ה' אייר תשי"ג — 20 באפריל 1953

מלאו חמש שנים לחידוש קוממיותנו הממלכתית, בתקופה קצרה ורבת־עלילות זו ידענו לא רק נצחונות, כיבושים והישגים, כאשר אולי לא ידע אף פרק אחר בתולדות־ישראל, אלא גם תלאות, תקלות וליקויים, אשר לא במהרה יחלופו. ולמדינה ולאזרח יש חלק גם באורות וגם בצללים.

המדינה נועדה לשתים: לגאולת העם היהודי ולהעלאת האדם בישראל; ואנו רחוקים עדיין מהשלמת משימת־תאומים זו. רק חלק מהעם, וחלק לא גדול ביותר, נגאל עד היום מנכר, תלות, שעבוד וחיי־בלימה. ולא כל אדם בישראל בא על סיפוקו במדינה, ולא מעט הוא הסבל והמחסור שהוא עדיין נחלת כמה וכמה מהעולים החדשים וגם מהוותיקים, והמלאכה אשר לפנינו עודנה רבה וקשה. לא קל הוא במיוחד חלקה של עקרת־הבית, זו המשענת הראשונה והנאמנה של בית־ישראל. ובפרוס השנה הששית לחירותנו אין אנו יכולים להתפאר, כי פתרנו כל הבעיות הנוקבות, הפנימיות והחיצוניות, של מדינת ישראל ושל עם ישראל. אבל אנו עומדים בפני המחר לא כאשר עמדנו מאות בשנים: מחוסרי־ישע, נטולי־כוח ואובדי־עצות. ביום בו הוכרז לפני חמש שנים, כי קמה מדינת־ישראל, — נתחוללה מהפכת־עד בחיי העם והמולדת. היינו לעם בן־חורין המעצב ברצונו וביכולתו גורל חייו ועתידו. עתידנו, מאז הוקמה המדינה, כעתידו של כל עם בן־חורין, תלוי בראש וראשונה בכושר עבודתנו, ביכולתנו היוצרת, בגבורת־רוחנו ובליכודנו הפנימי, אם־כי, ככל עם בן־חורין, אין אנו פטורים מזיקה מוכרחה וטבעית לעולם ולתקופה בהם אנו חיים; וכחלק של עם מפוזר ומפורד זיקתנו אולי גדולה מזו של אחרים.

לא בחסד־זרים, אלא בעמלו, במאמציו ובגבורתו של העם היהודי הוקמה המדינה, ורק בהתמדת־עמל, מאמצים וגבורה היא תעמוד, תפרח ותעצם, — ותמלא יעודה הכפול: יעודה לכלל־ישראל ויעודה לאדם בישראל.

ואם כי מוזר ותמוה הדבר, אבל טבעי הוא מאין־כמוהו, כי דורנו זה, דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, העושה במלאכת המדינה, אינו יודע ואינו מעריך במידה מספיקה — גדלה, היקפה וערכה של המלאכה ההיסטורית אשר הוא עושה, באשר כל אחד מצומצם בפינתו הקטנה ושקוע בדאגות יום־יום, לעתים דאגות קשות ומפרכות, ונושא, לא תמיד ברצון ובהתלהבות, בעול המוטל עליו מטעם המדינה למען בטחון ישראל, קליטת העולים, פיתוח הארץ ושירותי־הכלל; ורק מסתכלים רחוקים, מבני־ברית ומשאינם בני־ברית, הבאים אלינו מזמן־לזמן לראות במעשינו, עומדים משתאים ונפעמים למראה יצירה אדירה וענפה המבוצעת בכל פינות הארץ, ולמראה התמורה הגדולה והמבורכת המתחוללת במהירות מפליאה בשבטי־ישראל, שרק לפני זמן קצר עלו ארצה מתוך גולה מרודה, עניה ומדוכאה, ללא הון וללא חינוך וללא הרגלי עבודה ותרבות, — והם נהפכים פה לכוח יוצר ופורה, כמובן — לא בלי חבלי־הסתגלות קשים וגם לא בלי כשלונות פה ושם.

ואין בן־דורנו אולי מסוגל לספר כראוי פרשת החומש הראשון למדינת ישראל על כל עלילות הגבורה והנצחון, על כל הכיבושים וההישגים וגם על התלאות והתקלות.

וגם אולי אין זה מן הראוי לדורנו להביט יותר מדי מאחוריו ולעסוק בדברים שנעשו וקרו תמול־שלשום. מלאכתנו היא עדיין בראשיתה, ועלינו להפנות מבטנו לבאות, למחר, ועלינו לחשל רצוננו לקראת מבחנים ומשימות הצפויים לנו בעתיד.

ומפני כך יש לציין עובדות־יסוד המתנות מעמדנו ומצבנו, והן אף קובעות משימות ויעודים המצפים לנו בימים יבואו.

עובדות לאה הן ארבע: —

א. בהקמת המדינה מנינו 650.000 יהודים בארץ — 5,6% מבני העם היהודי שנשאר לפליטה אחרי הטבח הנאצי. בתום השנה החמישית אנו מונים 1.450.000 יהודים בארץ, 12% מבני־העם היהודי. נוספו בתקופה קצרה זו למעלה משבע־מאות־אלף עולים, ולמעלה ממאה־אלף מריבוי טבעי. אפס, אסור להתעלם מעובדה זו: בארבע השנים הראשונות עלו בממוצע 170.000 איש לשנה; בשנת 1952 עלו פחות מ־24.000.

ב. בהקמת המדינה עיבדנו רק קצת יותר מ־700.000 דונם, שהם 3% משטח המדינה. עכשיו אנו מעבדים למעלה משלושה מיליון דונם — למעלה מ־15% משטח המדינה. מספר הישובים הוכפל, אבל עדיין כשמונים אחוזים של אדמת המדינה עומדים בשוממותם. בחלקה זוהי שממת־עולם שאין לה אולי תקנה, אבל בחלקה הגדול היא מצפה ליד גואלת של חלוצי עבודה והתישבות.

ג. מאחרי תום מלחמת הקוממיות גדל כוחנו הצבאי לפחות פי־שלושה, אם נשקול ונעריך כוח־אדם וציוד בלבד; מבחינת האיכות ושכלול הארגון והאימון ההתקדמות היתה אולי עוד יותר גדולה. אבל יש לזכור שגם צבאות השכנים, המסרבים להשלים אתנו, גדלו בתקופה זו בלי־הרף.

ד. היבוא בארבע השנים שלאחר תום המלחמה עלה פי כמה וכמה על היצוא, והגרעון שלנו במסחר־חוץ היה קרוב לארבע מאות מיליון ל"י. סכומים עצומים אלה היינו מוכרחים להשיג ממקורות־חוץ: במגביות ובמלווים ביהדות, בהענקות והלוואות מהממשלה האמריקנית ובאשראי בארצות אחרות.

ידענו מראש, כי המדינה הצעירה והמצערה לא תוכל בכוחותיה היא לבדה לכלכל עליה המונית שאין דומה לה בממדים ובקצב בשום ארץ ובשם תקופה היסטורית אחרת, וכי רק בגיוס כוחות העם היהודי בתפוצות נוכל למשימה ענקית זו. ואמנם עלה בידי המדינה לגייס מאות מיליונים של הון פרטי, לאומי, ממשלתי ובינלאומי, והעם היהודי בתפוצות, ובראש וראשונה יהדות אמריקה, נענה לצרכי־השעה הגדולים. גם מדינות מערב־אירופה, ויותר מכולן ממשלת ארצות־הברית באמריקה, גילו אֵמון בעתידה של מדינת ישראל והושיטו לנו אשראי רחב, נוסף על ההענקה מצד ארצות־הברית.

גיוס הון בממדים אלה איפשר לנו לקלוט בזמן קצר מאות אלפים עולים, לבנות מאות ישובים חדשים, להרחיב שטח החקלאות במיליוני דונמים, ושטח ההשקאה — במאות אלפים, לסלול כבישים בכל רחבי הארץ ולתקן ולהרחיב הכבישים הישנים, לבנות רבבות יחידות־שיכון לעולים ולמתישבים, לייסד אלפי בתי־חרושת־ומלאכה חדשים, להרחיב רשת החינוך העממי עד כדי קליטת כל ילד וילדה, בגיל הלימודים, כיהודים וכערבים, בבית־ספר יסודי, לפתח תעופה וספנות, לחשוף אוצרות־טבע הספונים בערבות הנגב — מכרות פוספאט, נחושת וברזל ועוד — ולהתחיל בראשית ניצולם.

עודף היבוא על היצוא בחלקו הגדול הוא מוכרח ויש בו ברכה. ארץ של עליה ופיתוח, העומדת בראשית בנינה, מן ההכרח שהיא זקוקה למכונות וחומרי־גלם מן החוץ להגדיל ולפתח כושר־ייצורה, וכל עודף יבוּא, בין שזה יבוא הון ובין שזה יבוא מכשירים, מכונות וחומרי־גלם לייצור, מרחיב יכולתה הכלכלית של הארץ. אולם חלק גדול של היבוא (או ההון) אינו בא אלא לסתום הפרץ הרחב הקיים בין הצריכה המתפשטת שלנו ובין הייצור המפגר, כי אנו מייצרים הרבה פחות משאנו צורכים. גרעון זה יש בו סכנה חמורה לקיומנו החומרי, המדיני והמוסרי. ואנו נתבעים לעשות מאמץ מתמיד ונאמן להרחיב הייצור בחקלאות ובחרושת, להעלות פריון העבודה בכל ענפי המשק, להבטיח אספקת מזון לישוב הגדל והולך, מפרי אדמתנו ומתוצרת עמלנו אנו, להכשיר משקנו בכפר ובעיר, למכור לארצות־חוץ לא פחות משאנו קונים מהן לתצרוכתנו הפנימית, ולהגיע לידי עצמאות כלכלית בהקדם האפשרי. לא יהיה ערך ותוקף לעצמאותנו המדינית, וספק אם תתקיים לאורך ימים, אם לא נדע להבטיח לעצמנו עצמאות כלכלית, אם לא נצליח לייצר יותר משאנו צורכים, אם לא נוכל לעבוד ולנהל משק כטובים וכמוכשרים ביותר בעמי העולם.

במידה שהחזית הצבאית הכריעה גורלנו בשנה הראשונה להקמת המדינה, באותה מידה תכריע בשנים הקרובות החזית הכלכלית, — חזית הייצור והעבודה, — את מעמדנו הבינלאומי, ואולי גם את עצם קיומנו הפיסי.

אין אנו רשאים גם להתעלם מהצטמצמות מקורות העליה. העלינו ארצה בזמן קצר ובתנופה אדירה את הגלויות המרודות ביותר במזרח־אירופה ובארצות ערב. עשינו מאמצים כבירים לקליטת העליה, ובמידה רבה הצליחו המאמצים, אבל לא כילינו המלאכה. רבבות עולים טרם נקלטו, מספר המובטלים אינו קטן, והעליה נצטמצמה. יש כשלושה מיליון יהודים שרבים מהם היו רוצים לעלות — ואינם יכולים, כי סגורה בפניהם הדרך. יש כששה מליון יהודים שיכולים לעלות ואינם רוצים, ויש כמיליון שעולים מהם קמעה־קמעה.

קיבוץ־גלויות הוא יעודה העליון של מדינת ישראל ותוכנה הממשי של הגאולה. המצוקה בגולה שימשה גורם ראשי ועיקרי בכל העליות הגדולות שבאו ארצה לפני קום המדינה ולאחריה; — אין אנו רואים עדיין קץ למצוקה היהודית בכמה מארצות הגולה, ואין כל בטחון שהמצוקה לא תופיע בארצות בהן לא ידעוה עד עכשיו, ולא מכל ארצות המצוקה לא תופיע בארצות בהן לא ידעוה עד עכשיו, ולא מכל ארצות המצוקה מותר ליהודים לצאת ולעלות. אל ניתן דמי. נעמוד על זכותו של כל קיבוץ יהודי ושל כל יחיד יהודי להצטרף לבוני המולדת והעצמאות העברית; אבל קיבוץ הגלויות לא ייבנה מהמצוקה בלבד. עלינו להגביר בתפוצות הכרה של חלוציות ציונית, ועלינו לעשות את מדינת ישראל לאבן־שואבת גם לגבי יהודים מארצות החירות והרווחה. עלינו לעצב דמותה של מדינת ישראל בצורה כזו שיהודים יעלו ארצה לא מפני שרע בגולה, אלא מפני שיותר טוב בישראל. לא ביום אחד ולא בשנה אחת נעשה זאת, — אבל לא ייבצר הדבר מאתנו, אם נגיע לידי עצמאות כלכלית ונשקיע רוב מרצנו ואמצעינו בטיפוח תרבות עליונה וחברה משוכללת שתמשוך יהודי הגולה בעבותות אהבה וגאון.

ריכזנו עד עכשיו במולדת החלק השמיני של העם היהודי. עובדה זו קובעת עוצם המשימה המצפה לנו בקיבוץ־גלויות. אבל גם העליה שבאה טרם נקלטה כולה, והגלויות טרם נתמזגוֹ. חבלי־קליטה־ומיזוג קשים מרתיעים קצרי־רוח וקצרי־רואי בתוכנו מעצם היעוד הגדול של קיבוץ גלויות, ונשמעות לעתים תכופות טרוניות על עליה מבוהלת וקטסטרופלית וגם קטרוגים קשים על כמה עדות ושבטים. אין משגה כבד ומסוכן מתפיסה נלוזה זו. לא התעלמנו מהמרחקים הגדולים, — מרחקי אלפי מילין ומאות שנים, — המבדילים בין עדות ושבטים בתפוצות, וידענו שמרחקים אלה לא יימחקו בבת־אחת עם העליה לארץ, ואף לא בשנים מועטות אחרי העליה. אולם האמַנו, ואמונתנו זו לא נכזבה, אלא להיפך — היא קיבלה אישור ניצח בחמש שנים אלה, כי מבחינת המהות האנושית והתכונות היסודיות אין כל ההבדל ממשי בין עדות שונות, ואין מונופולין לשום שבט בישראל בסגולת־דעת ובכושר־עבודה וביתרון־חלוציות. יוצאי־אירופה ואמריקה, כילידי אפריקה ואסיה, מוכשרים במידה שווה להגיע לאותה רמה תרבותית וחברתית, אם יעמדו באותם התנאים ויקבלו אותו החינוך. ומשימת דורנו היא להעניק לעולים ולבני־העולים, עשוקי השכלה וחינוך בארצות מוצאם הירודות, ברכת התרבות העברית והאנושית, ואין זו משימה של המדינה בלבד, אלא חובת־אחים של כל אחד מאתנו, של כל מורה, מחנך, סופר, עובד ותיק ואזרח נאמן, ובראש וראשונה של הנוער החלוצי והמחונן, — להקנות לעולים בכל הגילים ערכי התרבות ונכסי הרוח שעליהם גאוותנו.

כשהקימונו מדינת ישראל נתקפנו על־ידי שכנינו. יותר מארבע שנים עברו מאז תום הקרבות, ועדיין שכנינו מסרבים לעשות שלום אתנו, ועלינו להתמיד במאמצינו לקיים ולשכלל כוננותנו הצבאית. כמה משכנינו סבורים, כי הדבר שנבצר מהם לעשות בפעולות מלחמה נגדנו — יעשו בהמשכת מצב־מלחמה סביבנו. כשם שלא רצינו במלחמה כך אין אנו רוצים במצב־מלחמה; העדפנו ונעדיף תמיד שלום על פני מלחמה, בכל צורה שהיא. אבל אם לשכנינו רצוי המצב הקיים — הריהו רצוי גם לנו, ואנחנו נעמוד בו לא פחות מהם. לא נרתענו מהתמודדות צבאית — ולא נרתע מכל התמודדות אחרת. לא הרבה עמים בעולם עלו עלינו בקשי־ערפם. המצור שהם מתימרים לשים עלינו אינו פוגע בנו יותר מאשר הוא פוגע בהם, ובעקיפין הוא מחזק מצבנו, כאשר חיזקו מצבנו כל פעולות האיבה מאז 1921, 1936 ו־1948. הפרעות ביפו בשנת 1921 נתנו לנו תל־אביב העברית. טירור המופתי בשנת 1936 נתן לנו נמל עברי ראשון וכוח מזוין גדול. ההתקפה בשנת 1948 נתנה לנו את ירושלים החדשה וגבולות המדינה כפי שהם עכשיו, — ואת אלה איש לא יקח מאתנו ולא יצמצם. המצור כביכול ששמו עלינו המדינות השכנות בניגוד למגילת־או"ם — רק ידרבן אותנו ליתר עצמאות כלכלית ולהמרצת עבודתנו והתעצמותנו. משקנו ייבנה ויתפתח ללא כל זיקה לארצות השכנות, — אם שכנינו לא יבינו שבזיקה הדדית יש ברכה ועזרת גומלין. מבחינה פיסית וגיאוגרפית אנו כמובן חלק של המזרח התיכון ואנו רוצים ומוכנים לתרום חלקנו לחיזוק השלום ולהפרחת הכלכלה והתרבות בחלק זה של העולם לטובת כל העמים השוכנים בתוכו. אבל אנו עם לא רק של המזרח התיכון.

זמן רב לפני איינשטיין כרכו העברים מושגי זמן ומקום במונח אחד: עולם; והעם היהודי הוא עם־עולם במובנו הכפול. יצירתנו הנצחית בספר־הספרים שניתנה לעולם כולו, מסענו ההיסטורי במשך ארבעת אלפים שנה ופיזורנו בגויים עשו אותו לעם־עולם, גם מבחינת זמן וגם מבחינת מקום. מאות בשנים היינו אזרחים חורגים בכל ארצות הגולה. עם חידוש קוממיותנו הממלכתית נעשינו עם בן־חורין, וגם אזרחי־העולם שווי־זכויות. וזיקתנו, זיקת עם חופשי עומד ברשות עצמו, היא לא רק לאיזור הזה, אלא לכל הארצות. בימינו לא קירבה גיאוגרפית קובעת, אלא קירבת רוח, תרבות, קשרי כלכלה ומדינה, חזון.

ואם אנו חרדים לשלום במזרח התיכון — אין זאת אלא באשר אנו חרדים לשלום העולם. השלום בין ישראל וערב הוא צורך השלום בעולם. כל פגם בשלום וכל סכסוך בין עמים באיזו פינה שהיא בעולם — יש בהם סכנה לשלום והעולם כולו. אנו חיים עכשיו בעולם אחד, אחיד, אם כי עדיין לא מאוחד. וחיזוקו של השלום בעולם מחייב שלום גם במזרח התיכון. נשמת מדיניות־החוץ של ישראל היא שאיפה נאמנה לחיזוק השלום בעולם, בכל מקום בעולם, לטפח יחסי ידידות ועזרת גומלין בקרב כל העמים, גדולים וקטנים, עשירים ועניים, מתקדמים ונחשלים. כי רק בשלום, שלום־עולמי במובנו הכפול, תיגאל האנושות ויתעלה האדם וכל עם ישכון לבטח.

נתברכו בנוער מופלא ורב־תושיה, מחונן ונאמן. הוא עמד במבחן כפול, במבחן עבודה ויצירה ובמבחן מאבק ומלחמה. ובנוער זה, לא בנוער של עדה זו או אחרת, לא בנוער של ילידי הארץ או של העולם, אלא בנוער של עם ישראל כולו, גנוזים כוחות אדירים שרק שמץ מהם נתגלו עד היום במעשה אשר עשינו. ובת־קולה של ההיסטוריה היהודית קוראת לנוער בישראל להחלץ — למען הפרחת שממה, למען כיבוש ים ואוויר, איתני־טבע ואוצרותיו, למען חדש נעורי־ארץ ואומה עתיקה ולמען עצב חברה חדשה שתהיה לאור־גויים.