רקע
אליעזר יפה
אל מסד ביתנו השלישי

 

א    🔗

רבותי וחברי הנכבדים!

שאו-נא לי על העיזי פני בפניתי זו אליכם.

הן תודו, כי “עת לעשות” סוף סוף להצלת “ביתנו השלישי” מן האבדון הנשקף לו עוד בטרם קם. כשם שבא החורבן על ביתנו השני על-ידי שנאת החנם וריב המפלגות אז.

והנה חובה צורבת זו "לעשות, – תצנפני ותציקני במשך כל השנים האחרונות, ופעמים אחדות נסיתי כבר – בודד ובהיחבא – לארגן, ראשית כל מן הכוחות הקרובים אלי ביותר, “גרעין” אשר ירצה ויוכל לרכז מסביבו, בהדרגה, את בני עמנו שבארצנו הנתונים בנפשם ומאודם לתקומתו השלמה של ישראל בארצו, מבלי שישאו פני מפלגות ומבלי שיהדרו מעמדות בריבם.

ואחרי אשר לא עלתה בידי לארגן משהו עד כה, חשבתי לטוב שאנסה לפעול באמצעות במה מיוחדת שאיסד למטרה זו; ונגשתי לפני שבועות מספר לנסיון נועז: לפרסם את דבר הוצאת במה כזו ולאסוף חותמים לבמה דו-שבועית, אשר תשמש נקודה לריכוז הכוחות המתאימים לכך… אך גם בזה העליתי חרס…

והנה לפני חדשיים בערך, בגשתי לנסיון האחרון הנ“ל – יצירת במה – אמרתי בלבי שאם לא אצליח גם בזה, אחדל אז גם אני מהתחבטויות אלו ואשקוט לי בעבודת יום יומי ככל בני ישראל. אולם עכשיו – עם זה שסכמתי את תוצאות נסיוני האחרון ומצאתי את כשלונו – עלה בדעתי הרעיון להתאזר עזות עוד הפעם לנסיון אחרון: להזעיק אתכם, רבותי וחברי, אל חומות “ביתנו השלישי” אשר טרם העמדו על תלן, למען נטכס עצה יחדיו להפקיד שומרים עליהם לבל תחרבנה “אתרנגולא ותרנגולתא” ו”אשקא דרספק"…

את תעודת האירגון המוצע נוכל לברר באר היטב, ואת דרכי הפעולה שלו נַתוה בפרוטרוט, כשנתכנס יחדיו; אך נדמה שמחובתי אני, המזעיק אתכם לכינוס זה, שאביא בפניכם גם קַוי הצעה בנידון זה – ואנסה:

א) ראשית כל יש להגדיר בברור, כי האירגון המוצע בל יעסוק בשום פעולה (פוליטית, ישובית וכלכלית) שהיא מתפקידיה של ההסתדרות הציונית, על כל מוסדותיה, או של כנסת ישראל.

ב) אך האירגון יוכל לתבוע, לזרז ולדרבן את הנ"ל למלוא תפקידיהן אשר הוטלו עליהן על-ידי הכנסיות הציוניות ועל-ידי אספות הנבחרים. כן יבוא על כל המוסדות שלנו בבקורת – אשר תהיה כמובן מתוך עצם מהותו של האירגון הזה – על שגיאותיהם; ואף יוכל וינסה להתוות קוים לפעולותיהם בעתיד.

ג) את תעודתו העיקרית של האירגון אפשר לציין: להיות נושא המצפון של היהדות, המקימה את עצמה לחייה העצמיים בארצה. ואת רוח המצפון הזה ישרה האירגון על כל מהלך החיים והעבודה של כל שדרות ישובנו כאן, לבל יהיו נתפסים לדרכי ההפקרות כאשר עד כה.

ד) ודרך פעולתו העיקרית של האירגון תהיה בעוז קולו – קול מצפונו של עם ישראל הקם בארצו – נגד כל מעשה אשר אין לעשותו מנקודת ראות זו, של מצפון עמנו בארצנו. ואפשר להיות בטוח בדבר כי לקול הזה תהיה השפעה מכרעת בהחלט על כל שדרות עמנו, אשר לא ירצו להיכרת מקרב העם העברי המחיה עצמו בארצו… (פרטים הם למותר עכשיו).

אל מכתבי זה הריני מצרף את רשימת האנשים והנשים אשר אני שולחו אליהם. ובחרתי באלה – פשוט יען כי מבין העסקנים בציבורנו ובעלי ההשפעה בחוגינו השונים, זכרתי עכשיו רק אותם כאנשים כּנים עם מצפונם ורחוקים מיצרים מפלגתיים ועקמומיות מעמדיות, למרות היות מהם פעילים בתוך מפלגותיהם ונמנים על מעמדות שונים. ומובן, שבישובנו ישנם עוד רבים וכן שלמים דומים לאלה שהכנסתים לרשימה זו – ואני לא ידעתים או שנשמטו הפעם מזכרוני בסדרי את הרשימה הזאת; והם יתלקטו כולם ויבואו בוודאי לקול הקורא אשר יצא מן האירגון אחרי היוסדו.

וכן אפשר שטעיתי בנוגע לאחדים מאלה, שהכנסתים עכשיו ברשימה, ביחסי להם את הסגוּלות ההולמות חברים לאירגון המוצע; והרי הרשות כמובן בידם של אלה להוציא עצמם מכל זה.

אני, מגמתי אך ורק לכנס פעם אחת מספר מבני עמנו כאן, אשר מחרדתם לגורל “ביתנו השלישי” מסוגלים הם להסיח דעתם מכל חשבונותיהם הפרטיים, המפלגתיים והמעמדיים ולתת ידם לפעולה של ממש, או למצער למחשבה משותפת עם חבריהם-לחרדה, כדי לרפא את שברנו הגדול כבר כיום.

והנה העזתי בזה ופרצתי את גדרי הנימוס “בקפיצתי בראש” זו. אך הן כל כוונתי היא לפרוץ את גדרי החיץ מסביבנו. ואשרי הדור שגדוליו יטו אוזן גם לקטניו!… ובואו-נא רבותי וחברי ונתכנס יחדיו ונווכחה, האף אמנם אין בידי חבר בני ישראל כמותנו לנטות את הקו לבנין הנכון של ישראל בארצנו.

ובזה אבקש מכל אחד ואחת מכם שיואל-נא להשיבני במכתב – עד סוף תשרי דנא: – א) אם יראה כנכון את עצם הרעיון המוצע בזה. ב) המוכן הוא מצדו לתת את ידו לו. ג) מתי (בלי דחיות יתרות כמובן) יציע לכנס את הפגישה הראשונה ולאן.

בחוזר הנ"ל פניתי לפני כחמישה חדשים אל מספר אישים בישובנו כאן, כששים במספר (את רשימת האישים, אשר להם שלחתי את החוזר, צרפתי אז אל החוזר, למען ידעו המוזמנים, יקירי ציון, עם מי יסבו בבואם לכינוס זה שהזמנתים).

כחצי ממספר האישים אשר שלחתי אליהם את החוזר הנ"ל לא השיבו עליו כלל. ומאלה שהשיבו – רק שליש עודד את הפעולה לכנס את הפגישה, למרות הביעם יחד עם זה ספקות. ומהם יעצו להכניס אי-אלו קוים מיוחדים בענין זה, אם יעלה ויקום האירגון המבוקש. עוד כשליש אחד הודיעו פשוט, שאינם מאמינים באפשרות הדבר ולכן הם שוללים את כל הפעולה הזאת. ועוד כשליש כתבו, כי החוזר שלי הנו סתום ביותר ומעורפל, ואין לדעת ממנו דבר ברור על-דבר מטרת האירגון ודרכיו; והם בקשו שאבאר להם ביתר פרוט: מהי המגמה בהצעתי זו לכנס אישים ממפלגות שונות ומעמדות שונים? ואיך בכלל אתאר לעצמי את האפשרות לכנס אישים, הנמנים על מפלגות ומעמדות שונים, ולהביאם לידי כך שיפעלו במגמה משותפת אחת, למרות זה שהם ימשיכו להשתייך גם להבא אל מעמדותיהם ומפלגותיהם.

והרביתי אז לכתוב מכתבים – תשובות לרבים מאישים אלה – ולהוסיף פרטים על הקוים הכלליים הנתונים בחוזר הנ"ל. והוספתי, כי בכלל הרי איני מוצא את עצמי ראוי לכך שאפסוק מראש את כל ההלכות בכל השאלות האלה. אני רק התעוררתי לקרוא את הכינוס הראשון, בראותי את כל ישראל לא רק נפוצים כצאן אשר אין להם רועה, אלא אף מנפצים ראשיהם זה לזה וממגרים את מסד ביתנו בכללו.

ודיה החוצפה שלי והעזות הזאת שהרהבתי לקרוא לרבותינו ולרבים מחברי, כי יתכנסו יחד למען ידובבו במו שפתותיהם את אשר תראינה עיניהם היום בתוכנו. ומאמין אני שאם נתכנס יחדיו – אז גם נמצא על נקלה את הקו הנכון אל תקנת המצב.

אך יותר מלקרוא את העצרה הראשונה – אמרתי – אינני מעיז. כי איך אבוא גם לדון בפני מורי ורבותי בעצם ההלכות האלה – נוסף על עצם העזתי בהעירי להם על הצורך הדחוף בכניסתם לדון על הענינים?

והנה, כאמור, ענו על החוזר הנ"ל אך כחצי מספר האישים; ומאלה רק כשליש עודדו את ביצוע הכינוס המוצע.

ולוּ היוּ גם רבי עמנו כאן מתיחסים בחיוב לענין, כי אז הייתי מבצע את דבר הכינוס ההוא אף במתי המעט שנענו לו. ואולם רבי עמנו הביעו חוסר אמונה באפשרות של תיקון המצב; ומובן שלא היה כל הגיון בכינוס כזה, באשר זה היה ממעיט את דמותו של הרעיון.

וחשבתי לחדול מעסקנות זו המכוונת לעורר את תנועתנו על מצבה הפרוע כה לשמצה… ואולם שעה קלה אחרי זה שבתי ונתתי אל לבי, שהכרח הוא להתחיל לעורר את דעת קהלנו בדרך הארוכה: ביצירת במה כנה ישרת-הקו, אשר לא תישא פני עשיר ולא תהדר דל בריבו. ולאור אמת אשר תפיץ ללא מעצור, יתעוררו ויתלקטו מסביבה כל בן ובת עברים אשר בלבם יהבהב עוד זיק תקוה לתיקון המצב; ויתאמצו ללא מעצור לחַטא ראשית כל את מחנותינו מזוהמת משטמתם אשר ישתכשכו בה בהנאה ותאוה רבה.

ובמה זו תגולל לאט לאט, מתוך הארות אנושיות והערכות עבריות עצמיות פנימיות, את הגוילים לגופי ההלכות אשר לפיהן יכוונו מעשיהם של כל אישי קהילתנו העברית בארצנו, מכל המעמדות ומכל המפלגות, אל תקומת עמנו בארצנו מתוך בנותו את עצמו כאן בהתאם לרוח נביאינו.


 

ב    🔗

ועתה הבה נא ונחזה: היכולה להיות אפשרות, שאישים מקרבנו הנמנים על מפלגות שונות, מעמדות וזרמים שונים, יפעלו יחד עם זה במגמה משותפת אחת להיותם יחד “נושאי מצפונו של עם ישראל הקם בארצו”.

אכן גם בכל העמים לארצותיהם נצבים הם מעמדותיהם במלחמה מעמד למול מעמד. ומעמד מעמד בעיני משנהו ירָאה כנטול צלם האדם: כשור למשא, כחמור לעול וככלב לזכויות יראה מעמד העמלים בעיני הרכושנים… וכזאב וכנמר יהיה מעמד הרכושנים בעיני העמלים.

אולם בכל העמים ובכל הארצות יבהיק הקסם המאחד את כל בניהם אל מול כל סכנה האורבת לעמם ולארצם בכללם, או אף לקראת כל גיל משותף להם לחלק יחדיו עמל נכרים…

(ואף גם יתאחדו כולם מתוך תאותם המשותפת: לאכול את יעקב ולהשם את נוהו,,, כי לכל העמים, על כל מעמדותיהם, ישנו גם שטח של אחדות פנימית בשנאתם המשותפת לעם ישראל, עם-חרם-התבל ומלואה, ארץ ויושבי בה. האיבה לנו, עם ישראל, המתפרצת מדי פעם בפעם לרטש את עמנו, שב ועולל, אם על בנים…).

ואנחנו?… אנחנו… עד חרמה – ואף בחרמה – ישטמו בקרבנו ויבוזו המעמד את המעמד.

ואף כאן בארצנו, על מסד ביתנו השלישי, ניצבים אנו, מוּסָרי צלם אלוהים, דלים וריקים ממעשים שגיאים, אך מלאים עברה וחרון ואכולי שנאה ומשטמה ונפוחי רהב ובוז אלה מול אלה…

ניצבים אנו מעמד מול מעמד: “לא!… לא נעלה!”…

“גם אם עין-עתידו של עם ישראל תכוסה במאפלת משואות נצח – לא נעלה ולא נבנה יחדיו!”…

ויחסי האיבה מתחדדים והולכים מיום ליום, ועוברים כבר אף את תחומי השנאה העיורת העלולה להתפרץ מתוך ניגודי ענינים והשקפות…

לא!… זאת השנאה העיורת היא כבר מעט מאוד בשבילנו…

אנו כבר הגענו בעצם לפולחן השנאה כשלעצמה… זה הולך ונעשה “קוּלט” אצלנו: לשנוא ולשטום כל בן מחנה אחד את כל בני המחנות זולתו. וכל מידה מגונה הולכת ונעשית כשרה אצלנו בפולחן השנאה לזולת, עד שנדמה כי במקרה של משא-ומתן הדדי בין מפלגותינו ומעמדותינו, אין היריבים רוצים כלל למצוא אוזן קשבת איש אצל רעהו, אלא להיפך לבו של כל יריב מלא דאגה פן יוותר לו יריבו ועל-ידי זה יתקפח המקור לשנאתו אל יריבו… וכדי שמקור שנאתו לא יתקפח – יגזים כל צד בתביעותיו מן הצד השני ויבדה לו דרישות אשר אינו רואה אותן כלל חיוניות בשבילו, אלא סתם כדי להגדיל את הפרץ ולהרחיק את האפשרות להסכם…

ועד מתי!… הלנצח ננהוג בדרכים מחפירות אלה?!… או עד איזו מידה של חורבן נטל עליה, על תנועת תקומתנו, להגיע – למען ננחם על אשר עוללנו לה ונשוב לקוממה בחזרה?

ואם רוב בנינו משקיעים עצמם בפולחן השנאה והפירוד והם מתעצמים והולכים בזה, האמנם לא ימצאו סוף סוף אותם המעטים אשר יתחילו ליצור סם שכנגד השנאה והמשטמה – ויתנו ידם לפתוח מקור של שלום אחוה בעמנו?…

או האמנם אין אפשרות, שאלה מבני עמנו הנוטים לשלום ואחוה יתאחדו לפעולה כזו, למרות היותם נמנים על מפלגות שונות, מעמדות וזרמים שונים?

הבה וניוכחה!


 

ג    🔗

והנה אין חלקי עם אלה אשר שאיפתם אל “יום האדם” אחוזה בציפיה אל דמות אחת אשר תהיה לכל בני האדם: דעה אחת לכולם, מחשבה אחת לכולם, רגש אחד ומשאת נפש אחת, עד שידמו בני האדם אחד למשנהו, בכל – ככל אשר ידמו בני-העורב זה לזה, כאשר ידמו הזמירים אחד למשנהו. לא! אינני רואה כל רע בעצם השינויים ובעצם ההבדלים השוררים בין בני אדם: בהגות לבם, בנטיות רוחם, בדעותיהם והשקפותיהם. ולהיפך נדמה לי שעצם הסגולה שלאדם, מפכה מן השינויים וההבדלים שבין יחידיו אחד מחברו וכן גם בין חברותיו. (התלאה מתחילה שם, במקום אשר תפרה המזימה בלב אדם, לשוות את פני רעהו אל עצמו).

ואני רואה את יתרון האדם אך בזה, שלא נברא בדמות אחת להיות יחידיו דומים זה לזה כבני הצבוע; וחברות האדם ואגודותיו לא עוצבו שתדמינה זו לזו כלהקות החסידות וכעדרי התואים.

ואף חזקה אמונתי בי, כי אם יקום הפלא ו“יום האדם” בוא יבוא, הרי אך מנגוהות עצמיותו של האדם יהל אורו ולא מעיני האבק של ההולכים בסך לצלילי המצלתים… ויתרון על כן בעיני לחבורות ולאגודות הקטנות של האדם על הגדולות, כי ככל אשר תגדלנה כן תקטן עצמיות חבריהן בתוכן.

אולם בראותי יום יום את הקנאה האוכלת במחנותינו ואת המשטמה הפורה ראש ולענה – ובחרתי רגע את היותנו עדר כבשים – מוּרדי-ראש – נסרח אחרי רועה אחד, מאשר נמשיך להתנגח בה בהלכות הויתנו כאן.

ואולם אך לרגע קט תתעטף עלי נפשי בתפילה כזו, בעצמי את עיני למול פלצות החורבן שאנו מושכים עלינו במריבותינו; וכעבור רגע – לזכר החשכה העלולה ליפול על כל העם הנתון לשלטון של זרם יחיד בו – אתנער גם מזה ואשוב לבקש את עצמיותו של האדם אף זו המפלגת אותו מן האדם חברו. כי אך ברכה צפונה בהבלטת הויתם העצמית – של יחידים וחבורות, כל עוד יודע כל אחד לכבד גם את דעות מתנגדו, ולבקש אך את שיתוף הפעולה בנקודות המשותפות ואת הבירור הרעיוני בנקודות המפולגות.

והנה מצב ההתפלגות בעמנו תואר למעלה, ולמצב מזעזע זה הכרחי למצוא תקנה – ואף אפשר למצוא אותה – ביסוד אירגון על-מפלגתי ועל-מעמדי, שבו ישתתפו אישים כנים מכל המפלגות ומכל המעמדות, כמוצע בחוזר הפותח את המאמר הזה.

אך הישנה אפשרות, שאישים הנמנים על מפלגות מתנגדות ושייכים למעמדות מתנגשים, ישתתפו יחד עם זה באירגון מאוחד כמוצע?

כן!… אפשר!… ואף על כולנו החובה לאפשר זאת!…

כי הנה היסודות לקיומן של מפלגות בכללן, וגם מפלגותינו אנו, והן כאלה:

א) מספר עיקרים יסודיים, אשר אם רבים הם או מעטים – או אף עיקר יחידי כזה – הם הנם הלוז שבשדרת המפלגה או הכיתה, סיסמתה ודגלה, אשר אם יהרגו – לא יעברו עליהם ואם יפוררו ישובו ויתלכדו מסביבם. עיקרים כאלה כוחם אתם להריח את נושאיהם ברוח פועל להפיץ את מעיניהם ולכבוש עמדות נוספות.

ב) ויכול להיות איגוד שונה מחברו לא בעיקרים, אלא בדרכי הפעולה להקנית העיקרים לאחרים. ואין זה דבר קל, באשר לא במטרתו הסופית יהל נר האדם – אין מטרה סופית לאדם! – ואך בדרכו אל מטרתו יותזו ניצוציו, ישגא אורו ויפוץ חומו… ואשרי הדור הנותן לבו אל דרכיו שתהיינה ישרות; ולא יסלף דרכו מתוך מחשבה שבזה יקרב מהר למטרתו…

ג) איגוד ברוח נפעלת, לא מתוך נטיה לכבוש עמדות אלא מתוך ההכרח להגן על עמדות. במקרה כזה האחרון, יכולים אנו לראות אנשים הרחוקים זה מזה בהשקפותיהם הכלליות, והם מאוגדים יחד להגנת עיקר אחד נתקף על-ידי זולתם, ואשר לוּ הסתלק התוקף והסתלקה גם הרוח המאחדת את הנתקפים ונבעו פרצים ביניהם. ולדוגמה: רוח ההגנה על מולדת או על חופש האדם – המאגדת לעתים אנשים שונים זה מזה בהשקפותיהם, ומפרידה בין בעלי השקפות דומות – יש כאן עיקר נפעל יסודי, שבכוחו לאגד אנשים ביתר שאת מעיקרים פועלים יסודיים, כי רוח ההגנה הנה טבעית יותר מרוח ההתקפה.

ד) ועיקרי לוָי ישנם למכביר בכל חברה, מפלגה וכיתה. עיקרים כאלה, כשלעצמם, אין כוחם המאגד רב ביותר, ובשעות הצורך (אך לא בשעות חירום) מוכנה כל מפלגה וכיתה לוותר מהם; אולם בין העיקרים היסודיים – או אף מסביב לעיקר יסודי אחד – מהוים עיקרי-לוי מעין רשת הסבכים שבינות לעצי היער הרמים והנישאים: הם מחזקים את היער ומגלמים את צורתו המלאה.

ה) ועוד גם זאת: במפלגות בכלל, ובכיתות בפרט, וגן גם בכל צורות האיגוד שלנו בארצנו, ישנו אחוז גדול מאד של “דבק חברתי” שמקורו בעיקר ביחסים אישיים, מחוץ לכל עיקרים חברתיים וכדומה. ישנם יחסי-חברים, יחסי אהדה ואף אהבה אישית, יחסי חיבה ויחסי כבוד ועוד רגשות אנושיים, אשר קמו וחזקו בלבבות מתוך פעולה בצותא אשר זימנה לאנשים את האפשרות שיכירו סגולות ותכונות שונות איש ברעהו.

וישנם אצלנו אנשים, שהם חברים למפלגה אחת רק מתוך עיקר יסודי אחד, – אם עיקר פועל או עיקר נפעל – תחת שבדעותיהם והשקפותיהם הכלליות רחוקים הם זה מזה עד לקצוות. וחברים כאלה, מתוך ההזדמנות אשר היתה להם להקשיב ביחידות ובשקט איש לרעיונות חברו ולהיוכח ביושר לבו ונאמנותו לעצמו – מתוך כך נבע ביניהם יחס הכבוד והתפתח רגש החיבה ואף אהבה הדדית, והגיעו לידי גילויים נפשיים בחבריהם לקשרם נצח. כי הלא גילוי-האדם ישובב את נפשנו בנאמנותו לעצמיותו, ומסיר מלבנו כל מזימה לעכר את זכות עצמיותו על-ידי-זה שנעביר אותו על רצונו ורוחו העצמית ונדמה אותו אלינו.

אם אנו שמחים לרכוש נפש אדם, תועה בלא-דרך-עצמית לנפשו, הרי שמחה כזו מהולה תמיד בתוכנו בצער בו, על עצם מציאותו של אדם נטול קומה עצמית בכלל; אכן עליצות נפשנו תגדל מאוד בהיפגשנו באדם המתנגד לנו, אלא שנוכחנו בו כי ביושר לבו ונאמנותו הגמורה לעצמו הנו מתנגד לנו…

על כגון זה תתפרץ מקרב נפשנו ברכת-ההודיה: “ברוך יוצר האדם!”…


 

ד    🔗

ועתה נשובה נא ונחזה במצב זה שאנו נתונים בו – אנו כל בני ישראל השואפים לתקומתו של עמנו בארצנו:

א) ראשית כל יש לציין את העובדה כי רבים הם למאוד העיקרים היסודיים אשר כולנו – כולנו מעל לכל מפלגתיות ומעמדיות – מאוחדים בהם. שהלא כולנו רוצים בתקומתו של עמנו, וכולנו רוצים בגאולתה של ארצנו על-ידינו, וכולנו רוצים בהתפתחותה של לשוננו וספרותנו ועוד.

ואף גם רבים הם, רבים מאוד, הדברים שכולנו מאוחדים בהם על יסודות נפעלים, ז. א. יסודות שאנו ניצבים עליהם והם – יסודות אלה – נתקפים על-ידי צר חיצוני, להמר לנו לכולנו. או הענינים אשר כוחות חיצוניים יגזלו ממנו, כגון מעשי הקיפוח בכל זכויותינו על-ידי ממשלת המנדט, וזה מזעזע את כולנו כאחד עד תוך תוכה של נפשנו… אלא… אלא שטרם קרה כדבר הזה שכולנו נקום כאחד, בלב שלם ובדעה תמימה, ובפעולה מתמידה ונתגונן בפני התוקפים… ולכן… ולכן ערכנו מאפע… כי תוקפינו – וממשלת המנדט בתוכם – יודעים שמפורדים אנו ולא חומה בצורה… או נניח לענין זה, ענין ההתגוננות בפני התעללותה של ממשלת המנדט, שבזה אמנם ישנם לפנינו מרחבי-שטח משותפים לאחדות מוחלטת, אך אין זה נוגע ישר לעניננו. הן מלבד זה ישנם כמה וכמה שטחים פנימיים אצלנו אשר כולנו מאוחדים בהתנגדותנו המוחלטת להם, לדוגמה הנטיות להתבוללות – בכיוונים שונים ובצוּרות שונות – המתגלות לעינינו כאן בחלקי ישובנו השונים; או דוגמה בולטת יותר: נגע הספסרות בקרקע המולדת, הפשה בישובנו להרוס אותנו מכמה וכמה בחינות. הכי ישנה איזו מפלגה או כיתה ואירגון בישובנו כאן ובעמנו בכללו שאינם חדורים התנגדות לכל זה?! ובכל זאת… ובכל זאת הן אזלה ידנו מהתגונן בפני כל הנגעים האלה. ומתקבל הרושם כאלו העמדנו בזה בפני מצוקי הארץ אשר לא ימוטו; ובכל כלינו לא נצלח עליהם, למרות העובדה הברורה: שאלה השטופים בפשע הספסרות אך בודדים הם, ונוסף לכך הרי נפרדים ואף מתחרים בינם לבין עצמם; ואיכה זה אין ביכלתו של עם לבער מקרבו מספר פושעים המתנקשים בקדשיו?!

אכן אזלה ידנו – באשר נשברה זרוע עוזנו מהתרומם כנגד מהרסינו – בהיות ידנו נתונה: יד איש בפרצוף רעהו, מתנגדו על פני שטח הציונות בכללה; ואין יד אחת לנו להגנה בפני מהרסי הציונות…

ומכיון שאנו – המפלגות, הכיתות והאירגונים הציוניים – שקועים, עד לאיבוד החושים, אך בניקור העינים זה לזה הדדית – הרי אזלת ידנו כשלעצמה מרהיבה עוז ערפדי הספסרות וסנובי ההתבוללות להתעללות ברגשותינו. תחת אשר לוּ היינו מתיצבים כולנו על המצע המשותף לכולנו בשטח הציוניות; ועמידתנו על המצע הזה היתה אחידה בלב שלם ובדעה תמימה ובפעולה מתמדת; ומתוך עמידתנו כזו היינו גוערים קול אחד בכל אלה המהרסים מקרבנו – כי אז היו מתחמקים כולם כהרף עין מתחת שמי ארצנו.

כי גדול ועז כוחנו – כוח עם המתקומם לתחיתו – אלא שהוא נחבא תחת אפר כפירתנו בכוחנו זה… ואפר הכפירה הזה נערם ממוקד האש הזרה שאנו מלהיבים בשנאת החנם ומשטמת הזדון שבקרבנו… אך לולא כל זה הן היה עוז כוחנו גובר אף על כל המכשולים אשר יוקמו נגדנו על-ידי איתני ארץ, ואף כי זנבות השועלים מקרבנו אשר יתגנבו בחשכה לחבל בכרמנו…

ג) או האין מרחבי שטח מאחד, להתגוננות ולפדות, לפני כולנו יחד, כל בית ישראל הנלחצים ונמעכים על-ידי הלחץ הכביר של כל שבעים האומות, אם רשמית על-ידי צו שלטונן או אי-רשמית על-ידי תנועות מיוחדות לכך בקרבן, אם על-ידי הפליה לרע בארצות גלותנו ואם על-ידי הפליה לרע בארץ תקומתנו זו?!… והרי שמרחבי שטחים לאחדות פעולה לפנינו, כל בני הכיתות, המפלגות והאירגונים למצער אלה השואפים לתקומת עמנו בארצנו; ומדוע זה נוהגים אנו כולנו לנעוץ את קני-נסינו דוקא ובמיוחד בשטחי המריבה שבינינו? הן אם נישא עינינו אל אפקי עסקנותנו וראינו המון דגלים מתנפנפים – והם אך דגלי המלחמה ונסי המריבה שבינינו. אלה אך אלה מורמים בעוז ומתנפנפים ברטט עליז, תחת אשר אך פה ושם בצלם של דגלי-המריבה יראה גם נס-זעיר לפעולה משותפת…

והלא אף אם פי כמה וכמה יגדלו הניגודים בין מפלגותינו ומעמדותינו – עדיין לא יגדל שטחם יותר מן שטחי ההסכמה שבינינו!… שהלא ברור ומוסכם: שכולנו, בלי כל יוצא מן הכלל, הננו מאוחדים בהחלט בשאיפתנו לתקומת עמנו בארצנו. שטח מאחד נרחב מאוד. ואם מפולגים אנו, הרי אך בבואנו לבור לנו את הדרכים להגשמת מטרתנו זו, המשותפת לכולנו, אנו מפולגים. – והיוצא מזה: שלולא היתה לנו שאיפה משותפת זו להקים את עמנו בארצנו, כי אז כלל וכלל לא היה נמצא בפנינו הקרקע להתפלגותנו. והרי שהתפלגותנו הנֶהָ אך תולדת אחדותנו. צמח הלענה של מחלוקתנו – יונק אך מקרקע הסכמתנו; והיתכן שהתפלגותנו ומחלוקתנו יגדלו ויעצמו מאחדותנו והסכמתנו?!

לא!… לא יתכן!… אלא שאנו הפלגנו כה בהתפלגותנו, עד שעצם ההתפלגות הפכה לנו כאילו מטרה לעצמה ופולחן, שאנו מתעצמים בו עד לאבדן עצם הקרקע שעליו התפלגנו.

ודומה הדבר כאילו משפחה אחת, הנלחצת על-ידי גורמים שונים פנימיים וחיצוניים להגיע אל מבטחה מעבר לתהום רבה… והנה מעל עברי פי התהום נצבו האחים – בני המשפחה – לתכן את התכנית לגשר המעבר על פני התהום – והתפלגו בנוגע לפרטי התכנית; ויתעצמו בריב וקטטה על ענין זה עד… עד שאחזו ודחפו והפילו את כל משפחתם, על אבותיהם הזקנים (עברם) ועל צאצאיהם (עתידם) והם עצמם לתוך התהום…

היוצא מזה, שאף תחת החרב החדה של השנאה והמשטמה המונחת על צוארנו ומנתקת את פתיל חיינו כאן, אין לנו להתיאש מן הפורקן, באשר פורקננו נמצא אך בידינו אנו… ובל-נא נפיל עצמנו, מתוך היאוש, אל רפיון ידים נוסף ואל אזלת-יד מוחלטת…

ואף כי רבים הם המנהיגים במפלגות עמנו ומעמדותיו, אשר בהבל פיהם המה מנפחים את אש השנאה המכלה את עמנו… ואף אחרי אשר רַבֵי עמנו נתקפו ביאוּש זה, המביא לרפיון ידים עד כדי השלמה גמורה את המצב, בפסקם לעצמם את הפסוק הידוע לאמר: “כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע – כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע”…

אף-על-פי-כן הן ימצאו עוד אנשי אמונה בפורקן, שיקומו כיום – בשעת חירום זו לעמנו – וינסו לעמוד בפרץ, למרות זה שפני רבותינו לא ילכו עמם בזה ולא יסעדו את פעלם על-ידי צעדם בראש. – – –

הן לא יתכן שאמנם פסה האמונה, פסה כליל, מלבותיהם של כל בני עמנו כאן, עד שלא ימצאו אף מעטים – כשתי עשרות ממפלגה ומפלגה וכשתי עשרות ממעמד ומעמד – אשר יתנדבו לקפוץ בראש – על אף הלעג התפל אשר ילַום ועל אף המכשולים אשר יוטלו לפני רגליהם – יתנדבו בכל זאת לקפוץ בראש ויחלו לגדור הפרצות…

לא! טרם פסה כליל האמונה מן הלבבות! ומצא ימצאו די אנשים, אשר למרות שיהיו מגודפים ומשוקצים, מבוטלים ומגוחכים – יקפצו בכל זאת בראש והמה יתלקטו ויבואו להקים יחד אירגון עברי ציוני, אשר מעל לכל המפלגות והמעמדות ירים את קול מצפונו של העם העברי המקים עצמו במולדתו בהתאם לרוח נביאיו ומוריו הגדולים.


 

ה    🔗

ולמעשה הנה ניתנת בזה הצעה בפני כל האנשים והנשים העברים בארצנו, אשר לבם שלם ואף תמים את שאיפת עמנו להקים עצמו בעצם ידיו בתוך ארצו, להוות מחדש את האומה הישראלית הנאמנה לרוח נביאיה, כי יתאגדו יחד כאירגון חפשי נושא המצפון של זו היהדות המקימה עצמה לחייה העצמיים בארצנו.

והיסודות המוצעים לאירגון זה הם:

א) לאירגון זה יכול להיכנס כל בן ובת עברים בארץ-ישראל בגיל מבוגר, בלי כל הבדל לאיזו מפלגה הם נמנים – או שאינם נמנים לשום מפלגה – ולאיזה מעמד הם משתייכים ומהו מצבם החברתי בכלל: למן נשיאי ישובנו ומוסדותינו ועד אחרון השמשים או המשרתים באיזה מוסד, אם אך נושאים הם את נפשם לתקומת עמנו בארצנו לחייו העצמיים בכוחותיו העצמיים.

ב) האירגון יעסוק בדרך כלל באותם הענינים אשר עיקריהם אינם נתונים לחילוקי דעות בין המפלגות השונות שבתנועה הציונית. ומן הענינים אשר לא בכל פרטיהם הנם מוסכמים לכל – יעסוק האירגון אך באותם הצדדים מהם אשר אין מחלוקת בהם.

ג) כל פעולה (פוליטית, כלכלית וישובית) שהיא מתפקידיה של ההסתדרות הציונית על כל מוסדותיה או של כנסת-ישראל ומוסדותיה כאן, אינה נכנסת לחוּג פעולתו של אירגון זה; אולם האירגון יכול להרשות לעצמו בקורת על דרכי הפעולה של המוסדות האלה או לתבוע מהם יותר ערוּת למילוי חובותיהם, אשר הוטלו עליהם מטעם הכנסיות שבחרו בהם.

ד) מהסעיף הנ"ל צריך להיות גם ברור, שאין האירגון בתור כזה לוקח כל חלק במלחמות לבחירות צירים בקונגרסים הציוניים או לכנסת ישראל, או לאיזה מוסד עירוני או כלכלי וכדומה לזה.

ה) ראש מפעלו של האירגון המוצע יהיה בעיצוב דעת הקהל של ישובנו העברי בארצנו, דעת-קהל הפורצת אך ורק מתוך הענין המשותף אשר ליהדות המקימה את עצמה לחייה העצמיים בארצנו, מעל לכל הנטיות המפלגתיות ומעל לכל הסטיות המעמדיות.

דבר המושכל הראשון: שתחיתנו כאן בארצנו הכרחית היא ואפשרית היא אך ורק על יסודות העבודה העברית והתוצרת העברית, הן משותף הוא בודאי לרוב הגדול ביותר של ישובנו העברי כאן. כל החטאים נגד זה נעשים בעיקר מתוך כך שאין כאן מי שראוי להוכיח באמת על זה; באשר כמעט כולנו תפושים, במידות שונות, לעבירות על העיקר היסודי הזה מבלי שנשים לב לכך כלל, בהיות כל הלבבות נתונים כיום אך לניקור העינים של הזולת ולא לראות הנגעים בביתם הם.. והנה כל אשר יתן ידו לאירגון המוצע הלזה, הריהו יחד עם זה מתחייב לשמירה קפדנית, ללא ויתור כלשהו, על יסוד תקומתנו זו: עבודה עברית ותוצרת עברית בכל הנוגע לעצמו ולביתו; ובמידת ההשפעה הגדולה ביותר על כל ידידיו, יודעיו ומכיריו. (ושוב: כל אשר חטאו בעבר לעיקר זה ואין בדעתם כלל לשוב, הרי לא יבואו לאירגון זה).

מלחמה תרבותית אך תקיפה ועזה, ללא כל ויתור, בנגע הסרסרות והספסרות לכל צורותיה; ובכסל הסנוביזם של המפקירים עצמם להתבוללות מכל הבחינות… אלה הפטריות המתרבות בשערינו, יען כי רב מאוד עיפוש-המריבות אצלנו ואין יד אחידה שתטאטאם במטאטא השמד. (ספסרים, סרסורים וסנובים בודאי לא יבואו לאירגון זה).

ו) החברות באירגון זה תהיה אישית, ואחריות אישית פרטית לכל חבר בתוכו, ובשום מקרה לא תוּכר בו חברוּת לבאי-כוח אגודות או מפלגות או חברות. באשר מצפון טהור ובלתי משוחד הנו אך ורק בסגולותיו של פרט האדם, החפשי מכל משמעת לזולתן; ומן הנמנעות הוא אצל “ביאת-כוח – לזולת”. ומה גם ביאת-כוח מפלגות ומעמדות.

כל תשלומי מסים לא ידרשו מן החברים לבל תנעל הדלת בפני דלים (את האמצעים הכספיים, במידה שידרשו לפעולות האירגון תשיגם הנהלת האירגון מתרומות מקריות שונות שתאסוף לפי ראות עיניה).

ז) דרכי הפעולה של האירגון בהגשמת מטרותיו תהיינה: 1) ראשית כל בדרך ההגשמה העצמית של כל חבר וחברה בתוכו, לפי כל תקנותיו ומשאלותיו אשר תתקבלנה בו. וכל דרישה ומשאלה אשר יפנה בה האירגון אל הציבור שלנו בכללו, יהיו ראשית כל חובה קדושה על כל חבר באירגון זה. 2) הפעלת כל ישובנו לפעולות רצוּיות בהתאם למטרותינו ולהימנעות מפעולות בלתי רצויות על-ידי לחץ עז, תקיף ומתמיד של דעת קהל כנה, בלתי-משוחדת על-ידי שום דבר ולא נושאת פנים לשום דבר… דעת קהל זו תבוא לידי ביטוי באספות מיוחדות ובעלונים; ובשעת ההכרח אף בכרוזים להחרמתם של הפושעים, אף עד כדי הוצאתם הגמורה מקרב ציבורנו.

ח) את ראשית נביטתו של האירגון הזה אפשר לראות באופן כזה: מספר ניכר (עשרות אחדות) של אישים ובעלי השפעה בישובנו, אשר ימצאו לנכון בכלל את יסודו של האירגון המוצע, יתכנסו במקום מתאים וזמן אשר ייוּעד לכך על-פי הסכמתם; יבררו למעשה את כיוון צעדיו הראשונים של האירגון ויטילו על מספר חברים מקרבם, שיכינו הצעת תקנון מפורט ויארגנו סניפים לאירגון זה בכל נקוּדות ישובנו; ידונו על דרכי הפעולה המשותפים בין המרכז לסניפים ובדומה לזה…

ט) וברור, שעוד לפני כן ישנו ענין לבירור וליבון כל השאלה הזאת – ולזה נגיע, נניח, ככה: ההצעה, המובאת בזה בפני כל בני ישובנו בארצנו, תבורר ותלובן מעכשיו במאמרים בעתונות היומית הקיימת בארצנו, או השבוּעונית (כי אין להסתפק לכך בבמה “נתיב” – המופיעה רק אחת לחודש). ורצוי שמעכשיו נקבע תקוּפה מסוימת – נניח שלושה חדשים – לבירור השאלה מכל צדדיה.

אחר התקופה הזאת יוּבא ב“נתיב” סיכום לכל הדיון בענין זה: ולפי המסקנות – יבואו הצעדים שאחרי זה…

*

ועתה, אם אחרי כל זה יקשו המקשים לאמר: איך זה יתואר בכל זאת קיוּמו של אירגון, אשר בו ישתתפו אנשים שהם יחד עם זה ממשיכים להיות חברים במפלגות שונות ומעמדות שונים? – אפשר להשיב להם, שראשית כל אפשר לסלק מכאן לגמרי את גורם “המעמד”, שהלא בהופיעו גם היום – אך ורק בשטח הצר והפרטי של התנגשות בין נותן עבודה למקבלה הוא מופיע; וגם כאן אין הופעתו הכרחית כלל. ובכל אופן, אין הבדלי המעמד משמשים אף אצלנו כיום, ואינם יכולים לשמש גורם מעכב מהשתייכות משותפת לאירגון בעל מגמות ציוניות טהורות; ובעלי “ההכרה המעמדית” והקיצונית משני הקצוות בימין ושמאל הן לא יכנסו ממילא לאירגון המוצע, משום שהכרתם המעמדית מעבירה אותם ממילא על דעת הציונות… ובעצם הלא כנגד רבים ממעשיהם של הקיצונים האלה צריכה להיות מכוונת פעולתו של האירגון המוצע. ובכן נשאר רק גורם המפלגתיות. אך האמנם המפלגות שלנו כיום “מעור אחד” הן? האם למשל במפא“י ישנה דעה אחת והשקפה אחת לכל החברים בה בכל הענינים ובכל השאלות?… הרי למשל, במפא”י נמצא גם חבר כמו א. ש. הסמל “הפועל-הצעיריות”, וגם… – לא אקרא בשם – הסמל ל“פועל ציוניות-בוּנדיסטית”… או כמה וכמה ניגוּדי השקפות על פני שטחים רבים: לאומיים, חברתיים, ישוביים וכלכליים עד לאין מספר כמעט שוררים בין חברי מפא“י, ובכל זאת כולם יחד הנם חברים במפא”י… או למשל החברים השונים במפלגות הציונים הכלליים: הישנו צורך למנות בזה את רוב הניגודים בין החברים בציונות הכללית לזרמיה? ובמזרחי? האם אין זרמים מתנגדים מתרוצצים בתוכו?

ואולי ישנן בתנועה הציונית גם מפלגות – משתי קצוותיה הקיצוניים לימין ולשמאל – אשר בתוכן “הכל חלק” ואין ניגודים בין חבריהן בפנים; אך אם “הכל חלק” במפלגות אלה הרי שאין עדיין חבריהן בעלי דעות עצמיות, ולא יבואו ממילא אל האירגון המוצע… יוצא איפוא שהניגודים הגלוּיים הקיימים כיום בין החברים בתוך מפלגותינו הקיימות, אף בשטחי הפעולה של אותן המפלגות, רבים הם וגדולים במאוד. ובכל זאת אין זה מונע אותם מהימנות יחד על מפלגתם; ומדוע יהיה זה מן הנמנע שחברים מכל המפלגות האלה יתאחדו לאירגון אחד, בתנאי מגודר מראש שאך על השטחים המוסכמים ביניהם הנם מתארגנים?…

ובעצם הן היה קיים אירגון כזה אצלנו עד השנים האחרונות. הן ההסתדרות הציונית עצמה היתה מאחדת אותנו, את כולנו, על השטחים המוסכמים בינינו, ואת השטחים הבלתי-מוסכמים השאירה למפלגות בעניניהם הפרטיים… ואך משקלקלו… כולנו קלקלנו!… ומשקלקלנו, נהפכה הציונות לנו לקרקע פורה שנאה ומשטמה עד לחורבן…

כי על כן נבוא-נא ונכריז מחדש על שטח לאחדות ופעולה משותפת, לתיקונה של הציונות ביסודה. שהלא אך זאת היא בעצם המטרה לפני האירגון המוצע; ואך בכיוון זה יש להתוות את דרכי פעולותיו כמוצע בסעיפים שנמנו למעלה.

והגיעה על כן השעה ש“הקטנים”, אשר לא מנהיגים המה למפלגות בציונות, יקומו ויקחו את הענינים לידיהם; ויבקשו וימצאו בחזרה את השטחים להסכמה ולאחדות בציונות ויפעלו עליהם. ואמנם, כפי שראינו למעלה, נמצאים שטחי-פעולה מוסכמים רבים למדי לפעולתם המשותפת של החברים מכל המפלגות; אלא שכיום שטופות, כאמור, מפלגותינו בריב ומשטמה במידה כזו שאין הן נפנות עוד לשטחי ההסכמה; ויבוא על כן האירגון המוצע ויקים מחדש את ההכרה במציאות השטחים המוסכמים והמאוחדים בציונות. – וראשית פעולתו של האירגון הזה תהיה להרים את קולו של מצפון היהדות, המקימה עצמה לחייה העצמיים בארצנו.


תרצ"ד (1933)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47430 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!