דג היה בים מן הדגים הקטנים, והוא ממשפחה נכבדה, ושמו לא אזכור עוד; יבואו נא החכמים המלֻמדים, והגידו לך המה. ויהי לדג הקטן הזה אלף ושמונה מאות אחים, כלם יום אחד נולדוּ; את אביהם לא ידעו ואת אמם לא הכירו, ויהיו מראשיתם משֻלחים לנפשם, וישוטו במים אל כל אשר היה רוחם לשוט, ותהי זאת כל שמחתם. מים לא חסרו לשתות, כי כל מי הים הגדול לפניהם, ולטרף לא דאגו, כי ידעו אשר המָצא ימָצא להם; ויהי הם מבקשים תענגות במים, דג דג על פי דרכו, והקורות אותם והמוצאות אותם שונות גם הן – ואולם גם את הדבר הזה לא זכרו ולא העלו אותו על לב.
והשמש שלחה אליהם את אוֹרה מבּעד למים, ויהי להם נֹגה ואור והמים בהירים מימינם ומשמאלם, ויראו את כל אשר מסביב, והנה חיות קטנות עם גדולות, נוראות ונפלאות, ויש אשר גדולות החיות האלה מאד מאד, ולהן גרון גדול ופתוח אשר יבלע את האלף ושמונה מאות בפעם אחת ולא יִוָּדע כי בלע אותם; ואולם גם את הדבר הזה לא זכרו ולא העלו אותו על לב, כי לא נבלע עוד מהם אף אחד עד היום הזה.
והקטנים שָׁטוּ יחדיו, והם נלחצים איש אל אחיו כגדודי הַחִילָקִים וְהָעֲפֵיאָנִים. ויהי בהיותם שׁטים כלם יחדיו שלֵוים ושאננים ולא חשבו דבר, ופתאם וקול רעש גדול נשמע, וּדבר־מה ארוך וכבד מאד הוּרד אליהם מלמעלה, והוא נתקע ביניהם בּתָּוך, והדבר ההוא קץ אין לו ומדה אין לו וקצב אין לו, ורק ישׂתּרֵע מתחת להם, הלוך והשׂתּרע, הלוך והשׂתּרע; וכל דג מן הדגים הקטנים אשר פגע אותו הדבר הארוך והכּבד ההוא, ויהי הדג הזה מעוּך וכתוּת כּלוֹ אשר לא במהרה יֵרָפא. והדגים הקטנים וגם הגדולים אשר ממעל ואשר מתחת למן פני הים ועד התהום, כלם התחלחלו ויחרדו חרדה גדולה מאד, והדבר העצום והכּבד עודנו יורד הלוך וירוד ועודנו מעמיק הלוך והעמיק ועודנו מאריך הלוך והאריך, וימָשך דרך אלפי מיל מתחת למים מקצה הים ועד קצה הים.
וכל הדגה וכל החלזון וכל אשר ישרוץ במים ממעל ומתחת וכל אשר ישוט במים מלמעלה ועל פני התהום, כלם ראו את הדבר הגדול והנורא ההוא, את הצְּלוּבָח הדק והארוך אשר כמוהו לא היה עוד בים, למיום בּרֹא אלוהים את המים, ויחרדו חרדה גדולה מאד, כי פתאם היה הדבר ובפעם אחת הוּרד.
אבל מה היה הדבר הזה?
אכן אנחנו ידענו אותו! הלא הוא חבל הַטֶּלֶגְרַף אשר אלפי מיל אָרכּוֹ ואשר השכיבו אותו בני האדם בתוך הים הגדול, הוא ים אוֹקִיָּנוֹס, לקַשר את אֵירוֹפָּה ואת אמריקה יחדיו.
והחרדה אשר בים גדולה מאד, ותהי מהפכה ומהומה רבּה, כי יושבי הים, הם האזרחים היושבים בים מדר דר, השתערו על המקום אשר שם הוּרד החבל; והדגים המעופפים עפו עד פני הים ויגביהו בעלותם ככל אשר יכלו להגביה, ותרנגל־המים דִלֵּג גם מפני הים ולמעלה, כי זה כחו לדלג כּמדת מטחוי קשת גם מפני המים ולמעלה. ויתר הדגים הגדולים והקטנים שטו בחפזון עד קרקע הים, ויגיעו עד התהום עוד בטרם הגיע חבל הטלגרף שמה, ויחרידו את דג־הפעמון ואת דג־הָרָגָב בעודם שלֵוים ושמחים ואוכלים את אחיהם הקרובים אליהם.
ורבים מדגי הַנַּקְנִיקִים חרדו חרדה גדולה, וברב חרדתם הקיאו את מעיהם מקרבם, ולא מתו, כי זה כחם להקיא את מעיהם מקרבם וכל רע לא יאֻנה להם. ורבים מדגי העקרבּים ומן הסרטנים הגדולים נחפזו לברוח וַיֵצאו מנרתיקיהם ואת רגליהם השאירו שם, כי נלחצו ותּכָּרתנה.
ובהיות המהומה והמהפכה הגדולה, ותהי יד אלהים גם באלף ושמונה מאות הדגים הקטנים להחָלץ איש מאחיו ולהתפרד, ויחלצו ויתפרדו אל כל עבר, ולא מצאו עוד איש את אחיו, ואיש את רעהו לא הכיר לנצח. רק כשלשים נותרו במקום אחד, והם התחבאו עד עָבַר הזעם, וישקטו וידומו, ומקץ שעות אחדות כּשוב רוחם אליהם אחרי הרעש, ויתחזקו כלם ויתרפאו מן החרדה אשר עברה עליהם, ויתאוו תאוה גדולה לדעת את כל המעשה אשר נעשה.
אז פנו כה וכה, ויביטו למעלה ויראו למטה, ויש אשר האמינו לראות על פני התהום את הדבר הנורא והעצום אשר החריד אותם ואשר החריד גם את כל גדול וכל קטן אשר בים. והדבר הנורא והעצום ההוא מתוח על פי התהום לאָרְכּוֹ, ואין לו ראשית ואין לו אחרית, ככל אשר עיניהם רואות, והוא דק מאד, ואולם מי יודע אם אין לאל ידו ללכת הלוך ועָבֹה כרגע, ואם לא אַמיץ הוא מכל דגת הים; הן שקט לו ודממה, ואולם מי יודע אם לא רק עָרֹם יערים והוא מתנקש בנפשם – ככה אמרו הדגים הקטנים בלבם.
“ישכב נא לו באשר הוא שם, אין לנו ולו דבר!” אמר הדג הנזהר בכל דרכיו מכל הדגים הקטנים. ואולם הקטן בהם לא ידע השקט, ותאותו בוערת בו לדעת את משפט הדבר החדש הזה ואת כל אשר עמו; הן מלמעלה הוא בא, ולכן יש תקוה כי דגי הים אשר מלמעלה יודעים היטב את הנעשה ומהם יהיו פתרונים. אז שָׁטוּ כלם ויעלו למעלה עד פני הים – והרוח רוח שוקטת מסביב.
ויהי בעלותם עד פני הים, וימצאוּ שם דּוּלפָּן. והדוּלפּן הוא מן הדגים הפוחזים והריקים אשר בים, אשר לא יעשה דבר כל היום בלתי אם ירקד ויפזז ויתהולל וישובב משובות גדולות; ולו עינים, ולכן אין זה כי ראה גם הוא את כל המעשה אשר נעשה, ויקרבו אליו, וישאלו את פיו; ואולם הדוּלפן לא עשה כל היום דבר בלתי אם רִקֵּד וּפִזֵז ועשה את משוּבוֹתיו הגדולות אל מול פני המים, ואל יתר הדברים אשר נעשו במים לא שת לב ולא ידע, ועל כן לא ידע לענות אותם דבר, ויחרש! ואת פניו העמיד בגאה וגאון ויהי כמסתיר סוד.
אז פנו אל כלב־המים אשר בא גם הוא אל המקום הזה, אחרי שבתו על פני הים, והוא האיר את פניו אליהם יותר מן הדוּלפן, אף כי אוהב הוא לאכול את הדגים הקטנים; ואולם ביום ההוא והוא אכל לשׂבע ולא בקש עוד לאכול, וגם ידע שבעתיים מן הדג המרקד.
“לילות רבים ישבתי על פני הסלע היוצא מן הים”, אמר כלב־המים – “ואַבּט אל היבּשה, ואַרחק מאד להביט. אכן יפות ונחמדות הנפשות אשר שם, ובשפתן יקרא להן אדם. ובני האדם האלה יארבו לנו כל היום ויצפנו לנפשותינו, ואנחנו המָלט נמָלט מידם כפעם בפעם; וגם אני נמלטתי מידם, וגם הצלוּבח הגדול אשר אתם אומרים רק נמלֹט נמלָט מידם. הצלוּבח הזה היה בארץ על פני היבּשה משׁנוֹת דר ודר, כי לכדו אותו בני האדם בראש קַדְמוֹת ימי עולם ויאחזוהו שם עד היום הזה; ועתה השכיבו אותו על פני עגלה חדשה ויביאו אותו עד הלום, כי אמרו להביא אותו אל ארץ רחוקה אשר מעבר לים. ואני ראיתי את הדבר הזה בעצם עיני, ואת כל העמל אשר עמלו בו עד יָכְלָם לוֹ; והם אמנם יכלו לו, כי רפה הצְּלוּבָח מאד בכל הימים אשר היה על פני היבשה. והם גללוּ אותו היטב על פי גבּוֹ סביב, ואני שמעתי את קול הרעש בהחליצו את עצמותיו מדי הִגֹּלוֹ; אבל פתאם נשמט מידם וימלט ויחפז על נפשו וירד המימה עד המצולות ועד התהום. והם עודם מחזיקים בו בכל כּחם ובכל אונם, וּמספר הידים המחזיקות בו רב מאד אשר לא תסָפרנה, ואולם נשמט הצלוּבח באשר נשמט וימלט מהם לעולם, והוא שוכב עתה על פני התהום לנוח – וזה כל הדבר”.
“אכן דק הוא מאד!” אמרו הדגים הקטנים.
“רק הַרעיב הִרעיבוּ אותו!” ענה כלב־המים, “אבל עוד מעט והתחזק ושב אל כחו ואל עביוֹ ואל גדלוֹ הראשונים. הנה דמות לו כדמות צלוּבח, ארוך ודק הוא כאשר אתם אומרים, ואולם אנכי לא כן אחשוב, ולכן אמרתי כי הוא “התנין הגדול” אשר אותו יראים בני האדם מאד מאד ואשר בו ישוחחו תמיד מדר דר. והחכמים והחוקרים אשר בבני האדם מתעשקים איש עם אחיו על אֹדות “התנין הגדול” עד היום הזה, כי יש אשר אומרים: יש תנין כזה, ויש אשר אומרים: רק משל הוא והוא לא נברא ולא היה. וגם יקראו לו לפעמים שם “הִדְרִינָה” על דבר המים, וגם יש אשר יקראו לו “נְחַש המים”, הוא “נחש בריח” או “נחש עקלתון”. ואני גם אני מעוֹדי לא ראיתיו, וגם לא האמנתי כי ישנו בארץ או במים; ואולם עתה האמנתי כי הצלוּבח אשר אמרתם הוא התנין הגדול אשר היה למשל!”
ובכלותו לדבּר וירד ויטבול במים ויעָלם.
“מה רבּוּ הדברים אשר ידע ומה הרבּה להגיד לנו!” קראו הדגים הקטנים – “אכן לא חָכַמנוּ ולא השׂכּלנוּ עוד מעודנו כאשר חכמנוּ וכאשר השכּלנו עתה! – לוּ רק לא כִזֵב ולא שִקֵּר לנו!”
נשוּטה נא עד התּהום ונחקור את הדבר עד חקרוֹ!" ענה הדג הקטן מכּלם – “וגם בהיותנו בדרך מדי עברנוּ, ושמענוּ את אשר ישׂיחו בו!”
“איש ממנו לא ירים סנפיר ולא יניע קשׂקשׂת!” ענו אותו יתר הדגים ויפנו ממנו ויעזבוהו.
“אבל אני את סנפירי אָרים וגם את קשׂקשׁתּי אניע עד בֹּאי אל התהום!” קרא הדג הקטן וַיָּשָׁט ויחתור ויעמק לרדת ופניו מועדות אל התהום; ואולם רב הדרך מאד בינו ובין המקום אשר שם “הדבר הארוך אשר הוּרד”, והדג הקטן מביט כה וכה, והוא יורד, הלוך וירוד לתהום הים.
אכן לא ידע עוד הדג הקטן מעודו כי ככה יגדל וככה ירחב עולמו אשר בו יחיה. הנה עדת חִילָקִים נוסעים יחדו, גדודים גדודים, והם נוצצים ומזהירים מרחוק כדמוּת רצוּעת כסף גדולה וארֻכּה, וְהָעֲפֵיאָנִים נוסעים גם הם יחדו גדודים גדודים, ומראיהם נחמד שבעתים פעמים ככה. והדגים שטים בתוך הים אנה ואנה, דגים גדולים הם וגם דגים קטנים, ותמונותיהם ותבניתם וצביונם שונה מאד איש מאחיו, אשר לא יחקרוּ ולא יספרוּ. ודגי הַחֲרוּלים, הם המֵּדוּזוֹת, נִשָּׂאִים בזרם המים, ועינם כעין הפרחים אשר צַחו מאד, עד כי נשקיף בעדם מעבר אל עבר. וְטַרְפֵּי צמח גדולים ועצומים עולים מן התהום אשר בים, ועשב גדול ורם כארזים עולה גם הוא, ועל פני עליהם הגדולים והרחבים יושבת כל דגה וכל חיה אשר קליפה לה, והן נוצצות עד למרחוק.
אז הביט הדג הקטן למרחוק וירא כדמוּת חוט ארוך וכהה, וירד ויחתור אליו; ואולם גם דג וגם חבל לא היה החוט, כי אם חלק מחלקי אחת האניות הגדולות אשר צללה במצולה, וּמכסה האניה וקרקע האניה גם שניהם נשברו מכֹּבֶד המים. והדג הקטן חתר ויבוא אל תוך האניה פנימה; והמים העזים שטפוּ משם את כל האנשים הרבים אשר היו בתוך האניה בצללה, ולא נותר מהם בלתי שנים: אשה רכּה ובנה הקטן אשר היא אוחזת בזרועותיה, והמים אשר מסביב מנשאים את הפגרים ומורידים אותם, מנשאים ומורידים, ומניעים אותם בנחת ובדממה. והדג הקטן חרד חרדה גדולה, כי לא ידע אשר לא יקומו המתים האלה ולא יקיצו. וטרפי צמח מצמח המים עולים ומכסים את פני האניה והיו עליה כשריגי עלים, וַיִנָטוּ משם ויסכּו על שני הפגרים הנחמדים. מה נחמד המקום הזה ומה נוראה דממת קדשוֹ! והדג הקטן נחפז ככל אשר יכול, ויעזוב את המקום ההוא, וימהר החוצה, אשר שם המים בהירים מימינו ומשמאלו ואשר שם יראוּ הדגים. ויהי הוא משוֹטט, עוד לא האריך, והנה לויתן רך לקראתו, והוא גדול ונורא מאין כמוהו.
“בּי אדוני לויתן, אל נא תבלעני!” התחנן אליו הדג הקטן, “הלא קטן אנכי מאד, כמוני כמעט רְקָק אשר לא יוּשם אליו לב, ואני מה אהבתי את החיים ואין את נפשי למות עוד!”
“מה לך אפוא ומי לך אפוא פה במעמקים, כי ירדת עד הלום אשר לא ירדו אבותיך ואחיך מעולם?” שאל אותו לויתן.
והדג הקטן ספר את דבר הצלוּבח הארוך והנפלא, או את דבר הנפש הנפלאה אשר לא ידע איש מה היא, ואת אשר החריד את כל אֵלֵי המים ברגע אשר ירד.
“האֻמנם!” קרא לויתן ויגיח את הים אל פיו, אשר לוּ בא עתה אל פני המים ונשף ברוחו, כי עתה המטיר מְטַר זרם גדול וחזק מפיו. “האֻמנם!” קרא – “ובכן אפוא זה הוא הדבר אשר התגרד לפנים בּגבּי ברגע אשר פניתי מעבר אל עבר; ואני חשבתי: רק תֹּרן הוא מתָּרני אחת האניות אשר נמצא לי להתגרד בו. – ואולם לא פה מקום הדבר הנפלא ההוא כי אם מזה והלאה; ואני ארדה נא אליו ואחקור אותו, כי אין לי עתה ענין אחר לענות בו”.
אז עבר לויתן משם והלאה, והדג הקטן עובר אחריו; ואולם לא קרב הדג הקטן אליו עד מאד, כי זרם מים עזים שוטף בחזקה בכל מקום אשר לויתן הגדול עובר שם.
הם שטים בדרך, והנה חַרְדָּן וּכְסִפְתִּיאַס זקן לקראתם; והם גם הם שמעו את דבר הצלוּבח הנפלא אשר ארוך הוא ודק מאד. ורק ראֹה לא ראו אותו בעיניהם, ונפשם גם הם חשקה לראותו.
אז קרבה אליהם גם חֲתוּל־המים.
“הנני גם אני אִתּכם!” אמרה ותהי נכונה לשוּט עמם באשר ישוּטוּ גם הם. “לוּ התנין הגדול אשר אמרתם לא ירבּה בעביו מעֲבִי החבל אשר לאניה, כי עתה בשִׁנַּי אֶקֹּב אותו לשנים, בפעם אחת אֶקב אותו ולא אֶשנה לו!” ובדבּרה ותפתח את לועה וירָאו ששת חרוזי שנֶיה. הלא הסכנתי מעודי לשום את שני בּחבל או בָּעוֹגֵן אשר לאניה עד נקבי אותם, ולא התיצבו עוד חבלים ועוגנים בּפני עד היום הזה!"
“הנה הוא!” קרא לויתן הגדול, “את התנין אשר אמרתם אנכי רֹאה!” והוא חשב בלבו כי מטיב הוא לראות יותר מכּלם – “ראו נא מה יִלָּפֵת התנין כה וכה ומה יתנשא ומה ירד ומה יתהפך מצד אל צד!”
ואולם לא את התנין ראה, כי אם צלוּבח גדול ועצום מאד אשר אַמות אחדות אָרכּו, והצלובח נוסע הלוך וקרב אליהם.
“לא כן, אַחי! את זה כבר ידעתי, וגם אין זה כי ראֹה ראיתיו במקום אחר!” ענה הכּספתּיאַס, “לא זאת הנפש ולא זה הדג אשר יָהם את כל הים ואת כל אשר בו, ואף כי החריד חריד את הדגים הגדולים!”
אז ספרו באזני הבּא את דבר הצלובח החדש אשר נראה בים, וישאלו את פיו אם אין את נפשו להיות מן החוקרים, אשר ישוּט עמם יחדו וחקר גם הוא עמם את הדג החדש.
“אם ארוך הצלובח הזה ממני”, אמר הצלובח הבא, “אז יאכל נא את בכור מות את בדיו!”
“אמנם כן, בכור מות יאכל אותו!” ענו אחריו גם הם, “הלא רבים אנחנו פה, ולמה נתּן אותו להאָחז בתוכנו?” ובדברם ויחתרו משם הלאה.
המה עודם חותרים, והנה חיה גדולה ונוראה מאד לקראתם, והיא גדולה שבעתים מכּלם יחד.
וּמראֶה כמראֵה אִי נֻטָּשׁ אשר נִתּק ממקומו והוא שט במצולה בתוך הים.
אז הביטו ויראו והנה חרדן הוא, והוא זקן מאד ובא בימים, אשר טרפי צמח מצמח הים יכסו פני ראשו וחיות קטנות ורמש אין מספר ירמשו על גבּוֹ וקוֹנְכיּוֹת ובעלי־קליפות יעלו על כל בשרו, והפך עורו השחור והיה לעור חברבֻּרוֹת לבן למראה.
“בֹּא עמנו, זקן, גם אתה!” קראו אליו כלם – “הנה דג חדש נראה בים אשר חלילה לנו לתת אותו להאָחז בתוכנו!”
“ואני פה אשכב באשר אשכב, ולא אבוא עמכם!” ענה החרדן הזקן – “זקן אנכי, ואתם הניחו לי ואשכב פה! הוי אלי, אלי, אלי! חולה אנכי עד מאד, ולא אמצא רְוָחָה בלתי אם בּהשיגי לעלות עד פני הים מלמעלה ולהפוך את גבי על פני המים מחוץ; אז יבוא כל כּנף וכל עוף, הגדולים והעצומים, ועשוּ עמי חסד ואכלו את הרמש אשר על גבּי ולקטו שם וּפָלוּ אותי, להקל מעלי את עֻלי כמעט; ולוּ רק לא יעמיקו לתקוע את חרטֻמיהם בּחלבּי! כי יש אשר יעמיקו את חרטמיהם בחלבי עד בלי די, ראו נא, והנה פגר נבלת אחד מעוף השמים עוד נאחז בעורי אשר על גבּי, כּי נוֹאָל העוף הזה לתקוע את צפורניו בחלבּי עמוק מאד, ויאָחז בו ולא יכול עוד להמלט, ואני לקחתיו עמי בשובי לרדת עד התהום. ראו נא עד מה נִקְרוּ אותו הדגים הקטנים ומה מראהו עתה ומה מראַי גם אני! אכן חולה אנכי מאד!”
“רק בדמיונות ובחלומות אתה שוגה!” ענה אותו החרדן הצעיר – “אני לא חליתי מעודי! אין דג במים אשר יחלה!”
“שא נא לי ואנכי אדבּר!” ענה החרדן הזקן – “הן הַקּוּפָד יֻכה בנגע צרעת, ועל הצלובח יאמרו כי יחלה בשחין רע הפורח אבעבּעות, ואנחנו כלנו הלא תולעים לנו במעינוּ!”
“רק הבל הוא ורעות רוח!” ענה לויתן ולא הוסיף עוד לשמוע, כי ידע אשר ענין אחר וטוב מזה לפניו ולפני רעיו לענות בו.
אז באו עד המקום אשר שם חבל הטלגרף. והחבל ארוך מאד, מקצה אירוֹפה ועד אמריקה, והוא מתוח על פני גבעוֹת חול והרי בצה ועל שִׁנֵּי סלעים ועל יערות צמח ועל ערבוֹת אלמֻגים אשר לא יסופו ולא יתָּמוּ, ושם זרמוֹת מים יהלכו ושבּלת סופות תתהפך, והדגים באים גדודים גדולים ועצומים מאד, והם גדולים ועצומים שבעתים מגדודי עוף השמים אשר יראה אותם האדם בהתקבצם יחד לפרוש כנפיהם לתימן. ושם קול רעש וקול המֻלה וקול המון וקול שאון, והיה אם נקח לנו את אחת מקליפות הקוֹנכיוֹת ונט אליה אֹזן, ושמענו עד היום הזה כקול הֲמוֹת מן הקולות הרבים ההם.
“הנה החיה הגדולה!” קראו הדגים הגדולים, וגם הדג הקטן אשר נלוה עמם קרא את הקריאה הזאת, והם משתוממים וּמשתָּאִים כלם אל החבל הגדול והארוך אשר גם ראשיתו וגם אחריתו נעלמו מהם ולא יכלו לראותם.
וּפַטְרִיוֹת וּמַרבּי־רגלים וגוֹרגֹונֹות מתנשאים ויורדים, מתנשאים ויורדים, והם עולים מן התהום ומכסים לפעמים את החבל על פני כלוֹ, ונעלם החבל רגע אחד ולא ירָאֶה עוד ורגע משנהו ישוב ויראֶה. וחזיר־המים והחלזון וכל תולעת שורצת ורומשת על פני החבל, ובני עכּביש גדולים ועצומים מאד מתהלכים עליו כה וכה, אשר בקוּריהם נאחזים רמש אשר לא יספר מרב, וְנַקִינִקִים וכל רמה אשר לא נקרא להן בשמות – ואשר פה אין להן והן אוכלות בכל בּשרן – כלם רובצים על פני החיה החדשה הזאת לָמוּש אותה ולהריח בה ולדעת מי היא ומה היא, אשר באה עד הלום להיות רובצת על פני התהום מתחת. ודגי־הרגב ודגי־הפעמון פנו כה וכה, לבעבור יאזינו מכל עברים: ודג־הכוכב הרובץ בתוך הבצה ולא יוציא החוצה בלתי את שתּי ידוֹתיו ואת עיניו, והוא בא גם הוא וירבץ על פני החבל ויבּט ויחרש ויחכּה לדעת את אשר יצא מבטן החיה הנפלאה הזאת.
וחבל הטלגרף רובץ על פני התהום ולא ינוד ולא ינוע. ואולם בקרבו גם חיים וגם מחשבות בו, כי מחשבות אדם עוברות בו מאֵירפה ועד אמריקה!
“אַל נא נבטח בחיה הגדולה והנפלאה הזאת!” קרא לויתן – “מי יודע אם אין כח בדג הזה להתעורר פתאם ולקרוץ לי בשרירי בטני, ואותה לא אוּכל שאת!”
“נָמוּשׁ נא אותו בראשונה!” ענה גם מַרְבֵּה־הרגלים חלקוֹ – “הן זרוֹעוֹת ארוכות לי ואצבעותי אצבּעות כפופות! וגם הנה מששתי אותו מעט בראשונה, ואולם עתה אשוב ואמַשש אותו היטב היטב ולא יסתר עוד ממני דבר!”
ובדבּרו וישלח את זרועותיו הארוכות והכפופות וימשש את החבל מסביב וינס את כל כליו ואת כל אשר לו.
“אין לו קשׂקשׂים!” קרא מרבה־הרגלים, “וגם עור אין לו! ולכן זה הדבר אשר אדבר: לא יראה הדג הזה זרע ולא יוליד כדמותו בצלמו!”
והצלובח נגשׁ גם הוא וישכב ויגהר על המקום אשר על יד חבל הטלגרף, ויתמודד וישׂתּרע לארכו, וימתּח את בּדיו לעמת החבל ככל אשר יכול.
“ארוך הוא ממני!” אמר הצלובח – ואולם לא לפי אָרכּוֹ לבדו יהֻלל דג, כי אם בהיות לו גם עור וגם מעַים וגם תנוּעה ותנוּדה!"
ולויתן הרך והחזק העמיק לרדת גם הוא ככל אשר לא העמיק עוד עד היום הזה.
“הדג אתה אִם צמח?” שאל, “או אולי מעשֵׂה־יד אתה אשר עשו אותך בידים ואשר לא תצליח ולא תעשה חיל בתוכנו עד עולם?”
ואולם חבל הטלגרף לא ענה דבר, כי זה משפטו מימים ימימה לבלתי ענוֹת; אבל בקרבו היו מחשבוֹת בו, מחשבוֹת אדם הן, אשר שלח אותן האדם לעבוֹר ברגע אחד מקצה הארץ האחת ועד קצה הארץ השנית, דרך רחוקה מאד אשר אלפי מיל תּכיל.
“הֶעָנֹה תענה או יד נשלח בך ונכּה אותך לרסיסים?” קרא החרדן הגדול, ויתר הדגים הגדולים שאלו כלם גם הם ככל הדבר הזה לאמר: “הענֹה תענה או יד נשלח בך ונכּה אותך לרסיסים?”
והחבל לא נע ולא זע, ותהי לו מחשבה בקרבו על דבר המעשה אשר הוא עושה, ואיש לא ישתומם על הדבר כי תהיה מחשבה לבעל מחשבות אשר כזה.
“ישלחו נא בי יד ויכּו אותי לרסיסים!” חשב החבל בלבו – “כי אז יבֹאו בני האדם וּמָשׁוּ אותי מן המים ותקנוּ אותי ורפּאוּני, ושבתּי לאיתני ולעבודתי כבראשונה. הן כזה וכזה עשו הדגים לחבלים אשר השכיבו בני האדם בנחלים, ולא יכלו הדגים לכלות אותם ולהשמידם, כי שבו בני האדם לרפא את החבלים כפעם בפעם”,
ולכן לא ענה חבל הטלגרף דבר, כי ענין אחר היה לפניו לענות בו, והוא את מלאכתו עשה וַיָּבֵא ברגע הזה דברים ושמועות מאירפה ועד אמריקה.
בעת ההיא ויהי מועד בֹּא השמש, כאשר יאמרו האדם אשר על פני האדמה, אז היתה השמש כלבּת אש בוערת, וכל העבים אשר בשמים האירו כנגה אש, ויהי אור אדמדם אשר אין נחמד כמוהו.
“הנה האור האדום, הנה זה בא!” קראו מרבּי־הרגלים – “כי על כן נוּכל לראות עתה את החיה הנפלאה בּזרוֹח עליה האוֹר הזה, ואז אולי נדע מה היא!”
“נעלה בה ונשמידנה, נעלה בה!” קראה חתוּל־המים וַתַּרְאֶה את כל שׁניה אשר בפיה ותּחרוק אותן.
“נעלה בה, נעלה בה!” קראו גם הכּספתּיאַס וגם לויתן וגם הצלובח.
אז השתערו בחמה גדולה על החבל, וחתוּל־המים בראשם. ויהי בשלוח חתול־המים את פיה בַּעֲבִי החבל לנקוב אותו בשניה, והכּספתּיאַס מהר וירד על חתול־המים בחמה שפוכה ובאש קנאה וַיְבַתֵּק אותה בחרבו אשר עמו, כי שגה בחפזו, ולא היה עוד כח בּחתוּל־המים לבַצע את אשר החלה ולנקוב את אשר תּקֹּוב.
אז היתה מהומה גדולה על פני התהום מתחת, והדגים הגדולים והדגים הקטנים והנקניקים ובני החלזון, כלם התעוררו ויתנפלו איש על אחיו ויאכלו איש את אחיו ויתעללו ויתגוללו איש על רעהו. וחבל הטלגרף עודו רובץ על התהום ועושה את מלאכתו – והוא ענין טוב אשר איש איש יעשה את מלאכתו.
והלילה פרש את כנפיו על פני כל היקום אשר ממעל, ואולם במים מתחת היה אור גדול, כי רבּוֹא רבבות חיות קטנות אשר בתוך הים האירו את המים; וסרטנים קטנים אשר לא יגדלו ממדת ראש מחט האירו גם הם; והדבר הזה יפּלא מאד בעיני כל אדם, ואולם גם זה אמת ונכון.
“מה אפוא החיה הנפלאה ההיא? ומה אפוא איננה?”
אכן זאת היתה לשאֵלה!
ושם אִתּם פּרת־המים אשר באה גם היא, ובני האדם יקראו לה“בּתוּלת הים” או “סירֵנֵי”, והיא פרה זקנה ובאה בימים; ולה זנב וּשתּי זרוֹעוֹת קצרות אשר בהן תשוט, ושָׁדַיִם נטויות לה, וראשה חבוש בסוּף ובכל רמש הרומש במים, וּפרת־המים גבה לבּהּ מאד על פּאֵרה זה אשר על ראשה.
“הפתרוֹנים אַתּם מבקשים?” קראה, “כי אז רק אנכי לבדי אוּכל תת לכם פתרונים ואין זולתי! ואנכי לא אשאל מכּם דבר בשׂכרי, בלתי אם מעט עשב ומעט חציר על פני התהום לי ולכל עוּלַי, ואתם הלא ידעתם היטב כי דג אנכי כמוכם וגם חיה אנכי השורצת במים ועל פני המים ממעל, ואנכי ערוּמה מכל חית הים, לדעת כל ענין וכל דבר אשר יֵעָשֵֶׂה ממעל לנו על פני הים ומחוץ לו. ולכן זה הדבר אשר אדבּר באזניכם ואַתּם האזינו וּשְׁמָעוּ: הנה הדבר אשר לפניכם פה ואשר נלאיתם לבוא עד חקרוֹ ממעל הוא בא, וכל הדבר הבּא ממעל או אשר יפול אלינו מלמעלה, אין נשמה באפו והוא מת ולא יחיה עוד לנצח ולא יעשה קטנה או גדולה ולא ירע ולא ישחית עוד. הניחו לו אפוא ועזבוהו, כי רק מעשה ידי אדם הוא!”
“ואני אחשוב למשפט כי לא קטן הדבר הזה אלינו כאשר אַתּ אומרת!” ענה אחריה אחד הדגִים הקטנים מדגת הים.
דֹם, נפל טמון!" ענתה פרת־המים הגדולה.
“ירח בן יומו!” קראו אחריו גם יתר הדגים, ותהי החרפה הזאת אשר נשאו עליו גדולה מן החרפה אשר חֵרְפָה אותו פרת המים.
וּפרת־המים פתחה את פיה בחכמה ותאַלף אותם לדעת כי המפלצת אשר לפניהם ואשר גם קול אין לה בלתי אם כקול הֲמות דקה וחלושה לענות “הִים!”, לא מפלצת היא אשר עליה יתפלצו דגים עצומים ונוראים כמוהם, כי אם מעשֵׂה־יד היא, ערמה היא, תחבּלה היא אשר שֻׁלחה אליהם מלמעלה, כי שִלַּח אותה האדם הערום אשר על פני האדמה.
“אין האדם אשר על פני האדמה עושה דבר בלתי אם מבקש תחבלות ללכוד אותנו וּלצוּדֵנוּ”, אמרה פרת־המים – “יש אשר יפרשו רשת ויש אשר יציבו מלכּדת ויש אשר יבואו עלינו באַגמוֹנים וּבחַכּים ובכל דבר אשר יצוד. וגם הדבר הזה אשר לפניכם פה איננו בלתי אם חוּט מָשְׁזָר, והם אוילים ופתאים אשר יחשבו כּי נגֹע נִגַּע אל החוט הזה ונלכדנו בו, ואולם חכמים אנחנו מהם! אַל נא, אחי, אַל נא נגע בו! הן כּקורי עכביש הוא אשר עוד מעט באו המים ורכּכוּ אותו וְהִתְפַּקָּע כּלוֹ והיה לפקיעים ולנימים אשר יבלוּ ולא יִוָּתר מהם שריד. אכן ידעתי כי כל הבא מלמעלה חֵטא בו, מום בו, ולא יצלח לכל מלאכה!”
“חטא בו, מום בו, ולא יצלח לכל מלאכה!” קראו אחריה גם יתר כל החיה אשר במים, ויאמרו גם הם ככל אשר אמרה פרת־המים הַחֲכָמָה והיו חכמים גם הם.
ורק הדג הקטן אשר נסה לענות את פרת־המים לא דבּר את אשר דבּרוּ הם ותהי לו מחשבה לו לבדו לאמר: “מי יודע אם הנחש הדק והארוך הזה איננו הדג הנפלא מכל הדגים אשר בים. רוח הוא בקרבי ולבי מגיד לי כדבר הזה!”
“הנפלא מכֹּל!” וגם אנחנו בני האדם מדבּרים כדברים האלה על החבל ההוא, באמרנוּ כי נפלא הוא מכל הנפלאות, ובדעת ובחכמה אנחנו אומרים עליו כדבר הזה.
התּנין הגדול הזה הוא הנפלא מכל הנפלאות – ככל אשר נבּאו עליו עוד בטרם נעשה וככל המשלים וההגדות והחידות אשר הרבּו עליו חכמי ימי קדם בקראם לו גם “תּנין” וגם “הִדְרִינָה”, גם “נְחַש המים” וגם “נחש בּריח” או “נחש עקלתוֹן”, ויספרו עליו אלפי ספורים נפלאים. ועתה הנה באו נפלאות רבות, ואף כי שונות הן מאד מכל אשר סִפֵּרוּ!
אכן נראה “התנין הגדול” בימינו, אשר לא קווּ עוד לראותו!
מלב האדם בא התנין ואל תהום הים ירד, רוחו הרה אותו וידיו יְצָרוּהוּ, והוא משתּרע מקצה העולם ועד קצה העולם, מקצוֹת אדמת המזרח ועד קצוֹת אדמת המערב, ודברים בפיו אשר יביא ואשר ישיב מן האדם אל האדם, וחפזוֹן לו כחפזוֹן אשר לקרן אור היורדת מן השמש ועד האדמה. והתנין הולך הלוך וגדל, מיום ליום ומשנה לשנה, והאריך והשתּרע, הלוֹך והאריך, הלוך והשתּרע, ועבר את כל הַיַּמִּים וסבב את פני כל האדמה, ורבץ בתוך משבּרי הים הסוערים וגם בתוך המים הזכּים כבדולח אשר יבּיט המַלח אל תוכם כאשר יביט איש אל תוך הרוח הצח, והביט שם את הדגים, גדודים גדודים, והם נוצצים באלפי צבעיהם השונים והנפלאים.
במעמקי התהום רובץ התנין הגדול, סובב סובב הולך התנין על פני כל האדמה, וזנבו בין שניו, ככל המשל אשר מָשְׁלוּ עליו המושלים ובעלי החזיונות והדמיונות הקדמונים –; וכל הדגה וכל החיה וכל הרמש וכל השרץ משתוממים ומשתאים אליו, ואינם יודעים את פשר הדבר אשר ממעל בא ואשר ישמע לדבר את כל לשון ולשון, ובכל אלה אין לו קול בלתי אם כקול דממה דקה – הוא התנין אשר עשה האדם, הוא הנחש המביא לאדם דעת טוב ורע, הוא הנפלא מכל נפלאות הימים החדשים, ואשר נקרא לו שם: התּנין הגדוֹל אשר בים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.