(קטעים)
– – – אמנם כיום, הרי כל מי שאינו רץ לאחוז בכנפות איזו חברה, אם פשיסטית ואם סוציאליסטית, אין לו כל משקל בחברה בכלל. ואך כל מי שירקוד עם “כל הנערים” או ההמונים ויחניף להם, זה הנו הנערץ כיום. אך למי שאינו חולה עדיין במחלת הפחד בפני הבדידות, מוטב אולי כי יהיה בודד לנפשו מאשר יהיה מוקף בהמון ריק, המון זה אשר לא רק בענינים כלליים אינו יודע בין ימינו לשמאלו, אלא אף בעניניו כך.
– – – ואולי אפשר שבמעשינו נביא לכך, כי לעתיד לבוא לא תרצה שום מילדת לעזור לביאתו לעולם של תינוק אשר אינו “בעל הכרה מעמדית” במידה כזו, שעוד מבטן אמו יופיע עם “פנקס-חבר” בצדו, וכאשר יהיה עדיין שוכב בחיתוליו ידע כבר לקלל אף את צדקת מעשיהם של מתנגדינו ולהלל אף את רשעתנו אנו; ומובן שכבר יהיה מלא התלהבות קדושה לכל אשר “שלנו” הנו וזוועה פשוט לאשר אינו “שלנו”; וכלל לא יהיה צורך לכוונו ל“ענינינו”, באשר כבר אז ידע בעצמו לפטפט בפה את אשר אין לו בלבו כלל. ואף בגדלו תהיינה בודאי ידיו ורגליו חזקות לבעיטה לא רק בכדור נפוח אלא אף בכל זולתנו.
– – – אמנם עד “לתקופת ההשכלה”, עוד ידע רוב עמנו לשמור על עצמיותו, ולא היה בעמנו שום שבט או חבר אשר ישוה למעשה התבוללותו בגוי פני רעיון אנושי כללי. ואך בדור “ההשכלה” דברו מבני עמנו על ההתבוללות לא רק כעל דרך פרטית בשבילם להתחמק מתוך הראיה של רודפיהם, אלא אף קמו מקרב בנינו כאלה שהטיפו לכך כלאידיאל כללי. ואף כיום הן רבים עדיין מבנינו אלה שיחשבו, כי בהוּסר מהם צביון עמם (הם מחליפים את המושג “עמם” במושג “עמים”, למרות שלעיניהם יזדקר הכזב שבדבר) יוסרו בכלל גבולות העמים, ו“גר זאב עם כבש”.
קשה אף לרדת לדעתם של המונים מבני עמנו, אשר לא רק שלא ישאפו להתבוללות בגויים זולתם, אלא אף פעילים הם בתקומתנו אנו ויחד עם זה ילגלגו ליהדות וקניניה הרוחניים, על אף חפשם לשוא להקנות לחברים קנינים רוחניים חדשים; ולא ירגישו או לא יחלו על שבדרך זו אך יטשו את קניני עמם העתיקים אשר אין להם סבלנות אליהם, והחדשים אשר יצרו ויִצרו יהיו מחוסרי טעם וריח.
– – – כי אכן סכנת ההתבוללות בסוציאליות גדולה לבנינו יותר מאשר לבני כל עם. יען שמלבד הקסם אשר תנועה זו כבר קסמה פעם לנערי ישראל, ותלבבם להתנער תיכף בגיל ורעדה מכל אשר קשר אותם פעם לעמם ולצרותיו (את ארצו אף לא ידעו), הרי תנועה זו הנה אף דתית כובשת ואנו הננו הכי נוחים להיכבש לה… גם יען אשר כבר היום יחונכו רבים מבנינו ללעוג ל“יקהת אמם” היהדות. ורבים הנם כבר אף בנינו אשר לא ידעו למשל כי הפסוק האנושי “ואהבת לרעך כמוך” כתוב בתורתנו אנו, והם ירימו על נס (כמובן שלא לקיומם הם) את הבלתי-אנושי שבפי הנצרות (ולא בלבה כמובן) “ואהבת לרעך יותר מעצמך”. ומובן שאינם יודעים עוד כמה וכמה מימרות מן התנ"ך שעם ישראל כלל בתוכו, עדיין לפנים, את מיטב הרעיונות והאידיאלים של האנושיות הטובה אף מימינו.
ואם לא מבני ישראל יקומו כיום חניכים לאותם הרעיונות, מי כיום יניח את האדנים להם ולדרך האמת והשלום בכללם? הן כיום אין אף לבנינו ענין בכאלה, אלא להפך ישתרשו במפלגתיות הנלוזה ויתיזו בוץ בפני כל זולתם (אכן התקוששו וקושו!). או אף אם השלום יחזק בתבל, מהו ערכו אם אינו מיוסד על האמת?
אכן בעודני נער רק עלצתי במאוד לקראת “ספר הברית” (“הקפיטל” של מרכס) של הסוציאליזם, בציפיתי למצוא בו הד מודרני ל“פדות החלכאים” ולחזון “אחרית הימים”. ומה נכזבתי במאוד ומה עמקו פצעי לבי, כאשר פלחוני חצי הרעל והמשטמה (בלבוש מפשט של חוקר) שפרצו לקראתי מתוך תורה זו וקראו למלחמה ודם… ובנדוף לאפי מן התורה הזאת ריח דם-אדם על מזבחות גזית, כמו ב“תורת הכהנים” שלנו, אשר נפשי סלדה בה אף בעודני נער חרד ותמים בבית אבי… למרות זה שבילדותי האמנתי גם אנוכי באמונת תום ילדות, ככל היהודים, כי אכן בקדושתו עולה הספר “תורת כהנים” שלנו על כל שאר ספרי קדשינו… ובכל זאת נקעה נפשי ממנו גם אז, עקב הדם הקרוש (ודם בהמה ועוף בלבד) המבצבץ מתוכו… ואך בספרי החזון שבתנ“ך היו כבר אז כל מעיני. ואם ל”תורת הכהנים" שלנו מתוך כתבי קדשנו אנו הרגשתי כה עוד אז בעודני ילד חרד למצוות אביו, איך אם כן יכולתי לשאת את “תורת הכהנים” שמצאתי בדת הסוציאליזם, בהיותי כבר בגיל של נער חושב מחשבות עצמיות, מתקומם בנפשי כנגד כל תורות כהנים ומעשיהם… ושואף אך לחזון?
ואכן מעודי ועד היום הזה הומיה נפשי ושוקקה לקראת חזון “אחרית הימים” אשר חזו נביאינו, אף כי אדע ש“אחרית” זו לא תבוא לנצח, יען כי, או אם כי אדע גם את זאת; כי “אחרית” כזו אינה כלל מן הנמנעות, ואולי חזוה נביאינו מנפשם; אלא אם הנה מן האפשרויות בתקופתנו, אתפלל עתה כי אם היא צריכה לבוא רק אחרי שנמחה כבר, כעם, באיזה אופן שהוא מעל פני האדמה… “ימוגר-נא כסאה לעד!” ולנצח נצחים… כי איני מן החנפים לפטפט על סוציאליות וקוסמופוליטיות שהנן ריקות בשביל עמי. ואף נדמה לי, כי אם לא זכה דור הנביאים התמימים לאחרית כזו, הרי בודאי לא תבוא זו בדורות הכזב והריקנות של ימינו וימי בנינו.
בימינו מהו אשר ילבב וימשוך את נערינו לסוציאליות? מעודם לא ידעו רובם אפילו מה מן המקסים-ומושך ישנו בתורת מרכס. וללאומם יתכחשו מכיון שהרבה זמן דבר הסוציאליזם ע"ד קוסמופוליטיות; ובעצמם לא יעמלו אפילו להבין מה זאת “קוסמופוליטיות” או “אנושיות” שאודותם ידברו, ואם בגויים ירבו גם כן לעשות תורה זו פלסתר במסירתם ללאומיהם, הרי בנינו יתהדקו בתורות הסוציאליות, קוסמופוליטיות ואנושיות ריקות ויעשו פלסתר את תורתם הלאומית… ואם לפני כמה עשרות שנים היה לסוציאליות למצער ברק ויפעה, הרי כיום נכזב גם זה. ומה בכן המלבב עדיין את בנינו אנו בה, קשה לדעת.
– – – עד אשר נבלע “הפועל הצעיר” בתוך “אחדות העבודה” ויצרו יחד את “מפא”י", היו בו אך יחידים שכינו עצמם גם בשם סוציאליסטים, ואף לאלה לא היה כל “יחס דתי” אל התנועה הזאת, ואת סמלינו הלאומיים הקדימו תמיד לסמליהם הסוציאליים, כי אלה החזיקו בסוציאליזם כבתנועה המחדשת לדורותינו את מושגינו הלאומיים עוד מתקופת נביאינו, אשר כל התנועות הסוציאליות, לא תגענה אף ברוחן, ועל אחת כמה וכמה במעשיהן, לרוח האמת והצדק של נביאי עמנו. כיום אולי נשארו עדיין אך יחידי סגולה ששמרו על רגשותיהם אלה; ומי יודע כמה זמן עוד תנשא הגחלת הזאת בלבם, ואם יצליחו להורישה לבניהם.
תרצ"ה (1935)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.