הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.
(ויקרא י“ט י”ז)
האמת והשלום אהבו.
(זכריה ח' י"ט)
א. 🔗
עוד תגרנה עינינו, נדקרות במראות החורבן של ביתנו השני… עוד נפלחים קירות לבנו בחיצי המוות שמצאונו באלפים שנות נוּדנו במצוּקי הנכר ומצריו.
והנה!… הנה נעור בנו חזון שיבתנו בשלישית לביתנו. עתה אך נטינו את הקו לחומות ביתנו השלישי אשר להקמתו שלחנו נצח עמנו, בשימו באחת ידנו את המלאכת הבנין, ובשניה צווה לנו את השלח, למען התגונן בפני צרינו הרבים והעצומים הקמים עלינו לכלותנו מתחת שמי ה'…
ואוי לנו ואבוי מה היה לנו!…
הבסנורים הוכינו ובסחרחורת, כי נשבית את ידנו מעשות במלאכה; ואת השלח נהפוך איש על אחיו העומד לידו במערכת התקומה לעמנו ולארצנו?!…
והן חרדה עד לפלצות תתקפנו, כעס עד למשטמה יאחזנו לזכר מעשיהם של אבותינו אשר התפלגו על חומות ירושלים לפני החורבן השני. ותחת שיהיו כולם בעצה אחת לתושיה איך להגן אל שאריתם בפני האויב העז הצר עליהם, תחת זאת מלאו כולם בלי יוצא מן הכלל – במסירות יוצאת מן הכלל – את מאוייו של האויב הצר מן החוץ: הרגו אלה באלה, החריבו את הרכוש – אמנם של מתנגדיהם הפוליטיים, אך הרכוש שהיה נחוץ לקיום העם בתוך החומות – והם הם שהחריבו את ביתנו השני והשמידו כל שארית לנו; ולידי טיטוס מסרו רק את תהילת הנצחון.
כשאנו מגיעים לפרשה זו בתולדות עמנו, ניסער לא רק בכאב ללא נשוא אלא גם בכעס ללא הכיל על אבותינו ההם, אשר לרוב נלחמו כמטורפים ביניהם לבין עצמם, תחת להתאחד יחד להגנתם הכללית.
ומענין: את זכר חורבננו ההוא, בריב האחים מלפני כאלפים שנה, החלו רבים מקרבנו להעלות בזמן האחרון. ומסתבר, שאלה למצער המעלים את חורבן ירושלים לא יהיו עצמם שטופים כה בריב ומשטמה… אך לא כן הוא. את זכר החורבן ההוא יעלו המעלים, כנראה אך כהוכחה למתנגדיהם הפוליטיים, שעליהם – על מתנגדיהם – להניח את נשקם מידיהם ולהביא לשלום ולאחדות העם, פשוט על-ידי זה שיקבלו בשלימות את דעתם הם של המזכירים. וכדאי היה שמזכירים אלה עצמם יעלו על דעתם גם זאת, שאף הפלגות היריבות אז על חומות ירושלים היו בודאי מוכנות כל אחת לשלום ולאחדות באותו התנאי ממש: שיריביהן יקבלו את דעתן הן… ואם כן, היצדק כעסנו אנו עליהם שהחריבו את ביתנו השני?
והן אנו כיום הזה, על מסד ביתנו השלישי, עומדים באחריות כבדה ומכופלת כמה מונים יותר מאבותינו באותו הדור על חומות ביתנו השני, יען כי: א) בפנינו אנו מוצג הלקח של חורבנם הם כתוצאה ממלחמותיהם הפנימיות ושנאה ומריבה שלהם; תחת שבפניהם לא נמצא עדין כל לקח דומה לזה. ב) אנו חיים כיום ב“דור הדעה” ויודעי היסטוריה הננו כולנו ודורשיה, והם בזמנם עד מה הגיעה ידיעתם בהיסטוריה? ג) הם, באותו הדור, הן מותר היה להם להרגיש עצמם כעם מושרש בארצו במשך דורות, ולבטוח בשרשיהם החזקים כי צר ואויב לא יוכלו לעקרם משרשם, ולכן יכלו להסיח דעתם מכל תפוצות עמנו, הנמצא עדיין בגלויותיו ולא בא עדיין להכות שרשו בארצנו. ואל מה נבטח כי עצנו הרך כאן לא ייעקר מהר משרשו? ד) הם גם יכלו לבטוח בזה, אשר בעורקי העם אשר אתם זרם עוד הדם הרענן של פדויי בבל ומשתחררי יון, ובני חורין היו בארצם הם במשך דורות אחדים; תחת אשר אתנו נמצאים רק כרעים ובדלי-אוזן מוצלים משעבוד גלויות במשך אלפים שנה. ה) ולבסוף, הם יכלו לא לחשוש הרבה לחורבן, באשר עמדו על חומותיה הבצורות מאד של ירושלים בירתם ואתם בית-המקדש משגב-יה; תחת שאנו עומדים עדין, כאמור, אך ליד הקוים שנטינו לבנין חומותינו, וכל רוח תזזית תוכל להפכנו לשממה.
ואכן, חובה עלינו עתה, למראה כל מריבותינו על מסד ביתנו השלישי, כי ננסה רגע גם להבין לרחשי לבם של אבותינו ההם, ולתכן את רוחם אשר היתה אתם לשנאה הדדית תחת להיות בעצה אחת להגנת ביתם. ומהי העצה אשר היתה נכונה לפניהם להגיע אל האחדות? והן כולנו נודה, שבני כל כתות אשר התרוצצו והתנגשו אז במצור ירושלים, היו נאמנים ללא פגם ומסורים בכל נפשם ומאודם לנצח עמנו (ספק גדול אם אנו כיום, ואף המצוינים בקרבנו, נוכל להתברך בלבבנו שנאמנותנו ומסירותנו אנו לנצח עמנו מגיעות לאלה של כל הזרמים ההם לפי דרכם, החל מדרכו של רבי יוחנן בן זכאי וגומר בבריונים אשר אמרו לדקור את גופו של רבי יוחנן בארון שהוצא בו מירושלים). וכל אחד מבני הפלגות ההן הן היה בטוח כי אך דרכו היא מובילה לפדות ושחרור, תחת שדרכיהן של יתר הפלגות היו בעיניו מכשילות ומביאות לחורבן. וכה הרי אך מתוך כנות ומסירות לא הסכים אף אחד מהם לוותר משהו על דעותיו, וממילא אכלו זה את זה, כמונו היום, תחת היות כולם בעצה אחת לתושיה. ומה בכן יכלו באמת לעשות אז? הן במתנגדו שבתוך העם עצמו ראה כל מחנה סכנה לעם יותר מאשר באויבים מן החוץ – בדיוק כמונו היום – ואיך יכול היה לוותר אף במשהו על דעתו הוא, “היחידה להצלת העם והארץ”, ולקבל מה מדעת הפלגות המתנגדות “המובילות בעליל לחורבן”? הן בזה לא רק יבגוד ב“פרינציפים” שלו – על זה היה מוכן אולי לוותר – אלא ישתתף בפועל בחורבן העם… ועל כגון זה הן היה עליו ליהרג ולהרוג…
נדבו נא עצה, אחים כולכם, לאותם אבותינו שנלחמו בחרף נפשם, בנאמנות ועוז שאין מָשלם, על חומות ירושלים במצור רומא!… מה היה עליהם לעשות? איך היה עליהם לצאת ממבוך זה? הבו עצה להם, ללוחמי חרותנו מלפני אלפים שנה, אשר השביתו את חרותנו נצח בהחריבם את עמנו וארצנו, עוזנו ומשגבנו!… איך יכלו להימנע מזה?…
אכן לשוא נעמיק לבקש נסתרות. כל עצה לא היתה, איננה ולא תהיה לא להם ולא בפנינו, אלא לחדול מריב וממלחמה ולסדר ממשלה עממית שתבחר על-ידי כל הבוגרים בעם לכל מעמדותיו ופלוגותיו, לפי שיטת בחירות פשוטה ביותר; ובידי בית הנבחרים למסור את כל הנהלת הענינים: ביצור החומות, כלכלת העם והגנת העם והארץ.
תאמרו “פרלמנטריזם”?! כן, פרלמנטריזם! כי למרות כל הסילופים הנעשים עדין גם במשטר הפרלמנטרי, הן אין למצוא עכשיו שום משטר צודק באופן יחסי יותר מזה. או נקרא נא בשם כל משטר אחר הידוע לנו כיום: הכי הדיקטטורה הבולשביסטית או הפשיסטית או השלטון של חצרות המלכים? או אולי לא זה ולא זה אלא הפקרות סתם, אנרכיה כאשר אצלנו כיום וכאשר אצל אבותינו אז על חומות ירושלים, איש על אחינו נקום להשמידו ולהחריב את הכל?! או הכי לא זאת היא העצה היחידה שיכולנו לעוץ לאבותינו המגינים על חומות ירושלים: לחדול תיכף מריב אחים ומשטמה ולהכריז בחירות עממיות לביאת-כוח מנהיגה מכל העם, ולמסור לנבחרי העם אלה את הנהלת הענינים כולם כאשר תורם רוח מבינתם ויושר לבם. ואם לא יישרו מעשיהם בעיני מי שהוא, הרי הרשות בידו לבקר קבל כל העם את הכל, בתנאי אחד שיחד עם הבקורת יתיחס אל כל החוקים והמשפטים אשר יצאו מטעם השלטון הנבחר הזה כאל חוקות קודש, כל עוד לא קם שלטון אחר, וגם הוא נבחר על-ידי כל העם.
ועתה למי בתוכנו יש עצה אחרת, יואל-נא וישמענו אותה! ואם אין עצות אחרות, והן אינן, כי עתה אך זאת היא העצה היחידה, אשר ביכלתנו לעוץ לאבותיהם הגבורים הנאמנים המחרפים נפשם על חומות ביתנו השני.
ב 🔗
ומה היא העצה היעוצה לנו כיום על מסד ביתנו השלישי? למי מתוכנו עצה אחרת זולת זו שמצאנוה טובה לאבותינו אשר החריבו את ביתנו השני? אין כל עצה! ובכן, הן נקום ונקבל גם עלינו את העצה הזאת, כי אין בלתה.
ואתנו הן קיים כיום שלטון נבחר: הועד הלאומי וכנסת ישראל בתוך הארץ, וההנהלה הציונית הנבחרת על-ידי הקונגרס הציוני מכל הארצות; ובכן נרכין-נא את ראשנו ונקבל ברצון את עול שלטונם מבלי לשים לב מי הם אלה שנבחרו לתוכם. נשיאינו הם כיום! ו“נשיא בעמך לא תאור”!… הרשות לכל אחד מתוכנו לבקר את מעשיהם מתוך כוונה להישירם אל הדרכים הנכונות בעיניו הוא; אך בעצם רגעי בקורתנו, אף החריפה ביותר, עלינו גם לקיים ברצון – אם איננו אנרכיסטים פרועים ופורעים – את כל מצוותיהם. לקיים ברצון ואף בשמחה, על כי היינו לאחדים תחת ממשלה שבחרנו לנו, ויִצרנו להרס ולחורבן בביתנו נבלַם… ואף את תאוותינו אנו לשלטון נבלום-נא אך לשנתים ימים! אז הלא תהיינה שוב בחירות עממיות, אשר כל פלגה יכולה להשיג רוב לדעותיה, אם תתקבלנה על רוב העם, ותקבל את השלטון לידיה. ואלה מקרבנו הנותנים דופי בנבחרים האלה, אסור להם (כן, אסור להם! – אם אינם אנרכיסטים פרועים ופורעים, משביתי כל חוק ומוסר) לבעוט בעיטת חמור סתם בנבחרים; אף כי מותר להם בהחלט – ואף מצווים הם לכך, אם הם מרגישים כי אמנם כנים דבריהם – לאסוף חתימות לפי החוקה הציונית הקיימת כיום, בין אלה הדורשים לסדר עכשיו בחירות וקונגרס חדש… אך במשך כל הזמן שיעבור בהכרח עד התאסף הקונגרס המיוחד ותיבחר הנהלה חדשה, עד אז – בתוך מלחמתם בגבול החוקה הציונית – יצייתו לכל פקודות ההנהלה הקיימת… זאת היא הדרך היחידה ואין בלתה לאנשים כנים ומסורים לעניני עמם וארצם.
אבל אם ככה לא נעשה אלא נמשיך בדרכנו זו, איכה זה נוכל ונצפה למצוא צדק ומשפט בעמים זולתנו, קרובים ורחוקים, עת אנחנו בתוך עמנו וארצנו נסלף אחד את משפט אחיו וכזאבים נהיה משחרי טרף עצמנו ובשרנו!
ואין בכוונת הדברים האלה להניח כאילו התנהגותנו אנו, לוּ היתה צודקת בפנים מחננו, היתה מבטיחה לנו יחס צודק אלינו מהחוץ. זאת לא זאת, אלא פשוט: איכה יעיז הנוהג במשפח בתוך מחנהו, להתריע על המשפח הנעשה למחנהו מן החוץ; והאוכל את בשר זרועו בחמת פתנים, איכה ירהיב לצפות למידות אנוש מזולתו?!
הנה עכשיו נבכה כתנים ענוּת עמנו תחת תגרת התעללותה של ממשלת המנדט, בגזרה גזרות מחפירות ומצמיתות על עליתנו לארצנו; אך האם לא כולנו, על כל שדרותינו ומעמדותינו בלי יוצא מן הכלל, הננו במגבילים את העליה שלנו ומצמיתים את התבצרותה במשך כל השנים, בטובות כברעות, יתר על כל הגזירות של ממשלת המנדט?! והן בגזירותיה של ממשלת המנדט על עליתנו איננה עושה אלא שירות נדיב מאוד לציבורנו כאן, במנעה מכליותיהם את המוסר אשר אולי ואולי היה מתעורר, מצד אחד אצל המעסיקים עבודה זרה בעת שימצאו בארצנו פועלים מחוסרי עבודה, ומצד שני אצל אלה המספקים את שולחנם בתוצרת זרה בעת שמיצרינו העברים כאן נהרסים ממצבם בגלל חוסר שוק לתוצרתם… והן אנשינו מכל המחנות היו צריכים לשלוח כיום משלחות תודה לשלטון… אלה – על שהוא המציא ל“מצפונם” תירוץ על השתמשם בעבודה זרה: “כי הלא אין להשיג די פועלים עברים בארץ”; ואלה – על שהמציא למצפונם תירוץ בתוצרת זרה: “שהלא אין להשיג תוצרת עברית בארצנו”…
ומגלגלים זכות ע"י זכאי – ולוּ יהיה זכאי אך ביחס לזולתו – ולכן על תנועת העבודה העברית שלנו, שהיא מסורה לתנועת תקומתנו יותר מכל שאר פלגותינו, והיא גם זכאית וצודקת באופן יחסי יותר מן השאר, עליה, על תנועת העבודה לפתוח גם בתוך המחנה בטיהור הלבבות מכל שנאת חנם לזולתה ומהתגרות בזולתה. ולא רק זאת בלבד אלא שעליה גם לרחוץ ולהזכות בכלל ולהסיר מקרבה את כל חטאיה. והן רוח הטהרה מעוררת רוח טהרה… ואולי יתעוררו אישים גם במחנות האחרות שלנו אשר יחדלו מהתעצם בריב ומשטמה לזולתם, כדרכם עד כה, אלא יטלו את הקורות מבין עיניהם הם ויאחזו פלצות למראה הפשעים שבתוך מחניהם; ויגשו לפעולה מטהרת אצל עצמם, ואז הן יגלו לעינינו אפקים רחבים עד למאוד לבנין עמנו בארצנו באחדות הלבבות וטוהר המדות.
אכן אף אם חס וחלילה לא יהיה הד בעמנו ובארצנו למעשה הטוב אשר נתחיל בו אנחנו… אף אם יקרה כזאת, שאנו בני תנועת העבודה נשאר היחידים שהיטהרנו, בעוד שכל יתר המחנות יוסיפו להשתכשך בזוהמם כאשר עד כה, הן אף במקרה כזה ירבה שכרנו במאוד: ראשית-כל בשכר הטוהר – טוהר! ושנית אף אם מחננו בלבדו יטהר, הן על-ידי-זה יקום לעמנו בארצנו מחנה טהור עצום, וזכויות כל עמנו תרבינה ואונו בדרך תקומתו הנכונה יעצם על-ידי-זה במאוד מאוד. ואף גם זאת, שלא יאמן בשום אופן, כי גם אחרי אשר מחננו יהיה טהור בהחלט, עוד ירבו כה כל יתר הפלגות להשתכשך בטומאתם בכלל ולהשטין ולרדוף את מחננו. כי אף אם נניח שההתנגדות למחננו נובעת בחלק גדל מתוך הקנאה בנו על הברכה אשר תשרה בבניננו עקב היות ידינו אמונות ביחס, הרי אין לנו להעלים עין מן העובדה, שבמקרים רבים עד למאוד תבוא ראשית המדון על ידי “פוטרי-מים” מקרב מחננו אנו, או אף זאת שרבים וגדולים הם פשעינו הפותחים פה למשטינינו. ובל-נא ננסה להתעלם מן העובדה, שרבים הם עד מאוד משנאינו מתוך עמנו ואף ילכו וירבו. אמנם אנו, בני תנועת העבודה, הננו זרם חזק בעמנו ואף כוח עולה ומתגבר, ואפשר שלנו בעצמנו לא יזיקו מתנגדינו; אך הלא מצבה של הציונות בכללה רופף עד למאוד עכשיו והיא הולכת ונהרסת, הולכת ונגזרת כילד… בין “הנשים הניצות”. ונחפשה נא דרכינו!
האין אתם מנהיגי הסתדרות העובדים ומנהיגי מפא"י שומעים את פעית הילד הנקרע?! את המית היונה הנדרסת בין מחנות הניצים?!
ג 🔗
ונחפשה נא דרכינו: הן לא רחוקה היא התקופה עת שכל בית ישראל היה מוקסם מתנועת העבודה שלנו בארץ. ראשיתה של תקופה זו מלפני פרוץ המלחמה, גיאוּתה עם גמר המלחמה, שיאה כלפני עשר שנים, שפלה התחיל לפני כשמונה שנים וקִצה כלה כיום.
וזכורני הימים – בשנות המלחמה ותיכף אחריה – עת בידי כת קטנה בלבד מתנועת עבודתנו, כת “הפועל הצעיר”, נמצאו המפתחות ללבו של ישובנו העברי כאן. כת קטנה היתה זו לפי מספר חבריה, אך גדולה היתה השפעתה על ישובנו כאן, ודעתה היתה נשמעת בכבוד בקהלנו, ובהשפעת רוחה הכנה אז נשמר בישובנו – אף ביחידיו – רגש הבושה מפני דעת הקהל, ולא הזידו לעשות מדוּחים כאשר יזידו אצלנו כיום אף ציבורים שלמים…
ומה כיום?! הלא כל התנועה הציונית בכללה פרועה היא לשמצה וחרבה היא ללא תקומה. ולחלקיה השונים ימתקו רגבי העפר ושפך בוץ אשר יטילו אחד במשנהו, וזה את זה יכרסמו…
וביותר גדל הפרץ בין תנועת העבודה שלנו בכללה ולבין יתר חלקי התנועה הציונית… כולם כמעט ישטמוה ויבקשו הצמיתה.
או הכי אין כאן השתלבות המסיבות?…
הכי אין שמצתה של התנועה הציונית בכללה כרוכה ב“תסביך” השנאה ההדדית שבין תנועת העבודה ויתר החלקים?
וכל חיל השטן הזה הקם נגד תנועת העבודה, מאין יצא, מי יצרו ובמה כחו גדול כה, ועד מה יתעצם וירב כה נגד תנועת העבודה? האם לא אנו במעללינו יצרנו לנו את משטינינו? האם לא רעתנו אנו תיסרנו כיום, ופרי מעללינו ישוב לנו? הבה נא ונחזה על מה התרחקו ממחננו אלפי בני הנוער, הטוב ביסודות נפשו והנאמן לכאב עמנו, מאלה המתגודדים כיום בנדודי ההבל של בית“ר והצה”ר? מי גרשם מהסתפח במחנה העובדים שלנו והעביר אותם על דעתם ודעת הציונות הבונה? האם לא אנו במו ידינו הברחנום בבהלה מ“כור ההיתוך לסוציאליזם” אשר זממנו להעביר בו את כל הקרב למחננו?! הלא עד אותם הימים אשר “הפועל הצעיר” התחיל להתאים את עצמו לרשות הרבים, רשות הרבים אשר נמשכה אז בעיקר אחרי הפרזה הסוציאליסטית, לפי המודה האחרונה, שעשתה לה כנפים עקב נצחונה של רוסיה הסוביטית – עד אז התקיימו אצלנו שתי מפלגות-עבודה עבריות: מפלגת “פועלי-ציון”, אשר הזרמים השמאליים שבתנועתנו לדרגותיהם השונות יכלו להביא באמצעותה היא את חלקם הם, “הציוני הסוציאלי” (יהי כן!), לתקומת עמנו בארצנו. והיתה קיימת מפלגת “הפועל הצעיר” (מוטב היה לו המשיכה בענותנותה של כת), “מפלגת עבודה עברית”, אשר חשה בקרבה זרם רענן של דם “סמיק” עד לבלי הרגיש כל צורך להתעטף ב“טלית אדומה”… ולשונה היתה מלאה רינת עבודתנו כעם עובד חפשי בארצנו, שומר אמונים גם ליקהת מסורתו עד לבלי רצות להרעיש עצמו בתופי האינטרנציונאל דוקא… ובמפלגת עבודה זו יכלו למצוא להם מקום בשורה הראשונה כל אותם חוגי הנוער העברי, אשר לא נתפסו ל“מודה” של אחיזה בשובל התנועה הסוציאליסטית. ולא נתפסו לכך, אם מתוך זה שחינוכם היה על ברכי היהדות וספרותה והכירו את אוצרות המאור הנאצל אשר בתורת היהדות, עד לבלי הסתנוור עוד לשביבי התורה הסוציאליסטית פרי המאה האחרונה… ואם מתוך למדם והכירם, שאת האלהים אשר לא מצאו בקול הדממה הדקה אשר ליהדות, לא ימצאו אף בסערת התנועה הסוציאליסטית…
ומלבד חוגי הנוער הזה הן היו גם רבים עד מאוד מחוּגי הציונים הקשישים נמשכים לריחו של שדה-המכורה אשר נדף מחוגי הפועל-הצעיר…
אולם אחרי ש“הפועל הצעיר” התאחד עם “אחדות העבודה”, נוצר מצב חמור עד למאוד בשביל הנוער הציוני. מנהיגי “המפלגה המאוחדת”, שרובם היו ממנהיגי “אחדות העבודה”, הטו את תנועת העבודה אל תוך כור ההיתוך הסוציאליסטי, מבלי להתחשב את כל הנוער העברי אשר נפשו נתונה בשלימותה אל “תנועת עבודה ציונית” בלבד, ואין ביכלתו הנפשית להיכנס לתנועת עבודה ציונית-סוציאלית, באשר התנועה הסוציאליסטית מזדהה בעיניו את ההתבוללות לישראל (ולא בלי יסוד – אך על זה בפעם אחרת).
והמנהיגים היו צריכים להיתקף חרדה ודאגה לגורלם של חלקי נוערנו אלה, לבל ידחו מתנועת העבודה שלנו ויפלו לאשר יפלו (לבסוף נפלו ברובם הגדול אל מחנה השטן הגדול ביותר שקם לתנועת העבודה שלנו). ואולם… ואולם הם נטו את הקו אך ל“אחדות מוחלטת” של תנועת העבודה, ואחת נגזר: “כל אשר לא לנו הוא – הריהו לצרינו!”… “דיפרנציאציה” מוחלטת: או ל“ציונות-סוציאלית” על “דגליה” ועל “המנוניה” או… “או לכל הרוחות”… ואת מבוקשם זה השיגו כבר יותר מאשר שיערו: מפא“י וההסתדרות מצד אחד והצה”ר וכמעט שאר המוני ישראל מצד שני…
ד 🔗
אכן אין להכחיש רבו ועצמו פשעיה של תנועת העבודה שלנו בארצנו. ואולם!… ואולם האף אמנם חטאיה של תנועת העבודה שלנו בארצנו הם הם ישמשו מי-חטאת לטהר את כל יתר מחנותינו כאן מזוהמתם הם?!… הבחטאת הפועלים יכופרו פשעי המעבידים?
ומה בעצם הוא המתהוה עכשיו בעמנו ביחוד כאן בארצנו: התקפה משתוללת על תנועת עבודתנו מצד “התאחדות האכרים בארץ-ישראל” בתמיכתם של כל יתר המחנות ובתוכם גם “המזרחי” והציונים הכלליים (הרביזיוניסטים הם פרק לעצמם)?!
וגם אלה: המזרחי והציונים הכלליים, עמודי התווך של ההסתדרות הציונית, אינם מסתפקים בזה שיחתו גחלים על ראש הפועלים “למען צרפם מסיגיהם”… אלא אף יחפו בדגל הציוני ובטלית הלאומית על תועבה במובן הציוני והלאומי…
מזרחי וציונים כלליים! מי הפקיד לידיכם את הדגל הציוני ואת הטלית הלאומית, שתעדום על המטיפים לעבודה ולקרקע לא לאומית ולאי-משמעת לועד הלאומי ולהנהלה הציונית; תעדום להם רק עקב זאת שהם מטיפים יחד עם זה למיגורה של תנועת העבודה?! אולי קם לכם נביא או חולם חלום ונתן לכם אות ומופת אשר דבר לכם לאמור: כזאת היא הציונות וכזאת היא לאומיות עברית, כאשר הנכם מורים כיום בישראל?!… אך אם גם קם לכם נביא וחולם חלום כזה, אשר גם אותות ומופתים נתן וגם באו אותותיו ומופתיו, הרי כבר ציוה לנו משה ראש נביאינו בתורתנו הקדושה לאמר: “לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלומות ההוא… כי דיבר סרה… להדיחך מן הדרך אשר ציוך ה' אלהיך ללכת בה” (דברים י"ג). כנסת ישראל לא תהי ככנסיות החשוכים בימי הבינים, אשר המכהנים בהן לקחו לעצמם קרנים לקרב אל “אלוהים” ולרחק – לפי שרירות לבם הישועי – –
אמנם רבים, רבים עד למאוד הם פשעיה של תנועת העבודה שלנו, אך העקב זאת תתנו את ידיכם למקצצים בציונות ובלאומיות שלנו ואף תכרכום בדגל ובטלית שבידכם?! וכי מהי הציונות אם לא בנין עמנו בארצנו בעבודה עברית ללא כל שיור? וכי מי שמטיף לעבודה זרה ומי שמעסיק עבודה זרה איננו אויב וצר לציונות יתר על כל אויבינו וצרינו מן הגוים? היוכל כל צר ואויב מן הגוים להביא עלינו את הקללה האיומה מכל הקללות: שנחלתנו כאן תיהפך לזרים; ולעמנו יאבד בזה ניר בארצנו?… הן אך ורק מידי יהודים בלבד אפשרית לה לקללה כזו שתבואנו… ואם פשעיה של תנועת העבודה כבדו במאוד, אך הלא פשעיה של התאחדות האכרים לא ישקלו ולא ימדוּ כבר מרוב…
ואף אל כל נידחינו המתפתלים בכל שערינו במכאובי נפשם המעלעלת שנאה, איבה ומשטמה לכל ה“בוגדים” בעיניהם, ככל אשר אכלה נפשם של הבריונים בשערי ירושלים… ומתוך נפתוליהם יקלעו אף אל מעשי זדון נקלים ומבישים, אשר אי-אפשר שנפשם במעמקיה לא תסלוד מהם…
ואת דעת הנוער הישראלי התמים והטוב יסכלו וימלאו לבם רהב של יונקרים-יחפים ומשאות שוא ומדוּחים, ואת זרועם יאמנו להרוס, למגר ולשבר, תחת לאמנם לעבודה-בונה ולשלח-פודה ומציל.
איכה זה הפכו רבים מן הבנים, הכואבים באמת ובתמים על חורבננו המזעזע ומחפיר כה, איכה נהפכתם לתועים ומתעים?! איכה תקצצו בנטיעות הפרדס של כנסת ישראל הדוויה?!
תרצ"ד (1933)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.