א.

המשבר הקשה והחד העובר על עבודתנו בארץ — הולך ונמשך. כל אותן האפשרויות המרובות של עבודה בערים, בנין בתים וסלילת דרכים, המסוגלות לקלוט מאות ואלפי עובדים והמחכות זה חדשים לבצוען, עוד טרם יצאו לפועל, למרות מציאותם של האמצעים הכספיים המיניליים הדרושים לכך. עכובים ומעצורים בלי סוף צצים ועולים מיום ליום, פה לא נעשו עדין כל הצעדים הפורמליים ברכישת המגרשים, ושם לא נגמרה הלוית הדרכים, הבא לא נחתם המו"מ את הבעלים והתם לא נסתימה בחינת ההצעות השונות, ועל כלם — אין סוף ואין קץ לתביעת התכניות הטכניות, שמעשה שטן נתרכזו כלן בידי מהנדס אחד המקבל על עצמו לדאוג לתכון כל ערי ארץ־ישראל בבת אחת ואינו מוציא מתחת ידו אף עבודה אחת. וצבת צבת עשויה. חוסר התכנית דוחת את עצם מלאכת הבנין ומעכב גם את עבודות ההכנה וההכשרה — בלי דעת מקום הבנינים וחלוקת המגרשים אי אפשר לגשת לישור החולות ואזון הרחובות והכנת החמרים, שהיו לפי שעה מספיקים להעמיק מספר הגון של פועלים.

ובינתים הולך וגדול הסבל, הולך ורב מספר מחוסרי העבודה, הולכת וכלה הפרוטה האחרונה מן הכיס כל אותם המועטים שזכו לצאת מעבודתם הקודמת בכביש בחסכון קטן, ומחנה נטולי־העבודה והאמצעים הנמצאים בארץ מתעצם בעולים¹ החדשים שעברו כל מדורי הגיהינום עד שהצליחו להמלט² מתוך גיא־ההרגה ועמק העכור של אוקריאנא ופולין ועלו אחרי גלגולים ונסיונות קשים ומרים בלי סוף לארץ, צמאי־עבודה ורעבי חיי־כבוד — והנה עליהם שוב גם פה להתענות ענויי־בטלה ולהיות סמוכים³ אל שולחן הצבור שבועות וחדשים…

בשום ארץ שבעולם — מלבד במקום שהפועלים הגיעו לשלטון במדינה — אין אחריות כה רבה וכבדה רובצת על שכם המעמד העובד כזו המוטלת על הסתדרות העובדים בארצנו. אין הסתדרות זו יכלה להסתפק אך ורק בדאגה לחבריה וטפול בצרכיהם יום יום. ההשגחה ההיסטורית הטילה על מעמד העובדים בארץ־ישראל את האחריות על גורל העליה ובנין הארץ — וזהו הדבר המקשה ביחוד את המצב. אין הסתדרות אף לרגע רשאית לחשוב על עכוב העליה או הפסקתה או אפילו על הקטנתה לפי שעה. העליה המתמדת, הבלתי פוסקת ליום, העליה המתרחבת ומתגברת — זוהי תמצית חיותנו והויתנו, בלעדה, מחוץ לה וזולתה אין תקוה ואין תקומה ואין יסוד ואין משען לקיומנו בארץ, לעתיד ישובנו, לפעולתנו ולהשפעתנו בעם. העליה זהו מקור יניקתנו וגדולנו לא רק בארץ אלא גם בחוץ־לארץ, וכל עכוב והפרעה בעליה זהו סם־מות לכל תנועתנו בעולם. ועליה בכל התנאים ובכל הזמנים ולמרות כל המפגעים והמכשולים, על אף כל הקושי והמשבר בארץ — זוהי גזרת – חיינו.

ב.

לפני שנתים, עם ראשית העליה אמרנו: עליה בלי כל הגבלה במשך השנים נתנסינו להכיר את הקושי הריאלי שהעליה גוררת אחריה. חומר העבודה שבארץ כשהוא לעצמו אינו נורא אבל הוא מאיים באסון פוליטי — בהגבלת העליה.

ובשאלת השאלה: עליה מוגבלה או אי־מוגבלה. ועלינו לענות לעצמנו: עליה בלי כל הגבלה. העליה זוהי הציוניות, זוהי השאלה המרכזית שלנו.

שאלת העליה נתעוררה עתה עם המחנק הכספי, אנו עומדים לפני פשיטת הרגל. אין התקציב, לא הגדול ולא הקטן. הפרסטיז’ה של ההסתדרות הציונית יורדת. אדישות שוררת, אמריקה אינה נענית ואנו שואלים את עצמנו: מה יהיה לעליה מכאן ולהבא. כשדרשנו עליה בלתי מוגבלה לא היה הדבר, כנראה, ברור. עינינו לא היו פקוחות לראות את מצב התנועה. עתה אנו מתחילים להכיר את המציאות ולהשלים עמה. ויש סכנה שנשלים עם עליה מצומצמת. לא נגיד את זאת בגלוי, אולם לא נרבה בדרישות. לא נלחם כנגד הפרעות הכניסה והזיק הציוני⁴ ילך וידעך. זה מוכרח להוביל את כל התנועה הציונית לכליון. כל אסונה של ההסתדרות הציונית בא מפני שלא החלה בעליה — בעבודה פעילה — מראשית הכרזת בלפור. למן הרגע שאנו מתחילים להשלים עם צמצום העליה הרינו גוזרים כליה על עצמנו. בהתאמצותנו הכי אחרונה עלינו לטפס מהמדרון הזה.

והכרתנו כי ציונות זאת אומרת עליה — מחייבת אותנו לבדוק מחדש את כל דרך עבודתנו בארץ־ישראל. עלינו להודות שדרך זו שהלכנו בה עד עתה הובילו אותנו לידי בנקרוט. אם כל הנעשה בארץ, כל הקיים מכבר והנוסד מעתה לא ישמש למטרות העליה — הרי זה פשיטת־רגל. אם כל דבר הנעשה מכאן והלאה בארץ לא יהיה מכוון לצרכי העליה — הרי זה פשיטת רגל. שאלת העליה היא שאלת כל עבודתנו בארץ; שאלת כוון והתאמת כל העבודה בארץ לשם אפשרות מקסימלית לעליה. לא לבסוס משקים סתם, עלינו לדאוג, כי אם למשקים שיהיו מסוגלים לקלוט אל תוכם מספר אנשים רב. כלל זה עליו לשוות נגד עינינו: כל עבודתנו מכוונת לצרכי העליה.

קונטרס קז.

ג.

השנה האחרונה היתה שנת יציאה ובריחה מן הארץ. בכל כשלונותיו במשך עשרים השנים האחרונות לא היה ככשלון הזה. ובקלון הזה כבריחה מן המערכה בשנה הזאת. אין אנו יכולים גם להתנחם בעליה החדשה. גם בכמותה וגם באיכותה באה ירידה. נתמעטה ונגרעה עלית העובדים, אף בשעה שכל כך צפינו לה, אף בשעת רצון בלתי רצויה כזו — לא נענינו, הנדרשים לא באו. נראה כאלו נסתם מקור העליה, כאלו דלל מעין ההתנדבות החלוצית של טובי צעירינו והעמדנו לפני כשלון ודלדול בעליה. אבל למרות ההאסון אשר בזה עלינו להביט בעינים פקוחות ואל נפחד לראות את האמת הקשה.

כי מי שמכיר את הגולה ואת הנוער החדש אשר קם לנו בה, מי שיודע את הקשב הרב והאלם של אלפי ורבבות נעורינו לכל המתרחש בארץ, את הרטט על אלפי חברינו לקראת כל ידיעה המתקבלת מן הארץ, טובה או רעה — יודע, כי עוד כחות רבים ועצומים גנוזים לנו, אשר יש לאל ידם להמשיך את הכבוש העומד לפני הפועל בארץ.

הכח הזה בא לידי שתוק אחרי ההפרעות השליליות של הממשלה אשר ביד רשע ובזרוע קשה וע“י כל מיני גזרות החניקה את רצון העליה ואת זרמי ולאט לאט הביאה לידי החנק המרץ הרב על הנוער שלנו. עלינו להלחם לא רק נגד הפסיביות והרפיון שהגזרות הסבו בתוך נעורינו נגד הרשע של הממשלה, נגד הגזרות וההגבלות על העליה, כי אם עלינו להלחם נגד הפסיביות והרפיון שהגזרות הסבו בתוך נעורינו. את המלחמה הזאת לא ננהל בדברים כי אם במעשים. יש לנו להגיד דבר גדול לחברינו בחו”ל, לכל אותם הכחות הרעננים בעם, אבל זה נגיד לא בדברים — כי לא דבר שפתים הוא דברנו, הוא ניתן להאמר אך במפעל החי של היצירה, בסבל, בכבוש, בהתאבקות, רק בשפת המפעל נוכל לאמץ ולזרז את הכחות הנרדמים בתוכם. אבל את דבר המפעל הזה נוכל לעשות ולשלוח החוצה, אם כחנו יהיה אתנו, אם אותו הכלי שיצרנו למעמד העובדים בארץ יהיה שלם בלי כל בקיע, אשר הדו יהיה בלתי מזויף, אשר צליל אחד ישמע ממנו. אנחנו נוכל לעורר את כל הכחות האלה רק אם נהיה פה לכח מאוחד ואז ישמע ואז ישמע דבר עבודתנו, דבר מפעלנו בחו"ל. ולכן אמנם כל כך הקשר בין הפועל ופעולתו בארץ והגברת העליה, שניהם קשורים כי לא נהיה כח בארץ אם לא תהיה עליה בלתי פוסקת אשר תרענן ותגביר כחותינו. והעליה לא תתגבר אם כח קליטתנו ומשיכתנו אנו, פה בארץ, לא יגדל ולא יעצם.

קונטרס קעב.

ד.

הפרעות ועכובי העליה מתרבים מחודש לחודש והעליה הולכת ומתמעטת. להגבלות הישנות נוספים פירושים חדשים, וכל פירוש אומר חומרה חדשה וגזרה חדשה. על הקושי הרב בהשגת הויזה הארציישראלית בארץ היציאה, הקושי הכרוך באלפי קבילות וסיגים ודקדוקים, נוספה בזמן האחרון גזרה חדשה, גזרה זדונה, מחפירה ואכזרית שאין דוגמתה בשום ארץ שבעולם — גזרת בחינה ובדיקה בשעת הכניסה לארץ, לאחר שהעולה קבל כבר הויזה הארציישראלית ובזבז על יסוד זה את כל הונו ורכושו על הוצאות הדרך. ואנשים שלא חטאו ולא הרעו לאיש נענשים בלי משפט ובלי רחמים בעונש של הרס ודלדול וענויי־נדודים אם רק לא עמדו יפה בבחינה, והרי הם נשלחים חזרה לארץ שמשם באו, בין שיש להם האמצעים והיכלת לשוב והרשיון לטוב ובין שאין להם כל אלה.

והמעטת העליה, מלבד הסכנה הכרוכה בה לעתידנו בארץ, הריהי מולידה ומגבירה את חוסר־העבודה בארץ. בחורף הקשה שעבר עלינו ללא עבודה למאות עובדים התנחמנו בתקוות המרובות שנשקפו מעבודת־הבנין הרחבה באביב ובקיץ. בכל ערי הארץ, בחיפה, בטבריה, בירושלים, וביחוד ביפו התכוננו לקראת שנה של בניה רבה ואינטנסיבית.

בא האביב וכבר הגיע גם הקיץ — והתקוות הרחבות לא נתקימו. תכניות־בנין רבות וגדולות לא יצאו לפועל, והסבה היא לא רק חוסר־כסף.

המעטת העליה פגעה קשה בתעשיה הקשורה קשר אמיץ בכניסת אוכלוסין חדשים מן החוץ — בתעשית הבנין. העליה היא כח הדוחף והמגיע של הרחבת הבניה, וצמצום העליה בחברת גורם לצמצום הבניה, ומכאן חוסר העבודה.

העובדה שמצרי העליה מתאנים לחוסר־העבודה ומצדיקים בו את סגירת השערים אינה צריכה להפחיד אותנו. כל המתבונן למציאות־החיים בעין בהירה ובלב ישר רואה ומכיר שרבוי אפשריות העבודה בארץ יבוא רק עם הגברת העליה. ושתי שנות העליה יוכיחו: לאחר שנכנסו לארץ יותר מעשרים אלף איש נתחדשו ונתרחבו כמה וכמה מקצעות עבודה ומלאכה וחרושת שקלטו כמעט את כל העולים והביאו ברכה גם לישוב הקים. ואף פעם לא הגיע מספר מחוסרי העבודה אף לעשרה אחוזים ממספר העולים. לא ההגיון הכללי אלא הזדון המדיני רואה בחוסר העבודה נמוק לעכוב העליה. סגירת השערים בתור סגולה לחוסר העבודה הריהי מעין רפוי כאב ראש ע"י כריתת הראש. הגוזר על העליה גוזר על פריחתה הכללית של הארץ ודן אותה לקפאון ונוון חמרי ואפס עבודה. האחריות על חוסר העבודה ההוה בארץ מוטל בחלקו למצער על ראש אלה שהגבילו וצמצמו את העליה בזמן האחרון באמתלא של חוסר עבודה.

קונטרס קטו.

ה.

בפעם הראשונה בחיי ההסתדרות תתאסף המועצה הכללית מבלי שהדאגה הממארת לחוסר־עבודה תעיק עליה. אם כי פה ושם יש שעשרות פועלים בטלים פסק זה חדשים. להיפך, במקצועות שונים מורגש לפרקים מחסור בעובדים. גם העבודה בסירוגין, יום, יומים, שלשה ימים בשבוע, שהיתה חזיון מתמיד בעבודת הבנין, כמעט שחלפה. בדרך כלל עובדים כמה ימים בשבוע ובקביעות. מספר הפועלים העסוקים בחקלאות ובנין הולך ורב מחודש לחודש. ושני מקצועות אלה סופגים לתוכם כמעט את כל העליה העובדת⁵ החדשה, ועוד כח־קליטתם טרם דלל.

שעת־כושר זו מטילה אחריות מיוחדת על מוסדות ההסתדרות ומנהלתם העליונה — המועצה הכללית. אין איש יודע כמה תמשך שעת־רצון זו. כמה שבועות וחדשים עוד נהיה פטורים מדאגה מציקה זו, שבמשך שנים גזלה את מנוחתנו, ומיטב כחותינו ועלינו להשתמש ברגע זה לתקן בדקי ההסתדרות, לסתום פרציה, ולשקוד על הרחבתה והתבצרותה.

והדברים הראשונים התובעים את תקונם בשעה זו הם: שכונת העובדים עתון ההסתדרות והעליה.

___________

ועל הכל עלינו עכשיו להפנות את כל תשומת לבנו ודאגתנו הנאמנה למעין־חיותה של התנועה ושל ההסתדרות־לעליה.

הגזרות המחפירות והמעליבות נגד העליה שנתחדשו מתוך בהלה ופניקה בשעת־חירום ופורענות, ושנסו אחר כך להצדיקן בנמוקים כלכליים ומדיניים⁶ כביכול — מוסיפות להתקיים גם לאחר שהבהלה עברה ונשכחה מלב והתנאים הכלכליים והמדיניים בארץ נשתנו תכלית שנוי, חוקי־סדום של השלישי ליוני עודם בתקפם, והממשלה עודנה משננת גם כיום הזה לעצמה ולאחרים את הרעיון הנבוב שאת מדת־העליה יש להתאים לכשרון הקליטה של הארץ, כאילו אפשר היה להתאים את מדת הקירות של איזה בית לגודל החלל הריק שבתוך הבית. יודעת הממשלה היטב מה שיודע עכשיו כל ילד בארץ שהגברת העליה מגדילה את כשרון קליטתה של הארץ — כי העליה ברכה את הארץ. יודעת הממשלה כי השטנה נגד העליה אינה מוצאת עוד אזנים קשובות אפילו בקרב החוצבים, ושהגרגנים⁷ עשו את הקטרוג קרדום לחפור בו, ואף על פי כך היא עומדת במרדה ומוסיפה לקבל במטת־סדום של גזרותיה הנושנות את העליה המתפרצת עכשיו בכח־איתנים בכל תפוצות הגולה.

הרשע של הפוליטיקה האיהינרציונית של הממשלה לא היה אף פעם כה בולט וגלוי ומנקר את העינים כברגע זה, כי גם האמתלא האחרונה שבה נסתה הממשלה לחפות על זדונה — חוסר העבודה בארץ — אף היא נשרטה. המחסור המורגש עכשיו בארץ היה לא בעבודה אלא בעובדים, ואף על פי כך קשה כקריעת ים סוף הכניסה לאיש שאינו בעל ⁸ ותשוש כח, עול ימים או זקן מופלג הסמוך לשלחן אחרים — שרק להם מתיר החוק את הכניסה החפשית — אלא איש בריא ותמים שאונו במתניו ורוצה לחיות בארץ מיגיע כפיו.

אולם לא נצא את ידי חובתנו הפעם אם נסתפק רק במחאות ובטרוניות נגד המממשלה המתעללת בזכותנו הלאומית ומקפחת את תקוות־חייהם של אלפי ורבבות אחינו בכל קצוי־תבל. המצב בארץ ובגולה מחייב אותנו הפעם לפעולה נמרצה ולמאמצים מחודשים ובלתי פוסקים לשם הגברה מהירה ומתרחבת של העליה החלוצית והעובדת.

כי הנה למרות כל הגזרות והתעלולים המכוונים להצר את העליה העברית – הולכת העליה וגדלה, כי גם החוק הכי אכזר לא יוכל לעמוד בפני ההסתערות וההתקפה של צרכי החיים של עם שלם, ולחץ ההמונים היהודים הגדולים הדופקים על שערי הארץ מפלס לאט לאט נתיב גם דרך המשוכות והסכרים שהציבה הממשלה לחסום בפנינו את הכניסה לארץ. אולם כל כובד ההפרעות וההגבלות נופל דוקא בחלקה של העליה העובדת. ואנו עדים למחזה המדאיג, מסוכן־התוצאות, שעם גידול העליה בחדשים האחרונים הקטן האחוז של העליה החלוצית.

ולא מפני שאפסו הכחות החלוציים בגולה, להיפך, אף פעם לא היו לנו מחנות חלוצים רבי־עם כבימים אלה, לא יחידים ועשרות — למאות ולאלפים נוהרים עכשיו טובי צעירינו וצעירותינו לדגל החלוץ. ברוסיה ובפולין, ברומניה ובגליציה, בציחוסלובקיה, ובגרמניה מכה תנועת החלוץ גלים אדירים ופורצת מיום ליום.

ואלפי חלוצים וחלוצות מצפים ומיחלים בעינים כלות לעלות לארץ. ועל הסתדרות העובדים בארץ הוטלה עכשיו התעודה הקשה ורבת־האחריות: לפתוח את הארץ לעליתם.

על המועצה להקים ולסדר מוסד מרכזי חדש רב־פעלים וכביר־רצון, אשר ימלא בעליה את התפקיד שממלא המרכז החקלאי בהתישבות וסולל בונה בבנין: פתח, הרחב והגבר את העליה החלוצית העובדת ברשות ההסתדרות הכללית.

ד. בן־גוריון

קונטרס רב.

קטעים מדבריו של דוד בן־גוריון ראש הממשלה ושר הבטחון הראשון (1963)

בעית הבטחון של ישראל אינה דומה לבעיות הבטחון של כל מדינה אחרת. אין זו בעית הגבולות, ריבונות — אלא בעית קיום פיסי, פשוטו כמשמעו. ולא רק בעית קיום העם בישראל, אלא קיום היהדות בעולם. אין כל גוזמה והפרזה בהנחה שקיום מדינת ישראל מתנה ומזין קיום היהדות בעולם, ובעית בטחונה של ישראל היא, משום כך, בעית קיום היהדות כולה.

* * *

מדינות ערב פלשו לישראל בליל 15 במאי 1948 מפני שאינם משלימים עם מציאותנו בארץ ועם עצמאותנו היהודית. והרצון לעקרנו הוא לוהט היום לא פחות מאשר לפני חמש עשרה שנה. ואם לא נדאג בשורה הראשונה לבטחוננו — נתחייב בנפשנו, וצורכי הבטחון קובעים גם הקו הבין־לאומי שלנו — באשר קיומנו קודם לכל דאגה אחרת שלנו.

* * *

שלום־אמת של קיימה ושיתוף פעולה כלכלי, תרבותי ומדיני עם הארצות השכנות — הוא הייעוד העליון של מדיניות החוץ הישראלית.

* * *

סיכויי השלום בין ישראל ועמי ערב מותנים במידה רבה בעצמה הצבאית של ישראל — עצמה שיש בה כדי להרתיע — ובמעמדה המכובד של ישראל בזירה הבין־לאומית. כי רק אם שליטי ערב יווכחו שאין להכחיד את ישראל לא באמצעים צבאיים ולא באמצעי חרם והסגר ובידוד, תגמול בקרבם ההבנה בצורך ובברכה של ברית־שלום ושיתוף־פעולה עם ישראל.

* * *

בכוחנו הצבאי אנו יכולים אמנם להתגונן, אבל בכוח הצבאי שלנו לא נכריח עמי ערב לעשות שלום אתנו ולשתף אתנו פעולה מתוך שוויון וזיקת־גומלין לטובת שני הצדדים. אין ספק שנבקיע סוף סוף חומת השנאה המקיפה אותנו בארצות השכנות על גבולנו, אבל לא נבקיע בהתקפה חזיתית אלא בעקיפין. בהידוק הקשרים עם הפריפריה במזרח התיכון, שיש בה עמים מוסלמים ונוצרים לא ערבים, וברכישת כבוד ואהדה וידידות בקרב עמי אסיה ואפריקה.

* * *

ישראל נזקקת לאירופה ולאמריקה בענין החיוני ביותר לשלומה ולבטחונה — וזהו ציודו של צה"ל. צבא עומד על שני דברים: כוח האדם הלוחם וכושרו — וכלי המלחמה אשר בידו. וכלים אלה שונים מכל הכלים האחרים שבעולם. מעטות הארצות המייצאות כלים אלה.

וארצות אסיה ואפריקה וכן ארצות אמריקה הדרומית הן הארצות שאינן מייצרות, והמייצרות — לא כולן מוכרות אפילו בכסף מלא. בלי ידידות מדינית ובלי אמון מדיני כמעט שאין להשיג הכלים הדרושים. הגוש הסובייטי, המזרים זיון זה רצוי ונועד, — מסרב לספק, אף לא בכסף מלא, נשק לישראל. אולם תיתכן גם מדינה ידידותית ביותר בין מייצרי הנשק העיקריים בעולם, אשר מטעמים שונים מסרבת לספק נשק, חינם או בכסף מלא, לישראל.

* * *

כשם שלא נוכל להשתוות בכמות כוח־האדם אל שכנינו, לא נוכל מטעמים כלכליים ומדיניים להשתוות בכמות זיון הצבאות, כי בפניהם פתוחים כל שערי הנשק במזרח ובמערב, והם גם מקבלים כלי המלאכה במידה רבה חינם אין־כסף.

אולם שומה עלינו לאזן נשקנו מבחינת האיכות. צבאנו יכול לעמוד בפני צבא יותר גדול שיש בידו ציוד יותר רב, אבל רק בתנאי אם יימצא בידו ציוד שאינו נופל בטיבו מציודו של האויב.

* * *

בכל מקרה שתיכפה עלינו מלחמה — עלינו לגייס מלוא יכולתנו הגופנית והרוחנית, הכלכלית והטכנית, ללא רתיעה וללא היסוס, ורק רצון אחד ישלוט בנו, ורק כושר אחד יכוון אותנו: הרצון והכשר לנצח. אבל אף פעם לא נראה במלחמה מטרה, אלא הכרח מר, ובנצחון רק אמצעי לחזון חיים, חזון קוממיות, חירות, שלום ובטחון לעם, לישראל ולכל עמי תבל.

וצה“ל צריך להיות חזק תמיד — לשם הרתעה ומניעת האויב מהתגרות בנו. כוח ההרתעה של צה”ל הוא הערובה הנאמנה ביותר לשלום באזור, כל עוד לא נכרתה ברית שלום־אמת בינינו ובין שכנינו.

* * *

הרתעת האויב ומניעת מלחמה חשובה ועדיפה מנצחון במלחמה על האויב, כי אין בכוחה של מלחמה לפתור בעיות היסטוריות, וכל מלחמה, גם זו שמנצחים בה, עולה ביוקר רב, לא רק במובן הכספי והכלכלי, אלא בעיקר בקרבנות אדם, שאין ערוך להם.

* * *

על צה"ל הוטלה המשימה החיונית ביותר של דורנו: לשמור על בטחונה של מדינת ישראל. וראוייה משימה זו, שטובי צעירינו ימסרו לה כל כשרונם, מרצם וזמנם, אולם אין זו המשימה היחידה של צבאנו.

* * *

צה“ל אין לו רק יעודי מלחמה ושמירת שלום. מדינתנו שונה מכל המדינות בעולם. היא לא מדינת העם היושב בתוכה, אלא, מדינת העם היהודי המפוזר בכל קצווי תבל. יעודה העליון של מדינת ישראל הוא קיבוץ גלויות, קיבוץ כל הגלויות שיש להן צורך כלכלי ומדיני, או צורך נפשי ומוסרי לשוב לציון. והפיזור הזה של עמנו בכל הארצות במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, הוליד בתוך עמנו הבדלים חינוכיים ורוחניים, הבדלי לשונות, חינוך, מנהגים, אורח חיים, רמה תרבותית — שאין כמוהם בכל אומה אחרת. ותעודתה הגדולה של מדינת ישראל היא לא רק לכנס הגלויות המדברות בשבעים לשון, אלא איחודן וליכודן מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית, ולהנחיל להם אוצרות מורשתנו ההיסטורית ואוצרות התרבות האנושית, לכל פלגות העם, ללא הבדל בין עדה ומוצא גלות. ועל צה”ל הוטל להוות הכוח הראשי והגדול ביותר בתהליך מיזוג וליכוד, ובשום גוף של העם לא נתגלתה האחדות והשותפות היהודית בשלמות כזו כמו בצה"ל.

* * *

על צה“ל להיות ככל הצבאות במשטרו, באימונו ובציודו, ועליו לעלות על שאר הצבאות בעליונותו האנושית, ברוח החלוצית הפועמת בתוכו, בהכרת הייעוד והשליחות המוטלים עליו גם בימי שלום וגם בימי מלחמה. בלי הרגשת שליחות חלוצית ושאר רוח — לא ימלא צה”ל תפקידו, כי רק באלה ניצח עד עכשיו ובאלה רכש אהבתו וגאוותו של העם בישראל וכבודו בעולם.

אין צה“ל יוצא ידי חובתו בהיותו מעוז הבטחון של המדינה בלבד, אלא שומה עליו להיות למופת לעם ברוחו החלוצית ובאחוותו היהודית והאנושית. הרעיון שהונח ביסוד נח”ל חייב להיות בסיס חנוכי חלוצי של הצבא כולו. השרות לעם אינו זמני — אלא שליחות חיים, בתוך הצבא ומוץ לצבא.

* * *

כלפי חוץ על צה“ל להיות כוח מרתיע, כלפי פנים על צה”ל להיות כוח מרקיע. על צה“ל להרתיע אויבינו בגבורתו ובכושר לחימתו המנצחת. ועל צה”ל להרקיע עמנו במופת האישי ובשאר־רוחו החלוצית.

* * *

מה זאת חלוציות: זוהי הכרה בשליחות היסטורית והתייצבות ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה, לרשות השליחות הזאת. חלוציות — היא עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לרשות הכלל. חלוציות היא הכושר המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת הייעוד. חלוציות – – זוהי תביעת האדם מעצמו. זוהי הגשמה אישית של ייעודים וערכים שאדם מאמין בהם. זוהי הפניית יזמת המדינה והעם לקראת יצירת חברה חדשה, עצמאות, חירות, שותפות ואחווה אנושית.

* * *

בטחון אינו רק צבא:

בטחון ישראלי לא ייתכן בלי עליה. העליה היא לא רק גאולת היהודים מכליון פיסי או רוחני בגלות וייעודה ההיסטורי העליון של מדינת ישראל – אלא גם צורך בטחוני ראשון במעלה.

בטחון פירושו התיישבות ואיכלוס השטחים הריקים בצפון ובדרום.

בטחון – זהו כיבוש הים והאויר והיותנו כמעצמה ימית חשובה.

בטחון – זוהי עצמאות כלכלית.

בטחון – זהו טיפוח מחקר וכושר מדעי ברמה עליונה.

בטחון – זוהי הכשרה מקצועית משוכללת לנוער.

ולבסוף – בטחון זוהי היחלצות הנוער והתנדבות העם למשימות קשות ומסוכנות בהתישבות, בבטחון, במיזוג־גלויות.

דמותה הרוחנית של ישראל ואיתנותה הפנימית, יהוו בעתיד הגורם הראשי בבטחוננו ובמעמדנו הבין־לאומי. עקירת המחיצות העדתיות בעם, סתימת הפער הכלכלי והתרבותי בין חוגים ועדות, חיסול הפיצולים המרובים בשטח הפוליטי, הגברת הליכוד והאחריות בעם, העלאת הרמה החינוכית ועירוי הרוח החלוצית בקרב הנוער – הם צורך בטחוני חיוני לא פחות מציוד יעיל וחדיש לצה"ל.

* * *

אנו עומדים בדור זה על פרשת דרכים היסטורית בחיי העם היושב בציון. הדור הקשיש, גם זה שנולד בארץ או חי בה הרבה עשרות שנים, וודאי זה שבא הנה מהגולה – ספג לתוכו הצער, הבזיון והסבל של עם משולל חירות, מולדת, עצמאות, תלוי בחסדי זרים, אבל גם ינק ממסורת גבורה מוסרית של עם הנאבק על נפשו, מסורתו, אמונתו, חזונו, עצמאותו. ויש בו החיוב של סבל יוצר, של מחאה מתקוממת, של מאבק מחסן, של סיפוק המגשים, של חדוות המנצח של מחולל התמורה הגואלת.

הדור הצעיר שנולד שנים מעטות לפני קום המדינה או לאחריה, לא ידע כלל טעם הגולה, מרירותה, קשייה ומאבקיה המרוטטים¹ והמחסנים. הוא מקבל את המדינה העצמאית היהודית, המעמד החדש של עם, שווה־זכויות, המולדת הנבנית והמחוננת – כדבר טבעי, נתון מאליו, שאינו מצריך כאילו כל מאמץ מיוחד.

ואם העולה החדש מצא במניחי היסוד של ההתישבות החדשה בעיר ובכפר, מחיי הלשון ויוצרי התרבות וכוח ההגנה והצבא, את מנהיגי האומה וקבל ברצון את מרותם המוסרית – הרי בדור החדש, בנוער שבעשור הבא ואחריו, שיהווה רוב העם בארץ – כולם יהיו בעלי “ייחוס” שווה, והשאלה היא מה תהא דמותו הרוחנית והתרבותית של דור זה!

שאלה זו מחמירה לרגל עובדה ביולוגית מצערת, אולי מסוכנת: המיעוט התרבותי בעם, העומד בראשו – והמדובר הוא לאו־דווקא בחברי מוסדות מנהיגים: ממשלה, ראשי עיריות, מוסדות המשפט, ראשי המפלגות, עורכי עתונים, מורים בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים אלא בציבור הרחב יותר, שהוא אמנם מיעוט כמותי בעם, אבל משקלו הסגולי מכריע עכשיו בכל שטחי החיים המדיניים, הכלכליים והתרבותיים, – זה הילודה בתוכו היא קטנה. ורוב העם, שלא זכה בחינוך ובמסורת התרבותית של מיעוט זה, – הילודה בתוכו היא גדולה פי שניים או שלושה, והדור הצעיר של רוב זה יהווה בעשור הבא או כמה שנים אחריו, רוב מניין ורוב בניין העם בישראל.² והוא אשר יטביע חותמו על כל המדינה ויעצב דמות העם, והשאלה היא – וזוהי שאלה גורלית, מה תהיה דמותו של רוב חדש זה, של ילידי הארץ או חניכי הארץ?

אם אין אנו רוצים ליהפך לעם ליבנטיני ולמדינה ליבנטינית – ומדינה ליבנטינית יהודית לא תתקיים, – כי לא תוכל לעמוד בפני שכנותיה הליבנטיניות הזוממות להכחידה, וכן עולות עליה בכמות פי עשרים ויותר – עלינו לראות בהעלאת חינוכו של הדור הצעיר, של כל הדור הצעיר, לא רק ללא הבדל עדות, אלא גם ללא הבדל מעמד כלכלי, משימה חיונית שאינה פחותה בחשיבותה ממשימות הבטחון גופא, – מפני שהיא באמת משימה בטחונית, כי רק בשמירת האיכות העליונה שלנו ובהעלאתה המתמדת של איכות זו – נעמוד.

מתוך דברים באזכרה לשלמה לביא בעין־חרוד, במלאת שנה למותו.

מת ב־23.7.1963

בן עירו של שלמה לביא אני. הכרתי אותו מנעוריו. בעיירה, שבה נולדנו שנינו, לא העליתי על דעתי שהוא עתיד להיות מה שהוא היה לאחר מכן בארץ – בתנועת הפועלים, בהתישבות, במחשבה חלוצית. מאז באתי ארצה עקבתי אחרי עבודתו, פעולתו הספרותית והציבורית, מלחמותיו ומפעליו. זמן מה נדמה היה לי שיש שני שלמה: אחד שיצא לו מוניטין של פרא־אדם, בזמנים שהייתי נפגש אתו, אמנם לעתים רחוקות, בבית־המדרש הישן, ששם היו מתאספים אנשי דלת העם, ואחד – זה שהכרנו אותו בארץ.

גם לאחר שהיינו יחד באגודת־הנוער “עזרא”, שקמה בפלונסק ב־1900 ומטרתה להשליט בין חבריה את השפה העברית ולעלות לארץ – לא תארנו לעצמנו שבן־אדם זה עתיד להיות במרוצת הזמן שלמה לביא. אני מודה ומתוודה שהרבה שנים בארץ הייתי מהרהר כי זה איש אחר, כאילו נולד מחדש בארץ, עד שקראתי את ספרו “עלייתו של שלום ליש”, אז נוכחתי כי שלמה לביא כבר היה גנוז בתוך זה שהכרנו בבית־המדרש הישן בשם שלמה לבקוביץ.

אמרתי: הוא היה חלוץ. הוא אחד המעטים מאנשי העליה השניה, גם בימי העליה השניה וגם לאחריהם, שנשאר חלוץ כל ימיו – חלוץ העבודה. והדבר המפליא, שבראשית ימיו בארץ היה פועל בית־חרושת, בבן־שמן – (אז קראו לזאת לוד, ואם איני טועה היה מסיק התנורים), נדמה לי בית־החרושת היהודי היחיד שהיה קיים בארץ, בימים שכל אנשי העליה השניה ראו בחקלאות חזות הכל. אבל עבודתו העיקרית היתה כל חייו בחקלאות. והוא היה לא רק חלוץ העבודה בחרושת ובחקלאות, ולא רק חלוץ ההתישבות העובדת, אלא גם ההוגה, היוצר והמגשים של ההתישבות הקיבוצית הגדולה.

זוכרני כאשר העלה בפעם הראשונה את רעיון הקבוצה הגדולה. לא כאנשי דגניה שעמדו לרשותם 3000 דונם אדמה, ומתוך שנראה להם כי השטח הוא יותר מדי גדול בשבילם עמדו וחילקוהו לשלושה חלקים שבכל אחד יתישבו 25 חברים, העז הוא לחלום על ישוב גדול שיפרנס שלושת אלפים איש, לא ישוב קטן המבוסס על יחסים אינטימיים בין חבריו, אלא ישוב גדול, פתוח לכל איש הרוצה להצטרף אליו, שיהיה בנוי על שלושה דברים: על חקלאות, על חרושת ועל מדע. אמנם, הוא לא השתמש אז במלה מדע אלא במלה ספרים, אבל התכוון למדע. איך הגיע לכך? – אפשר משום שהיה פעם פועל בית־חרושת, שאין בו מקום לאינטימיות, או משום החזון הגדול, שבא לו מתוך ראיית החיים, לא כמו שהם, אלא כמו שהם צריכים להיות. הוא חזה דברים שרבים מהם לא התגשמו, אלא לאחר שנתגלה החזון.

הוא חלק על ההבחנה שמבחינים בין חיי כפר ובין חיי עיר. הוא חלם על הקמת ישובים שיאחדו בתוכם כל החיובי, הטוב והיפה שיש בכפר – הירק, הצמח, החי, אבל גם העשן של בתי־החרושת שבערים. וגם בתי־ספר גדולים ואוניברסיטאות גדולות המצויים בכרכים. הוא לא זכה לכך בחייו, אבל אין לי כל ספק שחזון זה הוא חזון העתיד הלא רחוק – בתקופתנו אנו.

היה לו עוד חזון, אשר בשעתו נתקל בלגלוג – חזון הקבוצה הגדולה של אלפים חברים. וכמובן, היו שיצאו נגדו, בשם החיים, בשם הנסיון. והוא, לביא, עשה ללעג את הקיים, הנפסד, את הנסיון המוגבל ואת ההסתייעות כביכול במדע. אני זוכר – ואני מקווה שיש עוד הרבה חברים שזוכרים את זאת – מועצת ההסתדרות שישבה ב־1921 ודנה על התישבות הקיבוץ הגדול של 150 משפחות בעין־חרוד. המנוח יצחק וילקנסקי־וולקני – איש מדע, אגרונום וסוציולוג – ניסה להוכיח, בשם המדע, שלא יתכן שבמשק חקלאי אחד יהיה בית־קיבול כל כך גדול ועם זה יהיה ניהולו יעיל. לילה תמים ישבנו והתוכחנו. הויכוח היה בין חברי “אחדות־העבודה” – אני מדבר על “אחדות־העבודה” האוריגינלית, שקמה ב־1919 – ובין חברי “הפועל הצעיר”. לביא היה שנים רבות חבר נאמן ל“הפועל הצעיר”. הוא היה אחד מתשעת מיסדיו בראשית 1906, שביניהם היו עוד שלושה פלונסקאים, נדמה לי שלמה צמח, יעקב קבשנה, ואחד שכבר הלך לעולמו – ליפא טאוב. אבל כאשר היה מכיר באיזו אמת חדשה או מגלה אמת חדשה – לא הפריעה לו שום מסורת ושום זיקה מפלגתית להידבק באמת זו ולהילחם לה בכל כוחו המוסרי והאינטלקטואלי. הוא כמעט לא קרא שום ספר בלשון זרה, ואין לשכוח כי בימים ההם היתה הספרות העברית עניה הרבה מאשר היא עכשיו, והוא – כאשר אמרתי – שאב את חכמתו מספר החיים. הוא הסתכל במציאות בעיני בקורת; הוא לא קיבל אותה כמו שהיא. הוא ראה בחזונו מציאות אחרת לגמרי, מציאות שביסודה מונחת העבודה. אבל לא עבודה כפויה של עובד הכפוף למעביד, אלא עבודה בת־חורין, המשתמשת בכל ידע האדם. הוא לא קרא לזה מדע, לא ידע השימוש במלה זו, אבל הדבר היה קיים. ברוב גדול הוחלט לעשות את הנסיון להקים ישוב גדול. ואנו מכונסים כעת במקום שבו נעשה הנסיון הזה – עין־חרוד.

כבר אמרתי שהוא היה לוחם. הוא היה אחד הלוחמים הנועזים ביותר שהיו בתנועת הפועלים, לוחם שלא ידע רחם, גם כלפי חבריו וידידיו הטובים ביותר. בכרך כתביו הנבחרים של שלמה לביא, שיצא לאור בשנת תש“ד (אגב, אני חושב שהמזכרת האמיתית ביותר שאנו חייבים לו – איסוף כל כתביו ללא יוצא מן הכלל והוצאתם לאור), אנו מוצאים ויכוחים שלו עם שני חברים, שאני יודע כמה הוא כיבד והעריץ אותם – האחד ברל כצנלסון, והשני יוסף אהרונוביץ. בכל שנות חברותו ב”הפועל הצעיר" היה יוסף אהרונוביץ המנהיג שלו, והיה ראוי להיות מנהיג. ואת ברל כצנלסון הוא הוקיר הוקרה עמוקה, והוא ידע כל גדלותו וגם הכיר בעליונותו הרוחנית עליו. ובכל זאת באיזו חריפות הוא מתוכח אתו. הוא לא ידע רחם אם הרגיש שהאמת אתו וחבריו טועים. הוא הדין לגבי הויכוח שהיה לו עם יוסף אהרונוביץ.

אבל הוא היה לוחם לא רק בדברים ובכתב, הוא היה לוחם גם בחרב. הוא היה חבר “השומר”. והדבר המופלא ביותר, שאיש זה התנדב ליחידות הצבאיות במלחמת העולם השניה. הוא היה מהיחידים מאנשי העליה השניה אשר התנדב לצבא במלחמה זו. זאב שפר היה יחיד מאנשי העליה השניה ששרת בצבא גם במלחמת העולם הראשונה וגם בשניה. לביא לא יכול להתנדב במלחמת העולם הראשונה, שכן הוא גר בצפון, שהיה בידי התורכים כשקם הגדוד העברי. בהתנדבו במלחמת העולם השניה, כבר היה למעל מבן ששים. ולפי החוק האנגלי אין שולחים אנשים גיל זה לשדות המלחמה. אבל לביא איננו איש שהחוק ימנע ממנו למלא חובה קשה ואולי גם מסוכנת ביותר שהטיל על עצמו. הוא למד איפוא מקצוע חדש – נהגות, ונהגים היו שולחים לשדה המלחמה גם כשהיו בני ששים.

בכרך כתביו הנ"ל תמצאו רשימות משלו מתקופת היותו בשדה־המלחמה. באחת הרשימות יש קטע מענין מאד. עמדנו אז במאבק מר מאד עם הממשלה האנגלית שפירסמה את “הספר הלבן” בשנת 1939, חדשים אחדים לפני פרוץ המלחמה, בימי צ’מברלין ומלקולם מקדונלד. אבל הוא נתקיים גם לאחר שבא צ’רצ’יל, שהיה כל ימיו ידיד הציונות, ובכל זאת לא נמנע לביא מלהביע התפעלותו ממלחמת הגבורה של העם האנגלי, המצילה את העולם מצפרני הנאציזם, ולביא מוסיף: אף כי אדע שאני אעמוד בהיאבקות מרה וקשה עם ממשלת אנגליה, אבל האמת ניתנה להיאמר כי האנגלים גילו במלחמה הזאת את כל גדלותם. במקרה הייתי גם אני שותף להרגשה זו, כאשר הייתי באנגליה בקיץ 1940, בימים המרים ביותר לארץ הזאת, וראיתי כיצד נלחמה לבדה בקלגסי היטלר ואף הגיעה לנצחונות. וש. לביא זכה להשתתף במלחמה, בהיותו ביחידה צבאית יהודית. ואת רשימתו כתב ב־1943, כאשר היו רחוקים למדי מנצחון. ברשימה זו הוא אומר, שהוא בטוח כי הנצחון יבוא, והוא לא רחוק. הוא ידע להבחין בין הצרות והמאבק שיהיה לנו עם האנגלים ובין המעשה הגדול שהם עשו במלחמה, כאשר עמדו מול האויב האכזרי ביותר של האנושות כולה, וביחוד של העם היהודי.

ולא רק חלוץ ולוחם היה לביא, אלא גם הוגה, הוגה מקורי. אמנם הוא לא היה “אשם” הרבה במקוריות שלו: הוא לא יכול להיות אלא מקורי, שכן ידע מעט מאד מהספרות הלועזית, והדברים שהוא טיפל בהם כמעט שלא נכתב עליהם בשפה העברית, ועל כן שאב הכל ממקורו הוא, מתוך כושר ראייתו העצמית את החיים, את המציאות, את מומיה ואפשרויותיה.

הוא היה אחד ההוגים החשובים והמעמיקים מבין אנשי העליה השניה, אולי יחיד, אשר מיזג בתוכו כל ימי חייו את שלוש התכונות האלה: גם חלוץ נאמן, גם לוחם עז וגם הוגה מקורי.

ואם ישוב זה, עין־חרוד, הוא אחת הירושות של מחשבתו והעזתו של לביא – הרי אני בטוח שהעתיד יקים מצבות גדולות יותר לזכרו, באשר תנועתנו עוד לא אמרה את מלתה האחרונה.

החלום של לביא שהתגשם – הקיבוץ הגדול, עשוהו בשעתו ללעג ולקלס, בעודו בגדר חלום, וניסו להוכיח שזה נגד המדע, נגד הקיים, נגד כל נסיון החיים. אבל היה לו חלום שעדיין לא נתקיים, ואני מאמין שהוא יתקיים, עוד בימי הדור הצעיר העומד פה, ואולי גם בימי אלה שאינם כל כך צעירים, כמוני וכאחרים – ביטול ההבדל בין הכפר ובין העיר. לא עוד עיר שבה יש הכל, גם הטוב וגם הרע; לא עוד כפר החסר כל אותם הדברים המושכים לב התושב בעיר, אלא ישובים שבהם תהיה מזיגה – כפי שאמר לביא – של ירק הכפר, ושל חרושת העיר ושל החכמה באוניברסיטאות.

כאשר אני מסתכל בכל הנעשה בעין־חרוד ולכל מה שעוד מתכוננים לעשות – הרי זה משהו מחלומותיו של לביא. אני בטוח שתנועתנו תבצע את חלומו של שלמה לביא ושל טובי ההוגים של האנושות: תוסר המחיצה שהפרידה דורות רבים בין עבודה ובין מדע ויכולת טכנולוגית גדולה, וחיינו בעתיד ייבנו על שלושה היסודות האלה:

עבודה בת־חורין;

מדע על כל כיבושיו, הרעיוניים והטכנולוגיים;

חלוציות אנושית המגשימה את מיטב החלומות של גדולי החוזים האנושיים, שאחד מהם היה שלמה לביא.

דוד בן־גוריון

אני רוצה הפעם ליחד את הדיבור לא על תנאי עבודה ולא על שכר עבודה, לא על פריון עבודה ולא על ייצור ויצוא, דברים הנוגעים מאד לכל פועל, לכל בעל תעשיה, לכל בעל מלאכה, אני רוצה לדבר אליכם כאל אזרחי המדינה, כלבני העם היהודי וכבעלי משפחה. אני רוצה לדבר על ענין, שאיננו רק ענין לשנה הזאת – שרוצים השנה הזאת עד כמה שאפשר ליצב את שכר העבודה, גם מחירים, גם מסים – אלא שני דברים שאי אפשר ליצב אותם, אלא גם בשנה זאת ובשנה הבאה להגדיל ולהגדיל במידה רבה מאד.

דבר שרבים מכם בודאי זוכרים, כי אנחנו לפני זמן קצר חגגנו 42 שנה של ההסתדרות. ההסתדרות ייצגה לפני 42 שנה 4.433 פועלים. מאז גדל מספר פי 150, בשעה שמספר הישוב היהודי גדל מאז עד היום רק פי 25.

עוד דבר אחד השתנה. כשחברי ואנוכי התחלנו לעבוד – וכמעט כולנו התחלנו להיות פועלים רק בארץ – אז שכר עבודה במקום טוב, זה היה פתח־תקוה, היה שמונה אגורות ליום. אילולא הייתי עובד כל החודש – ואז איש מאתנו לא יכול היה לעבוד כל החודש, כי היו פועלים יותר זולים ויותר מנוסים בעבודה חקלאית, פועלים לא יהודים, ואם מצאנו עבודה 15 יום בחודש, זה היה טוב – אבל לוא עבדנו כל יום, אז משכורת היתה שתי ל"י לחודש. למעשה, זה היה רק חצי, זה היה לירה לחודש.

אני הבאתי לכם את הדברים האלה, כדי שאם דברי הבאים יראו לכם דמיוניים, תדעו שראיתי דברים שהם הרבה יותר דמיוניים.

יש בעיות אחדות, אשר הן לא פחות חשובות, ולא אגע בהן. אני כמעט בטוח, שבעשור הבא נצטרך לקבל מארץ אחת בלבד לפחות מיליון יהודים. מיד לאחר המדינה נכנסו לארץ מאה אלף עולים בארבע שנים הראשונות. אם השערים באותה ארץ ייפתחו, אני בטוח, שנצטרך לקבל לפחות מליון יהודים תוך ארבע שנים, וזה דורש הכנות, כי אנחנו יודעים כמה מאות אלפים שם מצפים ונפשם יוצאת לבוא הנה, אבל אני אדבר על דברים קיימים שהם לא סובלים שום יציבות.

דבר ראשון, בטחוננו ומעמדנו בעולם. זה לא דני דברים שונים, אלא אותה הדבר, כי בטחוננו תלוי בשני דברים, גם בכחנו הצבאי, אבל לא רק בכוחנו הצבאי בלבד. אנחנו עם קטן ואנחנו לא יכולים להוציא כוח צבאי שהוא בלבדו יקיים את בטחוננו. נחוץ לנו מעמד כזה בעולם, שיהיו לנו ידידים שיעמדו לימיננו בימי שלום וגם אם חלילה תפרוץ מלחמה….

הדברים נחוצים לשם בטחון, אם כי אנו מיצאים דברים שלפני 15 שנה איש לא חלם עליהם. אף על פי כן, אנחנו לא יכולים ליצר כל הנשק הדרוש לנו, אנחנו לא יכולים עדיין ליצר מטוסים, אם כי אנחנו כבר מיצרים ג’טים, פוגות, אם כי אולי נמצאים כאן אנשים העובדים במקום זה, אבל נחוץ לנו להגנה מטוסים הרבה יותר טובים, טנקים, משחתות ועוד דברים שאני לא אמנה אותם ואנחנו יכולים להשיג אותם רק בחוץ. ואם כי כשאתה נכנס עם צ’ק מזומן אתה יכול לקנות מה שאתה רוצה, ברוב הארצות בעולם שבהן נעשה הנשק הזה, אנחנו לא נוכל בשום כסף בעולם להשיג את זה, תנסה להשיג רובה אחד ברוסיה. גם בארץ ידידותית, שעזרה לנו הרבה מאד בראשית הקמת המדינה, באמריקה, לא יכולנו להשיג נשק, לא יכלנו להשיג נשק, לא חלילה מכיון שאין לה, אלא לזה נחוצה אהדה רבה בעולם.

לכן, אני אומר, נחוצים שני דברים לבטחוננו: גם מעמד חשוב בעולם וגם כח בטחוני.

תימנים בתימנים נלחמים (טוב שנתרגל, שיהודים שבאו מתימן אינם תימנים אלא יהודים וכשאני אומר תימנים הכוונה לערבים) יש מלחמה כפולה תימנים בתימנים, זו מלחמת אזרחים. ונלחמים מצרים בתימנים, וברור שהמצרים שהלכו להלחם בתימן אינם חושבים להסתפק אך ורק בתימן, זה בשבילם מעבר לארצות יותר חשובות שאחת מהן יותר קרובה אלינו, היא ירדן. ירדן נחוצה למצרים, זה יצור גבול עם סוריה, שהרודן המצרי חושק בה והוא שלט עליה שנים אחדות. זה יתן לו צבת לוחצת על ישראל מדרום, ממזרח וממערב, דרך רצועת עזה, דרך סיני ודרך ירדן. מצרים שואפת לא רק להתפשטות אלא גם להתעצמות צבאית פנימית, כולנו יודעים על הטילים שעליהם אמר נאצר, הם ארוכי טווח והם יכולים להגיע לכל מקום דרומית מלבנון. ואנו יודעים איפא הנקודה הדרומית מלבנון.

לשם כך אנו חייבים לצייד את צה“ל מדי פעם בפעם בנשק חדש, כי הנשק מתישן מהר והוא מתיקר מהר ואין לנו חוזה כזה עם בעלי תעשיה בחו”ל, שהם לא יעלו את המחירים, ואתן רק דוגמה אחת: רבים מכם בודאי זוכרים את מלחמת הקוממיות, אולי רבים מכם השתתפו בה, אז התחלנו לרכוש מטוסי קרב ומטוס קרב עלה כמה עשרות אלפי דולר ועכשו כשרוכשים אותם כל אחד עולה מליון דולר מחוץ לחלקי חילוף ומחוץ להחזקה ומחוץ לחצי מליון כל שנה לאחר שהטייס כבר עבר את אמוניו ובכדי שלא לשכוח אותם הוא צריך לטוס 150 שעות, באמריקה זה 350 שעות ודבר זה עולה יותר מחצי מליון ל"י. דבר זה הולך ומתיקר משנה לשנה לאחר שאנו מוציאים עכשיו מיליון דולר על מטוס אחד ודרושים לנו הרבה תריסרים של מטוסים אלה. אנחנו לא יכולים להדביק את אויבינו וגם אין לנו צורך. בכמות הם עלו עלינו תמיד פי שלשה אבל הכרחי שהאיכות של הציוד שלנו לא תיפול בהרבה מהאיכות של הציוד¹ שלהם, כי חייל יהודי אחד שווה לא פחות משלושה עד חמשה חילים סוריים.

אני אמרתי, שאנו לא יכולים להסתפק רק בכוחנו הצבאי, אלא חשוב לנו גם מעמדנו בעולם. אולי מתוך כל אותם דברים מופלאים שקרו בארץ, זה אחד הדברים המופלאים ביותר, שמדינה קטנטנה זאת, גם קטנה בשטחה, בס“ה עשרים אלף ק”מ מרובע. ביקרתי השנה בחמש ארצות קטנות, בארץ אחת שמספר תושביה הוא רק מליון וחצי יותר מאתנו – פינלנד – שטחה הוא פי עשרים משטחנו. איסלנד, מספר תושביה פחות מהחלק העשירי מזה שאצלנו ושטחה הוא פי עשרים.

שני מליון וחצי זה לא מדינה כבירה. ולמדינה זאת המונה עשרים מליון לא תמצאו שיש לה מעמד כבוד כזה בעולם, גם באמריקה, גם באירופה, גם באסיה וגם באפריקה, כאשר יש למדינת ישראל. הדינמיות של ישראל, היצירה החלוצית שלה, רמת החיים, הידע, רמת הידיעות, הקידמה הסוציאלית יצרו לישראל שם. כששבו הרמטכל שלנו עם המנהל הכללי של משרד הבטחון, ומנסיעה בבורמה, הודו, תאילנד, ופרס, אמרו: נדמה להם שנוצרה איזו אגדה בכל היבשת הזאת על ישראל, כאילו זאת מדינה כל יכולה. ויש יסוד לאגדה הזאת, כי אף מדינה אחת באסיה ובאפריקה וגם לא באירופה, גילתה בזמן קצר זה כשרון יצירה, קליטה והתעלות בדינמיות כזאת ובמהירות כזאת כאשר עשתה ישראל. וכאשר נשלח לפני שנתיים איש מדע גדול אמריקאי לבחון רמת המדע מארצות אירופה, והוא משום מה כלל את ישראל באירופה ובא גם לישראל ופירסם דו"ח בעתון מדעי שיש שלש ארצות עם רמת מדע הכי גבוהה: בריטניה הגדולה, ישראל ושוודיה.

הייתי רק לפני חדשים אחדים בשוודיה וראיתי את מוסדות המדע שלהם ורמת החיים הגבוהה ביותר באירופה, לא האמנתי לאזני – אנחנו עוד קודמים לשבדיה ברמת המדע? וכל מי שבא לאפריקה נדמה לו שיש איזה ליגנדה על ישראל. ולאגדה יש יסוד ממשי. ברוב ארצות אפריקה החדשות, מחנכים ישראלים, רופאים ישראלים, מדריכים ישראלים, חיילים ישראלים, גם בנאים ישראלים ומתכננים ישראלים הם מורי דרך לעמים פרימיטיביים המתעוררים עכשיו, עמים שהיו מדוכאים ע"י אימפריות ויצאו בשנים אחרונות לחופש, וישראל הקטנה הזאת, רופאיה, מחנכיה ומנהלי המשק שלה מראים לעמים אלה את הדרך והם מלאי התפעלות על הכושר של העם הגדול הזה.

זהו ענין הבטחון, שהוא מחייב ציוד ההולך ומתרבה, אם אנו רוצים חיים הוא דורש הגברת מעמדנו בעולם ע"י אותם מעשים שאנו עושים בכוח החלוצי שלנו, בכח הידע שלנו, שאין כצרוף הזה של חלוציות וידע בשום ארץ בעולם. יש ארצות שהידע יותר גדול משלנו, אמריקה ורוסיה, אבל זה לא מספיק לעזור לעמים אחרים, נחוצה גישה חלוצית אשר ישנה רק בתוך הנוער המובחר שלנו, בארץ, שהם מעוררים אמון בכל העמים שקמו עכשיו ונעשים עמים עצמאיים.

עוד בעיה אית², אשר בה תלוי עצם קיומנו ועתידנו בדור הזה במשך 20 – 15 השנים הבאות.

עד קום המדינה באה העליה לארץ כמעט אך ורק מארצות אירופה. באו פה ושם גם קצת מאסיה, מאפריקה, מאמריקה, אבל זאת היתה כמות מבוטלת. העליה בעיקר באה מארצות אירופה. וזה מטעם פשוט: בשנים שבתחילת המאה ה־18 היו בסך הכל שני מליון יהודים בעולם, באירופה היה מיעוט, רובם היו באסיה. במאה ה־19 השתנו התנאים באירופה. אירופה היתה היבשת הכי מפותחת וגם תנאי ההיגיינה השתכללו, התמותה פחתה, לעומת זה בארצות אפריקה ואסיה השתנה המצב: התמותה גדלה וכך גם בקרב היהודים. אירופה הלכה והתרבתה וכך גם היהודים באירופה. אירופה היתה אז היבשת השלטת בעולם, הכי מפותחת, והכי משוכללת, יהדות אירופה ינקה לתוכה גם את התרבות האירופית, השכלה אירופית עם מיטב המסורת היהודית, באירופה נוצרה הספרות היהודית החדשה, נוצרה תנועת הפועלים וחיבת ציון והתנועה הציונית ומאירופה זאת באו היהודים אשר יצרו את ראשן לציון; זכרון יעקב, ראש פנה ושאר המושבות. עד מלחמת העולם השניה, באה העליה שהלכה וגדלה בעיקר מאירופה. מיבשות אחרות באו מעטים. לא היה להם המניע הזה שהיה ליהדות רומניה, בולגריה ושאר ארצות הבלקן לעלות לארץ.

יהדות אירופה, שיחד עם עמי אירופה היתה ברום ההתפתחות האנושית, הטביעה את חותמה על הישוב בארץ ועל מדינת ישראל. בסוף מלחמת העולם הראשונה נותקה מאתנו ושותקה אם היהודית העולמית – היהדות הרוסית. נאסרה השפה העברית, ונותק כל קשר. במלחמת העולם השניה, קרה אסון עוד יותר גדול – נשמדו ששה מליון של יהודי אירופה, וכשקמה המדינה לא היתה עוד רזרבה של יהדות מחונכת, אירופאית, עם השכלה אירופאית, עם השכלה עברית, אלא נשארו טיפות טיפות. העליה הגדולה, שבאה לארץ, באה ברובה הגדול מיבשת אסיה ואפריקה.

כל האנשים מכל העמים הם פרי של שני גורמים: גורם אחד תורשתי, שהוא יורש מאביו ואמו ואבי אביו עד סוף כל הדורות. גורם זה לא נשתנה בעם היהודי. היהודי הראשון, שאנו יודעים מההיסטוריה היה מה שאנו קוראים היום בלשוננו יהודי עיראקי, אז קראו לזה אור־כשדים. היהודי הכי גדול – משה רבנו – היה יהודי אפריקני, הוא נולד במצרים.

אגש רק לשתי התרומות המעסיקות אותנו, וזאת הבעיה העומדת לפנינו היום. בימי הבינים היתה אירופה נתונה בערפל של שתיקה וזה נקרא תקופת החושך ונושאי התרבות והירושה ההלניסטית ונושאי התרבות בעולם היו עמי האיסלאם. היהדות האיסלאמית הזאת הוציאה מתוכה את אבן גבירול, אחד הפילוסופים הגדולים, סעדיה גאון; הרמבם; יהודה הלוי וכל שאר המשוררים וההוגים הגדולים של ימי הביניים. הם כתבו את ספריהם, מורה נבוכים של הרמב"ם, וגם הכוזרי של יהודה הלוי נכתבו³ ערבית, זאת היתה השפה המובנת בסביבה והם ספגו לתוכם את ההשכלה והתרבות של האיסלאם, שאז היה במרום התרבות העולמית.

אולם, חל שינוי, כמו שתמיד חלים שינויים בעולם, ועל כוכבה של אירופה ושקע כוכב האיסלאם. האיסלם התרושש. אירופה התעשרה, גדלה, פיתחה את תרבותה, את המדע, ובמאות האחרונות היתה אירופה מקור המדע העולמי, שנתפשט בכל העולם ואתה יחד עלתה יהדות אירופה, לא מפני שהיתה להם תורשה יותר טובה מאשר היהדות האיסלמית, כי היהדות האיסלמית היתה עשירה, אלא זה היה פרי הסביבה. הסביבה האירופית בשלש מאות השנים האחרונות היתה סביבה הכי משכילה ותרבותית וכך היו היהודים שם, ודבר זה אינו ענין של תורשה, אלא של סביבה.

כיום עומדת בפנינו הבעיה הזאת, אם כי יש זרם דק הבא מאמריקה ומדרום אפריקה, אבל העליה הגדולה, מקום המדינה ועד היום באה בעיקרה מארצות אסיה ואפריקה. מבחינה תורשתית ומבחינת הטבע, אלה אותם היהודים, עם אותם כשרונות, יהודי מרוקני עשיר, יהודי עיראקי עשיר, יהודי אלג’ירי עשיר, אשר נתן לבניו חינוך תרבותי גבוה יש לו אותה יכולת כמו לאיש הבא מרוסיה, בולגריה ורומניה. אבל, עליה זאת שבאה מארצות אסיה ואפריקה, רק מעטים בה הם העשירים. כשהיתה העליה הגדולה מעיראק, באו גם עשירים מעט, אבל רוב היהודים שנשארו בעירק הם העשירים. כך היה גם ברוסיה, היהודים העשירים נשארו ברוסיה. היום אנו עומדים בפני עובדה מרה ומסוכנת של פער גדול. לא פער עדתי, אין הבדל בין עשיר ספרדי ובין עשיר אשכנזי, שניהם נותנים לילדיהם חינוך יסודי, תיכון וגביה, שניהם גרים בדירות מרווחות ובניהם מצליחים בלימודים, ואני מכיר אנשי מדע עיראקים ואלג’ירים לא פחות מאשכנזים, אבל מעטים כאלה הגיעו לארץ. יש אצלנו חוק חינוך חובה החל על כל ילד בארץ, יהודי או ערבי ויש לזכור ששויון פורמלי אין לו ערך אם לא נוצרים התנאים. לומדים ילדים באותו בית־ספר, אצל אותו מורה, וכל ילד חייב ללמוד מגיל שש עד גיל 14. אבל, אם הוריו הם אמידים, אם הוריו קיבלו השכלה, ואם להוריו, כמו שקורה עם אמידים ועשירים שיש להם מעט מאד ילדים, אז הילד כשהוא בא הביתה, יש לו פינה ואח גדול העוזר לו, או אבא או אמא עוזרים לו. אבל, אצל עניים יש להם הרבה ילדים, וזאת המעלה הגדולה שיש להם מבחינה לאומית, כשילד כזה בא הביתה, שהוריו גרים בדירה קטנה וצפופה ואין לו פינה לעשות שעורים⁴, הוא הולך לרחוב. ואנחנו ראינו בשנים הראשונות חזון מדאיג ומחריד – ילד שלמד באותם תנאים כמו ילד אחר, והתוצאה היא – בן אמידים יצא עם רכוש גדול שקיבל במשך שמונה שנים וילד עני יצא ובקושי ידע לכתוב ולקרוא עברית. עד ששר החינוך לפני 6 – 5 שנים, זלמן ארן, עמד על התופעה הזאת ועל הסכנה הכרוכה בה ואמר:

א. לילדי עוני צריך להאריך את שעות הלימוד בבית־הספר;

ב. היות ואין ביכלת המדינה לקיים חינוך תיכון, צריך להנהיג שכר מודרג – עני ישלם פחות או לא כלום ועשיר ישלם יותר. אבל זה לא יכל היה להעשות ברמה מספיקה ואנחנו עומדים בפני בעיה זאת גם היום, ובכדי שאנחנו נגיע ושלא תהיה אשליה, אני חייב לאמר דבר אכזרי: לא נעשה זאת בשנה אחת והלואי ונעשה זאת בעשר השנים הבאות, למען שהילד יהנה מהלימוד במשך שמונה שנים, לא רק מפני שהוריהם הם דור עליה אלא מפני שילדי עניים מתרבים בארץ יותר מילדי עשירים. צריך להבטיח לכלם שעות נוספות, צריך היה על יד כל בית ספר להקים מועדון שהייתי בלוד בכנס תנכ"י וראש העיריה אמר שחברי העיריה התכנסו והחליטו לבקש ממני רק דבר אחד, הוא לא בא בטענות לשיכון ולא בבעיות עבודה, אבל כל המפלגות החליטו לדרוש ממני שאבטיח, שבכל בתי ספר ילמדו שעות נוספות. עכשיו זה נהוג רק בארבעה בתי ספר והוא ביקש שאבטיח להם שעל יד כל בית ספר יבנה בית תלמידים, שאחרי גמר הלימודים יתכנסו שם, ושם ימצאו מדריך שיעזור להם לעשות את השיעורים.

זהו באמת הצורך הלאומי החיוני, כי אנחנו לא באמריקה. באמריקה היתה הבעיה הזאת, גם שם באו מהגרים מארצות מפותחות ומארצות מדולדלות והם 180 שנה ישבו מתוך בטחון מוחלט, שני אוקינוסים הגנו עליהם, לא היה להם פחד לא ממכסיקו ולא מונצואלה, והם עשו לא מעט במשך 180 שנים כדי לתת לערב רב שהגיע שם חינוך פחות או יותר אחיד.

אנחנו לא נוכל לחכות 180 שנה. זה לא רק שאלת סתימת הפער בין עשירים ועניים. זאת לא בעיה בין עדה אסיאתית ואפריקנית לבין אמריקאית. אותו פער יש באותה עדה אם יש בה עניים⁵ ועשירים. זהו פער כלכלי מדעי בין עשירים ועניים, רוב העולים מאסיה ואפריקה הם עניים, אלה שבאו אחרי מלחמת העולם מרומניה ופולין, גם כן באו בחוסר כל. לנו אין 180 שנה, כמו שהיה לאמריקה ואנחנו לא יכולים להשלים שיגדל בתוכנו דור אשר לא יקבל השכלה מלאה, אשר לא יקבל הרבה ידע, אשר לא ידע להשתלט על הטכנולוגיה החדשה ואשר לא ישמור על היתרון האחד שיש לנו על שונאינו, היתרון המוסרי והאינטלקטואלי, כי גם במלחמת הקוממיות וגם במלחמת סיני, נצחנו מכיון שהיה לנו כח, שעלה עליהם בכשרון אנטלקטואלי ורמה מוסרית ועלינו לשמר על היתרון המוסרי שיש לנו על פני שכנינו, ואם חלילה נהיה עם לבנטיני, עם לבנטיני ערבי יכל להתקיים, כי סביבו יש עוד עשרות שכנים לבנטיניים, אבל אנחנו לא יכולים, כי כל השכנים שלנו רוצים להכחיד אותנו.

אנחנו חייבים במשך דור אחד לעשות מהפכה תרבותית אחת. אני חושב, שחייבים לתת לכל נער ונערה בישראל כחובה חוקית לימוד מקצוע, שלא יהיה הבדל בין ידע והשכלה עיונית ובין עבודה. אנחנו חיים – בפני תקופה של אוטומטיזציה, יש רבים הטועים, כיון שהם רואים שיש אוטומטיזציה וחושבים שהפועלים מיותרים. כך חשבו הרבה פועלים בראשית המאה ה־19, כשבפעם הראשונה התחילו להשתמש במכונות הם חששו שלא יהיה צורך בהם והתחילו לשבור את המכונות. התברר, שכיום מועסקים פי ארבע פועלים יותר מאשר היו מועסקים אז, כי גם מכונה וגם אוטומט זקוקים לפועל. גם המכונית הכי יפה, הכי טובה, לא תוכל לנסוע לבד לירושלים. כל מה שתהיה יותר אוטומטיזציה יהיה יותר צורך באנשים שיפעילו את המכונות, אבל לא מספיק רק שידעו עבודה פיזית, צריכים לדעת גם את התכונות הכרוכות בהפעלת האוטומט.

לכן, צריכים בדור זה, לתת חינוך מקצועי, שישולב עם חינוך עיוני. ואנחנו צריכים לשכוח את הרווח וההפרש שהיה עד היום בין פועל בעבודת כפיים ובין פועל בתעסוקה רוחנית.

שני דברים יידרשו בעתיד: גם מח טוב וגם ידים נבונות. אבל, יחד עם מקצוע, צריך להבטיח לכל הנוער, בלי יוצר מהכלל בעשר השנים הבאות, חינוך תיכוני ללא יוצא מהכלל, למען נגדיל את היתרון האינטלקטואלי המוסרי, שעליו קיומנו.

דבר זה בלבד יגדיל את תקציב החינוך שלנו בעשור הבא פי עשרה מאשר הוא היום ואולי יותר. אני בטוח, שבעוד עשר שנים נצטרך להוציא על חינוך לא פחות משני מיליארד למען הבטח חינוך ממשי אפקטיבי לכל נער ונערה ויהיה לו ידע וגם עבודה, כי כמו שקיומנו תלוי בעצמתו ובכחו של צה"ל, כך הוא תלוי גם בחינוך המשוכלל שאנו נצליח לתת לכל נער ונערה בישראל בלי הבדל אם הוריו עניים או עשירים. ומה שעשינו לגבי חינוך יסודי, נעשה בעשור זה לגבי חינוך תיכוני, לא עיוני בלבד אלא עיוני ומקצועי ואחר כך גם חנוך אוניברסיטאי. כדי שנוכל לשמור על מעמדנו המיוחד שרכשנו לנו בעולם, ואנו נהיה עם קטן, גם אם יתוסף לנו מליון יהודים, ואני מקווה שאזכה לראות את זה.

כשבאתי לארץ היה החלום הגדול שלי שאזכה לראות בחיי חצי מליון יהודים בארץ, וכשאני עכשיו חולם לראות רק פי שנים, (כי אז חצי מליון היה כמעט פי עשרה ממה שהיינו. עכשיו אני מסתפק רק פי שנים). גם אז נהיה עם קטן. אם אנחנו מתרבים כמו בשנים האחרונות, במצרים בלבד מתוספים בכל שנה חמש מאות אלף מצרים, ומספר כזה בעיראק ובסוריה ועלינו נגזר להיות כל הדורות עם קטן.

לכן תמיד וגם היום יהיה כחנו רק ברמה המוסרית והתרבותית, וכח זה עלינו להנחיל לכל נער ונערה בישראל.

שני דברים אלה, בלי לדבר על קליטת עולים, שאנו צריכים להיות מוכנים לזה, בלי לדבר על הפרחת השממה, שזה אחד התפקידים הגדולים והגורליים שלנו, רק ענין הבטחון והחינוך ידרוש מאתנו משנה לשנה עול פי שנים מאשר בשנה הקודמת ובמשק הזה שיש לנו היום, לא נעשה את הדבר הזה אם אנחנו לא נצליח להגדיל את פריון העבודה, ע"י הגדלת היצוא. אלה שני הדברים שבהם תלוי כל עתידנו! באמריקה שבה רמת חיים הגבוהה⁶ ביותר בעולם, יותר מאשר בשודיה ובשודיה הוא בדרגה גבוהה מאד, זה רק בגלל שפריון העבודה באמריקה אין לו אח בשום ארץ אירופית. ורמת חיים תלויה ברמת פריון העבודה.

אם אנחנו נצטרך אף אולי בלי קליטת עליה ובלי הפרחת שממה, רק לשמור על בטחוננו הצבאי לצייד אותו בנשק מחודש, ודבר יקר פי כמה להגדיל במשך כל שנה ולהכפיל את תקציב החנוך למען הנחיל לכל ילד בישראל השכלה תיכונית והשכלה מקצועית, אז במשק הקיים בארץ, לא נעשה את הדבר הזה ושני דברים אלה מתנים את עצמם קיומנו.

לכן אם אני בא לסכם, אני אומר: עתידנו תלוי בליכוד הדדי ונאמן של ציבור הפועלים והאינטליגנציה, שאנו מוכרחים לשאוף, ע“י חינוך, לבטל את המחיצה, שכל פועל יהיה אינטליגנט וכל אינטליגנט יהיה פועל. ליכוד בין ציבור הפועלים והאינטליגנציה מצד אחד ובין ממשלת ישראל מצד שני, על מנת שצבור הפועלים יגביר יכלתנו הכלכלית ע”י הגדלת פריון עבודה וע“י הגדלת כושר התחרות של יצואנו בשוק הבינלאומי ע”י טיב תוצרתנו.

על הממשלה מצדה להבטיח רמת חיים נאותה של כלל העובדים, המיוחד על כשרון העבודה ופריונה. ורק מדיניות כלכלית וחינוכית כזאת לטווח ארוך, לא רק לשנה אחת, נצליח לשמור על המדינה, שלומה, בטחונה ושלום עם ישראל והיהדות בעולם.

ראש הממשלה מר ד. בן־גוריון: אולי בתחילה אלמד קצת זכות על ארץ ישראל. כל אחד למד בילדותו מה זב בארץ ישראל. מה זב בארץ ישראל? ארץ זבת⁷ חלב ודבש, לא כתוב זבת מים.

אחרים, שקדמו לי, כבר הסבירו די הצורך ביציבות במידה שרק אפשר בשכר, במחירים, במסים, אם כי הם לא מתכוננים ליצור מצב סטטי, כי יש דברים, שאסור להשאירם כמו שהם, אלא יש להגדיל אותם. יש להגדיל פריון עבודה, יש להגדיל היצור, יש להגדיל היצוא, אם חלילה גם הם יהיו סטטיים, אינני יודע לאן נגיע.

אולם, אני רוצה הפעם ליחד את הדיבור לא על תנאי עבודה ולא על שכר עבודה, לא על פריון עבודה ולא על ייצור ויצוא, דברים הנוגעים מאוד לכל פועל, לכל בעל תעשיה, לכל בעל מלאכה אני רוצה לדבר אליכם כאל אזרחי המדינה, כלבני העם היהודי וכבעלי משפחה. אני רוצה לדבר על ענין, שאיננו רק ענין לשנה הזאת – שרוצים השנה הזאת עד כמה שאפשר ליצב את שכר העבודה, גם מחירים, גם מסים אלא שני דברים שאי אפשר ליצב אותם, אלא גם בשנה זאת ובשנה הבאה להגדיל ולהגדיל במידה רבה מאוד.

דבר אחד, אני בטוח יהיה ברור לכם אולי גם טרם שאדבר, דבר שני אולי יראה לכם כדמיוני, אבל אם יש פה חברים אשר הקדימו לבוא לפני ארצה או באו באותו זמן, יודעים שלא חלו בשום ארץ שנויים כמו בארצו.

היתה לי הזכות להיות בועידה היסוד של המפלגה שלנו. כשאני אומר שלנו, זה לא חל על ל. אשכול משני פעמים: א. עוד לא בא לארץ וכשבא לארץ הוא עוד לא היה במפלגה זאת.

ועידת היסוד היתה בסוכות 1906 באו כל חברי המפלגה ובאו לא כפי שבאתם היום⁸, שאי אפשר למצוא מקום לאוטו, אלא באו כולם בלי יוצא מהכלל, משומרון, יהודה, ומהגליל, וכולם התאספו בחדר אחד. אילולא היו מתאספים פה, אז הפנה הקטנה היתה מספיקה להם.

לאחר שבא אשכול אז גם כן היו להם במפלגתם אותו מספר חברים, אם כי הם פרסמו שיש להם יותר, אבל גם אנחנו, פרסמנו.

דבר שרבים מכם בודאי זוכרים, כי אנחנו לפני שבועיים חגגנו 42 שנה של ההסתדרות. ההסתדרות ייצגה לפני 42 שנה 4.433 פועלים. מאז גדל מספרם פי 150, בשעה שמספר הישוב היהודי גדל מאז עד היום רק פי 25.

עוד דבר אחד השתנה. כשחברי ואנוכי התחלנו לעבוד – וכמעט כולנו התחלנו להיות פועלים רק בארץ – אז שכר עבודה במקום טוב, זה היה פתח־תקוה, קבלתי שמונה אגורות ליום. אילוא הייתי⁹ עובד כל החדש – ואז איש מאתנו לא יכול היה לעבוד כל החדש, כי היו פועלים יותר זולים ויותר מנוסים בעבודה חקלאית, פועלים לא יהודים, ואם מצאנו עבודה 15 יום בחודש, זה היה טוב – אבל לוא עבדנו כל יום, אז משכורת היתה שתי לא"י לחודש. למעשה, זה היה רק חצי, זה היה לירה לחדש.

שאלתי את אשכול כמה מקבל היום פועל חקלאי הוא אמר לי 250 ל“י. אני בטוח, שחלק גדול מכם חושב, ש־250 ל”י זה חיים בצמצום.

אני הבאתי לכם את הדברים האלה, כדי שאם דברי הבאים יראו לכם דמיוניים, תדעו שראיתי דברים שהם הרבה יותר דמיוניים.

יש בעיות אחדות, אשר הן לא פחות חשובות, ולא אגע בהן. אני כמעט בטוח, שבעשור הבא נצטרך לקבל מארץ אחת בלבד לפחות מליון יהודים. מיד לאחר המדינה נכנסו לארץ מאות אלף עולים בארבע השנים הראשונות. אם השערים באותה ארץ יפתחו, אני בטוח, שנצטרך לקבל לפחות מליון יהודים תוך ארבע שנים, וזה דורש הכנות כי אנחנו יודעים כמה מאות אלפים שם מצפים ונפשם יוצאת להם לזה שיוכלו לבוא הנה, אבל אני אדבר על דברים קימים שהם לא סובלים שום יציבות.

דבר ראשון, בטחוננו ומעמדנו בעולם. זה לא שני דברים שונים, אלא זה אותו הדבר, כי בטחוננו תלוי בשני דברים, גם בכוחנו הצבאי, אבל לא רק בכוחנו הצבאי בלבד. אנחנו עם קטן ואנחנו לא יכולים להוציא כח צבאי שהוא בלבדו יקיים את בטחוננו. נחוץ לנו מעמד כזה בעולם, שיהיו לנו ידידים שיעמדו לימיננו בימי שלום ואם אם חלילה תפרוץ מלחמה…

הדברים נחוצים לשם בטחון, אם כי אנו מיצאים דברים ודברים שלפני 15 שנה איש לא חלם שעם של… שהוא יקנה נשק בגלל זה שעמד במצב מלחמה, יש לו רק שני מליון תושבים. זאת עובדה. אף על פי כך, אנחנו לא יכולים ליצר כל הנשק הדרוש לנו, אנחנו לא יכולים עדיין¹⁰ ליצר מטוסים, אם כי אנחנו כבר מיצרים ג’טים, פוגות, אם כי אולי נמצאים כאן אנשים העובדים במקום זה, אבל נחוץ לנו להגנה מטוסים הרבה יותר טובים, מקנים, משחתות ועוד דברים שאני לא אמנה אותם ואנחנו יכולים להשיג אותם רק בחוץ ואם כי כשאתה נכנס עם צ’ק מזומן אתה יכול לקנות מה שאתה רוצה, רוב הארצות בעולם שבהן נעשה הנשק הזה, אנחנו לא נוכל בשום כסף בעולם להשיג את זה, תנסה להשיג רובה אחד ברוסיה. גם בארץ ידידותית שעזרה לנו הרבה מאוד בראשית הקמת המדינה, באמריקה, לא יכולנו להשיג נשק, לא חלילה מכיון שאין לה, אלא לזה נחוצה אהדה רבה בעולם לעומת זה שתוכל לעמוד נגד כל השכנים שלנו המונים פי 46 מזה שאנו מונים היום¹¹, שאנו שני מליון – ותוכלו לעשות חשבון כמה הם מונים. אמנם, הם מתחרים זה בזה ולוחמים זה בזה, אבל המשימה היחידה¹² להכחיד את ישראל.

לכן אני אומר, נחוצים שני דברים לבטחוננו: גם מעמד חשוב בעולם וגם כח בטחוני.

תימנים בתימנים נלחמים, טוב שנתרגל עכשיו שיהודים שבאו מתימן אינם תימנים אלא יהודים וכשאני אומר תימנים זה ערבים, יש מלחמה כפולה תימנים בתימנים, זה מלחמת אזרחים ונלחמים מצרים בתימנים, וברור שהמצרים שהלכו להלחם בתימן אינם חושבים להסתפק אך ורק בתימן, זה בשבילם מעבר לארצות יותר חשובות…. הארץ השניה יותר קרובה אלינו, היא ירדן. ירדן נחוצה לה, זה יצור גבול עם סוריה, שאתם יודעים עד כמה הוא חושק בה הרודן המצרי והוא שלט עליה שנים אחדות. זה יתן לו צבת שהיא לוחצת על ישראל מדרום ממזרח וממערב, דרך רצועת עזה, דרך סיני ודרך ירדן. מצרים שואפת לא רק להתפשטות אלא גם להתעצמות¹³ צבאית פנימית וכולנו יודעים על הטילים שעליהם אמר נאצר, הם ארוכי טווח והם יכולים להגיע לכל מקום דרומית מלבנון. ואתם יודעים איפוא הנקודה¹⁴ הדרומית מלבנון.

לשם כך אנו חייבים¹⁵ לצייד את צה“ל מדי פעם בפעם בנשק חדש, כי הנשק מתישן מהר והוא מתיקר מהר ואין לנו חוזה כזה עם בעלי תעשיה בחו”ל, שהם לא יעלו את המחירים, ואתן לכם רק דוגמה אחת: רבים מכם בודאי זוכרים את מלחמת הקוממיות, אולי רבים מכם השתתפו בה, ואז התחלנו לרכוש מטוסי קרב ומטוס קרב עלה כמה עשרות אלפי דולר ועכשיו כשרוכשים אותם כל אחד עולה מליון דולר מחוץ לחלקי חילוף ומחוץ להחזקה ומחוץ לחצי מליון כל שנה לאחר שהטיס כבר התאמן והוא צריך לא לשכוח את אמוניו, הוא צריך לטוס 150 שעות, באמריקה זה 350 שעות, זה יותר מחצי מליון ל"י. דבר זה הולך ומתיקר משנה לשנה. אנחנו לא יכולים להדביק את אויבינו וגם אין לנו צורך. בכמות הם עלו עלינו תמיד פי שלושה אבל הכרחי שהאיכות של הציוד שלנו לא יפול בהרבה מאיכות של הציוד שלהם, כי חיל יהודי אחד שווה לא פחות משלושה עד חמשה חיילים סוריים.

לאחר שאנו מוציאים עכשיו מליון דולר על מטוס אחד ודרושים לנו הרבה תריסרים של מטוסים אלה – וביום העצמאות אשר יתקיים השנה כמדומני בחיפה תראו אותם ולא תאמינו למשמע אזניכם, הם נוסעים במהירות כזאת, כשאתה רואה אותו אינך¹⁶ שומע אותו וכשהוא כבר נמצא הרבה ק"מ רחוק ממך, מגיע קולו. הוא שם יותר מהר מהקול שלו. השנה זה בחיפה ותראו זאת.

אני אמרתי, שאנו לא יכולים להסתפק רק בכחנו הצבאי, אלא חשוב לנו גם מעמדנו בעולם. אולי מתוך כל אותם דברים מופלאים שקרו בארץ, זה אחד הדברים המופלאים ביותר, שמדינה קטנטנה זאת, גם קטנה בשטחה, בס“ה עשרים אלף ק”מ מרובע. ביקרתי השנה בחמש ארצות קטנות, בארץ אחת שמספר תושבים הוא רק מליון וחצי יותר מאתנו – פינלנד – שטחה הוא פי עשרים משטחנו. איסלנד, מספר תושביה פחות מהחלק העשירי מזה שאצלנו ושטחה הוא פי עשרים.

שני מליון וחצי זה לא מדינה כבירה. ולמדינה זאת המונה עשרים מליון לא תמצאו שיש לה מעמד כבוד כזה בעולם, גם באמריקה גם באירופה, גם באסיה וגם באפריקה, כאשר יש למדינת ישראל. הדימניזם של ישראל, היצירה החלוצית שלה, רמת החיים, הידע, רמת הידיעות, הקידמה הסוציאלית יצרו לישראל שם, שכל חבר שלנו, שהוא מזדמן, עכשיו שב הרמטכ“ל שלנו עם המנהל הכללי של משרד הבטחון, שבו מנסיעה בבורמה, הודו, תיאלנד, פרס, אמרו: נדמה להם שנוצרה איזה ליגנדה בכל היבשת הזאת על ישראל, כאילו זאת מדינה כל יכולה. ויש יסוד לליגנדה הזאת, כי אף מדינה אחת באסיה ובאמריקה וגם לא באירופה גילתה בזמן קצר זה כשרון יצירה, קליטה והתעלות בדיכמיות כזאת ובמהירות כזאת כאשר עשתה ישראל. וכאשר נשלח לפני שנתיים איש מדע גדול אמריקאי לבחון רמת המדע בארצות אירופה, והוא משום מה כלל את ישראל באירופה ובא גם לישראל ופירסם דוח”ת בעתון מדעי שיש שלוש ארצות עם רמת מדע הכי גבוהה זה בריטניה הגדולה, ישראל ושודיה.

הייתי רק לפני חדשים אחדים בשודיה וראיתי את מוסדות המדע שלהם ורמת החיים הכי גדולה באירופה ולא האמנתי לאזני – אנחנו עוד קודמים לשודיה ברמת המדע? וכל מי שבא לאפריקה נדמה לו שיש איזה ליגנדה על ישראל. ולליגנדה יש יסוד ממשי. ברוב ארצות אפריקה החדשות מחנכים ישראלים, מדריכים ישראלים, חילים, ישראלים, גם בנאים ישראלים ומתכננים ישראלים הם מורי דרך לעמים פרימיטיביים המתעוררים עכשיו, עמים מדוכאים ע"י אימפריות ויצאו בשנים אחרונות לחופש וישראל הקטנה הזאת, רופאיה, מחנכיה ומנהלי המשק שלה מראים לעמים אלה את הדרך והם מלאי התפעלות על הכושר של העם הגדול הזה.

זהו ענין הבטחון, שהוא מחייב ציוד ההולך ומתרבה, אם אנו רוצים חיים הוא דורש הגברת מעמדנו בעולם ע"י אותם מעשים שאנו עושים בכח החלוצי שלנו, בכח הידע שלנו, שאין כצרוף הזה של חלוציות וידע בשום ארץ בעולם. יש ארצות שהידע יותר גדול משלנו, אמריקה ורוסיה, אבל זה לא מספיק לעזור לעמים הפרימיטיביים, נחוצה גישה חלוצית אשר ישנה רק בתוך הנוער המובחר שלנו בארץ, שהם מעוררים אמון בכל העמים שקמו עכשיו ונעשים עמים עצמאיים.

עוד בעיה אחת, אשר בה תלוי עתידנו בעצם קיומנו ועתידנו בדור הזה במשך 15־20 השנים הבאות.

עד קום המדינה באה העליה לארץ כמעט¹⁷ אך ורק מארצות ארופה. באו פה ושם גם קצת מאסיה, מאפריקה, מאמריקה, אבל זאת היתה כמות מבוטלת. העליה בעיקר באה מארצות אירופה. וזה מטעם פשוט: בשנים שבתחילת המאה ה־18 היו בסך הכל שני מליון יהודים בעולם, באירופה היה מיעוט, רובם היו באסיה. במאה ה־19 השתנו התנאים באירופה. אירופה היתה היבשת הכי מפותחת וגם תנאי הגינה השתכללו, התמותה פחתה, לעומת זה בארצות אפריקה ואסיה השתנה המצב: התמותה גדלה וכך גם בקרב היהודים. אירופה הלכה והתרבתה וכך גם היהודים באירופה. אירופה היתה אז היבשת השלטת בעולם והכי מפותחה והכי משוכללת ויהדות אירופה ינקה לתוכה גם את התרבות האירופית, השכלה אירופית עם מיטב מסורת היהודית באירופה נוצרה הספרות היהודית החדשה, נוצרה תנועת¹⁸ הפועלים וחיבת ציון והתנועה הציונית ומאירופה זאת באו היהודים אשר יצרו את ראשון לציון: זכרון יעקב, ראש פינה ושאר המושבות כי עד מלחמת העולם השניה העליה שהלכה וגדלה באה בעיקר מאירופה. מיבשות אחרות באו מעטים. לא היה להם המניע הזה שהיה ליהדות רומניה, בולגריה ושאר ארצות הבלקן לעלות לארץ.

יהדות אירופה, שיחד עם עמי אירופה היתה ברום ההתפתחות האנושית, היא הטביעה את חותמה על הישוב בארץ ועל מדינת ישראל. בסוף מלחמת העולם הראשונה נותקה מאתנו ושותקה אם היהדות העולמית – היהדות הרוסית. נאסרה השפה העברית, נותק כל קשר במלחמת העולם השניה, קרה אסון עוד יותר גדול – נשמדו ששה מליון של יהודי אירופה, וכשקמה המדינה לא היה עוד הרזרוואר של יהדות מחונכת, אירופאית, עם השכלה אירופאית, עם השכלה עברית, אלא נשארו טיפות טיפות. העליה הגדולה, שבאה לארץ, באה ברובה הגדול מיבשת אסיה ואפריקה.

כל האנשים מכל העמים הם פרי של שני גורמים: גורם אחד תורשתי, שהוא יורש מאביו ואמו ואבי אביו עד סוף כל הדורות. גורם זה לא נשתנה בעם היהודי. היהודי הראשון שאנו יודעים מההסטוריה שהוא היה החטי שגר בחברון הוא היה יהודי בלשוננו היום יהודי עירקי, אז קראו לזה אור־כשדים. היהודי הכי גדול – משה רבנו – היה יהודי אפריקני, הוא נולד במצרים.

אגש רק לשתי התקומות המעסיקות אותנו, וזאת הבעיה העומדת לפנינו היום. בימי הבינים אירופה היתה נתונה בערפל של שתיקה וזה נקרא תקופת החושך ונושאי התרבות והירושה ההלניסטית ונושאי התרבות בעולם היו עמי האיסלם. היהדות האיסלמית הזאת הוציאה מתוכה את איבן גבירול, אחד הפילוסופים הגדולים סעדיה גאון; הרמב“ם; יהודה הלוי וכל שאר המשוררים וההוגים הגדולים של ימי הבינים. הם כתבו את ספריהם, גם מורה נבוכים של הרמב”ם וגם הכוזרי¹⁹ של יהודה הלוי נכתבו ערבית וזאת היתה השפה המובנת בסביבה והם ספגו לתוכם את ההשכלה²⁰ והתרבות של האיסלם שאז היה במרום התרבות העולמית.

אולם, חל שינוי, כמו שתמיד חלים שינויים בעולם, ועלה כוכבה של אירופה של אירופה ושקע כוכב האיסלם. האיסלם התרושש. אירופה התעשרה, גדלה, פיתחה את תרבותה, את המדע, ובמאות האחרונות אירופה היתה מקור המדע העולמי, שעכשיו נתפשט בכל העולם ואתה יחד עלתה יהדות אירופה, לא מפני שהיתה להם תורשה יותר טובה מאשר יהדות האיסלמית, כי היהדות האיסלמית²¹ היתה עשירה, אלא זה היה פרי הסביבה. הסביבה האירופית בשלוש מאות השנים האחרונות היתה סביבה הכי משכילה ותרבותית וכך היו היהודים שם והאיסלם בתוך הסביבה. וזה לא ענין של תורשה, אלא סביבה.

אנחנו עמדנו היום בפני הבעיה הזאת, אם כי יש זרם דק הבא מאמריקה ומדרום אפריקה, אבל העליה הגדולה, שבאה עד היום מקום המדינה, זה בעיקר מארצות אסיה ואפריקה. מבחינה תורשתית ומבחינת הטבע, זה אותם היהודים, עם אותם כשרונות, יהודי מרוקני עשיר, יהודי עירקי עשיר, יהודי אלג’ירי עשיר, אשר נתן לבניו חינוך תרבותי גבוה יש לו אותה יכולת כמו לאיש הבא מרוסיה, בולגריה ורומניה. אבל, עליה זאת שבאה מארצות אסיה ואפריקה, רק מעטים הם העשירים שבאו. כשהיתה העליה הגדולה מעירק, באו גם עשירים מעט, אבל היהודים שנשארו בעירק הם העשירים²². כך היה גם ברוסיה, היהודים העשירים נשארו ברוסיה. ואנו עומדים היום בפני עובדה מרה ומסכנת של פער גדול. לא פער עדתי, אין הבדל בין עשיר ספרדי ובין עשיר אשכנזי, שניהם נותנים לילדיהם חינוך יסודי, תיכון וגבוה, שניהם גרים בדירות מרווחות ובניהם מצליחים בלימודים, ואני מכיר אנשי מדע עירקים ואלג’ירים לא פחות… מאשכנזים, אבל מעטים כאלה הגיעו לארץ. יש אצלנו חוק חינוך חובה החל על כל ילד בארץ, יהודי או ערבי ויש לזכור ששויון פורמלי אין לו ערך אם לא נוצרים התנאים. לומדים ילדים באותו בית ספר, אצל אותו מורה וכל ילד חייב ללמוד מגיל שש עד גיל 14. אבל, אם הוריו הם אמידים, אם הוריו קבלו השכלה, ואם הוריו כמו שקורה עם אמידים ועשירים שיש להם מעט מאוד ילדים, אז הילד שהוא בא הביתה, יש לו פינה ואח גדול שעוזר לו או אבא או אמא עוזרים לו. אבל, אצל עניים יש להם הרבה ילדים, וזאת המעלה הגדולה שיש להם מבחינה לאומית, כשילד כזה בא הביתה, שהוריו גרים בדירה קטנה וצפופה ואין לו פינה לעשות שיעורים, הוא הולך לרחוב. ואנחנו ראינו בשנים הראשונות חזון מדאיג ומחריד ילד שלמד באותם תנאים כמו ילד אחר, אז בן אמידים יצא עם רכוש גדול שקיבל במשך שמונה שנים וילד עני יצא ובקושי ידע לכתוב ולקרוא עברית. עד ששר החינוך לפני 5־6 שנים – זאת זכות גדולה של ז. ארן שהוא עמד על התופעה הזאת ועל הסכנה הכרוכה בה ואמר: א) לילדי עוני צריך להאריך את שעות הלמוד בבית הספר; ב) היות וחינוך תיכון אין ביכולת המדינה לקיים אתו, צריך להנהיג²³ שכר מודרג – עני ישלם פחות או לא כלום ועשיר ישלם יותר. אבל זה לא יכול היה להעשות ברמה מספיקה ואנחנו עומדים בפני בעיה זאת גם היום, ולמען שאנחנו נגיע ולמען שלא תהיה אשליה. אני חייב לאמור דבר אכזרי, לא נעשה זאת בשנה אחת והלואי ונעשה זאת בעשר השנים הבאות, למען שהילד יהנה מהלימוד במשך שמונה שנים, לא רק מפני שהוריהם הם דבר עליה אלא מפני שילדי עניים מתרבים בארץ יותר מילדי עשירים. צריך להבטיח לכלם שעות נוספות, צריך היה על ידי כל בית ספר להקים מועדון, הייתי אתמול בלוד, היה שם כנס תנכי וראש העיריה אמר שחברי העיריה התכנסו והחליטו לבקש ממני רק דבר אחד והוא דורש ממני רק דבר אחד, הוא לא בא בטענות לשיכון ולא בעית עבודה, אבל החליטו כל המפלגות לדרוש ממני שאבטיח, שכל בתי ספר ילמדו שעות נוספות. עכשיו זה נהוג רק בארבעה בתי ספר ומבקש שאבטיח להם שעל יד כל בית ספר יבנה בית תלמידים, שאחרי גמר הלימודים יכנסו שם ושם ימצאו מדריך שיעזור להם לעשות את השיעורים.

זהו באמת הצורך הלאומי החיוני, כי אנחנו לא באמריקה. באמריקה היתה הבעיה הזאת, גם שם באו מהגרים מארצות מפותחות ומארצות מדולדלות והם 180 שנה ישבו מתוך בטחון מוחלט, שני אוקינוסים הגנו עליהם, לא היה להם פחד לא ממכסיקו ולא מונצואלה ולא מקאסטרו שלא היה אז. הם עשו לא מעט במשך 180 שנים כדי לתת לערב רב שהגיע שם חינוך פחות או יותר אחיד.

אנחנו לא נוכל לחכות 180 שנה. זה לא רק שאלת סתימת הפער בין עשירים ועניים. זאת לא בעיה בין עדה אסיאתית ואפריקנית לבין אמריקאית. אותו פער יש באותה עדה אם יש בה עניים ועשירים. זה פער כלכלי מדעי בין עשירים ועניים, רוב העולים²⁴ מאסיה ואפריקה הם עניים, אלה שבאו אחרי מלחמת העולם מרומניה ופולין גם הם באו בחוסר כל. לנו אין 180 שנה, כמו שהיה לאמריקה ואנחנו לא יכולים להשלים שיגדל בתוכנו דור אשר לא יקבל השכלה מלאה, אשר לא יקבל הרבה ידע, אשר לא ידע להשתלט על הטכנולוגיה החדשה ואשר לא ישמר היתרון האחד שיש לנו על שונאינו, היתרון המוסרי והאינטלקטואלי, כי גם במלחמת הקוממיות וגם במלחמת סיני נצחנו לא מכיון שהיה פחות נשק מאשר לכל הארצות אלא מכיון שהיה לנו כח, שעלה עליהם בכשרון אנטלקטואלי ורמה מוסרית ועלינו לשמור את היתרון המוסרי שיש לנו על פני שכנינו. ואם חלילה נהיה עם לבנטיני, עם לבנטיני ערבי יכול להתקיים, כי סביבו יש עוד עשרות שכנים לבנטיניים, אבל אנחנו לא יכולים, כי כל השכנים שלנו רוצים להכחיד אותנו.

אנחנו חייבים במשך דור אחד לעשות מהפכה תרבותית אחת. אני חושב, שחיבים לתת לכל נער ונערה בישראל כחובה חוקית לימוד מקצוע, שלא יהיה הבדל בין ידע ובין השכלה עיונית ובין עבודה. אנחנו חיים – כרגע הזכיר את זה בקצרה אשכול – בפני תקופה של אוטומטיזציה. יש רבים הטועים, כיון שהם רואים שיש אוטומטיזציה וחושבים שהפועלים מיותרים, כך חשבו הרבה פועלים בראשית המאה ה־19, כשפעם הראשונה התחילו להשתמש במכונות הם חששו שלא יהיה צורך בהם והתחילו לשבור את המכונות, התברר, שכיום מועסקים פי ארבע פועלים בכל יותר מאשר היו מועסקים אז, כי גם מכונה וגם אוטומט זקוקים לפועל. גם מכונה הכי יפה, הכי טובה, לא תוכל לנסוע לבד לירושלים.

כל מה שתהיה יותר אוטומטיזציה יהיה יותר צורך באנשים שיפעילו אותם, אבל לא מספיק רק שידעו עבודה פיזית אלא הם צריכים לדעת את התכונות הכימיות והחשמליות הכרוכות בהפעלת האוטומט.

לכן, בדור כזה, כשאנו עומדים, צריכים לתת חינוך מקצועי, שישולב עם חינוך עיוני. שידע איך לתקן כשמתקלקל, ואנו צריכים לשכוח את הרווח וההפרש שהיה עד היום בין פועל בעבודת כפים ובין פועל בתעסוקה רוחנית.

שני דברים ידרשו בעתיד: גם מח טוב וגם ידים נבונות. אבל, יחד עם מקצוע, צריך להבטיח לכל הנוער, בלי יוצא מהכלל בעשר השנים הבאות, חינוך תיכוני ללא יוצר מהכלל, למען נגדיל את היתרון האינטלקטואלי ומוסרי, שעליו עובד קיומנו.

דבר זה בלבד יגדיל את תקציב החינוך שלנו בעשור הבא פי עשרה מאשר הוא היום ואולי יותר. אני בטוח, שבעוד עשר שנים נצטרך להוציא על חינוך לא פחות משני מליארד למען הבטח חינוך ממשי אפקטיבי לכל נער ונערה ויהיה לו ידע וגם עבודה, כי כמו בקיומו, עצמתו ובכוחו של צה"ל תלוי בטחוננו, כך הוא תלוי גם בחינוך המשוכלל שאנו נצליח לתת לכל נער ונערה בישראל בלי הבדל אם הוריו עניים או עשירים. מה שעשינו לגבי חינוך יסודי, נעשה בעשור זה לגבי חינוך תיכוני, לא עיוני בלבד אלא עיוני ומקצועי ואחר כל גם חנוך אוניברסיטאי.

אני רואה לפני ב־15 השנים הבאות עובד אקדמאי בישראל וההבדל בין מנקה רחובות ופרופסור באוניברסיטה יהיה ששניהם קבלו חינוך אקדמאי, אבל משכורתו תהיה יותר טובה כי הוא עובד יותר קשה.

לא רק בטחון תלוי במעמדנו הבינלאומי כדי שנוכל לשמור על מעמדנו המיוחד שרכשנו לנו בעולם, ואנו נהיה עם קטן, גם אם יתוסף לנו מליון יהודים, ואני מקווה לזכות לראות את זה. כשבאתי לארץ היה החלום הגדול שלי שאזכה לראות בחיי חצי מליון יהודים בארץ וכשאני עכשיו חולם לראות רק פי שנים, כי אז חצי מליון זה היה פי עשרה ממה שהיו. אני עכשיו מסתפק רק פי שנים, גם אז נהיה עם קטן. אם אנחנו מתרבים כמו בשנים האחרונות, במצרים בלבד מתוספים בכל שנה חמש מאות אלף מצרים צ’יקלך, ומספר כזה בעירק ובסוריה ועלינו נגזר להיות כל הדורות עם קטן.

לכן הוא תמיד וגם היום יהיה רק בכחנו המוסרי ותרבותי וכח זה עלינו להנחיל לכל נער ונערה בישראל.

שני דברים אלה, בלי לדבר על קליטת עולים, שאנו צריכים להיות מוכנים לזה, בלי לדבר על הפרחת השממה, שזה אחד התפקידים הגדולים והגורליים שלנו, רק ענין הבטחון והחינוך ידרש מאתנו מענה לשנה עולה²⁵ פי שנים מאשר בשנה הקודמת ובמשק הזה שיש לנו היום לא נעשה את הדבר הזה אם אנחנו לא נצליח ע“י הגדלת פריון עבודה, ע”י הגדלת היצוא, אלה שני הדברים שבהם תלוי כל עתידנו, כי אם באמריקה שבה רמת חיים הגבוהה ביותר בעולם, יותר מאשר בשודיה ובשודיה הוא בדרגה גבוהה מאוד, הוא רק בגלל שפריון עבודה באמריקה אין לו אח בשום ארץ אירופית. ורמת החיים תלויה ברמת פריון ועבודה.

אם אנחנו נצטרך בלי קליטת עליה ובלי הפרחת שממה רק לשמור על כחנו הצבאי ובטחוננו לציד אותו בנשק מחודש, ודבר זה יקר פי כמה, ולהגדיל במשך כל שנה ולהכפיל את תקציב הבטחון למען הנחיל לכל ילד בישראל השכלה בינונית והשכלה מקצועית, אז במשק הקיים בארץ, לא נעשה את הדבר הזה ושני דברים אלה מתנים את עצם קיומנו.

לכן, אם אני בא לסכם, אני אומר: עתידנו תלוי בליכוד הדדי ונאמן של ציבור הפועלים והאינטליגנציה שאנו מוכרחים לשאוף ע“י חינוך לבטל את המחיצה שכל פועל יהיה אינטליגנט וכל אינטליגנט יהיה פועל. ליכוד בין ציבור הפועלים ואינטלגנציה מצד אחד ובין ממשלת ישראל מצד שני על מנת שציבור הפועלים יגבירו יכולתנו הכלכלית ע”י הגדלת פריון עבודה וע“י הגדלת כושר התחרות של יצואנו בשוק הבינלאומי ע”י טיב תוצרתנו בזולתה.

על הממשלה מצדה להבטיח רמת חיים נאותה של כלל העובדים המיוסד על כשרון העבודה ופריונה ורק במדיניות כלכלית וחינוכית כזאת לטווח ארוך, לא רק לשנה אחת, נצליח לשמור על… שלומה, בטחונה ושלום של עם ישראל והיהדות בעולם.

____________

במושב זה המוקדש לזכרו של הנשיא י. בן־צבי ז"ל כבדוני חברי בהרצאה, שזיקה לה לאחד האספקטים של פעולתו המדעית הברוכה של הנשיא המנוח. פעולה מדעית באותו המובן הנעלה של “מדע” בו נכרך הרצון לגלות את האמת ברצון לחדור מבעד מעשה המלל של המקורות ובעד המעבה של התלים והחורבות כדי להוציא לאור עולם את ספונות תולדותנו ולחשוף את שרשי קיומינו בארץ, כששניהם יונקים ממשאבי אהבת ארץ־ישראל ואהבת עם־ישראל, אהבת עברו ואמונה ללא גבול בחזון התקומה של ההווה ושל העתיד.

בשנה זו שבה חגגה המדינה את שנת הראשונים שהנשיא נמנה עם ראשוניה – בחרתי בנושא המעלה זכרם של ראשונים שמלפני הראשונים, אלה שלפני מאות בשנים יצאו את גולת אירופה, נחתו בחוף עכו ותקעו יתד מחודש במולדת. אמנם אף אלה לא היו ראשונים, אלא שבמשך שבע מאות השנים שלפניהם, שבע מאות שנה מאז נחתם התלמוד הירושלמי וישובנו בארץ נתמעט עד אבדן זיהות יחודו המדיני ולא במאתים השנה שלאחריהם, מאתים השנים עד התגברות העלייה של מגורשי ספרד ופורטוגאל – לא נראתה עלייה בממדי העלייה של המאה הי"ג. ולא רק בגודל העלייה המדובר. המדובר בראש ובראשונה בהרכבה של עלייה מפוארת זו, במניעיה ובתקוותיה. על כל אלה: הרכב, מניעים ותקוות – מיחדים לה מקום כבוד בתולדות העריגה של עם ישראל למולדתו ומקרבים אותה לתנועת העלייה בת ימינו, זו של “חובבי־ציון” ושל ראשוני הישוב החדש במולדתו.

נעים גלגלי ההיסטוריוגראפיה שלנו בתלמים חרושים. ליד דור דור ודורשיו – קיים דור, דור ועוליו. ודורות עלייה אלה – נראה, כאילו זהים הם אחד עם רעהו, כאילו אין מבדיל ביניהם אלא בגאות גלי העלייה; ובאשר למניעיהם, הרי הגעגועים הנצחיים לארץ־ישראל מכאן ורדיפות היהודים מכאן מופיעים בשיטתיות קבע וכשווים כעין קלסתר אחיד לכולם. דומה תופעה זו לאותן קינות שכתבו אבותינו בכל דור ודור, בכל ארץ וארץ, אם בסימן הצלב ואם בסימן הסהר. אלולא הזכרת מאורע מסויים – אין אתה יודע מתי נתחברה הקינה, שהרי עיקרה חפוש תנחומים על נטבחי הגזירות ובקשת רחמי שמים על שארית הפליטה.

אולם העליות של המאה הי“ג, אלה שציינתי בשם “חובבי ציון”, אין אתה יכול לכללם ולשבצם במסגרת כרונולוגית גרידא. בשבועות אלה בהם מתכנס הכנס הנוכחי של החברה לידיעת הארץ מלאו 700 שנה, לאחד המאורעות שהשפעה מכרעת להם על תולדות הישוב היהודי בארץ־ישראל. בימים האחרונים של חודשי יולי 1263, ז.א. לפני 700 שנה בדיוק, עמד בחצר בארצלונה בפני מלך אראגון ובפני הכמורה והנזירים הנוצרים ובראשם המומר פאבלו כריסטאני, גדול הדור, ר' משה בן נחמן, כדי להגן על היהדות. זו הפעם השנייה במשך דור אחד כוונו חיצי ההתקפה נגד התורה שבעל־פה. עשרים שנה לפני כן עמד גדול חכמי צרפת, ר' יחיאל, והגן (בשנת 1240) על התלמוד בפני חצר המלוכה בפאריס נגד עוכר ישראל אחר, הוא דונין המומר. רק נסתיים הווכוח בבארצלונה וצו מלכותי פקד על בדיקת התלמוד ועל מחקת הקטעים שיש בהם משום עלבון לדת הנוצרית. בשעה זו גמלה החלטתו של הרמב”ן לעזוב את אשר לו בספרד ולעלות לארץ־ישראל.

אולם הרוצה ליחס לעליה גורלית זו מניעים הקשורים ברדיפות גרידא – יעמוד בפני קושי מיוחד. כלום היו גזירות אלה קשות יותר מקודמיהן, או כלום היו אלה אכזריות יותר מאלה שבאו אחריהן? האם יש בתולדותנו בימי־הביניים דפים ספוגי דם ודמע יותר מאשר גזירות תתנ“ו, גזירות מסע־הצלב הראשון; או כלום לא היה אסון מגורשי אנגליה ומגורשי צרפת ומגורשי נסיכויות גרמניה ועריה במאה הי”ד – אסון מחריד. והנה אסונות אלה שמוטטו את קיומנו באירופה, אסונות שהכחידו מרכזי יצירה וקיום שפרחו מאות בשנים – אם עוררו תנועות משיחיות לא עוררו מסקנות פיסיות של עלייה לארץ־ישראל. ורק במאה הי"ג, שעה שארץ־ישראל נמצאה תחת שלטונם של הצלבנים, רק במאה זו עדים אנו לעלייה שלא היתה דוגמתה לא לפני כן ולא לאחר מכן עד העליות של המאה התשע־עשרה. ותופעה זו אומרת – דרשני!

נדמה שאת מפתח החידה נמצא באישיותו המופלאה של הרמב“ן בכבודו ובעצמו. כתביו, חיבוריו ופירושיו, נוקטים לשון חדש לארץ־ישראל ומעשיו הנם מסקנה הגיונית מהגותו בחינת יפה דורש ויפה מקיים. אמנם לא נמצא בהם משום להט שירתו של גדול משוררנו ר' יהודה הלוי – אולם בלשון של פרוזה חמה משובצת בפירוש המופלא לתורה ואולי לעוד ספרים מספרי התנ”ך, מבטא הרמב“ן את הראייה החדשה. ומצלצלים דבריו²⁶ בצליל חדש אף אם חוזרים הם על מסורות עתיקות, שאולי גם אחרים הביאום ופירשום, אולם דברי הרמב”ן נשמעים אחרת.

דוגמאות מספר יבליטו את החדש בגישת הרמב“ן. את פירושו לתורה סיים הרמב”ן בארץ־ישראל לאחר עלייתו ארצה. והנה ריחות ומראות מולדת יוצאים מתחת לעטו במקומות בהם לו התגדרו אחרים אלא כדי למצות משמעותם של פסוקים והלכות. “ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש” – כתוב בשמות (ג.י.); ומהרהר הרמב“ן: “האויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה…. יש בה רחבות: שפלה ועמק ומישור גדולים וטובים, ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב, והמים יפים ויגדל החלב בבהמות… פירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה כדבש מהם”. נאמר בדברים (ח, ט): “ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחשת”. ומהרהר הרמב”ן: “וגם ימצאו בה מחצבים מאבנים גדולות, אבנים יקרות, אבני גזית לבנות מהם בתים וחומות ומגדלים. (ויש בה) מחצב נחושת וברזל שהם צורך גדול ליושבי הארץ ולא תחסר כל בו”! לא עוד הזייה של ירושלים של מעלה ופלטין מלכות לעתיד הימין. אלא מציאות של חיים, של חקלאות, של בנייה, של מלאכה וחרושת המכוונים לישובה של הארץ מחדש. כי אכן ריאליות זו של ארץ־ישראל היא המפתח למחשבתו של הרמב“ן לגבי ארץ־ישראל, היא אף המבליטה את השינוי שחל ביהדות לגבי ארץ־ישראל במשך שני הדורות האחרונים. עוד בסוף המאה הי”ב כתב ר' חיים הכהן מבעלי־התוספות, שדיני כתובות המחיבים בן זוג לעלייה לארץ־ישראל אינם נוהגים בזמנו, כיוון שסכנה היא לדור בארץ־ישראל. זמן־מה לאחריו לא מנה הרמב“ם את ישיבתה של א”י במנין מצוות־עשה שבדורו.

מה שונה גישה זו מדברי הרמב“ן! בהשגותיו על מצוות הרמב”ם, כותב בן־נחמן: “שנצטוינו לרשת בארץ, אשר נתן האל יתעלה לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו “והורשתם את הארץ וישבתם בה” (במדבר לנ, נג)… הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות, ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ־ישראל… הכל הוא במצות עשה, הוא שנצטוינו לרשת בארץ לשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן כלות”. ובהמשך דבריו: “לרשת הארץ” – “ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה… ואל תשבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת ז' עממין… אין הדבר כן, שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו. ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים – אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות”! – ובמסקנתו הסופית, המונה את ישובה של ארץ־ישראל כמצוות־עשה בדור זה ממש, הוא חוזר לנאמר בספרו (ראה יב, כט) והופך אותו לסיסמה ממש: “ישיבת ארץ־ישראל שקולה כנגד כל המצוות”!

ומאמר זה של ספרי, שהרמב“ן משתמש בו כאן ואף במקומות אחרים מציין את עיקר השינוי שחל ביחס דור המאה הי”ג לארץ־ישראל. לא עוד עלייה לרגל, שהיא בחינת מעשה מצווה אישית, המזכה את העולה ולא עוד תפילה של “השב ימינו כקדם” – אלא החלטה של עלייה, התישבות והשתקעות בארץ־ישראל.

מה איפא גרם לשינוי ערכים זה, לשינוי בהלך־הרוחות במשכנות בגולה. כאמור לא היו רדיפות היהודים וסבלותיהם גדולים במאה הי“ג על אלה שקדמו להן במאה הי”ב ולאלה שבאו במאות הבאות, אולם רק מאה זו הולידה עלייה והתישבות של ממש בארץ־ישראל. נראה לנו שפתרון חידה זו היא במסכת ההסתורית, במסגרת הזמנית המיוחדת של המאה השלוש־עשרה. הענין האירופי הגדול של אותה תקופה הם מסעי־הצלב. כותבי הכרוניקות של כל עם ולשון, בכל רחבי אירופה, חוזרים לנושא מרכזי זה ולא רק כיוון שמאורעות אלה הם חשובים לתולדותיהם, אלא כיוון שמסעי־הצלב ויצירתם: מדינת הצלבנים לחופה של ארץ־ישראל הנם הנושא היחיד המשותף לכל הנצרות כולה ללא הבדל מדינה ולאום.

רחוקים אנו כיום מלדעת את כל התפתחות המחשבה הנוצרית ביחס למדינה הצלבנית במאה הי"ג, אולם קו אחד משותף ומובלט בה מעל לכל ספק ובנגוד מוחלט למאת השנים הקודמות. כחוט השני עוברת בה התמיהה על מפלות הצלבנים, ותמיה זו מעוררת ספק המכרסם באמונה במשמעותם של מסעי־הצלב ובנוכח קיומה של המדינה הצלבנית. מהרהורי תיאולוגים על אפשרות אמונה צרופה ללא שליטה בכנסית־הקבר, לכתבי הפובליציסטים על כיבוש האיסלאם לא בכוח אלא בדרכי המסיון ועד החרוזים על הטרובאדורים עזי־הפנים המאשימים את ישו שהוא נגדם בממלכתו ואינו שם לב לנצחונות המתמידים של האיסלאם – בכל אלה מבצבץ הספק והיאוש. כי אכן ההוויה הגדולה אשר חי העולם הנוצרי בימי־הבינים היה כשלון מסעי־הצלב, כשלון מפעל כלל־נוצרי, שאיש לא פקפק תחילה שהוא בחינה אצבע אלוהים, הדורשת שליטה נוצרית בארץ־ישראל ושחרור קבר־ישו שנתפס כשבוי בידי משמיצי שמו.

ובעוד העולם הנוצרי תוהה על משמעות המפלה, והפובליציסטים מחפשים כר חדש לפעולתם והתיאולוגים מנסים לתרץ את אשר אין לישב וביאושם מגיעים למסקנה שלא הובנו כראוי האותות והמופתים או חוזרים לפרשנותנו המסורתית “מבגלל חטאינו” – הנה אותה שעה חי העולם היהודי מפלה זו ומלאה אותה ראייה ותוכן משלו. רק במסגרת זו יובנו דברי הרמב“ן, המסכמים את ההוויה ההיסטורית הגדולה, סכום הנכון לדורה ולכל הדורות הבאים. כי הנה כן דבריו (בפירוש לויקרא כו, לב): “ושממו עליה אויביכם” – היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא כה טובה ורחבה ואשר הינה נושבת מעולם – והיא חרבה כמות. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון. וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם”. כי אכן זהו הפירוש האחרון, הפירוש היהודי למסעי־הצלב: ניסיון עצום לגזול מן היהדות (ולא מן האיסלאם) את ארצו. השמחה אינה לנצחונותיו של אחד צלאח אדין או אחד ביברס, אלא בעקיפין; השמחה האמיתית היא בהוכחה ברורה, שאין שום אומה מסוגלת להחזיק בארץ־ישראל לאורך ימים, כיוון שארץ זו נועדת לעם ישראל. אף אין חורבנה מכשול, אלא מכשול משמים, המונע היאחזותם של אחרים. הארץ מצפה לעלייתם והתישבותם של יהודים. כדבריו: “רבה העזובה בקרב הארץ השמנה והרחבה, כי הם אינם הגונים לך וגם את אינך ראויה להם”.

חזרת עם ישראל לארצו הנה בשביל הרמב"ן כורח היסטורי. וכך הוא מפרש את הפסוק בדברים (יב, ה): “כי אם אל המקום אשר יבחר ד' אלוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה” – שהלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנא דרך בית ה' ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוהי יעקוב, כלשון: ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיהו נ, ה) (ובספרי: תדרשו – דרוש על־פי הנביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא. תלמוד לומר: לשכנו תדרשו ובאת שמה. דרוש ואתה מוצא ואח"כ יאמר לך נביא).

הארכנו בתיאור דעותיו של הרמב“ן ביחס לארץ־ישראל, כיוון שכאן באה לידי ביטוי המלא ביותר גישה חדשה לשאלת ישובה של הארץ וכיוון שדברים אלה מפרשים לנו את אשר נשאר סתום בפרשת העליות האחרות של אותה מאה גורלית. דברי הרמב”ן אינם ענין של הגות או פלפול אלה דברים שמחברם ראם כהלכה למעשה ואף בגופו קיים את אשר דרש. אולם לא הוא הראשון בין אנשי־המעשה. המאה הי“ג פותחת בתולדות עלייה רחבת ממדים בין השנים 1211־1209. בשנים אלה כמסופר במקורותינו: “העיר הד' את רבני צרפת ורבני אנגלאסירא ללכת לתוך ירושלים, והיו יותר משלוש מאות וכבדם המלך כבוד גדול ויבנו שם בתי־כנסיות ובתי מדרשות” (שבט יהודה, קמ"ז). היתה זו תופעה חדשה בתולדותנו. אין אמנם הכוונה לומר שעלו 300 רבנים, כפי שמתפרש לעתים הפסוק באי־דיוק, אלא שביחד עם רבני צרפת ואנגליה עלה קהל של 300 נפשות, ואין אלה רבנים סתם. מקורות אחרים מאפשרים לנו לזהות כאן שתי קבוצות עולים: האחת שיצאה מדרום צרפת ונציגה המובהק ר' יהונתן הכהן מלוניל ממעריציו הנודעים של הרמב”ם וקבוצה שנייה שיצאה מצפון צרפת ואולי נורמנדיה ואנגליה ונציגיה המובהקים ר' מאיר ור' ברוך אחיו מקליצון ומעל לכל גדול בעלי־התוספות בדור זה בצרפת ר' שמשון משנץ. היתה זו איפא עלייה המונית שבראשה המנהיגות הרוחנית של הדור, המיצגת גם שני זרמים של תרבות ישראל זו של בעלי־התוספות בצפון וזו של דרום צרפת ופרובאנס.

והנה רק עבר דור מאז עלייתם של חכמי צרפת ואנגליה – וגל העלייה נתחדש והביא עמו תחיית מרכז יהודי גדול בבירת הצלבנים בעכו, בראש העלייה הזו עמד גדול בעלי התוספות של צרפת ר' יחיאל מפאריס, גבור הווכוח וההגנה על התלמוד נגד המומר דונין (1240). ר' יחיאל מפאריס עלה ביחד עם בנו ר' יוסף (דלישיש) בשנת 1258. עצם התקופה שבין הווכוח ובין העלייה, תקופה בת 18 שנה, מורה שאין כאן קשר סבתי ישיר, אם כי אין ספק שגזירת התלמוד והגירוש החלקי של יהודי צרפת (בסמוך ל־1251) יכלו למלא בכך תפקיד מסוים. לפי מסורת שנשתמרה בירושלים ושנרשמה על־ידי ר' אשתורי הפרחי (בתחילת המאה הי"ד) “ר' יחיאל דפריש ז’ל אמר לבא לירושלים והוא בשנת שבע־עשרה לאלף הששי ושיקריב קרבנות בזמן זה”. חידוש עבודת הקרבנות טרם נבנה בית־המקדש, טרם הגאולה שבידי שמים. זוהי מטרתו של ר' יחיאל מפאריס. ואם על קרבן צבור חשב – הרי הניח אפשרות של שקלים של צבור למען קרבן צבור. בין כך ובין כך היתה עלייה זו מעשה רב בדורו. ור' יחיאל לא רק עלה, אלא גם יסד ישיבה גדולה, שנשאה שם בעל צליל מודרני למדי: “ישיבת פריס של עכו”, שרכזה תלמידים רבים וששליחה לאסוף נדבות באירופה השאיר לנו את אחת הרשימות הקדומות של קברי־אבות.

תשע שנים מאוחר יותר עלה הרמב"ן ואין צורך לעמוד עוד על עלייתו שהקדשנו לה דברי הסבר מפורטים למדי. דרשה שדרש בעכו, קטעים בפירושו לתורה – כל אלה מתקבצים למסכת אחת של אהבת ארץ־ישראל והאמונה שיש לעשות מעשה ולקיים לא רק מצוות עלייה לרגל אלא מצוות ישובה של ארץ־ישראל.

הנה כי כן במשך דורות מועטים ראינו עליות מפרובאנס ומספרד, מצפון צרפת ומדרומה ואף מאנגליה נעים לחופי ארץ־ישראל. רובם דרך עכו מיעוטם דרך מצרים. ובינתיים התארגנה והלכה עלייה חדשה – עלייה, שהקורא את המקור הקצר של תולדותיה אינו יכול שלא לעלות על דעתו מאורעות דומים שהתקיימו בימינו. ב־6 בדצמבר 1286 יצאה פקודה שפגעה קשות ביהודי הדומינה הממלכתית של הנמלטים מגרמניה. רודולף פון הבסבורג שהגיע לשלטון פקד על החרמת רכוש היהודים הנמלטים מגרמניה. יעד הבריחה נזכר במפורש בפקודה: ־־־־־²⁷. כלומר “מעבר־לים” ובשמוש לשון התקופה, כינוי לממלכת הצלבנים, שהיא “מעבר־לים” מנקודת המבט של אירופה. הפקודה, שתחילתה בכל הרכוש הקיסרי בגרמניה מונה במפורש מרכזים יהודים בעלי שם ומוניטין: שפאייר, וורמס, מיינץ, אופנהיים, ויסיראו – קהלות הריינות הגדולות. אילו נשארה לנו רק ידיעה זו בידינו, הרי היתה מעוררת התענינות, אולם מקור עברי בה להשלימה ולקרום עליה גידים ובשר.

כבר חצי שנה קודם לכן, בעצומו של קיץ 1286 התחילה להתארגן בריחה מגרמניה לארץ־ישראל. בראשה עמדה האישיות המרכזית של יהדות גרמניה בדור זה ר' מאיר מרוטנבורג. כקודמו הרמב“ן הושפע ר' מאיר מרוטנבורג מהחזון בעצום של מפלת הצלבנים, וכך הוא כותב באחת מתשובותיו: “והיינו דכתיב ‘וששמו עליה איביכם’. דאפילו אומות העולם שבה אינה מצליחים מחמת שהם עוברי עברה, ועל כן ארץ־ישראל עכשיו שממה היא ואין בה עיר מוקפת חומה ומיושבת כמו בשאר ארצות”. והוא מעודד לעלייה לארץ־ישראל, אולם מזהיר מפני עליית פוחזים והמקלים ראש במלוי המצוות. ר' מאיר יפה דרש ויפה קיים ואין לנו, אלא להביא את דברי המקור המספר על תלאותיו (מתוך פנקס מנהגי וורמס שהועתק ב“שם הגדולים”, סהד' בן יעקב (וילנא הרט"ז), ח“ב, פ”ד, ע"ב): “מורינו ר' מאיר מרוטנבורג בר' ברוך זצ”ל שים לדרך פעמיו, לעבור הים, הוא וביתו ובנותיו וחתנו וכל אשר לו. ויבא עד עיר אחת יושבת בין ההרים הרמים שקורין לו מהארדיש גיבירגא בלשון אשכנז, ורצה לישב שם עד אשר יאספו אצלו כל העוברים עמו. והנה פתאום ההגמון הרשע ימח שמו וזכרו, מהזיליא רכב מרומי, דרך אותו עיר ועמו משומד אחד שמו קניפסא, ימח שמו וזכרו, והכיר במורינו והגיד להגמון וגרם שהפחה מיינהארט מגיירץ, שר של אותו עיר תפסוהו בעו”ה ד' בתמוז שנת מ“ו לאלף הששי ומסרוה למלך רודאלף” וכו‘. הנה בצמצום נמרץ כלשון מקורותינו במקום שהיינו מתחננים על אריכות, תולדות העלייה המאורגנת בחשאי מגרמניה. עלייה שבראשה ר’ מאיר מרוטנברג וכל משפחתו עמו. הם חומקים מתחת אף השלטונות ומצליחים להגיע לצפון איטליה, ללומבארדיה, ופה מחכים לקבוצות פליטים אחרות, העתידות להפגש כאן מחדש כדי לעשות דרכם דרך הים לארץ־ישראל. אולם מלשינות של מומר הסגירה את הראש בידי בישוף באזל וזה מסרו לאויב וצר, לפחה מיינהרדט פון גרץ שמכרו לראש השלטון בגרמניה, שהחזיקו עד מותו בבית־הכלא עד שנפדתה גופתו והובאה לקבורה בוורמס.

בתוך הלכי־רוח אלה ובתוך מסכת פעלים זו יובנו דבריו של אלמוני, תלמידו של הרמב“ן, שחי בעכו בסמוך לנפילתה. תורת רבו, הרמב”ן, והסתכלות במציאות הביאוהו לנסח את מחשבותיו בצורה הבאה: “אל יעלה על לב איש שיגלה מלך המשיח על ארץ לא טהורה וגם אל ישגה לחשוב שיבוא גם בארץ־ישראל בין הגויים”. וטבעיה איפא מסקנתו, שחידוש ישובה של א"י הנו תנאי קודם להתגלות המשיח, ומסיים הוא דבריו: "ועתה מתעוררים רבים ומתנדבים לעלות לארץ־ישראל. ורבים חושבים כי אנחנו קרובים לביאת הגואל, כאשר רואים שהכבידו האומות את עולם על ישראל ברוב המקומות, ושאר סימנים ידועים נתגלו לצנועים: (תוצאות א“י נ”א).