מתוך דברים באזכרה לשלמה לביא בעין־חרוד, במלאת שנה למותו.

מת ב־23.7.1963

בן עירו של שלמה לביא אני. הכרתי אותו מנעוריו. בעיירה, שבה נולדנו שנינו, לא העליתי על דעתי שהוא עתיד להיות מה שהוא היה לאחר מכן בארץ – בתנועת הפועלים, בהתישבות, במחשבה חלוצית. מאז באתי ארצה עקבתי אחרי עבודתו, פעולתו הספרותית והציבורית, מלחמותיו ומפעליו. זמן מה נדמה היה לי שיש שני שלמה: אחד שיצא לו מוניטין של פרא־אדם, בזמנים שהייתי נפגש אתו, אמנם לעתים רחוקות, בבית־המדרש הישן, ששם היו מתאספים אנשי דלת העם, ואחד – זה שהכרנו אותו בארץ.

גם לאחר שהיינו יחד באגודת־הנוער “עזרא”, שקמה בפלונסק ב־1900 ומטרתה להשליט בין חבריה את השפה העברית ולעלות לארץ – לא תארנו לעצמנו שבן־אדם זה עתיד להיות במרוצת הזמן שלמה לביא. אני מודה ומתוודה שהרבה שנים בארץ הייתי מהרהר כי זה איש אחר, כאילו נולד מחדש בארץ, עד שקראתי את ספרו “עלייתו של שלום ליש”, אז נוכחתי כי שלמה לביא כבר היה גנוז בתוך זה שהכרנו בבית־המדרש הישן בשם שלמה לבקוביץ.

אמרתי: הוא היה חלוץ. הוא אחד המעטים מאנשי העליה השניה, גם בימי העליה השניה וגם לאחריהם, שנשאר חלוץ כל ימיו – חלוץ העבודה. והדבר המפליא, שבראשית ימיו בארץ היה פועל בית־חרושת, בבן־שמן – (אז קראו לזאת לוד, ואם איני טועה היה מסיק התנורים), נדמה לי בית־החרושת היהודי היחיד שהיה קיים בארץ, בימים שכל אנשי העליה השניה ראו בחקלאות חזות הכל. אבל עבודתו העיקרית היתה כל חייו בחקלאות. והוא היה לא רק חלוץ העבודה בחרושת ובחקלאות, ולא רק חלוץ ההתישבות העובדת, אלא גם ההוגה, היוצר והמגשים של ההתישבות הקיבוצית הגדולה.

זוכרני כאשר העלה בפעם הראשונה את רעיון הקבוצה הגדולה. לא כאנשי דגניה שעמדו לרשותם 3000 דונם אדמה, ומתוך שנראה להם כי השטח הוא יותר מדי גדול בשבילם עמדו וחילקוהו לשלושה חלקים שבכל אחד יתישבו 25 חברים, העז הוא לחלום על ישוב גדול שיפרנס שלושת אלפים איש, לא ישוב קטן המבוסס על יחסים אינטימיים בין חבריו, אלא ישוב גדול, פתוח לכל איש הרוצה להצטרף אליו, שיהיה בנוי על שלושה דברים: על חקלאות, על חרושת ועל מדע. אמנם, הוא לא השתמש אז במלה מדע אלא במלה ספרים, אבל התכוון למדע. איך הגיע לכך? – אפשר משום שהיה פעם פועל בית־חרושת, שאין בו מקום לאינטימיות, או משום החזון הגדול, שבא לו מתוך ראיית החיים, לא כמו שהם, אלא כמו שהם צריכים להיות. הוא חזה דברים שרבים מהם לא התגשמו, אלא לאחר שנתגלה החזון.

הוא חלק על ההבחנה שמבחינים בין חיי כפר ובין חיי עיר. הוא חלם על הקמת ישובים שיאחדו בתוכם כל החיובי, הטוב והיפה שיש בכפר – הירק, הצמח, החי, אבל גם העשן של בתי־החרושת שבערים. וגם בתי־ספר גדולים ואוניברסיטאות גדולות המצויים בכרכים. הוא לא זכה לכך בחייו, אבל אין לי כל ספק שחזון זה הוא חזון העתיד הלא רחוק – בתקופתנו אנו.

היה לו עוד חזון, אשר בשעתו נתקל בלגלוג – חזון הקבוצה הגדולה של אלפים חברים. וכמובן, היו שיצאו נגדו, בשם החיים, בשם הנסיון. והוא, לביא, עשה ללעג את הקיים, הנפסד, את הנסיון המוגבל ואת ההסתייעות כביכול במדע. אני זוכר – ואני מקווה שיש עוד הרבה חברים שזוכרים את זאת – מועצת ההסתדרות שישבה ב־1921 ודנה על התישבות הקיבוץ הגדול של 150 משפחות בעין־חרוד. המנוח יצחק וילקנסקי־וולקני – איש מדע, אגרונום וסוציולוג – ניסה להוכיח, בשם המדע, שלא יתכן שבמשק חקלאי אחד יהיה בית־קיבול כל כך גדול ועם זה יהיה ניהולו יעיל. לילה תמים ישבנו והתוכחנו. הויכוח היה בין חברי “אחדות־העבודה” – אני מדבר על “אחדות־העבודה” האוריגינלית, שקמה ב־1919 – ובין חברי “הפועל הצעיר”. לביא היה שנים רבות חבר נאמן ל“הפועל הצעיר”. הוא היה אחד מתשעת מיסדיו בראשית 1906, שביניהם היו עוד שלושה פלונסקאים, נדמה לי שלמה צמח, יעקב קבשנה, ואחד שכבר הלך לעולמו – ליפא טאוב. אבל כאשר היה מכיר באיזו אמת חדשה או מגלה אמת חדשה – לא הפריעה לו שום מסורת ושום זיקה מפלגתית להידבק באמת זו ולהילחם לה בכל כוחו המוסרי והאינטלקטואלי. הוא כמעט לא קרא שום ספר בלשון זרה, ואין לשכוח כי בימים ההם היתה הספרות העברית עניה הרבה מאשר היא עכשיו, והוא – כאשר אמרתי – שאב את חכמתו מספר החיים. הוא הסתכל במציאות בעיני בקורת; הוא לא קיבל אותה כמו שהיא. הוא ראה בחזונו מציאות אחרת לגמרי, מציאות שביסודה מונחת העבודה. אבל לא עבודה כפויה של עובד הכפוף למעביד, אלא עבודה בת־חורין, המשתמשת בכל ידע האדם. הוא לא קרא לזה מדע, לא ידע השימוש במלה זו, אבל הדבר היה קיים. ברוב גדול הוחלט לעשות את הנסיון להקים ישוב גדול. ואנו מכונסים כעת במקום שבו נעשה הנסיון הזה – עין־חרוד.

כבר אמרתי שהוא היה לוחם. הוא היה אחד הלוחמים הנועזים ביותר שהיו בתנועת הפועלים, לוחם שלא ידע רחם, גם כלפי חבריו וידידיו הטובים ביותר. בכרך כתביו הנבחרים של שלמה לביא, שיצא לאור בשנת תש“ד (אגב, אני חושב שהמזכרת האמיתית ביותר שאנו חייבים לו – איסוף כל כתביו ללא יוצא מן הכלל והוצאתם לאור), אנו מוצאים ויכוחים שלו עם שני חברים, שאני יודע כמה הוא כיבד והעריץ אותם – האחד ברל כצנלסון, והשני יוסף אהרונוביץ. בכל שנות חברותו ב”הפועל הצעיר" היה יוסף אהרונוביץ המנהיג שלו, והיה ראוי להיות מנהיג. ואת ברל כצנלסון הוא הוקיר הוקרה עמוקה, והוא ידע כל גדלותו וגם הכיר בעליונותו הרוחנית עליו. ובכל זאת באיזו חריפות הוא מתוכח אתו. הוא לא ידע רחם אם הרגיש שהאמת אתו וחבריו טועים. הוא הדין לגבי הויכוח שהיה לו עם יוסף אהרונוביץ.

אבל הוא היה לוחם לא רק בדברים ובכתב, הוא היה לוחם גם בחרב. הוא היה חבר “השומר”. והדבר המופלא ביותר, שאיש זה התנדב ליחידות הצבאיות במלחמת העולם השניה. הוא היה מהיחידים מאנשי העליה השניה אשר התנדב לצבא במלחמה זו. זאב שפר היה יחיד מאנשי העליה השניה ששרת בצבא גם במלחמת העולם הראשונה וגם בשניה. לביא לא יכול להתנדב במלחמת העולם הראשונה, שכן הוא גר בצפון, שהיה בידי התורכים כשקם הגדוד העברי. בהתנדבו במלחמת העולם השניה, כבר היה למעל מבן ששים. ולפי החוק האנגלי אין שולחים אנשים גיל זה לשדות המלחמה. אבל לביא איננו איש שהחוק ימנע ממנו למלא חובה קשה ואולי גם מסוכנת ביותר שהטיל על עצמו. הוא למד איפוא מקצוע חדש – נהגות, ונהגים היו שולחים לשדה המלחמה גם כשהיו בני ששים.

בכרך כתביו הנ"ל תמצאו רשימות משלו מתקופת היותו בשדה־המלחמה. באחת הרשימות יש קטע מענין מאד. עמדנו אז במאבק מר מאד עם הממשלה האנגלית שפירסמה את “הספר הלבן” בשנת 1939, חדשים אחדים לפני פרוץ המלחמה, בימי צ’מברלין ומלקולם מקדונלד. אבל הוא נתקיים גם לאחר שבא צ’רצ’יל, שהיה כל ימיו ידיד הציונות, ובכל זאת לא נמנע לביא מלהביע התפעלותו ממלחמת הגבורה של העם האנגלי, המצילה את העולם מצפרני הנאציזם, ולביא מוסיף: אף כי אדע שאני אעמוד בהיאבקות מרה וקשה עם ממשלת אנגליה, אבל האמת ניתנה להיאמר כי האנגלים גילו במלחמה הזאת את כל גדלותם. במקרה הייתי גם אני שותף להרגשה זו, כאשר הייתי באנגליה בקיץ 1940, בימים המרים ביותר לארץ הזאת, וראיתי כיצד נלחמה לבדה בקלגסי היטלר ואף הגיעה לנצחונות. וש. לביא זכה להשתתף במלחמה, בהיותו ביחידה צבאית יהודית. ואת רשימתו כתב ב־1943, כאשר היו רחוקים למדי מנצחון. ברשימה זו הוא אומר, שהוא בטוח כי הנצחון יבוא, והוא לא רחוק. הוא ידע להבחין בין הצרות והמאבק שיהיה לנו עם האנגלים ובין המעשה הגדול שהם עשו במלחמה, כאשר עמדו מול האויב האכזרי ביותר של האנושות כולה, וביחוד של העם היהודי.

ולא רק חלוץ ולוחם היה לביא, אלא גם הוגה, הוגה מקורי. אמנם הוא לא היה “אשם” הרבה במקוריות שלו: הוא לא יכול להיות אלא מקורי, שכן ידע מעט מאד מהספרות הלועזית, והדברים שהוא טיפל בהם כמעט שלא נכתב עליהם בשפה העברית, ועל כן שאב הכל ממקורו הוא, מתוך כושר ראייתו העצמית את החיים, את המציאות, את מומיה ואפשרויותיה.

הוא היה אחד ההוגים החשובים והמעמיקים מבין אנשי העליה השניה, אולי יחיד, אשר מיזג בתוכו כל ימי חייו את שלוש התכונות האלה: גם חלוץ נאמן, גם לוחם עז וגם הוגה מקורי.

ואם ישוב זה, עין־חרוד, הוא אחת הירושות של מחשבתו והעזתו של לביא – הרי אני בטוח שהעתיד יקים מצבות גדולות יותר לזכרו, באשר תנועתנו עוד לא אמרה את מלתה האחרונה.

החלום של לביא שהתגשם – הקיבוץ הגדול, עשוהו בשעתו ללעג ולקלס, בעודו בגדר חלום, וניסו להוכיח שזה נגד המדע, נגד הקיים, נגד כל נסיון החיים. אבל היה לו חלום שעדיין לא נתקיים, ואני מאמין שהוא יתקיים, עוד בימי הדור הצעיר העומד פה, ואולי גם בימי אלה שאינם כל כך צעירים, כמוני וכאחרים – ביטול ההבדל בין הכפר ובין העיר. לא עוד עיר שבה יש הכל, גם הטוב וגם הרע; לא עוד כפר החסר כל אותם הדברים המושכים לב התושב בעיר, אלא ישובים שבהם תהיה מזיגה – כפי שאמר לביא – של ירק הכפר, ושל חרושת העיר ושל החכמה באוניברסיטאות.

כאשר אני מסתכל בכל הנעשה בעין־חרוד ולכל מה שעוד מתכוננים לעשות – הרי זה משהו מחלומותיו של לביא. אני בטוח שתנועתנו תבצע את חלומו של שלמה לביא ושל טובי ההוגים של האנושות: תוסר המחיצה שהפרידה דורות רבים בין עבודה ובין מדע ויכולת טכנולוגית גדולה, וחיינו בעתיד ייבנו על שלושה היסודות האלה:

עבודה בת־חורין;

מדע על כל כיבושיו, הרעיוניים והטכנולוגיים;

חלוציות אנושית המגשימה את מיטב החלומות של גדולי החוזים האנושיים, שאחד מהם היה שלמה לביא.

דוד בן־גוריון