א. קידושי טעות.    🔗

יש את נפשי לספר כי עמיל המשרת התנה אהבים עם רבקה בת אדוניו אברהם העשיר.

עמיל המשרת! מי הוא זה העלם?

הוא בחור כארזים, הודו כזית וחסנו כאלון: קוצותיו תלתלים שחורות כעורב ועיניו ממלטות כידודי אש. אף נפשו גחלים תלהט ומפיו לפידים יהלוכו, כי – גבהו דרכיו מדרכי כל בני גילו. דבר לאט עמו, דבר סתר יצוק בו. הוא רק לעין רואים משך ידו את המשרתים חסרי הדעת וחדלי הרוח, אבל בסתר מחבואו השביע בצחצחות החכמה נפשו ותעלומה יוציא אור. על כן נצפנו ממנו עתותיו ודרכו נסתרה עד לקץ הימים…

ורבקה? מי זאת העלמה?

היא רבת חן וכלילת יופי. בה תום לבב ושובע נעימות נפגשו ענוה וזוהר נשקו, קומתה דמתה לתמר, יצורי גוה מחוטבים תבנית היכל, פניה צחו מחלב זכו משלג, מקלעות שער ראשה יורדות כשרשרות זהב על כתפותיה הזכות כעשת שן, מצחה הרחב ונסב למעלה כעצם הספיר, עיניה טהורות כתכלית השמים, חוטמה כתבנית חוטם פסל מעשה ידי אמן, שפתותיה אלמוגים ושניה משבצות פנינים. ועל כל יפה והדר תפארתה מחוץ תעלינה מעלות רוחה והלך נפשה מבית, כי כל כבודה פנימה, לה לב מתנה ונפש זכה וטהורה כטוהר מלאכי מרום ושרפי מעל..

ואיפה התנו אהבים?

הככבים אספו נגהם, השמים התקדרו בעבים והלילה ליל חשך וצלמות, גשם מטרות עוז יורד על הארץ ורוח גדולה וחזקה כחלילים תהמה ותסער להפיץ כל עוברי דרך; ובעת ההיא נראה שם בסבכי היער אשר מחוץ לעיר עלמה תועה ביליל ישימון כעוטיה על אהובה פניה לוטה באדרת וכל יצורי גוה רועדים מקור, ארכבותיה דא לדא נקשן והיא לא תיעף ולא תיגע, גרגרי חול נחשבו סלעי מגור בעיניה, בסופה ובסערה תתקלס ומעוף צוקה ואפלה מנודח משחק לה… פתאום קמה הסערה לדממה ואגן הסהר נראה ברב הדרו מבין האלונים העבתים, ויפוזו הככבים וישלחו קרנים מזהירים על ראשי עמיל ורבקה, על ראשי הנאהבים והנעימים העומדים כנציבי שיש חבוקים בזרועותיהם. אף שפתים בשפתים נגעו ועיניהם נטויות השמימה כמו שופכים שיח לפני צבא המרום במרום כי יאצילו ברגע ההוא מהודם עליהם, כי ישפכו עליהם אור יקרות וישימו נוגה לבושם למען יתלכדו ולא יתפרדו נצח….

ואברהם העשיר אבי רבקה ואדון עמיל? האם אמר הוא לדבק טוב?

לא! חלילה לאברהם העשיר מעשות כדבר הזה! הוא בשמעו דבר הנבלה התרגז והתקצף, הכה את המשרת לחי, הפליא מכותיו עד זוב דם, אחזהו בציצת ראשו ויסחבהו כפגר מובס סחוב והשלך החוצה; אף בקש תואנות ויחמוס מזמות למסור את עמיל עוכר ביתו לעבודת הצבא או לשלחו אל ארץ גזרה… גם על פרי בטנו לא חמל, גם על רבקה בתו יחידתו שפך חמתו וייסרה בשוטים ובעקרבים על חטאת מריה ומעלה.

אולם רבקה באהבתה את עמיל אהבה עזה כמות על כן נשאה וסבלה במנוחת לבב ובנפש שוקטה את כל החבלים אשר חלק לה אביה באפו, ובלילה התגנבה רבקה ותגלה את אזן אהובה מכל אשר נדבר ונועץ אדותיו, אף יחדיו המתיקו סוד לשמור רגליו מלכד.

ולא ארכו הימים ותקנה רבקה תחבולות לברוח עם אהובה אל ארץ נכריה להיות לו לאשה לעין השמש ולעיני כל העם כדת הממלכה וכדת משה וישראל.

––––––––––––

הנה כי כן היתה לאל ידי לתאר בשלל צבעים כאלה את ספורי הקטן לו היה הספור בדוי מלבי לו היו הגבירים יצורי חזיוני וברואי דמיוני; אבל מה אעשה והדברים כהויתם באמת אינם כאשר רקמתים פה על היריעה: כי באמת עמיל המשרת היה שפל קומה ובריא בשר כעגל מרבק, שערותיו צהובות עיניו ירקרקות ושפתותיו עבות כעגות רצפים; וגם רבקה לא היתה היפה בבנות, ולא עלתה בחכמתה על כל בנות גילה בלתי אם תתיפה ותקרע בפוך עיניה ותלך הלוך וטפוף–ומי יטפול עלי אשמה או שגיאה נגד חקי הספור אם באמנה לא בליל חשך ואפלה, גם לא בעת סער וסופה ולא בסבכי היער, כי אם בצהרים ובבית אדונו כרע עמיל על ברכיו ויחזיק בידי רבקה היושבת על כסא שן והבנים כגבירה מושלת על עמים רבים ולאומים תחת רגליה? הנה הוא נשבע שבועי שבועות כי כל לבו ונפשו נתונים נתונים המה לה עד עולם, כי רק עמה מקור חייו ובלעדה יתהלך כצל עלי אדמות עד כי יתם לגוע. והיא תכין מושבה על כסאה, תתמודד, תטה ראשה הצדה ותשחק לו בחן שפתים… עתה הוא ממטיר עתרת נשיקות על ידי רבקה ומוסיף אומץ באהבתו; יעיד לו עדים נאמנים את השמים ואת הארץ וכל צבאם כי אף אם תשבת השמש מטהרה, נר הככבים ידעך והאמת תשים כזב מחסה, הוא באהבתו ובאמונתו לא ישקר, ילך במו אש, יעבור במים אדירים למצות שפתיה, וכגבור משכיל ילחום על כל שטן אשר יזיד לסוך דרכו בעדו מעבור אהבה; הוא מתמוגג בשיחו והיא התבוננה אליו בעינים רמות ושחוק גדול התפרץ מפתחי פיה הנשאה אותו מעל הארץ ותאמצהו למו לבה ובסתר בלא ראות כבר הרימה רגל להדוף אותו אחת בזרוע כח מעלה ולא תשנה… וברגע ההוא, בטרם מצאה ידה להוציא את חפצה האחרון לפעולה נפתחה הדלת ואברהם העשיר אבי רבקה בא הביתה.

ויתחלחל עמיל הגבור המשכיל מאד ויבקש לו ידים להמלט בן הבית ולברוח בהחבא לבלי שוב עוד, גם פני רבקה נפלו מאד ועיניה רצו בחוריהן רצוא ושוב כמו תבקש גם היא מפלט לה מן המהפכה; אבל אברהם העשיר גדר דרך עמיל משרתו ובשחוק על שפתיו החליק את לחייו ויאמר: “ומדוע תנוס מפני כמפני דוב שכול? לבי ישמח וכליותי תעלוזנה לראות כי בתי היקרה מצאה חן בעיניך וגם היא תשיב אהבה אל חיקך. הן לא כבני הדור הישן הדור החדש, אנכי אתן לבתי את בחירה רצתה נפשה בו ואם בך תבחר, הבה! בני אתה!”

ובדברו אחז בידי עמיל ויובילהו אל הכסא אשר עליו ישבה רבקה ויאמר: תני לו בתי יקרתי את ידך ויארשך לו לעולם והאל הטוב יתן את ברכתו לכם, יפיל חבלכם בנעימים ומנת חלקכם אֹשר עולמים….

רבקה אשר היתה עד כה כנדהמה נבהלה עתה נחפזה ולא הניעה ידה, אך אביה אמר להוציאה ממבוכתה, ומבלי שאול את פיה תקע יד עמיל לידה, אחרי כן תקע גם הוא כפו לעמיל ויחבקהו וישקהו לאות ברית בינו ובין בתו עד עולם.

–––––––––––––

השמועה עשתה לה כנפים בכל העיר לבוב כי עמיל המשרת יקח היום את רבקה בת אברהם העשיר לאשה כדת משה וישראל, ותהום כל העיר. היא היתה שיחתם ומנגינתם כל היום. איש אל רעהו תמהו, הקשו לשאול גם הרבו התולים ואיש לא ידע פשר דבר:

– מה זה היה לאברהם העשיר המתהלל בעשרו ועליו כל גאותו ורום לבבו? ההוא יתן את בתו לנער משולח, למשרת עני ודל?

– אליהו נגלה אליו בחלום חזיון לילה ויגלה את אזניו כי עמיל הוא מל"ו הצדיקים הנסתרים.

– ואני אגלה מצפוניו כי אתמול בערב ראיתיהו בבית המשתה שותה שכור ומתהולל בש… בעל הבית.

– שקר הדבר! הוא ישר לבב ותמים דרך, אבל כסיל הוא מאין כמהו.

– מדוע תתקוטטו ולמה זה תרבו להג? הלא זה אתמול דברתי אנכי נכבדות בבת אברהם עם בן שמואל הגביר בעיר מ. ואברהם מאן לאמר לדבק טוב, יען כי שמואל לא ירבה מוהר ומתן לרבקה כפי ערך הנדה אשר יתן הוא, ועתה השתגע זה הכילי לתת את בתו למשרת בזוי וחדל אישים?

– עתה נבעו מצפוניו: אברהם הכילי עשה זאת רק למען לא יֵאָלֵץ לשלם לאיש הבינים שכר עמלו.

– יקחהו אופל, אותו ואת כספו ואת בתו! בכל לבבי ובכל נפשי הנני מוַתר על שכרי, בדעתי כי אבן חן כעמיל נפל לבתו חבל בנעימים, והנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא יפרדו, הוא נאה לה והיא נאה לו…

כל השומעים מלאו שחוק פיהם.

– אבל הלא ירא אלהים מרבים הוא אברהם וחרד לדברו, ואיך יתן את בתו לאיש נבער מחכמה, ודעת דרכי ה' לא יחפץ?

– תיקו!

גם באזני אברהם באו כל השאלות האלה והוא שחק בחן שפתים ולא ענה דבר.

אף רבקה בתו בכתה תמרורים ותקרא כי אך צחוק עשתה לה, ואף בחלום חזיון לילה לא עלה על רוחה כי היא תהיה לאשה לעמיל המשרת אשר נפשה תבחל בו והוא נבזה בעיניה נמאס. אבל לא לעזר ולא להועיל, אברהם באחת: ידעתי כי התולים עמך, הלא עיני ראו ולא זר באמצך אותו למו לבך… וגם מבלעדי זאת אני האב והמושל בכל אשר לי ופקודתי תשמור רוחך אם תאבי ואם תמאני. השמעת?!

ובערב היום ההוא הובלה רבקה אל אפריון כשור אל טבח…

* * * * *

ויהי ממחרת ויתאספו כל האוהבים, הרעים והמיודעים, הקרובים והרחוקים קרואי מועד ביתה אברהם, כי כרה גדולה הכין להם. וכלם התפלאו השתוממו כי רבקה ישבה שוממה ותורד לארץ עיניה, גם עמיל החתן ישב על כסאו כעל גחלים בוערות וכמו לא יכירהו מקומו וכחש בו: “לא אתה החתן!” רק אברהם האחד אשר שחוק קל רחף על שפתיו כמו יתהלל כי גדולות עשה.

כבר כלו הקרואים לאכול ויהי כטוב לב אברהם במשתה היין וישם פניו אל עמיל ובאזני כל הקרואים פתח את פיהו ויאמר: אתם ראיתם כלכם היום כי בני עמיל הוא איש ישר לבב ותמים־דרך מאין כמהו, הן הוא זכה בשטר הגורל אשר לו מאה ועשרים ושנים אלף כסף בשטרי המדינה ובכל זאת לא שקר באהבתו את רבקה ויקחה לו לאשה.

– ומתי?! – קרא עמיל בתמהון ושממון – הלא אף שטר־גורל אין בידי.

– רב לך בני להתמם ולהסתר בצדקתך ובישרת לבבך מעין רואים. הלא שטר הגורל במספר שני אלפים ושבעים וששה בידך והוא זכה מכסת הכסף מאה ועשרים ושנים אלף – קרא אברהם ולבו פחד ורחב, שחק ורגז ואין נחת.

– שטר הגורל במכסת שני אלפים ושבעים וששה!–ענה עמיל כמתעורר משנתו–הלא כבר מכרתיו לאיש אחר, אויה לי! לו זכיתי אני בגורל כי עתה לא…

אבל איש לא שמע עוד את אחרית דבריו, כי בהלה מהומה ומבוכה קמו בבית, פני אברהם חורו כפני מת, רבקה התרגזה תחתה ותחרוק שן ועמיל היה כאיש נדהם, איש בפני רעהו הביטו ויתמהו.

– אם כן היו הקידושין קידושי טעות! –קרא אברהם בקול נורא ואיום.

אבל כל הקרואים קראו בלבם: ישמח האב הנבהל להון ביוצאי חלציו. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!….

––––––––––––

 

ב. גרושי טעות.    🔗

העיר עיר בערלאַד עיר לא מצערה ולא גדולה בארץ רומניה, והבית בית מלון אורחים אשר לדבורה האלמנה.

מי האיש החפץ תמונות בשלל צבעים יעשה נא לדמיונו כנפים וישוה לנגד עיניו את חזית פני העיר במשטריה וסדריה. בחוצותיה ורחובותיה, בטירותיה וחצרותיה, בשכיות חמודותיה ורצפות אבניה; או כי יראה לפניו רחובות צרים בלי משטר וסדרים, גגות בלים המעלים צמחי רקבון ובתים חושבים לנפול, קירות נוטים וגדרים דחוים, בצאת טיט ואגמי רפש – אם ישאף ריח נחוח מגני עדניה, או יאחז בנחירי אפו לבל תעלינה בם הצחנה והבאשה מערמות גלליה; יטה קו על תבנית חוטמי יושביה ועל מדת בגדיהם ופאות ראשיהם גם יפלס מעגלותיהם והליכותיהם; יתבונן על גזרת בית המלון וימנה מספר לכל חדריו וכל כליו; יתאר במחוגה גם את תוי פני דבורה האלמנה–איש איש לפי מעלות רוחו והלך נפשו.

בימים ההם ודבורה עקרת הבית כבת חמשים שנה והיא עקרה לא היה לה ולד. ויהי כל ישעה וכל חפצה בכל ימי חייה להשביע לכל אורחיה רצון ולשמור צעדיהם לבל יסורו אל מלון אחר.

גם בימי חיי בעלה נקרא שמה על בית המלון, ויהי גם הוא כאחד האורחים בביתה; גם לו קראה מכובד ותתאמץ להפיק רצון ממנו – ואולי גם לשמור צעדיו לבל יסור אל מלון אחר… דבורה טובה היתה לאשה ולא עצבתהו מימיה כי איש תם היה, וירא מנוחה כי נעמה ויחשוך מנפשו כל עמל ודאגה; על אשתו השליך כל יהבו וכל מחסוריו וישש בדי גיל כי חלקו שמן ומאכלו בריאה. על אדותו, מנוחתו כבוד, אין איש יודע עד מה בלתי אם כי נחת שלחנו היה מלא דשן וכל ימי חייו אכל מעדנים גם שתה לרויה ושנתו ערבה לו יום יום אחרי ארוחת הצהרים, וישמן ויפוש–עד בוא יומו ויישן שנת עולם וירד הוא ומשמן בשרו קבר.

כהיום הזה אחרי מות בעלה לא אבלה עליו האשה הטובה ימים רבים, כי מצבה לא שנה ברב. את שמעון הזקן אספה עתה אל ביתה בהיותה לו לאשה, יען כי לא נאוה לאשה לשבת יחידה בין המון הגברים. מפיהו תשמע “קדוש והבדלה”, גם רבים אורחיה כקדם והליכות ביתה היא צופיה. רק כי התאר אלמנה נשאר לביתה אף אחרי היותה לאיש אחר.

ובכן דבורה האשה הטובה שמה כל מעינה באורחיה הנכבדים, המה היו לה כבנים נאהבים ונעימים ובטוב לבבה דאגה להם תמיד, גם הביטה אחריהם ותתאוה לדעת כל מסתריהם ומצפוניהם – ולא לעתים רחוקות נדרשה גם ללא שאלוה ותמציא עצתה אף ללא בקשוה ונסלח לה.

ואף גם זאת לא אכחד, כי דבורה אשה היא ככל הנשים בנות גילה, ויהי משוש דרכה לספר יום יום חדשות ונצורות באזני שכנותיה, ולב כל צמאה לדעת סתרים תרנין. על כן דעת לנכון נקל כי בין כה וכה לא נכחד גם עצמה ממנה ויגל כבודה להבין דעת כי לה נתכנו עלילות לגלות עמוקות מני חשך ולהוציא כל תעלומת אורח. אף – כבודה במקומו מונח – אחרי אשר ספרה הרבה יתר מאשר ידעה, עצרה פתאום במלון, חשבה ניד שפתיה ועיניה דלו למרום ושחוק קל רחף על פתחי פיה ומשמן צוארה התנפח כמעט, כמו תגיד לכל כי אין נסתר ואין נעלם מנגד עיניה, אבל היא יודעת לצפון סוד בלבבה ואף את החצי לא הגידה…

אולם הפעם נשבר כדה על המבוע ותשליכה עצתה.

בית המלון בנוי תחתים ושנים ויהיו החדרים התחתונים לחדרי האוכל ולחדרי המטות ובם יחדו ישכבו ויישנו רבים מבני דלת העם, והעליונים למשכנות אורחים המתכבדים ללון חדר חדר לבד.

ודבורה הנה היא עולה עתה במעלות הבית ומתדפקת על דלת אחד החדרים מחדרי העליה.

הדלת נסבה על צירה ואשה צעירה לימים התיצבה על מפתן החדר בפנים נזעמים.

– מה שאלתך אשה כבודה ובמה אקדם פניך? הלא אישי כבר שלם לך את משכרת חדרנו לחדש ימים ומה לך עוד?

– חלילה! – ענתה דבורה בשחוק חלקות ותכין מצעדיה לבוא החדרה – חלילה, לא על דבר השכר באתי… רק כי אנכי לבדי הנני בביתי ואין איש אתי ובדעתי כי גם את בודדה בחדרך על כן באתי לשוחח אתך.

– אם כן סלחי נא לי אשה כבודה כי אבחר שבת בדד ואין לי כל חפץ בחברת זרים.

ובדברה את דבריה האחרונים בלעג שפתים פנתה עורף לדבורה ואת הדלת סגרה אחריה.

השעה שעה השלישית אחר הצהרים.

עתה היתה מבוכת האשה הטובה. לבדה נצבה במסדרון העליה ותהי כנפעמה מכל מראה עיניה ומכל משמע אזניה.. בהיות הדלת פתוחה כמעט, התגנבה היא להביט אל תוך החדר. עיניה שטו בכל מקצעותיו ופנותיו ותרא והנה משטר וסדרים בו רק כי המסכה הנסוכה על החלון טרם נגולה וערפל ישכן על פני כלו… ועל מה זה תשים האשה הצעירה סתר פנים לה? הלא דבר הוא. מי יודע את אשר אתה? ומדוע דברה אליה רכות ובכל זאת השיבה פניה ריקם? התשוב ותדפוק על הדלת לנסות דבר אליה? הלא למרבה מבוכתה אין קץ, איזה הדרך תחלץ נפשה ממצוקתה? הן היא כחשה להאשה הבודדה באמרה כי גם היא לבדה היא בביתה ואין איש אתה, ונהפוך הדבר כי נשים רבות חכו בכליון עינים לקראתה בחדרה התחתון ותיחלנה לשמוע מפיה פשר דבר אסתר – זו שם המסתתרת בחביון חדרה ומיום בואה העירה לא דברה את איש דבר… במה תקדם עתה האשה הטובה את פניהן? התספר להן את כל התלאה אשר מצאתה? הה, אנה תוליך את חרפתה!…

לא לבדה באה האשה הצעירה עירה בערלאד, היא באה ובעלה עמה. אבל זה כמשלש חדשים באו ולאיש לא נודע דבר על אודותם בלתי אם כי שמו שמואל ושמה אסתר.

שמואל בא יום יום אל אספת הסוחרים בתבואת הארץ וישלח אף הוא במסחר ידו ויהי איש ישר לבב ותמים דרך במסחרו ומערבו, הוא מנע מבוא בריב עם אחד הסוחרים, גם העביר לפעמים על מדתו רק להשבית מדון ולהפריע משטמה. הוא לא קפץ ידו מתמוך דלים ולפעמים גם על נדיבות קם לכבד מהונו די כסף את המבקשים עזרה, ויאהבוהו כל יודעיו ויכבדוהו מאד. אולם בין כל האנשים אשר דבר היה לו עמהם לא מצא איש נאמן לפניו אשר יתהלך אתו כאת אח ורע ואשר יהי לבו ערום נגדו. ואף אם רבים חפצו קרבתו השכיל הוא בכל עת להתרחק מחברתם ויחכם להשיב פניהם ריקם מבלי נגוע בכבודם אף כמלא השערה.

גם אל בית התפלה אשר לרב העיר בא שמואל ערב ובקר בכל יום תמיד, ויתבונן הרב בכל מעלליו וירא והנה ידיו לא רב לו בתורה, אבל ירבה תפלה ומכל חקי הדת לא יסור ימין או שמאל גם רוח נדיבה ולב מתנה לו. ויקראהו גם הרב מכובד ויקרבהו כמו נגיד.

וידע גם הרב כי דבר לאט עמו ונפשו נכספה מאד לבוא בסודו ולדעת שרש דבר נמצא בו. אבל טרם מצא עת נכונה להתחקות על שרשי סתרו, כמעט החל לקחת דברים ושמואל השכיל להתחמק ולהסב שיחתו אל דברים –לא־לו.

ומבלעדי זאת רק לעתים רחוקות נותר עם איש לבדו, כי כמעט כלה שמואל את שיחו ושיגו בחוץ וישב אל ביתו ואל חדרו ולא יצא פתח בלתי אם לקבל על מפתן הדלת את ארוחת הערב מיד המביאה.

ואסתר אשתו הצעירה ישבה כל היו כלואה בחדרה וגם הדלת היתה תמיד סגורה על מסגר. רק לפעמים לעת ערב יצאה עם אישה לשוח ויהי מהלכם הרחק כמטחוי קשת מן העיר. וגם אז כסתה את כל פניה בצעיף עב ופניה לא יראו.

ימים רבים היו שמואל אוסתר לשיחה בפי כל אנשי העיר ויתלחשו יושבי שער איש באזני רעהו ואשה באזני רעותה ויחפאו עליהם דברים אשר לא כן, עד אם נוכחו לדעת כי –נלאו למצוא חדתם.

אולם האם כבר סבו גם הנשים את לבן ליאש מבוא בסוד המסתתרים? הפעם שמו מבטן ומבטחן בדבורה בעלת בית המלון וכעל גחלים ביערות חכו לקראת תשובתה הביתה.

ודבורה עודנה עומדת במסדרון העליה כמתיאשת ואובדת עצות – וקול מצעדי שמואל מעל המעלות עלה פתאום באזניה.

עד מהרה התחבאה האשה הטובה באחת הפנות עד עברו ועד בואו אל חדרו, והנה עתה באה שיחת שמואל ואסתר באזניה, כי בקול גדול דברו את דבריהם…

– אבל עמיל יקירי –קראה אסתר בקול גדול אחרי התלחשם רגעים אחדים – כבר נלאתי נשוא, כבר נלאתי שבת כל היום כלואה כצפור בכלוב. גם זה כבר נסתם חזון מבית אבי, ואנכי אנה אני באה? כבר הייתי למלה בפי כל הנשים וכל רואני ילטוש עין עלי. גם אולי יודע סתרנו בקהל ויגרשונו בחרפה מן העיר, יחד עלינו נער וזקן יתמלאון ויקראו אחרינו מלא. הנה זה עתה התדפקה בעלת הבית על הדלת ותבקש תחבולות לבוא בדברים עמי ורק ברב עמל נמלטתי מידה, אולם הלאורך ימים אסתר מפני הזקנה הזאת האורבת לי על כל צעד ומדרך כף רגל?

– הרגיעי נא רוחך חיי רוחי, עוד אחת מעט ואנחנו נצא לחפשי, כי המכתב יפעל גדולות, גם לו לעצתי שמעת כי עתה העתקנו את משכננו אל בית מלון אחר. אבל לא יארכו הימים וגם פי הזקנה המרשעת יסכר, וחסרת השִנַים לא תוסיף לנבוח עוד…

האם ידע שמואל כי בעלת הבית עומדת מאחורי הדלת והמזוזה ואזניה קשובות לכל מוצא שפתיו כי על כן הרים את קולו בדברו את דבריו האחרונים?

לב האשה הטובה פחד ורגז, ותגדל עוד מבוכתה בשמעה כי צעדי שמואל הולכים וקרבים אל הדלת. כמפני דוב שכול מהרה לברוח ולרדת מן העליה בלי נשמע קולה.

– אות לטובה! –הריעו כל הנשים לקראתה – כי אחרת שבת בחדרה ובלי כל ספק כבר נגלו לפניך כל התעלומות והנסתרות… אבל מדוע נבהלת נחפזת ופניך חורו?

– אין דבר… אנכי לא ידעתי ולא שמעתי מאומה… עמיל הוא איש יקר ונכבד… גם המכתב יפעל גדולות… עוד אחת מעט ויצאו לחפשי ולא יגרשום תושבי עירנו בחרפה מעל פניהם… היא שוב תשוב אל בית אביה… היא חיי רוחו… אבל למה אכביר במלים? את האמת אגיד כי אנכי לא ידעתי ולא שמעתי מאומה!

גם הפעם דלו עיניה למרום ומשמן צוארה החל להתנפח, אבל כל שחוק גלה מעל פתחי פיה כמו סרה רוחה.

– אבל הגידי נא מי הוא עמיל ומה המכתב אשר יפעל גדולות ואיה בית אביה? הלא במליצה חדות תדברי היום את דבריך.

– מה זה תשאלו? עמיל הוא עמיל… ואולי אין בין שמואל ועמיל רק שנוי השם בלבד… הלא כבר אמרתי לכן כי אנכי לא ידעתי ולא שמעתי מאומה… גם הלא תבינו כי הבטחתי לבלי הגד דבר ואנכי סוד אחר לא אגלה…

דבורה לא הגידה עוד דבר, אבל כמו צלחה פתאום הרוח על כל שומע ומשכיל אל דבר ויתנבאו במחנה ויחליטו מהם, כי אין זאת בלתי אם שמואל עשה נבלה בארץ מולדתו כי נחבא לברוח עם אשה זרה מעל להגבול אל ארץ לא ידעהו איש ויד המשפט לא תבאהו.

אולם עד מהרה נודע הדבר כי גם הפעם נתעו בשוא: ביום ההוא ואנשים רקים ופוחזים הביאו את דבתם רעה אל הרב: ולא יכול עוד הרב התמים להתאפק ויקרא בלאט את שמואל אל חדרו ואחרי בקשו ממנו סליחה גלה את אזנו מכל אשר נדבר אודותיו ויבקשהו להסיר מעליו לזות שפתים אם יש בפיהו תוכחות. ושמואל מצא לו עת נכונה להצטדק ולהרחיק כל עקשות פה, הוא שחק על אולת מלשיניו ופחזותם, וירגיע את לבב הרב בהביאו לו את כתובת אשתו וגם הראה לפניו שטר הנשואין הכתוב והחתום בחותם הרב מעיר מוינעשט; וסרה מעליו כל תלונה.

הן זאת לדעת כי בימים ההם והדת נתנה בארץ אוסטריא לבלי תת לאיש מבני ישראל את הרשיון לקחת אשה עד אם יביא תעודה כי יודע הוא קרוא וכתוב בשפת אשכנז וכי כל הכתוב בספר יסודי הדת בשם “בני ציון” (מאת הערין האַמבורג) שגור על פיו. ובכן רבים מהיראים והחרדים אשר כל שפה זרה טמאה היתה בעיניהם ולספר “בני ציון” טמא טמא קראו כי גם מחברו היה שנוא להם, המה התחכמו לגזרת הממלכה ובבוא עם דודים לבניהם שלחו את החתן והכלה מעל לגבול ארצם, ושמה הביאם אחד הרבנים במסרת הברית ויתן בידם שטר הנשואין כתוב וחתום בחותמו. אחרי כן שבו הנשואים אל ארץ מולדתם ויקראו גלוי לכל העם מועד לשמוח בשמחת חתונתם, ויעבירו מעליהם את רוע הגזירה.

כי על כן לא דבר יקר היה בימים ההם בעיני הרבנים, כי יבאו בחור ובתולה לבדם לבקש מאתם כי יביאום במסרת הברית כדת משה וישראל, ויעשו את מעשיהם גם מבלי הרבות חקור אי מזה באו ואנה פניהם מועדות.

ובכן היה שטר הנשואין בידי בעליו כתעודת יראת שדי כי ישרה נפש החתן בו ובשפת הגוים לא התגאל. וירא הרב מעיר בערלאַד את צדקת שמואל ואסתר אשתו. ומן העת ההיא עמד לימינם ויגער בשוטניהם ולא יוסיפו עוד בני עולה לעולל על נקיים עלילות ברשע… ותשקוט העיר ימים רבים.

––––––––––––––

“המכתב יפעל גדולות”! כבמחוגה חגו ונעו אלה הדברים המעטים בראש דבורה ולא הניחו לה לישון. רבות רבות מחשבותיה על דבר המכתב הנפלא, ובכל פעם בבא מכתב על שם שמואל הביטה על המעטפה בשבע עינים וכליותיה כלו בחיקה לדעת את כתוב בו. היא ידעה קרוא אותות שפת רומא, כי אביה היה בעל בית משתה היין ושרי הצבא הבאים לחקור ממסך שעשעוה בעודה ילדה קטנה וילמדוה גם קורא וכתוב, אבל עתה כתוב לא תדע עוד ורק ראשית למודי הקריאה וצורות האותיות זכור תזכור, ובכן יושבת היא לפעמים כשעה חדא ומחשבת דרכה על מעטפת המכתב לצרף אותיות. ויהי היום ותקרא מעל חותם בית המשלוח את שם עיר מולדתה והמכתב מכתב אחיה הצעיר ממנה לימים. נפשה גחלים להטה לקרוע סגור המכתב, אבל לבה הולם פעם ביראתה פן תגלה ערמתה לאורחיה ויעתיקו את משכנם אל מלון אחר.

והמכתב הזה פעל גדולות! דבורה בכבודה ובעצמה נשאתהו בחיקה להשיבהו על יד בעליו, עוד הפעם התדפקה על דלת החדר ועוד הפעם התיצבה אסתר בפנים נזעמים על המפתן לקבלו מידה מבלי דבר דבר. אולם הפעם נאלמה גם דבורה דומיה ולא פתחה שפתיה עמה. רגע הביטה בפניה, ותסתר עד מהרה עיניה ממנה – פן תחסדנה אסתר כי אורבת היא לה על כל מדרך כף רגל. גם מהרה לשוב ולרדת אל חדרה, ומן העת ההיא שנתה גם את טעמה בחברת הנשים, כי שמרה מחסום למו פיה ובאמונה נשבעה כי לא ידעה ולא שמעה מאומה.

אבל בלבה שמרה דבורה את הדבר, תשוקתה לדעת צפונות שמואל ואסתר גדלה שבעתים ובמסתרים באין רואה ספרה צעדיהם…

עתה אגלה סוד כי דבורה ברחה בנערותה מארץ מולדתה, ארץ גאליציה, אל ארץ רומיניה ועד היום ההוא לא שמעה דבר על אודות בית אביה גם לא הגידה לאיש מולדתה–משום מעשה שהיה…

–––––––––––––––

ויהי לתקופת הימים ויבא שמואל בבקר השכם כיום ביום אל בית הרב לערוך תפלה, וירזום אליו הרב כי בא יבא אל חדרו אחרי כלותו את תפלתו–כי דבר סתר לו אליו.

דלת חדר הרב היתה פתוחה אל בית התפלה, ומעבר השני, אל מול הדלת, היתה רק צורת הפתח מכוסה ביריעה ארוכה ורחבה המבדלת בין החדר ההוא להחדר הגדול משכן בני ביתו.

ולצד צורת הפתח שלחן קטן וכסא הרב בראשו אצל היריעה.

ויכונן הרב את מושבו על כסאו גם שחר את פני שמואל לשבת ממולו.

רגעים אחדים שררה דומיה ביניהם וכמו יבחר לו הרב לשון ערומים; אחרי כן פתח את פיהו ויאמר: “שמע נא בני, מאשר יקרת גם נכבדת בעיני על כן… אבל לא! אנכי לא אגיד דבר. הנה המגלה הזאת לפניך קרא נא בה”.

ויוצא הרב מכתב קטן מחיקו ויתנהו על יד שמואל והוא קרא מעליו דברים האלה:

“בערלאַד יום ד' לחודש סיון שנת התר… לב”ע.

“שלום וישע רב לכבוד הגביר לעמו, פאר קהלת ישראל בעיר “לבוב הגדולה לאלהים, נדיב ושוע, כש”ת מו”ה אברהם… נרו יאר עד בלתי ירח.

"באתי להודיע לכבודך כי שמואל חתנך מתגורר בעירנו זה ימים רבים. היום ראיתיו הכרת פניו ענתה בו כי הוא ולא אחר. על כן החישה נא פעמיך לבוא הנה ופה תמצאנו…

"אני דורש שלומך וטובת בתך כל הימים–

ולמה זה תשאל לשמי?"

– סתומה המגלה הזאת וחתומה לפני בשבעה חותמות – אמר שמואל בבטחה – ומדוע הראה הרב את המכתב לי? האמנם יען כי שם האיש, חתן אברהם, שמאול כשמי?

– גם –הוסיף שמואל אחרי הפכו את המכתב פנים ואחור – הלא לפי ראות עיני שֻלח המכתב מפה לבובה ואיזה הדרך שב ובא ליד כבוד הרב?

– הנה גם המפתח להגן הנעול –בחנהו הרב בעינים חודרות, ויתן על ידו מכתב שני ובו כתוב לאמר:

“בעז”ה יום כ“ח סיון שנת התר… לב”ע פה לבוב יע"א.

“שלמא רבא להרב הגדול בפלפול וסברא, קולע אל השערה ידיד ה' ואנשים, נבון יחכם חרשים וכו'… אב”ד דק“ק בערלאַד והגליל.”

“אחדש”ת. איך שבא אלי אחד מראשי עדתנו הגביר הנכבד “מוהר”ר אברהם והראה לפני את המכתב הרצוף פה כי בעיר בערלאד "נמצא בעל בתו רבקה אשר זה שתי שנים עזבה עגונה ולא נודע "מקומו איה, גם ר' אברהם הגיד לי את סימניו ואלו הן: שמו שמואל "המכונה עמיל, הוא בן חמש ו עשרים שנה, קטן בקומה ובריא בשר. "שערותיו צהובות, עיניו ירוקות, פאותיו מסולסלות וזקנו קצרה.

"לכן למען המצוה יחקור כעת בעירו בשבע חקירות אדות האיש “הזה מה טיבו ומעשהו, אולי תעלה ביד ב”ת להשיב את לבו אל “אשתו העזובה ועצובת הרוח, או להוציא גט פטורין מידו, ומגלגלין “זכות ע”י זכאי כי כ”ת יקים נפש מישראל כאלו קיים עולם מלא.

“ובזכות זה יבא גואל צדק במהרה בימינו אכי”ר".

(חתימת הרב מעיר לבוב).

– תם אנכי ולא אדע מה לי ולהמכתבים האלה–אמר שמואל בתמהון אחרי קראו גם את המכתב השני – הלא כבוד הרב יודע אותי מיום בואי לביתו ואנכי לא הייתי מעודי בעיר לבוב גם לא ידעתי ולא שמעתי אף את שמע אברהם ובתו… או האם יען כי שמי ורשמי פני מתאימים עם בעל איזה עגונה על כן בי האשם? הן כבר ראינו לפעמים שני יוסף בן שמעון אשר גם בדמות פניהם נשתוו כמעט. ואף גם זה לכבוד הרב לאות כי יד איש רע ובליעל במעל הזה, בראותני כי הכותב מעירנו הסתיר את שמי ובלי ספק הוא צר ואויב להאיש אברהם וימצא עלילות להוליכהו שולל ולהשלות את נפשו בתקות שוא ומדוחים.

– גם – הוסיף שמואל להשמיע ברגז קולו –לפי ראות עיני עשה זאת גם כבוד הרב להדאיב לבי ולהרעימני… הלא המכתב שלוח לכבוד הרב ביום כ“ח סיון והיום יום כ”ב אב, ומדוע לא הראה לי כבוד הרב את מכתבו עד היום?

– חלילה לי מעשות כדבר הזה – הצטדק הרב בתום שפתים – לא לבעבור הרעימך ולא לבעבור נסות אותך הלאיתיך עד עתה, רק כי עלי החובה והמצוה לחקור את הדבר.

– יסלח נא הרב לפשע שפתי –ענה עתה שמואל רכות – כי בחמתי על אויבי חנם, המתנקשים בנפשי וחומסים מזמות כל היום לטפול עלי חטאת ולמצוא בי עונות לשנוא, עברתי חק ועויתי משפט לחפאות על כבוד הרב דברים אשר לא כן. אולם רואה אנכי כי גם כבוד הרב איננו מאמין בתומתי וזה פעמים הטה אזן קשבת למלשיני ויאדיב את נפשי על לא דבר.

הרב שמע והחריש, אבל תחת כל מענה השמיע מגרונו קול נחרה ויזורר שבע פעמים והנה – היריעה נגללה מעל צורת הפתח ושני אנשים, איש שיבה ואשה צעירה לימים, מהרו אל חדר הרב ויקראו חליפות: הנה שמואל חתני! הנח עמיל אלוף נעורי! הוא הוא! הוא ולא אחר!…

שמואל התנודד על כסאו וכל עצמותיו רחפו, הוא נשם ושאף יחד וללא יכול השב רוחו, עיניו קמו בחוריהן, שממון ותמהון הפיצו ומפיו נעתקו מלים…

רק אחרי רגעים אחדים ואחרי רב עמל השפיל לארץ ראשו ושיח מארץ קולו לאמר: אמנם חטאתי!

ויקם הרב על רגליו ויקרא בחמת רוחו: “אם כן בוגד וגם נבל ובן בליעל אתה, בגדת באשת נעוריך בגד בוגדים וגם אותי אמרת להוליך שולל בערמתך. בוז לך לעג לך!”

– אבל ראה נא כי חכמתי ממך – הוסיף הרב כשוך חמתו כמעט – בבא אלי המכתב מרב העיר לבוב לא הגדתי לאיש דבר וגם את אזנך לא גליתי, אבל השיבותי לשואלי דבר כי ידעתיך לאיש ישר, ורק אחת שאלתי אותה בקשתי ממנו כי ישלח אלי חרש את ר' אברהם ובתו, גם הזהרתיו להכין בואם ישר אל ביתי באישון לילה ואפלה. הלא התממת לפני ואנכי בתום לבבי לא ידעתי כי שבע תועבות בלבך, על כן גם אות נתתי להם כי יסתתרו מאחורי היריעה בדברי אתך את דברי, והיה אם אזורר שבע פעמים ולא יבאו החדרה וידעתי כי נתעו בשוא, פקו פליליה וישובו בסתר על עקבם כלעמת שבאו. אולם עתה נגלו שוליך על פניך ועונך תשא!

– אבל רבי קדושי – התחנן שמואל בלב נשבר ונדכה כפושע לפני כס השופט–עוד יש בלשוני מלה ובפי תוכחות…

– האמנם גם מצח נחושה לך ומאנת הכלם גם אחרי אשר הוסר המסוה מעל פניך? התאמר להמתיק עוד הפעם מרמה בפיך והנה חותנך וגם חברתך ואשת בריתך אשר בה מעלת מעל הנם הם לפניך המה יענו כחשך בפניך.

– שמואל! הגם כעת תאמר להתחמק ולהסתר מפנינו? – קרא אברהם בעז קולו – ואנחנו מה עול פעלנו לך, אם לא כי הרימונוך מאשפתות להושיבך עם נדיבים…

ורבקה העגונה היתה כנדהמה וכרחל נאלמה ישבה על מושבה ולא פתחה פיה.

– אמנם לא להצטדק בלבבי – ענה –שמואל –ידעתי כי נכתם עוני, אבל כל חפצי להוכיח כי לא שאול חטאתי, כי רק כאדם עברתי ברית ועוני לא גדול הוא מנשוא.

– הלא שמע כבודו – פנה אל הרב –כי האיש הזה הרימני מאשפתות להושיבני עם נדיבים, אמנם כי כן! אולם לא מאהבתו אותי כי אם בערמתו וזדון לבבו. משרת הייתי בביתו ועיני לא רמו לא הלכתי בגדולות גם לא עלה על רוחי לשאת עיני אל רבקה בתו, אבל היא משכתני אחריה בקסם עיניה ובחבלי תחבולותיה נלכדתי עד כי נפתה לבבי לעשות בנפשי שקר כי תאהבני נדבה וכי לי המשפט והצדקה לשאת נפשי אליה ולהשיב אהבה אל חיקה. ואברהם אביה האמין בשוא נתעה כי בידי שטר הגורל אשר זכה מאה ועשרים ושנים אלף כסף ואנכי לא ידעתי, על כן הסתיר ערמתו וימהר להביאני במסרת הברית עם בתו יחידתו בטרם יודע אָשרי לי; אבל כמעט באתי בברית עמה והדבר נודע כי את שטר גורלי כבר מכרתי לאיש אחר אז נודעתי גם אני כי עירום אנכי מכל. חותני הרעיש עלי שמים וארץ כי אשלח את בתו לחפשי יען כי היו הקידושין קידושי טעות, ואשתי גם היא הציקתני יומם ולילה ותבקש תחבולות להבזותני בעיני כל רואני, אף הגידה לא בסתר כי רק להתעולל ולשחק בי כצפור האירה רגע פניה אלי… עתה ידעתי מה חדל אני ולבי הלל בקרבי, רבת שבעה לה נפשי כעש ומכאובים כי כל היום חמתם שתה רוחי ואין קצה לתגיון לבבי: ובכל זאת טרם הסבותי את לבי ליאש מן החיים, אמרתי אולי יש תקוה להפוך אלי את לבב אשתי לאהבה אותי. התיצבתי על דרך הטוב, החלותי לדרוש בתורה ובחכמה גם שמרתי ארחות אמונה והצנע לכת; באתי באנשים ואת הארץ סחרתי וראיתי ברכה בכל משלח ידי עד כי עשיתי חיל ואת כבוד ביתי הרביתי, לא חדלתי גם מעשות חסד וצדקה ורבים מלאו פיהם תהלתי. אולם רק אשתי היתה האחת אשר לא חדלה משלוח בי לשון אפעה ותמסוך יום יום רעל בכוס חיתי עד כי קצתי בחיי מפניה… השבתי דרכי וראיתי כי בדי ריק איגע להשיב את לבבה אלי, ולאט לאט בקשתי חשבונות אף בנפשי וידעתי והשיבותי אל לבבי, כי גם אהבתי אליה לא היתה מעודה תמה וברה, כי רק חזיון שוא ומקסם כזב הולידה, על כן גם שוא תהי תמורתה.

"ובכן באה גם בלבי עצה כי אין טוב לי ולה בלתי אם לפתח מוסרותינו. בלב תמים ובמנוחת השקט הצעתי לפניה עצתי, גם הגדתי לה כי נכון הנני לחלק אתה את כל רכושנו חלק כחלק, ונתתי לה ספר כריתות והלכה והיתה לאיש אחר; אולם היא כמו נשבעה לי לכלות כל חצי חמתה בי ויצר לה להוציא ממסגר אסיר כל עוד רוחו בו, בטרם הריקה את כל אשפתה, על כן התרגזה תחתה ובשמעה כזאת מפי ותוסף בחמת רוחה למרר את חיי; לא נתנה לי מנוח כל היום, אָלה פיה מלא ותשפוך עלי בוז ותחלק לי נאצות באפה מרבה להכיל.

"גם את כל הון ביתי אמרתי לתת לה. אבל כרבותי מחיר חופשתי כן העמקתי הרחבתי את המדורה בלבבה ותמטר עלי אש וגפרית; נסיתי אליה דבר להרגיע רוחה ולהבינה דעת כי אם תחדל רוגז נשוב לראות חיים בתענוגים כי אנכי לא אחשוך מנפשי כל עמל ותלאה להפיל חבלה בנעימים ולהמתיק לה כל רגעי חייה; אולם כל דברי נשא רוח… דנה היא לפנינו – הורה באצבעו על רבקה אשתו – תענה בי אם לא אמת יהגה חכי.

ורבקה עודנה יושבת כנרדמה ולא השיבה דבר.

– עתה, הנה זה עתה – הוסיף שמואל לספר – בראותי כי נוחלה אבדה כל תקוה לי לראות חיים עם אשתי וגם בעד כל כופר לא תאות להתיר אגודתנו אחרי הודעה כי כזאת חפצתי אני: הנה עתה גמלה העצה בלבי לברוח מן המהפכה אל כל אשר תשאני רוחי. גם בטרם יצאתי מביתי גליתי את אזניה כי אם לא תחרוץ משפטה לשבט או לחסד ארחיק נדוד מפניה ולא תוסיף לראותני עד עולם; והיא –שחקה בכל פה “לאולתי”, לעגה לי ותקללני קללות נמרצות.

"הנה כי כן עזבתי את ביתי ואת ארצי ומולדתי בלב מלא יגון ודאבה ללכת למרחקים אל ארץ לא ידעני איש, אל עיר זרה לי באין לי כל גואל או קרוב, מודע או מכר. ותהי ראשית דרכי להחיש מפלט לי ארצה רומניה.

"ובעת ההיא, ברית כרתי לי ללכת ערירי כל ימי ולבלי התבונן אל אשה, כל אשה יפה היתה בעיני כשושנה נחמדה וצפעוני מסתתר בחֻבָה – ואנכי אסור בזקים וכשוכב בראש חבל.

"ויהי בבאי עירה סיטשאַווא, אשר על גבול רומניה, ואחי עיף ויגע מעמל הדרך על כן אמרתי להנפש שמה ימים אחדים; סרתי אל אחד מבתי המלון ואשב כל היום כלוא בחדרי לא יצאתי פתח גם לא פניתי אל כל איש מאנשי הבית.

"אולם לאדם מערכי לב ועצתו – נמהרה. ביום השני לבואי החליתי פתאום ונפלתי למשכב, קדחת עזה תקפתני ותצת אש תפתה בכל כליותי, ותשלח רצח בעצמותי עד כי נתקו זמותי ודרכי נסתרה, יום יום גברה עלי מחלתי ותהי אנושה מאנה הרפא ימים רבים. ובכל הימים האלה לא ידעתי נפשי, לא ידעתי את כל הנעשה סביבי גם לא ראיתי ולא הכרתי אף אחד מכל באי ביתי, בחומי נדעכו כל חושי בי והאי נדהם כלו.

"ויהי כמשלש שבועות ומחלתי באה עד המשבר, פתאום נפקחו עיני ואחוש והנה תחבשת-קרח על ראשי, ואשמע קול איש במחאו כף ובקראו בחרדת קדש: “האח! אור תקוה נשקף לי, עתה עלתה ארוכתו ושב ורפא לו!” – עב הענן טרם נעלה כלו עמל עפעפי ורגע מבוכתי באו רעד וגיל בעצמי כי רבקה אשתי לנגד עיני והיא היא תאיר פנים אליה ומפיה – נחשים צפעונים ושרפים מעופפים יהלוכו…. אש נוראה קדחה בי וריב עצמי איתן ויזועו כל בדי עורי ויצורי גוי זעה חמה… ולאט לאט הוסר התבלול מעל עיני ותופע עלי נהרה והנה –עלמה ברה כפני מלאך אלהים שומרת לראשי. אולם ברגע ההוא התחמקה מפני בהושיבה את משרת בית המלוון על מטתי והיא החישה פעמיה למהר לקרוא להרופא.

"בכליון עינים לא ידעתי שחרו, חכיתי בעת ההיא לקראת בוא הרופא, לא כי דאגתי למחלתי אבל חשבתי בנפשי כי–גם היא בא תבא… עברו רגעים אחדים והרופא בא לבדו, עתה שבה מחלתי לפעמני ופני כסו ביזע; על כל שאלות הרופא לא השיבותי דבר בלתי אם שאלה חדשה: “איפה העלמה הטובה אשר שמרה לראשי ומי זאת הנשקפה כמו שחר?” שחוק קל עבר על פתחי פי הרופא ועד ארגיעה הופיעה היא לנגד עיני ומראה פניה היטיב גהה. כשמש נדבה היתה לי ומרפא בכנפיה, בְהִלָה אור עיניה הטהורות עלי ראשי וקרנים מעפעפיה לי, להביא ששון ישע בקרבי ולהשקות עצמותי היבשות מוח ומשמנים… עתה ידעתי מה אהבה. רשפיה לא רשפי אש כי אם קרני אור יקרות, היא לא תרתיח את דמנו בעורקינו כי אם תאיר את כל מחשכי לבבנו ונוגה תשים נפשנו.

"ובכן היתה לי אסתר בת בעל בית מלוני כאור מאיר, כשקוי מרפא, כששון ישע, כחיי רוחי, כנשמת אפי, ואותה – לקחתי לי לאשה".

– את האמת אגיד–אמר הרב בתום לבבי – כי העתרת עלי דברי רוח ומלים אין מועיל בם, וכמעט תבא המחשבה בלבי כי עתה גברה עליך מחלת הקדחת ובחומך תדבר את דבריך: אולם לשוא תשחית את דבריך, בידי הכח והעז להסגירך ביד השופטים על מעלך ומריך, ובכל זאת לא אבוא אתך במשפט אם תאות לתת ספרי כריתות לשתי נשיך ואחרי כן תבחר בהאשה אשר תחפוץ.

– אבל רבי קדושי – התחנן שמואל – הלא אסתר אשתי תתעלף בשמעה כי נכון אנכי לתת לה ספר כריתות ואיככה אוכל ואראה בדאבון לבבה?

– עודך מחזיק ברשעתך ובגדך! – קרא הרב בחמת רוחו – אנוכי כבר שלחתי לקרוא לאשתך השניה, ואם תמאן לתת לה ספר כריתות ומרית את פי ואסגירך אל בית המשפט.

– אבל ישמור נא גם מוצא שפתיו ויתן את כל הונו לבתי, עשרת אלפים שקלי כסף – קרא אברהם –כאשר שת עליו בטרם עזב את ביתו.

– גם את כל הונו יתן כחפצך! –הרגיע הרב את רוח אברהם.

עתה באה אסתר בלוית השמש דרך משכן הרב החדרה, ראשה מעוטף במטפחת גדולה וצעיף עב על פניה, ותהי מבוהלת ודחופה מכל מראה עיניה ומשמע אזניה: אחרי כן פנתה אסתר אל שמואל אישה ותקרא בעז אפה: הוי בוגד ורע מעללים! בגדת באשת נעוריך וגם אותי סבבת בכחש ובמרמה ותביא עלי שואה חנם, תאלתי לך! מה עכרתי? יעכרך אל נקמות. האתה זד ובליעל, איש דמים ומרמה, האתה נואלת לחשוב רגע כי אשוב אליך אחרי שלוחי? בוז לך לעג לך! שקץ אשקצך ותעב אתעבך, כי תועכה ושקוץ משומם אתה לי עד עולם… כגודל אהבתי אליך עד היום הזה כן תגדל המשטמה בלבי עתה…

ולא יכלה עוד אסתר להתאפק ולהתגבר על רגשות נפשה ותמרר בבכי וקול מליה נחבא.

וכאשר הוסיפה אסתר לחרף ולגדף את שמואל כן הוסיפה רבקה אמץ, ותתיצב הכן לנכח אישה וַתְיַשֵר עפעפיה נגדו ותשלח בו מבטי בוז ונקמה, חצים שנונים הבוטים כמדקרות חרב וחודרים כליות ולב. ויתחלחל שמואל מאד ויחשוב להתעלף – ורבקה אשתו תחריש בנקמתה וכצפעוני תפריש. באידו תלין עינה, תשבע ותשכר ממהומתו ומבוכתו…

– ומה שם אביך כי אדע? שאל הרב את פי אסתר בהעמיקו חשוב וחפש “בטיב גיטין” מבלי פנות אל כל המבוכה אשר בבית.

– שם אבי הוא ראובן איש שדה בעל בית מלון בעיר סוטשאווה אשר בארץ…

ובטרם כלתה את דבריה ודלת החדר אשר אל עבר בית התפלה נפתחה בזרוע כח ודבורה בעלת בית המלון התפרצה אל תוך החדר, ותפול על צוארי אסתר ותחבקה ותאמצה למו לבה ותנשקה מנשיקות פיה ותקרא: “האח! ראות פניך לא פללתי, אַת בת אחי הסתופפת ימים רבים בצל קורתי ואנכי לא ידעתי. הנחמי יקרתי ותרגעי אנכי דודתך מגן לך!” ותתנפל גם אסתר על צוארי דודתה הטובה, ותסתר ראשה על לוח לבה ותריך בשיחה ותבך תמרורים, ותמטר עתרת נשיקות על לחיי דבורה ותמאן להתנחם על השוד והשבר אשר באו לה.

המכתב אשר שמעה עליו דבורה כי “יפעל גדולות” ומעל מעטפתו קראה ותכיר כתב ידי אחיה, המכתב ההוא גזל מנוחתה. ויהיה כראותה את שמש הרב קורא לאסתר ותתגנב גם היא ללכת אחריהם, ותבא בלט אל בית התפלה ותעמוד מאחורי דלת החדר ותקשב את כל השיח והשיג, ותשמע מפורש מפי אסתר כי –בת אחיה היא.

רגעים אחדים קם שאון בבית לרגלי החדשה אשר נהיתה בהתודע אסתר אל דודתה; אבל הרב לא חדל מלעבוד עבודתו ולסדר הכל על מכונו. ראשי הבית דין כבר נאספו, ואחרי אשר מנה שמואל על יד הרב את עשרת האלפים שקלי הכסף אשר אמר לתת לאשתו, ויסדרו את הגט הראשון לאשת שמואל הראשונה.

וכן נכתב ספר הכריתות ונִתַן על יד רבקה בת אברהם כדת וכהלכה.

– אסתר בת ראובן–קרא הרב – עתה עמדי נא את לפנינו!

כבד היה מאסתר הדבר להפרד מדבורה דודתה, עוד הפעם אמצתה למו לבה ותנשקה בכל פה ורק ברב עמל חלצה מבין זרועותיה ותגש אל השלחן.

– הגידי נא אסתר בת ראובן הבלבב שלם תאבי לקבל ספר כריתות מדי שמואל אישך? – שאל ראש הבית דין.

ויעבור שמואל את אסתר אשתו ויקרא בהשקט ובבטחה לאמר: רבותי הנכבדים! הלא הדברים יגעים, ומדוע נסב לכלנו עמל ורעות רוח על לא דבר, באה העת כי יורם המסך… אסתר יקרתי וחיי רוחי הסירי נא את המטפחת ואת השמלה מעליך ויראו ראשי הבית דין הנכבדים וידעו כי לא אסתר כי אם מרדכי יקרא שמך.

ומרדכי נער כבן שמונה עשרה שנה הודו כזית וחסנו כאלון לבוש כלי גבר, והוא השתחוה בהדר לקראת כל הנצבים עליו ויגד בחן שפתים: אֶכבד להודיע לכבודכם כי אני מרדכי המשרת בבית המלון אשר לראובן איש שדה הנצב לפניכם.

רבקה נבהלה נחפזה ויתמהו האנשים איש אל רעהו.

ודבורה הדודה הטובה השתוללה כמתעתעת, היא ירקה שבע פעמים ותעבר כפות ידיה על לחייה ועל חלקת צוארה כמו תאמר למחות את נשיקות המשרת עז הפנים, וחרפתה–חרפת עולם לא תמחה.

“המכתב יפעל גדולות”! התמרמרה האמללה בחמת רוחה.

* * * * *

– עתה ידעתי כי איש ערום אתה–אמר הרב בשחוק שפתים–ידיך כתבו גם את המכתב לרב העיר לבוב.

"ובכל זאת–הוסיף הרב בטוב לבבו–מאשר יקרת אף נכבדת בעיני כבתחלה, שמואל בני, על כן עצתי אמונה לך כי לא תאבה כעת אשתך רבקה לשוב וללכת אחריך כי עתה תשוב לקחתה, הלא בידה כל הונך ורכושך ולך אין כל.

– רבי קדושי! –השיב שמאול אמריו לו – אין לי כל חפץ בכספה וזהבה לא אחשוב, כי–יש לי רב. הלא את שטר גורלי לא מכרתי וזכיתי בו מאה ועשרים ושנים אלף כסף.

ויקם אברהם על רגליו ויקרא בבהלה: “אם כן היו הגרושין גרושי טעות!”