רקע
נתן אלתרמן
בין המשורר למדינאי: בן־גוריון ואלתרמן בשיר ובאיגרת

הקדמה    🔗

המהדורה הראשונה של הספר, שהופיעה ב־1971, לא נמכרה במכירה רגילה בשוק־הספרים וממילא לא הגיעה אלא לחוג קוראים מצומצם.

למהדורה שניה זו, הרואה אור במלאת מאה שנה להולדתו של דוד בן־גוריון, נתוסף, לבד משני צילומים, מאמרו של נתן אלתרמן “חשיבותה של רצינות”, שהסיפא שלו מתקיימת לנגד עינינו כיום, באומרה כי “פרק זה [של מאבק בן־גוריון לכינון ועדת־חקירה משפטית] עתיד להימנות עם הנכונים והאמיצים בסיפור־חייו ולהיזכר ברבות הימים כשיעור לדוגמה בהלכות מילוי חובה פנימית בלי חת ובלי רתיעה מפני כל וכל”. 1


 

בן־גוריון במצור2    🔗

הֵם קוֹרְאִים לִי אָדָם אִמְפּוּלְסִיבִי

וְתוֹקְפָן וַחֲסַר בַּלָּמִים

וְהוֹזֶה וְ… נַפְשִׁי אַל תַּקְשִׁיבִי…

הֵם נוֹתְנִים לִי שֵׁמוֹת אֲיֻמִּים.


עֵת אָקוּמָה לִנְאֹם, כֻּלָּם יַחַד

מִתְיַשְּׁבִים הֵם, דְּרוּכִים לְזִנּוּק.

וְאוֹרְבִים בִּדְמָמָה סְמוּרַת־פַּחַד

לְתָפְסֵנִי בְּאֵיזֶה פָּסוּק.


וּבְתָפְסָם (זֶה קוֹרֶה לֹא מִתְּמוֹל לִי…)

הֵם קוֹרְאִים “כַּמּוּבָן!”… וּבִשְׁעָט

יִקְפְּצוּ מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל לִי,

לְקָרְעֵנִי כְּדָג לְשַׁבָּת.


וְכָל יָד אֶת אַבְנָהּ מְיַדָּה בִּי.

וְאֵין אִישׁ לִימִינִי בַּמְּהוּמָה

וְגַם אַתְּ, מִפְלָגָה, מַבִּיטָה בִּי

מִן הַצַּד, בְּתוֹכַחַת אִלְּמָה.


וּבוֹקְעָה מֵחֻבֵּךְ אֲנָחָה רַק:

"פְּלִיטַת־פֶּה כְּבָר… הָרֹאשׁ מִסְתַּחְרֵר…

לָמָּה יֵשׁ פְּלִיטוֹת־פֶּה כָּאן לְךָ רַק?

לָמָּה אֵין פְּלִיטוֹת־פֶּה לְאַחֵר?"


כֵּן… רֵעַי בַּסּוֹכְנוּת סוּג אַחֵר הֵם.

פְּלִיטוֹת־פֶּה לָהֶם אֵין. בְּנֵי מַזָּל.

כְּמִינִיסְטְרִים לָמְדוּ לְסַבֵּר הֵם…

כְּמִנִיסְטְרִים מַמָּשׁ, וַחֲסָל!


כָּל אֶחָד בְּזָהָב דִּיפְּלוֹמָטִי

פֹּה אֶת כָּל אִמְרֵי פִּיהוּ יִשְׁקֹל.

רַק אֲנִי לְבַדִּי לֹא לָמַדְתִּי…

זֶה בּוֹעֵר בִּי! אֵינֶנִּי יָכוֹל!


אֲבָל דַּי… רְעָמִים אַל תַּרְעִימוּ…

יֶלֶד טוֹב אֶשְׁתַּדֵּלָה לִהְיוֹת.

לֹא אַרְגִּיז עוֹד אֶת אַבָּא וְאִמָּא,

לֹא אַבִּיעַ דֵּעוֹת פְּרָטִיּוֹת.


שׁוּם דֵּעוֹת פְּרָטִיּוֹת לֹא אַבִּיעַ,

אִם סַדְרַן הַבָּמָה לֹא יַרְשֶׁה…

זֶה יִסְעַר בִּי, יַכֶּה לְהַבְקִיעַ,

אַךְ לְמַעַן צִיּוֹן אֶחֱשֶׁה.


רַק לְאַט, לֹא לִצְעֹק, רַק תִּדְעַךְ נָא

הַמְטָרַת הַגָּפְרִית וְהָאֵשׁ,

וּפְלַגּוֹת יִשְׂרָאֵל אַל תִּרְתַּחְנָה,

וְדוֹד סִילְבֶר שֶׁלֹּא יִתְרַגֵּשׁ.


כִּי דַעְתִּי הַפְּרָטִית (כָּךְ שָׁמַעְתִּי)

מַזִּיקָה הִיא… אַךְ כָּל הַיָּרִיד

כְּבָר מַזִּיק מִבְּחִינָה דִיפְּלוֹמָטִית

לֹא פָּחוֹת מִדַּעְתִּי הַפְּרָטִית.


וּבְיִחוּד שֶׁהוּא שָׁב וּמַרְתִּיחַ

אֶת הַגּוּף בְּלִי הֶכְרַח יְסוֹדִי.

נִשְׁתַּדֵּל זֹאת לִמְנֹעַ, נַבְטִיחַ.

גַּם אֲנִי אֶשְׁתַּדֵל מִצִּדִּי…


כִּי אִם כָּךְ עֲצַבִּים נְמָרֵט פֹּה

לָאֶזְרָח הַמַּקְשִׁיב וּמַבִּיט,

הוּא יָכוֹל מִדַּעְתּוֹ עוֹד לָצֵאת פֹּה…

כַּמּוּבָן, מִדַּעְתוֹ הַפְּרָטִית.


1947


 

בחנות־הספרים    🔗

לסערת הניחושים והשמועות שקמה עם נסיעתו של ראש־הממשלה לביקור־של־נופש באנגליה ועם הכתבות שמסרו כי הוא מסייר בחנויות־הספרים של אוכספורד.


הָיוּ יָמִים, יָכוֹל הָיָה אָדָם

אֶל בֵּית־מִמְכַּר־סְפָרִים לָסוּר וְשָׁם

לִפְתֹּחַ אֶת אֲרִיסְטוֹ אוֹ אֶת פְּלָטוֹ

וְדַעַת־הַקָּהָל אַף הִלְלַתּוּ.


בְּהֶרַקְלִיטוֹס אִם דִּפְדֵּף הוּא טֶפַח

לֹא פָּנִיקָה נָפְלָה בָּעִיר… לְהֵפֶךְ!

וְאַף אִם הוּא עִיֵּן בְּפִּתָּגוֹרַס

שָׁקְטוּ הַכֹּל… תָּמִים הָיָה הַדּוֹר אָז.


כַּיּוֹם, לִקְרֹא נַסֵּה נָא דַף שֶׁל פְּרוֹזָה…

מִיָּד רוֹעֶשֶׁת כָּל הָעִיר. פְּסִיכוֹזָה.


יוֹדְעֵי־דָבָר מִנֶּגֶד קוֹרְצִים עָיִן:

בְּסֵפֶר הוּא קוֹרֵא? פְּתָאִים כָּאן אָיִן…


אֲמַתְלָאוֹת שֶׁל קַשׁ! עָפָר וָאֵפֶר!

נִרְאֶה נָא מַה מֵּאֲחוֹרֵי הַסֵּפֶר!


אוֹתָנוּ לֹא יַטְעֶה הוּא… אַל לִדְאֹג!

אֵין מַבִּיטִים סְתָם כָּךְ בְּקַטָּלוֹג!


הִנֵּה כִּי כֵן רוֹתֵחַ עַם־לֹא־שַׁטְיָא

שֶׁל מְגַלֵּי טְמִירִין בְּדִפְּלוֹמַטְיָה

וּכְמִתְנַדְּבִים אוֹ בַּעֲלֵי־גוּשְׁפַּנְקָה

בָּאֲגוּדָל עוֹבְרִים חַכְמֵי־לֶזַ’נְקָה.


כָּךְ הַמְּהוּמָה הוֹלֶכֶת וְגוֹבֶרֶת…

פָּשׁוּט אֵין מַנִּיחִים לִגְמֹר חוֹבֶרֶת.

וְיֵשׁ לִהְיוֹת גִּבּוֹר־אֲשֶׁר־לֹא־יֵלֶא,

כְּדֵי לִקְרֹא בְּמִין תְּנָאִים כָּאֵלֶּה…


וּמַחֲשָׁבָה אוּלַי כָּזֹאת בְּעֵרֶךְ,

אֲזַי חוֹשֵׁב הָאִישׁ קוֹרֵא־הַכֶּרֶךְ:


הַהֲמֻלָּה הַזֹּאת הַמַּפְרִיעָה

אוּלַי הִיא פְּרִי הַמֹּחַ הֶעָקֹם,

אֲבָל גָּרְמָה לֹא רַק הַסִּפְרִיָּה

כִּי גַם בְּחִירַת הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם.


1950


 

לעזרת הרופא    🔗

בקיץ של 1952 הוזעקו אנשי העתון על־ידי ד“ר יוניס, ראש מחלקת מחלות ילדים בביה”ח בילינסון, ליתן דעתם על הנעשה בשטח אשפוז הילדים במדינה וכך נגלו לעיני הציבור פני הדברים אשר שיוועו לתיקון ורק מעטים שיערו את חומרתם.


אֵין הָאָרֶץ הַזֹּאת חֲסֵרָה בְּעָיוֹת

כָּל בְּעָיָה מִטִּבְעָהּ בּוֹעֶרֶת.

אַךְ הַיּוֹם נַעֲלֶה נָא בָּזֶה אוֹת־בְּאוֹת

קֶטַע קָט שֶׁל הֲוָי. נְדַבֵּר בּוֹ גְלוּיוֹת.

אַל נִתֵּן שֶׁיֵּרֵד מִן הַפֶּרֶק.


פֹּה וָשָׁם, בָּעִתּוֹן הַמַּכֶּה נַחְשׁוֹלִים

יְדִיעָה זְעִירָה מִדֵּי־פַּעַם נִמְהֶלֶת –

עַל תִּינוֹק מְסֻיָּם (עַל־פִּי־רֹב בֶּן עוֹלִים)

הַמוּבָא אֶל אֶחָד מִבָּתֵי־הַחוֹלִים

מִבְּעוֹד־יוֹם אוֹ מִלַּיְלָה, מוּבָא עַד לַדֶּלֶת


וְלָרֹב בְּאוֹתָהּ יְדִיעָה נְדוֹשָׁה

מְסֻפָּר לַקּוֹרֵא עַל טִלְטוּל עַד אוֹר שַׁחַר,

עַל־אֹדוֹת אוֹדִיסֵיאָה קְטַנָּה וּגְדוּשָׁה,

עַל סֵרוּב וּדְחִיוֹת וּנְסִיעָה נוֹאָשָׁה

מִמּוֹסָד אֶל מוֹסָד וּמִשַּׁעַר אֶל שַׁעַר.


לֹא, אֵינִי מִתְכַּוֵּן לְהוֹקִיע בָּזֶה

קְשִׁיחוּתָם שֶׁל רוֹפְאִים, אֲבָל זֹאת נְשַׁנֵּן נָא:

אֵין אוֹתָהּ יְדִיעָה פְּרָט נִבְדָּל, הִיא נִכְסֵי־

צֹאן־בַּרְזֶל! הִיא פְּתִיחָה לְסִפּוּר־מַעֲשֶׂה

שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אִשְׁפּוּז־יְלָדִים בִּמְקוֹמֵנוּ.


זֶה מַצַּב הַדְּבָרִים הַסָּדִיר. זֹאת יוֹדְעִים

הָרוֹפְאִים בְּעַצְמָם. זֶה הַדְּחָק הַמְשַׁוֵּע.

מִבָּתֵי־חוֹלִים מֻחְזָרִים יְלָדִים

שֶׁזְּכוּתָם (לוּ הִשְׂכִּילוּ) לִתְבֹּעַ לְדִין

אֶת רוֹפְאֵי הַמְּדִינָה וּמַצְפּוּן תּוֹשָׁבֶיהָ!


אֶת רוֹפְאֵי יִשְׂרָאֵל וּשְׁבוּעַת־מִקְצוֹעָם,

אֶת הַכְּנֶסֶת וְאֶת הָאֶזְרָח הַבּוֹטֵחַ,

אֶת מִשְׂרַד־הַבְּרִיאוּת הַמַּחֲרִישׁ, אֶת הָעָם

אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ תַּרְבּוּת וְסִפְרוּת מִן הַסְּתָם,

אֲבָל אֵין לוֹ מִטָּה בִּשְׁבִיל יֶלֶד קוֹדֵחַ.


אֶת כָּל אֵלֶּה הָיוּ הֵם תּוֹבְעִים (אֶת מִי קֹדֶם?)

אֲבָל אֵין הֵם עוֹשִׂים זֹאת, שֶׁכֵּן תִּינוֹקוֹת הֵם.


וְלָכֵן לוּ יָקוּם הַצִּבּוּר עַל הַסַּף

וְיִדְרשׁ נָא הֶסְבֵּר לַתְּנָאִים וְלַנֹּהַל –

וְיֵדַע (עַד יַחְקֹר מִי חוֹטֵא וּמִי חַף):

אֵין אֶצְלֵנוּ כַּיּוֹם הֲגַנָּה עַל הַטַּף

הַבָּאִים מֵחֶשְׁכַת הַבַּדּוֹן וְהָאֹהֶל.


עַל הַטַּף הַשּׁוֹכְבִים בְּפִיּוֹת פְּעוּרִים

וּבָהֶם בְּנֵי שָׁלשׁ הַנִּרְאִים כִּבְנֵי חֹדֶשׁ,

עַל בָּאֵי הַמַּרְבָד־וְכַנְפֵי־הַנְּשָׁרִים,

הַנּוֹבְלִים עַל הָעֵץ וְנוֹשְׁרִים־וְנוֹשְׁרִים…

זוֹ סְטָטִיסְטִיקָה. אֵין עַל סְטָטִיסְטִיקָה עֹנֶשׁ.


אִין מִטּוֹת בְּבָתֵּי־הַחוֹלִים, אֵין מִכְסַת־

אֲחָיוֹת מַסְפִּיקָה וְשׁוֹמֵם הַמִּקְצוֹעַ

וְאוֹמְרִים הָרוֹפְאִים הַנְּתוּנִים בַּסַּד:

"אֶת חֻקּוֹת הַמּוּסָר הָרְפוּאִי בְּמוֹ־יָד

מְפִירִים אָנוּ חֵרֶף הַשֵּׁם וְהַתֹּאַר".


וְכוֹרְעִים הָרוֹפְאִים תַּחַת כֹּבֶד הָעֹל,

אִתָּם לִגְזָרִים הָאָחוֹת נִקְרַעַת – –

כֵּן! עִנְיַן הָאִשְׁפּוּז, כַּיָּדוּעַ לַכֹּל,

רַב פָּנִים הוּא אָמְנָם: הוּא תּוֹבֵעַ בְּקוֹל

גַּם טִפּוּל בַּמְּקוֹמוֹת

וּרְפוּאָה מוֹנַעַת.


אַךְ רֵאשִׁית יֵש לָקוּם וּלְפָתְרוֹ (בְּמֻקְדָּם!)

מִצִּדּוֹ הַדָּחוּף, הָעוֹמֵד עַל הַדָּם.


לְפָתְרוֹ וִיהִי מָה. לַהֲפֹךְ הַתְּנָאִים

עַל רֹאשָׁם! בְּלִי שְׁהִיּוֹת לַמְּלָאכָה לָגֶשֶׁת.

גַּם לִשְׁאֹל אֵיךְ וְלָמָּה, בְּשֵׁם אֱלֹהִים,

עוֹד מוֹצִיא הַצָּבָא לְשִׁגְרַת־מִלּוּאִים

אֲחָיוֹת וְרוֹפְאִים מֵחֲזִית כֹּה נוֹאֶשֶׁת!


וּמְדַלֵּל וּמַתִּישׁ אֶת חֵילָם הַנִּדָּח –

הַאֻמְנָם הָרוּטִינָה עִוֶּרֶת כָּל־כָּךְ?


כָּךְ וְכָךְ יֵשׁ לִשְׁאֹל וְכָהֵנָּה וְעוֹד

אֶת הָעָם, אֶת מִשְׂרַד־הַבְּרִיאוּת, אֶת הַכְּנֶסֶת.

תֵּעָרֵךְ נָא תָּכְנִית שֶׁל חֵרוּם, יֻתַּן אוֹת

לִפְעֻלָּה. אַל נֹאמַר שֶׁכָּזֹאת וְכָזֹאת

תֹּאכַל חֶרֶב בְּשַׁעֲרֵי חֶסֶד!


בְּגִנְזֵי תּוֹלָדוֹת שֶׁל הָעָם מְלַהֵט

זִיו מָסֹרֶת־רוֹפְאִים יְהוּדִית מְהֻלֶּלֶת.

אַל נִתְּנֶנָּה אֲנַחְנוּ לָבַז וְלַחֵטְא,

נַעֲמֹד לִימִינָהּ, נַעַזְרֶנָּה לָשֵׂאת

אֶל מִטַּת הַחוֹלִים אֶת הַיֶּלֶד.


1952


 

ירושלים כ“ו באב תשי”ב, 17.8.52    🔗

ידידי אלתרמן,

אני קורא ותיק של ה“טור השביעי”, ותמיד נהנה ונשכר מקריאתו, אם כי לפעמים איני מסכים עם המגמות והמסקנות הפוליטיות של כמה משיריך האחרונים, כי אין מקשין על משורר.

הפעם קראתי שירך ביום ו' האחרון 3 בצער רב. ילד מת – אין אולי דבר מצער ומכאיב יותר ממנו, והרבה שלוחים למלאך־המוות, וחכמת הרפואה לא הצליחה עדיין להתגבר על השטן, ובהרבה מקרים (כגון במחלה הארורה של שיתוק־ילדים) אינה יודעת אפילו מקור־המחלה. גם המדינה אין בכוחה לעשות כל מה שדרוש לעשות. וקל איפוא להסעיר הלבבות של ההורים. רק לפני שבועות אחדים עברה עלי כוס זו: נכדי חלה בשיתוק־ילדים ומצבו היה נואש. רק בדרך נס ניצל ושב לאיתנו.

אבל מספר הרופאים והאחריות וצרכי הצבא “בשיגרת מלואים” הן בעיות מעשיות, ויש לדעת העובדות בטרם באים לקבול ברבים, אפילו בצורת שיר נחמד לקריאה; קרוב אני קצת למלאכה זו (לא של הרפואה, אלא של הרופאים, המחסור ברופאים בישובים בודדים ובצבא ובמעברות) ואני מצטער להגיד שהטחת האשמותיך הכבדות בלי ידיעת העובדות, אם כי אין לי צל של ספק, שכתבת מה שכתבת בכוונה טהורה וכנה, אבל זו בלבד לא מספיקה כשהדבר נוגע לרגשות הורים ולצער גידול בנים. יש לדעת העובדות והמקורות שמהם קיבלת הדברים. איני חושד בהם שבכוונה הטעוך, אלא אף הם אינם יודעים, וחבל מאוד שעשית (לפי מיטב ידיעתי) עוול רב לאנשים אחראים במשרד־הבריאות, החרדים על שלום ילדינו לא פחות ממי שהוא אחר, אם כי עשית זאת בלא כל זדון.

תסלח לי על התערבותי בעניני ספרות. איני מבקר ואיני מרשה לעצמי לבקר סופרים. אולם שיריך, יש בהם לעתים קרובות (וזוהי מעלתם) קצת יותר מ“ספרות” בלבד; ואתה דנת בעניני נפשות – ומשום כך הרשיתי לעצמי להעירך מה שהעירותי בכל יראת־הכבוד שאתה ראוי לה.


בהוקרה,

ד. בן־גוריון


 

לכבוד ראש ממשלת ישראל ד. בן גוריון    🔗

מר בן־גוריון היקר והנערץ,

רגש־תודה מילאני בקראי את מכתבך. זה הקשב וזו התגובה הערה וזו היכולת להבקיע בטרדותיו של יום, כדי לבוא במגע של מכתב־אישי עם השואל והמקשה – כל אלה אינם שכיחים ביותר לא אצלנו ולא בעולם, ויסולח נא לי על יותר משמינית שבשמינית של גאווה שאני מתגאה במקרים כאלה עליך ועל מדינתנו שמחיצות־נוהל וגדרים אחרים נופלים בה לפתע מפני חשיבותו של ענין לעצמו.

אכן, שמח אני וגאה על מכתבך, אך אנא הרשני נא להוסיף ולהיאחז בו כבאפשרות שניתנה לי לשוב להביא לפניך במישרין נושא שעליו כתבתי בעתון ושעליו נפנית להעיר לי. עושה אני זאת לא רק כדי לצדק עצמי ולהראות כי לא בחופזי כתבתי מה שכתבתי. עיקר כוונתי להניח לפניך תמציתו של ענין כדרך שנתגלה ונסתבר לי. חשיבותו, שאינה מוטלת בספק, אולי תכפר על טרדה זו שאני שב ומטרידך עליו.

אמסור עיקריהם של דברים ולא אלאה אותך בפרטים. כיצד הגיעתני השמועה על תנאי־המצוקה המקשים בשטח אישפוז הילדים? לפני שלושה־ארבעה שבועות בא אצלי רופא־ילדים רב־זכויות בארץ, מנהל מחלקת־הילדים של אחד מבתי־החולים המרכזיים שלנו, וסח לי שהחליט בנפשו כי עת לעורר ולהזעיק את הגורמים־הקובעים ואת הציבור על התנאים שבהם שרויה חזית זו של ריפוי תינוקות. לאחר שביקרתי אצלו בביתו ולאחר ששמעתי מפיו תיאור ראשון של הנעשה ונתחוורו לי מקצת עובדות ומקצת מיספרי־סטאטיסטיקה מחכימים ומרעידים, הבאתי את הדברים לפני אחדים מחברי מערכת “דבר” 4. אכן, דחיפותה וכוח־אזעקתה של השאלה מצאו אוזן קשבת והוחלט לבדוק פרשה זו ולבררה. כמה חברי מערכת, בתוכם דן פינס 5, דוד זכאי 6 ואני, יצאו לעמוד על הדברים מקרוב. ביקרנו במחלקות־הילדים של בית־החולים ביילינסון, בית החולים ע“ש אסף הרופא בצריפין ובית־החולים העירוני “הדסה” בתל־אביב. שוחחנו עם מנהלי מחלקות־הילדים ועם רופאים ואחיות מן השורה ולאחר הביקורים הללו הוזמנו עוד כמה רופאים ל”דבר" לשיחת סיכום ולתוספת אינפורמאציה.

מכל העדויות הנ“ל נצטרפה לעינינו תמונה שלא נתנה בשום פנים לעבור עליה לסדר־היום. נצטרפה תמונה של מחסור משווע במיטות ובידים עובדות, של צפיפות ועומס, של הורים מיוגעים ומפוחדים הנידחים בלך־ושוב, של ילדים ותינוקות המטולטלים משער בית־חולים אל משנהו, באם העלתה הבדיקה שבחדר־הקבלה של ביה”ח כי עוד כוח בהם להיטלטל ועוד לא הקיץ הקץ. רופא־תורן באחת ממחלקות־הילדים שבהן ביקרנו (רופא שעלה, אגב, מאנגליה והקדיש עצמו לעבודת־קודש זו בארץ) אמר לי כי אין ספק בלבו, ש“רופאים צעירים, העובדים בחדרי־הקבלה, סופם ליהרס מבחינה מוסרית ומקצועית, מאחר שהם נאלצים לדחות יום־יום ילדים שבכל מצב אחר היו האֵתיקה המקצועית וחוקי הרפואה מחייבים לקבלם לטיפול”. אכן, חריפותה של השאלה מובלטת עוד יותר אם שׂמים אל לב כי רמת השכלתם ותנאי שיכונם ואורח־חייהם של הורי הילדים הללו צריכים, לכאורה, לכפות על שירותי־הבריאות שלנו לקבל את התינוקות הללו לטיפול אף במקרים קלים מן המקובל, מאחר שהילד החולה, המוחזר בתנאים אלו למקומו, מוחזר, בעצם, למקום־הסכנה. גם ההדרכה וסמי־המרפא הניתנים להורים לשם “ריפוי בבית”, אינם מפיגים מן האחריות הנשארת מעיקה ורובצת על מצפונו של הרופא.

אך לא רק מקרי הדחיה והטלטול מעידים על חומרת המצב. גם אותם תינוקות שזכו ונתקבלו לאישפוז, שזכו והם מופקדים בידיהם היגעות והאמונות של הרופאים והאחיות שומרי משמרת הקודש, מעידים שרופא־חולי־עמו־ישראל מלאכתו חורגת כיום מכל מסגרת של ימים כתיקונם. אחוז ניכר של הילדים הוא מסוג מקרי “התזונה הלקויה”, מנידחי תפוצות־המזרח שהועלו לישראל כל עוד נפשם בם, ואילולא שופרו של משיח לא היו רואים אולי כיום אורות של עולם. ב“מקרים” אלה מסתערת המחלה על גוף, שכל אחיזתו בחיים היא כחוט־השערה. הרזון והתשישות אין לשערם, ואחד הרופאים שהוליכנו אומר כי “כזאת רואים רק בהודו”. אמנם החולים הללו מתקבלים לטיפול וכשאתה רואה אותם מוטלים פעורי־פה ועצומי־עיניים וצנצנת הנוזלים, התלויה מעליהם והגדולה כמעט מגופם כולו, מזינה אותם בצינור דרך הווריד, מתאווה אתה כמעט להלך על בהונות כדי לא להפריע את העבודה הזהירה והמפרכת הנעשית כאן לקיום נחלת־החיים המלחשת בקרבם, אך עם זאת אין אתה יכול שלא להרהר כי עַם שיש לו אחוז כזה של חולים צריך לעשות בשטח ריפוי ילדים ואישפוזם למעלה ואף הרבה למעלה מן הנורמה המקובלת, ואילו אצלנו עוד המעשה רחוק מלמלא את הצורך והפרוץ עוד מרובה על העומד.

מה הדרך לתיקון? אמנם לא כל הרופאים ששוחחנו עמהם שמו את הדגש במקום אחד. היו שהטעימו בעיקר את חשיבות חיזוקה של העבודה הפרופילאקטית והחינוך להיגיינה בישובי העולים והיו שעמדו על ההכרח להגדיל ראשית־כל את מספר המיטות כתביעתה של שעת־החירום. בדבר אחד היו כולם תמימי־דעים: רמת התרבות והמצב הגופני הירוד של חלק גדול מן האוכלוסיה, הרחוק מהלכות שמירת בריאות, מחייב היחלצות לשידוד־מערכות בשטח אישפוז ילדים. ועוד נקודה אחת שהוטעמה בכל לשון ובה נתקלנו בכל שיחה, היא הנקודה שעליה עמדת במכתבך – ענין גיוס האחיות והרופאים לעתודות. גיוסים אלה מוציאים אנשים (אף בחודשי קיץ אלה 7 שהם חודשי עומס שלמעלה מן הרגיל) מחזית שאינה מספקת אף בכוחות העומדים לרשותה. הכול יודעים שאף בזמן המלחמה עצמה היו משאירים אנשים בעורף במקומות ששירותם נמצא חיוני. מדוע אין נוהגים כך לענין מילואים לגבי תחום זה המשווע לעזרה? אנא, אל תראה בדברים אלה שמץ התעלמות מערכו היסודי והמכריע של צה“ל ושל מילואיו. את מכתבך קיבלתי בשובי מסיור בשטח התמרון, בו זכיתי שוב לראות משהו מן העמל השורשי והמתמיד שהצבא משקיע בבנינם ושמירתם של העם והמדינה. יודע אני גם זאת שצה”ל, נוסף על ההלכה והתרגול המפרכים של מלאכת המגן, נושא גם במשימות שכמותן לא ידע צבא בעולם והוא עמוד־התיכון גם בתחום הנחלת ערכי תרבות וערכי השכלה ואזרחות עברית לעם המתנער מעפר. אך דווקא משום כך, האין הצבא צריך “לוותר” פה ושם ולעבור על חוקי־נוהל שלו עצמו ולהירתע מלפגוע, בשטח שצוין כאן, פגיעה שהפסדה במקומה גדול משכרה במקום אחר?

אתה כותב כי הטחתי אשמותי הכבדות בלי ידיעת העובדות, אך עובדות אלו ששמענו וראינו, אני וחברי מן המערכת, ודברים אלה שעמדנו עליהם, האומנם צריכים היינו לפסוח עליהם ולא להיות להם לפה? האומנם היינו מעידים בכך על מידה גדולה יותר של אחריות ומילוי־חובה כלפיהם, באשר בקומנו להעלותם לבירור ולעיון? משער אני שיש לה למדינה ולעומדים בראשה בעיות גדולות ומעיקות למכביר ואף ענין האישפוז עצמו, לא רק במחלקות־הילדים, הוא דוחק ותובע תיקונו, אך דומני שתחום זה של ריפוי תינוקות מחובתנו לתקנו בכל ההקדם. יש דברים ושאלות אשר יחד עם נימתם הציבורית משתרגים ומשתלבים בהם גם שורשים ועיקרים שביסוד חיי נפשו של אדם וברבדיו העמוקים ביותר, אלה שעליהם עומדת בסופו של חשבון גם החברה. אחד ממניעים ורבדים אלה הלא הוא יצר אב ואם, הלא היא אותה דחיפה ראשונית ויצרית לבוא לעזרתם של הורים וילד. חברה שיְצרים כמו אלה מתרפים בה, חובה להעירם ולעוררם, שכן בלעדיהם היא מאבדת מכוח־הדחף הראשוני של חיים ומקניניהם היקרים ביותר. יודע אני, ואף מכתבך מעיד, שלא אתה הוא שצריך להעמידו על כך ולא אתה עשוי להסיח את הדעת מכמו אלה, אך ייתכן שהענין לא הוצג לפניך בצורה המלאה והראויה ואותו עוול שנעשה לדבריך “לאנשים אחראים במשרד־הבריאות” על־ידי הדברים שנכתבו בעתון, אולי אף הוא יהיה כדאי, בסופו של דבר, אם יקומו ראשי המדינה לתקן את העוול הנעשה יום־יום על ספי בתי־החולים והוא מעוות שיכול לתקון וצריך לתקון.

סלח לי שבאתי ברוב דברים. מכתבך פתח לפני, כאמור, את הדרך להביא את השאלה ישר לפניך ולא קמה בי רוח להחמיץ שעת־כושר זו שבאה לידי. בטוח אני כי אם תשוב ותבדוק את הענין ואם תיווכח לדעת כי אמנם אין הוא כשורה, תדע להעלות לו ארוכה.


ברגשי־כבוד עמוקים,

נתן אלתרמן

19.8.52


 

בן־גוריון בטרם צעד    🔗

עם השמועה על כוונתו להתפטר מן הממשלה ולצאת לנגב


אוּלַי רָאוּי מִנֶּגֶד לַעֲמֹד בְּעוֹד הַפֶּרֶק

נִכְתָּב וּבְעוֹד הָאִישׁ גּוֹחֵן אֶל עֹל לַהֲרִימוֹ.

וְשֶׁמָּא מִן הַדִּין הוּא לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ

בֵּין הָעוֹמֵס־עַל־שֶׁכֶם

לְבֵינוֹ עַצְמוֹ!


אוּלַי רָאוּ לִדֹּם לְנֹכַח הַמִּשְׁפָּט

אֲשֶׁר בֵּינוֹ לְבֵין דְּרָכִים־לְעֵת־חֶשְׁבּוֹן

וְשֶׁמָּא מִן הַדִּין לִפְרֹץ אֶל תְּחוּם הַפְּרָט

בְּכֹחַ־גְּזֵרַת־עָם

וּבְקוֹל הָמוֹן!


דָּבָר אֶחָד בָּרוּר: עָצְמָה יֵשׁ לֹא־מוּדַעַת

בַּמַעֲשֶׂה שׁוֹבֵר־הַחִשּׁוּקִים־וְהַסְּיָגִים

וְשׁוּב מֵאֲחוֹרָיו מַשְׁאִיר הוּא בִּמְחִי־צַעַד

מִדּוֹת וַאֲנָשִׁים,

שִׁגְרוֹת וּמֻשָּׂגִים.


רַבִּים מִבֵּין חוֹרְפָיו, שֶׁהִתְנַבְּאוּ בְּלִי רֶתַע

לְכָל אֶפְשָׁרֻיּוֹת וְכָל צֵרוּף וּבֶן־צֵרוּף

וְזֹאת לֹא פִּלְּלוּ יִשָּׁאֲרוּ לְפֶתַע

כְּמוֹ פְּעוּרֵי־פֶּה בְּאֶמְצַע הַחֵרוּף.


וְעַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב תַּחְגֹּר רוּחָם אֶת אֲזֵנָהּ

יָחוּג־יִנּוֹעַ דִּבּוּרָם

כִּבְאֵין מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה…


רַבִּים מִבֵּין דּוֹגְלָיו, אֲשֶׁר צִלּוֹ עֲדַיִן

מוֹצִיא אוֹתָם יְדֵי־חוֹבוֹת בְּהִדָּרְשָׁם,

לְפֶתַע יֵחָשׂפוּ מוּל עֵת כִּלְמוּל חַמָּה שֶׁל צָהֳרַיִם

שֶׁאֵין לְגוֹלְלָהּ עַל רֹאשׁ אַחֵר

מְעַל רֹאשָׁם!


וּפְנֵי הַזְּמַן, לְלֹא מָסָךְ וּוִילוֹנִים,

לֹא אֶל אַחֵר

כִּי אֲלֵיהֶם

יִצְפּוּ בַּחַלּוֹנִים!


פְּשׁוּטֵי אָדָם רַבִּים, דַּלִּים אוֹ עוֹשֵׂי־חַיִל,

לוּ רַק שָׁעָה, כִּבְעַד מִפְלַשׁ עָנָן,

יִרְאוּ דְבָרִים־כְּמוֹ, בִּנְפֹל לְפֶתַע חַיִץ

בֵּין הַמִּלִּים הַמְּדִינִיּוֹת

לְבֵין פְּשׁוּטָן וְעִצְבוֹנָן.


יִרְאוּ אוֹתַן בִּנְפֹל לְהֶרֶף־עַיִן הַמְּחִצָּה

אֲשֶׁר לַסַּפְקָנוּת, לַחַשְׁדָנוּת, לָעֲקִיצָה.


וְכָךְ סָבִיב סָבִיב. בְּכָל שָׁלָב וָשֶׁטַח.

דְּבַר מָה לְפֶתַע יִתְנוֹדֵד, כְּמוֹ הוּפַר שְׁוִי־מִשְׁקָלוֹ,

וּכְמוֹ בְּאוֹר פְּתִיעָה, בְּאוֹר חֵרוּם וָמֶתַח,

בְּאוֹר שֶׁל הַתְרָאָה,

יוּאַר הַנּוֹף כֻּלּוֹ.


אָמְנָם נָכוֹן, זֹאת אֵין עוֹשִׂים בִּידֵי שָׁלִיחַ…

אָמְנָם נָכוֹן, כִּי יֵשׁ הוֹפֵךְ עַצְמוֹ לְסַדָּן

וּלְמוֹ פַּטִּישׁ גַּם יַחַד! אַךְ בְּקוֹל מֵטִיחַ

הַזְּמַן שׁוֹאֵל אִם יֵשׁ

צִדּוּק וָשֵׂבֶר לַמַּתָּן!


אִם יֵשׁ צִדּוּק לַמְּחִיר, לַנֵּטֶל וְלַדֶּרֶךְ!

כִּי חוּץ לְדִין הַפְּרָט, שֶׁאֵין עָלָיו עוֹרֵר,

זוֹ הַשְּׁאֵלָה: הַאִם יָעִיר מוֹפֵת־הַפֶּרֶךְ

אֶת הַכֹּחוֹת אֲשֶׁר צָרִיךְ הוּא לְעוֹרֵר?


הָאִישׁ עַצְמוֹ לֹא הוּא חַיָּב תְּשׁוּבָה עַל אֵלֶּה –

יֵשׁ גְּבוּל־חֶשְׁבּוֹן־אַחֵר, יֵשׁ גְּבוּל־מִדְבָּר וּגְבוּל־דְּמָמוֹת

שֶׁקְּנֵה־מִדָּה אַחֵר בּוֹ וְאָדָם בּוֹ הֵלֶךְ

הַקָּם אֶל מוּל סוֹדוֹ וּנְתִיבָתוֹ עַל אֲדָמוֹת.


אֲבָל הָעָם יִשְׁאַל – וְאִם גַּם אִישׁ לֹא יַעַן –

אִם זֶהוּ הַמַּשָּׂא וְזֶה הַמַּעֲשֶׂה

אֲשֶׁר גָּזַר הַזְּמַן לְהַעֲמִיס הַפַּעַם

עַל גְּדוֹל הַכַּתָּפִים אֲשֶׁר לַדּוֹר הַזֶּה.


1953


 

אזרח מדינת ישראל – דוד בן־גוריון    🔗

אָמְרָה יִשְׂרָאֵל: אָן הָלַכְתָּ בְּעוֹד מִתְגַּבֵּר שְׁאוֹנָהּ

שֶׁל מְלָאכָה הַמֻזְמֶנֶת לְאִישׁ רַק אַחַת לְעֵת קוּם מַמְלָכוֹת?

וַיֹּאמֶר: פּוֹנֶה וְהוֹלֵךְ אֲנִי אֶל יַרְכְּתֵי הַסַּדְנָה

אֲשֶׁר שָׁמָּה גוּפֵי מַחְצַבְתָּן וְעַרְשָׂן שֶׁל כָּל מְלָאכוֹת.


אָמְרָה יִשְׂרָאֵל: הֲתַנִּיחַ אֶת כְּלֵי הַבִּנְיָן וְחֻקָּם

וְתֵרֵד מִפִּגּוּם עָלָיו קַמְתָּ עִם רָאשֵׁי עֲדַת־עָם בּוֹנָה?

וַיֹּאמֶר: הִנַּחְתִּי כֵלִים וָאֵרֵד מִן הַפִּגּוּם הָרָם

לִהְיוֹת לְךָ אֲנִי עַצְמִי לְשִׂיד וָחֹמֶר וּלְבֵנָה.


אָמְרָה יִשְׂרָאֵל: אוֹ עָיַפְתָּ מִטֹּרַח וּמַשָּׂא בְּעִצּוּמוֹ

וּבְדִידוּת תְּשַׁחֵר וְאֵלֶיהָ תָּנוּס מִנִּי יוֹם מִתְאַבֵּךְ וְגוֹעֵשׁ?

וַיֹּאמֶר: אָדָם כִּי יִיעָף – סִימָנוֹ שֶׁהוּא נָס מֵעַצְמוֹ,

אַךְ הָאִישׁ הַהוֹלֵךְ אֶל עַצְמוֹ לֹא מְנוּחָה וּבְדִידוּת יְבַקֵּשׁ.


אָמרָה יִשְׂרָאֵל: יִפָּקֵד כֹּחֲךָ בֵּין עוֹמְדֵי־בַשְּׁעָרִים

וְעַל מַה תְּחַסְּרֶנּוּ מִמֶּנִּי בְּעוֹד צַר סוֹלְלָה עָלַי שׁוֹפֵךְ?

וַיֹּאמֶר: כֹּחֵךְ הוּא שֶׁל כָּל אִישׁ בְּתוֹכֵךְ, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וּנְעָרִים,

וְהָאֹפֶן הַטּוֹב לְהַרְבּוֹת לָךְ עָצְמָה הוּא לִהְיוֹת מַאֲכָל לְשָׁרְשֵׁךְ.


אָמְרָה יִשְׂרָאֵל: בְּעוֹדֶנִּי נִבְרֵאת עַל סִפָּם שֶׁל יָמִים בָּאִים

מָאַסְתָּ הֱיוֹת בֵּין רָאשֵׁי אוּמָנִים הַמְעַצְּבִים אֶת צַלְמִי הַמְיֹעָד?

וַיֹּאמֶר: צַלְמֵךְ הוּא צַלְמוֹ שֶׁל כָּל אִישׁ בְתוֹכֵךְ, הַבֵּינוֹנִים וְהַטּוֹבִים וְהָרָעִים,

וּבִהְיוֹת הָאָדָם מְעַצֵּב דְּמוּת־עַצְמוֹ הוּא יוֹצֵר אֶת דְּמוּתֵךְ בְּמוֹ יָד.


אָמְרָה יִשְׂרָאֵל: הֲשָׁאַלְתָּ אֶת פִּי וְנָטַלְתָּ מִמֶּנִּי עֵצָה עִם רְשׁוּת

בְּצֵאתְךָ הַטּוֹת שֶׁכֶם לָעֹל הַלָּזֶה וּפְרֹץ סְיָגִים וְעִגּוּלָם?

וַיֹּאמֶר: שָׁאַלְתִּי לֹא פִּיךְ וּכְתָבֵךְ לֹא רָאִיתִי חָרוּת,

אַךְ שָׁמַעְתִּי מִצְוַת לְבָבִי אֲשֶׁר אַתְּ בְּתוֹכוֹ עַד עוֹלָם.


אָמְרָה יִשְׂרָאֵל: מָה הָעֶצֶב הַקָּם בִּי מוּזָר וְחָמִים

וּמַדּוּעַ כְּאִלּוּ דִמְעָה אֶת עֵינִי עִם שְׁעַת־הַפְּרִידָה מְעִיבָה?

וַיֹּאמֶר: כֹּחָן שֶׁל רֵעוּת־וּרְגִילוּת… שֶׁעוֹדֵךְ צְעִירָה לְיָמִים…

מִי יִתֵּן וְתָמִיד לְדוֹרְשֵׁי טוֹבָתֵךְ תָּשִׁיבִי רַק טוֹבָה תַּחַת טוֹבָה.


אָמְרָה יִשְׂרָאֵל: הֵן יָדַעְתָּ – שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

בַּקֵֵּשׁ כָּל תּוֹדָה וּמַשְׂאֵת וְנָתַתִּי. דַּבֵּר, אַל תַּחֲרִישׁ.

וַיֹּאמֶר: אַחַת מִשְׁאַלְתִּי – כִּ תֵּדְעִי אֹשֶר רַב וְשִׁפְעַת מַעֲשִׂים לַבָּאוֹת,

עַד אֲשֶׁר בִּרְאוֹתֵךְ אֶת פָּנַי מֵרָחוֹק וְאָמַרְתְּ בִּתְמִיהָה: מִי הָאִישׁ?


1953


 

לדוד בן־גוריון    🔗

כְּמוֹ אַחַת מֵאַבְנֵי־נֶגֶף מִקְרִיּוֹת, כְּמַכְשֵׁלַת־פִּתְאֹם קַלָּה

אֲשֶׁר אֵינָה מִן הָעִנְיָן, נִקְרָה לוֹ בִּנְתִיבוֹ הַגָּח

הַתַּאֲרִיךְ הַזֶּה שֶׁלַּשִּׁבְעִים. הוּא חִישׁ עוֹבְרוֹ בְּלִי סְטוֹת מִן הַמְּסִלָּה.

תַּם וְנִשְׁלַם. אֵין לְהַרְבּוֹת דְּבָרִים. עָבַרְנוּ מִכְשׁוֹלִים קָשִׁים מִזֶּה. לֹא כָּךְ?


הַיּוֹם גָּדוֹל. הַיּוֹם גָּדוֹל וָרָב. הַיּוֹם בּוֹרֵא מִתֹּהוּ וּמֵחֹשֶׁךְ וּמֵאֵשׁ עָרִים וָנִיר

וְאֶרֶץ וְלָשׁוֹן וָשִׁיר בְּיַד חוֹרְשִׁים וְחָרָשִׁים.

וְהֵם רוֹאִים בְּתוֹךְ תּוֹכָם שֶׁל הַיָּמִים אֶת זֶה הָאִישׁ, אֶת זֶה מַצְבֵּר־הַכֹּחַ הַכַּבִּיר

מַצְבֵּר־הַכֹּחַ שֶׁאֵין עַז מִמֶּנּוּ בְּדִבְרֵי יְמֵי הָעָם הַחֲדָשִׁים.


הוּא כְּבָר עַכְשָׁו כְּחֵלֶק בַּל יֻפְרַד מִן הַתְּקוּפָה הַגּוֹרָלִית, מִקִּנְאָתָהּ וְהֶגְיוֹנָהּ,

כְּחֵלֶק בַּל יֻתֶּק מִשָּׁרָשֶׁיהָ וְנוֹפָהּ, לְמִן הַיּוֹם שֶׁבּוֹ זָכָה לָדַעַת וְלִרְאוֹת

יוֹתֶר מִכָּל אִישׁ יְהוּדִי בַּדּוֹר הַזֶּה, אֶת פֵּשֶׁר גְּזֵרָתָם הָעֶלְיוֹנָה,

אֶת טַעַם תְּשׁוּקָתָם וְצִמְאוֹנָם וְתַכְלִיתָם הַנֶּחְרָצָה שֶׁל הַקּוֹרוֹת.


אָכֵן יָדַעְנוּ: בְּאָמְרֵנוּ זֹאת הֲלֹא אוֹמְרִים אֲנַחְנוּ בְּכִפְלֵי־לָשׁוֹן

אִמְרָה שֶׁהִיא נַחֲלַת הַכֹּל, שֶׁכְּבָר קְבָעוּהָ וּכְתָבוּהָ אֲפִלּוּ יְרִיבָיו שֶׁמִּתָּמִיד.

אֶפְשָׁר וְאֵין כְּדַאי לוֹמַר בְּשִׁיר דְּבָרִים שֶׁכְּבָר נִשְׁמָעִים כְּמוֹ מֻשְׂכָּל־רִאשׁוֹן,

וּבְכָל־זֹאת אֵין סָפֵק כִּי גַם אַחֲרֵי בְּלוֹתֵנוּ עוֹד מִישְׁהוּ יָשִׁיר זֹאת בְּעִבְרִית.


רַבִּים בֵּין מְבָרְכָיו הִדְגִּישׁוּ גַם עַכְשָׁו, בְּכָל הַתֹּקֶף, כִּי נִמְנוֹת בּוֹ גַם שְׁגִיאוֹת, שְׁגִיאוֹת, שְׁגִיאוֹת

לֵאמֹר: חֶשְׁבּוֹן לְמוּל חֶשְׁבּוֹן. חֲבָל שֶׁלֹּא הוֹסִיפוּ עוֹד, דֶּרֶךְ אֲגַב,

לְמַעַן שְׁלֵמוּתָהּ שֶׁל דַּיְקָנוּת, כִּי שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ שְׁגִיאוֹתֵיהֶם הַשַּׂגִּיאוֹת

הָהּ, מַדְבִּירוֹת הָיוּ אֶת שְׁגִּיאוֹתָיו כֻּלָּן… לוּלֵא צִדְקוֹ חוֹרֵץ־הַדִּין אֲשֶׁר הֻטַּל עַל כָּף.


רָאִינוּ – וּוַדַּאי נוֹסִיפָה וְנִרְאֶה – כֵּיצַד מֻתְקָף הוּא מִכָּל צַד… וְלִפְעָמִים לֹא, אֵין זֶה שְׂחוֹק

רָאִינוּ גַם נִרְאֶה אֶת הֲשִׁיבוֹ חוֹרְפָיו דָּבָר, וּמַחַץ פֻּלְמוֹסוֹ גַם הוּא מַחֲזֶה שֶׁלֹּא מִן הַשְׁכִיחִים.

אֲבָל בְּתוֹךְ כָּל אֵלֶּה אַתָּה חָשׁ כֵּיצַד נָתוּן לוֹ אֱמוּנָהּ הָעַז וְהֶעָמֹק

שֶׁל הָאֻמָּה, אֵמוּן שֶׁל נְכוֹנוּת לַכֹּל, אֵמוּן אֲשֶׁר שָׁוְיוֹ לְעֵת־מָצוֹר חוֹמַת נְחֹשֶׁת וּברִיחִים.


נִרְאֶנּוּ נָא כַּיּוֹם בִמְלֹא כֹּחוֹ. בְּקֹר הַפִּכָּחוֹן וּבְלַהַט הַקִּנְאָה אֲשֶׁר חָבְרוּ יַחְדָּו,

בְּכֹחַ־הַזִּנּוּק וּבְכֹחַ־הָרִסּוּן, אֲשֶׁר בְּכָל אֶחָד מִבֵּין שְׁנֵיהֶם אוּלַי גוֹרָל נֶחְתָּךְ.

וְכֹה יֻגַּד: אֵין עֹל כָּבֵד מִנִּי עֻלּוֹ, אַךְ אֵין כְּתֵיפַיִם חֲזָקוֹת מִנִּי כְּתֵפָיו

לָשֵׂאת בָּעֹמֶס הָאֶחָד וְאֵין־שֵׁנִי שֶׁל זוֹ הָאַחֲרָיוּת הַחֲשֵׁכָה שֶׁאֵין לָהּ אָח.


יְהִי עִמּוֹ הָאֵל בְּכָל דְּרָכָיו. יְהִי עִמּוֹ הָאֵל בִּשְׁעַת עָמְדוֹ אֶל מוּל אוֹרָם הַמָּאֳדָם

שֶׁל נֵר חַיֵּי אֻמָּה וְנֵר נִשְׁמַת אָדָם לְעֵת הַהַחְלָטוֹת שְׁמַּשְׁמָעָן חָשׂוּף אֵין־מְכַסֶּה…

כֵּן: רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה וְשַׂר הַבִּטָּחוֹן8. עַד מָה רִשְׁמִי הַצְּלִיל… אַךְ הֶהָיָה בָּהּ בִּשְׂפָתֵנוּ תֹּאַר


אֲשֶׁר שָׁרְשׁוֹ נוֹגֵעַ בְּשָׁרְשֵׁי גוּפֵי חַיִּים יוֹתֵר מִתֹּאֵר זֶה בַּזְּמַן הַזֶּה?


אִישׁ יְהוּדִי. אִישׁ יְהוּדִי קְשֵׁה עֹרֶף. תּוֹלְדוֹת הָעָם לֹא יַעַקְפוּ אוֹתוֹ עָקוֹף.

הוּא כְּבָר הִטְבִּיעַ בָּן חוֹתָם בַּל־יִמָּחֶה. וְעוֹד רַבָּה דַרְכּוֹ אַךְ כְּבָר בָּרוּר הוּא סִכּוּמָהּ.

הִנֵּה כַּיּוֹם כּבָר מִצְטָרְפִים פִּרְקֵי חַיָּיו, מִיּוֹם רִדְתּוֹ מֵאֳנִּיָה אֶל חוֹף,

לְפָרְשָׁה שֶׁאֵין הֲרַת גּוֹרָל יוֹתֵר מִמֶּנָּה בְּסִפְרָהּ שֶׁל הַתְּקוּמָה.


אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל כָּךְ. אֶפְשָׁר גַּם לֹא לִכְתֹּב. אֶפְשָׁר לְהִמָּנַע וְאֵין זֶה חֵטְא.

וּבְכָל־זֹאת תַּרְתִּי קְצָת בְּמוּסָפֵי־סִפְרוּת (הַמֻּקְדָּשִׁים אָמְנָם רַק לְיוֹצְרֵי תַּרְבּוּת שֶׁבַּזִּירָה

לִמְצֹא לוּ מַאֲמָר אֶחָד קָטֹן מֵאֵת אֶחָד מִצְּעִירֵי תּוֹפְשֵׂי הָעֵט,

לוּ לְפָחוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁכּוֹתְבִים עַל תּוֹפָעָה שֶׁל מַה־בְּכָך אֲשֶׁר בְּכָל־זֹאת יֵשׁ בָּהּ קְצָת מִטֶּבַע הַיְצִירָה…


לוּ מֶאֲמָר אֶחָד קָטֹן וַחֲגִיגִי. לֹא, לֹא חָלִילָה דְבַר פִּיוּט.

תָּפַסְתָּ מְרֻבֶּה. זֹאת אֵין לִדְרֹשׁ מֵאֵת הַחֲרֵדִים לְחֵרוּתוֹ שֶׁל שִׁיר…

לֹא כָּל שֶׁכֵּן מֵאֵת הַמִּתְקַדְּמִים – פְּלִיטֵי־נִכְוֵי־וְנִשְׂרְפֵי פֻּלְחַן הָאִישִׁיּוּת…

בֵּין כָּל סוֹפְרֵי זְמַנּוֹ עָרַב לִבּוֹ רַק גּוּרִי. הוּא כְּתָמִיד. חֲבָל רַק שֶׁהָיָה הוּא כֹּה זָהִיר…


אַךְ עֵת לַכֹּל. וּכְבָר הֻגַּד לְעֵיל כִּי בַּשִׁירָה אֲשֶׁר תּוֹסִיף לְהִכָּתֵב עִבְרִית

עוֹד יִפָּקֵד גַּם הַנּוֹשֵׂא הַזֶּה, בְּהִמָּנוֹת פְּרָקֶיהָ הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַתְּקוּפָה.

עוֹד שִׁיר עִבְרִי פָּקוֹד יִפְקֹד בְּבוֹא הַזְמַן – בְּיוֹם רָחוֹק אֲשֶׁר יִטְהַר מֵרֵיחַ הַגָּפְרִית –

אֶת רַב־חוֹבְלָהּ שֶׁל הַסְּפִינָה, שֶׁבָּהּ נָסְעוּ אֵי־אָז גַּם הַשִּׁירָה, גַּם הַסִּפְרוּת כֻּלָּהּ בְּיוֹם סוּפָה.


לוּ יִשְׁמְרֵהוּ אֵל, וִיהִי עִמּוֹ בַּעֲמָלוֹ וּמַשָּׂאוֹ וַחֲלוֹמוֹ,

יְהִי עִם בִּנָתוֹ וְעִם כֹּחוֹ בַּמַּעֲרָכָה,

יְהִי עִם מְרוֹרָיו וְנַפְתּוּלָיו, יְהִי עִמּוֹ

עִם רֵעָיו וִירִיבָיו עוֹשֵׂי עִמָּדוֹ יַחַד בַּמְּלָאכָה.


יְהִי עִמּוֹ הָאֵל בְּנַפְתּוּלָיו לְהַרְבּוֹת־כֹּחַ וּלְהֵאָחֵז בְּכָל סִכּוּי־שָׁלוֹם כָּל עוֹד נִיצוֹץ לֹא תַּם.

יְהִי עִמּוֹ הָאֵל בְּשִׂמְחָתוֹ הַנִּפְעָמָה – כְּשִׂמְחַת יֶלֶד לִפְעָמִים – עַל צַהַ"ל וְכֵלָיו,

עַל צַהַ"ל וְכֵלָיו וְעָצְמָתוֹ שֶׁלּוּלֵא הִיא – כָּבִים גַּם נֵר נִשְׁמַת אָדָם, גַּם נֵר חַיֵּי הָעָם,

יְהִי עִמּוֹ הָאֵל וְתֶאֱמַץ רוּחוֹ וְהַבְּרָכָה תִּשְׁרֶה נָא עַל רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.


[…]9 עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל. הַיּוֹם גָּדוֹל וָרָב. הַיּוֹם בּוֹרֵא מִתֹּהוּ וּמֵחֹשֶׁךְ וּמֵאֵשׁ עָרִים וָנִיר

אֶרֶץ וְלָשׁוֹן וָשִׁיר בְּיַד חוֹרְשִׁים וְחַיָּלִים וְחָרָשִׁים.

טוֹב לִרְאוֹת בְּתוֹךְ תּוֹכָם שֶׁל הַיָּמִים אֶת זֶה הָאִישׁ, אֶת זֶה מַצְבֵּר־הַכֹּחַ הַכַּבִּיר,

לוּ יִסְלַח נָא הוּא עַל קְצָת דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּלִי הֱיוֹתָם קְרוּאִים וְנִדְרָשִׁים.


[…]10


 

אחד הלילות    🔗

ב־15 באוקטובר 1956, כשבועיים לפני מערכת סיני, מסר ראש־הממשלה דוד בן־גוריון, הודעה מדינית בכנסת. לאחר תיאור מצב־הענינים, אשר הוליך לעיסקת־הנשק הצ’כית־מצרית, ציין ראש־הממשלה, כי “נוכח האיום המצרי המחריף ראינו חובה לעצמנו לעשות מאמצים נואשים לחזק ציודו של צבא־הגנה לישראל כדי להרתיע את האויב ממלחמה…” והוסיף: “לא אעמוד על פרשת מאמצינו להבטיח לצבא־הגנה לישראל מינימום הציוד ההכרחי, כי פרשה זו לא נסתיימה עדיין, ועוד מועד לחזון. עברו עלינו הרבה חדשים של ציפיה וחרדה – וגם היו לנו ימים של חוויות־גיל עמוקות. ואולי מן הראוי שאמסור לכם אחת החוויות כפי שהנציח אותה משורר אדיר־ביטוי, החותם בשם נתן א. בקוראי דברי המשורר כאן, אני יודעי שאני מקפח העתון אשר לו נועד השיר הזה, אולם נדמה לי כי דברים אלה צריכים להישאר ב’דברי הכנסת' כנכס המדינה וצבא־הגנה לישראל. וכה אמר: ‘עוד יסופר וגו’” עד סוף השיר.

כדין נדפס אחר־כך השיר ב“דברי הכנסת”, בדו"ח מן הישיבה המאה־ששים־ותשע של הכנסת השלישית.

באסופה שלפנינו ניתן השיר כניסוחו האחרון, 196. – המלבה"ד.


עוֹד יְסֻפַּר לְפֶלֶא אֵיךְ נִצְּבוּ תּוֹלְדוֹת הָעָם בֵּין יָם אֵילַת וְיָם־תִּיכוֹן

עַל כִּבְרַת־אֶרֶץ רִאשׁוֹנָה וְאַחֲרוֹנָה כְּמוֹ עַל צוּק יִשְׂרְאֵלִי בְּיָם עֲרָב.

וּקְהַל אוֹיְבִים אֲשֶׁר אַךְ תְּמוֹל הֻכָּה וְשָׁב לִמְאוּרָתוֹ עֲלֵי גָחוֹן

שׁוֹפֵעַ מֵחָדָשׁ כְּלֵי־אֵשׁ בַּל יְדָעָם, נָכוֹן לִזְנֹק בְּכָל מַשְׂטֵמוֹתָיו וּמְכוֹנוֹתָיו.


עוֹד יְסֻפַּר לְפֶלֶא אֵיךְ הִמְשִׁיךְ הָעָם פְּרוֹטְרוֹט חַיָּיו שֶׁבַּשָּׂדוֹת וּבַשְּׁוָקִים,

חַיִּים שֶׁל שְׁלַל מַרְאוֹת וּשְׁלַל קוֹלוֹת, בְּעוֹד מִתּוֹךְ תּוֹכוֹ, מִקֶּרֶב כָּל שָׁאוֹן וָהֵד,

מִתּוֹךְ עִמְקֵי הֲוָיָתוֹ, מִבַּעַד לַשִּׂיחוֹת וְלַזְּמִירוֹת וְלַמְּרִיבוֹת וְלַשְּׂחוֹקִים,

עוֹלָה שַׁוְעָה אַחַת: כֵּלִים! כֵּלִים! כְּלֵי־קְרָב וּכְלֵי־מָגֵן! וְחִישׁ וּבְעוֹד־מוֹעֵד!


בְּבוֹא הַיּוֹם, בְּקוּם שָׁלוֹם עַל אֶרֶץ, בִּשְׁקֹט מִזְרָח, אֵי־מִי יִשְׁאַל בְּקוֹל:

מָתַי נֶחְתַּךְ דִּין הַיְּהוּדִים שֵׁנִית – אַחַר מִשְׁפַּט תַּשָּׁ"ח – לִפְרֹץ חַיִּים אֶת הָעִגּוּל?

וְזֶה יָשִׁיב בְּכֹה. וְזֶה בְּכֹה. וַאֲחָדִים לְפֶתַע יִזְכְּרוּ חוֹף יָם נָגֹל

וְרַחַשׁ מַיִם וּדְמֻיּוֹת צְלָלִים וּפְלַג־יָרֵחַ שֶׁל רֵאשִׁית אֱלוּל.


זֶה לַיְלָה שֶׁכַּיּוֹם אֵין תֹּאַר לוֹ וָשֵׁם.

אַךְ בְּבוֹא עֵת – יָקוּם גָּלוּי. נָקוּב בְּתַאֲרִיךְ. וְהוּא אוּלַי הַסַּף

אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לוֹ – הַמֶּרְחָבִים וְהַשָּׁלוֹם. לֵיל חֹל פָּשׁוּט אֲשֶׁר עוֹדוֹ אִלֵּם,

אַךְ כָּל אֲשֶׁר רָאָהוּ יִרְאֵהוּ, כֹּה יֹאמַר: רָאִיתִי לֵיל בּוֹ הֻכְרְעָה הַכַּף.


זֶה לַיְלָה שֶׁהָיָה, וּבוֹ – בַּרְזֶל, הַרְבֶּה בַּרְזֶל, בַּרְזֶל חָדָשׁ.

נוֹשֵׂא קָנִים מָאֳרָכִים, רוֹעֵם עַל שַׁרְשְׁרוֹת פְּלָדִים,

מַגִּיעַ מֵרָחוֹק, עוֹלֶה עַל חוֹף וּבְעוֹד כֻּלּוֹ דִמְיוֹן כְּבָר הוּא כֻּלּוֹ מַמָּשׁ,

וְעִם נְגִינָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה בָּאֲדָמָה הוּא נֶהֱפָךְ לְכֹחַ יְהוּדִי.


וְכָל אֶחָד מִן הַכֵּלִים, כָּל כְּלִי־חָרָשׁ וּכְלִי־חָרָשׁ,

בְּהִבָּלְעוֹ בָּאַפְלוּלִית, מַשְׁחִיל שִׁנּוּי בַּנּוֹף כְּחוּט־שָׁנִי:

עוֹד כִּבְרַת־אֶרֶץ יְהוּדִית, אֲשֶׁר הָיְתָה כִּבְשַׂת הָרָשׁ,

הוֹפֶכֶת אֶת צַלְמָהּ לִהְיוֹת כְּפִירוֹ וּלְבִיאָתוֹ שֶׁל הֶעָנִי.


זֶה לַיְלָה שֶׁמֵּעִיד, כִּי לֹא יָנוּם שׁוֹמֵר וְלֹא יִישַׁן

וְחַיָּלִים נוֹשְׂאֵי־סַבָּל, חֲשׂוּפֵי־גוּף עַד מֹתֶן, בְּלִי חָשָׂךְ,

נוֹשְׂאִים, נוֹשְׂאִים אֶת הַיְשׁוּעָה עַל גַּבּוֹתָם, כּוֹרְעִים לָעֹל, וְהַמְּכוֹנוֹת בְּרַעֲשָׁן

עוֹבְרוֹת עוֹבְרוֹת, וּגְזַר יָמֵינוּ לְחַיִּים וּלְעָצְמָה נֶחְתָּךְ.


זֶה לַיְלָה שֶׁהָיָה, וּמֵעַתָּה – אֵין הוּא דִמְיוֹן כּוֹזֵב.

וְהוּא רָאוּי שֶׁיִּזָּכֵר מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַזְּמַן הַזֶּה.

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לו־… שֶׁדַּוְקָא חֶסְרוֹנָיו גְּלוּיִים לְעֵין אוֹהֵב וּלְעֵין אוֹיֵב

וְדַוְקָא הַיָּפוֹת וְהָעַזּוֹת בִּמְלָאכוֹתָיו סְמוּיוֹת עַד עֵת. כִּי חֹשֶׁךְ מְכַסֶּה.


כִּי חֹשֶׁךְ מְכַסֶּה, אַךְ נְמוֹגָה בַּחֹשֶׁךְ אֵימָתוֹ שֶׁל הַהֶפְרֵשׁ

אֲשֶׁר בֵּינֵינוּ לְבֵין כֹּחַ הָאָבְדָן… בַּרְזֵל שׁוֹטֵף וּבָא וְיוֹם קוֹלֵט מִלֵּיל עָצְמַת חַיִּים וְעָצְמַת אֵשׁ.


זֶה לַיְלָה שֶׁהָיוּ בּוֹ אַפְלוּלִית חוֹלוֹת וְרַחַשׁ יָם

וַחֲרִיקוֹת בַּרְזֶל וְשִׂיחַ־סוֹד וְרוּחַ־מַיִם מְלוּחָה

וּכְמִין תְּחוּשַׁת מִפְנֶה מֻפְלָא וּכְמִין תְּהִיָּה: אִלּוּ יָדַע הָעָם

מָה הַתּוֹרָה אֲשֶׁר חַיָּב הוּא נֶצַח לַמְּעַטִּים אֲשֶׁר הָגוּ אֶת הַמְּלָאכָה.


1956


 

שני זכרונות ואגרת    🔗

“זכורני לפני חמישים שנה הייתי פועל ביקב בראשון־לציון. עבדתי יחף כשאני לבוש שק ודורך ענבים ביקב”

מדברי ד. בן־גוריון בחג השבעים־וחמש של ראשל"צ.


“זכורני ויכוח שהיה לי בימי הזהב שלי בהיידלברג”

מדברי ד"ר נ. גולדמן בכינוס העיוני בירושלים.


א    🔗

שְׁנֵי זִכְרוֹנוֹת־אֲגַב.

שְׁנֵי סוּגִים שֶׁל יְמֵי זָהָב.


שְׁנֵי נוֹפִים רְחוֹקִים. שְׁנֵי צְלִילִים

מִשְּׁתֵּי אוֹפֶּרוֹת. פֶּרֶק וָפֶרֶק.

שְׁנֵי הֵדֵי זִכְרוֹנוֹת מַקְבִּילִים

וּזְמַנָּם הוּא אֶחָד בְּעֵרֶךְ…


לֹא הֵבֵאתִי אֶת שְׁתֵּי הַפִּסְקוֹת שֶׁלְּעֵיל

הָאַחַת לְמוֹפֵת וְאַחַת לְתוֹכַחַת.

הֵבֵאתִין אַךְ וְרַק (וְיִסְלַח לִי אֵל)

כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹדְנָה יַחַד.


שֶׁהֲרֵי בְּעָמְדָן בִּסְמִיכוֹת־וּשְׁכֵנוּת

הֵן חוֹשְׂפוֹת, לְמַהוּת־וָמֶזֶג,

אֶת שֹׁרֶשׁ הַוִּכּוּחַ עַל הַצִיּוֹנוּת

וְיֵשׁ בִּסְמִיכוּתָן תּוֹעֶלֶת וְלֹא נֶזֶק.


ב    🔗

וּבְעוֹד הֵן נִשְׁקָפוֹת מִימֵי הָיָה־הָיֹה

אֶל תּוֹךְ יְמֵי הֹווֶה, הַצִּיּוֹנוּת יוֹשֶׁבֶת

בַּלָּאט אֶל הַשֻּׁלְחָן, טוֹבֶלֶת עֵט בִּדְיוֹ,

וְאוֹת לְאוֹת מִכְתָּב קָטָן כּוֹתֶבֶת.


וְכָךְ כּוֹתְבָה הִיא (זֹאת נִמְסֹר בְּשִׁיר שֶׁל יוֹם):

לִנְשִׂיא הַהִסְתַּדְּרוּת הַצִיּוֹנִית שָׁלוֹם.


מִזֶּה שָׁנִים מִסְפָּר (סְלַח אִם נִימָה קַלָּה

שֶׁל סְלֶנְג יִשְׂרְאֵלִי בְּאַנְחָתִי נִכֶּרֶת)

הָהּ, מִתְלַבֵּשׁ עַל שְׁנֵינוּ רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה

וּמִתְלַבֵּשׁ קָשׁוֹת… אֵינוֹ מַרְפֶּה כְּזֶרֶת.


וְטוֹב שֶׁקָּם אַתָּה לַהֲשִׁיבוֹ דָּבָר

וּזְרוֹעַ הֶגְיוֹנְךָ אֶת קִטְרוּגָיו מַפְרֶכֶת,

אַךְ אוֹי לִי אִם אֹמַר וְאוֹי אִם לֹא אֹמַר –

יֵשׁ וּדְבָרָיו אוּלַי קְרוֹבִים לִי מִדְָּבָרֶיךָ.


בְּעוֹד חֲרִיפוּתְךָ וְלַהַט מְאֹדְךָ

מְגוֹנְנִים עָלַי בְּעֹז סַמְכוּת־וּוֶתֶק,

הֲלֹא נַפְשִׁי יוֹדַעַת: בְּשָׁמְעִי אוֹתְךָ

הוֹלֵךְ־וּמִתְבָּרֵר לִי שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק…


הוֹלֵךְ־וּמִתְבָּרֵר לִי כִּי מֵאָז וְעַד־

הַיּוֹם אֲנִי אִתְּךָ בְּהַיְדְלְבֶּרְג עֲדַיִן,

וְאִלּוּ הוּא – כְּאָז־עִם הַדּוֹרְכִים בַּגַּת

רוֹמֵס אוֹתִי כְּדֵי לַעֲשׂוֹתֵנִי יַיִן…


בְּאָמְרְךָ כִּי יֵשׁ לָתֵת לַצִּיּוֹנִים

שֶׁבַּגּוֹלָה תְּחוּשַׁת סִפּוּק מְלֵאָה, לְמַעַן

יַרְגִּישׁוּ אֶת עַצְמָם כְּשֻׁתָּפֵים־בּוֹנִים

וְלֹא “עוֹזְרִים”… אוֹמֵר אַתָּה דְּבָרִים שֶׁל טַעַם.


נָכוֹן כִּי סִפּוּקָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הוֹמִיָּה,

כְּשֻׁתָּפָה לְבִנְיָנָהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הוּא

מָגֵן מִפְּנֵי נִתּוּק וּתְרִיס בִּפְנֵי טְמִיעָה –

וּבְכָל־זֹאת, כֵּן, בְּכָל־זֹאת וְעַל־אַף כָּל אֵלֶּה…


בְּכָל־זֹאת מַרְגִּישָׁה אֲנִי כִּי כָּל פָּסוּק

הַסָּח שֶׁתַּפְקִידִי הוּא (כַּאֲשֶׁר קָבַעְתָּ)

לָתֵת לָהּ לַגּוֹלָה אֶת רֶגֶשׁ הַסִּפּוּק,

הוֹפֵךְ אֶת מַהוּתִי מַמָּשׁ רֹאשָׁהּ לְמַטָּה.


הוֹפֵךְ אֶת מַהוּתִי עַל פִּיהָ… מְשַׁנֶּה

אֶת תּוֹךְ תּוֹכִי… וּבְדֶרֶךְ־הִגָּיוֹן נִצַּחַת

מַדְלִיק בִּי זִיק אַבְּסוּרְד אֲשֶׁר לֹא יְכֻנֶּה

בְּשֵׁם. נוֹטֵל מִמֶּנִּי מַשְׁמָעוּת וָשַׁחַר.


לֹא, אֵין זֶה (כְּדִבְרֵי רַבִּים) וִכּוּחַ סְרָק –

“בּוֹנִים” אוֹ רַק “עוֹזְרִים”. לֹא, לֹא, עַל אַף הַקֹּשִׁי

כְּדַאי לְהַבְלִיטוֹ, אֶת הַהֶבְדֵּל הַדַּק

בֵּין הַתּוֹרֵם וּבֵין חוֹצֵב מִכְרוֹת הַנְּחֹשֶׁת.


כְּדַאי לְהַבְלִיטוֹ אֶת זֶה הֶבְדֵּל־הַיְסוֹד

הַקָּט, הַמִּיקְרוֹסְקוֹפִּי (וְעוֹשֶׂה הִיסְטוֹרְיָה)

בֵּין טַעַם הַתְּקוּמָה שֶׁבַּמְּדִינָה הַזֹּאת

וְטַעַם הַתְּרוּמָה בְּוַלְדוֹרְף־אַסְטוֹרְיָה.


שֶׁכֵּן מֵרֹב הֶדְגֵּשׁ שֶׁעִם הֲקָמָתָהּ

שֶׁל הַמְּדִינָה קִבּלוּ חַיֵּי גוֹלָה מְלֹא־תֹּכֶן

וְנִזְדַּקְּפָה מַמָּשׁ רוּחָם וְקוֹמָתָם,

מֵרֹב הֶדְגֵּשׁ תּוֹהֶה הַלֵּב וּקְצָת נָבוֹךְ הוּא…


שֶׁכָּךְ, כִּבְלִי מֵשִׂים, נִמְלֵאת כָּל מִשְׁאָלָה:

בְּנֵי הַגּוֹלָה הֵם עֵזֶר לַמְּדִינָה בְּפֹעַל

וְהַמְּדִינָה – הִיא הִיא! – נוֹתֶנֶת לַגּוֹלָה

בִּסּוּס שֶׁלֹא הָיָה לַגָּלֻיּוֹת כָּמוֹהוּ.


וּכְשֶׁתְּחוּשָׁה כָּזֹאת הוֹלְכָה וּמַשְׁרִישָׁה

(אֶחֱזֹר נָא וְאֹמַר) הֲרֵי קוֹנָם עָלֵינוּ

אִם אֵין הַצִּיּוֹנוּת עוֹמֶדֶת עַל רֹאשָׁהּ

וְאִם לֹא הִפּוּכָהּ נִשְׁקָף בִּשְׁמָהּ אֵלֵינוּ.


לָכֵן עֵת יְרִיבְךָ הָאַנְטִיצִיּוֹנִי

יוֹרֶה בִּי מֵיטַב חִצֵּי שְׂפַת שֵׁם־וָעֵבֶר,

אֹמַר לְךָ אֱמֶת, נִדְמֶה לִי כִּי עֵינִי

נִדְלֶקֶת בְּנִצְנוּץ שֶׁל אֱמוּנָה וָשֵׂבֶר…


וְשׁוּב אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל רַגְלַי… חָזוֹר

חוֹזֶרֶת קוֹמָתִי אַט־אַט וּמִתְיַשֶּׁרֶת,

עַד שֶׁהוֹפֵךְ אוֹתִי שֵׁנִית הַסַּנֵּגוֹר…

וּבְכָךְ, אִישִׁי נָשִׂיא, אֶחְתֹּם אֶת הָאִגֶּרֶת.


1957


 

לא “פגישה היסטורית”    🔗

א    🔗

מסע ההבקעה הגדול של ראש ממשלת ישראל 11 שבא לכאורה כהברקה והפתעה, מסתבר עכשיו ככורח טבעי ומובן מאליו. כוח ההחלטה ומידת המסירות והמרץ והתבונה שבו אינם שנויים במחלוקת. אך תוך כדי פעולה זו עשה ראש־הממשלה צעד המטלטל ומעביר את תגובותיהם ומחשבותיהם של רבים אל תחום המואר בסימני־שאלה של אש ואין אדם מישראל פטור מלהשיב על סימני־שאלה אלה. בטחונו העמוק של ראש־הממשלה בנכונותו של אותו צעד, לא גרע, כנראה, מכובד משמעותה של ההחלטה גם לגביו. הכתבים מוסרים כי בצאתו מאצל הקאנצלר הגרמני היו פניו אפורות מרוב מאמץ ומתח. אבל החלטתו ומעשהו היו ברורים וחותכים. ההתנגדות להחלטה הזאת ולמעשה הזה צריכה אף היא להיות ברורה.


ב    🔗

בטורים הללו כבר הובעה כמה וכמה פעמים הדעה, כי המגע הרשמי בין ישראל והמדינה הגרמנית, לא זו בלבד שאינו המגע הפסול ביותר, אלא שהוא אולי היחידי הצריך להיות מותר ומתקבל על הדעת. אפילו קביעת יחסים דיפלומאטיים ממש, על־ידי פתיחת צירויות או שגרירויות של גרמניה בישראל ושל ישראל בגרמניה, הוא עניין שצדו המדיני־הרשמי עשוי לצרוב את החושים וההגיון פחות מאשר הדברים “הקלים” יותר הכרוכים בכך, הדברים שברובד החברתי הטרקליני והיומיומי־כביכול, החל במסיבות החברה הגבוהה ועד נגינת ההימנון הגרמני בירושלים. כיום, לאחר שמחיצות כה רבות טואטאו וסולקו, מגוחך אולי לדבר על צריבות כגון אלו. ואף־על־פי־כן חובה לחזור ולומר כי ההתקרבות ברובד “האנושי”, החברתי, או זה המכונה תרבותי ואמנותי, היא הצריכה לעורר את עיקר ההתנגדות. דווקא במגע הרשמי אפשר לשמור על מידה של סטריליוּת רוחנית שאינה מעל לגבול כוחה ויכולתה של אומה בריאה, אם רפלכסים שלה, שביֵצר ושבהגיון, פועלים כהלכה. אכן, עניין החורג מכל הגדרים, הן הרשמיים והן ה“אנושיים”, במשמעותו הסמלית והמוחשית המעוותת, הוא עניין מסירתו ושל נשק יהודי בידי גרמנים, ולא נוסיף כאן הפעם על מה שכבר נאמר לגבי זה.

אילו נעשה, איפוא, מצד ראש־הממשלה מאמץ מכוון ומוצהר לסייג את פגישתו עם הקאנצלר הגרמני בתחום המדיני הרשמי, כי אז, על אף הכל, היתה משמעותה של פגישה זו שונה משהיא כיום. השאלה היא, כמובן, אם פגישה ברובד זה, בין הנציגים העליונים של העם היהודי והעם הגרמני, יכולה להישאר מסוייגת בתחום הרשמי בכוחן של החלטות. אלא ששאלה זו נעשית מיותרת כיום, כיוון שראש ממשלת ישראל, בפרשו את טיבה של פגישה זו לפני דעת־הקהל בעולם, לא זו בלבד שלא סייג את משמעותה, אלא עשה בדיוק את ההיפך מזה. דבריו על גרמניה של היום, שאינה זו של אתמול והאישור המחודש שניתן מפיו להכרזתו הקודמת, בכנסת, בענין זה, שיוו לפגישה זו את מלוא המשמעות והערך הקיצוניים.

הפאראדוכּס שבענין זה הוא שיש רושם כי ראש־הממשלה אמר מה שאמר לאו דווקא כדי לתת הֶכשר לעם הגרמני, אלא בעיקר כדי לתת הסבר וצידוק לעצמו ולעמו, לגבי פגישה זו שהיתה אולי אחד הצעדים הקשים ביותר בחייו. אך דווקא דברי־צידוק אלה הם אשר שילבו באותה פגישה את הנימה שאינה צריכה להתקבל, לא על דעת האומה ולא על דעת העולם ושיש לדחותה בכל התוקף. העם היהודי ואומות־העולם צריכים לדעת כי אותן שעתיים של שיחה בין ראש ממשלת ישראל ובין הקאנצלר הגרמני, על אף כל התוכן המקופל בהן, לא היו אלא פרק־זמן של שתי שעות בתולדות היחס בין עם ישראל ובין גרמניה בזמן החדש, וכי על אף הכל לא “היסטוריה נעשתה במנהאטן”.


ג    🔗

צודקים אלה שראו בדברי הצהרתו של ראש־הממשלה על גרמניה של אתמול ושל היום מתן הכשר שאין למעלה ממנו. מעמסת העבר הקרוב, במידה שהיא שיבשה עדיין במשהו את הרגשתה העצמית של גרמניה בין האומות בזמן הזה, כאילו הוסרה כאן מעל שכם המדינה הגרמנית בתוקף סמכותו של הנציג העליון של האומה היהודית, זו שהאימים החוצים בינה ובין הגרמנים אין דוגמתם בתולדות אנוש. אלה הם דברי עדות והכשר, אשר לעומתם אין ברירה לבני אומות אחרות אלא להיאלם דום, אף אם משהו מן הדם והחושך של אתמול עוד חוצץ בינם ובין הגרמנים של היום. צודקים אלה האומרים שלא ראש ממשלת ישראל היה צריך להיות הראשון, ובינתיים היחידי, שקם לפטור במפורש את האומה הגרמנית מן המעט המפריע לה עדיין בכל־זאת מלהתהלך בין האומות כאילו לא אירע דבר.

עניין זה כבר הודגש בעתונות ואין ספק כי עוד ידוּבר בו. אך ההצהרה שבה קבע ראש ממשלת ישראל שגרמניה של היום אינה גרמניה של אתמול ושלאחר שיחתו עם הקאנצלר הגרמני הוא משוכנע שדעתו זו, שכבר הביע אותה בכנסת, היא דעה נכונה – ההצהרה הזאת יש לדחותה לא רק משום הכשר עילאי שהיא מעניקה לגרמניה. יש לדחותה גם מצד עצמה, בלי קשר עם רישומה בעולם ובישראל. מהו, בעצם, תוכנה? מה היא באה לומר? לדעתי, טועים אלה המערערים על פסוק זה בטענה שאין הוא נכון, מאחר שמוסדות־השלטון בגרמניה לא טיהרו מתוכם את הנאצים וכדומה. דעתי היא, שפסוק זה, על אף הכל, נכון הוא. גרמניה זו של אתמול, על תורותיה, על סיסמותיה, על רוח שלה וחומר שלה, היתה יכולה להוסיף ולהתקיים רק בתנאי אחד – של נצחון גרמני על בעלות־הברית במלחמת־העולם השניה. פסוק זה, האומר שגרמניה של היום אינה זו של אתמול, מסיח שלא במתכוון את דעת שומעיו מן העובדה, שאותה גרמניה של אתמול היא מהות, אשר לא רק תולדות גרמניה עצמה אלא כל דברי ימי האדם על אדמות לא ידעו – ואנו מאמינים כי לא יוסיפו עוד לדעת – כמוֹתה. אילו אותה גרמניה של אתמול היא גרמניה של היום, כי אז לא פארלאמנט יהודי ולא ראש־ממשלה יהודי היו מתווכחים כיום על מהותה, ולא בעלי טורים בעתונים עבריים היו מביעים דעוֹת עליה ולא קאנצלר גרמניה היה בא לאמריקה אל נשיא ארצות־הברית, אלא גאוּלייטר גרמניה של ארצות־הברית־לשעבר היה בא למסור דין־וחשבון בברלין. לא שיחה של שעתיים עם הקאנצלר הגרמני נחוצה כדי להשתכנע, שאכן אותה גרמניה, לאושרה של האנושות, אינה קיימת עוד.

השאלה האמיתית והקובעת אינה, איפוא, שאלת השוני בין זו של אתמול וזו של היום. השאלה האמיתית, לגבי העם היהודי, היא זאת: באיזו מידה רשאי ויכול העם היהודי להתעלם, ביחסים עם גרמניה של היום, מן המשקע הנורא שהשאירה בו גרמניה של אתמול? באיזו מידה הוא רשאי לנתק עצמו מן המשקע הזה ניתוק המנוגד לחוקי־יסוד של רציפות חיי־יחיד וחיי־ציבור?

אין ספק כי משקע זה הוא כבד ועמוק בתודעתו של ראש־הממשלה לא פחות מאשר בתודעתם ובנפשם של מתנגדיו. ואף־על־פי־כן – בהשיבו לטענותיהם של המערערים עליו, מעלה ראש־הממשלה לא רק את נימוקי צרכיה הבטחוניים של ישראל. הוא כופר גם בעצם צדקתה של הנטיה לשלב בתוך יחסנו אל העם הגרמני את חשבון מעשיהם של בני העם הזה כפרטים. “כל אדם יישפט על־פי מעשיו”, כך אמר ראש־הממשלה בעת אחד הוויכוחים בכנסת, ועל כך חזר בשינוי נוסח (“איש בחטאו ימות”) באוזני אחד הכתבים לאחר ההצהרה שמסר בצאתו מאצל הקאנצלר הגרמני.

דעה זו, שאין לקבוע את היחס אל ציבור שלם על־פי מעשי יחידים שבו, ויהיו רבים כאשר יהיו, דעה זו, הנשמעת נכונה כל־כך וטבעית כל־כך, היא ענין שקשה לערער עליו, לכאורה, ובכל־זאת בענין זה שלפנינו היא מעורערת מיסודה. נפרש את הדברים.


ד    🔗

אמת נכון: “כל אדם יישפט על פי מעשיו” ו“איש בחטאו ימות”. ברור שאין לערער על דברים אלה כשהם משתייכים לתחומי המשפט הפלילי, כעניין של הלכה־למעשה, או לתחומים העיוניים של שכר־ועונש. אך משעה שדברים אלה צריכים לחול, כדעתו של ראש־הממשלה, גם על ענין כגון קביעת המותר והאסור בתחום היחס שבין העם היהודי והעם הגרמני אחרי השואה, יש בכך התעלמות מקיומן העיקש והמוחשי של כללוּיות המכוּנות חברה ואומה ומקיומם של תחושות והגיונות השרויים בקטיגוריות כוללות אלו. מרגע שאנו מתעלמים מכך, מרגע שאנו קובעים את ענין “כל אדם על־פי מעשיו”, כענין שבא במקום קיומן של כל מהוּיות כוללות, מאותו רגע לא רק הביטוי הפסול “עַם מרצחים” אינו בר־קיימא, מאותו רגע אין קיימת, למשל, גם גושפנקא כשרה כמו “עם המשוררים וההוגים”, הנעשית, בעצם, מעורערת יותר מכל ביטוי של גנאי, מאחר שברור כי בתורת ציבור של פרטים, מן הצד המעשי, היה העם הגרמני שותף רב יותר למכונת־ההשמדה של היטלר מאשר ליצירת הפילוסופיה של קאנט. מאותו רגע אין שחר גם לביטויים קובעי־יחס כולל, כגון “עַם הספר” או כגון “עַם כבד עוון” או “תרומת העם היהודי לתרבות” וכדומה. “כל אדם על־פי מעשיו” הוא עיקרון גדול לענין מוחשי של שכר ועונש, אך ענינו למקומו. אין הוא תחליף לקטיגוריות כוללות של עמים וחברות. התעלמותו של ראש־הממשלה, במקרה זה, מן הקטיגוריות הללו, נראית מופלאה עוד יותר אם אנו שמים אל לב כי, בעצם, אין אדם מישראל חש ומעלה־על־נס יותר ממנו את מציאותן של כללוּיוֹת אלו, כקיומם של קשרי מורשת וקשרי ייעוד וכיוצא בזה. האם רק לענין יחסנו אל גרמניה עלינו לפטור עצמנו מכל מה שהמושג עם גרמני, ככלל, צריך לעורר בקרבנו מדרך הטבע ומדרך ההגיון ולא לראות אלא אזרח גרמני פלוני ואזרח גרמני פלמוני, אשר כל אחד מהם צריך להישפט על־פי מעשיו, וחלילה לנו מראות, לענין יחסנו זה, מציאותה של אומה, אשר משהו אירע בינה ובין העם היהודי לפני חמש־עשרה שנה?


ה    🔗

העתונות העולמית תפסה, כידוע, את הצהרתו של ראש ממשלת ישראל, אחרי הפגישה עם הקאנצלר הגרמני, כאות היסטורי של סיום תקופה ושל התפייסות. יש למנוע מכך שהרושם הזה יישאר יחידי וקובע. ראש ממשלת ישראל, בשובו אל ארצו ואל עמו ממסעו הגדול והמפרך, שהיה אולי אחד ממסעי הישועה של זמננו, ישמע בשובו, מתוך ההערצה והתודה המוצדקות שיקדמוהו, גם שתיקה כבדה ונעלמה המחכה לתשובה מפיו. דבריו לאחר הפגישה עם הקאנצלר לא חתמו את הפרשה. הם רק הוסיפו והבליטו את משמעותה התקיפה והקיימת.


1960


 

הקריה, י“א באב תש”ך, 12 באבגוסט 1960    🔗

נתן א. היקר והאהוב,

לפני שבועיים פנה אלי שוּרר לכתוב משהו עליך במוסף ל“דבר”, המוקדש ליובלך החמישים. לא העזתי לעשות זאת – אם כי היה לי ויש לי צורך נפשי עמוק להביע לך רגשי הוקרתי והערצתי אליך כאיש וכמשורר יחיד במינו. לא העזתי – מפני טעם פשוט: אינני סופר ואיני מבקר ספרותי, ולא ארשה לעצמי לחוות דעה מעל בימה ספרותית על ערכו של משורר וטיב שירתו.

כקורא אני אוהב משוררים וסופרים מסוימים, ואיני אוהב משוררים וסופרים אחרים. מילדותי דבקה נפשי בביאליק, למדתי בנערותי שיריו בעל־פה, ולאחר שרכשתי ספר־השירים הראשון שלו, שנדפס על־ידי “תושיה”, כרכתי אותו עם המון גליונות ריקים, שבהם העתקתי בכתב־ידי כל שיר חדש שנתפרסם ממנו, ועד היום אני חושב אותו לגדול משוררי ישראל מימי התנ"ך ועד ימינו ולשר הלשון העברית וגם לשׂרו הרוחני של עמנו, וכשם שקראתי בצמאון שיריו – נהניתי משיחתו כשהיה נכנס לביתי (היינו שכנים), אבל לא אעיז להוציא משפטי או לנסות להעריכוֹ בכתב או אפילו להביע בפומבי מה היה לי ביאליק. בימי ביאליק ואחריו (וגם לפניו) היו עוד כמה משוררים שהוקרתי וקראתי בתיאבון, ואין בדעתי להעמיד אותך מול אחד מהם ולערוך השוואות. איני סומך בענין זה על מבקרים מקצועיים, וּודאי שלא אנסה לעשות זאת בעצמי, כשאני הדיוט גמור בשטח זה. אבל מותר לי – באשר מרגיש אני צורך נפשי עמוק – להגיד לך במכתב פרטי את אשר אני רוחש לך כאזרח, כאדם וכמשורר – כי יש חשיבות אזרחית עליונה לשיריך, מבלי שתהא יומרה כלשהי מצדי להיות מעריך או מבקר ספרותי, אלא פשוט כאחד מקוראי עברית וחובב ספרות טובה.

ואעמוד רק על צד אחד של שירתך – מבלי שתשתמע מכאן הפחתת ערך כל שאר הצדדים של שירתך: אתה הזמת את הדעה שספרות טהורה ושירה זכה אינן בנות לוויה של מאורעות היום, וכי ספרות ושירה, העוסקות בענינים שוטפים, אינן אלא פובליציסטיקה, או מה שגרוע יותר – ז’וּרנליסטיקה בחרוזים.

איני שייך לאלה המדברים בזלזול או בביטול על אמנות למען אמנות. לדעתי, כל דבר בעולם הוא למען עצמו, ולא רק אמצעי למשהו אחר (אם כי כל דבר הוא חוליה בשרשרת וממילא אמצעי) כי רק דבר הראוי לעצמו – הוא ראוי באמת. האדם הוא מטרה לעצמו. כל פעולה נאה היא מטרה לעצמה. כל רעיון נכון הוא מטרה לעצמו מוכל ביטוי ספרותי ושירי הוא מטרה לעצמו. אבל באומרי זאת איני סבור שהעולם מורכב מאטומים נפרדים שאין קשר ביניהם, להיפך – אני רואה אחדות קוסמית עליונה בכול, ואין דבר גדול וקטן שאינו משולב בשלימוּת הכוללת, לטובה או לרעה.

אבל היתה וישנה תיאוריה, שאין לספרות ולשירה “טהורה” ענין למאורעות־היום – אלא לאהבה, לשמש, לכוכבים, לגורל, לעצב, לשמחה, לחיים, למוות בהפשטתם.

אני רואה אחד מגילויי גדוּלתך הספרותית והשירית שאתה נזקק דווקא לענינא דיומא ואתה מצליח מאין כמוך לתת להם ביטוי מוצק, פיוטי, קוסם ומעלה, כאשר לא עשה זאת אף אחד ממשוררינו (עד כמה שידיעתי מגעת), ולא נגרע, לפי עניוּת־דעתי, מיופיוֹ וחנו ושיריוּתו האמתית ובת־הקיימה של שירך על־ידי המגע המיידי, הקרוב והבלתי־אמצעי של ההופעה או המאורע, שאתה הופך בקסם המיסתורי של עט־המשורר לפנינה ספרותית. בזאת אני רואה לא כושר פיוטי יחיד במינו, אלא תכונה אנושית נעלה של אדם החי בכל רמ"ח אבריו ונימי־נפשו את החיים מסביבו כשהם רוטטים בהתהוותם ועשייתם, ללא רווח ומרחק זמן ומקום – וכאלכימאי מומחה, הוא הופך מטבעות פרוזאיות וכאילו זולות אלה לאבנים יקרות שזוהרן לא יכהה לשנים רבות (וחוששני להגיד לנצח, כי זהו מושג לא נתפס במוחי). ואני רואה בשירתך מזיגה בלתי־שכיחה של כושר אמנותי עצום עם אישיות דגולה ונפלאה, העֵרה מאין כמוה למעשה הנעשה יום־יום, ויודעת לתפוס במהירות אינטואיטיבית חשיבותו או הפסדו, ולגבש תפיסה זו בשפת־קסמים המובנת אפילו להדיוטים כמוני.

באומרי זאת איני רוצה להכחיש שלא תמיד אני תמים דעה עם הערותיך. ויש שכמה מדבריך – בשירה ובעיקר בפרוזה – מתנגדים להכרתי (וגם הפרוזה שלך יקרה ורבת־חן), אבל גם כשאני חולק עליך – איני יכול להתעלם מהכנוּת והאמתיוּת של רגשותיך.

מלאו לך חמישים שנה – אין זה זכותך ואין זה חטאך, וחמישים שנה בימינו נחשבים עדיין לקטגוריה של צעירוּת, אבל בשירתך – כך נדמה לי – אין הגיל בכללו מגלה כל שליטה, באשר הרעננות שלטת בכל אשר אתה כותב, ורעננות וזיקנה הם שני הפכים.

ויובל – אינו אלא הזדמנות נאותה לתת ביטוי לרחשי אדם לחברו, ולא תתרעם עלי אם הרשיתי לעצמי להגיד מעט מרחשי לבי כלפיך, רגשי הוקרה, אהבה והשתאות.

שלך,

ד. בן־גוריון


ואם פניתי אליך כלנתן א. – אין זאת מפני שאתה חותם ככה לרוב תחת שיריך, אלא מפני שצר לי על שלא שנית שמך הלועזי, שבמקרה משמעותו הוא ההיפך של מהותך. אינך “איש זקן” (האין זה פירושה של אלטרמן?) וראוי אתה שאפילו הגלוי הפורמלי, החיצוני שלך – שם המשפחה – יהיה עברי.

תסלח לי על הערה מחוצפת זו.

ד.ב.ג.


 

השנה השבעים וחמש    🔗

דבריה אל דוד בן־גוריון בפנותה ללכת


עכשיו לילה. ההמולה שקטה. האורחים נתפזרו. גם אני אומרת לך שלום ופונה ללכת. אני השנה השבעים וחמש לחייך. אינך נושא אפילוּ ראשך להחזיר לי שלום. טוב, יהי כן. כבר שמעתי שאינך מבין לשם מה חוגגים ימי־הולדת. יפה. אני יודעת כי חבל להפריע לך בשעת־לילה זו. ובכל־זאת, רצוני לומר לך משהו. רצוני לומר לך שהנני מרגישה כי אני שייכת לסיפור־חיים גדול שאין רבים כמוֹתו. יש בי רצון לומר לך כי אתה רשאי להשקיף על נתיב־חייך עד כה בהרגשת פליאה של אושר מלא ושל תודה.

למען האמת עלי לומר כי אני יוצאת מלפניך שרוטה וממורטת וצולעת על ירכי. אינני יודעת אם היו לך שנות־חיים שלוות יותר ממני, ואם הן יצאו עייפות וניזוקות פחות ממני, אך בתור שנת יובל הייתי ראויה אולי להיות חגיגית יותר, מטוּפחת יותר, מוקפת יותר ידידים ויריבים גם יחד, מעבר לכל מחלוקת. מה לעשות? לא נסתייע הדבר. בין הטובים והחשובים שבחבריך ויריביך יש כיום אנשים המכריזים שאין הם רוצים לשבת אתך אל שולחן אחד מפני שאמרת שאינך רוצה לשבת אתם. מה? להיפך? אתה הוא שאינך רוצה לשבת אתם מפני שהם הכריזו שאין הם רוצים לשבת אתך? יפה. לא אעמוד עכשיו על הפרט הזה והשתלשלוּתו. אני כשלעצמי סבורה כי אף שאמרת אוּלי כמה דברים שלא היית צריך לאמרם, ואף שעשית אולי כמה צעדים שלא היית צריך לעשותם, הרי בעיקרה וביסודה, היתה מלחמתך זו 12, שנלחמת בשנה השבעים־וחמש לחייך, מן הגדולות והצודקות שידעת. משוּם כך, וגם משוּם סיבות אחרות, אני יודעת, כי אף המרים שביריביך אשר במפלגות־השמאל, עוד ישבו אתך יחד, על אף הכל. לא זו הצרה. הצרה היא שאם יש אדם שבאמת לא יכולת מימיך ולא תוכל לעולם לישב עמו בשלווה, הרי גם אני וגם אתה יודעים מיהו אדם זה. אדם זה הוא אתה עצמך. תכונה זו שלך היא אולי סיבה עיקרית להרבה מרורים וכעסים מיותרים, אך תכונה זו – ואני אומרת לך זאת בלחש ובאין איש עמנו – היא גם אחת המתנות הגדולות ביותר שנתנה ההשגחה העליונה לעם היהודי ולארץ־ישראל בתקופת התחייה.

כן, אני יודעת כי מוּשגים אלה, כמו “עם” ו“תנועה”, וכדומה, הם דברים כוללים מדי, “מדיניים” מדי, חבריים מדי, ובכל־זאת יש שעות, וזו אחת מהן, שבהן אין מושגים אלה נבדלים, מצד מהוּת ומוחשיוּת יסודית, לא מן החיים עצמם ומכוחות־יסוד שלהם ולא מן השירה הגדולה וההגוּת הנעלה. יש תחום שבו כל הללו נפגשים, ושם אין ביניהם הבדלי מהות ומדרגה אלא רק הבדלי ביטוי וכלי־עבודה. אנשי ספרוּת או מוסיקה, או ציור, רשאים, כמובן, להאמין ולהכריז כי המושג יצירה ורוח־הקודש מקומו רק בתחום שלהם בלבד. רשאים הם לחשוב כי שתי משיחות־מכחול אבסטראקטיות על רקע־ריק הם מעשה יצירה הנוגעת בעמקי ההווייה ותחושת־הקיום היסודית, ואילו מעשה מדיני של גאולת עם הוא, כמובן, ענין גדול, אבל מה לו ולרוח היוצרת? האמת היא, כמובן, אחרת. האמת היא כי היצירה הגדולה והאמיתית מצוּיה ושכיחה בתחומם של מעשי האמנות לא יותר מאשר בתחומם של כל מעשים אחרים שבעולם. לא אאריך בענין זה. נניח לאמנוּיות. אני יודעת כי אתה סובל סבל רב שעה שאתה חייב להיות נוכח בקונצרט חגיגי, ושיש לך די צרות מן הספרות היפה. ובכל־זאת הריני נוטלת רשות לומר לך כי מה שעשית למען שינוּי פניהן והיפוך מהלכן של תולדות ישראל מימי היותך דורך ענבים ביקב ועד היום הזה, הוא מעשה יצירה ושירה שאין נעלה ממנו בימינו. מקובל לשבח אותך על רצון עז והחלטה נחושה. אך דברים כאלה לא רק כוח הרצון וההחלטה עושים אותם. יצירה כזאת אינה נעשית בלי חסד עליון, בלי חירות פנימית של מחשבה פורצת שיגרות ומוסכמות, בלי פכחון גדול של מיצוי חשבון אחרון ובלי סנוורים של רוח הקודש. ועוד תנאי יש ליצירה כזאת, כמו לכל מעשה יוצר שבעולם: הבדידות. הבדידות היא מסימני הווייתך הבולטים ביותר. אמנם לא לבדך עמדת במערכות רבות ולא לבדך הפכת את גורל האומה על פיהו. קדמו לך חוזים ולוחמים, ויחד אתך במערכה עמדו אחים לנשק. נכון. אך כמה מן הצעדים הגדולים שצעדת, אלו שקבעו את גורלה של התקופה, חותמם העיקרי היה חותם הבדידות, אם בדידותו של הריב לרעיון ואם בדידותה של ההחלטה ואם בדידותה של האחריוּת הנוראה. בשנת השבעים־וחמש לחייך מקוּבל לומר ולכתוב שאתה אדם בודד. מי שדבר זה נתגלה לו רק עכשיו ומי שאומר זאת במנוד־ראש ובתמהון אינו יודע מה הוא סח.

ובכל־זאת נשמע כיום הדיבוּר הזה בנימה שלא ניכרה עד כה בעת כל מלחמות ופולמוסים שערכת. מסתבר, שכמה מן הגיחות שגחת בשנה זו פגעו פגיעות קשות יותר מן המשוער וכמה מהן היו צודקות פחות מן המשוער. כן, גם אני שאלתי לפעמים: למה לך? אלא שבעוד אני שואלת זאת ידעתי שכך שואלים ותוהים עליך גם לגבי פולמוסים וקרבות רעיוניים שהיו שׂאור ושמרים לחיי החברה הישראלית בימינו.

אותה הסתערות שלך על הציונות, למשל, זו שעודה לוקקת פצעיה שפצעת בה. רבים שאלו ושואלים למה זה נחוץ לך, ואני מחייכת ויודעת כי אם אין זה נחוץ לך, הרי זה נחוץ לאוּמה ולזמן שהיא חיה בו. יש בעיות שהיו נשארות מנומנמות בתוך שיגרה מקפיאה ומנוּונת אילולא טלטלת אותן פתאום והחרדת אותן מרבצן, למרבה חלחלתם של כל דורשי טוב שבין יריביך וידידיך גם יחד. אמנם כן, אין זה נוח ואין זה מרבה שלום ושלווה. אך על אף טרדות ומריטת־עצבים שגרמת ועל אף מה שיש כותבים ואומרים שבזמן האחרון נהפכת למעמסה, כביכול, ולמיטרד ציבורי, כביכול, הריני יודעת כי מהומות־המחשבה הללו שעוררת עד כה היו סם־חיים לחברה המתהווה שלנו ומבחינה זו לא רק מלאת חובתך אלא גם הוצאת אחרים ידי חובה.

לא אגיד את הכל אם לא אוסיף כי בשנה זו נתגלה בך גם מוּם קשה מזה. נתגלה והוברר לרבים כי אתה מתנכל אל חירוּתו של המשטר המדיני בישראל וכי שאיפות דיקטאטוּרה טבוּעות באפייך וסכנה נשקפת ממך לחירוּיות האזרח ולעיקרי האמת והצדק. כיוון שאני פורשת ממך עכשיו לא תהא לי אולי הזדמנות להיווכח אימתי תבורר מידת האבּסוּרד שבקטרוּגים אלה, אך יודעת אני כי יכול אתה להיות סמוך ובטוּח שהאוּמה תזכור אותך לעד לא כמי שסיכן את חירוּתה ואת בטחון חייה, אלא כמי שהנחיל לה את אלה, כמי שהיה לה מופת לאומץ־לב וחוּש־צדק שאינו נרתע מפני כל.

אני בטוחה שאינך שומע מה שאני מדברת, שכן אילו שמעת הרי היית זונק מזמן להעמידני על טעויות וסטיות וייתכן שהיית עומד על דעתך בכל התוקף, וייתכן שהייתי יוצאת ממך כשאנחנו ברוגז. אומר לך איפוא עוד רק זאת: אני שמחה שהנני מניחה אותך כשאתה בריא בגוף ואיתן ברוח, כשמעלותיך הגדולות הן במלוא כוחן וחסרונותיך הבוטים הם במלוא תוקפם וכשאתה ער ודרוּך כמו תמיד. כל זה יהיה אולי עוד נחוץ לנו. כן, גם החסרונות. שמע, רוח לילית נושבת ונושאת גרגירי־עפר דקים וחדים והם מנקשים על כותל צריפך 13 כאילו הארץ הזאת גם היא מזכירה לך שהיא משתתפת בברכה. אני הולכת. היה שלום. ורק עוד משהו לסיום. אתה יודע? על אף הכל שומר וישמור לך עם ישראל אהבה ותודה עד נצח. אמרתי “על אף הכל”, מפני שכך מקוּבל היום, אך על צד האמת – לא “על אף הכל” אלא בעד הכל. כן, את האהבה והתודה השמוּרים לך מעתה ועד עולם בלב העם הזה לא ישבשוּ ולא יהרסו לא ידידים ולא יריבים ואף לא אתה עצמך. תתפלא לשמוע שגם אתה לא תצליח בכך. מידה זו של אהבה ותודה רק אנשים ספורים בתולדות האוּמה ידעו כמוה ורק אנשים ספוּרים היו ויהיו ראויים לה כמוך.


29.9.61


 

חשיבותה של רצינות    🔗

א    🔗

שעה שהגיש בן־גוריון לשר־המשפטים וליועץ המשפטי של הממשלה את כתב ערעורו על דרכי־עבודתה ומסקנותיה של ועדת־השרים נחתם לגביו פרק זה של מילוי חובה ושל יגיעה שאכלה הרבה מזמנו ומחלבו ודמו. זו היתה יגיעה אשר הלעג והשנאה והצחוק שתו עליה סביב כל הימים האלה ושׂמו אותה למשל ולשנינה. קולות הגנאי והתוכחה היו עולים הן מתוך חדרי המערכות ומכונות העופרת הרותחת של עתוני הבוקר והערב, והן מתוך קימורי בימות הפזמונים של מועדוני־הלילה; הן מהצהרות ושיחות אינטרביוּ של אנשי־רוח והן מוויעודים של סתם בעלי־נפש השואלים במרי־שיחם איכה שפל אדם דגול וחבר יקר שהיה נערץ על כולנו. כשם שבן־גוריון לא נח ולא שקט עד שהביא ערעורו לידי גמר, לא נחו ולא שקטו גם המוכיחים והמלעיגים שלא חדלו מלהכריז שאותו ערעור אינו אלא צרור של קש וגבב ועיקר תכליתו להבעיר בערה חדשה.

שופר עיקרי של אזעקה להדיפתו וסיכולו של אותו ערעור היתה, כמובן, העתונוּת. לכאורה, אפשר היה אולי לשער בדמיון, כי עתונות חופשית ועזה אשר כל חשש אי־סדרים במוסד ממשלתי מעורר אותה, בצדק, לתביעות חקירה ודרישה, לא תתייצב להגן מראש ובלי כל חשש־ספק, על קדושת מעשיה של ועדת־שׂרים כנגד מי שטוען כי בידו להוכיח שוועדה זו לא טיפלה כראוי בחומר שהיה לפניה או הסיחה דעתה מדברים שהיו יכולים להגיע אליה אילו ביקשה. אפשר היה לשער כי עתונוּת בעלת חוש־ביקורת חריף כמו שלנו היתה קמה לטעון, שאם אשמה זו נכונה, הרי שהמעוּות שוכן במדרגה גבוהה שבה אסור שבעתיים להניחוֹ בלא בירור. עתונות ערה על־כך צריכה היתה לטעון, לכאורה, כי חשיבותו של בירור כזה – אף בלי כל קשר עם השאלה מי נתן את ההוראה – אינו מוטל בספק ולגבי ענין זה אין לטעון אפילו שהדברים כבר נבדקו בדיקה כלשהי.

אבל נניח לה לעתונוּת. לזכותה יש לומר כי לא בכל יום היא מתייצבת כשומרת־חומות להדוף אחורנית כל התנכלות אל מה שמקובל על הרבים או על הרָשות. עד כה נקטה העתונות שלנו עמדה כזאת רק בשעות־חירום של עמידה בשער כשהיה ברור כי יש לנו עסק עם שונא ישראל הקם לערער ולהשיג על דברים שהם שורש חייה של האומה. לא לשווא אתה חש לפעמים כי סערת ההתגייסות וההיחלצות הזאת נגד בן־גוריון יש בה משהו מרוח אותם ימים גדולים שבהם עמדנו כולנו להדוף כל צר ומתנכל.


ב    🔗

היחלצות קנאית זו אין להאשימה גם בקבלת השראה מיריבים פוליטיים של בן־גוריון. היא, כנראה, כולה באמת מוסר טהור. שכן אם להשראה ולעידוד הריהי יכולה לקבלם בשפע מאת רבים וכן טובים מבין חברי מפלגתו של בן־גוריון עצמו, בהם חברים נעלים מאוד, בהם שׂרים ואנשי ציבור, בהם שומרי גחלת ונוטרי ערכים מאז ומתמיד. כל אלה יחד נמנו וגמרו, כי עקשנותו של בן־גוריון, שנטפל כעת אל ועדת־השׂרים, היא עקשנות חתרנית וחובלנית ויש לעשות כל מה שבכוחות־אנוש כדי ליטול עוקצה. כל אלה לא חדלו מלשדל ומלשכנע אותו, מלקרוא ויעודים של אזעקה ומלשגר משלחות של חרדה. הם דאבו וזעפו. הם כאבו. הם אפפו את ענין הערעור הצפוי ברחש של פאניקה מתמדת שנעשתה רקע לכל המתרחש במפלגה.

כל שעה שהיו חוזרים ושומעים מפי בן־גוריון שהוא לא יירתע מלעמוד על שלו שכן מי שסבור שהיה עיווּת־דין ואינו עושה מה שלאל ידו, כדי “להוציא הצדק לאור”, מועל בחובתו – כל שעה שהיו שומעים זאת מפיו היו מפרשׂים ידיהם מתוך יאוש. היה ברור כי פשוט נבצר מהם להבין כיצד אין אדם כמוהו מסוגל להתעלות מעל לדברים כאלה כשמביאים לפניו נימוקים כמו “שלום־בית” ו“יוקרה” ואחדות ואחווה. התעלוּת, התעלוּת, קצת התעלוּת – רק זאת ביקשו ממנו.

במשך הזמן נעשו הידיעות והכתבות על “מאמצים במפא”י להניא את בן־גוריון מלהגיש את החומר ליועץ המשפטי, כיון שהדבר עשוי להזיק ליוקרתה של המפלגה וליוקרתו של ראש־הממשלה" לחם־חוק למפלגה ולציבור. דובריה וראשיה של מפלגה גדולה זו לא טרחו אפילו להסוות קמעה את נימוקי היוקרה ושלום־הבית שבפיהם, אף כי ברור כי רק בגן־עדן יכולים נימוקים כאלה, שעה שהם קמים להיות תריס בפני תהליך משפטי, להתקיים בחינת ויהיו ערומים ולא יתבוששו. הכנוּת וגילוי־הלב בענין זה היו לנחלת הכלל.


ג    🔗

המולה אחידה זו של קולות “שאַ” וטענות שלום־בית ויוקרה, עיקר צרימתה ועיקר חטאה במקרה זה נובעים מתוך היותה מתחוללת בתחומיה של בעיה משפטית, אבל פרט לכך אין בה חידוש. קולות כאלה ניסרו גם בעת פולמוס לגיטימי לכל הדעות, שעה שקם בן־גוריון לבוא חשבון עם התנועה הציונית. קולו היה אז הקול האחד שהעלה על סדר־היום היהודי בעיה לאומית מוסרית, אשר שום תקופת התחדשות היסטורית לא היתה מרשה לעצמה לפסוח עליה. אפשר שמותר לקרוא לו אויב־מספר־אחד של הציונוּת, אך למעשה קם הוא לבדו להגן על כבודה וכבוד תולדותיה של תנועה זו בקבעוֹ כי אסור להם לדוגלים בה לשאת את שמה לשווא אם הם מנתקים אותה, לאחר קום המדינה, מעקרון העלייה שרק הוא יכול להבדיל כיום בין ציוני ובין שאר יהודים שבתפוצות. רק קולו של בן־גוריון תבע את עלבונה של ציונוּת מידי הרואים בשוויון־נפש כיצד היא מידרדרת אל תחום הגרוטאות ההיסטוריות, שבו ערכים ואמונות ומושגים מעלים איזוב רך ונוח של זחיחות־דעת, ומוטב לשנות שמם ולהחליף תוכנם מלהניח להם שיסיימו את חייהם ואת נתיבם כשקרים מוסכמים.

אמנם כיום חזרה ונשתררה בתחום זה תחושת רווחה של אין־מחריד, אך הדים של אותה בהלה שהטיל בן־גוריון עודם נשמעים מפעם לפעם, וכך מצאנו לפני חודשים אחדים, בראיון שערך כתב “מעריב”, רפאל בשן, עם משה שרת. שאלה ששאל המראין את יו"ר ההנהלה הציונית: מה בפיו לענין התקפותיו הנודעות של בן־גוריון על הציונות? תשובתו של שרת סיכמה את הענין כולו בתמצית למופת: “עם פרישת בן־גוריון – כך אמר – נפסק פולמוס עקר וטורדני בנושא זה שנשתווה לו משקל מיוחד עקב היות אחד מבני הפלוגתא ראש ממשלת ישראל בכבודו ובעצמו”. כך לגבי ערכו של הפולמוס עצמו, ואילו בענין שורש יחסו השלילי של בן־גוריון לציונות היטיב משה שרת להוסיף ולהסביר כי “שורשו של יחס זה הוא יותר בפסיכולוגיה מאשר בהגיון, אבל לא הייתי חפץ לעסוק עתה בפסיכואנאליזה”.

דברים אלה נראו – כפי שמסתבר – כל־כך קולעים ונכונים עד שהם לא עוררו שום הערת הסתייגות משום צד. נשאיר־נא אותם גם הפעם כמו שהם.


ד    🔗

למעשה, לא הבאתי ענין זה שלעיל אלא כדי להוסיף ולהעיר כי אם נשים אל לב שגם בתקופת בן־גוריון נתקבל פולמוס כמו זה שלעיל במורת־רוח, הרי על אחת כמה וכמה עשויה התעקשות שלו, ביחוד בענין פורמאלי כמו נוהל תקין או לא־תקין של ועדת־שרים מסוימת וצדקתן או אי־צדקתן של מסקנות מסוימות שלה, להיראות עקרה וטורדנית ומיותרת כיום. שכן האקלים כיום הוא באמת שונה משהיה.

עוד לפני שנה ומשהו, בעת חילופי המשמרות, הורגש מה רבה הכמיהה לסגנון־חיים דחוף פחות, מתוח פחות, להימנעוּת מהעמדת שאלות על חוּדן, לדרכי ניסוח ודרכי עיון עקיפים יותר, גמישים יותר.

היו שטענו אפילו כי שינוי כגון זה עשוי לחולל תמורה אפילו ביחסן של מדינות־ערב אלינו, ועל אחת כמה וכמה יש בו כדי לפתור בעיות של חיינו פנימה. תקוות אלה, במידה שהן תופסות מרובה, אינן עתידות אולי להתקיים במלואן בזמן הקרוב. התקופה אולי עוד לא הוכשרה לכך. עוד היא כולה עומדת על חודה. ואף־על־פי־כן אין ספק שהיתה רוח אחרת מסביב, והעם היושב בציון כאילו שמח להרגיש שלא כל השאלות הן שאלות חיים־ומוות ועם רבות מהן אפשר לבוא לעמק השווה. גם בחיי המפלגה השלטת חלו תמורות מסוימות בדרכי גישה של בעיות, של המפלגה או של כלל הציבור, ודרכי הטיפול בהן. הקשיים רבים, כמובן, אבל הם מסוג אחר, הם כאילו נובעים כיום לא מתוך מאמצי הבקעה בתוך הסבך, אלא מתוך מאמצי היחלצות מתוכו, יחד עם הבעיות כמו שהן, עד שנדמה לפעמים שעיקר העמל הוא לא עמל התמודדות עם הבעיות פנים אל פנים, אלא בעיקר טורח שחרורן וניתוקן מן הקוצים והברקנים של הסבך המחזיק בשולי מעיליהן.

אין אני מתכוון בכך ל“פשרנות” והנני מודה ומתוודה כי יֵצר זה של ביקוש פשרה קרוב לי יותר מקיצוניוּת של יקוב הדין. איני סבור גם כי ראש־הממשלה הנוכחי עיקר כוחו הוא כשרון הפשרה, אף כי מקובל כיום, ביחוד בחוגים שמחוץ למפלגתו, למנות בו תכונה זו תוך נזיפה של חביבוּת סלחנית. עיקר כוחו בנכונות להטות שכם לכל עול ולכל תפקיד כפוי־טובה ולעמול בפרך כדי ליישר הדורים, ולוּ גם דרך ארעי, מתוך אמונה שאינה מופרכת תמיד, כי גם צוקי סלעים שבדרך אפשר לרכך על־ידי מגע אישי וטפיחה על כתף ברוח עממית ובסבלנות. כוח זה הוא דבר גדול, ואף־על־פי־כן נדמה שהנהגת המפלגה השלטת וחבריה בהנהגת המדינה פועלים כיום כמו מתוך שטח שאפשרויות התימרון והעקיפה שבו נראות להם רבות יותר משהן במציאות.

רק באקלים כזה – אם ניטול דוגמה אחרונה מן ההווי המפלגתי – יכלו, למשל, ראשי מפלגה גדולה ואחראית להסכים פתאום כי מה שהיה כלול עד עתה במצע כ“צוו עליון” הוא עכשיו ענין שאפשר להסיח את הדעת ממנו בלי להעבירוֹ, לצורך הורדה מסדר־היום, במוסדות שאישרוהו והעמידו אותו כאחד העיקרים. אין אדם צריך להיות חסיד שיטת הבחירות האזוריות – וכותב השורות הללו אינו נמנה עד עתה עם תומכיה המובהקים של שיטה זו – כדי לתהות על נוהל זה שאין לו הסבר. אכן, מה שאירע לו לצוו העליון הנ"ל מעיד כמה פחת כיום משקלם של דקדוקי־עניות פורמאליים וכמה עלה משקלם של ערכים צרופים שנועדו לרשת את מקומם. רצינוּתם של ערכים לעולם אינה מוטלת בספק וכשהללו מובטחים, שוב אין לייחס רצינות מופרזת לסעיפים טכניים של דרכי ביטול של צוו שהיה עליון, או, אם נחזור לעניננו, לדרכי נוהל או אי־נוהל של ועדה מסוימת שחברים יקרים ישבו בה ועיינו בחומר וחרצו דין וחזקה עליהם וכו'. ומה יכול כאן להיות לא בסדר?

קשה לו לבן־גוריון, אך מום של רצינות לא־מרוסנת שבו הוא בעוכריו, שכן מעולם אין רצינותו מַבחינה בין עיקר וטפל. אותה מידה של כובד־ראש טורדני ועקר שיש בו עכשיו, כשהוא נטפל אל ועדת־השׂרים, היתה בו גם שעה שחתר להגשמת מטרות חורצות גורל הארץ והעם. אלה שמסבירים לו עכשיו, למשל, שהמפלגה אמנם דגלה בשינוי שיטת־הבחירות, אך איש לא חשב על כך ברצינות, צריכים היו לדעת מראש שהוא לא יבין מה הם סחים. יתר־על־כן, אפשר לומר בוודאות גמורה כי גם לגבי כמה ענינים שבעבר, ואף ביחס לכמה דברים שקבעו את מהלך תולדותינו, כגון בזמן העמדת סעיף הריבונות המדינית כמטרה דחופה ומיידית – לא היתה מידת ההתכוונות הרצינית שלו ושל כמה וכמה מבין חבריו שווה בדיוק. לא הכול חושבים על הכול במידה שווה של רצינוּת. אך רוב דברים מתגשמים הודות למי שחושב עליהם ומתכוון אליהם ברצינות רבה יותר מן השאר.

מוסרים כי בפנייתו אל שר־המשפטים והיועץ המשפטי של הממשלה מבקש בן־גוריון לבדוק אם מסקנותיה של ועדת־השׂרים ונוהל שלה “תואמים הצדק והאמת וחוקי המדינה”. ייתכן כי זו באמת דרישה נלעגת ונפסדת, אך כיוון שהמבקש מתכוון לכך, כדרכו, בכל הרצינות, הרי ייתכן כי כבר עכשיו נגזר שפרק זה עתיד להימנות עם הנכונים והאמיצים בסיפור־חייו ולהיזכר ברבות הימים כשיעור לדוגמה בהלכות מילוי חובה פנימית בלי חת ובלי רתיעה מפני כל וכל.


1964


 

חג וריבו    🔗

א    🔗

חג השמונים של דוד בן־גוריון יכול היה, לכאורה, לעמוד במקום שבו שוכנים הסמלים, תחום שמקהה קצוות חדים ועיקר רישומו יראת־הכבוד. אלא שבמקרה זה יראת־הכבוד עוד אינה המהות הקובעת, אלא כבוד לחוד ויראה לחוד. משל לדחפור כביר־פעלים שגם בהגיע שעת טכס, שבה אומרים שבחו, הריהו כופה דיסטאנץ לא רק מפאת הממדים, אלא גם מחמת הסכנה, שכן מנופיו אינם נחים וזרועו נטויה והיא עשויה בכל רגע להשתלח ולהתחיל במלאכת הבקעה חדשה.


ב    🔗

הנוסח הרווח מסביב ליובל זה הוא נוסח של הבה נשכח לכבוד החג את פרק הפולמוס האחרון, “השנוי במחלוקת” ונדבר על הפרקים הגדולים הוודאיים, שקדמו. ובכן, בקטעים הקצרים שרשמתי להלן ימצא הקורא דברים שלא יצייתו לכלל הזה. על שום מה? מפני שאני סבור כי ראשי מפלגתו־לשעבר של בן־גוריון, כשהם פוסחים לעת טכס על מהות הפולמוס שבינו לבינם בשנים האחרונות, משבשים את התמונה כפל שיבוש. הם מוציאים מתוכה אחד האמיצים והעזים שבפרקי חייו שלו ותוך כדי כך מדלגים על אחד הפגומים בפרקי־חייהם שלהם. דילוג כפול זה הוא למעלה מן הראוי.


ג    🔗

זכותו של בן־גוריון אינה רק זכות של מי שקם, בשעת חיתוך גורל, וקבע, יותר מכל גורמים אחרים שבידי אדם, את טיבו וכיוונו של המפנה הגדול בחיי העם, אלא היא גם זכות של מאבקים לא־נלאים עם הלכי־רוח ומושגים ששלטו, זכות של מחשבה אמיצה והגיון גוזר שהבקיעו אל העיקרי והקובע, בשנות הוויכוחים והמיבחנים שלפני קום המדינה וחצו לשם כך בתוך סבכי ספקות והתנגדות וערעורים של יריבים וחברים ולא נרתעו מפני קטרוגים ובוז והתקלסות. משום כך, כשאתה שומע כיצד יריביו וחבריו מאז משננים זה כמה שנים באוזני כל את האמת הפשוטה והמובנת מאליה, ש“לא הוא לבדו” חולל את הגדולות, אתה מסכים לכך בכל לבך, ורק המרץ המודגש שבו הם מתפרצים אל דלתיה הפתוחות של אמת זו מעורר אותך לומר כי אף שהם צודקים בהחלט, בכל־זאת צמרמורת עוברת בך כשאתה משער את עמידתם בלעדיו, באותן שנים שלפני המדינה ובעת תקומתה, או את מישהו מהם במקומו.


ד    🔗

איצטלת התפקיד הממלכתי – משעת קום המדינה – נחה עליו בטבעיות שאפילו הקהתה את רגש הפליאה והחידוש למראה ראש־ממשלה של מדינה עברית לאחר הררי אלף של שנות גולה. אין לשער איש יהודי אחד בזמן הזה, שהלמות דברו וצעדיו יכלה להישמע בקמרונות דברי ימי ישראל בדרך כה מובנת מאליה, בלי לעורר כל תחושה של הבדלי מימד־וערך בינה לבין ההדים הנענים לה ממרחבי הזמן היהודי.


ה    🔗

תקופת העליה השניה, שבה החל צעדיו, היתה תקופה שהפכה את המעשה המוחשי, את מצוותו ומשמעו, בית קיבול וביטוי לחיי הרוח. תולדותינו החדשות לא ידעו פרק־זמן שבו נתמזגו שני אלה מזיגה עמוקה יותר ופוריה יותר. קשר זה שבין חיי הנפש ובין גופו של עולם היה חישוק שחיבר את ההוויה לשלמות, שאליה חותרים כיום רבים והחיפוש אחריה הוא מעיקרי נושאיו של הזמן החדש. המחשבה היתה מעשה. והמעשה, שהיה מחשבה, הכיל תהיות ומושגים שאינם נופלים, אפילו מצד החישוף והעמקות, לא כל שכן מצד הכנוּת, מהרבה עיונים של חוגינו האינטלקטואליים, המביטים אחורה, אמנם לא בזעם, אך בשמץ לגלוג. לכך שייך גם אותו מושג של חזון, שרבים שומעים בו כיום את המליצה. ואף־על־פי־כן הוא מורשת מוחשית וייצר עמוק של אותה תקופה וכנראה לא לשווא הוא חוזר ונשנה בעקשנות בפי בן־גוריון, אחד המובהקים שבנציגיה.


ו    🔗

ויש עוד משהו: יֵצֶר החלוציוּת, תאוות הבראשית. יֵצֶר זה שבו לא ידע ולא יידע שובעה לעולם. במכתב מארץ־ישראל של אותה עליה שניה, אשר סיפורה הוא סיפור של עמל ראשונים בתוך השממה, אנו מוצאים אותו אומר:

“לפני עשרים וחמש שנים היו החלוצים הראשונים מתמוגגים מצמאון ומתעטפים בקדחת נוראה, ומים לא היו לשתות, וצל לא היה להשיב נפשם. מסביב היה הכל שומם, ריק, פרא: האדמה היתה ערומה, קרחת, בלי דשא, בלי אילנות, בלי צמחים, האוויר בער, קדח – והם עבדו, נלחמו, נפלו וקמו. והיום באים אנחנו הנה ומוצאים לפנינו גנים, פרדסים, כרמים, צל נעים, מים קרים, אוויר רענן – גני־עדן. האנחנו נתלונן, ניאנח, ניבהל? תעבורנה עוד עשרים וחמש שנה – והיתה ארצנו אחת הארצות היותר פורחות, היותר יפות, היותר מאושרות, ועַם עתיק־חדש יפרח בארץ עתיקה־חדשה, ואז נספר כיצד קדחנו ועבדנו, רעבנו וחלמנו”.

מכתב זה, של מי שבא, כביכול, ליהנות מן המוכן, תאריכו כ“ח אייר תרס”ז, מלפני חמישים ותשע שנים.


ז    🔗

היֵצֶר הזה הוא במידה עיקרית גם מקור דבקותו בנגב כיום. נוסף על הגורמים המדיניים וההיסטוריים, הקובעים את יחסו אל חבל־ארץ זה, הוא כאילו מוצא כאן סוף־סוף, בשלהי יומו הגדול, שממה ראויה לשמה, ציה כהלכה, שבה אפשר להתחיל משהו. פרישתו הראשונה מן השלטון היתה גם קול קורא למדבר וגם כעין מתנת מותרות שהוא הירשה לעצמו, מתנה שלוחה אל נעורים רחוקים.


ח    🔗

נונקונפורמיסטים שבינינו ראו בו, ביחוד בתקופת כהונתו כראש־ממשלה, את סמל ה“אסטבלישמנט” המעוגן במוסכמות. איני מדבר כאן על האופוזיציה המדינית, הטבעית, שלא עשתה את חייו קלים ומילאה בכך את חובתה, אך שעה שיקירי־קרתא מספֵירות העיון היו קמים ללמדוֹ, תוך יחס אבהי אֶכּס־קתדרה, את אי־הסיפוק החושף שרשי בעיות אומה ומדינה ויורד אל מעמקים שאינם בגדר השגתו של איש החומר, היה פעמים רושם כי כאן מנגחת למעשה השאננוּת האקדמאית את המתח הרוחני שאינו פוסק.

טיבו וטיב הדריכות שבמחיצתו לא ידעו רתיעה מפני שום בעיה שעל הפרק, אם הן בעיות מקודשות ורדומות, שסכנה להחריד אותן מרבצן, ואם הן בעיות־קיפוד סומרות, אשר כל שומר נפשו ירחק מהן. הזעף והחלחלה שהוא עורר, למשל, במסע השגותיו על הציונות בגלגולה הנוכחי, עוד לא שככו עד היום. זעף וחלחלה אלה אחזו, למרבה הפליאה, דווקא במובהקים שבמורדי־מוסכמות, שראו בהתקפתו ממלכתיות פסולה והינתקות מן העם ושאר מרעין בישין וסירבו לראות רק את חומרתה האמיתית של הבעיה. לא ייאמן, אך הוא לבדו העז לפני שנים לחשוף את סכנתה ואין־שחרה של ציונות, שהאידיאולוגיה שלה הולכת ונהפכת לביסוס רעיוני של נצח ישראל בגולה. גם אלה שקיבלו בינתיים דעתו עודם מעטפים אל השאלה שבעים צעיפים ומבקשים בעיקר לא את ההתמודדות עמה אלא את הנוסחה המיישבת את הסתירות. גם כיום עדיין אין מעיזים לקרוא בשם לסילוף הציוני הקם לסכן את משמעותה ותכליתה של תקופת התחיה, בעשותו דווקא את התקומה המדינית תוספת הכשר וצידוק לקיום היהודי בתפוצות. משמעותו של היסט רעיוני זה, שיש בו מן האירוניה השטנית, עוד לא חדרה להכרת הרבים.

האומץ להגדיר את הדברים הגדרה גלויה ואמיצה ולהעלותם בכל הדחיפות והתוקף, תוך דחיית החשבונות הארעיים מפני החשבון הגדול והתמידי, היה והווה אחד היתרונות הגדולים של בן־גוריון על פני המנטאליוּת העסקנית הרוֹוחת. יתרון זה היה בין חשובי הגורמים שחתכו גורל בשעת המפנה ההיסטורי.


ט    🔗

כושר ההתרחקות ממוסכמות והחריגה מן השיגרה עמדו לו גם לגבי תפיסת מהותם של מצבים חדשים, המחייבים חידוש גישות ואמצעים. לא היה אחד שתפס כמוהו את טיבה של מערכת הנסיבות הפוליטיות שנוצרו בעולם בפרוס המאבק על המדינה, את טיב הפתחים שנפתחו ואת המתחייב מכך לגבי קווי מדיניות ודרכי כוננות והכנות לקראת העומד להתחולל.


י    🔗

מעולם לא טרח להשיג “עתונות טובה”. דעת־הקהל לא היתה לו אספקלריה לשפץ לפיה את דמותו, אלא שדה לחרוש בו חרישו.

כיום יש מלגלגים, כידוע, על אימרתו שניסוחה המקובל, אף כי לא המדוייק, הוא ש“לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים”. הניסוחים כיום הם חלָקים הרבה יותר ועשויים הרבה יותר לצאת ידי הכול. לזכותה של אותה אימרה יש לציין, בכל־זאת, שהיא נתכוונה בדיוק לדברים שנאמרו בה והיתה לא פרוגראמה ערוכה למשעי, אלא תשובה מוחשית לבעיות קונקרטיות, ולכן קבעה ענינים שלולא הם מי יודע היכן היינו עומדים כיום. אם כך או כך, כשאתה שומע כיום את סגנון הפרוגנוזות וההערכות המדיניות, וכשאתה חש את ההקשבה הרשמית הדרוכה לרושם שיעשו הדברים על הקהל מבית, נדמה לפעמים כי הדברים שייכים יותר לתחום יחסי־ציבור מאשר לתחומי המדיניוּת העולמית, וכי במידה שהדבר נוגע לניסוח, מתכוונים ניסוחים אלה לא דווקא כלפי מה שיעשו הגויים, אלא כלפי מה שיאמרו היהודים.


יא    🔗

פולמוסו של בן־גוריון נגד הנוהל והמסקנות של ועדת־השׂרים לא היה נמשך ולא היה יכול להימשך לוא דחה היועץ המשפטי את ערעורו ולוא פסק כי אותה ועדה פעלה כשורה. אך כעת, מאחר שאותו פולמוס הוא עובדה, הרי זה פרק אשר תולדות־חייו של בן־גוריון לא יתוארו בלעדיו. תבוסתו במערכה זו כאילו הפכה את הפרק הזה, על אף ענינו הציבורי המובהק, לכברת־דרך שבה חי בן־גוריון את חייו האישיים, הבודדים, את הטבוע בדמו ובלשד־עצמותיו ונשאר חשוב ועיקרי גם כשאינו משיג את התכלית.

תוצאותיה של מערכה זו משוות לה משמעות חורגת מגבולותיה המוגדרים גם לגבי תחומים אחרים של חייו. לא תהיה זו לשון סגי נהור אם נאמר כי הודות לה זכה בן־גוריון להפסיד, לשם אמיתו ועיקריו, דברים שלא בחירי־עם רבים זכו להם. הוא זכה לכך שלאחר היותו ראש בוניה של המדינה עלה בחלקו להיות מתדפק לשווא על שערי שׂרים שלה, עם בקשתו הצודקת, לא רק כאזרח בלבד, אלא כאזרח הנהדף אחור בתוספת לעג ושיקוצים. הוא זכה לכך שלאחר היותו מנהיגה ומדריכה של הגדולה במפלגות, שנעשתה, במידה מכרעת הודות לו, מנוף ראשון במעלה למשימות הזמן, עלה בחלקו לראותה נאטמת בפניו, בשל דרישה ציבורית אלמנטארית שהביא לפניה, עד שבאין ברירה לא נמצאה למפלגה זו דרך אלא לסלק מתוכה אותו, עם דרישתו גם יחד. דברים אלה, שאינם עשויים, לכאורה, להרבות חגיגיות לעת יובל, נזכרים כאן לא למרירות אלא לכבוד ולגאווה.


1966


 

נחל צין    🔗

א    🔗

מנגד, בריחוק ובמובדל, התכווצו מישטח הירק וציבור־הגגות של שדה־בוקר. ואילו כאן עמדו מיבני המידרשה חשופים בתוך המרחב החשוף. בכל החלונות נשקפה השממה הבוהקת, האחת, כמו קלסתר־פנים אחד, החוזר ונשנה ומזדקר אל מולך בכל אשר תפנה. אור היום היה עדיין מאונך כמעט, אור צהרים, והאוויר היבש, החד, ניצנץ ורישרש בלאט, כנייר זכוכית.

נוף ראשוני זה הוא כיום תחנת־חייו של האיש בן השמונים ושלוש. תמיד חתן־בראשית.

עשרות השנים הגדושות, הנושאות עומס נדיר של מאבקים ומרורים והישגים, נשאר מאחור. רחקו כמו הארץ הנושבת, רחקו כמו הערים והכפרים, כמושבות יהודה וכמרומי הגליל. ועכשיו, אחרי כל אלה, בתחנה הזאת, כמו אין הבדל בין שממה זו שמסביב ובין בדידות של ימים ולילות ראשונים בסג’רה של אז.

פרט לכמה קווים של שוני שנוספו בינתיים, כגון תקומת המדינה, שהאיש הזה נאבק עליה היותה נקראת עדיין לא מדינת ישראל אלא תכנית־בילטמור, וכגון תקומת צה"ל הנלחם עכשיו על גבולותיה העשנים. ועוד ענינים אחדים, שאין דומה להם, אך אין די בהם.

שכן הריקוּת שכאן, מסביב, כמו רק הוסיפה תבענוּת וחומרה, והכל שוב כמו לפני התגשמות, כמו על סף, וקומץ האורחים, שנתכנס כאן, לא השמיע נאומים, רק דברי־ברכה קצרים לפני הארוחה. ועם ערב שרה מקהלת תלמידים ותלמידות שיר יום־הולדת. שיר של התחלה. של כיתה אל"ף.


ב    🔗

שעה שמדברים על בדידותו של בן־גוריון כיום יש לדעת שאין היא חדשה עמו. היא היתה נחלתו גם בתוך תוכם של המאבקים הגדולים, והיו ימים, אף בתוך סערות כינוסים ופולמוסים ורוב עם, שבהם היתה בדידות זו טראגית יותר משהיא כיום, שכן המאבק על המדינה, במשך שנים על שנים שלפני תקומתה, היה נטוש לא רק נגד אויבים דורשי רעה, אלא גם נגד בעלי מיטב הערכים המתקדמים, בעלי רחבות־דעת והומאניזם ושלילת אוואנטוריזם פוליטי, בעלי נוסחות שפיון ופכחון, אשר רעד־פלצות עובר בך לרגע בחשבך כיום כי בכך יכלו להכריע ולחתוך גורל. וכאן כן גם עתה אין בדידותו בדידות פאסיבית של סיבות שנוצרו מאליהן, אלא היא פרי רצון ומחשבה־תחילה. זו בדידות אשר תקיפות שבה רבה מעצבוּת שבה.

שכן עיקרה אינו בכך שמספר האורחים מן הצפון, לחגיגה זו, היה מועט מכפי הראוי, אלא בכך שהשממה מסביב היא רבה מכפי הראוי, ומפני שהוואדיות החדים, וההרים לטושי־הכיפות, הם דממה נחושה ומפני שהכל כאן מעיד, בשתיקה אכזרית, כמה הרבה יש עוד לעשות כדי שההישגים העצומים יוסיפו להתקיים.

כן, זה העיקר. לא הקרע שבינו ובין צמרת מפא"י־לשעבר, אלא הרווח־הריק בינו ובין אלפי יושבי הארץ, שלא הלכו אחריו למידבר, בינו ובין התפוצות אשר לא נעו במשך כל עשרים השנים שמאז קום המדינה, ומי כמוהו יודע שאין מדינה זו אלא היאחזות ראשונה, על אף כל משמעותה החותכת חיים לאומה.

וכמו כדי להזכיר טעם־בראשית של הווה זה שמסביב, ישב אל שולחן הארוחה, בין האורחים הספורים, גם הרצפלד14. ישב כשורש עתיק ומעוקל ומצולק. רגע אחד ניסה אפילו לשיר, כמו בעת עליה־על־הקרקע, אך הפסיק. ורק נחיריו כמו רטטו עדיין, מבעד לעייפות הגוף, למראה השממה הנהדרת, הראשונית, המושלמת, המוגשת כאן לאומה מחדש כמתת כבירה. מעטים שרדו כיום מאותה חבורה של חלוצים ראשונים, של אותם היפּר־בּיטניקים ואוּלטרה־היפּים אשר לדברי ימי ישראל, שהפכו את גורל העם על פיו, בקוּמם עם ראשית המאה להתנער מקשרי חברה וזכויות־אבות כדי להטיל על שכמם עול כבד ששיעורו לא ידעו עדיין לא הם ולא אבותיהם. עמלם לא היה שווא. הם הניחו אחריהם גם חותם שלא יימחה לעולם וגם ממשיכים שאינם פחותים מהם, לא לשורשיוּת ולא לכוח ולא לכשרון־המעשה המופלא. האיכות קיימת בהחלט. רק הכמות, הכמות אינה מספקת. המיספר. גם כיום הוא מועט מכפי הצרכים וכיום עשוי פער זה לקבוע שבעתיים מחמת דחיפות המשימות וחריפוּת הנסיבות העלולות שלא לחזור.

לכן, שעה שמקהלת בית־הספר שרה בתוך השממה הזאת “יום־הולדת לבן־גוריון”, היתה בשיר הזה לא בדידותו של איש, אלא בדידותם השוברת־לב של דברי ימי ישראל, הנצורים, הנלחמים, היודעים, על אף הכל, כי פה, על סף הריקוּת הזאת, רק מקהלת־קולות זו ודומותיה, הן הערובה לעתיד והן התוכן האמיתי והחי של קורותינו.


ג    🔗

לפני למעלה מחמישים שנה, באדר תרע"ח, פירסם בן־גוריון מאמר בשם “גבולי ארצנו ואדמתה”15. איני יודע אם יש בגנזי המאמריסטיקה הציונית “הנכספת”, המשיחית כמעט, של אז, מיסמכים רבים כמיסמך הזה, שבו הכותב אינו “מהרהר” בדברים, אלא חש אותם בכל חושי גופו ורוחו. “מתוך מוקדות הלב של תמרות העשן ושל אימות המלחמה – כך הוא אומר – כבר נשקפת תקוות השלום נושא־הגאולה – ואנו עומדים עכשיו לפני השאלה: ארץ־ישראל מהי? מה הם תחומי הארץ שאנו דורשים בתור אחוזתנו הלאומית? היכן הם גבולותיה המפרידים בינה ובין שכנותיה מסביב? מה הם חבלי־הארץ הראויים וצריכים להיקרא בשם ארץ־ישראל, שמהם תיבנה מדינת־היהודים המחודשת?”

מאמר מופלא, משונה לגבי אווירת הימים ההם, רצוף כולו אסמכתות של מיספרים, של נתונים גיאוגרפיים, אתנוגרפיים, פוליטיים, ובו אתה מוצא כי “הדעה הנשמעת, אף בקרב ציונים, שעבר־הירדן אינו ארץ־ישראל, נשענת על אי־ידיעה בתולדות הארץ וטבעה”, ולהלן: “אין ארץ־ישראל בלא המישור המואבי, גלעד ובשן, כשם שאין ארץ־ישראל בלא יהודה ושומרון וגליל. כולם הם ארץ אחת, ארץ היהודים”.

אין אני מביא כאן דברים אלה כהנחיות ל“שרטוט מפות”. אני מביא אותם כרקע למשמעות דבריו של בן־גוריון, שקבע, לאחר מלחמת־ששת־הימים, כי למען שלום־אמת הוא נכון לוותר על כל השטחים שנוספו, פרט לירושלים ורמת הגולן.

דברים אלה הדהימו, לא משום שהשלום האמיתי אינו שווה לתת בעדו מחיר “מופרז” זה או אחר. שלום־אמת הוא תכלית שראוי ליתן בעדה אפילו את כל המדינות וכל חלוקות־הגבולים שבעולם וכל ההפרדות לממלכות ומעצמות. לא “גובה המחיר” הפתיע, אלא הפתיעה הסיטוּאציה המלאכותית שבה הוצבה הברירה הזאת, שבה העם כאילו מטיל על שולחן המשא־ומתן, מראש וקודם־כל, את הארץ שהוא קורא לה מולדת היסטורית, לאחר שהיא נמצאת בידיו בפעם הראשונה ואולי האחרונה. הפתיעה ההפרדה בין שאלת השלום האמיתי ושאלת הארץ השלימה, בעוד הכל מעיד כי רק צירוף שתי המהוּיות הללו יחד עשוי להבטיח את שתיהן.

ואף־על־פי־כן, דווקא משום חומרתם של דברים אלה צריך שנראה את טיבם כמו שהוא, ולא מפני שאני סבור כי ההסבר עשוי לבטל את משמעותם. דברים אלה יש להם גם משמעות עצמית, שאינה תלויה בשום קונטכסט, והיא משמעות מסמרת שיער. אך שעה שאנשי שטחים־תמורת־שלום מנפנפים בהם כראיה, יש להדגיש בכל תוקף כי תהום רובצת בין משמעות דיבורו של בן־גוריון ובין התפיסה המדינית המקובלת על ישראל, זו שעמלה לנטוע בהכרת האומות, במשך שנתיים גורליות אלו, שעמידתנו בשטחים אינה אלא עמידת כובשים בטריטוריות ערביות, המוּחזקות בידינו כפקדון עד ל“הסדר המדיני”.


ד    🔗

הבדל מהותי זה בין שתי התפיסות הוסבר והומחש מאז כמה וכמה פעמים, אך דיינו אם ניטול דבריו של בן־גוריון בפני עתונאי לונדון לפני כמה חדשים.

באותה מסיבה שלל בן־גוריון מכל וכל את מושג “החזרת השטחים”. דברים אשר שייכים לנו – כך הדגיש – אין מחזירים, אלא רק מנדבים, אם יש טעם לכך. “אנחנו אף פעם לא שכחנו שזוהי ארצנו ואף פעם לא ויתרנו עליה. – – ואף־על־פי־כן היינו מוכנים לוותר על זכותנו לפי גבולות החלוקה למען השלום. גם עתה זוהי השאלה העיקרית. למען השלום אנו מוכנים לוותר על חלק מזכותנו”.

כן, מאחר שהוויכוח היהודי על ארץ־ישראל עודנו כיום רק ויכוח עיוני בשאלת זכותנו המוסרית לבעלוּת מדינית על הארץ, הרי שההבדל בין תפיסתו של בן־גוריון ותפיסתם של אנשי שטחים־תמורת־שלום, הוא הבדל של עיקר. הבדל בין דבר והיפוכו.

אך מבחינה מעשית יש עיקר גדול מזה והוא – שבן־גוריון גורס התישבות בכל השטחים המוחזקים, התישבות דחופה, שלימה, בלי סייגים ובלי שהיות. ודבר זה הוא הביטוי האחד, הממחיש את זכותו של העם היהודי לראות את יהודה והשומרון לא כפקדון מידי חוסיין, עד להסדר, אלא כמורשת היסטורית, מדינית, אשר תושביה הערביים ייהנו בה מכל הזכויות, פרט לזכות הקמתה של מדינה ערבית, נוספת על אלו המשתרעות על פני שטח גדול משטחה של אירופה כולה.


ה    🔗

כן, זה העיקר. כל ויכוחינו על ארץ־ישראל זו עשויים להתחיל להישמע כמרחפים בעולם התוהו אם לא יתחדשו תנופת ההתישבות והעליה, ולוּא בהיקף המשתווה לפחות במשהו לתביעת הזמן הזה.

ההפסק שבא בשני עיקרים הללו, אחרי תקומת המדינה, היה ראש מעייניו ודרישותיו של בן־גוריון, בתקופת כהונתו כראש־ממשלה, ואז חברו כל דורשי טובתה של הציונות לשים דבריו ללעג.

הפסק זה של עליה והתישבות הוא בבחינת ניתוק שהתחולל פתאום במהלך החזיון, כמין שתיקה, שבה מחכים הצופים לרפליקה הבאה, וזו אינה נאמרת, ותחילה הקהל תוהים שמא זו כוונת המחבר והבמאי, אך ככל שהפאוּזה מתארכת ומתמשכת, הולך ומתגנב חשש בלב, שאולי אירעה איזו תקלה במהלך החזיון… והוא עשוי להיקטע באמצע.

משום כך היתה דממת השממה הנחושה של הנגב, באותו יום שנטה לערוב, דריכוּת של קשב, של צפיה, ומשום כך צילצל באותו שיר יום־הולדת שבפי מקהלת התלמידים צליל נוקב ובודד, אך גם רב אמונה והבטחה.

ואחר־כך החל החושך יורד. בחופזה. בלי חצאי־גוונים, בלי ניוּאנסים, בלי דקוּיות שאין להן מקום. והצלקת העתיקה של נחל צין הלכה ונתמלאה אופל ורק סלעי־השוליים העליונים עוד נוצצו חדים ובוטים בשמש השוקעת, באור בוהק שבעתיים, כמו לעת זריחת החמה.


1969



  1. המהדורה השנייה יצאה ב־1986 (הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩

  2. בן־גוריון במצור – לאחר שובו מעצרת האו“ם, שדנה בשאלת עתידה של ארץ־ישראל, נאם דוד בן־גוריון במושב־הנעילה של אסיפת־הנבחרים, שהתקיים ב־22 במאי 1947 בירושלים. בנאומו אמר: ”אנו יכולים ללכת לאומות המאוחדות בתביעה אחת ויחידה בלבד, בתביעה ההיסטורית של עם ישראל לקוממיות ממלכתית, לארץ־ישראל כמדינה יהודית, אבל תביעה זו אינה מספיקה עכשיו, היא תיאורטית. אין אפשרות להפוך עכשיו, מיד, את הארץ כולה למדינה יהודית, אבל אסור לנו לקפל את דגלנו ולצמצם את תביעותינו וזכויותינו. אבל גם אסור לנו להסתפק בתביעות תיאורטיות בלבד, שאינן ניתנות להיות מבוצעות מיד. גורם הזמן הוא גורם מכריע בגורלנו, אולי יותר מכריע בחיי היישוב, גם בחיי שארית הפליטה באירופה, וגם בחיי קיבוצי היהודים בתימן, פרס וארצות אחרות, שאינם יכולים לחכות. יש אולי צורך שחלק קטן של הארץ, שלא היתה בו התיישבות יהודית ופיתוח יהודי, ישאר עוד זמן־מה למשטר מאנדאטורי, לשם פיתוח מהיר למטרה כפולה: להכשיר תנאים לעלייה ולהתיישבות יהודית ולהרמת תנאי־החיים של התושבים הערבים. אולם אין יסוד שבשאר חלקי הארץ, לרבות המדבר שהוא שומם, לא תקום מדינה עברית".

    כעבור ימים מספר נתפרסמה בעתונות תגובה של ד“ר אבא הלל סילבר ל”ידיעות שבאו מארץ־ישראל, כאילו מר בן־גוריון נשא נאום והודיע, שהסוכנות היהודית סומכת את ידה על הקמת מדינה יהודית באותם חלקי ארץ־ישראל, שבהם כבר יושבים יהודים, ואילו בשאר החלקים יימשך המאנדאט.“ בהודעתו ציין ד”ר סילבר, ש"במידה שהדבר נוגע  ↩

  3. שירך ביום ו' האחרון – הכוונה לטור “לעזרת הרופא”, שנדפס ב“דבר” מן ה־15 באוגוסט 1952 (ראה “הטור השביעי”, כרך ג‘, עמ’ 343).  ↩

  4. חיים שורר – מראשי “הפועל הצעיר” ומפא“י, עורך ועתונאי. 1968־1895. עלה לארץ ב־1913 ועבד כפועל במושבות יהודה והגליל. מילא שליחויות רבות בגולה מטעם מזכירות ה”התאחדות“. חבר מערכת ”דבר" למן 1936 ועורכו הראשי בשנים 1968־1953.  ↩

  5. דן פינס – חבר מערכת “דבר” למן 1930. בשנות העשרים נמנה עם הפעילים המרכזיים של התנועה הציונית ושל “החלוץ” בברית־המועצות. בעוון ציונותו הוגלה לשלוש שנים לסיביר. עלה לארץ ב־1930. מילא שליחויות בארה“ב מטעם ההסתדרות ו”דבר". 1961־1900.  ↩

  6. דוד זכאי – מאנשי העלייה השניה, סופר, עורך ופובליציסט. 1978־1886. עלה לארץ ב־1909. השתתף ביסוד מפלגת “אחדות העבודה” וערך יחד עם ברל כצנלסון את בטאונה “קונטרס”. חבר מערכת “דבר” למן יסוּד העתון ב־1925. התמיד במשך שנים רבות במדורו הידוע “קצרות” (רשימות אלו קובצו בספרו “קצרות”, תשי"ד).  ↩

  7. בחודשי קיץ אלה שהם חודשי עומס שלמעלה מן הרגיל – 1952 שוב היתה שנה עמוסה ביותר מאורעות פנים וחוץ. בתחילתה התנהל המאבק הציבורי על קבלת שילומים מגרמניה, מאבק שבמהלכו נאלץ ב“ג, כראש־הממשלה, להתייצב בכוח אל מול נסיון מצד מפלגת ”חירות“, בהנהגתו של מנחם בגין, לחולל מרי אזרחי. פרשה זו נסתיימה ב־10 בספטמבר אותה שנה, עם חתימת ”הסכם השילומים“. מצד אחר העמיק אז הקרע בין מפא”י לבין מפ"ם, הן מחמת הרעת היחסים בין מדינת ישראל לבין ברית־המועצות והן מחמת התפתחויות פנימיות במפלגת־השמאל. בו בזמן רבו מקרי ההסתננות, השוד והחבלה בעיקר בגבול המזרחי, הירדני.  ↩

  8. ראש הממשלה הנוכחי – לוי אשכול. ראש ממשלת ישראל בשנים 1963–1969. עלה לארץ ב־1914. ממייסדי דגניה ב'. גזבר הסוכנות היהודית למן 1949 ושר־האוצר בשנים 1963־1952. מראשי ההסתדרות וההגנה וממנהיגי מפלגת פועלי א"י. בעל פלוגתא לבן־גוריון בפרשת־לבון הנודעת.  ↩

  9. […] – הספר כרוך בחוזקה, ולכן לפעמים סופי המשפטים או את תחילתם אינם נראים בבירור (הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩

  10. תאריך לא ברור.  ↩

  11. מסע ההבקעה הגדול של ראש ממשלת ישראל – בתחילת מארס 1960 יצא ב“ג לארצות־הברית, קודם־כל לשם פגישה עם הנשיא ד.ד. אייזנהאואֶר. הפגישה עמו היתה מאכזבת מבחינת אי־היענותו לבקשת ב”ג לסייע למדינת ישראל בחיזוק כלכלתה וציודה בנשק חדיש. ב־14 במארס נפגש ב“ג עם קאנצלר גרמניה המערבית, קונארד אדנאוּאֶר. פגישה זו נערכה בניו־יורק, מנהאטן, במלון ואלדורף־אסטוריה. ב”ג ביקש מאדנאואר מילווה של חצי מיליארד דולר שיינתן לישראל במשך עשר שנים ויוקדש לפיתוח התעשייה והחקלאות, בעיקר בנגב. בקשתו נענתה. וכן הבטיח הקאנצלר לישראל כמויות נכבדות של ציוד צבאי משוכלל (שריון, הליקופטרים, מכשירים אֶלקטרוניים ועוד) בלא תמורה כספית.  ↩

  12. מלחמתך זו – תביעתו של ב“ג להקים ”ועדת־חקירה משפטית“, אשר תפסוק סופית בשאלות שהועלו ב”פרשת לבון".  ↩

  13. כותל צריפך – בקיבוץ שדה־בוקר בנגב, שאליו הצטרף ב“ג כחבר בשנת 1953. ראה לעיל הטורים ”בן־גוריון בטרם צעד“ ו”אֶזרח מדינת ישראל – דוד בן־גוריון".  ↩

  14. הרצפלד, אברהם – ממנהיגי תנועת־הפועלים הארצישראלית. 1973־1888 עלה לארץ ב־1914. למן 1919 האיש המרכזי ב“מרכז החקלאי” ואביהם של ישובים רבים, קבוצות ומושבים, בכל חלקי הארץ.  ↩

  15. “גבולי ארצנו ואדמתה” – נדפס מחדש בקובץ מאמריו של דוד בן־גוריון “על ההתיישבות”, סידרת מקורות בעריכת מנחם דורמן; המרכז לחינוך ותרבות של ההסתדרות, יד טבנקין והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!