(מיסוד “החלוץ” ו“האכר הצעיר”)

קוים אחדים למצב הציונות באמריקה בזמן ההוא

ההנהלה של ההסתדרות הציונית באמריקה היתה אז בידי “האמריקנים”. האימיגרציה היהודית לאמריקה היתה אז במלוא תקפה ביחוד מרוסיה. וה“ירוקים” עשו אז כמרקחה את רחובות היהודים במרכזי הכרכים. ה“בונד” רכב על במתי העבים, “סוציאליסטים” ס“ר, פפ”ס ועוד ועוד יחד עם אנרכיסטים (יהודים) התנגחו ב“דיסקוסיות”. הטריטוריאליזם “גמא ארץ”, במחנות הציונים,“פועלי ציון” החלו להתנבאות, והאגודות של “הציונים הירוקים” רגנו על “הפדרישאן אף אמריקן זייאוניסט” (הסתדרות הציונים באמריקה).

לציונים “הירוקים” לא היתה כל במה (אורגן) באידית, תחת אשר לכל שאר מפלגות “ירוקינו” היו עתונים יומיים, שבועונים וירחונים. הצורך בעתון ציוני באידית היה גדול, וה“פדרישאן” לא שמה לב לזה. ויאנחו הציונים וירגנו.

בשנת תרס“ד נוסדה בניו-יורק הסתדרות “התחיה” (ציונישע ארגניזציאן “התחיה”) רובה ככולה מיוצאי רוסיה.אגודה זו גדלה מהר מאוד וכבשה דרכי השפעה רבה מאד בתנועה הציונית לא רק בין “הירוקים” אלא גם במבצר “הפדרישאן”. אמנם באותה תקופה עצמה הופיעה אישיות חדשה צעירה, מלבבת, ומושכת במזכירות ה”פדרישאן“: ד”ר מגנס הצעיר גשר גשרים בין ה“פדרישאן אף אמריקן זיאניסט” ובין “הציונים הירוקים”. והירוקים עלצו לקראתו. “התחיה” השיבה מלחמה שערה לכל המפלגות אשר בססו אז היהודי: ה“ס.ר.”ים" למיניהם, בונדאים, טריטוריאליסטים ואף לפועלי-ציון. הויכוחים ב“מיטינגים” נהיו סואנים. אך עתון באידית טרם היה ו“התחיה” הוציאה אז בראשית תרס"ו מחברת גדולה בשם “הציוני” (דער ציוניסט), ובה באו מאמרי התקפה על כל המתנגדים לציונות.

באותו החורף (טבת תרס"ו) התחיל גריזל, אחד מן הציונים, בעל בית דפוס בברונזויל נ“י, להוציא שבועון ציוני בשם “די אידישע פאהן” (הדגל הציוני), אשר הופיע בסדר בכל יום ששי עד סיון תרס”ו, והביא תועלת רבה מאוד לתנועה – ואז שוב נשארו בלי במה ציונית באידית. הדרישה מן ה“פדרישאן” ליסד במה באידית לא הביאה כל תוצאות, ובקיץ תרס“ז לפני הועידה הציונית העשירית באמריקה הוציאה “התחיה” שוב חוברת, שביקרה בחריפות את ה”פדרישן" בעיקר על שאינה מיסדת עתון ציוני באידית. בסופה של אותה שנה התחיל ד“ר וורטסמן להוציא עתון יומי ציוני בבוסטון בשם “דער אידישער אדוואקאט” (המליץ היהודי). ואחרי שנה הוציא הנ”ל עתון יומי אחר בקנדה בשם “הנשר הקנדי” (דער קאנאדער אדלער). אז התחילה ה“פדרישן” גם להוציא את השבועון הציוני “דאס אידישע פאלק”. ואחרי זה הוציאו גם פועלי-ציון שבועון בשם “דער אידישער קעמפער” (הלוחם היהודי) ו“הציונים הירוקים” ש“הצטהבו” בינתים שאפו רוח.

יסוד “החלוץ”    🔗

חברים אחדים מהסתדרות “התחיה” התחילו עוד בסוף תרס“ד לתכן תכניות ליסוד הסתדרות חלוצים לעליה לא”י. באו בכתבים ובקשרים את ציונים בערים אחרות, אספו אינפורמציות, ובקיץ תרס"ה (בימי הקונגרס השביעי בבזל) התאספו בניו-יורק (במשרדה של “התחיה”) מספר חברים (רובם מניו-יורק ומיעוטם מערים אחרות), דנו על התכניות שהוצעו ויסדו את הסתדרות “החלוץ”. חלק מן המיסדים חפץ לצמצם את היקף הפעולה של הסתדרות זו אך לחבריה, והציע תכנית להכשרה חקלאית באמריקה ועברה לארץ-ישראל. ואולם הרוב הגדול הוכיח שעל ידי זה רק יצילו אחדים את נפשותיהם הם, וכל המון בית ישראל ימשיך להיטמע בארצות פזוריו, ולכן גברה הדעה ונתקבלה תכנית ליסוד הסתדרות צעירים עולמית בשם “החלוץ”. ומובן, שמתוך כך שהיו צריכים לשחות בעולם היהודי בכללו היה הכרח להרחיב את הפרוגרמה וראשית כל לקבוע יחסים אל כל המפלגות אשר סאנו אז בעולם היהודי, ולהכריז על עיקרים רחבים. והדברים רחבו עד כדי עשרים וחמישה עמודים כתב בהקטוגרף.

הנה בזה אי אלו קטעים מן הפרוגרמה ותכנית הפעולה אלה:

“…השם שלנו “החלוץ” מביע את מלא תכנו של מהותנו; האונגרד במלחמת התחיה של עמנו בארצו. איננו, איפוא, מפלגה בתוך הציונות, בעלת עמדות חיצוניות ביחס אליה, אלא אנו בעמנו הננו נושאי הציונות בצורתה החיובית, הרדיקלית והמקיפה ביותר. אין אנו נכנסים לתוך ההסתדרות הציונית בתור הסתדרות מבחוץ ואין אנו דורשים ממנה דרישות מפלגתיות”…

“…אולם לפי השקפתנו אין הציונות שאיפה לעתיד בלבד, אשר יבוא ממילא בעקב ההתפתחות ההיסטורית. לבנו סמוך ובטוח כי מבלי הווה אין גם עתיד. וכדי להבטיח לעמֵנו עתיד מאושר, עלינו כבר כיום לתת פתרון לכל שאלות ההווה המר, הקלות והחשובות ביחד; לסדר את חיי העם ולהכניסם במידה יחסית למסלול נורמלי, עד אשר לבסוף יקום כעם נורמלי לגמרי בארצו הוא”…

"דעותינו והשקפותינו: הנו לאומיים, ולאומיותנו אינה זקוקה להסכמה והכשר מצד איזו תיאוריה שתהיה. הננו ילדי העם העברי, ומרגישים בקרבנו קירבה טבעית אליו העולה על קרבתנו לעמים אחרים. אין הדבר הזה פחות טבעי בעינינו מאשר הקירבה המיוחדת השוררת בין בני משפחה אחת, והננו בטוחים כי רק אצל אנשים בעלי עצבים חלשים ובעלי אופי בלתי-נורמלי טומטם הרגש הלאומי או שהנהו מתבטא בצורה שוביניסטית"…

“…העם היהודי התהווה בארץ-ישראל. שם התפתח האופי הלאומי שלנו, וקשרינו עם הארץ הזאת הם כה חזקים עד שבמשך אלפי שנות גלות לא פסקו געגועינו אליה ולא חדלנו לחשוב עליה כעל ארצנו. וכעת רק מולדתנו ההיסטורית הזאת היא אשר בכוחה לרכז סביבה את כל העם היהודי, ולעורר בו את הרצון הכביר ואת כוחו-הבונה הבלתי-מוגבל שהנהו תנאי בל יעבור של תחיתו”…

“…עלינו להקיף את כל הפרובלימות של עמנו, כגדולות כקטנות, השוטפות והקבועות כאחד, ולהשתדל לפתור אותן בצד פעולתנו לפתור את שאלת היהודים ע”י יצירת ארץ מיוחדת בשביל עמנו. איננו רואים את האפשרות ליצירת ארץ שלנו אלא בעבודתנו המעשית בהווה בארץ-ישראל"…

“…רק ריכוז מתמיד של העם היהודי בארצו, יכול ליצור את המרכז הלאומי, את המדינה היהודית. בלעדי זה לא תקום זו האחרונה לעולם, גם אם כל הפוליטיקה ודעת הקהל העולמית יתמסרו במשך של דורות ליצירת ה-”Judenstadt“. ע”י צ’רטר וזכויות אוטונומיות בלבד לא תהיה ארץ-ישראל שלנו. להיפך: ע“י עבודתנו המעשית בארץ, ע”י התישבות שיטתית ופעולה משקית נוכל לבסוף להשיג זכויות אוטונומיות או לרכוש אותן בשבילנו, בעצמנו…על כן הננו ניגשים תיכף לפעולת אירגון קבוצות חלוצים אשר ילכו לארץ-ישראל על מנת להחיותה באופן שיטתי וליצור בה את הבסיס בשביל עליה יהודית חפשית. הננו ניגשים גם לחקירה שיטתית של א“י והארצות הסמוכות אליה. הננו נוטלים עלינו את התפקיד להחדיר לתוך הישוב הארץ-ישראלי הקיים את רוח הלאומיות והרדקליות, ואת דור ה”חלוקה" הצעיר נהפוך לאלמנט פרודוקטיבי ויוצר בשביל עמנו".

“…מתוך תשומת לב שבארצנו אינה קיימת עדיין סטרוקטורה סוציאלית-כלכלית קבועה, וכן שעמנו אינו שולט על כל רכוש לאומי המרוכז בחלקו הקפיטליסטי, כנהוג אצל כל העמים הנורמליים – הננו בטוחים שאת פעולת התישבותנו בא”י נוכל לנהל בלי קשיים על בסיס קולקטיביסטי, ולכן החלטנו לנהל תעמולה שיטתית בתוך ההסתדרות הציונית לטובת היסוד הזה ולהוכיח את צדקתו לכל חברינו לפעולה, על מנת שכל פעולת התישבותנו בארץ-ישראל, הן זאת אשר תתנהל ע“י המוסדות הציוניים הרשמיים הן זאת אשר תתנהל ע”י קבוצות פרטיות או בודדים, תהיה מבוססת, במידה האפשרית, על יסודות הקולקטיביזם (קומוניזם)".

פעולת “החלוץ” בראשיתו    🔗

עד החורף תרס“ו התנהלה העבודה בכבדות רבה. במה לא היתה והקשרים בין המזכירות והחברים היו באמצעות מכתבים וחזרים הקטוגרפיים. מובן שחברי המזכירות עבדו כל היום ב”שַפים“, ורק בשעות הערב ובשבתות עסקו בעבודות החלוץ. נוסף לזה נבלעו בתהום שאלות ופעולות אשר נבעו מתוך הפרוגרמה הרחבה מני ים. לא היה כל מושג מן הנעשה בארץ-ישראל, וכל ידיעה לא היתה על הניצנים הראשונים של העליה השניה שהתחילה אז מרוסיה לארץ-ישראל. בקשו ידיעות ע”ד ארץ ישראל במזכירות של הפדרישן. ד"ר מגנס יעץ לפנות אל לוין-אפשטין, ולוין-אפשטין לא סיפק אף במשהו.

עם הופעת השבועון “די אידישע פאָהן” (בינואר 1906) שאפו רוח. הפעולה גברה. כבשו מדור בחלק הכרוניקה של השבועון, אך גם בחוזרים הקטוגרפיים המשיכו, ובגליון מס' 21 של “די אידישע פאהן” (ז' סיון תרס"ו) אנו מוצאים מעין מאמר מסכם לפעולה שנעשתה עד אז. שם המאמר הוא “דער וועג פונ’ם פאלק צום לאנד” (נתיב העם אל ארצו). שם מסופר ע"ד קבוצות חלוצים שיכולות לעלות לארץ ישראל ולהתבסס בחקלאות, ומה נדרש מהן, כל הפרטים הסידוריים, הכספיים וכדומה. מסופר שם כי רוב חברי הסתדרות “החלוץ”, הם לא מן הכרכים אלא מערי השדה (פון דער קאונטרי), ושביניהם נמצאים גם שלושה “פרמרים” (אחד פורש בשמו) המוכנים למכור את אחוזותיהם ולעלות עם הקבוצה הראשונה. מסופר שם, שמלבד הקבוצות בשם “חלוצי העם” שהסתדרות “החלוץ” מארגנת, הרי היא מארגנת גם קבוצות בשם “תיירי הארץ” מאלה שאינם מוכנים להתיישב בארץ אך יעזרו בחקירת הארץ, וכדומה וכדומה.

מובן מאליו, שאת כל זה יש לראות יותר כ“נשיאים ורוח” בלי גשמי ברכה ממשיים. הרצון והדמיון פרשו כנפי עזוזם ברב ענין, אך המציאות שברה מוטותיהם, אשר האריכו לבלי חוק.

יסוד “חלוצי פועלי-ציון”    🔗

ואז נפרד חלק מן חברי “החלוץ” ועברו אל “פועלי-ציון” בניו-יורק, ומפלגת פועלי-ציון הכריזה על אירגון “חלוצי פועלי-ציון”. האפרט המפלגתי הרחיב את הדברים, הרבו לארגן קבוצות בשם “חלוצי פועלי ציון”, אשר בפעולתם הראשונה לא חסר הלעג ל“החלוץ הכללי” וההתאמצות ל“העביר את הכוחות” מקבוצות “החלוץ הכללי” לקבוצות “חלוצי פועלי-ציון”. אז גם נפסקה הופעתו של השבועון “די אידישע פאהן” (תמוז תרס"ו), והבמה היחידה נשאר שוב ההקטוגרף. ובחוזר ההקטוגרפי ממרחשון תרס"ז אנו מוצאים בין השאר גם בענין זה כדברים האלה: “…וחלוצי פועלי-ציון בראותם אותנו הולכים בדרכנו ולא נסרחים אחריהם, הריהם מלעיגים עלינו כאשר ילעיגו. אמנם אלה הנם אולי “פצעי-אוהב” המכאיבים את לבם הם לא פחות מאשר יכאיב זה את לבבנו אנו; אולם לא בצדק יעשו לנו כזאת. הם נפרדו ממנו ועל ידי זה כבדה עלינו עבודתנו עד למאוד. והם נעשו קלים וזריזים ויגביהו עוף… ואם כי אנו התחלנו, כידוע, בפעולה “החלוצית” כאן זמן רב מאוד לפניהם, הרי אנו מתנהלים לאטנו מחמת המעמסה הרבה של פעולות קטנות (אין אנו יכולים לבוז לקטנות), והם יגביהו עוף, קלים כנשרים ממריאי שחקים”…

יסוד “האכר הצעיר” בתוך “החלוץ”.    🔗

במשך שנת תרס“ז נחלשה בהרבה פעולת “החלוץ”, ואז שב חלק מן החברים להוכיח כי החולשה באה מתוך התרחבות יתירה, ודרשו לחדול מסַפק פרוגרמות רחבות בשביל כל עם ישראל, אלא להגשים למעשה בגוף את הציונות ע”י השתלמות בחקלאות ולעבור לארץ-ישראל.

בחורף תרס“ח עברה קבוצה קטנה מן החברים בניו-יורק, ובודדים מערי השדה, אל בית-הספר החקלאי של הברון הירש בוואודביין, ויחד עם השקידה הרבה לרכוש את דעת העבודה החקלאית לכל ענפיה, שקדו גם לכבוש את בית-הספר לרעיונם (בבית הספר היו אז כמאה תלמיד בגיל 25–20 ). פעולתם נתקלה בהתחלה בהתנגדות נמרצה מצד ההנהלה ה”אליאנסית“, אשר כל שאיפתה היתה להתבוללות, ורדפו באף את הציוניות ומה גם “פלסטיניות”. אך באשר קבוצת התלמידים הציונית הצטיינה לטוב, מכל שאר התלמידים, בשקידתם על התורה והעבודה ובמשמעתם בתוך כל סדרי בית-הספר, גברה הקבוצה וכבשה את בית-הספר עד כדי כך, שאחרי עבור כחצי שנה השיגה רשיון מהנהלת בית-הספר לערוך נשפים ציוניים רשמיים בבית הספר. וואודבין נכבשה. הקבוצה היתה פעילה מאוד. חידשו את הקשרים את “התפוצות”. באמריקה הוציאו דוּ-ירחון הקטוגרפי בשם “האכר הצעיר”, קשרו קשרים את התלמידים בבית-הספר החקלאי אשר ב”בקס קאונטרי פנסולבניה“, וגם שם התארגנה קבוצה כזו. נעשו הכנות, וביום 6 באוקטובר 1908, נפגשו בפילדלפיה, באולם “בית ציון” 12 חברים משני בתי-הספר והונח יסוד רשמי לקיוּם “האכר הצעיר”. הסעיפים היסודיים מן התכנית של “האכר הצעיר” מובאים בדפוס בחוברת מס' 6 של “האכר הצעיר”, שהוצאה בי”ז תשרי תר"ע (2 אוקטובר 1909 ) ביניהם:

1. תעודת הסתדרותנו היא הכשרת חברינו, הן הבודדים והן המאורגנים בקבוצות, לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה כעובדי אדמה, וכן להפיץ את דעותינו בין הציונים הצעירים באמריקה.

2. כל אחד אשר החליט בלבו לעלות לא"י ולהתיישב בה כאכר, יכול להיות חבר ההסתדרות הזאת.

3. הסתדרותנו חושבת את עצמה כחלק מן הפדרציה, הננו שולחים אליה את החוזים שלנו, ובמידת האפשרות נשלח גם את צירינו לועידותיה הכלליות.

לסיוּם.    🔗

“האכר הצעיר” באמריקה התקיים עד חצי תרע“ג. בקיץ (תרע"ב) נכתב חוזה בין ד”ר א. רופין בשם המשרד הא“י ובין ב”כ “האכר הצעיר”, שהיה אז בכנרת, ועפ“י החוזה הזה היתה צריכה קבוצת חברים של “האכר הצעיר” מאמריקה לקבל את חות כנרת לעבדה במשך שנת תרע”ג. חות כנרת היתה מפסידה אז עשרות אלפי פרנקים לשנה, ועפ“י החוזה הנ”ל היה כל הריוח וההפסד של שנת תרע“ג שייך לקבוצה שתעבוד שם. סעיף בחוזה קיים את הזכות לקבוצה להתיישב בקביעות בכנרת אחרי הנסיון של תרע”ג.

צריכים היו לבוא (בהתאם לחליפת המכתבים שהתנהלה בין החבר בא"י להסתדרות "האכר הצעיר " באמריקה) כשנים-עשר חברים מן “האכר הצעיר” לעבוד בכנרת, לבסוף באו רק שלושה מהם (בסוף הקיץ תרע"ב) ונוספה עליהם אחת מחברות “החלוץ” באמריקה. שאר החברים התחרטו ברגע האחרון ו“דחו” את העליה לזמן בלתי-מוגבל. המצב נהיה מסובך, אך ד“ר רופין לא הסכים לוותר על החוזה. בהכרח צרפו עוד מספר חברים ועוד חברה מפועלי הארץ, וקמה “הקבוצה האמריקנית” בכנרת בשנת תרע”ג. השנה נגמרה בהפסד של 630 פרנקים, וחמשת “החברים האמריקנים” סילקו את הסכום הזה למשרד הא“י. וכאשר לא הצליחו למשוך חברים נוספים מאמריקה, הוחלט לעזוב את כנרת. אחד מן החברים חזר לחו”ל, אחד (ב. קלי) נהרג בשדות מלחמיה, הנשארים עובדים בחקלאות בארץ. וזהו חלקנו בארץ מתנועת “החלוץ” ו“האכר הצעיר” באמריקה בתקופת העליה השניה.

תרפ"ט (1929 )