יום ד',כ“א חשון תרע”א, שעה 8 בערך    🔗

היום, בשעה שתים אחר הצהרים, עזבתי את חוף ניו-יורק באניה Oceania“” של חברת “אוסטרא אמריקאנא”. נוסע אני במחלקה השניה והכל בזה ישביעני רצון, אולם בדד אני: בין כל הנוסעים מצאתי רק יהודי אחד נוסע במחלקה השלישית. הוא אדם פשוט, חיט, שבא לאמריקה לפני חצי שנה בערך ולא ישרה מדינת קולומבוס בעיניו, על כן ישוב עתה ל“ארצו”, לגליציה. רוב הנוסעים במחלקה השניה הם גרמנים, ונוסעי המחלקה השלישית הם איטלקים והונגרים ברובם. השפה האנגלית כמעט שלא תשמע באניה, הפקידים מדברים אלינו – נוסעי המחלקה השניה – גרמנית, ובינם לבין עצמם ידברו באיזה שפה סלבית שלא אשמע – אולי היא הונגרית. עתה בערב ישבו רוב הנוסעים לשחק בקלפים. ואנוכי כבר סובבתי בכל פינות האניה ולמטה, ואשב לקרוא בספרות אגריקולטורית, שלקחתי אתי מאמריקה, ולעיין בכתבי-יד שלי.

מרגיש אני את עצמי בטוב, ולבי מלא שמחה. צוהל אני בטיילי על סיפון האניה והרוח מנשב בו בחזקה וישובבני. אמנם כן, בדידותי לא תפעל לעולם על מצב נפשי ורוחי. מרגיש אני אך שמחה מאז החלו לקרוב ימי עלותי לארץ-ישראל.

 

יום ה',כ"ב חשון 8.30 בערב    🔗

הפסקתי אמש באמצע הרשימה, כי באו ותשבנה לידי שתי העלמות הגרמניות הנוסעות במחלקתנו. ישבו ותקראנה את ספריהן. ותפנינה אלי מדי פעם בפעם ב“שאלות מן הצד”,עד שמפני הנימוס פסקתי מכתוב והחילותי לשוחח אתן. עלמות אלו אחיות הן, הצעירה היא כבת שמונה-עשרה והבכירה כבת עשרים. שתיהן חוט של חן בנות ישראל משוך על פניהן. ואמנם הן לא הגידו לי מה עמן ואך את מולדתן – וינה האוסטרית – הגידו. ובאשר הכל בזה חושבים אותן לבנות יפת, על כן לא הרהבתי עד עתה לשאול ללאומן, אם כי הן שאלו לעמי וקראתי להן בשם ישראל, מה שקיבלו בסבר פנים יפות. עלמות אלו באו לאמריקה לפני שנתיים בערך. מטיבות הן לדבר אשכנזית, אבל הדיבור האנגלי קשה עליהן. עתה שבות הן למקום מולדתן מבלי חשוב לשוב עוד לאמריקה. זה הכל מה שאדע אודותן, אם כי מרבה אני לשוחח אתן (או מרבות הן לשוחח אלי…). הן באו אמש וישבו לידי, ועל כן פסקתי באמצע הרשימה.

הלילה עבר בכי טוב. היום בתשע וחצי בבוקר קרבה אניתנו לפילדלפיה, ותשלך עוגן כדי לקחת מזה נוסעים איטלקים והונגרים. החברותה שלנו: אני, שתי העלמות, משפחה אחת שחבריה הם איש ואשה כבני ארבעים ובנם כבן עשר, אשה כבת שלושים וחמש ועוד איש כבן שלושים. כולם גרמנים. כולנו נחשבנו בתור החברותא האינטליגנטית שבאניה, וכולנו אוכלים על שולחן אחד ביחד עם ה…של האניה, וגם חדרינו סמוכים זה לזה וכולנו מתיחסים בידידות זה לזה. ויהי בעמוד האניה בחוף פילדלפיה, סרנו – ברשיון הקומיסר – לראות את העיר. אנכי, שנהירים לי שבילי פילדלפיה, הייתי מורה-הדרך, ונבקר את חצר העיר City hall ועוד מקומות אחדים. בשלוש בצהרים הרימה אניתנו את עגנה, ומעתה נשוט ימים רבים בטרם נגש לאיזה חוף.

את כל היום בליתי בטוב. גמרתי את רשימותי ע“ד “סיוד קרקע” והחילותי ללמוד ע”ד יסודות הדשן של האפרים. החילותי גם לכתוב בעברית ציור בשם “הריקא” (דער טרעמפף). סדר-היום שלי הוא בערך כזה: קם אני בשש והנני מטייל על הסיפון ושואף רוח צח עד אחר ארוחת-הבוקר. בתשע אני שב ללמוד שנונים אגריקולטוריים ולרשום רשימות בשנונים אלו עד ארוחת-הערב בהפסקה: שעה וחצי לארוחת-הצהרים; חצי שעה לשתית תה (בארבע) ושעה וחצי לארוחת הערב; בשבע אני יושב לכתוב עד עשר בערב.

 

יום ה', כ“ט חשון תרע”א,10.30 בבוקר    🔗

כשבוע ימים עבר ללא כתבי מאום, כי חמישה ימים חולה הייתי במחלת הים, בתוך שאר כל הנוסעים, ולא יכולתי עשות דבר. ואתמול, אם כי לא הרגשתי עוד את מחלת הים, בכל זאת בחרתי לבלות את היום בצחוק ודברים של מה-בכך, המשכיחים את נענועי האניה ועינויי הגוף הבאים על-ידי זה.

בליל יום ה' שעבר, כ“ב חשון, נכנסה אניתנו יותר ויותר למי האוקינוס. ואם כי הים היה שקט בערך, אבל באשר ה”אוציאַניא", אניתנו, קטנה היא, על כן היתה למשחק לגליו ותתנועע בלי הרף להחלות את רוב הנוסעים וביחוד אותנו, נוסעי המחלקה השניה, שנמצאת בקצה האחרון של האניה.

ככל שהיתה התנועה קשה עלי התאמצתי להתהלך על סיפון האניה ככל האפשר. ביום הששי שעבר כמעט שלא זעף הים. רוח מערבי קל נשב מאחורינו. האויר היה ממוזג, ואלמלא מחלת הים כי אז נעם לי מאוד הטיול על מכסה האניה. הים נראה היה כשליו וגא; אולם ניכר היה שלא נעם לו לשאת את אניתנו על גבו. כולו התקמט, וגליו כמו רגנוו, כל אחד משתמט היה משאת את האניה. ומדי פעם בפעם גם ניסו לערוך תגרה קטנה עלינו: הנה מרחוק התקרב גל ויכון להכות על צד האניה; אולם זו כמו עשתה במרמה: התרוממה קצת והגל נבלע מתחתיה. אז נטתה קצת על צדה ותהדוף את סרח הגל. ויקצוף זה ויצעד קצת לאחוריו ובעזרת גלים חדשים סער אל האניה, ואולם זו כבר הספיקה להכות אחור גל שני. ויפגשו הגלים, החוזר והנפלט, ויכו זה את זה, ושניהם התפוצצו ויז את קצפם ויפוזר על פני המים המתפשטים בקרבת האניה,מתחלקים ומסתלסלים ונמלטים אחורנית לתת מקום לגלים אחרים הזוחלים בדחילו, מזדרזים כשמתקרבים ומתעוררים לקרב.

בערב שבת, כ"ג חשון, גבר הרוח ויהי לסערה באה מצפונית-מערבית, ותשם את הים כמרקחה. אניתנו הקטנה התנודדה וניטלטלה, נסערה וננערה לכל הצדדים. רהיטים נעקרו ממסגרותיהם, נפלו, נשברו, התגוללו מצד אל צד, ויהי השאון לשואה מהולה בגניחות הנוסעים שתקפתם המחלה, ויהיו מקיאים ונואקים שבר כל הלילה. גם בחדרי אני נעקרו שולחן הרחצה, המראָה ועוד כלים, ויהיו מתגלגלים על הרצפה ומקימים שאון. חפצי נפזרו וירטבו במי הרחצה שנשפכו מן כד המים שנשבר. אנוכי ראיתי את הכל, אך לא עצרתי כוח לקום ממטתי, שנקלעתי בה מצד אל צד נאחז בצדיה. ואך בעשר בבוקר עלתה בידי להישמט מן המיטה ולטיל מעט על המכסה. פני הים היו כמראה תנינים ונחשים ענקים וננסים מתפתלים במין ערבוביה משונה, גבוהות רודפות תהומות ושפלות לפני רמות תחושנה. ונראה היה שכל הזעף הזה אינו אלא בגלל אניתנו המסכנה, שהרהיבה להתערב בעזים אלו, והכל רצים להחריבה ולבלעה: הנה שני משברים רמים, גבוהים אולי גם מראש תורן האניה, הנה הענקים, שני אלה, רצים ממרחק ומאחוריהם דומה ימשכו חיל אדיר של גלים ומשברים. הכל בשטף ממהרים אל האניה ומשני עבריה! עוד מעט, עוד רגע ויכסו עלינו במשאונם! הנה!… אך האניה קפצה פתאום למעלה, המשברים התלכדו מתחתיה והיא רכבה על גביהם רגע קט. אך אלה נכלמו ויחד אפם בזו השוללה, שתחת להיות שללם עוד תרדה בהם. וישתמטו שניהם לצדדים ואת האניה תהומות השליכו, ויתפשטו ויטכסו אחרת: הנה התרומם האחד ויסער מצפון, ובדרום השני ויחלק אלינו התהום. נד ניצב מצפון ופי שחת מדרום! הה! מה נורא! הנה הולכת ונהפכת האניה! הה! הנה!הנה! החזק! מי בחבלים ובגדר, מי בכותל ומי על הרצפה משתטח! הנה! הנה! אבדנו! אך האניה התאבקה רגע, הזדעזעה, אנקה ותזדקף מהר ואל צדה השני החלה לנטות, והכל שמה מתגלגל ואוחז בקרנות, כשהאניה רועדת ודוחה משברים ניתזים למעלה עשרות אמה לרום.

ועומד אני נאחז בתורן ותוהה: האמנם לא יהיה קץ לכל הזעף והחלי הזה?! נראה הוא שגם הים, גם האניה ידם לא תשוב, ואנחנו הנוסעים כבר הגענו עד שערי מוות, נוח לנו, שיכסה עלינו הים מאשר נעונה כה נוראות מבלי שיונח לנו אף לרגע.ואולם לא! לא עוד תכלה המלחמה הזאת ותחלואיה, הכל הולך ומשתנה חליפות ומפעם לפעם עוד יוסיף עברה. הכל כה עכור ומדכא! השמים מכוסים פרצי עבים שחורים על בד דלוח, ומדי פעם בפעם יסער אלינו פרץ עז, מתרתח ומכסה את עין הכל בשטף מטרות עוז, המחשיכים את הכל מסביב עד לבלי ראות מה במרחק איזו מאות אמה. והנה טס העב, ויש שהשמש תשלח קרן מבעד הבד הדלוח שבין שברי העבים. שמש זו שעודני זוכר מה נעימה היתה שם ביבשה, בזה הרי פניה כה קרים ומעוררים לבכיה, כאילו היתה היא עצמה מביטה מבעד לקרום של דמעות. ולא אדע אם בוכה היא על גורלי אני, בן-אדם חולה המעונה בזה נוראות, או אולי חולה היא עצמה, השמש, בזה. כן, גם השמש חולה מחלת הים. הנה אף לא תעצור כוח להחזיק את עיניה פקוחות לזמן ארוך. הנה נסגרות עיניה מתחת לעפעפי העבים, ועוד יחזק השוד והשבר: האניה נבלעת, האניה קופצת, האניה נהפכת, האניה מתמודדת, אך אחרי כל אלה עודה מפליגה בשלום! אכן, מי כמוך באדירים, אל! ומי עוד בעתיד כבן-האדם המשלת!

 

מוצאי-שבת, ב' כסלו    🔗

לזעף הים ושאונו כבר התרגלנו. נענועי האניה יש שגם ינעמו לנו. הכל הולך למישרים. ביום זורחת השמש באור נעים ומחמם, ובלילה יזרע הרקיע כוכבים מזהירים. כמעט את כל העת אני מבלה מחוץ לחדרי, מתהלך או יושב וקורא על מכסה האניה. מחזות הטבע על הים כה נהדרים הם. הים לבוש הדר חליפות גלים ומשברים, והשמים עוטים הוד אדי כסף קלילים מסתלסלים בשמש. האופק לא רחב הוא, אבל מדוייק בעיגולו. הים שקערורי הנהו במקום האניה והולך ומתרומם קצת אל כל קצות האופק מסביב, אבל ניכר ששם בקצות מרחקיו הולך הוא ונשקע שוב, אולי מכובד כפת הרקיע, ששוליה נעוצים שם הרחק מקצות אופק הים, ואת מקום הנשיקה לא תשורנו העין. נראה אך כי פה ושם במרחק האופק יתמתח מדי פעם בפעם דבר-מה כמראה שפתים מתכוננות לנשיקה, ויש גם שכשורת שִנַים לבנות תתראה מבין השפתים ההן: מחייך הים ומחניף לרקיע ולגנוב אליו נשיקה יתאוה; אולם אין הרקיע נענה לזאת ונכלם הים ונפלו פניו רגע, אך מהרה תשוב תלהט תאותו ויכונן שנית שפתים לנשק במלוא הענוה. ופני הים מה תמהים ונפלאים הם לעת נטות היום והשמש יכון לערוב. ואכן נהדר המחזה! כמו קומה ואולי קומתיים מעל לקצות האופק בדרומית-מערבית, ערכו איתנים מדורה נוראה על גבי המזבח עשוּי עבים שחורים כפחם. איזו ידים נעלמות מוסיפות ענני פחם על המדורה, וגם אלה וגם המזחב יוקדים ולוהטים. אש לבנה לוהטת מתפרצת מעל קרקע המדורה, וממעל לה תכתיר אש אדומה כדם ושולחת לשונות להב ותמרות עשן אל כל אפסים. ונוגעים לשונות הלהבה בהררי גפרית שחורה, המרחפים לתומם ממעל והציתו אש גם במו. ונסבה ורחבה המדורה, והאדימו פני המערב, ולחשה אש גם בדרום, וצצו ונאספו עננים ואדים נרעשים ומשתהים אל המחזה, והכסיפו גם שוליהם הם ונפחדו וישנו צורתם מרגע לרגע: הנה אריות ונמרים, תניני ים ונשרי שמים! והנה שם עמד שנהב ומולו פיל מגביה חטמו ופוער פיו כמפהק איומות. והנה יער עצים עבותים, ובצדו בודד קצת יעמוד עץ-תפוח מֵצֵל על זוג אנשים, אדם וחוה, כשהם מתעלסים באהבים, ומרחוק נחש מתפתל וקרב אליהם. והנה כרובים טסים במקומם ומשפיעים רון וצהלה על היקום מתחת. והנה שם בקצות הדרום נתרחק ונתעמק האופק, ונתגלה גן-עדן נחמד למראה בערוגות פרחיו ומגרשי הדשא הירקרק ורך. והולכות ומשתנות התמונות והמחזות הולכים וניטשטשים. זמן קט עוד יאדם המערב ואחר גם האודם ימחק, יקרב יאתא ליל ובלע את הכל. וצצו אז הכוכבים, וחשו בהויית איזה סודות נעלמים שקדמו להם, והתלחשו זה בזה ושלחו מחבריהם לשוט במרחב התבל למען בקש והעלות את הנעלמות. הנה ישוטט כוכב אחד! טס ונעלם גם הוא! הנה יעוף שני לו! נפל ואבד גם זה!

 

יום ב‘, ד’ כסלו    🔗

יום אתמול היה יום מענין לנו. כי בבוקר כבשעה שמונה ראינו ארץ. ומה גדלה שמחתנו לקראת הארץ אחרי הימצאנו אך בין רקיע ומים זה כעשרה ימים. היום היה מעונן. רוח מזרחית נשבה ומדי פעם בפעם ירד גשם דק. אבל הגשם לא יכול לכלוא אותנו בחדרנו בעת שעברנו קרוב לצורי ספרד היפים: ניצבים הם ישר ככתלים מתרוממים קומות אחדות מן המים. וממעל להם אין כל רכסים, כי פניהם מיושרים וחלקים ממעל, וכמעט שגובה אחד לכל הארץ מעל פני הים. נראית היא כארץ מישור הנפסקת פעם אחת מעוקצה ושמה גבול לים. אמנם פה ושם יראו צורים יפים בודדים עומדים נפרדים מן הארץ. ארץ זו אי-אפשר שתהיה עשויה כה ישרה בידי הטבע. נראה שידי אדם חרוצות עמלו פה, והצליחו ליישר את כח הרכסים ולעשותם שדה מישור פורח.

בצהרים הורע האויר והמטר ירד בהפסקות קצרות. אניות רבות, קטנות ברובן, ראינו מפליגות אנה ואנה. לעת ערב גדלה הסערה עד מאוד ומטרות עוז ניתכו ויחשיכו את הכל מסביב. אניתנו היתה בקרבת “הגיברלטר”, מקום המפרץ הצר של הים האטלנטי והים התיכון, ועל כן, כדי להמלט מהתנגשות התנהלה בכבדות, ותעמוד מדי פעם בפעם בגבור החשכה עם חשרת עבי המים. רוב הנוסעים חלו במחלת הים שנית. וככה עבר כל ליל אמש. היום אנחנו נמצאים כבר בים התיכון. הים הוא כה שקט, וחלק כמראה. יום נעים, אם כי מעונן. אניות רבות שטות אנה ואנה, וגם דגים רבים ובתוכם גם ענקיים ייראו מדי פעם בפעם מעל לפני הים.

 

יום ד‘, ו’ כסלו.    🔗

הלילה נבוא לניאפול, ושם יוכל היות אחליף את ה“אושיאניה” באניה אחרת, “לפטרס”. את חפצי כבר חבשתי, למען היות נכון לעזוב את האניה כשאצטרך. כן גם החלפתי כתבות את בני החברותא שלנו בזה, אשר שאלו מאתי כי אשלח להם כרטיסים מצוירים מארץ-ישראל, והם הבטיחו לשלוח לי כאלה ממקומותיהם.עד עתה כבר הספקתי לעמוד על אפיו של כל אחד מהם: האיש, אבי המשפחה שהזכרתי באחת הרשימות, שמו ק-ר. הוא היה איש פשוט, כמעט גס, “הונגרי” מתאמר לאשכנזי. הוא כבן ארבעים וחמש. וכבת ארבעים היא גם זוגתו. זו היא אמנם אשה פשוטה, אבל נראית ישרה ותמימה. להם נער כבן שמונה. שנית למשפחת ק. אזכיר את האשה שט-ר, זו כבת שלושים וחמש מביהם, אשה גבוהה ועבה, המבלה את רוב עתה בשכבה בחדרה. אחריה יזכר מר ש-קי, כבן שלושים, משליזיה. הוא התמהמה באמריקה שנים אחדות, ושם, כנראה, התפקר ויטעם מעט מן הספרות המדעית, ביחוד ידבר תמיד ע“ד “ספרי הפרוזה של שילר”… מלה דמרגלא בפיהו היא “קולוסאַל”. דברים גדולים (גרוֹסע) אין אצלו, כי אם אך ורק “קולוסאליים”: קולוסאלי הוא מראה הים וקולוסאלי הוא טעם קערת המרק, קולוסאלי הוא המטר הסוחף עתה וקולוסאלית היא ההקאה של נוסע חולה זה… גבר זה ידיו רב לו בכל “מדע ותורה”: הנה, למשל, שמעתיו מספר למר ק-ר (אשר לפניו ירביץ תורתו על פי רוב) כדברים אלו ממש: ש”יסוד החלבון בלובן ביצה עולה לערך % 96,בעת שאותו היסוד עצמו ימצא בבשר השור אך ורק % 43“, “ומה לך יותר, – הוסיף – גם בענבים פשוטים ימצא יסוד החלבון בערך אחוז גדול מאשר בבשר” (?!). אחרונות להיזכר הן שתי העלמות, אוסטריות הן, יתומות בלי אב ואם. נתחנכו בבית אחותן הבכירה ובבית-ספר קתולי אדוק. כשנתים בילו באמריקה, ביחוד בניו-יורק, ועתה הן שבות לאוסטריה להישאר שם. הצעירה בשנים – ולפי מראה פניה והליכותיה נראית היא להיות הבכירה – מצאה לה אוהב באמריקה ומאוד תתגעגע עליו. גם הוא יבוא לאוסטריה – ארץ מולדתו – ויתאחדו. הבכירה בשנים “עוד לא אהבה”, תאמר. כל אלה בני החברותא הם חניכי הנצרות הקתולית. האיש ק-ר עודנו אדוק קצת, והשאר חפשים הם מעט או יותר. מוזר הוא בעיני, איך כל אלו ה”אשכנזים" חניכי כנסיה אחת אינם סובלים אלו את אלו: כולם ידברו במרת שט-ר – שלא בפניה כמובן – ויבקרו את כל דרכיה ודבריה. מרת שט-ר דיברה לפני במר ק-ר, מר ש-קי והאחיות. האחיות תדברנה בה ובמר ק-ר וכן חוזר חלילה. את קרבתי אני, היהודי, יבקשו כולם. הואיל ואני מרבה לטייל על מכסה האניה, כבר החזיקו “האחיות” לבוא אחרי ו“לשאול כל אחת את זרועי” מימין ומשמאל, ועל פי רוב נטייל יחד באופן כזה. ולפעמים כשאני מטייל לבדי תבוא מרת שט-ר, לפעמים בחברת מרת ק-ר, ותלוינה אותי אחת מזה ואחת מזה. וכן הוא גם מר ש-קי ילוה אלי בטיול לעתים קרובות. כולם חולקים לי רוב כבוד, ורבות פעמים בעת שאני יושב על המכסה נוכח השמש וקורא מה, הרי הם ניגשים לשאול מה היא חוות-דעתי בענין שהיו מתוכחים עליו. מה ידברו בי שלא בפני, לא אוכל כמובן לדעת וגם לא אתענין בזה.

ביום החמישי, ז' כסלו, בבוקר, השליכה אניתנו “אוציאניה” עוגן בחוף ניאפול, באיטליה. יחד עם כל אלה הנוסעים דרך ארץ יון נמסרתי לידי סוכן אחד, שעליו לשלחני הלאה. כולנו היינו כחמישים איש, ומהם חמישה נוסעים במחלקה השניה: אני, יהודי אחד, וארבעה בני יון. באלה הארבעה נחשב גם “המתורגמן”, אשר חברת האניה שולחת לנהל את בני השפות השונות למקומותיהם. כפי שאמרו יודע מתורגמן זה לדבר בשפות: איטלקית, יונית, תורכית, ערבית, רוסית ועוד. אמנם השפות שהיה עליו להשתמש בהן בנידון שלנו היו איטלקית ויונית, ובאלה כנראה ידבר כראוי, אולם מן השפה הרוסית ידע אך מלים אחדות, כמו חאַרוֹש, ניחארוש, פּאֵידיום, וזה הכל כמדומני. והוא צריך להיות המתורגמן גם לי, ולא יכלנו הבין זה את זה, כי השפות אנגלית, אשכנזית ורוסית, שאנכי דיברתי בהן לא הבין הוא. אך באשר אחד משלושת הנוסעים אתנו, במחלקה השניה, ידע לבטא מלים אחדות באנגלית מסורסת, היה הדיבור ביני ובין המתורגמן מתנהל באופן כזה: אליו ישר דברתי רוסית, ואשר לא הבין או לא ידע להשיב (וזה היה כמעט תמיד) היה הוא מדבר אל “האנגלי” כביכול בשפתו, וזה היה מגמגם אלי חצאי מלים באנגלית. אמנם מעיד אני עלי שמים וארץ, שאלמלא תנועותיו המסבירות של המתורגמן, לא הייתי מבין גם את המעט שהבינותי מדיבורו. ומתורגמן זה ככל המדברים בשפות הלטיניות והיוניות, כל עצמותיו תדברנה בדברו. אמנם דואג היה מתורגמן זה בשבילי לבל אסבול חלילה עקב אי-הביני את השפות המתהלכות בזה, ויתאמץ להמתיק לי את מאכלי, שיקויי וכדומה.

גם את יום הששי, ח' כסלו בלינו בניאפול, ואנכי השתמשתי בזה לראות את העיר. ואחרי שעשיתי לי סימנים מדוייקים להכיר את בית מלוני, יצאתי ביום הששי בבוקר לטייל ברחובות העיר, וטילתי עד ארבע לעת ערב. ניאפול עומדת בעמק, במזרח יגבילה הים ומשלוש רוחותיה האחרים ישמרו עלי הרים גבוהים: הויזוב הידוע מתרומם בצפונה, עם שלשלת רכסיו השוממים מאין צמח וחי. בתים וחומות חרבים ונעזבים יראו על צדיו, ולרגליו המישור אמנם עטוי הוא ירק דשאים ועצים בודדים, אולם גם בזה עוד לא נושבו הבתים והחומות שנעזבו לפני שנים אחדות בהתגעש ההר. האויר היה חם, וזיעה כסתני בהעפילי עד ראש ההר הדרומי, שהוא מיושב כולו ומראהו יפה עד מאוד, כשמביטים אליו מרחוק ורואים את בניניו עומדים זה על גבי זה וחצרותיהם מלאות ירק דשא ועצים. בזה ראיתי את עצי הלימון ותפוחי-הזהב מסובלים פרי, התאנה כבר עמדה ערומה, ואך פה ושם התנפנפו עוד ענפים בודדים עליה. גזעי הארז והתומר היו לרוב, ועוד מיני עצים שונים. הירק שגשג בגנים, וגם פרחים נראו פה ושם. בכל רחובות העיר מכרו את פרי הקקטוס (הצבר), תפוחי-זהב ועוד מיני פרי חצי-טרופיים שונים. הרחובות הראשיים יפים הם, וישנם גני עיר קטנים ומגרשים נהדרים. יפה הוא “מגרש דנטה”. נהדר הוא “הבנין הראשי” של העיר, שם ימצאו תמונות ופסלים רבים, ותיקים וחדשים, מעשי ידי אמנים מצוינים. הרחובות הצדדיים צרים הם, והעיפוש גדול בהם עד להחנק. ברחובות אלו יראו חיים פרימיטיביים במלוא המובן. הכל עובדים והכל סוחרים ומכריזים על סחורתם בנגינה משונה. ואל כל אשר תפנה יתבעו “בקשיש”.

משונה הוא אופן מכירת החלב שראיתי ברחובות אלו: בשבע בערך בבוקר ובארבע בערב יתהלכו אנשים עם עדרי עזים – מחמש עד עשר במספר – או פרה ופרתים. עוברים הם ברחובות כשהפעמונים בצוארי בהמותיהם מצלצלים עד להחריש אזנים, ונוסף לזה עוד ינגנו הבעלים בקול. והרי נשים מופיעות על המעקות. מורידות בחבל כל אחת סל קטן וכלי וכסף בו; נוטל בעל העדר את הכלי וחולב בו מדדי העז או הפרה מידת מחיר הכסף המורד. אז ישוב הכלי אל הסל ובעלת הסל מעלה אותו. ככה חולבים את העזים והפרות, ואין בעליהן מרגישים כמה מזיק הוא לבריאות הבהמות ולכמות ואיכות חלבן, כשאין הן נחלבות בפעם אחת ואך בהפסקות. ואולי כבר הרגלו הבהמות לזאת, כי אפשר לראות את העז נקרבת להיחלב בראותה סל מורד מאחת הקומות, אבל תנועותיהן של הבהמות וליקוקן את עטיניהן מעידים כי סובלות הן מן החליבה לסרוגין,

משונה הוא גם אופן הובלת משאות. משתמשים על פי רוב בחמורים קטנים, אבל יש שירתמו חמור וסוס או שור. ואופן הרתימה משונה הוא: למשא כבד רותמים בהמה אחת בתווך ועל גבה ינוח כל כובד ה“כר” בעל שני אופנים. אמנם משני עבריה או בצדה האחד קושרים ל“כר” עוד בהמה אחת או שתים להועיל למשוך את המשא; אולם ברדת ה“כר” מן הר, אז על הבהמה התיכונית להחזיק אחור את כל המשא. ואפשר לראות בהמה עניה כזו נועצת פרסותיה והיא נחלקת וניטלטלת מטה מטה. בכלל יתהלכו את הבהמות באכזריות משונה.

נשי זימה נפרצות בעיר. ובכל אשר תלך תסתכלנה בך, תגענה בידיך ויקראוך ללכת אחריהן. ובאת לבית קפה וסבבו אלו אל החלונות וגֵרו וחנפו לך. ובחלה נפשך ובאת לחדרך ויצאת אל המעקה, וקרצו לך עינים מן החלונות ממולך ושרקו לך שפתים מן הרחוב מתחת.

חזרתי לפגוש ביהודים ולא עלתה בידי. אמנם ראיתי פנים רבות שחזותם העידה בם שבני שם הם, אם כי קשה להכיר היטב בין פני יהודי לפני איטלקי, יושבי העיר, אבל את האחדים מאלה שעכבתי ושאלתים באנגלית למען היכנס בשיחה אם מדברים הם אנגלית או אשכנזית או עברית, ענוני כולם: “נא קאפיסא” או “נא קאמפרינדא”, לאמור: לא אבין למליך, ובזה נפסקה שיחתנו. אמנם אלמלי שהיתי בעיר יותר, כי אז מצאתי אל נכון בזה יהודים, למרות מה שלא אדע את שפת המקום וכאלם אני מתהלך, אולם עלי לנסוע הלאה.

נתגלגלו הדברים שלא היתה אניה נכונה לנו בניאפול, ובאותו הלילה בשעה 11 יצאנו במסילת-הברזל לברינדיזי. כל הדרך עברנו בין פרדסים, ביחוד של עצי תפוחי-זהב. כאשר האיר הבוקר יכולתי להתבונן יותר אל המקומות שעברנו דרכם. כל הדרך עברנו בארץ מישור שפלה. העפר חומר-אפרורי (קליי-לאאם), ברובו, כמעט כולו, נראה, נתהווה מאבן הסיד. ואבן זו עודה רבה מאוד שם בשדות. אך כאמה או אמתים ושלוש מתחת לפני העפר אפשר למצוא אבני סיד מוצקות. ואמנם במקומות רבים ראיתי חופרים סיד בצדי הדרך או גם בשדות, וככה מעמיקים את השדות אמות אחדות. ובצדי שדות עליים נמצאים שדות תחתיים. שדות רבים רטובים הם מאוד. מלבד “עשב המים” ועצים ננסים לא נראה בהם דבר. אולם רוב השדות ראיתי עטופים ירק ומזרע תבואות רך, ואלו וגם הפרדסים עולים יפה עד מאוד. פה ושם נראו גם עדרי עזים וצאן, ועדרי חמורים וסוסים. העבודה בשדה, ראיתי, נעשית באופן פרימיטיבי עד מאוד; חורשים ב“מסמר”, נשים וילדים תולשים עשבי הבר, בכלל נראה שאין עבודה עולה בשכר רב בזה, ועל כן עשויה היא כה בדיוּק.

באחת אחרי הצהרים באנו לברינדיזי, ולכל אשר פנינו תבעו בקשיש. פה הודיעוני שאין חברת האניות מתחייבת עוד במזונותינו, ועלינו להכין לנו צידה לדרך שני ימים בערך. אחרי הרפתקאות שונות והשתדלות של המתורגמן שלנו, עלינו לעת ערב באניה יונית “מיכאל” ההולכת ל“פיריא”, עיר החוף של אתונה ההיסטורית. ובשעה 11 באותו לילה הפליגה האניה מזרחה. רוב הנוסעים הם יוונים, ישנם גם צרפתים אחדים, ישנם גם שנים שלושה נוסעים במחלקה השנית, שהם מדברים מעט אנגלית. נוסע אחד מבני יוון הוא יליד ונתין רוסיה מחבל קרים. הוא מדבר יונית ורוסית, והמתורגמן שלנו הציגנו לפניו, ונדבר הרבה אודות רוסיה ואמריקה. בעיניו הוא טובת ארץ רוסיה מאוד מאוד. “אם העם הרוסי עני הנהו הרי זה באשמתו, כי שותה הוא הרבה, וכמה שישתכר לא ימָצא לו”. נוסע אחד בעל פנים וזקן מהודר נראה לו כיהודי, מדבר אנגלית בקושי. אומר הוא שאזרח אנגליה הנהו, והנהו סוחר את צרפת ויוון. ע“ד “הציונות” לא שמע מאום, ע”ד הד"ר הרצל כמדומה לו ששמע. אכן רעיון שיבת עם ישראל לארץ-ישראל, כפי שבארתי לו, נראה טוב בעיניו. – המיטה מימין למיטתי אני היא לאיש יווני זקן אחד, וזה לא יחדל מלרגון: לא טוב בעיניו להיות שכן לאיש יהודי… מדבר הוא אלי יוונית, ומראה לי שאבקש מיטה אחרת; ואנכי להכעיסו מדבר אליו אנגלית, שאם לא ירצה להיות שכני אזי ילך לו גם לעזאזל, לי לא אכפת כלל. בהימצאי באניה זו התודעתי יותר אל חברי שנסעו אתי – במחלקה השלישית – באניה “אוציאניה” מאמריקה. כולם בני יוון. אחדים נוסעים למקדוניה ורובם ישארו בארץ יוון. ביניהם ישנם אחדים המדברים מעט אנגלית, ואלה מגנים לפני את ארץ איטליה שעברנו ומהללים את ארץ יוון שנעבור. גם הציעו לפני לנהלני בעיר “פיריא” היונית עד ישבי באניה לארץ-ישראל. כמובן הודיתי להם וקבלתי את הצעתם.

בלילה ובבוקר יום א‘, י’ כסלו, גדלו נענועי האניה הקטנה בערך וטלטוליה, וכמעט שתקפתני מחלת הים, אבל התגברתי עליה ואתחזק על המכסה. בשעה תשע בערך, נכנסנו בין שלשלות הרים, סלעים וגבעות. אלו שבצפון ערומים הם ושוממים, ואלו שבדרום עטויים ירק ננסי הארז Pineshrub ) ) ודשאים. הים האדריאטי הלך ושקט, ונהדר היה מראה התכלת הירקרקת.

בשעה 11 בצהרים השליכה האניה עגנה אצל העיר קורפו. הוא האי קורפו הידוע לנו באתרוגיו שדושנו בדם יהודים, ואשר יהודים רבים עודם מהדרים אחריהם לברך עליהם. יוונים קרבו בסירות אל האניה,הביאו נוסעים והורידו אחרים. אחדים העלו על האניה פירות, ובתוכם גם אתרוגים גדולים מאוד בשלים כל צרכם. רבים מאלו נראו שהיו מהודרים מאוד לפני ירחיים בזמן ברכת האתרוג, ובכל זאת לא נקטפו אז ופטמם היפה עוד לא נושך ע"י יהודיה מעוּברת… אתרוגים כאלה בשעתם, הרי יהודים חרדים משלמים בעדם מחמישה רובלים ומעלה, ועתה הציעו היוונים לפני אך בעד חמש אגורות יווניות, לאמר סנט אמריקני אחד! ולא חפצתי לקנות ולאכלו על דם אחי שנשפך עליו… אכן כנראה לא ירבו עוד הקופצים על אתרוגי קורפו לברך עליהם, ואם באמת כן הוא כי אז מה משמח הוא!

על האניה עלו כמאה אלבנים “פועלים אגרריים”, שפניהם מועדות לפַטרַת וסביבותיה לעבוד שם בשדות. תלבשתם גסה ופרימיטיבית עד מאוד. גם מין כלי חפירה (אֵת) פרימיטיבי העלה כל אחד בידו, ועוד מיני מקלות או דרבנות כאלו. בעיני אני, שאך זה כשבוע ראיתי את המכונות וכלי עבודת האדמה המתוקנים האמריקניים, נראה הדבר כה מוזר, שכעת עוד משתמשים לעבודות האדמה במסמרים ובמקלות. ובכל זאת הן חיים האנשים הפרימיטיביים האלה מעבודתם זו גם בעת ההתפתחות הזאת, וכנראה עוד תעבורנה עשרות ואולי מאות בשנים בטרם ילמדו אלו לעשות עבודה מתוקנה בכלים מתוקנים. ומה מעכב בדבר? ומה הם השינוּיים החברתיים והפוליטיים שיבואו ע"י השינויים לטובה בעבודת האדם?…

בשלוש וחצי לעת ערב באותו יום הפלגנו מקורפו. הים יפה מאוד כשהוא מואר ע"י הלבנה הפגומה, ועת רבה עוד עמדתי נשען על המעקה ומחשבות רבות התרוצצו במוחי ורגשות שונים לקחו את לבבי. מחשבות ורגשות שכמעט לא יסורו ממני מאז עזבתי את אמריקה בדרכי לארץ-ישראל: געגועי הולכים ומתגברים מיום ליום, רוחי תקצר ככל אשר אקרב אל ארץ תקותי! הה, מה יארך הזמן! מה רחוק עוד הרגע בו אראה את ארץ עתידותי! רוחי כה נסער! נפשי כה תהמה! וחרש מתגלגלות דמעותי, דמעות נודד בודד, ונופלות אל הים ונבלעות בגליו…

ביום השני, י"א כסלו, בארבע וחצי לעת בוקר, עמדה האניה אצל פטרת. נוסעים רבים ירדו, ובתוכם גם “המתורגמן” שלנו. בזה כלתה זכות נסיעתי על חשבון חברת “אוסטרא אמריקאנא”. שלמתי בערך שלושה פרנקים להמשיך את נסיעתי באניה זו במחלקה השלישית עד פיריא, ונשארתי באניה יחד עם שאר כל חברי “הנוסעים היוונים”. פטרת נראית עיר קטנה מאוד עומדת על חוף הים בדרום, ומאחוריה הרים וסלעים גבוהים. חוף מתוקן אין, ואך מעין סוללות נמוכות וצרות נכנסות אל הים מאות אמות אחדות, ואליהן נקרבות האניות הקטנות. אולם הגדולות נשארות הרחק מעט מן החוף.

אך כשעתים שהינו בפטרת ובשש וחצי הפלגנו משם. רוחב הים ייראה אך כפרסה אחת, ומשני עבריו יגבלוהו הרים וצורים רמים. ההרים בדרום עטויים דשא ועצים, ועל ראשיהם היותר גבוהים ינוח שלג לבן. לרגליהם ייראו בתי מושב פזורים פה ושם. ולהיפך, אלו שבצפון ערומים ושוממים הם ברובם, ועל גביהם ירחשו עננים ועבים.

בשתים עשרה וחצי בצהרים באנו עד קצה לשון האדריאטי, מקום אשר ההרים שבדרום ובצפון משתלבים אלו באלו ויבדילו בין הים האדריאטי והתיכון. אז נכנסה אניתנו ב“תעלת אוסטמאס” אשר כרתה חברה אנגלית, וכחצי שעה ארכה העברה בו. המקום היותר עמוק בו, שערתי, כמאתים רגל מעל לפני המים, ומלמעלה עובר גשר מסילת ברזל. רוחב התעלה בתחתיתה הוא אך כמאה רגל על פני כל ארכה, ושם היא בנויה אבני גזית בעומק המים וכקומה ממעל. יתר כל גובה הכתלים אינו מתוקן כלל, כי אם במקום פרצות או אבנים רכות בנו אבנים. בעובי הכתלים אפשר לראות כאילו ניגש ההר בהר, מה שמעיד על רעש וגעש הארץ באותו מקום, מה שהסב אל נכון בהפרדת הימים זה מזה. כשיצאנו את התעלה נמצאנו בים התיכון. הגבעות הלכו הלוך ושפל בהדרגה. פה ושם עדרי עזים וצאן. המים יותר רוגשים ממי הים האדריאטי.

באותו יום, בארבע וחצי לעת ערב, התקרבה האניה ל“פיריא” ועוד בטרם עמדת סבוה המון יוונים, למאות אולי,בסירות ויקימו שאון וצעקה בקראם אל הנוסעים: “סטריוטיס”! “פטריוטיס”!, כלומר אנשי לאומנו (ככה קוראים היוונים אלו לאלו), ובהדפם ורוצצם אלו את סירות אלו. אחדים השליכו חבלים ויאחזו במעקות האניה ויטפסו עליה, וכאן החלו לחטוף את חפצי הנוסעים ולשדלם ללכת אתם כל אחד לסירתו הוא. המהומה והשאון גדלו עד לאין שיעור. בין כה וכה השליכה האניה עוגן ותעמוד. השלבים הורדו והנוסעים ניתנו לרדת. הידידות שהראו אלי חברי, היוונים האחדים שדיברו מעט אנגלית, גדלה עד להפתיע אותי: הנה בעוד שאני עומד עם האחד, כשהוא משתווה עם בעל הסירה בעד ההובלה את שנינו וחפצינו אל החוף, וכבר ימשכני אחר ויראה שהוציא את חפצי (מן החור הנקרא מחלקה שלישית) וישימם בצד חפציו הוא וכבר השתווה את בעל הסירה שני בעד שנינו. ובעוד שאני פונה אליו, הרי יקראני הראשון ללכת אחריו וישדל גם את השני להיספח אלינו. וזה אמנם עשה כן. ידידות זו על כרחה העירה בי מעט חשד שלא לטובתי מתכוונים אלה… ואולם החשיתי ואלך אחריהם. שילמנו כל אחד פרנק (20 סנטים) אחד לבעל הסירה שהביאנו לבית המכס, שם בלשו את חפצינו. ובתיבת אחד מבעלי טובתי (היותר גדול) מצאו כלי נשק ועוד חפצים שחיבוהו לשלם בעדם 35 פרנקים מכס. דבר זה, הנסיון להעביר דברים אסורים ולגנוב את המכס, הגדיל עוד יותר בעיני את החשד על זה. אבל צחקתי בקרבי על חשדי זה, ואלך אתם יחד לבית מלון. ובעד הבאת החפצים שמה שילמתי לא פחות משנים וחצי פרנק.ביניהם לבין עצמם ועם בעלת בית המלון דיברו יוונית, אשר לא אבין אף מלה אחת, ופעמים אחדות הרגשתי שהם מדברים אודותי. הידידות אלי וביחוד מצד האחד, שמו גיאורגי (אותי קרא: מר יפה…), גדלה מרגע לרגע… באותו בית מלון מצאנו עוד צעיר יווני אחד, שלפי דבריו שב מאמריקה, ששהה שם כארבע שנים בסן-פרנצ’יסקו, לפני שבועים. הוא דיבר מעט אנגלית, ונעשה כולנו חבורה אחת. החלטנו ללכת יחד לבית-אוכל (כי פה בתי המלון לחוד ובתי-אוכל לחוד). אמנם בתחילה הבינותי מדבריהם כי בבית המלון עצמו יש בית-אוכל, כי שאלוני במה אני חפץ, וכאשר אמרתי כי אוכל אך ביצים בשולות וחלב, אמרו שיתקנו זאת בשבילי. ולא עברו חמישה-עשר רגעים ותביא בעלת-הבית את האוכל אל חדרנו. כה נשארתי לאכול בחדר וכולם הלכו.

בטרם הספקתי עוד לפרוס הלחם, והנה שב “הצעיר הסנפרנצ’יסקני” אל החדר וכל חזותו עוררה חשד, כי היה כל גופו רועד ומגמגם היה בדיבורו יותר מקודם… שאלתי מדוע שב, ויענני כי הוא כבר סעד ואך ירד להראות לאורחים בית מזון. על שאלתי אם חולה הוא כי ירעד ככה, ענני כי שתה מים יותר על המידה… הוא ישב על כסא מאחורי, ואסב את כסאי אני באופן שאוכל לאכול ובאותה עת עצמה לבקר את תנועותיו של זה… והוא אמנם לא ישב כראוי: התחכך, שם ידו האחת בכיס מכנסיו, הוציאה וישם את השניה בכיס, התרומם מעל הכסא, התהלך קצת וישב על המטה, נוטה לכאן ולכאן כשהוא מפטפט: מבאר לי בתחילה מדוע הכינה בעלת הבית את ארוחתי, כי בבתי-האוכל אפשר למצוא עתה רק מאכלי דגים וירק, באשר לא יאכלו הנוצרים כעת בשר, ביצים או חלב. ומאותו ענין החל לדבר, יותר נכון לפטפט, ע“ד ישו הנוצרי והנצרות בכלל. אז החל לספר לי ע”ד הרציחות הנפרצות בעיר הזאת וע"ד מעשי שוד וחמס, גזל ורצח הנעשים בכל יום ובכל מקום בארץ זו… כל אלו הדברים חיזקו עוד יותר בלבי את החשד כי מהרהורי לבו הוא יפטפט זה… ובדמיוני שערתי כי חברי “בעלי טובתי” חושבים לנכון שעשיר גדול אני, כי ראשית, הן הנני יהודי, שנית, אמריקני… שלישית, נסעתי במחלקה השניה עד פטרת, ורביעית, נוסע אני לפלשתינא, מעשה לוקסוס… ועל כן, חשדתי, החליטו לגזול את כספי ואולי גם לרצחני, כי מי יתבע את עלבוני אני – יהודי זר שאינו מבין לדבר יונית – מידם הם “פטריוטיס” ובין “פטריוטיס”?… למעשה זה, שערתי, שיתפו גם את בעל הבית ואת צעיר “סנפרנצ’יסקני” זה… שערתי גם, שבכונה השאירו אותי בחדר והם הלכו וישלחו בחזרה את זה, שזר הוא לי ויקל לו להעיז בפני ולהחל בתגרה. והנה זה מפטפט ומפטפט, והנה קם מן המטה ויסגור את החלון ואת הדלת שהיו פתוחים, באמרו כי חולה הוא וקר לו… אנוכי יעצתיו ללכת לישון, אך הוא אמר לי כי הולך בטל הוא וישן עד הצהרים, על כן לא יוכל לשכב בשעה מוקדמת כה… גמרתי את ארוחתי, ואסב את כסאי באופן שאוכל להשקיף על כל תנועותיו של זה, ולהיות נכון ללחום אתו כשינסה להתנפל עלי. וכה נשארתי יושב במנוחה שלוה ומשיח עם פטפטן זה עד ששבו חברי מבית-האוכל.. אז הציעו אלה לפני ללכת מעט לטיל ברחובות ולראות את העיר, ואלך אתם וגם הפטפטן נלוה אלינו. טילנו כשעה ויעזבנו הפטפטן, באמרו כי חפץ הוא לישון. וגיאורגי שאלני אם חפץ אני לטיל עוד או לישון, כי בכלל עשה את הכל כמו להמתיק לי את הבדידות בעיר נכריה… אנכי בחרתי לטיל עוד כשעה, אז שבנו לחדרנו ונשכב לישון. שלשתנו ישנו בחדר אחד. את החלון והדלת נעלנו מבפנים, ונשכב כל אחד במטתו.

בלילה ההוא נדדה מעט שנתי, כי האזנתי לתנועותיהם של חברי במטותיהם ואהי נכון למלחמה. בטוח הייתי שאם אך אהיה ער בשעת ההתנפלות מצדם, אוכל להגן על נפשי בפניהם. ואם כי צחקתי בקרבי על חשדי אלו, בכל זאת חדדתי את הרגשתי בשנתי כל הלילה… הרבה הסב בזה הזמן הזה: חודש כסלו. החודש שהיהודי יחוג בו את נצחונו על היוני. אמנם נצחון נחוג, ואולם בכמה קרבנות עלה לנו נצחון זה! והאם לא נשארנו שונאים ואויבים עד היום הזה? והאם לא ערכו היונים, זה לא כבר, טבח לאנשים יהודים שבאו לקורפו לקנות אתרוגים ויעשירו את האי ההוא? ובמה טוב אני היהודי וחברי היונים אלו מן הקודמים לנו? על כן למרות כל הכבוד והידידות שהראו לי – ואולי עקב זאת – לא יכלתי לבלי לחשוד באלו, ואשמור את כל תנועותיהם…ככה עבר הלילה. וכאשר האיר הבוקר הייתי אני הראשון לקום, וכאשר קמו גם חברי ונשתה: אני חלב והם קפה, יצאנו יצאנו לחזור אחרי האניה בשבילי ליפו או לאלכסנדריה. החשד פג כולו, ואנחם על שחשדתי באנשים כשרים, אנשי חסד לי…

אחרי חזרה של שעות אחדות בלשכות חברות אניות שונות, מצאנו לשכה אחת שאמרו שיש להם אניה מפליגה לאלכסנדריה מחר, ביום הרביעי. קניתי כרטיס של המחלקה השלישית, הכינותי צידה לדרך ובשתים אחרי הצהרים עליתי לאניה. הרבה הודיתי לגיאורגי, איש חסדי, שהיה מתורגמן שלי בעיר הזאת ויעשה את הכל בשבילי, והוא אך נענע בראשו ויאמר באנגלית רצוצה: אל תחשוב אודות זאת, מר יפה! אין שוה להודות על דבר קטן כזה…

באניה (“סופיה” שמה) מצאתי שנים מן הפועלים שידעו מעט אנגלית. מהם נודעתי שאין יודעים עוד בבירור אם תלך אניה זו לאלכסנדריה, כי הרבה עיכובים יש בדבר. אמנם – אמרו – אם זו לא תלך שמה, הרי שם, הראו לי, אניה אחרת של חברה זו עצמה, ותלך היא והחברה תעביר את הנוסעים שמה. ישנתי הלילה באניה ובבוקר יום ד' אמרו לנו הנוסעים, שגם אניה זו גם האחרת לא תלכנה לאלכסנדריה. נשאר לי לעשות כשאר הנוסעים: שלמתי פרנק לבעל סירה ויביאני אל החוף. בזה כבר עמדו בעלי המלון וימשכוני זה לכאן וזה לכאן, אך אנכי לא נתתי להם לקחת את חפצי, כי לא הבינותי לדבריהם. נטפל לנו צעיר אחד שדיבר מעט אנגלית רצוצה, ויהי למתורגמן חפשי ביני ובין בעל בית מלון אחד. צעיר זה אמר לי, שגם הוא נוסע לאלכסנדריה ולמחר ישנה אניה מפליגה שמה ונסע יחד, וכי הוא מתאכסן אצל בעל מלון זה, ובעד שני פרנקים ליום יתנו לי חדר מיוחד לעצמי. לא היתה לי ברירה אחרת ואלך לבית המלון קרוב אל החוף, ושוב שלמתי פרנק בעד הבאת חפצי מן החוף. בדרך לבית המלון סיפר לי המתורגמן החפשי, כי יהודי הוא (הכיר בי תיכף שיהודי אנכי), ספרדי, והוא מדבר ערבית, הראה ויגע אל מקום התפילין של יד ושל ראש וינשק את ידו, קרא את “שמע” ויזהירני לבל אומר שיהודי אנכי, כי בזה הכל “יוונים”, “כריסט”, “ממזר”, ויחבלו לי רעה…הרגשתי בזה כי נוכל הוא ואחפוץ להיפטר מאתו, אך הוא ליוני לבית המלון, שם נודעתי שהוא עצמו לא יתאכסן שם. אך הוא לא סר ממני וליוני אל לשכת חברת האניה, שהלכתי לתבוע את כספי בחזרה. קבלתי את כספי ואשוב אל המלון. שם הושטתי את ידי לזה להיפטר מאתו, אך הוא הוכיחני אל פני שאני “חפץ לפטרו מבלי לשלם לו בעד כל טרחתו”…בארתי לו כי לא שאלתיו כלל לעבוד בעדי, אך הוא לא הרפה ממני. הצעתי לו סנטים אחדים, ויאמר שלא יקבל פחות מפרנק, “הן לסבל שהוא “ממזר” נתתי פרנק, לבעל המלון “ממזר” אני משלם שני פרנקים ליום, ולו, “יהודי אחי”, אני מציע סנטים אחדים?” אמרתי לו שנוכל הוא, וישנם בן אותם שהוא קורא “ממזרים” הרבה טובים ממנו, וכי יותר לא אתן לו. ויאמר ש“יתבע את כספו בסכין…” אז שלחתיו לעזאזל ואמר לו שלא אתן אף סנט אחד, וילחום נא בסכין אם יוכל לי. אז החל שוב להתרפס לפני כי עני הוא ומתהלך בלא עבודה זה שבועות אחדים. באתי לבית מלוני ויבוא גם הוא אחרי. ראיתי שלא אפטר מאתו, ואתן לו את הפרנק ואשלחהו לשחת. אז יצאתי לחזור אחרי אניה שתביאני למחוז חפצי, ואך “החברה הרוסית” אמרה שאניתה תפליג לאלכסנדריה ביום ו‘. ובאשר עוד יומים עד יום ו’ החלטתי לבלי קנות כרטיס עד שאצטרך לו. חזרתי עוד על חברות אניות שונות, ואמרו שאין אניה קודם יום ב' הבא. שבתי לבית מלוני, ואחליט לשבת במנוחה עד שאמצא בבירור אניה לאלכסנדריה או ליפו ישר.

 

יום ה', י"ד כסלו, בערב.    🔗

היום חזרתי שוב אחרי אניות שתפלגנה היום, ולא מצאתי. בלשכת החברה (שם מדברים רוסית שבורה) אמרו לי שאניתם תפליג לאלכסנדריה במוצאי השבת. נכנסתי אל כל לשכה ולשכה שראיתי שלט אניות תלוי עליה. מדברים שם אך יוונית, ואני מדבר אליהם חצאי מלים וברמזים, אך אין להם אניות לא לאלכסנדריה ולא ליפו. סוף-סוף מצאתי לשכה אחת שאמרו לי כי יש להם אניה מפליגה מחר לעת ערב לאלכסנדריה, אך לא מהרתי לקנות כרטיס. מחר אכנס שוב שמה ואראה. נסיתי גם לחזור אחרי הקונסול האמריקני, ובקושי גדול באתי סוף-סוף ללשכתו היום בבוקר, אך לא מצאתיהו והלשכה היתה סגורה. השכנים אמרו לי (כלומר, רמזו לי) שבשעה ארבע לעת ערב אוכל למצאו. אולם מאז השעה שתים ירדו מטרות עוז ואי-אפשר כמעט לצאת החוצה. אמנם לא הייתי משגיח בזה, אבל כל מה שחפצתי לראות את הקונסול הוא, אולי ידע הוא למצוא אניה בשבילי, דבר שבעצמי אפונה מאוד באפשרותו או גם ביושר הגיונו, ובאשר ירד הגשם וגם הוא מעכב בדבר החלטתי לבלי ללכת. לעת עתה נשארו עוד אצלי אך כעשרים דולרים, ומזה תעלינה הוצאות הכרטיסים עד יפו לערך ששה דולרים, מס הכניסה לארץ-ישראל שני דולרים או יותר, ומי יודע כמה הרפתקאות ותלאות עוד תעבורנה עלי עד שאזכה להגיע למחוז חפצי? על כן החלטתי לקמץ בהוצאות ככל האפשר. ובאשר אי-אפשר היה לקמץ בשכר המלון, על כן אני מקמץ באכילה וחי אני בזה אך על לחם ופירות, ביחוד תאנים שהן בזול ועשירות ביסודות מזון. לפעמים אקנה גם דג מלוח או חתיכת גבינה לארוחתי, אך גם מאכל זה עולה לי בעשרים סנטים אמריקניים בערך ליום, ומי יודע כמה ימים אהיה איכל ואינו משתכר, גר בארץ נכריה? מי יתן ולא יאריכו הימים האלה!

ביום ו' נכנסתי שוב לאותה הלשכה. הבטיחו שיש להם אניה אנגלית, מפליגה בשעה שלוש אחרי הצהרים לאלכסנדריה. קניתי כרטיס למחלקה השלישית במחיר שלושה דולרים. שילמתי את המגיע לבעל מלוני ולקחתי סירה להוביל את חפצי אל האניה, שעמדה הרחק מאוד מן החוף, ושלמתי ארבעה פרנקים לבעל הסירה. זה הביאני עד האניה “אסמאניה " שמה, וכל משרתיה חבושים כיפות אדומות. אך שם מצאתי שני אנשים “עם כפתורים בכובעיהם” – זה היה הקרנטין – והדם דרשו שלושה פרנקים למען שיתנוני לעלות לאניה. זו היא הפעם הראשונה שאני רואה “קרנטין”, ובשום אופן לא יכולתי להבין מה זה ועל מה זה אשלם לאנשים אלו שלושה פרנקים. הם גם לא הביטו ישר אלי, ואנכי חשבתי שקרנטין הוא מין ניקוי וטיהור. ראיתי את אחד מפקידי האניה עומד על השלבים, ואשאל אותו באנגלית “אם אוכל לעלות לאניה”. ויענני: “וכי עלי להגיד לך? שאל את הקרנטין!” אמרתי לו: “קרנטין זה אין אני מבין את לשונו, דורש כסף ולא אדע בעד מה”. וישב בתרעומות: " אולם הרי אין אנחנו מתורגמנים לך”. כמובן שלמתי ואעל,וגם את חפצי וארגזי הכבד היה עלי להעלות לבדי, כי לא נתנו לבעל הסירה לעלות. שם על המכסה ניגש אלי צעיר מדבר אנגלית, ויעזרני להוריד את חפצי אל “החור” המכונה מחלקה שלישית. צעיר זה הוא ארמני מעירה סמוכה לקושטא, למד בבית-ספר של המיסיונרים האמריקנים ושם למדוהו אנגלית. גם שמע הרבה על-דבר אמריקה בכלל, ושואף הוא לנסוע שמה. עתה הולך הוא למצרים, שיקוה למצוא שם עבודה ולהשתכר די כסף לקנות כרטיס אניה לאמריקה. כי אמנם בעוד שנה עליו להיבחן לצבא תורכיה, אך אין הוא חפץ לעבוד בצבא זה, אין חשבון כלל. לא כן צבא אמריקה. שם אם לא ימצא עבודה נאותה לו, יבוא לעבוד בצבא. צעיר זה היה האחד שהייתי משוחח אתו במשך זמן הנסיעה, כי יתר הנוסעים היו תורכים ברובם ודיברו תורכית. היו גם יוונים וארמנים אחרים, אבל אנגלית לא ידעו. חזרתי להכיר פנים יהודים ולא עלתה בידי, כי אנכי הייתי האחד שהיה בודד באניה, שאר כל הנוסעים היו יושבים חבורות חבורות ומשוחחים בשפות לא אבין, ואלמלי היו שם יהודים, כי אז היו נענים למבטי התועים ומבקשים עוד נפש בודדה…

עמדתי על “קרן האניה” (אך במקום הצר הזה הותר לנו, בני המחלקה השלישית, להתהלך ולשאוף מעט רוח צח, אחרי ששאפנו את האויר המעופש והצחנה שבתוך “החור” עד לשכרה). עמדתי על “הקרן” והעפתי עין על העיר פיריא, שעל אפי וחמתי שהיתי בה כחמשה ימים. העיר הזאת קטנה היא מאוד. הצחנה והסרחון ברחובותיה גדול עד להיחנק. מראה מזרחי. יראו בה הכיפות וה“נרגילות” של הערבים. יושבים ושותים קפה שחור או מים מתוקים ברחובות, ובכלל מבלים את כל הערב ורובו של יום בבתי הקפה ועל ידם. סחר העיר, כנראה, גדול עד מאוד, כי כל החוף מלא אניות לעשרות ואולי למאות, אלו יוצאות והללו באות. אכן בעיר עצמה אין הסחר ניכר הרבה, ואולי מרכזו הוא באתונה הסמוכה לפיריא,ושהאחרונה היא באמת אך החוף של הראשונה. את אתונה הללו לי הכל מאוד, וגם אמרתי לנסוע שמה ולראות את העיר ההיסטורית המהוללה הזאת. אולם כל עוד לא ידעתי למתי אוכל למצוא אניה חסתי על הפרנק שהנסיעה לאתונה תעלה, כי מה אעשה אם איעצר עוד ימים רבים בדרך ואחיה חסר פרנקים אחדים להגיע לארץ-ישראל? אמנם כאשר קניתי את הכרטיס לאלכסנדריה וידעתי שאוכל להוציא פרנק זה, אז לא הרשתה לי עוד העת, כי עלי היה לעלות באניה לא יאוחר משעה שתים אחרי הצהרים.

כבחצות הלילה החלו מטרות עוז לרדת, ויתכו בהפסקות קטנות עד אור ליום הראשון. הסערה היתה גדולה, נענועי ונדנודי האניה גדלו עד מאוד, יש שזרמו הגשמים כמו מתוך צינורות בלוית קולות וברקים. אנוכי, ככל שאר נוסעי “החור”, נאלצתי להישאר בו כמעט כל העת ההיא. יש שהרגשתי כי הפסיק למעט קט המטר ועליתי על מכסה “הקרן”, אבל לא עברו רגעים אחדים ונאלצתי לשוב אל “החור”,ו“בחור” חושך: אך פנסים אחדים מאירים את כל חללו בלילה,החלונות סגורים והאויר מלא עיפוש וצחנה. מיטות ומצעים אין. ישנם אך מעין דרגשי-עץ שארכם ששה ורחבם כשנים וחצי הרגל. וכל נוסע לוקח לו דרגש אחד ונותנו על הרצפה צפוף לזה של חברו. על דרגש זה מציע כל אחד מה שיש לו ועליו הוא ישן, עליו הוא יושב בקיפול רגלים, עליו אוכל ושותה, ובזה הוא יורק ומקיא. בזה יחזיק כל נוסע את חבילותיו וארגזיו, ובזה מבשלים התורכים והתורכיות את הקפה על מחתות אש קטנות. בזה גם יוביל נוסע אחד זוג תרנגולי-הודו, ונוסע שני יש לו כלבים אתו. שיירי המאכל והמשתה נשלכים ונשפכים לרגלי הדרגש, ויהיו גם למראשותיו של הנוסע השכן. הצחנה והבאשה גדלה עד להיחנק, ובחוץ סערה ומטרות עוז, אי-אפשר לצאת. בערב היום הראשון לנסיעה עוד הרגישו הנוסעים את עצמם בטוב. דברו, שרו בתורכית מיני שירים מונוטוניים עגומים. בשכנותי ישבה חבורה יותר גדולה של תורכים על דרגשיהם המשותפים, כולם רגליהם מקופלות תחתיהם ומשיחים. ראש המדברים היה כוהן מחמדני, שירד אל “החור” מן המחלקה השניה,שהוא נוסע שם, ויספר איזה סיפור מבדח את כל שומעיו. אנוכי לא הבינותי דבר, אולם ישבתי ואטה אוזן לצלצול “השפה הגרונית” הזאת, שהרבה מלים נראו לי כמובנות הבנה עברית. כאשר הגיע חצות הלילה כבר שררה דומיה בכל חללו של “החור”, ודומיה זו לא נפסקה גם למחרת היום. נדמה לי כי שוכב אני בין פגרים מתים וגם אני גוסס בתוכם. יש שהגיעה לאזני איזו שיחה חרישית מאיזו פינה, כאילו היו שם רוחות מספרות. או הנה נשמעו גניחות הקאה של נוסע אחד או שנים, ושבה הדומיה לשרור “בחור”.

בארבע אור ליום ראשון הרגשתי כי חדל המטר והסערה שקטה קצת, ואמהר לעלות על מכסה “הקרן”. התהלכתי שם הנה והנה כשאני מתאמץ להשתעל ולהחליף את כל האויר המעופש ששאפתי ב“חור”, באויר הים הקריר והצח. הלבנה נדדה לנו בין מפלשי עבים, ויש שהתגנבה רגע להציץ מתוכם אלי. בחמש בערך הבחנתי בקצה צפונית-מזרחית של האופק מעין כוכב עולה וכבה רגע רגע. עברו רגעים אחדים ואוכל להכיר בזה, שמגדל מאיר הוא, ואם כן קרובים אנחנו לארץ, אם כי אי-אפשר עוד לראותה. עבר עוד כרבע שעה והבחנתי עוד בכוכב אחד קטן ומעורפל לא הרחק מן המגדל המאיר. זה אינו עוד מגדל מאיר, כי אורו מתמיד, ואם כן ארץ מושב היא שאנחנו הולכים וקרבים אליה. לא עברו כעשרים רגעים ואוכל להבחין כעין “שביל חלב” שם בקצות האופק, ובעוד זמן-מה נסתמנו ונתבדלו כוכבים בודדים באותו השביל. עיר גדולה היא זו, אלכסנדריה היא, ואמנם בשבע בערך בבוקר עמדה אניתנו אצל חוף אלכסנדריה.

עוד כשעתיים עברו. באו פקידים ושוטרים בסירות-קיטור, אז הורדנו אנחנו, בני המחלקה השלישית, וחפצינו אל סירות גדולות משוכות ע“י סירת-קיטור, ובלוית שוטרים הביאונו אל החוף. שם הושיבונו בקרונות של מסילת-ברזל ונוּבא אל מקום הקרנטין. שם בדקו הרופאים אותנו ואת חפצינו בלשו מטעם הקרנטין, כל אחד שילם פיאסטרים אחדים, והחזיקונו עד לארבע לעת ערב, אשר אז נתנו לכל אחד ללכת לאשר יחפוץ או לנסוע במסילת-הברזל הלאה. שוב בלשו את החפצים מטעם המכס. והמון בעלי בתי-מלון עמדו מעבר לגדרות ויקימו שאון גדול, בקראם כל אחד את הנוסעים ל”הוֹטל" שלו. אחד מהם החל לדבר אלי אנגלית ויקראני ל“הוֹטל שלו, ובאשר נראו לי פניו כפני יהודי הלכתי אחריו, לאמור שכרנו מרכבה בעד 20 פיאסטרים קטנים (=חצי דולר), להוביל אותי ואת חפצי עד ה”הוטל“. אגב שוחחתי את בעל בית-מלוני למתי ישנן אניות ליפו, ויאמר שלוּ באתי אך בהקדם שעה אחת כי אז יכלתי ללכת באניה “אוסטריאן ללויד” שיצאה מזה בארבע, ועתה אי-אפשר לדעת בבטחה למתי תפליג אניה ליפו, כי בסיבת הקרנטין נעצרות האניות בכל החופים ואין הן באות ויוצאות בזמנן (אגב, זו היתה גם הסיבה שלא הפליגה אניה מפיריא הנה בכל ימי השבוע שעבר). כמובן, לא היתה לי ברירה אחרת כי אם ללכת עם זה ל”הוֹטל" שלו. הכרתי שאינו יהודי (איטלקי הוא) וכי חושב הוא אותי ל“תייר אמריקני”, אשר יעניק לו מנה ושאפשר גם לנכלו ולרמותו. כי כאשר שאלתי כמה יחשב בעד המלון לא נתן לי תשוּבה ברוּרה, ולעגלון, אמר, ישלם עשרים פּיאסטרים גדולים, לאמור דולר אחד (לי הן לא היו כספים מצריים שהם מתהלכים בזה ולכן ישלם הוא על חשבוני). וכשקרבנו אל המלון ושאלתי את העגלון (חצי ערבית, לשונו, וחצי אנגלית), דרש שני שילינגים (לאמור חצי דולר). בעל מלוני באר לי אז שהתכון לעשרים פּיאסטרים קטנים ולא גדולים. אחרי זה לא חפצתי לסמוך על יושר לבו ובטרם אכנס אל החדר השתויתי אתו על דבר המחיר, חצי הדולר ליום. וגם לא קבלתי את הצעתו לנהלני להראות לי את אלכסנדריה ואת מקום לשכות חברות האניות, באמרי לו כי בעיר הזאת, שהרבה מדברים בה אנגלית, אדע למצוא דרכי לבדי. ואמנם יצאתי תיכף לטייל מעט בעיר ולא אבדתי.

 

יום ג', י"ט כסלו, בצהרים.    🔗

היום הלכתי שוב ללשכת חברת האניות הרוּסיות ויבטיחוני שיש להם אניה יוצאת היום ליפו דרך פורט-סעיד. קניתי כרטיס (בעד 14 פרנקים) ובעוד כשעתים אעבור לאניה. במשך זמן היותי בזה הרביתי לטייל בעיר. בקרתי פעמים אחדות את הבוּרסה ועוד מקומות חשובים. טיילתי ברחובות הראשיים ויצאתי אל חוף הים מצפונה של העיר.עיר זו בכללה ובפרטיותה עשתה עלי רושם טוב מאוד: הרי זו עיר מודרנית במלוא המוּבן ובכל זאת עוד מעין תום ילדוּתי מרחף באוירה, אותו התום שאי-אפשר למצוא בערי אירופה ואמריקה המודרניות. לא ראיתי את אלכסנדריה בטרם נכנסה לרשוּת אנגליה, ואולם משער אני שכל אותה ההתפתחות בכל מקצועות החיים לא באה אלא במשך אותו הזמן הקצר, בערך שאנגליה הכניסה את מצרים תחת חסותה. ואם במשך זמן קצר כזה אפשר להקים עיר מתוקנה ומסוּדרה בכל האופנים, הרי כמה מעיד זה על האפשרוּת הקלה בערך להקים את ערי ישראל על תִּלן במשך זמן של יובל אחד שנים! ואלא מה חסר, אם לא רצונו החזק של עם ישראל? אלא רצון זה, מה מתונה היא התלכדותו! ועוד דבר אחד: שפת העיר היא ערבית! הכל מדברים בשפה שמית זו, הנער הכוּשי מצחצח הנעלים, הרוכל המצרי מכריז על סחורתו בערבית ואדירי הכסף נושאים ונותנים בבוּרסה גם בערבית. ערבית מדברים הילדים בלכתם לבית-הספר וערבית, שמעתי, מדברים “זוּגות צעירים אירופאיים” שטיילו ברחובות וגני העיר. האין זה מתמיה? כל אותו הכבוד, הגדולה וההתפתחות לא באו לעיר אלא עקב ממשלה אירופית, ובני אירופה וכולם קיבלו את השפה השמית הזרה להם בהתחלה ויעשוה לשפת הבית והרחוב, שפת הסחר ושפת שיחות רעים ואהובים! איזה פתרון החידה הזאת? והאין זו עדוּת נאמנה עד כמה אפשרי הוא הדבר, שברצות העם העברי תהיה השפה העברית השלטת בארץ-ישראל? ולא רק בני ישראל ידברוּ בה, כי אם בני עמים אחרים שיבואו שמה לאוזו תכלית שתהיה! והן יתרון רב כמדומני לשפה העברית על הערבית: כי הראשונה היא שפת תורת ישראל ונביאיה, היקרים לכל העמים, וכמדומני שגם צלצולה של העברית יפה מן הערבית, וגם כעת הן ישנם רבים מעמי הנכר הלומדים בארצותיהם. אכן “אם תרצו הרי אין זו אגדה רחוקה!”.

עיר זו רבת הגוונים היא. בה יראוּ המערב והמזרח בהזדווגם. רבים ושונים בני העמים הנראים בה. רבות ושונות התלבשות. מלבד הכיפה האדומה אשר ילבשו רוב האנשים, גם האירופיים, הרי תלבושת הגוף נשארת אצל העמים השונים כמו בארצותיהם. אמנם על הליכותיהם ואָפים ניכרת השפעת המזרח, עד כמה שיכלתי להבחין. מקום חשוּב בחיי בני העיר, אירופאיים כמזרחיים, תופס בית-הקפה. בערב הרי אלו מלאים אדם, ומיושבים גם כל הספסלים שאצלם בחוּץ: יושבים, שותים קפה, מעשנים נרגילה ומשחקים, מי בקלפים ומי בשאר כל מיני משחקים של בית-הקפה המזרחי. כמעט שכל הדיוטות התחתונות של כל הבתים הן בתי-הקפה ומזון. כנראה רבות מאוד “הנשים הלבנות” הנישאות לאנשים שחורים, כי זוּגות רבים כאלה ראיתי בעיר, ולהיפך, לא ראיתי אף זוּג אחד של איש לבן ואשה שחורה. בכלל מעטות מאוד הנשים השחורות שראיתי ברחובות העיר, ישנן מאלה אך רוכלות מעטות, ופה ושם אפשר לראות אחת או שתים העוברות ופניהן מכוּסות כמוּבן. ותחת זאת רבות הן הנשים הלבנות, צעירות וזקנות וגם ילדות, הנראות מתהלכות ברחובות או עובדות בבתי המסחר והמלאכה.

ביקשתי גם בעיר הזאת להתודע ליהודים ולא עלתה בידי. זה כירח ימים שלא התרועעתי את בני עמי, וגעגועי עליהם כה חזקו עד שהרהבתי למשוך בפעמון של בית פרטי שראיתי בו כתובת על הדלת A. Cohen. בודאי יהודי, חשבתי. פקפקתי קצת ואמשוך בפעמון. פתחה לי עלמה, פנים יהודיות, ושאלתי אותה בעברית אם אוכל לראות את מר כהן. לא הבינה ותקרא לבעלת הבית, כנראה. באו אל הפתח אשה זקנה ואשה גדולה ועבה כבת שלושים וחמש. פניתי אליה באותה השאלה, ולא הבינה לי. שאלתיה אם מדברת היא אנגלית, אשכנזית או יהודית? אז נענעה בשלילה וקראה: נא, נא, נא, ותראה לי את הדלת. יצאתי כמובן ואת מר כהן לא ראיתי.

באותו יום בארבע לעת ערב באניה הרוסית.

…סוף-סוף הנני נמצא עתה באניה הצריכה ללכת ליפו. אולם כפי שאני רואה, עוד יש לה להוציא ולהכניס סחורות רבות, ולואי שתפליג בשש. – – לארץ-ישראל נכנסתי בחוף יפו, ביום ה', כ“א כסלו תרע”א.