אודות תלושי מניות הקולוניאלי-באנק, כבר הוצעו הצעות אחדות. ואם הצעת מר הורוויץ, לולא נדחתה מפני טעמים צדדיים, היתה יכולה באמת להביא תועלת לא מעט להפצת המניות, הנה יתר ההצעות, כמו ההצעה להקדיש את דיבידנד התלוש הראשון לה“בית-נאמן”¹ והצעת מר מינץ למסור את תלושי המניות ל“הקופה הלאומית”², אם כי כשהן לעצמן טובות הן מאד, אך אם נחשב שכר ה“בית הנאמן” או “הקופה הלאומית” כנגד הפסד הפצת מניות הבאנק, בהתקבל הצעות כאלו, אז ניוכח, לדאבוננו, שההצעות האלו מוקדמות הן. כי אם אמנם צדק מר מינץ בהנחתו: “שכל אלה שקנו את מניות הבאנק לא אל הדיבידנד היו עיניהם נשוּאות”; אך אל ישכח נא, כי רק המעט אנשי הלבב לא נשאו את עיניהם לדיבידנד מטעמו ונימוקו של מר מינץ….ואולם – האמת ניתנה להיאמר בכל היותה מרה – רוב האקציונרים לא נשאו עיניהם אל הדיבידנד מטעם אחר לגמרי, והוא פשוט: יען כי לא האמינו, ועוד לא יאמינו, שיוכל הבאנק העברי לתת בזמן מן הזמנים איזה דיבידנד. ואת המניות קנו, רק יען שעוד יש בהם המידה הישראלית, שנתבעים ונותנים. ועתה הם מביטים על המניה כעל פתקה נאה, או יותר נכון, כעל שטר פסוּל…כמעט הרוב מאלה שחתמו על ידי – כמובן אחרי שקדי על דלתותם לא פעם אחת – על המניות, נכונים עתה למכור את מניותיהם גם בהפסד מעט, ולהם לא יועילו כל דברים להבינם בינה, כי את הכל יבטלו במבטאם המיוחד: “וייס’ך, הבל הבלים”, שדבריך על לב יהודי, אחר בטאו את ה“וייס’ך” הידוע, יכּו שורש כמו על צחיח סלע. וכמובן יותר טוב היה לוּ נשאו עיניהם אל הדיבידנד, כי אז האמינו למצער בהעסק שבהבאנק, שלברוא את האמונה הזאת בלב ההמון, עלינו להשתדל בכל יכלתנו. ואולם היא תיברא מאליה כאשר אך יראה המון אחינו, שתחת תלושי המניות העבריות יקבלו מזומנים, הכל כאשר לכל, כמו משטרי-הגורל הגדולים… גזוז קוּפּוֹנים וקבל כסף! האח! – ואולם אם את הדיבידנד לא יראו בעיניהם, כי אם יובא ישר (אם כי הדבר אפשר שאם ישאלו את פיהם יסכימו לזאת, כי הלא אחת היא להם אם פרי כספם המונח, לפי דעתם,על קרן הצבי, ישאר מונח שם או לא, הן לידיהם לא ישוב עוד) לאיזה מוסד לאומי שיהיה, כי אז עוד יותר ימעט בטחונם בהבאנק, שגם מלבד זאת יביטו עליו בעיני חשד – ואויבי הרעיון הציוני יעבירו קול במחנה: “כי מבלתי יכולת הבאנק להביא פירות,הוציאו “הציוניסטין”, בערמה, את התלושים מיד בעלי המניות, למען לא יוודע בקהל שהבאנק לא היה ולא נברא”. כל הבקי בטיב הדרשנות ממין זה יתן לדברי צדק… והפצת מניות הבאנק יתנהל בכבדוּת עוד יותר מאשר עד כה. מה שאין כן אם יראה ההמון שהבאנק הביא איזה פרי; כי אז ייוכח שלא בסיפוּרו הבדים יסודתו, ובעת קצרה תמכרנה כל מניות הבאנק, כי למוסד לאומי-מסחרי יתנו את ידיהם כל המון אחינו, ובמהרה יהיה לקניון כל העם. לכן, לפי דעתי, חלילה לנו לקבל לעת עתה כל הצעות כאלו, אשר תוכלנה להרחיק מאתנו את היום בו נראה את עמנו שמחים בקבלת הדיבידנד הראשון, וששים לקנות מניות עוד. וכאשר יבין העם את ערך הציונות לו, ידע ממילא לכבד את כל מוסדותיה הלאומיים, ונביא גם עליהם ברכה.

יאנאוצי (בסרביה), תרס"ב (1902 ).

מוצש“ק כ”ח חשון, 6 בנובמבר.

בשעה העשירית יצאנו סוף סוף מחוף טרייסט. האניה נמשכה בתחילה על-ידי אניה קטנה אחרת, ואחרי כן נדה לאט לאט בעצמה, עד שיצאה כולה מבין חומות, אניות וספינות החוף ותחל למהר בלכתה. אנוכי ישבתי עוד כשעה על סיפון האניה ואביט סביב. מחשבות מורכבות או ממוזגות משמחה ועצבוּת וגם רגשות כמו אלה שאי-אפשר לציינם במלים ידועות, התרוצצו בקרבי. לא נעצבתי ולא שמחתי, גם נעימות גם מרירות לא הרגשתי מעצם ההפלגה בים. ואם הייתי עצוּב מעט או הרבה, היתה זאת פעולת הרושם הבלתי-נעים שעשתה עלי הפרידה אצל החוף… ועוד כמו אלה… אחרי כן ירדתי לשכב על מיטתי, ובהיותי עיף ויגע ולא אחרה שנתי לבוא, וארדם מתוך מחשבות ורגשות שהצד הנוגה שבהם מורגש היה ביותר… האניה שטה במנוחה עד שכמעט לא הרגישו בתנועתה.

ביום א' קמתי ממטתי בשעה השביעית בבוקר. שאון הנוסעים שמיהרו: אלה לקום, אלה לרחוץ, אלה לקחת את הקפה…ואלה להתפלל – היה חזק מאוד. קולות מקולות שונים התבוללו יחד באיזו דיסהרמוניה משוּנה. והשאון והמהומה גדלו עוד יותר כאשר החלו להשיב להם את חפציהם… וכה נמשך השאון כל היום: הנה ארוּחת הצהרים…הנה תה, והנה תה, והנה ארוּחת הערב מהומתה ומבוכתה…תנועת האניה היתה במנוּחה. מזג האויר היה טוב ונעים כמעט, עד שהיתה לנו נסיעתנו כמו טיוּל נעים. פגשנו מפעם לפעם באניות שנראו ונעלמו במרחק האופק. עברנו על איים קטנים והרים מתרוממים מעל למי הים. – לעת ערב נעשה האויר לח כמעט, ותנועתו יותר מהירה, שעל-ידי זאת מורגשה היתה גם תנועת האניה. בשעה השמינית ציווּ על הנוסעים לשכב על מטותיהם. אנוכי ישבתי עוד כשעתים על הסיפון ואביט אל מימי הים ושמיו. מחשבותי לא היו ברוּרות היטב. הרגשתי מעט רפיון באברי, וארד לשכב בתוך המחלקה השלישית ואוירה המחניק…

ביום ב' בקום הנוסעים ממיטותיהם, כבר היו כולם חולים במחלת הים, בכל זאת מיהרו כולם לשתות את הקפה, שלא היה טוב כאתמול, שעוד מעט והקיאוהו… המחזה היה נוגה, ומחלת הים בלתי-עזה תקפה את כל הנוסעים… רוח קדים בלתי-עז נשב על פני הים ותנוּע האניה במעט. לעת הצהרים הוקלה מעט מעט מחלת הנוסעים, ובערב כבר שבו לאיתנם כמעט כל הנוסעים, כי שב רוח-הים כבתחילה. אנוכי ישבתי עוד כשעתים אחרי כליאת הנוסעים… ואביט אל הים וברקיו שנראו מפעם לפעם בקצה אופק מזרח. – – –

ביום ג' בשעה השביעית בבוקר עמדה האניה בחוף מֶסִינָה. רוּח שמחה תקף את כל הנוסעים על מזג האויר החם והטוב. השמש להטה, אך מדי פעם בפעם הצטננו קרניה בהסתננן בעד ענן קל העובר על פניה. האניה עמדה בתוך החוף. חומות, הרים, אניות וספינות סביב לה. כל יום ג' עשתה אניתנוּ במסינה ותסתבל במשא לימונים ותפוחי-זהב ועוד עד לאפס מקום. אותנו לא נתנו לרדת מן האניה… ובשעה העשירית בערב החלה לצאת את החוף ההוא. גשם החל לרדת, אבל חדל תיכף, ורוח צפוני התחולל ויניע את אניתנו. הנוסעים התנועעו כשכורים, ואנחות החלו להישמע מכל עברים. ועוד בלילה תקפה מחלת ים עזה את כל הנוסעים. ובבוקר יום ד' לא נשמע עוד רעש ושאון המשכימים להתפלל וממהרים לאכול, ואך אנחות, אנקות והקאות בקול נשמעו מכל פינות האניה ויחרידו את הנפש. אנוכי שכבתי על מיטתי מבלי יכולת לקום, ואכוון לבי לטלטול האניה: מעלה, מטה, הנה והנה… ולאזני הגיע קול נוגה קורא בתהילים… ואתגעגע על הקול הזה… אשר עד מהרה נפסק בגניחת הקאה… לא טעמתי מאום ומאוד נעניתי כל היום ההוא.

– וגם למחרתו ביום ה' לא חדל הרוח והים רעש ויכה גלים, ואך לעת ערב הוקל מעט. אולם אנוכי לא אכלתי גם ביום ההוא עד הערב. ובאין אונים התגלגלתי פה ושם, נים ולא נים, תיר ולא תיר. גם חלמתי חלומות שונים הבאים מתוך מצב כזה… – בלילה נח הרוח. אנוכי שכבתי כל הלילה על מכסה האניה, והשכמתי ביום ו' לקום. גם כל הנוסעים השכימו לקראת היום הנעים. והרעש גדל כ“בימים הטובים”… אנוכי הייתי עוד מעט רפה כוח בבוקר, אך לעת הצהרים שב כוחי. היום היה יום נעים. השמש להטה. והאניה שטה במנוחה.

גם יום השבת היה יום חם ונעים. רוח קדים עז נשב אמנם וישם את הים כמרקחה, אולם בהיותו מאחרי האניה לא הסב לנו כל צער… אניות רבות פגשנו בו ביום. וגם אניות מלחמה איטלקיות או ספרדיות ראינו. עברנו את הגיברלטר, וייראו לנו חופי אפריקה ואירופה, שאצל האחרונים היינו קרובים. אנוכי מצאתי לי חומר לקריאה ואקרא…

ביום ג' היו טלטולי האניה חזקים מאוד. גלים ומשברים התנשאו וישפלו במאוד מאוד. הרוח היה דרומי-מזרחי והאניה שטה לעבר מערב. ההקאות היו אמנם מעטות כי כבר הרגלו הנוסעים לטלטולים. אולם כמעט הכל חשו בראשם ולבם. לי לא היה זה יום קשה ביותר, אך לא יכלתי קרוא, וגם הישיבה היתה קשה לי. ואולי גרם לזאת גם אי-אכלי כמעט מאומה, כי מאכלים רעים נתנו ביום ההוא. ובכן שכבתי על מכסה האניה. חשבתי וחלמתי בהקיץ. ומאוד התגעגעתי על כל אהובי שהנני הולך ומתרחק מאתם… ועל… לערב הוקל לי…

- – – יום השבת היה קשה לי מעט… ובצהרים שכתבי ואקשיב לריבות וקטטות הנוסעים. לעת ערב הוקל לי מעט. הרוח התחולל ביתר שאת. האניה הזדעזעה וירעשו עמודיה. כה טולטלה ברוח… חשבתי רבות…

- יום ה' כולו צפינו בקוצר רוח לבוא אל חופי אמריקה, והנוסעים החלו להכין את עצמם עוד מאתמול להיקלט בה… רוח צפוני קר מאוד נשב. את האניה לא טלטל אמנם, אבל הסב לנו צער לא מעט. אי-אפשר היה כמעט לצאת על מכסה האניה מחמת הקור, והנוסעים הקדימו לבוא לחדרי האניה, אלה שכבו, אלה השתובבו ויריבו… מחשבות נוגות מאוד עוררו בי אָפיָם של אלה, המוננו הגס מאוד.

- – – בשעה השמינית בערב כבר יכלנו לראות את אור ניו-יורק מרחוק, ובעוד שעות מספר קרבנו אל החוף. אניתנו השליכה עוגן. ובין הנוסעים רבה התכונה… כאשר האיר היום באה איזו קומיסיה אלינו ותעבירנו על פניה… לשם מה?… והנוסעים מיהרו להוציא את חפציהם על המכסה ויחכו ויצפו לרדת מן האניה – והנה נזרקה שמועה שעוד נלון בה, ותרגיזנו מאוד… לאט לאט גם נתאמתה שמועה זו, והחילונו להשיב את החפצים למקומם ולתור אחרי אוכל…

קשה היה יום הששי לכולנו בכל האופנים… קבלו את השבת, שכבו… וישכימו מאוד לקום ולהיכון שנית להיכנס לאמריקה… ובשעה התשיעית החילונו לרדת מן האניה ונבוא אל – – – ומשם שטנו אל ה“קסלגרדן”. הרופאים בדקונו והחוקרים חקרונו, ואשר עברו בשלום שטו אחרי כן שנית אל החוף – – –

תרס"ד (1903).

¹

ידידי העורך הקציב לי כאן מקום, שאעשה פרופגנדה למען פרופגנדה. פרופגנדה למען פרופגנדה, כמה מעציב הדבר שיהיה הכרח לעשות כדבר הזה!

אכן שמעו נא על מה הוא המדובר: ההסתדרות הציונית כאן באמריקה אינה מתנועעת, היא נרדמת למוות, ונחוץ לנהל פרופגנדה חזקה ורחבה למען עורר אותה.

לנהל בכתב פרופגנדה מן ההכרח הוא שתהיה “קרן פרופגנדה”. ומי מחוּייב ליצור את הקרן הזאת? האם לא אותם הקוראים ללא הרף:“פרופגנדה!” “פרופגנדה!”…

אבל רק לקרוא, לקרוא הם מוכנים, ולעשות… לעשות אף לא דבר! הם דורשים – אבל לא מאת עצמם! הם מבקרים – אבל לא את עצמם!…

אנחנו אמרנו, קוינו, היינו בטוחים כי כאשר יודיעו על פתיחת קרן לפרופגנדה, היא תימלא תיכף ומיד – ולבסוף… בסוף לא נזכר אף חבר אגוּדה אחת להיענות לקריאת קרן הפרופגנדה שפתחנו זה חדשים מספר. היא היתה כקול קורא במדבר…

ועתה, האשוב ואעשה “פרופגנדה למען פרופגנדה”? לא! אינני יכול! אני מוכרח לעבור על הגבול שהציב לי העורך, כי לא מלים נמצאות עתה בפי, רק אש! הדם רותח, בוערת בלבי אש! עצמות יבשות רואה אני לפני! עצמות יבשות מפוזרות ומבוזרות. יבשות הרבה יותר מהעצמות בבקעה שחזה יחזקאל הנביא. יחזקאל כאשר מיצה את דמו על העצמות היבשות ופשט עליהם את בשרו עם הגידים והעור ביחד, חימם למצער את אותן העצמות היבשות והן שבו לתחיה. אך נורא לאין שיעור הוא המצב בעמק שלנו: העצמות הן יבשות, מתות, רקוּבות ומבוזרות. הַזֵה עלימו מדמך – ולא יחמו מאבן! כל מוח עצמותיך, כל לשד החיים שבגופך תמצה עליהם – ליח לא יוָסף להם!

שמעו נא אתם, עצמות יבשות להתפוררות! האתם המחנה המתאמר לבנות את לאומנו?! האתם הנכם המתאמרים להיות לוחמי תחיתנו?! אתם פגרים הנכם ולא תצלחו עוד לתחייה!

עורו בעצמכם! ואז תוכלו לעורר את זולתכם!

העצמות היבשות, שמעו נא!

תרס"ו (1906 ).

“איש ריב” מוכרח אני להיות לכל אהובי וידידי נפשי. כשל כוח סבלי, איכה אשא את "מוסר כלימתנו? פקעה לה סבלנותי, אי-אפשר לחשות עוד. לדאבוני אני ובניגוד למצווה עלי על-ידי העורך, מוכרח אני לפנות אליכם, חברי האהובים עלי מאוד, הציונים שבאמריקה, הצהובים כירוקים יחד, ולגלות לפניכם את כל האמת המרה; מה אנחנו ומה מעשינו? אנחנו הנני…עצלנים! ולעשות…איננו עושים מאומה שיש בו תועלת לתנועת תחייתנו! צחוק וחרפה לכולנו! במה הצטיינו במשך עשר שנות קיום הסתדרותנו? חפשו בנרות – אם תמצאו במה להשקיט את מוסר חרטתכם! חרטה, – לעג לשטנים. – היש לנו בכלל רגש הנוחם על רפיוננו ועזוּבתנו בפעולתנו לתחיית עמנו?! אוי לו לעם שאנו הננו העובדים לתחייתו! אוי ואבוי לנו שאיננו חלים ואיננו מרגישים במצב אבדנו של עמנו! אנחנו מתאמרים בשם “בוני העם”, “ציונים” אנו קוראים לעצמנו, ומה היא פעולתנו לציונות? חיים אנו באמריקה ארץ החופש, במקום שיש לנו שדה ואפשרות לפעול למען הציונות עשרות מונים מאשר יכולים לפעול אחינו העניים, האומללים, הלחוצים, השדודים והמבוּישים שבכל אירופה; ולבסוף איננו עושים אף את החלק המאה ממה שאנו יכולים לעשות.

עשר שנים קיימת תנועתנו באמריקה, ולא יצרה לה במה לשרוּתה. ואל תחפשו לישב את העזוּבה שלכם בתירוצים רקוּבים: “אין פה קרקע מתאים לבמה יהודית נאה!” המכבי¹ יעיד לחובתכם! איה הבמה האנגלית שיצרתם לכם? אולי הירחון “המכבי”הגוסס ומתקיים בנסים – לא בעזרתכם – ובכל חוברת וחוברת יזכירוכם שתעזרו לקיימו, ואתם נשארים לכם שוקטים כרגיל?! ואל תחשבו כי יעלה בידכם לספר מַעשיות, שבאמריקה אין קרקע לשוּם תנועה אידיאלית, כי התנועות האידיאליות שמחוּץ לציונות ישחירו את פניכם! הביטו וראו את התנועה הסוציאלית בארץ זו ובושו! תעיפו עין לתנועה האנרכיסטית והיכלמו ואַל תפצו עוד פה!

קומץ אנרכיסטים וכה מעטים אוהדיהם, ואף חופש אין להם בארץ זו של חופש, ובכל זאת עד כמה פעילים הם! כבר שנים אחדות שיש להם שבוּעון משלהם ועורכיו ירכלו בו בשוק בעצמם למען הפיצו. עכשיו יש להם כבר גם עתון יומי, מלבד מאות חוברות שהם מוציאים מדי פעם בפעם. הרכינו ראשכם בפני אנשים כה חרוּצים ומסורים לאידיאלים, בעת שאין להם בזה חופש לאידיאלם כאשר יש לנו בשביל האידיאל שלנו. ואל תנסו לתרץ ולאמור: דוקא משום שהללו אין להם חופש כאן על-כן הנם פעילים, כי כל שלחוצים יותר – יותר יקריבו קרבנות. ובכן “שוטים” נחוּצים לכם להפעילכם! הבו שוטים! עבדים הנכם שאינם עובדים אלא למראה השוט! אבל גם בזה אין אמת. הנה הביטו וראו את חברינו “הציונים הטריטוריאליים” וגם את חברי “פועלי ציון”, כמה הרחיבו צעדיהם ופעלו גדולות במשך החדשים המעטים מאז התארגנו! ובכל ההסתדרות הציונית כאן, המונה מספר לחבריה שהוא כפל כפליים למספר חבריהם של שתי האגוּדות הנ"ל גם יחד, מה פעלה הסתדרותנו במשך הזמן הארוך שהיא קיימת? קיימת?! אם רשימת שמות על גבי נייר קרוּיה קיוּם, אכן קיימת היא ההסתדרות לציוני אמריקה…

איה הבמה שיצרו 20000 “ציוני הרשימה”? אולי “די אידישע פאהן”? סליחה ומחילה מכבודכם! לא אתם יצרתם אותה! אתם פעלתם ליצירתה בדיוּק כמו שאתם עמלים להחזקתה! ואת הנהלתכם אתם מחזיקים?! בכל אחת מחוברותיה נאלצה היא להזכירכם ע"ד חובתכם להסתדרותכם, ואתם?…אתם אמנם זוכרים אותה, אך לא לתת לה את האפשרות לקיוּמה… והאם את עצם האגוּדות אתם מקיימים? לבקר אתם גיבורים! אין דוגמתכם במבקרים! אתם תובעים שילמדו לכם את הציונות? “אבא, איך מעשרים את התבן?” אתם אינכם באים להרצאות בציונות, אתם אינכם באים לאספות הציוניות עד כמה שתהיינה מענינות ומלמדות, ואתם עודכם צועקים “עבודה”! כאילו צריכים להביאה אליכם מעבר לים! והעבודה אשר יתנו לכם אינה למענכם…

ודי בזיון וקצף נמצא עוד בזה, שלהסתדרויות אחרות אתם פעילים, אתם הנכם הקהל הממלא את “גראנד סענטראל פאלאס” כשמקסים גוֹרקי הוא המדבר! אתם מבקרים את הרצאות טשייקובסקי! ומי הוא הקהל המבקר את ינובסקי? אכן זה יכול רק להעיר בנו על עֵרותכם והתענינותכם בכל דבר שיש ללמדו ולדעתו, ואולם זה מגדיל יחד עם זה האשמתכם: כי רק לציונות שאתם קוראים בשמה הנכם נרפים ועצלנים!

אהה! עד מתי יהיה ככה? עד מתי “תהיו נוטרים את כל הכרמים וכרם שלכם לא תיטורו!”

הוו ראוּיים לשמכם! עשו מה סוף-סוף!

תרס"ו (1906).

1

הצעת אוּגנדא, אשר בפתאומיות הופעתה בעולמנו עוררה מצהלות ריקודי שמחה אצל חלק ממנו ודמעות יגוני אבדון אצל חלק אחר, באולם הקונגרס הששי, השאלה הזאת הצדדית והקטנטונת הפכה מהר לשאלה רחבה ומרובת צדדין, השאלה הארצית.

אולם תהיה זאת טעוּת מצדנו לחשוב כי הארציות אינה אלא הד האוּגנדיות. לא, אוּגנדא רק הקדימה את לידתה של השאלה הארצית. היא היתה (במוקדם או במאוחר) מופיעה גם בלי אוּגנדא, ואנחנו איננו צריכים להצטער על הופעתה, כי השאלה הארצית צריכה היתה להופיע, והופעתה גם נחוצה היא להבהרת יסודות הציונות וחיזוּקם.

מצעֵר רק זה שהציונים והארציים כבר חתמו את דעותיהם לבל יקבלו השפעה כלשהי. שתי המפלגות אינן רוצות להבין. וכשהם כבר מתאספים פעם להתווכח על השאלה החשוּבה הזאת, לא יחפשוּ, כל צד מהם, להוכיח את הצד הנגדי בדעות יסודיות שעליהם שתוּ את דעתם; ורק יחפשו מליצות מצלצלות לבטל ולהדהים בהן את הצד שכנגד. כל אחד מהם יקדש את “הפרינציפים” שלו, ומפליט הלצות על הצד שכנגדו. “חולמים”! “הוזים”! קוראים הארציים, החושבים שלצדם המעשיות וההגשמה. “מוכרי אידיאלים”! ירתחו לעומתם הציונים, החושבים כי רק להם הצדקה להקרא “אידיאליים”. חברי שתי המפלגות משיגים את העוול של מתנגדיהם החושבים רעות עליהם, אך אין זה לקח למענם שירצו להבין את מתנגדיהם הם, ורק יותר ירתיח את דמם, ותחת להתווכח בשקט ובהגיון ולחשוב על הדעה המתנגדת, מתרגזים הם יותר ויתר.

ביחוּד עכשיו, אחרי הקונגרס השביעי, כשהארציים עזבו את ההסתדרות הציונית ויביטו עליה כעל מכונה ענקית הרוצה לבלוע אותם, את החלשים… וכנרדפים יתכנסו אל תוך כנִסְתָם הם ולא יתנו לרוח כלשהי שתנשב על אהובת נפשם החולה. הפעם יגדילו עוד יותר ויעבו את הקיר שביניהם, ועוד מעט יראו עצמם כשני מחנות אויבים.

2

כדי למנוע כזאת, נחוּץ עכשיו מאוד לעמוד על השאלה הזו ולדון בה בהגיון קר ובענין רב. אבל השאלה כבר סובכה בהרבה שאלות צדדיות, עד שיקשה מאוד למצוא בתוך ים הדיבוּרים את הנימוּקים היסודיים לדעות השונות.

ואני, ברצוני לחפש עכשיו את התשובה הנכונה לשאלה הזו. ולמען לא אסתבך בנטיות צדדיות, לא אדון כלל בזה, איזו מהמפלגות צודקת (הציונית או הארצית), ואנסה לנתח בהגיון קר את השאלה למראשיתה: איך יוכל עמנו לשוב לתחייתו המאוחדת? כי:

1. הן כל המפלגות שבמחנה הציוני – בלי כל הבדל – ישאפו להשיג לעמנו תנאים לתחייתו הגמוּרה.

2. כולם יודעים כי זה אפשרי רק בארץ מיוחדת, שתהיה שייכת לגמרי לעמנו.

3. וכולם מודים, כי – בדומה לכל עם אחר – יוכל עמנו לפתח את כל כוחותיו ונסיונותיו הרוחניים והחמריים הנחוצים לעם, רק אז כשהארץ תיחשב כשלנו ע"י כל בני עמנו, שעל-ידי זה ירכז מסביבו את כל העם, וכל בניו מכל קצוי הגלוּיות יעמלו ליצור בשבילו את כל הערכין החמריים והרוחניים וישוּבו ויהנו מהם.

אלה הם העיקרים של תנועתנו. ועתה נשובה ונחקורה איך נשיגם.

3

כל העובדים לתחייתנו חיים על אמונתם כי שאיפתנו היא בת הגשמה, כי אם לא יאמינו בזה, הן לא היו חברים לתנועתנו. ואולם כולנו יודעים גם זאת; שהרבה עשרות בשנים יהיה עלינו לעמול ולעבוד להגשמתה. לא ביום אחד ישוּב עם לתחייתו, אך באַלמָוֶת של עם תהיינה השנים הבודדות כאבק על כדוּר הארץ. אסוּר לנו על כן ואף לא נתעכב על-ידי העיכוּבים וההפרעות אשר נפגוש בדרך תחייתנו. אין הפרעה שתוכל לעצור את רצונו המאוּחד ואורך-רוּחו של עם! ואם נעבוד, ברצוננו המאוּחד, באורך-רוחנו ובעֵרותנו להשיג בשבילנו ארץ, הנחוּצה לנו לתחייתנו, נשיגנה סוף-סוף. אנחנו נשוב לתחייה!

ובכן, כל החברים למחשבותינו מאמינים באמוּנה שלימה כי שאיפתנו היא בת-הישגנו, כשכל עמנו יעמול להשגתה באורך-רוחו ובערות.

עם מורכב מיחידים, ורצונו של עם איננו אלא רצונות יחידיו, ולנו ידוע כי בשאוף אדם יחיד לדבר-מה, יוכל להזדיין בדי סבלנות ורצון הנחוצים להשגת אותו ה“דבר-מה” רק כשרצונו ידוע לו וברור לו, בשאיפתו לדבר מסויים וקבוע. אבל במקרה ההפוך (כשדעתו איננה קבועה ואינה מאוּחדת), אזי אין שאיפתו יותר מדמיון פורח, שאף פעם לא ישיגנו ואף איננו בר-השגה.

ונביא דוגמה: וכי למי אינם ידוּעים השאיפות הסוערות של כל עוּל ימים? כל אחד מהם ישאף לרוב ללימוּדים. אבל רק אותם הצעירים אשר שאיפתם היא אחידה וברורה ללימוד מסוּיים, רק להם נולד די רצון ומרץ להשיג מטרתם וישיגוה. אבל אותם השואפים ללימודים בכללם ולא יחליטו מה ילמדו, אותם גם אם יהיה להם הרצון העז ביותר והאופי התקיף – לא ישיגו את שאיפתם. יען שאין שאיפתם קבועה ללימוד קבוע, אלא שואפים הם ללימודים סתם. וגם כשהם מתחילים כבר ללמוד דבר-מה מסוּיים, גם אז דיה להפרעה קלה שיפגשו – וילמדו כבר לימוד חדש. ולרוב יזדקנו עוּלים אלה בשאיפתם הנצחית ללימודים… אך כל לימוּד לא יגמרו, ולעת זקנתם יהיו בידיהם כתריסר ראשי-פרקים של לימודים שונים ומשונים…

4

ככה הוא ביחס לאיש הפרטי וככה זה ביחס לעם. אין בכלל אלא מה שבפרטיו. כשעם חש בקרבו חפץ-חיים, הוא חש יחד עם זה גם את התנאים ההכרחיים להשגת ארץ-חייו וגם הארץ ברוּרה היא לפניו. אליה הוא שואף, עליה הוא נלחם, עד שהוא משיגה וחי את תחייתו בה.

ואנו העם היהודי, אם לנו הוּכח כי נחוצה מולדת לנו, לחיינו המאוחדים והאחידים (אין כל הבדל אם שבים אנו לתחייתנו, או שעם נולד מחדש שרק יחפש לו ארץ אנו), אזי אם לא נַראה כהרף-עין על ארץ שרק אותה מוכרחים אנו להשיג והחיותה למעננו, אם נשאוף להשיג, באיזה מקום שהוא, איזו ארץ שהיא, ועוד טרם החלטנו מי ומה היא, אולי יציעו בשבילנו איזו ארץ שהיא? – אזי אם גם כל כדוּר הארץ יעמוד לבחירתנו, גם אז היו עוברים כל ימינו “בחיפוּש אחרי ארץ” ואף פעם לא נוכל להחליט על איזו ארץ. כי ארץ זו יש בה חסרונות אלו, וארץ זאת יש בה חסרונות הללו ומכיון שאנו מחפשים – נחפש… ולבסוף חוטפים אנו ארץ מכל הבא לידינו, רק יען שנלאינו לחפש עוד, ומתחרטים שוב לרגל כל הפרעה. וככה “הולכים” להם הענינים, עד שכל אחד מן העם מוצא חסרונות, והעם נשאר לבסוף בלי ארץ. זהו גורל כל עם, אשר אין לו דעה ודברים אחדים לארצו. במצב הכי טוב יש לו תריסר ארצות, שבכל אחת מהן התחיל לבנות לו מולדת והוא נשאר מכולן קרח מכאן וקרח מכאן! בידו רק ה“פספורט” לעוד אלפים שנות גלוּת, ואין לאן שימשיך בגלות.

5

ובכן, אם הרצון לתחייה הוא בריא אצלנו ורצון עמנו הוא, אזי באותו רגע שהתעורר בנו רצון זה אנו “מעיפים עין” על איזו ארץ מסוּיימת, אשר מרגישים אנו בכל חוש “החפץ לתחייה של עם”, כי היא הארץ ואין בלתה לתחייתנו. שום ארץ אחרת, ואף אם תהי טובה יותר ונדמה כמתאימה יותר. אין לבחור בארץ כשם שאין אב ואֵם ניתנים לבחירה. וכל הפרעות שיקומו, הרי כמוהן כאפס מול רצון-עם בלתי משתנה בחיפושים.

וכן בהיולד בנו הרעיון לשאוף לתחייתנו, בו ברגע יודעים אנו איזו ארץ היא אשר בה נחיה ולא נמות.

והנה העיקר השלישי בתנועתנו הוא: כי נמצא ארץ אשר עליה נהיה מאוחדים כולנו. ורק אותה ארץ אשר תרכז אליה את כל העם, ז"א שכל עמנו בלי יוצא מן הכלל יסכים לה, או לכל הפחות לא יתנגד לאותה ארץ. ארץ כזו ישנה רק אחת, לאשרנו, וארץ זו היא ציון. לא חשוב לנו ואף אין תועלת בדבר לחקור אחרי הסיבות, מדוע רק לציון מסכים כל העם היהודי. יהי שיש בזה “רומנטיקה”, שעמנו הזקן והמדוכא “מנהל עדיין רומנים” עם הלבנון השב כמוהו, עם הים המחייך בעדנה נצחית, עם ההרים החולמים, עם העמקים המעורפלים, והירדן המסתלסל. יהי כי עמנו מתגעגע, סתם ככה, לקברי אבותיו, גבוריו ונביאיו… מה שלא תהיה הסיבה, הרי נשארת העוּבדה כי אך ורק ציון היא הארץ שעליה יסכים כל העם היהודי, או למצער לא יתנגד לה. שהרי גם הארציים לא יחשבו אותה פחותה במעלה מארצות אחרות, בזמן שלארץ אחרת לא יסכימו הציונים בשום ענין ואופן (ע"ד כל המון בית-ישראל אינני מדבר כבר). ובכן ציון היא הארץ היחידה אשר רק אותה מוכרחים אנו להשיג, כי רק בציון יוכלו וירוכזו כל כוחות עמנו, למען ליצור עם מאוחד וחי, עם ישראל!

6

עתה נסורה נא ונראה מה הם הנימוקים שמביאים נגד ציון. לא אדבר לאותם הארציים המעטים, הרוצים להתפאר בגבורתם המתקדמת, כביכול, ויצעקו “ארץ חדשה!” ולא ציון “ארץ הפגרים”, אשר בה ישוב חלילה עם ישראל אל החוּמש, הגמרא ואולי גם לשוּלחן-ערוּך האיום; ויסיר חלילה מצוארו את הצוארון המגוהץ, שבו מעולפת תרבוּת אירופה ויחזור לגדל זקן ופיאות וילבש טלית-קטן ר“ל. פשוט: אנחנו ניהפך שם לריאקציונרים. חיל ורעדה יאחזנו לחשוב על זה! אבל כל מה שאני יכול להועיל להם לפחדנים אלו, הוא לקרוא לצועני שילחש להם על “עין-הרע” ויקשור קמיע מפרזות רדיקליות, שהן סגוּלה בדוקה לדיבוק ר”ל…

נפנה בדברינו רק לארציים הרציניים, וביניהם המאמינים במקלט-לילה, האומרים כי מטרתנו הסופית מוכרחה להיות ציון, אבל לעת-עתה עד שנשיגנה עלינו להשיג ארץ סתם, שנוכל לעמול בה להשגת ציון.

אינני מסוּפק אף לרגע ברצינותכם, חברי, אני מאמין כי אתם מאמינים בכל דבריכם, אבל אינני מבין אתכם; אם אתם מאמינים באפשרוּת שמענו יוכל ויתרכז בארץ מחוץ לציון, למה לכם בכן – לדעתכם – לשאוף לציון במטרה סופית? הן מטרתכם איננה להחיות את ציון לכולי עלמא… מטרתכם היא להחיות את עם ישראל, וכאשר יחיה ויסודר העם במקלט-לילה, למה לו ציון? אם עמנו יוכל להיות מאושר במעון-לילו, הירצה ויצטרך לה לציון? האם לא תהיה לטובתו כי ישב לו במנוּחה תחת גפנו ותאנתו? אולי תשיבו כי ארץ מלבד ציון אינה יכולה לרכז בה את כל העם היהודי, זאת יכולה רק לתת לעם יסוד שעליו יוכל לאסוף את כל הערכים הנחוצים לו לארצו הקבועה.

אולם אל נא תשכחוּ כי בשאיפתכם צריכים אתם להתרכז בנקוּדה אחת, שאליה ירוכזו כל העבודות, אחרת שאיפתכם אינה בת-הישג. אם נשאף לציון ונראה את הארץ החדשה כדירת ארעי וע“י זה נרצה לבנות אותה ב”שהי פהי", אזי לא תצלח להוות לא יסוד לציון ולא יסוד לעצמה. היא תתנועע תמיד לנפול גם כשתהיה כבר איזו ממשוּת, בכל פעם יוכרחו לתמוך בה: עמוד אחר ועוד עמוד… כל כוחותינו יוצאו לריק ולבהלה. אנחנו נהיה נאלצים לשכוח את ציון ואף את עצמנו. תמיד נצטרך לדאוג לטלאים שעלינו להוסיף לה לסוכתנו הנופלת.

7

ובכן, אין לאחוז גם בזה וגם מזה לא להניח את היד! צריכים לרכז את כל תשומת הלב וכל המרץ להשגת ארץ רק אחת ויחידה, או שלא נשיג כלום. כי לא רק סערה אחת, לא רק רעם אחד מזדמנים על דרך הבונים ומפריעים לעבודתם, רבים הם המקרים של אי-הצלחה הממררת את החיים. ומה גם כשהם מתרבים והולכים עד שהמטרה הסופית לא תיראה עוד. על כרחנו צריכה להיות לפנינו מטרה סופית לנקודה אחת ויחידה ולה נשאפה ואותה נבנה גם כמקלט-לילה וגם כארץ עתידנו. אסור לנו לצפות ל“מציאות”… כי כל שהוא מחפש רק “מציאות”, זה אינו קונה אף פעם. “שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור”. ככה הוא המצב בנוגע לאדם היחיד וכזה הוא המצב בנוגע לעם. כל שאין החלטה ברוּרה ודרך מסוּיימת, אשר ילכו עליה מבלי שים לב לכל הפרעה ולכל הבטחה למטמונים מן הצד, זה לא יגיע אף פעם למטרתו. עם המצפה ל“חסד לאומים” ולמתנות נדיבי עמים, הוא נידון למפרע ליבול ולהמוג בצפיה למתנות ולחסדים… רצון עם בריא הולך קדימה, וכל הפרעות יישחקו תחת רגליו… ואם מברזל-עשת היא ההפרעה, לא יחוס על זמנו ויקיפנה. תמיד עיניו נשואות אל נקודה רק אחת ויחידה, ושום דבר לא יניעו לפנות לצדדין.

ועתה המעשי הוא ללכת בדרככם “המעשית” ולחפש ארצות בכל אשר יואילו עמים ברוב חסדם להציע לפנינו? הככה יקום עם? הן תתנו תודה, כי מדרך שאיפה כזו ימָחק, יכהה וימות רצון העם! האם לא תודו שעלינו לשאוף לנקודה ידועה וברורה? והכי יכולים אתם להכחיש, כי הנקודה היחידה, שלמצער ידועה וברורה? והכי יכולים אתם להכחיש, כי הנקודה היחידה, שלמצער ידועה היא לכל העם היהודי, היא רק ציון?

8

ציון עוד לא השגנו – אומרים אתם – ועמנו נמצא במצב איום. הוא נתון למשיסה וגולה מגלות לגלות, מצבו החמרי הוא לבלי נשוא ומפני זה אין אנו יכולים ואיננו רשאים לשקוט עוד. עלינו למצוא תיכף ארץ לאן יוכל לנדוד בהמוניו וליסד שם בית בשבילו. גם הארצות החפשיות תיסגרנה עוד מעט בשבילו, ועמנו רעב, עמנו מתעלף, אחינו נשחטים, אחיותינו נאנסות, יונקינו נפצים אל הסלע, ובמצב כזה אין לבוא לעמנו בתנחומי דמיון לארץ קדשו. תיכף ומיד מוכרחים אנו לתת לו ארץ, יהיה מקומה באשר יהיה! לא הארץ היא קדושה, רק נקדשת היא בקדושת העם, ולא לחכות לארץ הקודש, כי אם לגאול תיכף ומיד את העם הקדוש…

כן,ידידים, הצדק הוא אתכם! העם הוא קדשנו והארץ היא רק “תשמיש קדושה” לו לעם… ועל כן ומפני זה בל נא תתבלבלו ע“י המצב האיום, שיכול להמיט עליו אסונות עוד יותר נוראים ואיומים, ותביאו עליו אסונות תחת אושר. אל תהרסו את שאיפתנו, שהיא לגאול פעם את עמנו, ולהשיג בשבילו חיים שיש בהם ממש, חיים גמורים ומאוּחדים בארצו, שהיא אפשרית – כאשר נוכחנו – רק בציון. אך יהי כי מצבו האיום של עמנו מכריחנו לסור מן “העיקרים” של תנועתנו, עלינו ליצור תיכף לעמנו איזה שהוא “מלון לילה”, שיתחיל להיטיב את מצבו, אך עלינו לזכור ולחשוב עד כמה אפשרי להשיג דבר כזה. הן כבר חשבנו דיינו ומצאנו כי כפי האפשרויות הנמצאות בידינו אין ביכלתנו להיטיב אף במשהו את מצבנו כעת, ואף לו ניתנה לנו אוטונומיה על איזו ארץ, גם אז איננו יכולים למנוע אף טיפה מים צרותיו, ניפדה מהן רק בבוא היום, והוא יבוא סוף-סוף, וארצנו תקום לנו! ולא במהירות ובחיפזון נשיגנה, כי אם בעשרות שנים של עבודה ערה ורבה. ואין על כן להשיג עזרה בצרה מהירה על רגל אחת… אין לנו לאן להוציא את עמנו משום גולה שמדכאים אותם שם. כל דבר שאנו עומדים לעשות לעזרת עמנו צריך להיעשות בחשבון קר ובשיקול-דעת נבון. הדם הנשפך בהרבה ארצות אשר היהודי נעשה הפקר בהן, אינו צריך להעביר אותנו על דעתנו ולתפוס בתרופות אליל. והישנם עוד בעלי דמיון יותר ממנו הארציים, כשאנו חולמים כי די לנו להחליט שהננו ארציים ותיכף ומיד תבוא תשועת ישראל!? אכן אין אתם בעלי-דמיון כאלה לחשוב כי כבר מוכנה לנו ארץ, תכניתכם היא בודאי: לחפש קודם ארץ מסויימת, ולאט-לאט, בהבאת בחשבון כל כוחותינו ואפשרויותינו, לקלטר אותה וליַשב אותה,עד שאחרי שנים רבות רבות תוכל לישב את שאלת לחמנו, שאלת נדודינו, וכפי דעתכם גם שאלתנו הלאומית. ואתם עודכם קוראים לעצמכם “אנשי מעשה”! היודעים אתם כי הרבה מאוד זמן וכוחות דרושים לזאת, אף לו עמדה ארץ לרשותנו? ואם ככה הוא המצב, לא תבוא ה”עזרה המהירה" מן הארץ שלכם לפני בוא ה“עזרה המחושבת” והאטית מציון. ורק ניפטר מכל הצרות וההסתבכויות בשאיפתנו, לציון נשאפה ואף נשיגנה לא יותר מאוחר מאשר תושג הארץ סתם… עלינו אחת ולעולם להחליט כי נהיה מאוחדים בשאיפותינו, לא לפרפר עוד באויר, רק ציון היא הארץ בה נוכל ואף נרצה ונצליח לשוב בה לתחיתנו.

9

אומרים “את ציון אינם רוצים לתת לנו”.. רק עצלנים יאמרו כזאת! רצון עם בריא אינו נפחד מזה “שאינם רוצים לתת לו”, הוא מוצא כבר דרכים איך לקחת בעצמו! אנו צועקים כי “לא רוצים לתת לנו את ציון”, הכי מוכנים אנו לקבלה? זאת היא כבר רעה חולה אצל כל העצלנים, להפחיד עצמם מגשת לעשות דבר ועל חשבון זה לא להזיז אצבע קטנה להשגת אותו הדבר. וזאת היא גם מחלה אצל עם גלוּתי, עם המתנוון אלפי שנים ע“י צפותו ל”חסד לאוּמים“, עם שהרחיק מעצמו את האמונה בכוחו העצמי לעשות מה לטובתו. וגם אחרי שנלאה ל”חסדי שמים" וכי “ענני שמים” יביאו את גאוּלתו, – עדיין אינו עושה דבר לפדותו העצמית, אלא נושא הוא את עיניו ל“חסדי לאומים” שהם ינדבו לו ארץ, והם גם ינדבו לו את ה“אמצעים הנחוּצים לכך”… אפילו להוציא סכום אפסי (ברצון עם) כמו 20 אלף דולארים למען לשלוח משלחת, הוא נצרך לנדבנים מעמים אחרים, והם הם יצטרכו לשלחה מבניהם לחקור אותה ארץ! עם כזה אשר אינו עושה מאוּמה לגאוּלתו, אינו ראוּי גם ל“חסד לאוּמים”..

אוי! מתי נחדול מצפות ל“חסדי לאומים”!…מתי נחדל מהיות נתונים לרחמי זרים!..אנחנו בוכים ומיללים כי “אין רוצים לתת לנו את ציון”, ואולם הכי מוכנים אנו לקבלה, ההכינונו איזה אמצעים שהם להחיותה? וכי להחיות איזו ארץ שהיא הכינונו כבר אמצעים? שמונה שנות ציונות הן כבר מאחרינו. אמת, שמונה שנים הן אפס בחיי עם, אבל מה שיצרנו במשך שמונה השנים הוא אפס אפסים. בנק לאומי בעל 10 מליונים דולר יסדנו, ואף רבע מן הסכום הנ"ל טרם הכנסנו. קרן-קיימת בת מיליון רק אחד יסדנו, ואף את החצי מזה טרם הכנסנו!… איזה אמצעים כבר הכינונו בארץ, שאנו בוכים כי אינם נותנים אותה לנו? היש לנו יכולת לקבלה? היכולים אנו לקבל איזו ארץ שהיא? אנגליה הציעה לנו אוּגנדא, והארציים שלנו לא יכלו ליצור אף את האמצעים למשלוח משלחת לחקרה: נוצרי נדב את ההוצאות ושני נוצרים אחרים הואילו בחסדם לנסוע לחקרה… ואתם אומרים כי כל העם הוא ארצי, וככה נדמה היה אחרי הקונגרס הששי, ולא יכלו לאסוף 20 אלף דולר, ולא יכלו למצוא ביניהם 2 אנשים מלוּמדים דַיָם שיסעו לחקור אותה ארץ… אכן, שקר הדבר כי עוסקים אנו בלימוּדים! שקר וכזב כי נצלח למשהו!

10

אם ככה הוא המצב, מוכרחים אנו לעבוד עוד הרבה מאוד שנים. גם להכין מומחים מקרבנו, כי הכל צריך שיהיה לנו משלנו ולא נצטרך ל“חסדי לאומים”, ועוד הרבה הרבה מאוד שנות עבודה חרוּצה ועֵרה עומדות לפנינו להכנתנו,עד שנהיה מוכנים לרכוש לנו ארץ. ואנו הארציים כבר מנערים את ידינו מעשות דבר-מה ונבכה מרה כי אין נותנים לנו לעשות משהו… אל תצפה לחסדים, אתה עם הגלוּת! אל תצפה לנדבות! בעצמך! בעצמך יצור למענך! כי מה שלא תיצור בעצמך למענך, לא יהיה לך! אל תדחק את השעה! אַל תבקש “מציאות”! ובל תחרד לקראת עננים! התארגן! הכינו לכם חומר והכינו לכם עובדים לחומר! תיצור לך קרן-קימת ענקית, בנק לאומי גדול, יעמדו מיליונים מבניך במלחמת תחייתך! ואז, כאשר מצדך אתה תהיה מוּכן בכל למלחמתך, אז גם לא תיבהל מזה “שלא רוצים” לתת לך ארץ, אתה תמצא כבר הזדמנות לקחתך לך, כשרק תהיה לך תמיד ידוּעה אותה ארץ היחידה שאתה רוצה בה… וסופך לקום לתחיתך!

תמיד עלינו לשאוף להשיג יותר קרקע בציון ובסביבתה, לעבד כל “חתיכת” קרקע שנשיג ולהבטיחה שתהיה שלנו לעולם. לנו נחוּץ שתהיה נקוּדה קבוּעה לשאיפתנו, ושם נחל לרכז את כל עבודתנו, ושם נייסד לאט לאט את מוסדותינו הלאוּמיים, בתי-ספר תיכונים וגבוהים, ושם נחנך את בנינו לתחיית עמנו. גם רצוּי מאוד כי הקונגרסים יאספו שמה ושהפרלמנט שלנו, הועד הפועל, ישב שם. זה דבר שקשה להשיגו כעת, אך כפל כפלים יקשה עוד ברבות השנים… בקיצור, רואים אתם שעבודה ענקית עומדת לפנינו, ואתם צועקים כי אין לנו עבודה.

עלינו ליסד את כל המוסדות לתחייתנו אך ורק בארץ-ישראל, ואַל תאמרו כי תוּרכיה אינה מרשה זאת, כי אנו נאריך ימים יותר מתוּרכיה, ונעבוד כעת ככל הניתן לנו: בבקשישים, בגניבה, מזמן לזמן תשבות עבודתנו, אך היא תלך ותתרבה. ובבוא היום נהיה מוכנים, נהיה בעלי זכות בעיניהם של אלה שישלטו אז בארצנו…

עלינו להקיף את כל בנינו, עלינו להתאמץ שאנחנו נוּכר ע"י כל העמים עוד בטרם שאנחנו גרים ביד רמה בארצנו, נוּכר כעם ובא-כוחו של העם היהודי…

בקיצור, אחים! עבודה למכביר עומדת מאחרי כתלנו ומחכה לנו! אַל תשבו כשידיכם מורדות ותצעקו “אין עבודה”! עשו את העבודה שרמזתי עליה פה! והיא רק חלק אחד מאלף מכל שיש למהר ולעשות! ואין לדאוג! “אם נרצה אין זאת אגדה”, אלא תחיתנו תבוא רק בדרך זו!

תרס"ו (1906 ).

יום ד',כ“א חשון תרע”א, שעה 8 בערך

היום, בשעה שתים אחר הצהרים, עזבתי את חוף ניו-יורק באניה Oceania“” של חברת “אוסטרא אמריקאנא”. נוסע אני במחלקה השניה והכל בזה ישביעני רצון, אולם בדד אני: בין כל הנוסעים מצאתי רק יהודי אחד נוסע במחלקה השלישית. הוא אדם פשוט, חיט, שבא לאמריקה לפני חצי שנה בערך ולא ישרה מדינת קולומבוס בעיניו, על כן ישוב עתה ל“ארצו”, לגליציה. רוב הנוסעים במחלקה השניה הם גרמנים, ונוסעי המחלקה השלישית הם איטלקים והונגרים ברובם. השפה האנגלית כמעט שלא תשמע באניה, הפקידים מדברים אלינו – נוסעי המחלקה השניה – גרמנית, ובינם לבין עצמם ידברו באיזה שפה סלבית שלא אשמע – אולי היא הונגרית. עתה בערב ישבו רוב הנוסעים לשחק בקלפים. ואנוכי כבר סובבתי בכל פינות האניה ולמטה, ואשב לקרוא בספרות אגריקולטורית, שלקחתי אתי מאמריקה, ולעיין בכתבי-יד שלי.

מרגיש אני את עצמי בטוב, ולבי מלא שמחה. צוהל אני בטיילי על סיפון האניה והרוח מנשב בו בחזקה וישובבני. אמנם כן, בדידותי לא תפעל לעולם על מצב נפשי ורוחי. מרגיש אני אך שמחה מאז החלו לקרוב ימי עלותי לארץ-ישראל.

יום ה',כ"ב חשון 8.30 בערב

הפסקתי אמש באמצע הרשימה, כי באו ותשבנה לידי שתי העלמות הגרמניות הנוסעות במחלקתנו. ישבו ותקראנה את ספריהן. ותפנינה אלי מדי פעם בפעם ב“שאלות מן הצד”,עד שמפני הנימוס פסקתי מכתוב והחילותי לשוחח אתן. עלמות אלו אחיות הן, הצעירה היא כבת שמונה-עשרה והבכירה כבת עשרים. שתיהן חוט של חן בנות ישראל משוך על פניהן. ואמנם הן לא הגידו לי מה עמן ואך את מולדתן – וינה האוסטרית – הגידו. ובאשר הכל בזה חושבים אותן לבנות יפת, על כן לא הרהבתי עד עתה לשאול ללאומן, אם כי הן שאלו לעמי וקראתי להן בשם ישראל, מה שקיבלו בסבר פנים יפות. עלמות אלו באו לאמריקה לפני שנתיים בערך. מטיבות הן לדבר אשכנזית, אבל הדיבור האנגלי קשה עליהן. עתה שבות הן למקום מולדתן מבלי חשוב לשוב עוד לאמריקה. זה הכל מה שאדע אודותן, אם כי מרבה אני לשוחח אתן (או מרבות הן לשוחח אלי…). הן באו אמש וישבו לידי, ועל כן פסקתי באמצע הרשימה.

הלילה עבר בכי טוב. היום בתשע וחצי בבוקר קרבה אניתנו לפילדלפיה, ותשלך עוגן כדי לקחת מזה נוסעים איטלקים והונגרים. החברותה שלנו: אני, שתי העלמות, משפחה אחת שחבריה הם איש ואשה כבני ארבעים ובנם כבן עשר, אשה כבת שלושים וחמש ועוד איש כבן שלושים. כולם גרמנים. כולנו נחשבנו בתור החברותא האינטליגנטית שבאניה, וכולנו אוכלים על שולחן אחד ביחד עם ה…של האניה, וגם חדרינו סמוכים זה לזה וכולנו מתיחסים בידידות זה לזה. ויהי בעמוד האניה בחוף פילדלפיה, סרנו – ברשיון הקומיסר – לראות את העיר. אנכי, שנהירים לי שבילי פילדלפיה, הייתי מורה-הדרך, ונבקר את חצר העיר City hall ועוד מקומות אחדים. בשלוש בצהרים הרימה אניתנו את עגנה, ומעתה נשוט ימים רבים בטרם נגש לאיזה חוף.

את כל היום בליתי בטוב. גמרתי את רשימותי ע“ד “סיוד קרקע” והחילותי ללמוד ע”ד יסודות הדשן של האפרים. החילותי גם לכתוב בעברית ציור בשם “הריקא” (דער טרעמפף). סדר-היום שלי הוא בערך כזה: קם אני בשש והנני מטייל על הסיפון ושואף רוח צח עד אחר ארוחת-הבוקר. בתשע אני שב ללמוד שנונים אגריקולטוריים ולרשום רשימות בשנונים אלו עד ארוחת-הערב בהפסקה: שעה וחצי לארוחת-הצהרים; חצי שעה לשתית תה (בארבע) ושעה וחצי לארוחת הערב; בשבע אני יושב לכתוב עד עשר בערב.

יום ה', כ“ט חשון תרע”א,10.30 בבוקר

כשבוע ימים עבר ללא כתבי מאום, כי חמישה ימים חולה הייתי במחלת הים, בתוך שאר כל הנוסעים, ולא יכולתי עשות דבר. ואתמול, אם כי לא הרגשתי עוד את מחלת הים, בכל זאת בחרתי לבלות את היום בצחוק ודברים של מה-בכך, המשכיחים את נענועי האניה ועינויי הגוף הבאים על-ידי זה.

בליל יום ה' שעבר, כ“ב חשון, נכנסה אניתנו יותר ויותר למי האוקינוס. ואם כי הים היה שקט בערך, אבל באשר ה”אוציאַניא", אניתנו, קטנה היא, על כן היתה למשחק לגליו ותתנועע בלי הרף להחלות את רוב הנוסעים וביחוד אותנו, נוסעי המחלקה השניה, שנמצאת בקצה האחרון של האניה.

ככל שהיתה התנועה קשה עלי התאמצתי להתהלך על סיפון האניה ככל האפשר. ביום הששי שעבר כמעט שלא זעף הים. רוח מערבי קל נשב מאחורינו. האויר היה ממוזג, ואלמלא מחלת הים כי אז נעם לי מאוד הטיול על מכסה האניה. הים נראה היה כשליו וגא; אולם ניכר היה שלא נעם לו לשאת את אניתנו על גבו. כולו התקמט, וגליו כמו רגנוו, כל אחד משתמט היה משאת את האניה. ומדי פעם בפעם גם ניסו לערוך תגרה קטנה עלינו: הנה מרחוק התקרב גל ויכון להכות על צד האניה; אולם זו כמו עשתה במרמה: התרוממה קצת והגל נבלע מתחתיה. אז נטתה קצת על צדה ותהדוף את סרח הגל. ויקצוף זה ויצעד קצת לאחוריו ובעזרת גלים חדשים סער אל האניה, ואולם זו כבר הספיקה להכות אחור גל שני. ויפגשו הגלים, החוזר והנפלט, ויכו זה את זה, ושניהם התפוצצו ויז את קצפם ויפוזר על פני המים המתפשטים בקרבת האניה,מתחלקים ומסתלסלים ונמלטים אחורנית לתת מקום לגלים אחרים הזוחלים בדחילו, מזדרזים כשמתקרבים ומתעוררים לקרב.

בערב שבת, כ"ג חשון, גבר הרוח ויהי לסערה באה מצפונית-מערבית, ותשם את הים כמרקחה. אניתנו הקטנה התנודדה וניטלטלה, נסערה וננערה לכל הצדדים. רהיטים נעקרו ממסגרותיהם, נפלו, נשברו, התגוללו מצד אל צד, ויהי השאון לשואה מהולה בגניחות הנוסעים שתקפתם המחלה, ויהיו מקיאים ונואקים שבר כל הלילה. גם בחדרי אני נעקרו שולחן הרחצה, המראָה ועוד כלים, ויהיו מתגלגלים על הרצפה ומקימים שאון. חפצי נפזרו וירטבו במי הרחצה שנשפכו מן כד המים שנשבר. אנוכי ראיתי את הכל, אך לא עצרתי כוח לקום ממטתי, שנקלעתי בה מצד אל צד נאחז בצדיה. ואך בעשר בבוקר עלתה בידי להישמט מן המיטה ולטיל מעט על המכסה. פני הים היו כמראה תנינים ונחשים ענקים וננסים מתפתלים במין ערבוביה משונה, גבוהות רודפות תהומות ושפלות לפני רמות תחושנה. ונראה היה שכל הזעף הזה אינו אלא בגלל אניתנו המסכנה, שהרהיבה להתערב בעזים אלו, והכל רצים להחריבה ולבלעה: הנה שני משברים רמים, גבוהים אולי גם מראש תורן האניה, הנה הענקים, שני אלה, רצים ממרחק ומאחוריהם דומה ימשכו חיל אדיר של גלים ומשברים. הכל בשטף ממהרים אל האניה ומשני עבריה! עוד מעט, עוד רגע ויכסו עלינו במשאונם! הנה!… אך האניה קפצה פתאום למעלה, המשברים התלכדו מתחתיה והיא רכבה על גביהם רגע קט. אך אלה נכלמו ויחד אפם בזו השוללה, שתחת להיות שללם עוד תרדה בהם. וישתמטו שניהם לצדדים ואת האניה תהומות השליכו, ויתפשטו ויטכסו אחרת: הנה התרומם האחד ויסער מצפון, ובדרום השני ויחלק אלינו התהום. נד ניצב מצפון ופי שחת מדרום! הה! מה נורא! הנה הולכת ונהפכת האניה! הה! הנה!הנה! החזק! מי בחבלים ובגדר, מי בכותל ומי על הרצפה משתטח! הנה! הנה! אבדנו! אך האניה התאבקה רגע, הזדעזעה, אנקה ותזדקף מהר ואל צדה השני החלה לנטות, והכל שמה מתגלגל ואוחז בקרנות, כשהאניה רועדת ודוחה משברים ניתזים למעלה עשרות אמה לרום.

ועומד אני נאחז בתורן ותוהה: האמנם לא יהיה קץ לכל הזעף והחלי הזה?! נראה הוא שגם הים, גם האניה ידם לא תשוב, ואנחנו הנוסעים כבר הגענו עד שערי מוות, נוח לנו, שיכסה עלינו הים מאשר נעונה כה נוראות מבלי שיונח לנו אף לרגע.ואולם לא! לא עוד תכלה המלחמה הזאת ותחלואיה, הכל הולך ומשתנה חליפות ומפעם לפעם עוד יוסיף עברה. הכל כה עכור ומדכא! השמים מכוסים פרצי עבים שחורים על בד דלוח, ומדי פעם בפעם יסער אלינו פרץ עז, מתרתח ומכסה את עין הכל בשטף מטרות עוז, המחשיכים את הכל מסביב עד לבלי ראות מה במרחק איזו מאות אמה. והנה טס העב, ויש שהשמש תשלח קרן מבעד הבד הדלוח שבין שברי העבים. שמש זו שעודני זוכר מה נעימה היתה שם ביבשה, בזה הרי פניה כה קרים ומעוררים לבכיה, כאילו היתה היא עצמה מביטה מבעד לקרום של דמעות. ולא אדע אם בוכה היא על גורלי אני, בן-אדם חולה המעונה בזה נוראות, או אולי חולה היא עצמה, השמש, בזה. כן, גם השמש חולה מחלת הים. הנה אף לא תעצור כוח להחזיק את עיניה פקוחות לזמן ארוך. הנה נסגרות עיניה מתחת לעפעפי העבים, ועוד יחזק השוד והשבר: האניה נבלעת, האניה קופצת, האניה נהפכת, האניה מתמודדת, אך אחרי כל אלה עודה מפליגה בשלום! אכן, מי כמוך באדירים, אל! ומי עוד בעתיד כבן-האדם המשלת!

מוצאי-שבת, ב' כסלו

לזעף הים ושאונו כבר התרגלנו. נענועי האניה יש שגם ינעמו לנו. הכל הולך למישרים. ביום זורחת השמש באור נעים ומחמם, ובלילה יזרע הרקיע כוכבים מזהירים. כמעט את כל העת אני מבלה מחוץ לחדרי, מתהלך או יושב וקורא על מכסה האניה. מחזות הטבע על הים כה נהדרים הם. הים לבוש הדר חליפות גלים ומשברים, והשמים עוטים הוד אדי כסף קלילים מסתלסלים בשמש. האופק לא רחב הוא, אבל מדוייק בעיגולו. הים שקערורי הנהו במקום האניה והולך ומתרומם קצת אל כל קצות האופק מסביב, אבל ניכר ששם בקצות מרחקיו הולך הוא ונשקע שוב, אולי מכובד כפת הרקיע, ששוליה נעוצים שם הרחק מקצות אופק הים, ואת מקום הנשיקה לא תשורנו העין. נראה אך כי פה ושם במרחק האופק יתמתח מדי פעם בפעם דבר-מה כמראה שפתים מתכוננות לנשיקה, ויש גם שכשורת שִנַים לבנות תתראה מבין השפתים ההן: מחייך הים ומחניף לרקיע ולגנוב אליו נשיקה יתאוה; אולם אין הרקיע נענה לזאת ונכלם הים ונפלו פניו רגע, אך מהרה תשוב תלהט תאותו ויכונן שנית שפתים לנשק במלוא הענוה. ופני הים מה תמהים ונפלאים הם לעת נטות היום והשמש יכון לערוב. ואכן נהדר המחזה! כמו קומה ואולי קומתיים מעל לקצות האופק בדרומית-מערבית, ערכו איתנים מדורה נוראה על גבי המזבח עשוּי עבים שחורים כפחם. איזו ידים נעלמות מוסיפות ענני פחם על המדורה, וגם אלה וגם המזחב יוקדים ולוהטים. אש לבנה לוהטת מתפרצת מעל קרקע המדורה, וממעל לה תכתיר אש אדומה כדם ושולחת לשונות להב ותמרות עשן אל כל אפסים. ונוגעים לשונות הלהבה בהררי גפרית שחורה, המרחפים לתומם ממעל והציתו אש גם במו. ונסבה ורחבה המדורה, והאדימו פני המערב, ולחשה אש גם בדרום, וצצו ונאספו עננים ואדים נרעשים ומשתהים אל המחזה, והכסיפו גם שוליהם הם ונפחדו וישנו צורתם מרגע לרגע: הנה אריות ונמרים, תניני ים ונשרי שמים! והנה שם עמד שנהב ומולו פיל מגביה חטמו ופוער פיו כמפהק איומות. והנה יער עצים עבותים, ובצדו בודד קצת יעמוד עץ-תפוח מֵצֵל על זוג אנשים, אדם וחוה, כשהם מתעלסים באהבים, ומרחוק נחש מתפתל וקרב אליהם. והנה כרובים טסים במקומם ומשפיעים רון וצהלה על היקום מתחת. והנה שם בקצות הדרום נתרחק ונתעמק האופק, ונתגלה גן-עדן נחמד למראה בערוגות פרחיו ומגרשי הדשא הירקרק ורך. והולכות ומשתנות התמונות והמחזות הולכים וניטשטשים. זמן קט עוד יאדם המערב ואחר גם האודם ימחק, יקרב יאתא ליל ובלע את הכל. וצצו אז הכוכבים, וחשו בהויית איזה סודות נעלמים שקדמו להם, והתלחשו זה בזה ושלחו מחבריהם לשוט במרחב התבל למען בקש והעלות את הנעלמות. הנה ישוטט כוכב אחד! טס ונעלם גם הוא! הנה יעוף שני לו! נפל ואבד גם זה!

יום ב‘, ד’ כסלו

יום אתמול היה יום מענין לנו. כי בבוקר כבשעה שמונה ראינו ארץ. ומה גדלה שמחתנו לקראת הארץ אחרי הימצאנו אך בין רקיע ומים זה כעשרה ימים. היום היה מעונן. רוח מזרחית נשבה ומדי פעם בפעם ירד גשם דק. אבל הגשם לא יכול לכלוא אותנו בחדרנו בעת שעברנו קרוב לצורי ספרד היפים: ניצבים הם ישר ככתלים מתרוממים קומות אחדות מן המים. וממעל להם אין כל רכסים, כי פניהם מיושרים וחלקים ממעל, וכמעט שגובה אחד לכל הארץ מעל פני הים. נראית היא כארץ מישור הנפסקת פעם אחת מעוקצה ושמה גבול לים. אמנם פה ושם יראו צורים יפים בודדים עומדים נפרדים מן הארץ. ארץ זו אי-אפשר שתהיה עשויה כה ישרה בידי הטבע. נראה שידי אדם חרוצות עמלו פה, והצליחו ליישר את כח הרכסים ולעשותם שדה מישור פורח.

בצהרים הורע האויר והמטר ירד בהפסקות קצרות. אניות רבות, קטנות ברובן, ראינו מפליגות אנה ואנה. לעת ערב גדלה הסערה עד מאוד ומטרות עוז ניתכו ויחשיכו את הכל מסביב. אניתנו היתה בקרבת “הגיברלטר”, מקום המפרץ הצר של הים האטלנטי והים התיכון, ועל כן, כדי להמלט מהתנגשות התנהלה בכבדות, ותעמוד מדי פעם בפעם בגבור החשכה עם חשרת עבי המים. רוב הנוסעים חלו במחלת הים שנית. וככה עבר כל ליל אמש. היום אנחנו נמצאים כבר בים התיכון. הים הוא כה שקט, וחלק כמראה. יום נעים, אם כי מעונן. אניות רבות שטות אנה ואנה, וגם דגים רבים ובתוכם גם ענקיים ייראו מדי פעם בפעם מעל לפני הים.

יום ד‘, ו’ כסלו.

הלילה נבוא לניאפול, ושם יוכל היות אחליף את ה“אושיאניה” באניה אחרת, “לפטרס”. את חפצי כבר חבשתי, למען היות נכון לעזוב את האניה כשאצטרך. כן גם החלפתי כתבות את בני החברותא שלנו בזה, אשר שאלו מאתי כי אשלח להם כרטיסים מצוירים מארץ-ישראל, והם הבטיחו לשלוח לי כאלה ממקומותיהם.עד עתה כבר הספקתי לעמוד על אפיו של כל אחד מהם: האיש, אבי המשפחה שהזכרתי באחת הרשימות, שמו ק-ר. הוא היה איש פשוט, כמעט גס, “הונגרי” מתאמר לאשכנזי. הוא כבן ארבעים וחמש. וכבת ארבעים היא גם זוגתו. זו היא אמנם אשה פשוטה, אבל נראית ישרה ותמימה. להם נער כבן שמונה. שנית למשפחת ק. אזכיר את האשה שט-ר, זו כבת שלושים וחמש מביהם, אשה גבוהה ועבה, המבלה את רוב עתה בשכבה בחדרה. אחריה יזכר מר ש-קי, כבן שלושים, משליזיה. הוא התמהמה באמריקה שנים אחדות, ושם, כנראה, התפקר ויטעם מעט מן הספרות המדעית, ביחוד ידבר תמיד ע“ד “ספרי הפרוזה של שילר”… מלה דמרגלא בפיהו היא “קולוסאַל”. דברים גדולים (גרוֹסע) אין אצלו, כי אם אך ורק “קולוסאליים”: קולוסאלי הוא מראה הים וקולוסאלי הוא טעם קערת המרק, קולוסאלי הוא המטר הסוחף עתה וקולוסאלית היא ההקאה של נוסע חולה זה… גבר זה ידיו רב לו בכל “מדע ותורה”: הנה, למשל, שמעתיו מספר למר ק-ר (אשר לפניו ירביץ תורתו על פי רוב) כדברים אלו ממש: ש”יסוד החלבון בלובן ביצה עולה לערך % 96,בעת שאותו היסוד עצמו ימצא בבשר השור אך ורק % 43“, “ומה לך יותר, – הוסיף – גם בענבים פשוטים ימצא יסוד החלבון בערך אחוז גדול מאשר בבשר” (?!). אחרונות להיזכר הן שתי העלמות, אוסטריות הן, יתומות בלי אב ואם. נתחנכו בבית אחותן הבכירה ובבית-ספר קתולי אדוק. כשנתים בילו באמריקה, ביחוד בניו-יורק, ועתה הן שבות לאוסטריה להישאר שם. הצעירה בשנים – ולפי מראה פניה והליכותיה נראית היא להיות הבכירה – מצאה לה אוהב באמריקה ומאוד תתגעגע עליו. גם הוא יבוא לאוסטריה – ארץ מולדתו – ויתאחדו. הבכירה בשנים “עוד לא אהבה”, תאמר. כל אלה בני החברותא הם חניכי הנצרות הקתולית. האיש ק-ר עודנו אדוק קצת, והשאר חפשים הם מעט או יותר. מוזר הוא בעיני, איך כל אלו ה”אשכנזים" חניכי כנסיה אחת אינם סובלים אלו את אלו: כולם ידברו במרת שט-ר – שלא בפניה כמובן – ויבקרו את כל דרכיה ודבריה. מרת שט-ר דיברה לפני במר ק-ר, מר ש-קי והאחיות. האחיות תדברנה בה ובמר ק-ר וכן חוזר חלילה. את קרבתי אני, היהודי, יבקשו כולם. הואיל ואני מרבה לטייל על מכסה האניה, כבר החזיקו “האחיות” לבוא אחרי ו“לשאול כל אחת את זרועי” מימין ומשמאל, ועל פי רוב נטייל יחד באופן כזה. ולפעמים כשאני מטייל לבדי תבוא מרת שט-ר, לפעמים בחברת מרת ק-ר, ותלוינה אותי אחת מזה ואחת מזה. וכן הוא גם מר ש-קי ילוה אלי בטיול לעתים קרובות. כולם חולקים לי רוב כבוד, ורבות פעמים בעת שאני יושב על המכסה נוכח השמש וקורא מה, הרי הם ניגשים לשאול מה היא חוות-דעתי בענין שהיו מתוכחים עליו. מה ידברו בי שלא בפני, לא אוכל כמובן לדעת וגם לא אתענין בזה.

ביום החמישי, ז' כסלו, בבוקר, השליכה אניתנו “אוציאניה” עוגן בחוף ניאפול, באיטליה. יחד עם כל אלה הנוסעים דרך ארץ יון נמסרתי לידי סוכן אחד, שעליו לשלחני הלאה. כולנו היינו כחמישים איש, ומהם חמישה נוסעים במחלקה השניה: אני, יהודי אחד, וארבעה בני יון. באלה הארבעה נחשב גם “המתורגמן”, אשר חברת האניה שולחת לנהל את בני השפות השונות למקומותיהם. כפי שאמרו יודע מתורגמן זה לדבר בשפות: איטלקית, יונית, תורכית, ערבית, רוסית ועוד. אמנם השפות שהיה עליו להשתמש בהן בנידון שלנו היו איטלקית ויונית, ובאלה כנראה ידבר כראוי, אולם מן השפה הרוסית ידע אך מלים אחדות, כמו חאַרוֹש, ניחארוש, פּאֵידיום, וזה הכל כמדומני. והוא צריך להיות המתורגמן גם לי, ולא יכלנו הבין זה את זה, כי השפות אנגלית, אשכנזית ורוסית, שאנכי דיברתי בהן לא הבין הוא. אך באשר אחד משלושת הנוסעים אתנו, במחלקה השניה, ידע לבטא מלים אחדות באנגלית מסורסת, היה הדיבור ביני ובין המתורגמן מתנהל באופן כזה: אליו ישר דברתי רוסית, ואשר לא הבין או לא ידע להשיב (וזה היה כמעט תמיד) היה הוא מדבר אל “האנגלי” כביכול בשפתו, וזה היה מגמגם אלי חצאי מלים באנגלית. אמנם מעיד אני עלי שמים וארץ, שאלמלא תנועותיו המסבירות של המתורגמן, לא הייתי מבין גם את המעט שהבינותי מדיבורו. ומתורגמן זה ככל המדברים בשפות הלטיניות והיוניות, כל עצמותיו תדברנה בדברו. אמנם דואג היה מתורגמן זה בשבילי לבל אסבול חלילה עקב אי-הביני את השפות המתהלכות בזה, ויתאמץ להמתיק לי את מאכלי, שיקויי וכדומה.

גם את יום הששי, ח' כסלו בלינו בניאפול, ואנכי השתמשתי בזה לראות את העיר. ואחרי שעשיתי לי סימנים מדוייקים להכיר את בית מלוני, יצאתי ביום הששי בבוקר לטייל ברחובות העיר, וטילתי עד ארבע לעת ערב. ניאפול עומדת בעמק, במזרח יגבילה הים ומשלוש רוחותיה האחרים ישמרו עלי הרים גבוהים: הויזוב הידוע מתרומם בצפונה, עם שלשלת רכסיו השוממים מאין צמח וחי. בתים וחומות חרבים ונעזבים יראו על צדיו, ולרגליו המישור אמנם עטוי הוא ירק דשאים ועצים בודדים, אולם גם בזה עוד לא נושבו הבתים והחומות שנעזבו לפני שנים אחדות בהתגעש ההר. האויר היה חם, וזיעה כסתני בהעפילי עד ראש ההר הדרומי, שהוא מיושב כולו ומראהו יפה עד מאוד, כשמביטים אליו מרחוק ורואים את בניניו עומדים זה על גבי זה וחצרותיהם מלאות ירק דשא ועצים. בזה ראיתי את עצי הלימון ותפוחי-הזהב מסובלים פרי, התאנה כבר עמדה ערומה, ואך פה ושם התנפנפו עוד ענפים בודדים עליה. גזעי הארז והתומר היו לרוב, ועוד מיני עצים שונים. הירק שגשג בגנים, וגם פרחים נראו פה ושם. בכל רחובות העיר מכרו את פרי הקקטוס (הצבר), תפוחי-זהב ועוד מיני פרי חצי-טרופיים שונים. הרחובות הראשיים יפים הם, וישנם גני עיר קטנים ומגרשים נהדרים. יפה הוא “מגרש דנטה”. נהדר הוא “הבנין הראשי” של העיר, שם ימצאו תמונות ופסלים רבים, ותיקים וחדשים, מעשי ידי אמנים מצוינים. הרחובות הצדדיים צרים הם, והעיפוש גדול בהם עד להחנק. ברחובות אלו יראו חיים פרימיטיביים במלוא המובן. הכל עובדים והכל סוחרים ומכריזים על סחורתם בנגינה משונה. ואל כל אשר תפנה יתבעו “בקשיש”.

משונה הוא אופן מכירת החלב שראיתי ברחובות אלו: בשבע בערך בבוקר ובארבע בערב יתהלכו אנשים עם עדרי עזים – מחמש עד עשר במספר – או פרה ופרתים. עוברים הם ברחובות כשהפעמונים בצוארי בהמותיהם מצלצלים עד להחריש אזנים, ונוסף לזה עוד ינגנו הבעלים בקול. והרי נשים מופיעות על המעקות. מורידות בחבל כל אחת סל קטן וכלי וכסף בו; נוטל בעל העדר את הכלי וחולב בו מדדי העז או הפרה מידת מחיר הכסף המורד. אז ישוב הכלי אל הסל ובעלת הסל מעלה אותו. ככה חולבים את העזים והפרות, ואין בעליהן מרגישים כמה מזיק הוא לבריאות הבהמות ולכמות ואיכות חלבן, כשאין הן נחלבות בפעם אחת ואך בהפסקות. ואולי כבר הרגלו הבהמות לזאת, כי אפשר לראות את העז נקרבת להיחלב בראותה סל מורד מאחת הקומות, אבל תנועותיהן של הבהמות וליקוקן את עטיניהן מעידים כי סובלות הן מן החליבה לסרוגין,

משונה הוא גם אופן הובלת משאות. משתמשים על פי רוב בחמורים קטנים, אבל יש שירתמו חמור וסוס או שור. ואופן הרתימה משונה הוא: למשא כבד רותמים בהמה אחת בתווך ועל גבה ינוח כל כובד ה“כר” בעל שני אופנים. אמנם משני עבריה או בצדה האחד קושרים ל“כר” עוד בהמה אחת או שתים להועיל למשוך את המשא; אולם ברדת ה“כר” מן הר, אז על הבהמה התיכונית להחזיק אחור את כל המשא. ואפשר לראות בהמה עניה כזו נועצת פרסותיה והיא נחלקת וניטלטלת מטה מטה. בכלל יתהלכו את הבהמות באכזריות משונה.

נשי זימה נפרצות בעיר. ובכל אשר תלך תסתכלנה בך, תגענה בידיך ויקראוך ללכת אחריהן. ובאת לבית קפה וסבבו אלו אל החלונות וגֵרו וחנפו לך. ובחלה נפשך ובאת לחדרך ויצאת אל המעקה, וקרצו לך עינים מן החלונות ממולך ושרקו לך שפתים מן הרחוב מתחת.

חזרתי לפגוש ביהודים ולא עלתה בידי. אמנם ראיתי פנים רבות שחזותם העידה בם שבני שם הם, אם כי קשה להכיר היטב בין פני יהודי לפני איטלקי, יושבי העיר, אבל את האחדים מאלה שעכבתי ושאלתים באנגלית למען היכנס בשיחה אם מדברים הם אנגלית או אשכנזית או עברית, ענוני כולם: “נא קאפיסא” או “נא קאמפרינדא”, לאמור: לא אבין למליך, ובזה נפסקה שיחתנו. אמנם אלמלי שהיתי בעיר יותר, כי אז מצאתי אל נכון בזה יהודים, למרות מה שלא אדע את שפת המקום וכאלם אני מתהלך, אולם עלי לנסוע הלאה.

נתגלגלו הדברים שלא היתה אניה נכונה לנו בניאפול, ובאותו הלילה בשעה 11 יצאנו במסילת-הברזל לברינדיזי. כל הדרך עברנו בין פרדסים, ביחוד של עצי תפוחי-זהב. כאשר האיר הבוקר יכולתי להתבונן יותר אל המקומות שעברנו דרכם. כל הדרך עברנו בארץ מישור שפלה. העפר חומר-אפרורי (קליי-לאאם), ברובו, כמעט כולו, נראה, נתהווה מאבן הסיד. ואבן זו עודה רבה מאוד שם בשדות. אך כאמה או אמתים ושלוש מתחת לפני העפר אפשר למצוא אבני סיד מוצקות. ואמנם במקומות רבים ראיתי חופרים סיד בצדי הדרך או גם בשדות, וככה מעמיקים את השדות אמות אחדות. ובצדי שדות עליים נמצאים שדות תחתיים. שדות רבים רטובים הם מאוד. מלבד “עשב המים” ועצים ננסים לא נראה בהם דבר. אולם רוב השדות ראיתי עטופים ירק ומזרע תבואות רך, ואלו וגם הפרדסים עולים יפה עד מאוד. פה ושם נראו גם עדרי עזים וצאן, ועדרי חמורים וסוסים. העבודה בשדה, ראיתי, נעשית באופן פרימיטיבי עד מאוד; חורשים ב“מסמר”, נשים וילדים תולשים עשבי הבר, בכלל נראה שאין עבודה עולה בשכר רב בזה, ועל כן עשויה היא כה בדיוּק.

באחת אחרי הצהרים באנו לברינדיזי, ולכל אשר פנינו תבעו בקשיש. פה הודיעוני שאין חברת האניות מתחייבת עוד במזונותינו, ועלינו להכין לנו צידה לדרך שני ימים בערך. אחרי הרפתקאות שונות והשתדלות של המתורגמן שלנו, עלינו לעת ערב באניה יונית “מיכאל” ההולכת ל“פיריא”, עיר החוף של אתונה ההיסטורית. ובשעה 11 באותו לילה הפליגה האניה מזרחה. רוב הנוסעים הם יוונים, ישנם גם צרפתים אחדים, ישנם גם שנים שלושה נוסעים במחלקה השנית, שהם מדברים מעט אנגלית. נוסע אחד מבני יוון הוא יליד ונתין רוסיה מחבל קרים. הוא מדבר יונית ורוסית, והמתורגמן שלנו הציגנו לפניו, ונדבר הרבה אודות רוסיה ואמריקה. בעיניו הוא טובת ארץ רוסיה מאוד מאוד. “אם העם הרוסי עני הנהו הרי זה באשמתו, כי שותה הוא הרבה, וכמה שישתכר לא ימָצא לו”. נוסע אחד בעל פנים וזקן מהודר נראה לו כיהודי, מדבר אנגלית בקושי. אומר הוא שאזרח אנגליה הנהו, והנהו סוחר את צרפת ויוון. ע“ד “הציונות” לא שמע מאום, ע”ד הד"ר הרצל כמדומה לו ששמע. אכן רעיון שיבת עם ישראל לארץ-ישראל, כפי שבארתי לו, נראה טוב בעיניו. – המיטה מימין למיטתי אני היא לאיש יווני זקן אחד, וזה לא יחדל מלרגון: לא טוב בעיניו להיות שכן לאיש יהודי… מדבר הוא אלי יוונית, ומראה לי שאבקש מיטה אחרת; ואנכי להכעיסו מדבר אליו אנגלית, שאם לא ירצה להיות שכני אזי ילך לו גם לעזאזל, לי לא אכפת כלל. בהימצאי באניה זו התודעתי יותר אל חברי שנסעו אתי – במחלקה השלישית – באניה “אוציאניה” מאמריקה. כולם בני יוון. אחדים נוסעים למקדוניה ורובם ישארו בארץ יוון. ביניהם ישנם אחדים המדברים מעט אנגלית, ואלה מגנים לפני את ארץ איטליה שעברנו ומהללים את ארץ יוון שנעבור. גם הציעו לפני לנהלני בעיר “פיריא” היונית עד ישבי באניה לארץ-ישראל. כמובן הודיתי להם וקבלתי את הצעתם.

בלילה ובבוקר יום א‘, י’ כסלו, גדלו נענועי האניה הקטנה בערך וטלטוליה, וכמעט שתקפתני מחלת הים, אבל התגברתי עליה ואתחזק על המכסה. בשעה תשע בערך, נכנסנו בין שלשלות הרים, סלעים וגבעות. אלו שבצפון ערומים הם ושוממים, ואלו שבדרום עטויים ירק ננסי הארז Pineshrub ) ) ודשאים. הים האדריאטי הלך ושקט, ונהדר היה מראה התכלת הירקרקת.

בשעה 11 בצהרים השליכה האניה עגנה אצל העיר קורפו. הוא האי קורפו הידוע לנו באתרוגיו שדושנו בדם יהודים, ואשר יהודים רבים עודם מהדרים אחריהם לברך עליהם. יוונים קרבו בסירות אל האניה,הביאו נוסעים והורידו אחרים. אחדים העלו על האניה פירות, ובתוכם גם אתרוגים גדולים מאוד בשלים כל צרכם. רבים מאלו נראו שהיו מהודרים מאוד לפני ירחיים בזמן ברכת האתרוג, ובכל זאת לא נקטפו אז ופטמם היפה עוד לא נושך ע"י יהודיה מעוּברת… אתרוגים כאלה בשעתם, הרי יהודים חרדים משלמים בעדם מחמישה רובלים ומעלה, ועתה הציעו היוונים לפני אך בעד חמש אגורות יווניות, לאמר סנט אמריקני אחד! ולא חפצתי לקנות ולאכלו על דם אחי שנשפך עליו… אכן כנראה לא ירבו עוד הקופצים על אתרוגי קורפו לברך עליהם, ואם באמת כן הוא כי אז מה משמח הוא!

על האניה עלו כמאה אלבנים “פועלים אגרריים”, שפניהם מועדות לפַטרַת וסביבותיה לעבוד שם בשדות. תלבשתם גסה ופרימיטיבית עד מאוד. גם מין כלי חפירה (אֵת) פרימיטיבי העלה כל אחד בידו, ועוד מיני מקלות או דרבנות כאלו. בעיני אני, שאך זה כשבוע ראיתי את המכונות וכלי עבודת האדמה המתוקנים האמריקניים, נראה הדבר כה מוזר, שכעת עוד משתמשים לעבודות האדמה במסמרים ובמקלות. ובכל זאת הן חיים האנשים הפרימיטיביים האלה מעבודתם זו גם בעת ההתפתחות הזאת, וכנראה עוד תעבורנה עשרות ואולי מאות בשנים בטרם ילמדו אלו לעשות עבודה מתוקנה בכלים מתוקנים. ומה מעכב בדבר? ומה הם השינוּיים החברתיים והפוליטיים שיבואו ע"י השינויים לטובה בעבודת האדם?…

בשלוש וחצי לעת ערב באותו יום הפלגנו מקורפו. הים יפה מאוד כשהוא מואר ע"י הלבנה הפגומה, ועת רבה עוד עמדתי נשען על המעקה ומחשבות רבות התרוצצו במוחי ורגשות שונים לקחו את לבבי. מחשבות ורגשות שכמעט לא יסורו ממני מאז עזבתי את אמריקה בדרכי לארץ-ישראל: געגועי הולכים ומתגברים מיום ליום, רוחי תקצר ככל אשר אקרב אל ארץ תקותי! הה, מה יארך הזמן! מה רחוק עוד הרגע בו אראה את ארץ עתידותי! רוחי כה נסער! נפשי כה תהמה! וחרש מתגלגלות דמעותי, דמעות נודד בודד, ונופלות אל הים ונבלעות בגליו…

ביום השני, י"א כסלו, בארבע וחצי לעת בוקר, עמדה האניה אצל פטרת. נוסעים רבים ירדו, ובתוכם גם “המתורגמן” שלנו. בזה כלתה זכות נסיעתי על חשבון חברת “אוסטרא אמריקאנא”. שלמתי בערך שלושה פרנקים להמשיך את נסיעתי באניה זו במחלקה השלישית עד פיריא, ונשארתי באניה יחד עם שאר כל חברי “הנוסעים היוונים”. פטרת נראית עיר קטנה מאוד עומדת על חוף הים בדרום, ומאחוריה הרים וסלעים גבוהים. חוף מתוקן אין, ואך מעין סוללות נמוכות וצרות נכנסות אל הים מאות אמות אחדות, ואליהן נקרבות האניות הקטנות. אולם הגדולות נשארות הרחק מעט מן החוף.

אך כשעתים שהינו בפטרת ובשש וחצי הפלגנו משם. רוחב הים ייראה אך כפרסה אחת, ומשני עבריו יגבלוהו הרים וצורים רמים. ההרים בדרום עטויים דשא ועצים, ועל ראשיהם היותר גבוהים ינוח שלג לבן. לרגליהם ייראו בתי מושב פזורים פה ושם. ולהיפך, אלו שבצפון ערומים ושוממים הם ברובם, ועל גביהם ירחשו עננים ועבים.

בשתים עשרה וחצי בצהרים באנו עד קצה לשון האדריאטי, מקום אשר ההרים שבדרום ובצפון משתלבים אלו באלו ויבדילו בין הים האדריאטי והתיכון. אז נכנסה אניתנו ב“תעלת אוסטמאס” אשר כרתה חברה אנגלית, וכחצי שעה ארכה העברה בו. המקום היותר עמוק בו, שערתי, כמאתים רגל מעל לפני המים, ומלמעלה עובר גשר מסילת ברזל. רוחב התעלה בתחתיתה הוא אך כמאה רגל על פני כל ארכה, ושם היא בנויה אבני גזית בעומק המים וכקומה ממעל. יתר כל גובה הכתלים אינו מתוקן כלל, כי אם במקום פרצות או אבנים רכות בנו אבנים. בעובי הכתלים אפשר לראות כאילו ניגש ההר בהר, מה שמעיד על רעש וגעש הארץ באותו מקום, מה שהסב אל נכון בהפרדת הימים זה מזה. כשיצאנו את התעלה נמצאנו בים התיכון. הגבעות הלכו הלוך ושפל בהדרגה. פה ושם עדרי עזים וצאן. המים יותר רוגשים ממי הים האדריאטי.

באותו יום, בארבע וחצי לעת ערב, התקרבה האניה ל“פיריא” ועוד בטרם עמדת סבוה המון יוונים, למאות אולי,בסירות ויקימו שאון וצעקה בקראם אל הנוסעים: “סטריוטיס”! “פטריוטיס”!, כלומר אנשי לאומנו (ככה קוראים היוונים אלו לאלו), ובהדפם ורוצצם אלו את סירות אלו. אחדים השליכו חבלים ויאחזו במעקות האניה ויטפסו עליה, וכאן החלו לחטוף את חפצי הנוסעים ולשדלם ללכת אתם כל אחד לסירתו הוא. המהומה והשאון גדלו עד לאין שיעור. בין כה וכה השליכה האניה עוגן ותעמוד. השלבים הורדו והנוסעים ניתנו לרדת. הידידות שהראו אלי חברי, היוונים האחדים שדיברו מעט אנגלית, גדלה עד להפתיע אותי: הנה בעוד שאני עומד עם האחד, כשהוא משתווה עם בעל הסירה בעד ההובלה את שנינו וחפצינו אל החוף, וכבר ימשכני אחר ויראה שהוציא את חפצי (מן החור הנקרא מחלקה שלישית) וישימם בצד חפציו הוא וכבר השתווה את בעל הסירה שני בעד שנינו. ובעוד שאני פונה אליו, הרי יקראני הראשון ללכת אחריו וישדל גם את השני להיספח אלינו. וזה אמנם עשה כן. ידידות זו על כרחה העירה בי מעט חשד שלא לטובתי מתכוונים אלה… ואולם החשיתי ואלך אחריהם. שילמנו כל אחד פרנק (20 סנטים) אחד לבעל הסירה שהביאנו לבית המכס, שם בלשו את חפצינו. ובתיבת אחד מבעלי טובתי (היותר גדול) מצאו כלי נשק ועוד חפצים שחיבוהו לשלם בעדם 35 פרנקים מכס. דבר זה, הנסיון להעביר דברים אסורים ולגנוב את המכס, הגדיל עוד יותר בעיני את החשד על זה. אבל צחקתי בקרבי על חשדי זה, ואלך אתם יחד לבית מלון. ובעד הבאת החפצים שמה שילמתי לא פחות משנים וחצי פרנק.ביניהם לבין עצמם ועם בעלת בית המלון דיברו יוונית, אשר לא אבין אף מלה אחת, ופעמים אחדות הרגשתי שהם מדברים אודותי. הידידות אלי וביחוד מצד האחד, שמו גיאורגי (אותי קרא: מר יפה…), גדלה מרגע לרגע… באותו בית מלון מצאנו עוד צעיר יווני אחד, שלפי דבריו שב מאמריקה, ששהה שם כארבע שנים בסן-פרנצ’יסקו, לפני שבועים. הוא דיבר מעט אנגלית, ונעשה כולנו חבורה אחת. החלטנו ללכת יחד לבית-אוכל (כי פה בתי המלון לחוד ובתי-אוכל לחוד). אמנם בתחילה הבינותי מדבריהם כי בבית המלון עצמו יש בית-אוכל, כי שאלוני במה אני חפץ, וכאשר אמרתי כי אוכל אך ביצים בשולות וחלב, אמרו שיתקנו זאת בשבילי. ולא עברו חמישה-עשר רגעים ותביא בעלת-הבית את האוכל אל חדרנו. כה נשארתי לאכול בחדר וכולם הלכו.

בטרם הספקתי עוד לפרוס הלחם, והנה שב “הצעיר הסנפרנצ’יסקני” אל החדר וכל חזותו עוררה חשד, כי היה כל גופו רועד ומגמגם היה בדיבורו יותר מקודם… שאלתי מדוע שב, ויענני כי הוא כבר סעד ואך ירד להראות לאורחים בית מזון. על שאלתי אם חולה הוא כי ירעד ככה, ענני כי שתה מים יותר על המידה… הוא ישב על כסא מאחורי, ואסב את כסאי אני באופן שאוכל לאכול ובאותה עת עצמה לבקר את תנועותיו של זה… והוא אמנם לא ישב כראוי: התחכך, שם ידו האחת בכיס מכנסיו, הוציאה וישם את השניה בכיס, התרומם מעל הכסא, התהלך קצת וישב על המטה, נוטה לכאן ולכאן כשהוא מפטפט: מבאר לי בתחילה מדוע הכינה בעלת הבית את ארוחתי, כי בבתי-האוכל אפשר למצוא עתה רק מאכלי דגים וירק, באשר לא יאכלו הנוצרים כעת בשר, ביצים או חלב. ומאותו ענין החל לדבר, יותר נכון לפטפט, ע“ד ישו הנוצרי והנצרות בכלל. אז החל לספר לי ע”ד הרציחות הנפרצות בעיר הזאת וע"ד מעשי שוד וחמס, גזל ורצח הנעשים בכל יום ובכל מקום בארץ זו… כל אלו הדברים חיזקו עוד יותר בלבי את החשד כי מהרהורי לבו הוא יפטפט זה… ובדמיוני שערתי כי חברי “בעלי טובתי” חושבים לנכון שעשיר גדול אני, כי ראשית, הן הנני יהודי, שנית, אמריקני… שלישית, נסעתי במחלקה השניה עד פטרת, ורביעית, נוסע אני לפלשתינא, מעשה לוקסוס… ועל כן, חשדתי, החליטו לגזול את כספי ואולי גם לרצחני, כי מי יתבע את עלבוני אני – יהודי זר שאינו מבין לדבר יונית – מידם הם “פטריוטיס” ובין “פטריוטיס”?… למעשה זה, שערתי, שיתפו גם את בעל הבית ואת צעיר “סנפרנצ’יסקני” זה… שערתי גם, שבכונה השאירו אותי בחדר והם הלכו וישלחו בחזרה את זה, שזר הוא לי ויקל לו להעיז בפני ולהחל בתגרה. והנה זה מפטפט ומפטפט, והנה קם מן המטה ויסגור את החלון ואת הדלת שהיו פתוחים, באמרו כי חולה הוא וקר לו… אנוכי יעצתיו ללכת לישון, אך הוא אמר לי כי הולך בטל הוא וישן עד הצהרים, על כן לא יוכל לשכב בשעה מוקדמת כה… גמרתי את ארוחתי, ואסב את כסאי באופן שאוכל להשקיף על כל תנועותיו של זה, ולהיות נכון ללחום אתו כשינסה להתנפל עלי. וכה נשארתי יושב במנוחה שלוה ומשיח עם פטפטן זה עד ששבו חברי מבית-האוכל.. אז הציעו אלה לפני ללכת מעט לטיל ברחובות ולראות את העיר, ואלך אתם וגם הפטפטן נלוה אלינו. טילנו כשעה ויעזבנו הפטפטן, באמרו כי חפץ הוא לישון. וגיאורגי שאלני אם חפץ אני לטיל עוד או לישון, כי בכלל עשה את הכל כמו להמתיק לי את הבדידות בעיר נכריה… אנכי בחרתי לטיל עוד כשעה, אז שבנו לחדרנו ונשכב לישון. שלשתנו ישנו בחדר אחד. את החלון והדלת נעלנו מבפנים, ונשכב כל אחד במטתו.

בלילה ההוא נדדה מעט שנתי, כי האזנתי לתנועותיהם של חברי במטותיהם ואהי נכון למלחמה. בטוח הייתי שאם אך אהיה ער בשעת ההתנפלות מצדם, אוכל להגן על נפשי בפניהם. ואם כי צחקתי בקרבי על חשדי אלו, בכל זאת חדדתי את הרגשתי בשנתי כל הלילה… הרבה הסב בזה הזמן הזה: חודש כסלו. החודש שהיהודי יחוג בו את נצחונו על היוני. אמנם נצחון נחוג, ואולם בכמה קרבנות עלה לנו נצחון זה! והאם לא נשארנו שונאים ואויבים עד היום הזה? והאם לא ערכו היונים, זה לא כבר, טבח לאנשים יהודים שבאו לקורפו לקנות אתרוגים ויעשירו את האי ההוא? ובמה טוב אני היהודי וחברי היונים אלו מן הקודמים לנו? על כן למרות כל הכבוד והידידות שהראו לי – ואולי עקב זאת – לא יכלתי לבלי לחשוד באלו, ואשמור את כל תנועותיהם…ככה עבר הלילה. וכאשר האיר הבוקר הייתי אני הראשון לקום, וכאשר קמו גם חברי ונשתה: אני חלב והם קפה, יצאנו יצאנו לחזור אחרי האניה בשבילי ליפו או לאלכסנדריה. החשד פג כולו, ואנחם על שחשדתי באנשים כשרים, אנשי חסד לי…

אחרי חזרה של שעות אחדות בלשכות חברות אניות שונות, מצאנו לשכה אחת שאמרו שיש להם אניה מפליגה לאלכסנדריה מחר, ביום הרביעי. קניתי כרטיס של המחלקה השלישית, הכינותי צידה לדרך ובשתים אחרי הצהרים עליתי לאניה. הרבה הודיתי לגיאורגי, איש חסדי, שהיה מתורגמן שלי בעיר הזאת ויעשה את הכל בשבילי, והוא אך נענע בראשו ויאמר באנגלית רצוצה: אל תחשוב אודות זאת, מר יפה! אין שוה להודות על דבר קטן כזה…

באניה (“סופיה” שמה) מצאתי שנים מן הפועלים שידעו מעט אנגלית. מהם נודעתי שאין יודעים עוד בבירור אם תלך אניה זו לאלכסנדריה, כי הרבה עיכובים יש בדבר. אמנם – אמרו – אם זו לא תלך שמה, הרי שם, הראו לי, אניה אחרת של חברה זו עצמה, ותלך היא והחברה תעביר את הנוסעים שמה. ישנתי הלילה באניה ובבוקר יום ד' אמרו לנו הנוסעים, שגם אניה זו גם האחרת לא תלכנה לאלכסנדריה. נשאר לי לעשות כשאר הנוסעים: שלמתי פרנק לבעל סירה ויביאני אל החוף. בזה כבר עמדו בעלי המלון וימשכוני זה לכאן וזה לכאן, אך אנכי לא נתתי להם לקחת את חפצי, כי לא הבינותי לדבריהם. נטפל לנו צעיר אחד שדיבר מעט אנגלית רצוצה, ויהי למתורגמן חפשי ביני ובין בעל בית מלון אחד. צעיר זה אמר לי, שגם הוא נוסע לאלכסנדריה ולמחר ישנה אניה מפליגה שמה ונסע יחד, וכי הוא מתאכסן אצל בעל מלון זה, ובעד שני פרנקים ליום יתנו לי חדר מיוחד לעצמי. לא היתה לי ברירה אחרת ואלך לבית המלון קרוב אל החוף, ושוב שלמתי פרנק בעד הבאת חפצי מן החוף. בדרך לבית המלון סיפר לי המתורגמן החפשי, כי יהודי הוא (הכיר בי תיכף שיהודי אנכי), ספרדי, והוא מדבר ערבית, הראה ויגע אל מקום התפילין של יד ושל ראש וינשק את ידו, קרא את “שמע” ויזהירני לבל אומר שיהודי אנכי, כי בזה הכל “יוונים”, “כריסט”, “ממזר”, ויחבלו לי רעה…הרגשתי בזה כי נוכל הוא ואחפוץ להיפטר מאתו, אך הוא ליוני לבית המלון, שם נודעתי שהוא עצמו לא יתאכסן שם. אך הוא לא סר ממני וליוני אל לשכת חברת האניה, שהלכתי לתבוע את כספי בחזרה. קבלתי את כספי ואשוב אל המלון. שם הושטתי את ידי לזה להיפטר מאתו, אך הוא הוכיחני אל פני שאני “חפץ לפטרו מבלי לשלם לו בעד כל טרחתו”…בארתי לו כי לא שאלתיו כלל לעבוד בעדי, אך הוא לא הרפה ממני. הצעתי לו סנטים אחדים, ויאמר שלא יקבל פחות מפרנק, “הן לסבל שהוא “ממזר” נתתי פרנק, לבעל המלון “ממזר” אני משלם שני פרנקים ליום, ולו, “יהודי אחי”, אני מציע סנטים אחדים?” אמרתי לו שנוכל הוא, וישנם בן אותם שהוא קורא “ממזרים” הרבה טובים ממנו, וכי יותר לא אתן לו. ויאמר ש“יתבע את כספו בסכין…” אז שלחתיו לעזאזל ואמר לו שלא אתן אף סנט אחד, וילחום נא בסכין אם יוכל לי. אז החל שוב להתרפס לפני כי עני הוא ומתהלך בלא עבודה זה שבועות אחדים. באתי לבית מלוני ויבוא גם הוא אחרי. ראיתי שלא אפטר מאתו, ואתן לו את הפרנק ואשלחהו לשחת. אז יצאתי לחזור אחרי אניה שתביאני למחוז חפצי, ואך “החברה הרוסית” אמרה שאניתה תפליג לאלכסנדריה ביום ו‘. ובאשר עוד יומים עד יום ו’ החלטתי לבלי קנות כרטיס עד שאצטרך לו. חזרתי עוד על חברות אניות שונות, ואמרו שאין אניה קודם יום ב' הבא. שבתי לבית מלוני, ואחליט לשבת במנוחה עד שאמצא בבירור אניה לאלכסנדריה או ליפו ישר.

יום ה', י"ד כסלו, בערב.

היום חזרתי שוב אחרי אניות שתפלגנה היום, ולא מצאתי. בלשכת החברה (שם מדברים רוסית שבורה) אמרו לי שאניתם תפליג לאלכסנדריה במוצאי השבת. נכנסתי אל כל לשכה ולשכה שראיתי שלט אניות תלוי עליה. מדברים שם אך יוונית, ואני מדבר אליהם חצאי מלים וברמזים, אך אין להם אניות לא לאלכסנדריה ולא ליפו. סוף-סוף מצאתי לשכה אחת שאמרו לי כי יש להם אניה מפליגה מחר לעת ערב לאלכסנדריה, אך לא מהרתי לקנות כרטיס. מחר אכנס שוב שמה ואראה. נסיתי גם לחזור אחרי הקונסול האמריקני, ובקושי גדול באתי סוף-סוף ללשכתו היום בבוקר, אך לא מצאתיהו והלשכה היתה סגורה. השכנים אמרו לי (כלומר, רמזו לי) שבשעה ארבע לעת ערב אוכל למצאו. אולם מאז השעה שתים ירדו מטרות עוז ואי-אפשר כמעט לצאת החוצה. אמנם לא הייתי משגיח בזה, אבל כל מה שחפצתי לראות את הקונסול הוא, אולי ידע הוא למצוא אניה בשבילי, דבר שבעצמי אפונה מאוד באפשרותו או גם ביושר הגיונו, ובאשר ירד הגשם וגם הוא מעכב בדבר החלטתי לבלי ללכת. לעת עתה נשארו עוד אצלי אך כעשרים דולרים, ומזה תעלינה הוצאות הכרטיסים עד יפו לערך ששה דולרים, מס הכניסה לארץ-ישראל שני דולרים או יותר, ומי יודע כמה הרפתקאות ותלאות עוד תעבורנה עלי עד שאזכה להגיע למחוז חפצי? על כן החלטתי לקמץ בהוצאות ככל האפשר. ובאשר אי-אפשר היה לקמץ בשכר המלון, על כן אני מקמץ באכילה וחי אני בזה אך על לחם ופירות, ביחוד תאנים שהן בזול ועשירות ביסודות מזון. לפעמים אקנה גם דג מלוח או חתיכת גבינה לארוחתי, אך גם מאכל זה עולה לי בעשרים סנטים אמריקניים בערך ליום, ומי יודע כמה ימים אהיה איכל ואינו משתכר, גר בארץ נכריה? מי יתן ולא יאריכו הימים האלה!

ביום ו' נכנסתי שוב לאותה הלשכה. הבטיחו שיש להם אניה אנגלית, מפליגה בשעה שלוש אחרי הצהרים לאלכסנדריה. קניתי כרטיס למחלקה השלישית במחיר שלושה דולרים. שילמתי את המגיע לבעל מלוני ולקחתי סירה להוביל את חפצי אל האניה, שעמדה הרחק מאוד מן החוף, ושלמתי ארבעה פרנקים לבעל הסירה. זה הביאני עד האניה “אסמאניה " שמה, וכל משרתיה חבושים כיפות אדומות. אך שם מצאתי שני אנשים “עם כפתורים בכובעיהם” – זה היה הקרנטין – והדם דרשו שלושה פרנקים למען שיתנוני לעלות לאניה. זו היא הפעם הראשונה שאני רואה “קרנטין”, ובשום אופן לא יכולתי להבין מה זה ועל מה זה אשלם לאנשים אלו שלושה פרנקים. הם גם לא הביטו ישר אלי, ואנכי חשבתי שקרנטין הוא מין ניקוי וטיהור. ראיתי את אחד מפקידי האניה עומד על השלבים, ואשאל אותו באנגלית “אם אוכל לעלות לאניה”. ויענני: “וכי עלי להגיד לך? שאל את הקרנטין!” אמרתי לו: “קרנטין זה אין אני מבין את לשונו, דורש כסף ולא אדע בעד מה”. וישב בתרעומות: " אולם הרי אין אנחנו מתורגמנים לך”. כמובן שלמתי ואעל,וגם את חפצי וארגזי הכבד היה עלי להעלות לבדי, כי לא נתנו לבעל הסירה לעלות. שם על המכסה ניגש אלי צעיר מדבר אנגלית, ויעזרני להוריד את חפצי אל “החור” המכונה מחלקה שלישית. צעיר זה הוא ארמני מעירה סמוכה לקושטא, למד בבית-ספר של המיסיונרים האמריקנים ושם למדוהו אנגלית. גם שמע הרבה על-דבר אמריקה בכלל, ושואף הוא לנסוע שמה. עתה הולך הוא למצרים, שיקוה למצוא שם עבודה ולהשתכר די כסף לקנות כרטיס אניה לאמריקה. כי אמנם בעוד שנה עליו להיבחן לצבא תורכיה, אך אין הוא חפץ לעבוד בצבא זה, אין חשבון כלל. לא כן צבא אמריקה. שם אם לא ימצא עבודה נאותה לו, יבוא לעבוד בצבא. צעיר זה היה האחד שהייתי משוחח אתו במשך זמן הנסיעה, כי יתר הנוסעים היו תורכים ברובם ודיברו תורכית. היו גם יוונים וארמנים אחרים, אבל אנגלית לא ידעו. חזרתי להכיר פנים יהודים ולא עלתה בידי, כי אנכי הייתי האחד שהיה בודד באניה, שאר כל הנוסעים היו יושבים חבורות חבורות ומשוחחים בשפות לא אבין, ואלמלי היו שם יהודים, כי אז היו נענים למבטי התועים ומבקשים עוד נפש בודדה…

עמדתי על “קרן האניה” (אך במקום הצר הזה הותר לנו, בני המחלקה השלישית, להתהלך ולשאוף מעט רוח צח, אחרי ששאפנו את האויר המעופש והצחנה שבתוך “החור” עד לשכרה). עמדתי על “הקרן” והעפתי עין על העיר פיריא, שעל אפי וחמתי שהיתי בה כחמשה ימים. העיר הזאת קטנה היא מאוד. הצחנה והסרחון ברחובותיה גדול עד להיחנק. מראה מזרחי. יראו בה הכיפות וה“נרגילות” של הערבים. יושבים ושותים קפה שחור או מים מתוקים ברחובות, ובכלל מבלים את כל הערב ורובו של יום בבתי הקפה ועל ידם. סחר העיר, כנראה, גדול עד מאוד, כי כל החוף מלא אניות לעשרות ואולי למאות, אלו יוצאות והללו באות. אכן בעיר עצמה אין הסחר ניכר הרבה, ואולי מרכזו הוא באתונה הסמוכה לפיריא,ושהאחרונה היא באמת אך החוף של הראשונה. את אתונה הללו לי הכל מאוד, וגם אמרתי לנסוע שמה ולראות את העיר ההיסטורית המהוללה הזאת. אולם כל עוד לא ידעתי למתי אוכל למצוא אניה חסתי על הפרנק שהנסיעה לאתונה תעלה, כי מה אעשה אם איעצר עוד ימים רבים בדרך ואחיה חסר פרנקים אחדים להגיע לארץ-ישראל? אמנם כאשר קניתי את הכרטיס לאלכסנדריה וידעתי שאוכל להוציא פרנק זה, אז לא הרשתה לי עוד העת, כי עלי היה לעלות באניה לא יאוחר משעה שתים אחרי הצהרים.

כבחצות הלילה החלו מטרות עוז לרדת, ויתכו בהפסקות קטנות עד אור ליום הראשון. הסערה היתה גדולה, נענועי ונדנודי האניה גדלו עד מאוד, יש שזרמו הגשמים כמו מתוך צינורות בלוית קולות וברקים. אנוכי, ככל שאר נוסעי “החור”, נאלצתי להישאר בו כמעט כל העת ההיא. יש שהרגשתי כי הפסיק למעט קט המטר ועליתי על מכסה “הקרן”, אבל לא עברו רגעים אחדים ונאלצתי לשוב אל “החור”,ו“בחור” חושך: אך פנסים אחדים מאירים את כל חללו בלילה,החלונות סגורים והאויר מלא עיפוש וצחנה. מיטות ומצעים אין. ישנם אך מעין דרגשי-עץ שארכם ששה ורחבם כשנים וחצי הרגל. וכל נוסע לוקח לו דרגש אחד ונותנו על הרצפה צפוף לזה של חברו. על דרגש זה מציע כל אחד מה שיש לו ועליו הוא ישן, עליו הוא יושב בקיפול רגלים, עליו אוכל ושותה, ובזה הוא יורק ומקיא. בזה יחזיק כל נוסע את חבילותיו וארגזיו, ובזה מבשלים התורכים והתורכיות את הקפה על מחתות אש קטנות. בזה גם יוביל נוסע אחד זוג תרנגולי-הודו, ונוסע שני יש לו כלבים אתו. שיירי המאכל והמשתה נשלכים ונשפכים לרגלי הדרגש, ויהיו גם למראשותיו של הנוסע השכן. הצחנה והבאשה גדלה עד להיחנק, ובחוץ סערה ומטרות עוז, אי-אפשר לצאת. בערב היום הראשון לנסיעה עוד הרגישו הנוסעים את עצמם בטוב. דברו, שרו בתורכית מיני שירים מונוטוניים עגומים. בשכנותי ישבה חבורה יותר גדולה של תורכים על דרגשיהם המשותפים, כולם רגליהם מקופלות תחתיהם ומשיחים. ראש המדברים היה כוהן מחמדני, שירד אל “החור” מן המחלקה השניה,שהוא נוסע שם, ויספר איזה סיפור מבדח את כל שומעיו. אנוכי לא הבינותי דבר, אולם ישבתי ואטה אוזן לצלצול “השפה הגרונית” הזאת, שהרבה מלים נראו לי כמובנות הבנה עברית. כאשר הגיע חצות הלילה כבר שררה דומיה בכל חללו של “החור”, ודומיה זו לא נפסקה גם למחרת היום. נדמה לי כי שוכב אני בין פגרים מתים וגם אני גוסס בתוכם. יש שהגיעה לאזני איזו שיחה חרישית מאיזו פינה, כאילו היו שם רוחות מספרות. או הנה נשמעו גניחות הקאה של נוסע אחד או שנים, ושבה הדומיה לשרור “בחור”.

בארבע אור ליום ראשון הרגשתי כי חדל המטר והסערה שקטה קצת, ואמהר לעלות על מכסה “הקרן”. התהלכתי שם הנה והנה כשאני מתאמץ להשתעל ולהחליף את כל האויר המעופש ששאפתי ב“חור”, באויר הים הקריר והצח. הלבנה נדדה לנו בין מפלשי עבים, ויש שהתגנבה רגע להציץ מתוכם אלי. בחמש בערך הבחנתי בקצה צפונית-מזרחית של האופק מעין כוכב עולה וכבה רגע רגע. עברו רגעים אחדים ואוכל להכיר בזה, שמגדל מאיר הוא, ואם כן קרובים אנחנו לארץ, אם כי אי-אפשר עוד לראותה. עבר עוד כרבע שעה והבחנתי עוד בכוכב אחד קטן ומעורפל לא הרחק מן המגדל המאיר. זה אינו עוד מגדל מאיר, כי אורו מתמיד, ואם כן ארץ מושב היא שאנחנו הולכים וקרבים אליה. לא עברו כעשרים רגעים ואוכל להבחין כעין “שביל חלב” שם בקצות האופק, ובעוד זמן-מה נסתמנו ונתבדלו כוכבים בודדים באותו השביל. עיר גדולה היא זו, אלכסנדריה היא, ואמנם בשבע בערך בבוקר עמדה אניתנו אצל חוף אלכסנדריה.

עוד כשעתיים עברו. באו פקידים ושוטרים בסירות-קיטור, אז הורדנו אנחנו, בני המחלקה השלישית, וחפצינו אל סירות גדולות משוכות ע“י סירת-קיטור, ובלוית שוטרים הביאונו אל החוף. שם הושיבונו בקרונות של מסילת-ברזל ונוּבא אל מקום הקרנטין. שם בדקו הרופאים אותנו ואת חפצינו בלשו מטעם הקרנטין, כל אחד שילם פיאסטרים אחדים, והחזיקונו עד לארבע לעת ערב, אשר אז נתנו לכל אחד ללכת לאשר יחפוץ או לנסוע במסילת-הברזל הלאה. שוב בלשו את החפצים מטעם המכס. והמון בעלי בתי-מלון עמדו מעבר לגדרות ויקימו שאון גדול, בקראם כל אחד את הנוסעים ל”הוֹטל" שלו. אחד מהם החל לדבר אלי אנגלית ויקראני ל“הוֹטל שלו, ובאשר נראו לי פניו כפני יהודי הלכתי אחריו, לאמור שכרנו מרכבה בעד 20 פיאסטרים קטנים (=חצי דולר), להוביל אותי ואת חפצי עד ה”הוטל“. אגב שוחחתי את בעל בית-מלוני למתי ישנן אניות ליפו, ויאמר שלוּ באתי אך בהקדם שעה אחת כי אז יכלתי ללכת באניה “אוסטריאן ללויד” שיצאה מזה בארבע, ועתה אי-אפשר לדעת בבטחה למתי תפליג אניה ליפו, כי בסיבת הקרנטין נעצרות האניות בכל החופים ואין הן באות ויוצאות בזמנן (אגב, זו היתה גם הסיבה שלא הפליגה אניה מפיריא הנה בכל ימי השבוע שעבר). כמובן, לא היתה לי ברירה אחרת כי אם ללכת עם זה ל”הוֹטל" שלו. הכרתי שאינו יהודי (איטלקי הוא) וכי חושב הוא אותי ל“תייר אמריקני”, אשר יעניק לו מנה ושאפשר גם לנכלו ולרמותו. כי כאשר שאלתי כמה יחשב בעד המלון לא נתן לי תשוּבה ברוּרה, ולעגלון, אמר, ישלם עשרים פּיאסטרים גדולים, לאמור דולר אחד (לי הן לא היו כספים מצריים שהם מתהלכים בזה ולכן ישלם הוא על חשבוני). וכשקרבנו אל המלון ושאלתי את העגלון (חצי ערבית, לשונו, וחצי אנגלית), דרש שני שילינגים (לאמור חצי דולר). בעל מלוני באר לי אז שהתכון לעשרים פּיאסטרים קטנים ולא גדולים. אחרי זה לא חפצתי לסמוך על יושר לבו ובטרם אכנס אל החדר השתויתי אתו על דבר המחיר, חצי הדולר ליום. וגם לא קבלתי את הצעתו לנהלני להראות לי את אלכסנדריה ואת מקום לשכות חברות האניות, באמרי לו כי בעיר הזאת, שהרבה מדברים בה אנגלית, אדע למצוא דרכי לבדי. ואמנם יצאתי תיכף לטייל מעט בעיר ולא אבדתי.

יום ג', י"ט כסלו, בצהרים.

היום הלכתי שוב ללשכת חברת האניות הרוּסיות ויבטיחוני שיש להם אניה יוצאת היום ליפו דרך פורט-סעיד. קניתי כרטיס (בעד 14 פרנקים) ובעוד כשעתים אעבור לאניה. במשך זמן היותי בזה הרביתי לטייל בעיר. בקרתי פעמים אחדות את הבוּרסה ועוד מקומות חשובים. טיילתי ברחובות הראשיים ויצאתי אל חוף הים מצפונה של העיר.עיר זו בכללה ובפרטיותה עשתה עלי רושם טוב מאוד: הרי זו עיר מודרנית במלוא המוּבן ובכל זאת עוד מעין תום ילדוּתי מרחף באוירה, אותו התום שאי-אפשר למצוא בערי אירופה ואמריקה המודרניות. לא ראיתי את אלכסנדריה בטרם נכנסה לרשוּת אנגליה, ואולם משער אני שכל אותה ההתפתחות בכל מקצועות החיים לא באה אלא במשך אותו הזמן הקצר, בערך שאנגליה הכניסה את מצרים תחת חסותה. ואם במשך זמן קצר כזה אפשר להקים עיר מתוקנה ומסוּדרה בכל האופנים, הרי כמה מעיד זה על האפשרוּת הקלה בערך להקים את ערי ישראל על תִּלן במשך זמן של יובל אחד שנים! ואלא מה חסר, אם לא רצונו החזק של עם ישראל? אלא רצון זה, מה מתונה היא התלכדותו! ועוד דבר אחד: שפת העיר היא ערבית! הכל מדברים בשפה שמית זו, הנער הכוּשי מצחצח הנעלים, הרוכל המצרי מכריז על סחורתו בערבית ואדירי הכסף נושאים ונותנים בבוּרסה גם בערבית. ערבית מדברים הילדים בלכתם לבית-הספר וערבית, שמעתי, מדברים “זוּגות צעירים אירופאיים” שטיילו ברחובות וגני העיר. האין זה מתמיה? כל אותו הכבוד, הגדולה וההתפתחות לא באו לעיר אלא עקב ממשלה אירופית, ובני אירופה וכולם קיבלו את השפה השמית הזרה להם בהתחלה ויעשוה לשפת הבית והרחוב, שפת הסחר ושפת שיחות רעים ואהובים! איזה פתרון החידה הזאת? והאין זו עדוּת נאמנה עד כמה אפשרי הוא הדבר, שברצות העם העברי תהיה השפה העברית השלטת בארץ-ישראל? ולא רק בני ישראל ידברוּ בה, כי אם בני עמים אחרים שיבואו שמה לאוזו תכלית שתהיה! והן יתרון רב כמדומני לשפה העברית על הערבית: כי הראשונה היא שפת תורת ישראל ונביאיה, היקרים לכל העמים, וכמדומני שגם צלצולה של העברית יפה מן הערבית, וגם כעת הן ישנם רבים מעמי הנכר הלומדים בארצותיהם. אכן “אם תרצו הרי אין זו אגדה רחוקה!”.

עיר זו רבת הגוונים היא. בה יראוּ המערב והמזרח בהזדווגם. רבים ושונים בני העמים הנראים בה. רבות ושונות התלבשות. מלבד הכיפה האדומה אשר ילבשו רוב האנשים, גם האירופיים, הרי תלבושת הגוף נשארת אצל העמים השונים כמו בארצותיהם. אמנם על הליכותיהם ואָפים ניכרת השפעת המזרח, עד כמה שיכלתי להבחין. מקום חשוּב בחיי בני העיר, אירופאיים כמזרחיים, תופס בית-הקפה. בערב הרי אלו מלאים אדם, ומיושבים גם כל הספסלים שאצלם בחוּץ: יושבים, שותים קפה, מעשנים נרגילה ומשחקים, מי בקלפים ומי בשאר כל מיני משחקים של בית-הקפה המזרחי. כמעט שכל הדיוטות התחתונות של כל הבתים הן בתי-הקפה ומזון. כנראה רבות מאוד “הנשים הלבנות” הנישאות לאנשים שחורים, כי זוּגות רבים כאלה ראיתי בעיר, ולהיפך, לא ראיתי אף זוּג אחד של איש לבן ואשה שחורה. בכלל מעטות מאוד הנשים השחורות שראיתי ברחובות העיר, ישנן מאלה אך רוכלות מעטות, ופה ושם אפשר לראות אחת או שתים העוברות ופניהן מכוּסות כמוּבן. ותחת זאת רבות הן הנשים הלבנות, צעירות וזקנות וגם ילדות, הנראות מתהלכות ברחובות או עובדות בבתי המסחר והמלאכה.

ביקשתי גם בעיר הזאת להתודע ליהודים ולא עלתה בידי. זה כירח ימים שלא התרועעתי את בני עמי, וגעגועי עליהם כה חזקו עד שהרהבתי למשוך בפעמון של בית פרטי שראיתי בו כתובת על הדלת A. Cohen. בודאי יהודי, חשבתי. פקפקתי קצת ואמשוך בפעמון. פתחה לי עלמה, פנים יהודיות, ושאלתי אותה בעברית אם אוכל לראות את מר כהן. לא הבינה ותקרא לבעלת הבית, כנראה. באו אל הפתח אשה זקנה ואשה גדולה ועבה כבת שלושים וחמש. פניתי אליה באותה השאלה, ולא הבינה לי. שאלתיה אם מדברת היא אנגלית, אשכנזית או יהודית? אז נענעה בשלילה וקראה: נא, נא, נא, ותראה לי את הדלת. יצאתי כמובן ואת מר כהן לא ראיתי.

באותו יום בארבע לעת ערב באניה הרוסית.

…סוף-סוף הנני נמצא עתה באניה הצריכה ללכת ליפו. אולם כפי שאני רואה, עוד יש לה להוציא ולהכניס סחורות רבות, ולואי שתפליג בשש. – – לארץ-ישראל נכנסתי בחוף יפו, ביום ה', כ“א כסלו תרע”א.

(מיסוד “החלוץ” ו“האכר הצעיר”)

קוים אחדים למצב הציונות באמריקה בזמן ההוא

ההנהלה של ההסתדרות הציונית באמריקה היתה אז בידי “האמריקנים”. האימיגרציה היהודית לאמריקה היתה אז במלוא תקפה ביחוד מרוסיה. וה“ירוקים” עשו אז כמרקחה את רחובות היהודים במרכזי הכרכים. ה“בונד” רכב על במתי העבים, “סוציאליסטים” ס“ר, פפ”ס ועוד ועוד יחד עם אנרכיסטים (יהודים) התנגחו ב“דיסקוסיות”. הטריטוריאליזם “גמא ארץ”, במחנות הציונים,“פועלי ציון” החלו להתנבאות, והאגודות של “הציונים הירוקים” רגנו על “הפדרישאן אף אמריקן זייאוניסט” (הסתדרות הציונים באמריקה).

לציונים “הירוקים” לא היתה כל במה (אורגן) באידית, תחת אשר לכל שאר מפלגות “ירוקינו” היו עתונים יומיים, שבועונים וירחונים. הצורך בעתון ציוני באידית היה גדול, וה“פדרישאן” לא שמה לב לזה. ויאנחו הציונים וירגנו.

בשנת תרס“ד נוסדה בניו-יורק הסתדרות “התחיה” (ציונישע ארגניזציאן “התחיה”) רובה ככולה מיוצאי רוסיה.אגודה זו גדלה מהר מאוד וכבשה דרכי השפעה רבה מאד בתנועה הציונית לא רק בין “הירוקים” אלא גם במבצר “הפדרישאן”. אמנם באותה תקופה עצמה הופיעה אישיות חדשה צעירה, מלבבת, ומושכת במזכירות ה”פדרישאן“: ד”ר מגנס הצעיר גשר גשרים בין ה“פדרישאן אף אמריקן זיאניסט” ובין “הציונים הירוקים”. והירוקים עלצו לקראתו. “התחיה” השיבה מלחמה שערה לכל המפלגות אשר בססו אז היהודי: ה“ס.ר.”ים" למיניהם, בונדאים, טריטוריאליסטים ואף לפועלי-ציון. הויכוחים ב“מיטינגים” נהיו סואנים. אך עתון באידית טרם היה ו“התחיה” הוציאה אז בראשית תרס"ו מחברת גדולה בשם “הציוני” (דער ציוניסט), ובה באו מאמרי התקפה על כל המתנגדים לציונות.

באותו החורף (טבת תרס"ו) התחיל גריזל, אחד מן הציונים, בעל בית דפוס בברונזויל נ“י, להוציא שבועון ציוני בשם “די אידישע פאהן” (הדגל הציוני), אשר הופיע בסדר בכל יום ששי עד סיון תרס”ו, והביא תועלת רבה מאוד לתנועה – ואז שוב נשארו בלי במה ציונית באידית. הדרישה מן ה“פדרישאן” ליסד במה באידית לא הביאה כל תוצאות, ובקיץ תרס“ז לפני הועידה הציונית העשירית באמריקה הוציאה “התחיה” שוב חוברת, שביקרה בחריפות את ה”פדרישן" בעיקר על שאינה מיסדת עתון ציוני באידית. בסופה של אותה שנה התחיל ד“ר וורטסמן להוציא עתון יומי ציוני בבוסטון בשם “דער אידישער אדוואקאט” (המליץ היהודי). ואחרי שנה הוציא הנ”ל עתון יומי אחר בקנדה בשם “הנשר הקנדי” (דער קאנאדער אדלער). אז התחילה ה“פדרישן” גם להוציא את השבועון הציוני “דאס אידישע פאלק”. ואחרי זה הוציאו גם פועלי-ציון שבועון בשם “דער אידישער קעמפער” (הלוחם היהודי) ו“הציונים הירוקים” ש“הצטהבו” בינתים שאפו רוח.

יסוד “החלוץ”

חברים אחדים מהסתדרות “התחיה” התחילו עוד בסוף תרס“ד לתכן תכניות ליסוד הסתדרות חלוצים לעליה לא”י. באו בכתבים ובקשרים את ציונים בערים אחרות, אספו אינפורמציות, ובקיץ תרס"ה (בימי הקונגרס השביעי בבזל) התאספו בניו-יורק (במשרדה של “התחיה”) מספר חברים (רובם מניו-יורק ומיעוטם מערים אחרות), דנו על התכניות שהוצעו ויסדו את הסתדרות “החלוץ”. חלק מן המיסדים חפץ לצמצם את היקף הפעולה של הסתדרות זו אך לחבריה, והציע תכנית להכשרה חקלאית באמריקה ועברה לארץ-ישראל. ואולם הרוב הגדול הוכיח שעל ידי זה רק יצילו אחדים את נפשותיהם הם, וכל המון בית ישראל ימשיך להיטמע בארצות פזוריו, ולכן גברה הדעה ונתקבלה תכנית ליסוד הסתדרות צעירים עולמית בשם “החלוץ”. ומובן, שמתוך כך שהיו צריכים לשחות בעולם היהודי בכללו היה הכרח להרחיב את הפרוגרמה וראשית כל לקבוע יחסים אל כל המפלגות אשר סאנו אז בעולם היהודי, ולהכריז על עיקרים רחבים. והדברים רחבו עד כדי עשרים וחמישה עמודים כתב בהקטוגרף.

הנה בזה אי אלו קטעים מן הפרוגרמה ותכנית הפעולה אלה:

“…השם שלנו “החלוץ” מביע את מלא תכנו של מהותנו; האונגרד במלחמת התחיה של עמנו בארצו. איננו, איפוא, מפלגה בתוך הציונות, בעלת עמדות חיצוניות ביחס אליה, אלא אנו בעמנו הננו נושאי הציונות בצורתה החיובית, הרדיקלית והמקיפה ביותר. אין אנו נכנסים לתוך ההסתדרות הציונית בתור הסתדרות מבחוץ ואין אנו דורשים ממנה דרישות מפלגתיות”…

“…אולם לפי השקפתנו אין הציונות שאיפה לעתיד בלבד, אשר יבוא ממילא בעקב ההתפתחות ההיסטורית. לבנו סמוך ובטוח כי מבלי הווה אין גם עתיד. וכדי להבטיח לעמֵנו עתיד מאושר, עלינו כבר כיום לתת פתרון לכל שאלות ההווה המר, הקלות והחשובות ביחד; לסדר את חיי העם ולהכניסם במידה יחסית למסלול נורמלי, עד אשר לבסוף יקום כעם נורמלי לגמרי בארצו הוא”…

"דעותינו והשקפותינו: הנו לאומיים, ולאומיותנו אינה זקוקה להסכמה והכשר מצד איזו תיאוריה שתהיה. הננו ילדי העם העברי, ומרגישים בקרבנו קירבה טבעית אליו העולה על קרבתנו לעמים אחרים. אין הדבר הזה פחות טבעי בעינינו מאשר הקירבה המיוחדת השוררת בין בני משפחה אחת, והננו בטוחים כי רק אצל אנשים בעלי עצבים חלשים ובעלי אופי בלתי-נורמלי טומטם הרגש הלאומי או שהנהו מתבטא בצורה שוביניסטית"…

“…העם היהודי התהווה בארץ-ישראל. שם התפתח האופי הלאומי שלנו, וקשרינו עם הארץ הזאת הם כה חזקים עד שבמשך אלפי שנות גלות לא פסקו געגועינו אליה ולא חדלנו לחשוב עליה כעל ארצנו. וכעת רק מולדתנו ההיסטורית הזאת היא אשר בכוחה לרכז סביבה את כל העם היהודי, ולעורר בו את הרצון הכביר ואת כוחו-הבונה הבלתי-מוגבל שהנהו תנאי בל יעבור של תחיתו”…

“…עלינו להקיף את כל הפרובלימות של עמנו, כגדולות כקטנות, השוטפות והקבועות כאחד, ולהשתדל לפתור אותן בצד פעולתנו לפתור את שאלת היהודים ע”י יצירת ארץ מיוחדת בשביל עמנו. איננו רואים את האפשרות ליצירת ארץ שלנו אלא בעבודתנו המעשית בהווה בארץ-ישראל"…

“…רק ריכוז מתמיד של העם היהודי בארצו, יכול ליצור את המרכז הלאומי, את המדינה היהודית. בלעדי זה לא תקום זו האחרונה לעולם, גם אם כל הפוליטיקה ודעת הקהל העולמית יתמסרו במשך של דורות ליצירת ה-”Judenstadt“. ע”י צ’רטר וזכויות אוטונומיות בלבד לא תהיה ארץ-ישראל שלנו. להיפך: ע“י עבודתנו המעשית בארץ, ע”י התישבות שיטתית ופעולה משקית נוכל לבסוף להשיג זכויות אוטונומיות או לרכוש אותן בשבילנו, בעצמנו…על כן הננו ניגשים תיכף לפעולת אירגון קבוצות חלוצים אשר ילכו לארץ-ישראל על מנת להחיותה באופן שיטתי וליצור בה את הבסיס בשביל עליה יהודית חפשית. הננו ניגשים גם לחקירה שיטתית של א“י והארצות הסמוכות אליה. הננו נוטלים עלינו את התפקיד להחדיר לתוך הישוב הארץ-ישראלי הקיים את רוח הלאומיות והרדקליות, ואת דור ה”חלוקה" הצעיר נהפוך לאלמנט פרודוקטיבי ויוצר בשביל עמנו".

“…מתוך תשומת לב שבארצנו אינה קיימת עדיין סטרוקטורה סוציאלית-כלכלית קבועה, וכן שעמנו אינו שולט על כל רכוש לאומי המרוכז בחלקו הקפיטליסטי, כנהוג אצל כל העמים הנורמליים – הננו בטוחים שאת פעולת התישבותנו בא”י נוכל לנהל בלי קשיים על בסיס קולקטיביסטי, ולכן החלטנו לנהל תעמולה שיטתית בתוך ההסתדרות הציונית לטובת היסוד הזה ולהוכיח את צדקתו לכל חברינו לפעולה, על מנת שכל פעולת התישבותנו בארץ-ישראל, הן זאת אשר תתנהל ע“י המוסדות הציוניים הרשמיים הן זאת אשר תתנהל ע”י קבוצות פרטיות או בודדים, תהיה מבוססת, במידה האפשרית, על יסודות הקולקטיביזם (קומוניזם)".

פעולת “החלוץ” בראשיתו

עד החורף תרס“ו התנהלה העבודה בכבדות רבה. במה לא היתה והקשרים בין המזכירות והחברים היו באמצעות מכתבים וחזרים הקטוגרפיים. מובן שחברי המזכירות עבדו כל היום ב”שַפים“, ורק בשעות הערב ובשבתות עסקו בעבודות החלוץ. נוסף לזה נבלעו בתהום שאלות ופעולות אשר נבעו מתוך הפרוגרמה הרחבה מני ים. לא היה כל מושג מן הנעשה בארץ-ישראל, וכל ידיעה לא היתה על הניצנים הראשונים של העליה השניה שהתחילה אז מרוסיה לארץ-ישראל. בקשו ידיעות ע”ד ארץ ישראל במזכירות של הפדרישן. ד"ר מגנס יעץ לפנות אל לוין-אפשטין, ולוין-אפשטין לא סיפק אף במשהו.

עם הופעת השבועון “די אידישע פאָהן” (בינואר 1906) שאפו רוח. הפעולה גברה. כבשו מדור בחלק הכרוניקה של השבועון, אך גם בחוזרים הקטוגרפיים המשיכו, ובגליון מס' 21 של “די אידישע פאהן” (ז' סיון תרס"ו) אנו מוצאים מעין מאמר מסכם לפעולה שנעשתה עד אז. שם המאמר הוא “דער וועג פונ’ם פאלק צום לאנד” (נתיב העם אל ארצו). שם מסופר ע"ד קבוצות חלוצים שיכולות לעלות לארץ ישראל ולהתבסס בחקלאות, ומה נדרש מהן, כל הפרטים הסידוריים, הכספיים וכדומה. מסופר שם כי רוב חברי הסתדרות “החלוץ”, הם לא מן הכרכים אלא מערי השדה (פון דער קאונטרי), ושביניהם נמצאים גם שלושה “פרמרים” (אחד פורש בשמו) המוכנים למכור את אחוזותיהם ולעלות עם הקבוצה הראשונה. מסופר שם, שמלבד הקבוצות בשם “חלוצי העם” שהסתדרות “החלוץ” מארגנת, הרי היא מארגנת גם קבוצות בשם “תיירי הארץ” מאלה שאינם מוכנים להתיישב בארץ אך יעזרו בחקירת הארץ, וכדומה וכדומה.

מובן מאליו, שאת כל זה יש לראות יותר כ“נשיאים ורוח” בלי גשמי ברכה ממשיים. הרצון והדמיון פרשו כנפי עזוזם ברב ענין, אך המציאות שברה מוטותיהם, אשר האריכו לבלי חוק.

יסוד “חלוצי פועלי-ציון”

ואז נפרד חלק מן חברי “החלוץ” ועברו אל “פועלי-ציון” בניו-יורק, ומפלגת פועלי-ציון הכריזה על אירגון “חלוצי פועלי-ציון”. האפרט המפלגתי הרחיב את הדברים, הרבו לארגן קבוצות בשם “חלוצי פועלי ציון”, אשר בפעולתם הראשונה לא חסר הלעג ל“החלוץ הכללי” וההתאמצות ל“העביר את הכוחות” מקבוצות “החלוץ הכללי” לקבוצות “חלוצי פועלי-ציון”. אז גם נפסקה הופעתו של השבועון “די אידישע פאהן” (תמוז תרס"ו), והבמה היחידה נשאר שוב ההקטוגרף. ובחוזר ההקטוגרפי ממרחשון תרס"ז אנו מוצאים בין השאר גם בענין זה כדברים האלה: “…וחלוצי פועלי-ציון בראותם אותנו הולכים בדרכנו ולא נסרחים אחריהם, הריהם מלעיגים עלינו כאשר ילעיגו. אמנם אלה הנם אולי “פצעי-אוהב” המכאיבים את לבם הם לא פחות מאשר יכאיב זה את לבבנו אנו; אולם לא בצדק יעשו לנו כזאת. הם נפרדו ממנו ועל ידי זה כבדה עלינו עבודתנו עד למאוד. והם נעשו קלים וזריזים ויגביהו עוף… ואם כי אנו התחלנו, כידוע, בפעולה “החלוצית” כאן זמן רב מאוד לפניהם, הרי אנו מתנהלים לאטנו מחמת המעמסה הרבה של פעולות קטנות (אין אנו יכולים לבוז לקטנות), והם יגביהו עוף, קלים כנשרים ממריאי שחקים”…

יסוד “האכר הצעיר” בתוך “החלוץ”.

במשך שנת תרס“ז נחלשה בהרבה פעולת “החלוץ”, ואז שב חלק מן החברים להוכיח כי החולשה באה מתוך התרחבות יתירה, ודרשו לחדול מסַפק פרוגרמות רחבות בשביל כל עם ישראל, אלא להגשים למעשה בגוף את הציונות ע”י השתלמות בחקלאות ולעבור לארץ-ישראל.

בחורף תרס“ח עברה קבוצה קטנה מן החברים בניו-יורק, ובודדים מערי השדה, אל בית-הספר החקלאי של הברון הירש בוואודביין, ויחד עם השקידה הרבה לרכוש את דעת העבודה החקלאית לכל ענפיה, שקדו גם לכבוש את בית-הספר לרעיונם (בבית הספר היו אז כמאה תלמיד בגיל 25–20 ). פעולתם נתקלה בהתחלה בהתנגדות נמרצה מצד ההנהלה ה”אליאנסית“, אשר כל שאיפתה היתה להתבוללות, ורדפו באף את הציוניות ומה גם “פלסטיניות”. אך באשר קבוצת התלמידים הציונית הצטיינה לטוב, מכל שאר התלמידים, בשקידתם על התורה והעבודה ובמשמעתם בתוך כל סדרי בית-הספר, גברה הקבוצה וכבשה את בית-הספר עד כדי כך, שאחרי עבור כחצי שנה השיגה רשיון מהנהלת בית-הספר לערוך נשפים ציוניים רשמיים בבית הספר. וואודבין נכבשה. הקבוצה היתה פעילה מאוד. חידשו את הקשרים את “התפוצות”. באמריקה הוציאו דוּ-ירחון הקטוגרפי בשם “האכר הצעיר”, קשרו קשרים את התלמידים בבית-הספר החקלאי אשר ב”בקס קאונטרי פנסולבניה“, וגם שם התארגנה קבוצה כזו. נעשו הכנות, וביום 6 באוקטובר 1908, נפגשו בפילדלפיה, באולם “בית ציון” 12 חברים משני בתי-הספר והונח יסוד רשמי לקיוּם “האכר הצעיר”. הסעיפים היסודיים מן התכנית של “האכר הצעיר” מובאים בדפוס בחוברת מס' 6 של “האכר הצעיר”, שהוצאה בי”ז תשרי תר"ע (2 אוקטובר 1909 ) ביניהם:

1. תעודת הסתדרותנו היא הכשרת חברינו, הן הבודדים והן המאורגנים בקבוצות, לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה כעובדי אדמה, וכן להפיץ את דעותינו בין הציונים הצעירים באמריקה.

2. כל אחד אשר החליט בלבו לעלות לא"י ולהתיישב בה כאכר, יכול להיות חבר ההסתדרות הזאת.

3. הסתדרותנו חושבת את עצמה כחלק מן הפדרציה, הננו שולחים אליה את החוזים שלנו, ובמידת האפשרות נשלח גם את צירינו לועידותיה הכלליות.

לסיוּם.

“האכר הצעיר” באמריקה התקיים עד חצי תרע“ג. בקיץ (תרע"ב) נכתב חוזה בין ד”ר א. רופין בשם המשרד הא“י ובין ב”כ “האכר הצעיר”, שהיה אז בכנרת, ועפ“י החוזה הזה היתה צריכה קבוצת חברים של “האכר הצעיר” מאמריקה לקבל את חות כנרת לעבדה במשך שנת תרע”ג. חות כנרת היתה מפסידה אז עשרות אלפי פרנקים לשנה, ועפ“י החוזה הנ”ל היה כל הריוח וההפסד של שנת תרע“ג שייך לקבוצה שתעבוד שם. סעיף בחוזה קיים את הזכות לקבוצה להתיישב בקביעות בכנרת אחרי הנסיון של תרע”ג.

צריכים היו לבוא (בהתאם לחליפת המכתבים שהתנהלה בין החבר בא"י להסתדרות "האכר הצעיר " באמריקה) כשנים-עשר חברים מן “האכר הצעיר” לעבוד בכנרת, לבסוף באו רק שלושה מהם (בסוף הקיץ תרע"ב) ונוספה עליהם אחת מחברות “החלוץ” באמריקה. שאר החברים התחרטו ברגע האחרון ו“דחו” את העליה לזמן בלתי-מוגבל. המצב נהיה מסובך, אך ד“ר רופין לא הסכים לוותר על החוזה. בהכרח צרפו עוד מספר חברים ועוד חברה מפועלי הארץ, וקמה “הקבוצה האמריקנית” בכנרת בשנת תרע”ג. השנה נגמרה בהפסד של 630 פרנקים, וחמשת “החברים האמריקנים” סילקו את הסכום הזה למשרד הא“י. וכאשר לא הצליחו למשוך חברים נוספים מאמריקה, הוחלט לעזוב את כנרת. אחד מן החברים חזר לחו”ל, אחד (ב. קלי) נהרג בשדות מלחמיה, הנשארים עובדים בחקלאות בארץ. וזהו חלקנו בארץ מתנועת “החלוץ” ו“האכר הצעיר” באמריקה בתקופת העליה השניה.

תרפ"ט (1929 )