בימים כ“ו-כ”ט לחודש תשרי תרפ“א נתכנסה בירושלים אספת הנבחרים הראשונה ליהודי ארץ-ישראל. מאתים וחמשים ציר, נבחרים מכל השדרות, הכתות והמפלגות, נועדו למקום אחד, נשאו ונתנו שלשה ימים רצופים בענינים שונים הנוגעים לארגון הישוב ולהנחת אבן הפנה לבית הלאומי, וברגע מרומם אחד באו, על יסוד של ותורים ופשרות זמניים מכמה וכמה צדדים – לידי הסכמה כללית וקמו על רגליהם והכריזו: “היום הזה נהיית לעם”. וכך נוצרה ההתחלה, הגרעין, הזקוק אמנם לטפוח מרובה ולשמירה מעולה, אבל העלול כבר גם עתה, בימי ההתהווּת, לשמש, מצד אחד, תריס בפני מתפרצים ו”מוליכים מעצמם" ומהצד השני – כוח, המרכז ומשתף את כל האנרגיה הצבורית הפזורה לגורם חשוב בעבודתנו לשם ביצוּר והתפתחות עמדותינו בארץ.

אספת הנבחרים הכריזה על קיומה, יצרה את הועד הלאומי ומסרה לו כוח והרשאה להיות בא-כוחה היחידי של היהדות הארצישראלית כלפי פנים וכלפי חוץ.

הצעד הראשון, והיותר קשה, נעשה, איפוא. וקשה היה הצעד הזה לחלק גדול מן הישוב לא מפני הטעמים הגלויים, שאותם הבליטו במלחמתם, כי אם מתוך טעמים אחרים, כמוסים – כמוסים, על-פי-רוב, גם מעיני בעליהם עצמם. כל השמות הפרלמנטריים המקובלים, כמו: “ימניים”, “שמאליים”, “חרדים” ו“חפשים”, שבהם השתמשו כדי להפחיד את הקהל ואת עצמם, לא היו, בעצם, אלא הונאה מדעת ושלא מדעת. ה“רכושנים” שלנו אינם פוחדים מפני ה“שמאל”, כי אין להם על מה להגן ואין להם מה להפסיד. והשמאל אינו נוהה ביותר אחרי “השלטון”, כי אין לו לעת עתה מה “לקחת”. אך איולת היא להאמין, שהפחד מפני הלאמת הקרקע תקף את ה“אכרים” שלו. כאילו החלטת הרוב שבאספת הנבחרים כוחה יפה, במקצוע זה, יותר מהחלטת פיטסבורג, או מזו של איזו אספה ציונית אחרת, וכאילו באמת יש כאן איזה מעמד מיוחד של לנדלורדים, שיש לו חשבון להגן על מעמדו, ושאם ימסור, חס-וחלילה, את אדמתו לרכוש הלאום, יפסיד בזה איזה דבר. ואם בכל זאת הלכו האיכרים כל הזמן ברעדה לקראת הארגון הזה, צעד לפנים ושלשה צעדים אחורנית, ומוכנים היו אפילו להתחבר עם החרדים ובלבד להרחיק את זמן בואו של הארגון, הרי זה מפני טעמים אחרים לגמרי.

גם אצל אדם פרטי, כשמגיעה שעתו, בערוב שמשו, לרדת מעל הבמה ולפנות את מקומו לאחר, אין הדבר עובר עליו בלי זעזועים קשים. אך קשה שבעתים הוא “חלוף המשמרות” של צבור שלם. כאן עוברים הזעזועים את הגבול של “רשות היחיד” ומתפרצים לתוך “רשות הרבים”, והמלחמה נטושה אז מבלי הבחן באמת בין ימין לשמאל. וכדבר הזה קרה הפעם בארץ-ישראל. צבור שלם של חלוצים ראשונים, שעשו את משלחתם באמונה וש“ראשונותם” ענדה עטרות לראשיהם, החלו פתאום להרגיש שאורם הולך ונפגם ושעוד מעט ועליהם יהיה לרדת מעל הבמה ולפנות את מקומם לאחרים – שונים מהם בדרכיהם וחזקים מהם באמתם. עוד אפשר להם, לאנשים, אם לא להשלים עם הרעיון – על כל פנים להסיח את הדעת ממנו, כל זמן שהם נמצאים במרחק ידוע מן הצד שכנגד, אבל קשה לעשות זאת בשעה שהם מוכרחים להפגש אתו לעתים קרובות ולראות את הדלדול האטי בכמות ובאיכות שלהם עצמם ואת הגדול האטי בכמות ובאיכות של האחרים.

וסבה זו עצמה, אך בצורה יותר ווּלגרית, החרידה גם את כל מיני ה“אזרחים” למיניהם. במשך עשרות שנים עמדו האנשים האלו יחידים בראש הישוב. היה הדבר למובן מאליו, כי פלוני העסקן והאלמוני המנהל הם הם החותכים את גורל הישוב ולידם נמסרו מאת ההשגחה מפתחות הגאולה. והם הרי כולם זקנים ורגילים, שפרקם נאה והם עוסקים בצרכי צבור באמונה. לשם מה, איפוא, להפוך פתאום את הקערה על פיה ולמסור את המפתחות לידי נבחרים, המופיעים על הבמה הצבורית על-פי איזה מקרה עיוור, אותו המקרה שיכול לגרום לידי כך, כי דוקא פלוני המנהל ישב בביתו, ולעומת זה, מזכירו, או שומר הסף שלו, יהיה נבחר הקהל ועומד ומכהן על הדוכן. וחידוש זה הוא שהפחיד גם את החרדים והרתיע אותם לאחור, והוא הוא שהמציא להם כל מיני אמתלאות ולהתנגדותם.

ודרושה היתה גבורה מיוחדת והתאפקות יוצאת מן הכלל מצד השמאל בכדי לשמוע את כל החששות והחשדים ולהחריש. ואולם גבורה מיוחדת במינה הראה גם הצד השני בזה, שהבליג על עצמו, על הרגליו נטיותיו הנפשיות וקפץ לתוך “מדורת” החיים החדשים, המתהוים. ברגע אחד חדשו האנשים האלו את נעוריהם והצילו את שמם הטוב. הם כאילו קיבלו עליהם למפרע להטות אוזן ולשמוע את ה“זמירות החדשות” – ואם ישמעו בסבלנות וברצון להבין, אפשר שימצאו בהן הד שאיפותיהם ומאוייהם הם לפנים. הפופולרי ביותר והמנצח בהסתדרות החדשה יהיה זה, שאמת החיים אתו. הדרך לגלוי האמת היא האמת עצמה. לא פשרות וותורים, ששקר כרוך בעקבותיהם, כי אם בירור ההשקפות ויחס של סבלנות להשקפותיהם של אחרים. ההסתדרות החדשה לא תימין את השמאליים ולא תשמאיל את הימניים – תפקיד חסר-ערך וחסר-אמת זה לא נטיל עליה. תפקידה האמתי הוא להביא לידי גלוי ובירור את ההשקפות משני הקצוות ויצור שטח משותף לאותה העבודה, שהיא משותפת לשני הקצוות. השטח הזה יתרחב במדה שיגדל נצחונה של ההשקפה האחת על פני חברתה – נצחון על-ידי בירור והוכחה, ולא על-ידי הרמת ידיים וכוח של רוב – ויוקטן במדה שכל אחת מהן תשאר בלתי מנוצחת.

אספת הנבחרים עשתה את הצעד הראשון והכי קשה בהצלחה מרובה. עתה על הועד הלאומי לחזק את הצעד הזה בפעולותיו המעשיות. ואין לך פעולה בארץ, שהועד הלאומי יהיה רשאי להבטל ממנה. ואין לך אמצעי בדוק, להתחבב בו על הצבור ולקנות את אמונו, מאשר עבודה ממשית. מצבנו הכלכלי בארץ רעוע – רעוע לא רק מפני חוסר בסיס כלכלי, כי אם גם מפני חוסר ארגון שילמד לדעת את מקור הרע ויחפש את האמצעים להלחם בו. ועדה מיוחדת שתווצר בתוך הועד הלאומי לשם מטרה זו, תמצא בעבודתה עזר וסיוע מצד כל הצבור העברי, כי בשאלה זו מעונינים הכל, בלי יוצא מן הכלל. גם מצבנו המדיני, המזהיר להלכה, דורש הרבה והרבה תיקונים למעשה, דורש – עמידה תדירית על המשמר ומלחמה בשלום בלתי פוסקת על עמדתנו בארץ. בהרבה דברים היינו עד עתה מהמפגרים והותרנים, מפני שחסרים היינו אורגן רשמי שידבר בשמנו ושקולו יהיה נשמע כקול בא-כוח היהדות המאורגנת בארץ. וכן הדבר בשאלות החינוך, ההבראה ובשאלת השאלות: הרחבת הישוב וגידולו ע"י רכישת נכסים, יצירת מקצועות עבודה והכנסת יהודים מן החוץ – שאלה שבה מעונין כל העם העברי, ואשר יותר מכל צריכים ויכולים להתענין בה יהודי ארץ-ישראל.

תכנית עבודה גדולה לפני הועד הלאומי – גדולה הרבה יותר מכפי שאפשר לנו לשערה מראש, ובו, במרצו וברצון חבריו תלוי הדבר לפתחו, להרחיבו ולהצעידו צעד אחר צעד, להיות ברבות הימים למוסד המדיני, הכלכלי והתרבותי של כל העם העברי.

אך אַל נא ניגש אל הועד הלאומי לחפש בו “פינת שקט”, שבה גרים זאב וכבש יחד ואין איש מחריד את שלוות רעהו. החיים אינם אידיליה, וגם החיים בועד הלאומי לא יהיו אידיליה. כל מעשה יהיה נדון מתוך השקפות שונות ויצורף מתוך מלחמת דעות, ונהיה נא מוכנים מראש למלחמת דעות זו, בכדי שלא נצטרך אחר כך להתיאש ולהרתע לאחור. העיקר הוא שבעקבות המלחמה, מלחמת הדעות, יבוא המעשה, המפעל, אשר רק לשמו ובשבילו התכנסנו מכל ארבע הרוחות למקום אחד.

תרפ"א