המאורע החשוב ביותר בחיי הישוב בחודש האחרון הוא, בלי ספק, בואם של אוסישקין וויצמן. מיום שויצמן עזב את ארץ-ישראל עברה שנה שלמה. במשך כל הזמן הזה צפינו לפירוש להצהרת בלפור שיבוא בצורה של איזו פעולה ממשית. חכינו להתחלה של עבודה, ולוא גם בזעיר אנפין, ובלבד שתוציא אותנו מתוך המצב של תוחלת ממושכה. וכשעבר חודש אחרי חודש והעבודה לא באה, התחילו רבים מאתנו לפקפק בממשותם של ההבטחה ושל כל אותו המשא-ומתן הפוליטי המתנהל על-ידי באי-כוח הציונות. להתרופפות האמונה גרם גם זה שבמקרים רבים התראו הפקידים המקומיים כבאי-כוח מתנגדינו, ובשום מקרה לא ראינו אותם כבאי-כוחם של אלה שנתנו לנו את ההצהרה.

והנה בא ויצמן ובהשפעתו האישית הגדולה הצליח לפזר את העננים ולהשיב אותנו לאמונתנו הקודמת בו ובעבודתו. בדברים נמצאים הבטיחנו, כי כל מה שדרשנו מאת אספת השלום ימלא בשלמותו. ההצהרה של בלפור מקבלת את באורה המלא על-ידי אמנת השלום, אשר תתפרסם בקרוב ושבה כתוב כי אגודת העמים מכירה בזכותה ההיסטורית של אומה העברית על ארץ-ישראל ומוסרת את המנדט לאנגליה, בתנאי שזו תוציא לפועל את הקמת “הבית הלאומי” של עם ישראל בארץ-ישראל. כמו כן יתפרסמו בקרוב כל שאר הסעיפים השייכים לענין זה, מהם – באמנם השלום ומהם – בחוזה המיוחד שבינינו ובין אנגליה, סעיפים אשר בצרופם הם נותנים לנו את האפשרות האוביקטיבית הגמורה לעבודה רחבה בארץ, באופן שנוכל במשך דור אחד להגשים את שאיפתנו: להיות עם יושב בארצו, אם רק תהיה לנו היכולת הסוביקטיבית לכך. כי עצם החוזה הרי אינו אלא הקליפה, שאותה נצטרך אחר כך למלאות תוכן מתאים, ובנו, ברצוננו וביכולתנו, תלוי הדבר למלאותה תוכן חשוב, או להשאיר אותה ריקה ומחוסרת ערך ראלי. ומכאן, כמובן, שעלינו להגביר בנו את הרצון ולאמץ את כל כוחותינו, בכדי להשתמש בתנאים הפוליטיים הניתנים לנו לתחיתנו בארץ.

איזו כוחות נגלו בעם בשביל העבודה הזאת? מה עשתה ההנהגה הציונית למען עורר את הכוחות בעם? הטוב ורצוי לעבודתנו שנשב לעת עתה באפס מעשה ונחכה לתנאים פוליטיים ולהתעוררות הכוחות, או אולי יותר טוב בשבילנו לאמץ את הכוחות ולהתחיל באיזו עבודה תיכף למען הגביר בעם את האמונה ואת הרצון, לא רק על-ידי הבטחות אלא גם על-ידי מעשים? על כל השאלות האלה והדומות להן, שנשאלו על ידינו לא פעם במשך השנה האחרונה, לא מצאנו מענה ישר בפי הד"ר ויצמן. ואולם, באופן בלי ישר, פתח לנו בדבריו אשנב קטן להסתכל בעדו לתוך מצב נפשו הוא, שממנו תוצאות גם למצב עבודתנו. מתוך דבריו נוכחנו, כי הוא ריכז את כל המרץ שלו בנקודה אחת, שהיא היא בשבילו העיקר וכל שאר הדברים נראים לו כטפלים לגבי העיקר הזה. ממה נפשך: אם נשיג את העיקר, הרי יוסרו מאליהם כל אותם המכשולים הקטנים העומדים כיום לשטן על דרכנו, ואם, חס ושלום, לא נשיגו – מה ערך יש לכל הקטנות האלה שאינן מעלות ואינן מורידות? ואין כל ספק, אמנם, שבהתרכזות זו מונח סוד הצלחתו של ויצמן. ואולם בה מונח גם סוד אי-הצלחתנו אנו בעבודה הפנימית במשך השנה הזאת.

אדם אחד, ולוא גם בעל כוח ממדרגה ראשונה, בעל כרחו יראה את קיום עולמו בהשגת הנקודה המרכזית, שאותה עשה לתעודת חייו, ואת חורבן עולמו – באבוד לו הנקודה הזאת. לא כן העם. הלזה תולה אמנם אף הוא את עיניו בנקודה המרכזית, אלא שיחד עם זה הוא מעריך כל צעד וצעד המקרב אותו, באיזו מידה שהיא, אל הנקודה הזאת. ולא זו בלבד, אלא שגם אם הנקודה תתרחק ממנו והוא יהיה נדון לרדוף אחריה כרודף אחרי צל, אף אז לא יחדל מלשאוף אליה ומלעבוד את עבודתו הנראית לו כמובילה אל המטרה. הלא זה הוא ההבדל היסודי שבינינו ובין זנגויל, למשל, כי בה בשעה שהוא מסוגל לחרוץ משפטו “הכל, או לא כלום” – הנה, אנחנו את ה“כל” גורסין, אבל ה“לא כלום” חסר לגמרי בלקסיקון שלנו; דילמה כזו אינה יכולה כלל לבוא בחשבון אצלנו, כי לפנינו אין דרך אחרת.

ומשום כך עמדנו כל הזמן על הדעה, כי אם אמנם יש לעבודה הפוליטית חשיבות ממדרגה ראשונה, הנה החשיבות של העבודה הממשית בארץ אף היא אינה פחותה במעלה. וכשם שנמצא לעבודה הפוליטית האדם הראוי לתפקידו והתמכר לו, ככה צריכים להמצא אצלנו האנשים הראויים לתפקיד העבודה בארץ ולהתמסר לו. שדה הפעולה שלנו הוא גם פריז ולונדון, אבל לא רק פריז ולונדון, ועצם העבודה שלנו היא גם עבודה פוליטית, אבל לא רק עבודה פוליטית. וכנראה שהפעם באה גם ההנהגה הציונית לכלל דעה זו, והבטוי הנאמן לכך הוא בוודאי בואו של אוסישקין לארץ. ויצמן צריך להשאר אף להבא נאמן לתפקידו, ואנחנו מחויבים להביע לו את האמון הגמור, אלא שפה במקום יש צורך להתחיל עתה לעבוד בחריצות לשם הגברת כוחנו הממשי בארץ.

והעם – אל יתיחסו אליו המנהיגים בחוסר אמון. לא תמיד אמנם הוא מקדים נעשה לנשמע, יש שהוא מקשה את ערפו ורוצה קודם לשמוע ולהבין, אבל ההרגשה האינסטינקטיבית שלו היא תמיד נאמנה. הוא אינו רוצה שירכבו על גבו, אבל מוכן תמיד להרכין את ראשו בעול באהבה, אם טובת עניניו דורשת זאת. הוא רוצה לראות במנהיגיו סמל האחדות בינם לבין עצמם וסמל האמון בו, ואז יתיחס גם הוא באמון אליהם. אדירי הממון ואדירי השם, שהציונות תרכוש ברגע ידוע של הצלחה, יתנו לה רק פרוטות והעם יתן את גופו ואת נשמתו.

עבודה בתוך העם היא, איפוא, התפקיד השלישי שנעזב על-ידי ההנהגה הציונית לגמרי ושעליה עתה למלא אותו.

תר"פ