושממה כמהפכת זרים… בניהו בן יהוידע ראה ימים רבים חיים עם חנה אשתו אשר אהב ויולד בנים ובנות מחמדי בת עין. נפלאה אהבתו לאשתו הנפלאה בנשים ויפליא טובו לה וכל אשר שאלו עיניה לא אצל ממנה. היא ישבה בית ותתענג על כל טוב ותשביע בצחצחות נפשה והוא הכין בחוץ מלאכתו, את שדהו עבד, את כרמו נטע ואת גפנו ותאנתו שמר, את צאנו ובקרו לא נטש ויפרח אשרו כשושנה ויך שרשיו כלבנון. אף את אלקנה חותנו אהב מכל אהבה ולא מנעהו מכל כבוד ומכל יקר. ראשית בכורי אדמתו הביא בטנא לפניו ויכבדהו גם מראשית גז צאנו, מבכורות כבשיו ומחלביהם. אף אחרי הודעו כי ככל בני קדם גם אלקנה חותנו על מקטרתו יתענג ויהי משוש דרכו למלא כל היום את כלי מקטרתו סמים לריח ניחוח לו, גם הפיח גנו למען יזלו בשמיו וישימו קטורה באף הזקן הנכבד, כי על כן שמח לב אלקנה ויגל כבודו על בניו הנאהבים והנעימים כי יעלו כיונק לפניו וכארז בלבנון ישגו… אולם פתאום באו עליהם השוד והשבר ויהפכו עליהם לילה ובלהות. אחד המלכים ממלכי בני קדם ההולכים אחרי שרירות לבם ומתמכרים לעשות כל זמה וכל תועבה וכל נבלה, הוא ראה את חנה היפה בנשים ורבת החן ותיקד בלבו אש זרה, אש התאוה הנמבזה לרשת אשת לא לו. כיעל כן בקש עלילות להתגולל על בניהו בן יהוידע וישם עליו נוהו, גם כלה גרש גרשהו מביתו אותו ואת בניו ואת בנותיו, ותמצא כקן ידו לקחת את חנה שבי ולהתעולל בה…

עתה זלגו עיני האורח דמעה וקול מליו נחבאו.

— אבל תם אנכי ולא אדע, היש נספה בלא משפט ואם יביט טהור עינים יחריש כבלע רשע צדיק ממנו? — את דברי אלה אמרתי רק כמתלהלה, בדעתי כי לא מחכמה שאלתי על זה וכל ישעי וכל חפצי היה רק לפתוח שפתי עמו.

— חלילה! — התעורר המספר — אמנם אל אמונה הוא וכל דרכיו משפט. כי רבים מבני בניהו היו קשי פנים וחזקי לב וישובבו משובה נצחת ויכעיסו את אלהים בהבליהם. ובכל זאת לא יקטן האסון לא לאלקנה ולחנה ולא לבניהו ובניו, כי אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה להאב הזקן ולהאם האמללה שבניהם הגלו מעל פניהם במשפט או לא במשפט?… אולם סאת הרעה טרם נמלאה. עד מהרה נשבר גם מטה זעמם, כי ימי ממשלת המלך האכזר לא ארכו עוד על הארץ וישב הבעל אל אשתו אהובתו והבנים אל חיק אמם. גם אלקנה חדש כנשר נעוריו וכבודו חדש עמי, כי בניהו חתנו בנה ארמון כמו רמים לשמו ויגדל כבודו האחרון מן הראשון. ומלבד זאת נסך בניהו לו נסכי שכר שדעת זקנים נוחה הימנו ויגיחם הזקן אל פיו ויזורר שבע פעמים. אמנם את האמת אגיד כי בכל זאת עתה לא היה עוד לבב בניהו שלם עם אשתו כמבראשונה. נדודו בארצות מרחקים הסיר כמעט את לבבו מאחריה ומעגלותיו החלו לנוע. עתה התאַנה בניהו לאשת נעוריו התמה והברה ויבקש עלילות לשנוא. ראשית המדון היתה מצערה ואחריתה — כים זועף בשאון דכיו. אחת מבנות יון, עלמה הומיה ונצורת לבב הטתו ברוב שעשועיה ותדיחהו בחלקת שירי עגבים ומהתלות ומדוחים. ובכן מצא יום יום דופי בכל מעשי חנה יעלת החן ויתעולל בכל עלילותיה ותהלוכותיה עד כי הקשיח לבו ותקע נפשו ממנו גם הוקיר רגליו מבוא ביתה חותנו וימשוך ידו את לוצצים ויארח לחברה עם בנים שובבים וישחית את דרכו על הארץ. ובבואו לפעמים לראות פניו ויחרחר ריב ויגרה מדון וישם את ביתו כמרקחה, על כן גם בניו קראו לריב ולמצה וישטמו איש את אחיו ואשה את אחותה על חנם ויקנאו קנאת איש מרעהו על לא דבר. וחנה התמה התמוגגה בדמעות ותמק ביגונה ותיגע באנחתה לא לעזר ולא להועיל… וככל זאת לא חדל יפיה, חנה לא נמר והדרה עמד בה. ותשא עוד הפעם חן וחסד לפני מלך עריץ ויחמוד יפיה בלבבו ויתנכל למשכה ברשתו. ויהי בעת התלקחה המריבה בבית בניהו ותצא חמה, וימצא המלך האדיר ידים לבא ביתה בניהו להשקיט הריב ולעשות שלום. והוא בסתר העמיק הרחיב המדורה ויגדל המשטמה ויסכסך איש באחיו. ועד כה וכה המתיקה מרמה בפיו וערמתו עמדה לו למצוא עלילות דברים להחרים בית על יושביו ולגרש את בניהו ובניו מארץ מגוריהם אל ארצות לא ידעו הם ואבותיהם, להומם ולשמיד כל זכר למו…

עוד הפעם גברה על מהספר תוגת לבב נוראה מהכיל ותחריד כל עצמותיו ועיניו הפיצו זעם ואש מתלקחת.

— אכן — הוסיף אחרי רגעים אחדים — על המספר תולדות איש ואיש החובה לבלי כסות דבר אם קטן ואם גדול. ובכן מלא את החסרון הקטן אשר בספורי, כי בעת ההיא קרה לחנה אסון נורא — כי אחד מבניה המיר את דתו…

— אבל אדון יקר ונכבד — התחננתי להמספר — הלא הביאתני במבוכה ותחבל את מעשי ידי. באחת כי לא ינעם לבני חנה לשמוע כי בוגד ימצא במשפחתם ואולי לא יאבו להתודע אל אמם פן תבא השמועה באזני “מחותניהם” ויתירו את השדוכין. וזאת שנית הלא המודעה תארך עד למאד, ומו"ל “המליץ” לא יאות לי לאספה במכתב עתו בעד כל כופר או כי ירבה עלי שכרה.

— אם לזאת אל תתעצב אדוני אל לבך — ענני בבטחה — כי סוד כמוס עמדי ולא אוכל לגלותו לך ורק להרגיע רוחך אגיד, כי הלואי שלא יבוש הוא בהם ולא ירדפם באפו והמה ישאו לפשעו… וגם אדות מו“ל “המליץ” הסר דאגה מלבך. הן ידעת כי “המליץ” יוצא עתה יום יום וחדשים לבקרים יוצאת בת קול ומנהמת כארי; השמר פן — ישאר הנייר חלק! כי על כן בקשתיך לכתוב את המודעה בתור תולדות למען תהי לו למלא בטן מכתב עתו אשר לא תדע שבעה יתברכך נפשו בגללי. ומלבד זאת הלא גם שכר המו”ל נכון לפניו, כי בהקבץ הבנים אל חיק הורתם תעוררם האֵם לדבר עברית ואז ירבו קוראי “המליץ” ומספרם יגדל לאלפי אלפים ולרבי רבבות.

— בכל זאת בקשתי ערוכה לך כי מעתה תגרע שיחה ותקצר גם במקום שראוי להאריך פן תכבד הקריאה על הקוראים ושומע לא יהי לך מאתם.

— הנה חפצך אשלים ומשאלתך אמלא: ומן העת ההיא לא שב עוד בניהו אל ביתו, בדעתו כי תקצר ידו להציל משני “החזיר” את טרפו, גם בניו נפזרו לכל רוח ואין מקבץ אותם. וחנה היא יושבת שוממה ונאנחה כל היום על אלוף נעוריה ועל בניה כי יצאוה. פעם שמעה שמועה כי בניהו ובניו יושבים באחת הארצות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועושים ספרים אין קץ. אחרי כן באה השמועה באזניה כי הרחיקו נדוד ויסחרו אל ארץ רוכלת העמים וירדו הים באניות ויעשו להם חיל ברוב חכמתם ברכולתם וימלאו אוצרותיהם כסף וזהב. ובכל זאת לא שכחו את חנה וכליותיהם כלו בחיקם לשוב לחדות בשמחה את פניה. הנה אחד מבניה ויהודה שמו התגנב אליה ויתרפק על אמו האמללה וירתיח את מי הים בדמעותיו אשר שפך בחיקה… גם לא ארכו הימים ותשמע ותוכח לדעת כי בניהו מחזיק באהבתו אליה וככחה אז ככחה עתה. הנה בת בנה אשר עזב את דרכו, היא הבת אשר לֻקָחָה אחר כבוד אל חדר מלך גדול במלכים ותשפוך גם היא ממשלתה אל עמים רבים; הבת הזאת עגבה גם על בניהו אביה הזקן ולא חשכה מנפשה כל עמל ותלאה לאספהו במכמרתה, דברה אליו טובות, החליקה שפתיה גם יסרתהו בשוטים ובעקרבים ותרבה פצעים נוראים בבשרו והוא בתמתו החזיק ולא הפיר בריתו עם אשת נעוריו…

ברגע ההוא נפתחה הדלת והאשה חנה שבה ובאה הביתה — אבל לא סגרה הדלת אחריה. לא ידעתי אם בחפץ לבב או בבלי דעת הרימה כמעט את הצעיף מעל פניה והנה האח חמותי ראיתי אור, הנה הכרתיה והיא — בת ציון…

* * *

ידיד יקר לי! עטי ילא מהביע לך אף אחד מני אלף אלפי אלפים ורבוא רבבות הרגשות אשר הרעישו ברגע ההוא את כל חושי בו. מלא קומתי נפלתי ארצה ושפתי בערו כאש פלדות לנשק עפר כפות רגליה. אבל הרימותי עיני ואפן כה וכה וארא כי—אין איש.

אין איש!!! צעקתי מנהמת לבי אויה לי ואנכי רק חלום חלמתי.

אין איש אשר ישיב לב הבנים על אבותם, אין איש אשר ילך ואשר יבוא לפני האובדים והנדחים בארצות פזוריהם וכלנו— רק חלומות אנחנו חולמים. הבה! אמהר אחיש אל הצדיקים והקדושים מגלי רזין דרזין, אמהר אל הרבנים מאורי הגולה, אחיש אל המתלוננים בצל הכסף ופומיהון מפיקין מרגניתא, אמהר אחיש אל חרטומי ההשכלה החדשה היושבים ספונים בחדרי משכיתם ועטורת דקטורים בראשיהם ומתנפחים כברבורים אבוסים ונהנין מזיו כל שוחרי מזוזות פתחיהם, אמהר אחיש אל ימין ואל שמאל אולי יש בהם אחד אשר ידע פתרונים לחלומי.

גם את פיך ידידי אשאל בזה, אולי חכמת אתה, אולי תהי אתה הפתרון לחלומי אני, אולי תמצא אתה אונים והיית לאיש… והיית ברוך מאת ידידך…

–––––––––––––––––––––