1    🔗

הצעת אוּגנדא, אשר בפתאומיות הופעתה בעולמנו עוררה מצהלות ריקודי שמחה אצל חלק ממנו ודמעות יגוני אבדון אצל חלק אחר, באולם הקונגרס הששי, השאלה הזאת הצדדית והקטנטונת הפכה מהר לשאלה רחבה ומרובת צדדין, השאלה הארצית.

אולם תהיה זאת טעוּת מצדנו לחשוב כי הארציות אינה אלא הד האוּגנדיות. לא, אוּגנדא רק הקדימה את לידתה של השאלה הארצית. היא היתה (במוקדם או במאוחר) מופיעה גם בלי אוּגנדא, ואנחנו איננו צריכים להצטער על הופעתה, כי השאלה הארצית צריכה היתה להופיע, והופעתה גם נחוצה היא להבהרת יסודות הציונות וחיזוּקם.

מצעֵר רק זה שהציונים והארציים כבר חתמו את דעותיהם לבל יקבלו השפעה כלשהי. שתי המפלגות אינן רוצות להבין. וכשהם כבר מתאספים פעם להתווכח על השאלה החשוּבה הזאת, לא יחפשוּ, כל צד מהם, להוכיח את הצד הנגדי בדעות יסודיות שעליהם שתוּ את דעתם; ורק יחפשו מליצות מצלצלות לבטל ולהדהים בהן את הצד שכנגד. כל אחד מהם יקדש את “הפרינציפים” שלו, ומפליט הלצות על הצד שכנגדו. “חולמים”! “הוזים”! קוראים הארציים, החושבים שלצדם המעשיות וההגשמה. “מוכרי אידיאלים”! ירתחו לעומתם הציונים, החושבים כי רק להם הצדקה להקרא “אידיאליים”. חברי שתי המפלגות משיגים את העוול של מתנגדיהם החושבים רעות עליהם, אך אין זה לקח למענם שירצו להבין את מתנגדיהם הם, ורק יותר ירתיח את דמם, ותחת להתווכח בשקט ובהגיון ולחשוב על הדעה המתנגדת, מתרגזים הם יותר ויתר.

ביחוּד עכשיו, אחרי הקונגרס השביעי, כשהארציים עזבו את ההסתדרות הציונית ויביטו עליה כעל מכונה ענקית הרוצה לבלוע אותם, את החלשים… וכנרדפים יתכנסו אל תוך כנִסְתָם הם ולא יתנו לרוח כלשהי שתנשב על אהובת נפשם החולה. הפעם יגדילו עוד יותר ויעבו את הקיר שביניהם, ועוד מעט יראו עצמם כשני מחנות אויבים.

 

2    🔗

כדי למנוע כזאת, נחוּץ עכשיו מאוד לעמוד על השאלה הזו ולדון בה בהגיון קר ובענין רב. אבל השאלה כבר סובכה בהרבה שאלות צדדיות, עד שיקשה מאוד למצוא בתוך ים הדיבוּרים את הנימוּקים היסודיים לדעות השונות.

ואני, ברצוני לחפש עכשיו את התשובה הנכונה לשאלה הזו. ולמען לא אסתבך בנטיות צדדיות, לא אדון כלל בזה, איזו מהמפלגות צודקת (הציונית או הארצית), ואנסה לנתח בהגיון קר את השאלה למראשיתה: איך יוכל עמנו לשוב לתחייתו המאוחדת? כי:

1. הן כל המפלגות שבמחנה הציוני – בלי כל הבדל – ישאפו להשיג לעמנו תנאים לתחייתו הגמוּרה.

2. כולם יודעים כי זה אפשרי רק בארץ מיוחדת, שתהיה שייכת לגמרי לעמנו.

3. וכולם מודים, כי – בדומה לכל עם אחר – יוכל עמנו לפתח את כל כוחותיו ונסיונותיו הרוחניים והחמריים הנחוצים לעם, רק אז כשהארץ תיחשב כשלנו ע"י כל בני עמנו, שעל-ידי זה ירכז מסביבו את כל העם, וכל בניו מכל קצוי הגלוּיות יעמלו ליצור בשבילו את כל הערכין החמריים והרוחניים וישוּבו ויהנו מהם.

אלה הם העיקרים של תנועתנו. ועתה נשובה ונחקורה איך נשיגם.

 

3    🔗

כל העובדים לתחייתנו חיים על אמונתם כי שאיפתנו היא בת הגשמה, כי אם לא יאמינו בזה, הן לא היו חברים לתנועתנו. ואולם כולנו יודעים גם זאת; שהרבה עשרות בשנים יהיה עלינו לעמול ולעבוד להגשמתה. לא ביום אחד ישוּב עם לתחייתו, אך באַלמָוֶת של עם תהיינה השנים הבודדות כאבק על כדוּר הארץ. אסוּר לנו על כן ואף לא נתעכב על-ידי העיכוּבים וההפרעות אשר נפגוש בדרך תחייתנו. אין הפרעה שתוכל לעצור את רצונו המאוּחד ואורך-רוּחו של עם! ואם נעבוד, ברצוננו המאוּחד, באורך-רוחנו ובעֵרותנו להשיג בשבילנו ארץ, הנחוּצה לנו לתחייתנו, נשיגנה סוף-סוף. אנחנו נשוב לתחייה!

ובכן, כל החברים למחשבותינו מאמינים באמוּנה שלימה כי שאיפתנו היא בת-הישגנו, כשכל עמנו יעמול להשגתה באורך-רוחו ובערות.

עם מורכב מיחידים, ורצונו של עם איננו אלא רצונות יחידיו, ולנו ידוע כי בשאוף אדם יחיד לדבר-מה, יוכל להזדיין בדי סבלנות ורצון הנחוצים להשגת אותו ה“דבר-מה” רק כשרצונו ידוע לו וברור לו, בשאיפתו לדבר מסויים וקבוע. אבל במקרה ההפוך (כשדעתו איננה קבועה ואינה מאוּחדת), אזי אין שאיפתו יותר מדמיון פורח, שאף פעם לא ישיגנו ואף איננו בר-השגה.

ונביא דוגמה: וכי למי אינם ידוּעים השאיפות הסוערות של כל עוּל ימים? כל אחד מהם ישאף לרוב ללימוּדים. אבל רק אותם הצעירים אשר שאיפתם היא אחידה וברורה ללימוד מסוּיים, רק להם נולד די רצון ומרץ להשיג מטרתם וישיגוה. אבל אותם השואפים ללימודים בכללם ולא יחליטו מה ילמדו, אותם גם אם יהיה להם הרצון העז ביותר והאופי התקיף – לא ישיגו את שאיפתם. יען שאין שאיפתם קבועה ללימוד קבוע, אלא שואפים הם ללימודים סתם. וגם כשהם מתחילים כבר ללמוד דבר-מה מסוּיים, גם אז דיה להפרעה קלה שיפגשו – וילמדו כבר לימוד חדש. ולרוב יזדקנו עוּלים אלה בשאיפתם הנצחית ללימודים… אך כל לימוּד לא יגמרו, ולעת זקנתם יהיו בידיהם כתריסר ראשי-פרקים של לימודים שונים ומשונים…

 

4    🔗

ככה הוא ביחס לאיש הפרטי וככה זה ביחס לעם. אין בכלל אלא מה שבפרטיו. כשעם חש בקרבו חפץ-חיים, הוא חש יחד עם זה גם את התנאים ההכרחיים להשגת ארץ-חייו וגם הארץ ברוּרה היא לפניו. אליה הוא שואף, עליה הוא נלחם, עד שהוא משיגה וחי את תחייתו בה.

ואנו העם היהודי, אם לנו הוּכח כי נחוצה מולדת לנו, לחיינו המאוחדים והאחידים (אין כל הבדל אם שבים אנו לתחייתנו, או שעם נולד מחדש שרק יחפש לו ארץ אנו), אזי אם לא נַראה כהרף-עין על ארץ שרק אותה מוכרחים אנו להשיג והחיותה למעננו, אם נשאוף להשיג, באיזה מקום שהוא, איזו ארץ שהיא, ועוד טרם החלטנו מי ומה היא, אולי יציעו בשבילנו איזו ארץ שהיא? – אזי אם גם כל כדוּר הארץ יעמוד לבחירתנו, גם אז היו עוברים כל ימינו “בחיפוּש אחרי ארץ” ואף פעם לא נוכל להחליט על איזו ארץ. כי ארץ זו יש בה חסרונות אלו, וארץ זאת יש בה חסרונות הללו ומכיון שאנו מחפשים – נחפש… ולבסוף חוטפים אנו ארץ מכל הבא לידינו, רק יען שנלאינו לחפש עוד, ומתחרטים שוב לרגל כל הפרעה. וככה “הולכים” להם הענינים, עד שכל אחד מן העם מוצא חסרונות, והעם נשאר לבסוף בלי ארץ. זהו גורל כל עם, אשר אין לו דעה ודברים אחדים לארצו. במצב הכי טוב יש לו תריסר ארצות, שבכל אחת מהן התחיל לבנות לו מולדת והוא נשאר מכולן קרח מכאן וקרח מכאן! בידו רק ה“פספורט” לעוד אלפים שנות גלוּת, ואין לאן שימשיך בגלות.

 

5    🔗

ובכן, אם הרצון לתחייה הוא בריא אצלנו ורצון עמנו הוא, אזי באותו רגע שהתעורר בנו רצון זה אנו “מעיפים עין” על איזו ארץ מסוּיימת, אשר מרגישים אנו בכל חוש “החפץ לתחייה של עם”, כי היא הארץ ואין בלתה לתחייתנו. שום ארץ אחרת, ואף אם תהי טובה יותר ונדמה כמתאימה יותר. אין לבחור בארץ כשם שאין אב ואֵם ניתנים לבחירה. וכל הפרעות שיקומו, הרי כמוהן כאפס מול רצון-עם בלתי משתנה בחיפושים.

וכן בהיולד בנו הרעיון לשאוף לתחייתנו, בו ברגע יודעים אנו איזו ארץ היא אשר בה נחיה ולא נמות.

והנה העיקר השלישי בתנועתנו הוא: כי נמצא ארץ אשר עליה נהיה מאוחדים כולנו. ורק אותה ארץ אשר תרכז אליה את כל העם, ז"א שכל עמנו בלי יוצא מן הכלל יסכים לה, או לכל הפחות לא יתנגד לאותה ארץ. ארץ כזו ישנה רק אחת, לאשרנו, וארץ זו היא ציון. לא חשוב לנו ואף אין תועלת בדבר לחקור אחרי הסיבות, מדוע רק לציון מסכים כל העם היהודי. יהי שיש בזה “רומנטיקה”, שעמנו הזקן והמדוכא “מנהל עדיין רומנים” עם הלבנון השב כמוהו, עם הים המחייך בעדנה נצחית, עם ההרים החולמים, עם העמקים המעורפלים, והירדן המסתלסל. יהי כי עמנו מתגעגע, סתם ככה, לקברי אבותיו, גבוריו ונביאיו… מה שלא תהיה הסיבה, הרי נשארת העוּבדה כי אך ורק ציון היא הארץ שעליה יסכים כל העם היהודי, או למצער לא יתנגד לה. שהרי גם הארציים לא יחשבו אותה פחותה במעלה מארצות אחרות, בזמן שלארץ אחרת לא יסכימו הציונים בשום ענין ואופן (ע"ד כל המון בית-ישראל אינני מדבר כבר). ובכן ציון היא הארץ היחידה אשר רק אותה מוכרחים אנו להשיג, כי רק בציון יוכלו וירוכזו כל כוחות עמנו, למען ליצור עם מאוחד וחי, עם ישראל!

 

6    🔗

עתה נסורה נא ונראה מה הם הנימוקים שמביאים נגד ציון. לא אדבר לאותם הארציים המעטים, הרוצים להתפאר בגבורתם המתקדמת, כביכול, ויצעקו “ארץ חדשה!” ולא ציון “ארץ הפגרים”, אשר בה ישוב חלילה עם ישראל אל החוּמש, הגמרא ואולי גם לשוּלחן-ערוּך האיום; ויסיר חלילה מצוארו את הצוארון המגוהץ, שבו מעולפת תרבוּת אירופה ויחזור לגדל זקן ופיאות וילבש טלית-קטן ר“ל. פשוט: אנחנו ניהפך שם לריאקציונרים. חיל ורעדה יאחזנו לחשוב על זה! אבל כל מה שאני יכול להועיל להם לפחדנים אלו, הוא לקרוא לצועני שילחש להם על “עין-הרע” ויקשור קמיע מפרזות רדיקליות, שהן סגוּלה בדוקה לדיבוק ר”ל…

נפנה בדברינו רק לארציים הרציניים, וביניהם המאמינים במקלט-לילה, האומרים כי מטרתנו הסופית מוכרחה להיות ציון, אבל לעת-עתה עד שנשיגנה עלינו להשיג ארץ סתם, שנוכל לעמול בה להשגת ציון.

אינני מסוּפק אף לרגע ברצינותכם, חברי, אני מאמין כי אתם מאמינים בכל דבריכם, אבל אינני מבין אתכם; אם אתם מאמינים באפשרוּת שמענו יוכל ויתרכז בארץ מחוץ לציון, למה לכם בכן – לדעתכם – לשאוף לציון במטרה סופית? הן מטרתכם איננה להחיות את ציון לכולי עלמא… מטרתכם היא להחיות את עם ישראל, וכאשר יחיה ויסודר העם במקלט-לילה, למה לו ציון? אם עמנו יוכל להיות מאושר במעון-לילו, הירצה ויצטרך לה לציון? האם לא תהיה לטובתו כי ישב לו במנוּחה תחת גפנו ותאנתו? אולי תשיבו כי ארץ מלבד ציון אינה יכולה לרכז בה את כל העם היהודי, זאת יכולה רק לתת לעם יסוד שעליו יוכל לאסוף את כל הערכים הנחוצים לו לארצו הקבועה.

אולם אל נא תשכחוּ כי בשאיפתכם צריכים אתם להתרכז בנקוּדה אחת, שאליה ירוכזו כל העבודות, אחרת שאיפתכם אינה בת-הישג. אם נשאף לציון ונראה את הארץ החדשה כדירת ארעי וע“י זה נרצה לבנות אותה ב”שהי פהי", אזי לא תצלח להוות לא יסוד לציון ולא יסוד לעצמה. היא תתנועע תמיד לנפול גם כשתהיה כבר איזו ממשוּת, בכל פעם יוכרחו לתמוך בה: עמוד אחר ועוד עמוד… כל כוחותינו יוצאו לריק ולבהלה. אנחנו נהיה נאלצים לשכוח את ציון ואף את עצמנו. תמיד נצטרך לדאוג לטלאים שעלינו להוסיף לה לסוכתנו הנופלת.

 

7    🔗

ובכן, אין לאחוז גם בזה וגם מזה לא להניח את היד! צריכים לרכז את כל תשומת הלב וכל המרץ להשגת ארץ רק אחת ויחידה, או שלא נשיג כלום. כי לא רק סערה אחת, לא רק רעם אחד מזדמנים על דרך הבונים ומפריעים לעבודתם, רבים הם המקרים של אי-הצלחה הממררת את החיים. ומה גם כשהם מתרבים והולכים עד שהמטרה הסופית לא תיראה עוד. על כרחנו צריכה להיות לפנינו מטרה סופית לנקודה אחת ויחידה ולה נשאפה ואותה נבנה גם כמקלט-לילה וגם כארץ עתידנו. אסור לנו לצפות ל“מציאות”… כי כל שהוא מחפש רק “מציאות”, זה אינו קונה אף פעם. “שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור”. ככה הוא המצב בנוגע לאדם היחיד וכזה הוא המצב בנוגע לעם. כל שאין החלטה ברוּרה ודרך מסוּיימת, אשר ילכו עליה מבלי שים לב לכל הפרעה ולכל הבטחה למטמונים מן הצד, זה לא יגיע אף פעם למטרתו. עם המצפה ל“חסד לאומים” ולמתנות נדיבי עמים, הוא נידון למפרע ליבול ולהמוג בצפיה למתנות ולחסדים… רצון עם בריא הולך קדימה, וכל הפרעות יישחקו תחת רגליו… ואם מברזל-עשת היא ההפרעה, לא יחוס על זמנו ויקיפנה. תמיד עיניו נשואות אל נקודה רק אחת ויחידה, ושום דבר לא יניעו לפנות לצדדין.

ועתה המעשי הוא ללכת בדרככם “המעשית” ולחפש ארצות בכל אשר יואילו עמים ברוב חסדם להציע לפנינו? הככה יקום עם? הן תתנו תודה, כי מדרך שאיפה כזו ימָחק, יכהה וימות רצון העם! האם לא תודו שעלינו לשאוף לנקודה ידועה וברורה? והכי יכולים אתם להכחיש, כי הנקודה היחידה, שלמצער ידועה וברורה? והכי יכולים אתם להכחיש, כי הנקודה היחידה, שלמצער ידועה היא לכל העם היהודי, היא רק ציון?

 

8    🔗

ציון עוד לא השגנו – אומרים אתם – ועמנו נמצא במצב איום. הוא נתון למשיסה וגולה מגלות לגלות, מצבו החמרי הוא לבלי נשוא ומפני זה אין אנו יכולים ואיננו רשאים לשקוט עוד. עלינו למצוא תיכף ארץ לאן יוכל לנדוד בהמוניו וליסד שם בית בשבילו. גם הארצות החפשיות תיסגרנה עוד מעט בשבילו, ועמנו רעב, עמנו מתעלף, אחינו נשחטים, אחיותינו נאנסות, יונקינו נפצים אל הסלע, ובמצב כזה אין לבוא לעמנו בתנחומי דמיון לארץ קדשו. תיכף ומיד מוכרחים אנו לתת לו ארץ, יהיה מקומה באשר יהיה! לא הארץ היא קדושה, רק נקדשת היא בקדושת העם, ולא לחכות לארץ הקודש, כי אם לגאול תיכף ומיד את העם הקדוש…

כן,ידידים, הצדק הוא אתכם! העם הוא קדשנו והארץ היא רק “תשמיש קדושה” לו לעם… ועל כן ומפני זה בל נא תתבלבלו ע“י המצב האיום, שיכול להמיט עליו אסונות עוד יותר נוראים ואיומים, ותביאו עליו אסונות תחת אושר. אל תהרסו את שאיפתנו, שהיא לגאול פעם את עמנו, ולהשיג בשבילו חיים שיש בהם ממש, חיים גמורים ומאוּחדים בארצו, שהיא אפשרית – כאשר נוכחנו – רק בציון. אך יהי כי מצבו האיום של עמנו מכריחנו לסור מן “העיקרים” של תנועתנו, עלינו ליצור תיכף לעמנו איזה שהוא “מלון לילה”, שיתחיל להיטיב את מצבו, אך עלינו לזכור ולחשוב עד כמה אפשרי להשיג דבר כזה. הן כבר חשבנו דיינו ומצאנו כי כפי האפשרויות הנמצאות בידינו אין ביכלתנו להיטיב אף במשהו את מצבנו כעת, ואף לו ניתנה לנו אוטונומיה על איזו ארץ, גם אז איננו יכולים למנוע אף טיפה מים צרותיו, ניפדה מהן רק בבוא היום, והוא יבוא סוף-סוף, וארצנו תקום לנו! ולא במהירות ובחיפזון נשיגנה, כי אם בעשרות שנים של עבודה ערה ורבה. ואין על כן להשיג עזרה בצרה מהירה על רגל אחת… אין לנו לאן להוציא את עמנו משום גולה שמדכאים אותם שם. כל דבר שאנו עומדים לעשות לעזרת עמנו צריך להיעשות בחשבון קר ובשיקול-דעת נבון. הדם הנשפך בהרבה ארצות אשר היהודי נעשה הפקר בהן, אינו צריך להעביר אותנו על דעתנו ולתפוס בתרופות אליל. והישנם עוד בעלי דמיון יותר ממנו הארציים, כשאנו חולמים כי די לנו להחליט שהננו ארציים ותיכף ומיד תבוא תשועת ישראל!? אכן אין אתם בעלי-דמיון כאלה לחשוב כי כבר מוכנה לנו ארץ, תכניתכם היא בודאי: לחפש קודם ארץ מסויימת, ולאט-לאט, בהבאת בחשבון כל כוחותינו ואפשרויותינו, לקלטר אותה וליַשב אותה,עד שאחרי שנים רבות רבות תוכל לישב את שאלת לחמנו, שאלת נדודינו, וכפי דעתכם גם שאלתנו הלאומית. ואתם עודכם קוראים לעצמכם “אנשי מעשה”! היודעים אתם כי הרבה מאוד זמן וכוחות דרושים לזאת, אף לו עמדה ארץ לרשותנו? ואם ככה הוא המצב, לא תבוא ה”עזרה המהירה" מן הארץ שלכם לפני בוא ה“עזרה המחושבת” והאטית מציון. ורק ניפטר מכל הצרות וההסתבכויות בשאיפתנו, לציון נשאפה ואף נשיגנה לא יותר מאוחר מאשר תושג הארץ סתם… עלינו אחת ולעולם להחליט כי נהיה מאוחדים בשאיפותינו, לא לפרפר עוד באויר, רק ציון היא הארץ בה נוכל ואף נרצה ונצליח לשוב בה לתחיתנו.

 

9    🔗

אומרים “את ציון אינם רוצים לתת לנו”.. רק עצלנים יאמרו כזאת! רצון עם בריא אינו נפחד מזה “שאינם רוצים לתת לו”, הוא מוצא כבר דרכים איך לקחת בעצמו! אנו צועקים כי “לא רוצים לתת לנו את ציון”, הכי מוכנים אנו לקבלה? זאת היא כבר רעה חולה אצל כל העצלנים, להפחיד עצמם מגשת לעשות דבר ועל חשבון זה לא להזיז אצבע קטנה להשגת אותו הדבר. וזאת היא גם מחלה אצל עם גלוּתי, עם המתנוון אלפי שנים ע“י צפותו ל”חסד לאוּמים“, עם שהרחיק מעצמו את האמונה בכוחו העצמי לעשות מה לטובתו. וגם אחרי שנלאה ל”חסדי שמים" וכי “ענני שמים” יביאו את גאוּלתו, – עדיין אינו עושה דבר לפדותו העצמית, אלא נושא הוא את עיניו ל“חסדי לאומים” שהם ינדבו לו ארץ, והם גם ינדבו לו את ה“אמצעים הנחוּצים לכך”… אפילו להוציא סכום אפסי (ברצון עם) כמו 20 אלף דולארים למען לשלוח משלחת, הוא נצרך לנדבנים מעמים אחרים, והם הם יצטרכו לשלחה מבניהם לחקור אותה ארץ! עם כזה אשר אינו עושה מאוּמה לגאוּלתו, אינו ראוּי גם ל“חסד לאוּמים”..

אוי! מתי נחדול מצפות ל“חסדי לאומים”!…מתי נחדל מהיות נתונים לרחמי זרים!..אנחנו בוכים ומיללים כי “אין רוצים לתת לנו את ציון”, ואולם הכי מוכנים אנו לקבלה, ההכינונו איזה אמצעים שהם להחיותה? וכי להחיות איזו ארץ שהיא הכינונו כבר אמצעים? שמונה שנות ציונות הן כבר מאחרינו. אמת, שמונה שנים הן אפס בחיי עם, אבל מה שיצרנו במשך שמונה השנים הוא אפס אפסים. בנק לאומי בעל 10 מליונים דולר יסדנו, ואף רבע מן הסכום הנ"ל טרם הכנסנו. קרן-קיימת בת מיליון רק אחד יסדנו, ואף את החצי מזה טרם הכנסנו!… איזה אמצעים כבר הכינונו בארץ, שאנו בוכים כי אינם נותנים אותה לנו? היש לנו יכולת לקבלה? היכולים אנו לקבל איזו ארץ שהיא? אנגליה הציעה לנו אוּגנדא, והארציים שלנו לא יכלו ליצור אף את האמצעים למשלוח משלחת לחקרה: נוצרי נדב את ההוצאות ושני נוצרים אחרים הואילו בחסדם לנסוע לחקרה… ואתם אומרים כי כל העם הוא ארצי, וככה נדמה היה אחרי הקונגרס הששי, ולא יכלו לאסוף 20 אלף דולר, ולא יכלו למצוא ביניהם 2 אנשים מלוּמדים דַיָם שיסעו לחקור אותה ארץ… אכן, שקר הדבר כי עוסקים אנו בלימוּדים! שקר וכזב כי נצלח למשהו!

 

10    🔗

אם ככה הוא המצב, מוכרחים אנו לעבוד עוד הרבה מאוד שנים. גם להכין מומחים מקרבנו, כי הכל צריך שיהיה לנו משלנו ולא נצטרך ל“חסדי לאומים”, ועוד הרבה הרבה מאוד שנות עבודה חרוּצה ועֵרה עומדות לפנינו להכנתנו,עד שנהיה מוכנים לרכוש לנו ארץ. ואנו הארציים כבר מנערים את ידינו מעשות דבר-מה ונבכה מרה כי אין נותנים לנו לעשות משהו… אל תצפה לחסדים, אתה עם הגלוּת! אל תצפה לנדבות! בעצמך! בעצמך יצור למענך! כי מה שלא תיצור בעצמך למענך, לא יהיה לך! אל תדחק את השעה! אַל תבקש “מציאות”! ובל תחרד לקראת עננים! התארגן! הכינו לכם חומר והכינו לכם עובדים לחומר! תיצור לך קרן-קימת ענקית, בנק לאומי גדול, יעמדו מיליונים מבניך במלחמת תחייתך! ואז, כאשר מצדך אתה תהיה מוּכן בכל למלחמתך, אז גם לא תיבהל מזה “שלא רוצים” לתת לך ארץ, אתה תמצא כבר הזדמנות לקחתך לך, כשרק תהיה לך תמיד ידוּעה אותה ארץ היחידה שאתה רוצה בה… וסופך לקום לתחיתך!

תמיד עלינו לשאוף להשיג יותר קרקע בציון ובסביבתה, לעבד כל “חתיכת” קרקע שנשיג ולהבטיחה שתהיה שלנו לעולם. לנו נחוּץ שתהיה נקוּדה קבוּעה לשאיפתנו, ושם נחל לרכז את כל עבודתנו, ושם נייסד לאט לאט את מוסדותינו הלאוּמיים, בתי-ספר תיכונים וגבוהים, ושם נחנך את בנינו לתחיית עמנו. גם רצוּי מאוד כי הקונגרסים יאספו שמה ושהפרלמנט שלנו, הועד הפועל, ישב שם. זה דבר שקשה להשיגו כעת, אך כפל כפלים יקשה עוד ברבות השנים… בקיצור, רואים אתם שעבודה ענקית עומדת לפנינו, ואתם צועקים כי אין לנו עבודה.

עלינו ליסד את כל המוסדות לתחייתנו אך ורק בארץ-ישראל, ואַל תאמרו כי תוּרכיה אינה מרשה זאת, כי אנו נאריך ימים יותר מתוּרכיה, ונעבוד כעת ככל הניתן לנו: בבקשישים, בגניבה, מזמן לזמן תשבות עבודתנו, אך היא תלך ותתרבה. ובבוא היום נהיה מוכנים, נהיה בעלי זכות בעיניהם של אלה שישלטו אז בארצנו…

עלינו להקיף את כל בנינו, עלינו להתאמץ שאנחנו נוּכר ע"י כל העמים עוד בטרם שאנחנו גרים ביד רמה בארצנו, נוּכר כעם ובא-כוחו של העם היהודי…

בקיצור, אחים! עבודה למכביר עומדת מאחרי כתלנו ומחכה לנו! אַל תשבו כשידיכם מורדות ותצעקו “אין עבודה”! עשו את העבודה שרמזתי עליה פה! והיא רק חלק אחד מאלף מכל שיש למהר ולעשות! ואין לדאוג! “אם נרצה אין זאת אגדה”, אלא תחיתנו תבוא רק בדרך זו!

תרס"ו (1906 ).