י“א בניסן תשי”ג – 27 במארס 1953

הרצאה בסגל הפיקוד הגבוה

מדינת ישראל שאנו מכוננים עכשיו אינה הראשונה בתולדות עמנו. לתקופת-הגולה, שנמשכה כאלף ותשע-מאות שנה עד חידוש עצמאותנו, קדמו בית שני ובית ראשון. ועובדת-יסוד היסטורית אחת שלטה גם בימי בית ראשון, גם בימי בית שני ותשלוט גם בימי הבית השלישי: עם ישראל העצמאי היה תמיד עם קטן, ושכניו – גדולים ורבים ממנו. לעובדה זו היו כמה תוצאות טראגיות לנו בשטח המדיני והבינלאומי, היתה לה גם תוצאה חיובית ומכרעת בעיצוב דמותנו: נתעלתה רוחנו. המרץ והגאון שהיו גנוזים באומתנו הושקעו לא בכיבושים ובשאיפות אימפריאליסטיות אלא ביצירות רוחניות בנות אַלמות, ובכוח יצירות אלה שמרנו על קיומנו, כשנהרסה עצמאותנו ונפזרנו בין הגויים, וגם חוֹללנו בימים אלה פלאי-התקומה, שאין לה דוגמה בתולדות העמים.

מדינת ישראל המחודשת לא תיכון אם תדמה למדינות הליבנטיניות הסובבות אותה. כל עם מן הראוי שישאף לגדולה רוחנית ותרבותית. לגבי מדינת ישראל אין זו שאיפה רצויה, אלא גורל ויעוּד והכרח-קיום. לכך נוצרנו. נהיה לברית-עם אם נהיה לאור-גויים. נקיים יחודנו ונקבץ נידחינו אם נהיה מדינה למופת. והדבר הוא לא בשמים אלא בנו, בנפשנו פנימה. אם נישען אך ורק על החיל והכוח, – יקום עלינו חיל וכוח יותר גדול. רוחנו הגדולה עשתה אותנו לעם עולם, שמרה עלינו, הגבירה אותנו על אויבינו וכוֹננה בשלישית קוממיות ישראל. והגדולות והנצורות עודן לפנינו, ואין כל סיבה מדוע לא נהיה הראשונים בממלכת הרוח.

אבל אין רוח ערטילאית, מופשטת שאינה מעוֹרה בגוף. בלי חיי כלכלה, מדינה וחברה אין חיי-רוח. המציאות האמיתית המהווה אותנו ושאנו מהווים אותה, מורכבת ויצוקה בדפוסי חומר ורוח. ההפרדה בין חומר לרוח היא מלאכותית, דמיונית, ואין לה יסוד בהוויה הממשית. הרוח הוא הגילוי העליון בחיי אדם ועם ובהיסטוריה האנושית, ולא הגילוי היחיד וקיומו לא יתוֹאר בלי גילויי החיים האחרים, התלויים בכוח ובחיל. כבר חכמינו הקדמונים ידעו האמת הפשוטה והנעלה, כי אין תורה בלי קמח ואין קמח בלי תורה.

עם ישראל יקיים יעודו ההיסטורי הגדול בממלכת הרוח אם יובטח קיומו הכלכלי במולדת ומעמדו המדיני בין האומות, ושלומו יכּוֹן כל בסיס נאמן של בטחון הנשען על כוחו העצמאי, – והשורות הבאות מוקדשות אך ורק לבעיות הבטחון והמעמד הבינלאומי של ישראל.

מבחינה זו מצבנו עכשיו שוֹנה שינויים עיקריים ממצבנו בימי הבית הראשון והשני.

בימים ההם היינו מוקפים עמים רבים, גדולים וקטנים, שברובם הגדול היו שונאים לנו, ורק לעיתים רחוקות היו אחדים מהם עומדים אתנו בקשרי ברית וידידות. אבל השכנים היו עוינים לא רק לנו, אלא גם זה לזה, והיו מתרוצצים ומתחרים בינם לבין עצמם, ובמלחמת הקיום והבטחון היינו יכולים לתמרן ולהיעזר בצד אחד נגד השני. בימי דוד ושלמה היו מלכי צור בני בריתנו הנאמנים, ושתי האימפריות הגדולות, מצרים ואשור (או בבל), ששאפו לבלוע אותנו, היו מתחרות זו בזו, ואילמלא הפילוג הפנימי שבא לאחר מות שלמה לא היה אולי בא הקץ המהיר על מלכות ישראל, ולאחריה – גם על מלכות יהודה.

התחדשות הבית השני באה במידה רבה בעקבות התנגשות בין שתי האימפריות הגדולות – בבל ופרס. בבל החריבה את ישראל, ולאחר שהיא עצמה נפלה תחת מכות פרס באה “הצהרת בלפור” הראשונה בתולדות ימינו, ההצהרה שניתנה על ידי כוֹרשׁ. "מי בכם מכל עמו – יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' ". אלכסנדר הגדול ירש האימפריה הפרסית, ובחייו עמדנו בפני מעצמה עולמית אחת, אבל היא לא האריכה ימים. אחרי מותו של אלכסנדר התפוררה הממלכה העצומה אשר הקים ונתחלקה בין יורשיו המרובים, והתחרות זו של יורשי אלכסנדר בסוריה ובמצרים הכשירה הקרקע לעצמאותנו המחודשת בתקופת החשמונאים. אנו מונים תקופת הבית השני מימי זרובבל, עזרא ונחמיה עד חורבן הבית על ידי הלגיונות של טיטוס – תקופה של 600 שנה בערך, אך לאמיתו של דבר לא היינו עצמאים במשך כל התקופה הזאת, לא בראשיתה, בתקופת פרס, ולא בסוֹפה, בתקופת רומא. בימי פרס נהנינו רק מאבטונומיה פנימית תחת שלטונה של פרס, אשר לא היתה מתערבת בחיים הפנימיים של העמים הכפופים לה, ומימי כיבוש ירושלים על-ידי פומפיוס הפכה למעשה מדינת ישראל לארץ-חסות רומאית; – ורק בתקופת יורשי אלכסנדר, בהתחרות המתמדת שבין הסילבקידים מושלי סוריה והתלמיים מושלי מצרים, הצלחנו לכבוש בחרב ובמדיניות בינלאומית נבונה עצמאות מלאה בהנהגתם של החשמונאים, עד שבניהם של אלכסנדר-ינאי ושלום-ציון, אחרוני השליטים העצמאיים מבית החשמונאים, החלו להילחם ביניהם על הירושה ופנו לעזרת הרומאים. עם התערבות רומא במלחמת האחים נסתיימה למעשה קוממיותנו האמיתית בימי בית שני, 133 שנים לפני חורבן הבית.

השינוי הגדול ורב-המשמעות שחל במצבנו היום לעומת הבית הראשון והשני הוא שבפעם הראשונה התולדותינו מוקפת מדינת ישראל ביבשה מכל עבריה – עם אחד ויחיד, אם כי עדיין לא מאוחד: העם הערבי. כל המזרח התיכון שמדרום תורכיה וגבול רוסיה בקאוקז, וממערבה של פרס, וכל חופי אפריקה הצפונית מגבול מצרים ועד האוקינוס האטלנטי מהווים שטח רצוף אחד של 4.000.000 מיל מרובע, מיושבים עמים דוברי ערבית ואדוקי הדת המוסלמית, המונים כ-70 מיליון נפש. בתוכם אמנם יושבים מיעוטים: נוצרים (בלבנון ובמצרים), קורדים ופרסים (בבל), דרוזים (בסוריה), אבל מיעוטים אלה, אף כי אינם כמות מבוטלת, אינם גורעים כמעט מאָפיוֹ הערבי-מוסלמי של הגוש העצום הזה.

גוש ערבי-מוסלמי זה אינו מהווה בימינו אלא חטיבה מדינית אחת. שלוש ארצות במערב צפון אפריקה: מרוֹקוֹ, אלג’יר וטוניס כפופות עדיין לשלטון זר, בעיקר לצרפת. הגוש הזה תופס שטח של מיליון מיל מרובע ומונה כ-22 מיליון תושבים. כפיפות-לזרים זו לא תאריך ימים, ובמוקדם או במאוחר יהיו ארצות אלה עומדות ברשות עצמן.

ארבע ארצות בגוש זה – לוב, סודן, סעודיה ותימן, יותר קרובות אלינו, אם כי אין להן גבול משותף אתנו. ארצות אלה, מחוץ לסודן, הן עצמאיות מבחינה פורמאלית, וחיילים סודנים וסעודים, במספר לא רב, השתתפו בצבאות הפולשים שנלחמו בנו לאחר הכרזת המדינה. גוש זה תופס שטח של 2.25 מיליון מיל מרובע, ומונה כ-17 מיליון תושבים.

חמש המדינות הערביות במזרח התיכון – מצרים, בבל, סוריה, לבנון ועבר-הירדן, הן הן שהכריזו עלינו מלחמה עם חידוש עצמאותנו, וצבאותיהם המאורגנים פלשו לארצנו בו ברגע שקמה מדינתנו. עם ארצות אלה נפגשנו בצעדינו הראשונים על הבמה ההיסטורית, מאות שנים לפני קום הבית הראשון. יציאת מצרים מציינת אולי ראשית קיומנו הלאומי כאומה, ובמצרים קמה בימי הבית הראשון תפוצה היהודית הראשונה. בבל החריבה עצמאותנו והרסה הבית הראשון, ועם עמי סוריה, לבנון ועבר-הירדן היו לנו סכסוכים מתמידים בימי השופטים והמלכים. מימי יהושע בן-נון ועד גלות בבל נתקלנו בזמנים שונים בהתנגדותן ובשנאתן של הארצות האלה, ולא אחת נלחמנו בצבאותיהן, אולם אף פעם לא עמדנו אז בפני קואַליציה צבאית של כל הארצות האלה. רק בימינו אלה פלשו חמש הארצות האלה לארצנו כבני-ברית. חמש מדינות אלה חברוּ יחד ביום הכרזת עצמאותנו השלישית למען כלוֹתנו והשמידנו מעל פני האדמה. מדינות אלה תופסות שטח של 615.000 מיל מרובע (ז"א שטח גדול פי 84 ממדינת ישראל) ומונות 31 מיליון תושבים (פי 48 משהיו במדינת ישראל בשעת יסוּדה). ארבע ממדינות אלה יש להן גבולות משותפים עם מדינת ישראל: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון.

אורך הגבולות היבשתיים שלנו הוא 1080 קילומטרים. הגבול המשותף בינינו ובין לבנון ארכו 85 קילומטר. בינינו ובין סוריה – 75 קילומטר, בינינו ובין ירדן – 650 קילומטר, בינינו ובין רצועת עזה התפוסה בידי מצרים – 60 קילומטר, בינינו לבין סיני המצרית (מרפיח ועד אילת) – 201 קילומטר. לאורך כל הגבולות האלה – וזה גבול היבשה שלנו – אנו סגורים. רק לאורך 188 קילומטר של חוף הים במערב, מגבול לבנון ועד רצועת עזה, יש לנו דרך חפשית בים התיכון.

מספר הקילומטרים אינו ממַצה כל המשמעות הבטחונית של אורך הגבולות. לכך יש להוסיף עוד עובדה אחת רבת-משקל והרת-סכנות: לאורך הגבולות האלה, ביחוד לאורך הגבול שבינינו ובין ירדן ובינינו ובין רצועת עזה, חונים מאות אלפי פליטים פלשתינאים, ומדינות ערב האחראיות לגורלן מסרבות ליישב אותן. מצבם של הפליטים האלה מיואש, והם מהווים גורם מסכסך ומסוכן ביחסי השכנים הרעועים, הנשענים על חוזי שביתת הנשק, שכרתו אחרי מלחמת הקוממיות, בינינו ובין מצרים, לבנון, עבר-הירדן וסוריה.

המרחקים מגבולות השכנים למרכזי הכוח והאוכלוסים של ישראל – ירושלים, תל-אביב, חיפה, וכן המרחקים של ישראל לבירוֹת השכנים – אינם גדולים.

ירושלים היהודית עומדת על הגבול ממש; מגבול סוריה היא רחוקה 107 קילומטר, מגבול לבנון 145 קילומטר, ומגבול מצרים רק 70 קילומטר. תל-אביב נמצאת במרחק 21 קילומטר בלבד מגבול ירדן, 105 קילומטר מגבול סוריה, 118 קילומטר מגבול הלבנון, ורק 62 קילומטר מגבול מצרים. חיפה רחוקה רק 33 קילומטר מגבול הלבנון, 37 קילומטר מגבול ירדן, 67 קילומטר מגבול סוריה, 147 קילומטר מגבול מצרים.

גם המרחקים מגבולותינו לבירוֹת השכנים אינם גדולים ביותר: המרחק מגבולנו לבירת ירדן – לרבת עמון – בדרך האוויר הוא 68 קילומטר, ביבשה – 107 קילומטר. לדמשק – בדרך האוויר 65 קילומטר, ביבשה – 113. לקהיר – בדרך האוויר 315 קילומטר, ביבשה – 400. לבגדד – בדרך האוויר 880 קילומטר, ביבשה – 1023. עם עיראק אין לנו גבול משותף, אבל זוהי המדינה היחידה מאלה שפלשו ארצה וניגפו בפנינו, שסרבה אף לכרות חוזה שביתת-נשק. “בת-בבל השדודה” של ההאשימים אינה שונה בהרבה מזו של נבוזראדן רב-הטבחים.

לא חל גם שינוי פנימי רב במצרים מימי פרעה אשר ידע את יוסף ועד המלך פארוק ויורשו נאגיב הרודן. העוני והשעבוד של ההמונים הם כאשר היו לפני אלפי שנה; גם ארץ עמון ומואב בעבר הירדן לא נשתנתה בהרבה במשך אלפי שנים. אבל מבחינת מעמדה ובטחונה של ישראל נשתנה המצב שינוי יסודי: כל הארצות מסביב מהווֹת גוש אחד מבחינה דתית, לאומית ותרבותית, ואם כי השכנים בינם לבין עצמם רבים על הגמוניה ועל יתרונות חמריים ומדיניים – הם מלוכדים בהתנגדות ובשנאה לישראל. מדינת ישראל לא עמדה אף פעם בפני מחנה מלוכד ועצום כזה, המקיף אותה מכל עבריה ביבשה.

חלו גם שינויים אחרים, שינויים רבי-ערך ועשירי-תוצאות, מאז הבית הראשון והשני. בתקופה הקדומה, מראשית ימינו ועד חורבננו השני בידי הרומאים, היה הים התיכון מרכז העולם, שבו חי העם היהודי ובו חיו שכניו. כל תרבות העמים שבאנו במגע אתם בימים ההם ועד ימינו אלה – מקורה בארצות הים התיכון.

מצרים ובבל נתנו לעולם התחלות ראשוניות של מדעי הטבע: תכונה, הנדסה, חשבון, חימיה, רפואה ועוד. היוונים ירשו ידיעות אלה מבבל וממצרים ובנו על יסודן היכל מפואר של דעת ומדעי הטבע, והעשירו את כל האנושות ביצירות-שיאים בכל שטחי המחשבה, השירה והאמנות. העם היהודי הנחיל לעולם ערכים דתיים ומוסריים וספרי-אלמוות שעירערו תפיסת-העולם הפרימיטיבית, המַגית והאלילית של עמי קדם, ונתנו למין האנושי הכּרת אחדותו ובריאתו בצלם אלוהים. גאונה הצבאי, הממלכתי והמשפטי של רומא הניח יסוד להליכות המדינה המודרנית. חופי הים התיכון שימשו במשך אלפי שנה גם מרכז התרבות וגם מרכז הכוח. העם היהודי בתקופתו הקדומה ביותר וגם בימי בית שני היה חלק אורגני של עולם זה. ארצות המזרח הרחוק וכן ארצות הצפון – יאפן, סין והודו, רוסיה, אנגליה וסקאנדינביה, לא היה אִתן כל מגע. אמריקה ואבסטרליה טרם נתגלו.

מדינת-ישראל השלישית קמה בתוך עולם שנשתנה בינתיים שינוי יסודי. הארצות הקרובות לישראל ירדו מגדולתן והתנוונו. ארצות מצרים ובבל הן ארצות ירודות ומדולדלות ונחשלות ביותר. שאר עמי הים התיכון, לרבות היוונים והאיטלקים, אינם עוד מושלים בכיפה, וגדולתם הרוחנית היא רק נחלת העבר. מרכז הכוח והתרבות עבר מחופי הים התיכון לגדות האוקינוס האטלנטי בארצות-הברית ולגוש היבשתי העצום באירופה ובאסיה הנקרא בימינו בשם ברית-המועצות. ארצות הים התיכון נהפכו לפרובינציות בלתי-חשובות ובלתי-מכריעות במאזן הכוחות העולמי. ישראל הקטנה והצעירה במזרח התיכון עולה על כל שכנותיה הקרובות באוצרות רוחה, בתרבותה וביכולתה היוצרת.

חל שינוי שני, גדול ועשיר תוצאות: העולם כולו נעשה אחד. בימי הבית הראשון והשני לא היתה קיימת אנושות אחת, וחלקי עולם אחד לא ידעו כלל על קיום חלקי עולם אחרים. לא רק שאמריקה ואבסטרליה לא נגלו עדיין, אלא המזרח הרחוק – יאפן, סין והודו היוו עולם מובדל, מרוחק וסגור בתוכו. עמי הצפון לא היו ידועים אפילו בשמותיהם. – רוסים, בריטים, נורמנים ואחרים שמעם לא הגיע כלל לארצות התנ"ך. העם הסיני טיפח במשך אלפי שנה תרבות עשירה ופורחת, ובעיני הסינים היתה זו תרבות עולמית, כי הם לא ידעו כלל על קיום עמים אחרים, וגם לעולם הבלתי סיני לא היה מושג ממה שנעשה בארץ הרחוקה והגדולה בקצה אסיה המזרחית. מעין אותו דבר היה בהודו. נביאי ישראל התנבאו גם על עמים אחרים, חזונם הקיף כל המין האנושי, אבל הם ידעו רק על העמים היושבים בקצהו המזרחי והדרומי של ים התיכון.

כשהוקמה מדינת ישראל היו בני העם היהודי מפוזרים כמעט בכל ארצות תבל; וכל חלקי כדור הארץ קשורים זה לזה בטלפון, בטלגרף, בראדיו, וכל מאורע שמתרחש באחת הפינות בעולם נמסר מיד, באותו יום, לכל תושבי כדור הארץ. השכנוּת הגיאוגרפית, הקרבה הפיסית, ניטל ממנה הערך המכריע שהיה לה בימי קדם. בימינו אלה תיתכן קירבה יותר אמיצה, נפשית, תרבותית, מדינית, בין תושבי ארצות רחוקות, מאשר בין שני עמים הקרובים זה לזה קירבת גבול. תושבי ניו-זילנד ואנגליה יותר קרובים זה לזה מכל הבחינות, מאשר תושבי תורכיה וסוריה, שיש להם גבול משותף. אמצעי התחבורה המודרניים – אניות מהירות ומטוסים, טלגראף וראדיו – שינו כל מושגי הזמן והמקום. במלחמות מודרניות מעבירים מיליוני לוחמים מיבשת אחת לשניה במהירות וביעילות, שהקדמונים לא יכלו לראות אף פעם בדמיונם. ובימי שלום כבימי מלחמה לא קובעת עוד השכנוּת כאשר בימים הקדומים.

שינויים אלה הביאו לידי זיקה הדדית של כל חלקי העולם ושל כל עמי תבל, כאשר לא היתה קיימת אף פעם בימים הקדומים. בימי בית ראשון ושני היתה כל ארץ במידה רבה – אבטרקיה, וסיפקה לעצמה רוב מצרכיה, אם לא כולם. במידה שהתקיימה גם אז זיקה הדדית היתה מוגבלת לחלקי עולם קרובים זה לזה. כיום יש זיקה הדדית אוניברסאלית. אנו חיים עכשיו בתקופה של משק עולמי אחד; ומבלי שנרגיש בכך אנו צורכים ונהנים בחיינו יום יום מתוצרת ומשירותים של כל ארצות תבל.

רעיונות וטכניקה אינם מכירים עוד בשום גבולות בין ארץ לארץ. גלי הראדיו נישאים על פני כדור הארץ מבלי להבחין בין מזרח ובין מערב, בין צפון ובין דרום, בימי שלום כבימי מלחמה. הגבולות בימינו לא חדלו, ויש שיותר קשה לעבור אותם היום משהיה הדבר בימי בית ראשון או שני, אבל אין גבולות מוחלטים. על אף התפוררותה המדינית, התרבותית, הדתית והרעיונית, – האנושות כולה חיה עכשיו בבית משותף, אם כי בין הדיירים השונים יש מחיצות וסייגים. בימי בית ראשון היו לעם ישראל יחסים, יחסי ידידות או איבה, עם מצרים, אשור, ארם, אדום ויתר השכנים הקרובים. בימי הבית השני – עם פרס, יוון, רומא. הפזורה היהודית והאַחדות האנושית שבימינו, אחדות מסויגת אבל מוחשית ומוכרחת, העמידה את מדינת ישראל ברגע היוולדה לפני מכלול של יחסים עם כל ארצות תבל, ויש שיחסה של מדינה רחוקה אלפי מילין מישראל קובע יותר בחייה ובמעמדה של מדינתנו מיחסן של כל הארצות השכנות גם יחד.

גם בימינו נודעת עדיין חשיבות רבה לסביבה ולשכנוּת הגיאוגרפית, וישראל לא תוכל להתנכר לחשיבות זו, אך אין זו חשיבות אכּסקלוסיבית עוד, כאשר היתה במי קדם.

שינוי נוסף נודעה לו חשיבות חיונית בימי הבית השלישי, גם חשיבות צבאית וגם חשיבות מדינית, וזה השינוי העצום שחל בטיב הזיון ובסוגיו. בימי הבית הראשון והשני היה הנשק פשוט וכולו תוצרת מקומית. בתנ"ך ניתן תיאור מלא מהנשק שהשתמשו בו מלכי יהודה, ועד ימי הרומאים לא חלו בנשק זה שינויים חשובים. “דברי הימים” מספרים על נשק אחד ממלכי יהודה הגדולים ביותר – עוזיהו המלך:

“וַיָכֶן לָהֶם עֻזִּיָהו לְכָל הַצָּבָא מָגִנִּים וְּרְמָחִים וְכוֹבָעִים וְשִׁרְיֹנוֹת וְּקְשָׁתוֹת וְאַבְנֵי קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלַיִם חִשְבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת”

– זו היתה הארטילריה הכבדה בימים ההם. ועד שהומצא אבק השריפה במאה השלוש-עשרה (אם כי בסין השתמשו באבק שריפה עוד בתקופה קדומה) לא נשתנה הנשק שינוי רב. נשק זה היה יכול כל עם להכין לעצמו במידה מספקה, אם היו לו חרשי-עץ וברזל. הברזל היה ידוע כבר לאבותינו בימי קדם ונמצא בארץ בשפע, כפי שנאמר “ואבניה אבני ברזל”. בראשית ימי שאול לא נמצא אמנם כל נשק בידי היהודים:

“וחָרָש לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי אָמְרוּ פְּלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אֹו חֲנִית. וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֶת מַחֲרַשָׁתוֹ – וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן, וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וְּליוֹנָתָן בְּנוֹ”

(שמואל א' י"ג).

בימי מלכי יהודה נשתנה המצב; דוד הקים צבא סדיר, מזוין ומצויד כהלכה, ולשלמה המלך היו מכרות נחושת בנגב, וגם בית-החרושת להתכת נחושת בקרבת עציון גבר. והעברים למדו לעשות כל מיני הנשק שהיו ידועים בתקופה ההיא, כפי שמסופר על עוזיה המלך. עם השתחררות היהודים מעול הפלשתים חדלה הזיקה לחרשים הזרים, והעם היה יכול ליצר בעצמו כל הזיון שהיה דרוש לו.

לא כן הדבר בימינו אלה. הנשק המכריע עכשיו הוא תותחים ומכונות-יריה כבדות, מטוסי קרב, טאנקים ואניות מלחמה, – ולא כל עם מסוגל לייצר נשק זה; בכל ארצות המזרח הקרוב אין למעשה תעשיה צבאית מסוג זה וקיימת זיקה, ופעמים זוהי תלות, למדינות רחוקות המייצרות נשק, וכל זיקה צבאית היא גם זיקה מדינית.

לבסוף יש לעמוד על שינוי אחד יסודי ומכריע בין שתי התקופות הקדומות של עצמאותנו ובין תקופתנו אנו; ולשינוי זה תוצאות עיקריות וחיוניות לכל הליכותיה של מדינת ישראל בימינו: בימי בית ראשון ושני ישב העם היהודי בארצו. אמנם עוד בימי בית ראשון, בימי מלכי בית דוד האחרונים, כבר היתה תפוצה יהודית ראשונה במצרים, כפי שמסופר בתנ"ך. התגליות החדישות מעידות על חשיבותה הרבה של תפוצה זו. לגולי מצרים היה בית-מקדש משלהם, וצבא יהודי היה שומר על הגבולות הדרומיים של מצרים. אבל עיקרו של העם נמצא בארץ. בימי הבית השני גדלה הפזורה, ויהודי ארץ-ישראל נפוצו בכל העולם ההלניסטי והרומאי. משערים שלפני החורבן הגיע מספר היהודים בתפוצה הרומאית לארבעה מיליון. אולם מרכזו של העם היה בארץ. בהיווסד מדינת ישראל בימינו ישבו בארץ רק 6% מהעם היהודי, ולאחר חמש שנים עלה האחוז עד 13. למעלה משמונים וששה אחוזים של העם היהודי, הם בגולה. הפזורה אינה מרוכזת בארצות הים התיכון כאשר היה הדבר בסוף הבית השני, אלא היא נפוצה בכל קצווי-תבל. עובדה זו, יותר מכל עובדה אחרת, קובעת בעיות-החוץ של מדינת ישראל, גם בעיות הבטחון וגם בעיות המדיניות הבינלאומית.

במלחמת הקוממיות נשתקפו במידות שונות כל התמורות שחלו בימינו לעומת מצבנו בימי הבית הראשון והשני. בפעם הראשונה בתולדותינו נלחמו נגדנו בבת-אחת כל השכנים המקיפים את ארצנו ביבשה מכל עבריה. היו לנו בימים קדומים מלחמות עם מצרים ועם בבל ועם מואב ועמון ועם ארם ושאר עמי כנען, אבל אף פעם, כאמור, לא נלחמו יחד כל העמים האלה בנו, כאשר נלחמו לפני חמש שנים. אילו קרה דבר זה לפני אלפיים או שלושת אלפים שנה – ספק אם היינו יכולים לעמוד במלחמה כזו, כי העמים הלוחמים בנו הפעם עלו במספרם עלינו פי ארבעים ושמונה. בימים קדומים ספק אם היינו מסוגלים לעמוד חמש שנים במצור אשר שכנינו שׂמו עלינו הפעם גם בימי שלום. המזרח התיכון בימינו אינו מהווה עוד עולם נפרד ומיוחד, חשיבותו ומשקלו ירדו פלאים, וזיקתנו לארצות השכנות היא פחותה מאשר לכמה וכמה ארצות רחוקות. נשקנו למלחמת הקוממיות קיבלנו מעבר לים, האמצעים הכספיים מארצות עוד יותר רחוקות, וזרם לוחמים מהתפוצה, אם כי לא היה גדול ביותר בכמותו (כ-18% מכל מספר לוחמינו), הרי היה מכריע באיכותו, ודבר זה לא היה אפשרי כלל בימי בית ראשון או שני, אילו היו גם אז יהודים באותן הארצות והיו רוצים לבוא לעזרתנו. בצבא-הגנה לישראל שהדף כל אויבינו והנחיל להם תבוסה ניצחת – נמצאו מתנדבים יהודים מחמישים ושתים ארצות באירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה ואבסטרליה. למתנדבים מארצות אחדות – אפריקה הדרומית, ארצות-הברית באמריקה, קאנדה ואנגליה – היה ערך מכריע במלחמה, כי הם נתנו לנו כוח האדם המאומן לחילות-המחץ שבלעדיהם לא היינו יכולים לנצח: חיל האוויר, חיל הטאנקים והתותחנים. אילו היו בימי יהושע בן-נון, דוד המלך, החשמונאים ויוחנן מגוש-חלב יהודים בארצות אפריקה הדרומית, אנגליה ואמריקה והיו רוצים לבוא לעזרתנו – לא היו יכולים, כי עד שהיתה מגיעה אליהם הידיעה על המלחמה ועד שהיו מספיקים להגיע הנה – היתה המלחמה נגמרת, ורק דרכי התחבורה והקשר בימינו איפשרו ליהודים הרחוקים האלה להגיע אלינו בזמן הדרוש. מלחמה זו גם הוכיחה מה גדולה וחיונית הזיקה של מדינת ישראל לעולם הגדול והרחב, ולאו דווקא לארצות השכנות. בלי האמצעים הכספיים שהגיעו מארצות-הברית, בלי המזון מקאנדה, מארגנטינה ומארצות אחרות, בלי הנשק משתי ארצות באירופה, במזרחה ובמערבה – לא היינו יכולים לעמוד, וכל שלושת הדברים – הכסף, המזון, והנשק – השגנו אך ורק באשר יהדות הגולה נחלצה לעזרתנו.

בראשית הדברים כבר צוינה עובדת-יסוד אחת שלא נשתנתה בתולדותינו, והיא – היותנו אומה קטנה. לעובדה זו יש להוסיף עובדה שניה, שאף היא לא נשתנתה ולא תשתנה, ואף היא ממלאה תפקיד מכריע בחיינו ובגורלנו, גם בגולה וגם בארץ, וזוהי עובדת היותנו עם בודד, ללא אח וללא משפחה בכל העולם. אנו בודדים בלשוננו, בדתנו, בתרבותנו, בקורותינו ובמעמדנו בעולם. “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”, אמר דוד המלך עוד לפני שלושת אלפים שנה. אימרה זו עומדת בתקפה מאז ועד היום הזה, ובמשך אלפי שנים אלה התוקף לא נגרע אלא נתחזק ונתרבה. לכל שאר העמים בעולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, יש קרובי משפחה, לשון, דת, וגזע; והקירבה יוצרת, – אם כי לא תמיד ולא בכל התנאים, – זיקה מדינית ועזרת גומלין. הבּולגרים והסרבּים והצ’כים השתייכו למשפחה הסלאווית, וקירבה זו שימשה גורם חשוב בשיחרורם הלאומי. העמים הסקאנדינביים קרובים זה לזה קירבת גזע ולשון ומקום. העמים דוברי אנגלית מלוכדים בברית עמים חפשים, על אף פיזורם הרב. ואפילו אמריקה הצפונית, שנשתחררה לפני מאה ושמונים שנה מהתלות הבריטית, יצאה פעמיים להילחם במלחמות העולם למען הציל את אנגליה מחורבן וכיבוש. שכנינו הערבים שייכים למשפחה גדולה מאוחדת בלשון ודת אחת, וכמעט כל עמי האיסלם, אם כי אינם מדברים ערבית, עומדים לימינם מתוך הזדהות דתית. ספרד הקימה במאה החמש-עשרה והשש-עשרה אימפריה עצומה באמריקה הדרומית, ואם כי כל עמי אמריקה הלטינית השתחררו מעול המטרופולין הספרדית והפורטוגזית, קיימת עדיין אחווה לשונית ותרבותית של כל העמים דוברי הספרדית. גם הדת הקתולית מלכּדת הרבה עמים, אם כי פסק השלטון הארצי של האפיפיור. העם היהודי הוא היחיד בעולם המתהלך על הבמה ההיסטורית – בבדידות מוחלטת מאז ועד היום. “וישכון ישראל לבטח בדד”, – אמר משה לבני ישראל בברכתו לפני מותו. משתי ההגדרות – בטח בדד – נתקיימה בנו בהתמדה רק ההגדרה השניה: בדד. בכל הדורות, בכל הארצות, הכל הנסיבות היינו שוכנים בדד, וכך נוסיף לשכּוֹן עד סוף הדורות. זוהי העובדה המרכזית והקובעת בתולדות ישראל – בכל התקופות, זוהי גם העובדה הקובעת במידה רבה בטחונה ומדיניותה של ישראל בימינו אלה. אין העזרה והתמיכה והאהדה של שום עם ומדינה נתונה לנו למפרע, כאשר היא נתונה לכמה וכמה מהעמים בעולם. עלינו לרכוש אותה מידי פעם בפעם מחדש – בערכנו, ביתרוננו, בצדקתנו, ביצירתנו, בחזוננו, במאור שבחיינו. רק בו-ברית אחד שמור לנו למפרע – העם היהודי בתפוצות. וזיקת מדינת ישראל לעם היהודי מהווה שיקול עליון, מרכזי ומכריע במדיניותה, וכל מי ששולל זיקה זו, מחליש אותה, מקדים לה או מעדיף עליה זיקה אחרת – מתנכר למקור חיותה של מדינת ישראל.

מדינת ישראל הוקמה בשלישית בתוך עולם אחד, אחיד, כשזיקה הדדית אמיצה זיקה חמרית ורוחנית, מקשרת ארץ אחת לרעותה, בין קרובה ובין רחוקה; אבל עולם אחיד זה הוא מסוכסך בתוכו, סכסוכי שלטון וכוח, דרך וחזון; אין העולם חצוי לשנים, כפי שהפשטנים קובעים למען הקל על הוויכוח ועל הבירור; יש גוש אחד מלוכד ונוקשה וכפוף לשלטון עליון ולדוֹגמה מחייבת הגוזרת על המדיניות, על המחשבה, על המדע ועל הספרות ועל כל הליכות החיים. גוש אדיר וענק זה מקיף כשמונה מאות מיליון איש בשטח רצוף אחד, ממרכזה של אירופה ועד גדות הפאסיפיק, והן כוללות כל ארצות מזרח אירופה: הונגריה, צ’כוסלובקיה, פולין, בולגריה, אלבניה, רומניה, ליטא, לטביה, אֶסטוניה, שליש גרמניה, כל הקיסרות הצארית הקודמת וכל ארץ סין צפופת האוכלוסין. לגוש זה יש שלוחות בכל ארץ אחרת בדמות מפלגה קומוניסטית, המסוגלת לשנות פרצופה וסיסמאותיה מזמן לזמן על פי הוראה מגבוה, אבל היא נאמנה לעקרון אחד קבוע, העקרון המקדש כל האמצעים: נאמנות למדיניות של ברית-המועצות, כפי ששליטיה מגדירים אותה מזמן לזמן.

שאר חלקי העולם פרוצים ומפולשים, ויש בהם משטרים שונים; ממשטרים סוציאליסטיים דמוקראטיים הדוגלים בחירות ובשיוויון כבארצות סקאנדינביה ובכמה מחלקי ברית העמים הבריטיים ועד תיאוקרטיה רודנית של אבן-סעוד. ובין שני קצוות אלה יש כל צורות מעבר. ארצות-הברית של אמריקה משמשת במידה ידועה מרכז-משיכה של הרבה ארצות, וכמה מהמדינות האלה קשורות בברית האטלנטית ובבריתות אחרות, אולם אין הן כפופות למרכז אחד. אין הארצות שמחוץ לגוש הסובייטי מהוות יחידה אחת, ואין כל יסוד לאימרה כאילו העולם התחלק לשני גושים, גוש מזרחי וגוש מערבי; בפועל, להלכה ולמעשה, יש רק גוש אחד מלוכד ונתון למרות עליונה יחידה, וכל שאר הארצות שונות זו מזו, ואינן נתונות לשום מרות עליונה ומרכזית. ישראל היא אחת מהארצות האלה.

אין מדינתנו כפופה לשום מרות עליונה מחוץ לישראל, ואינה קשורה לשום גוש. ואם כל הארצות בעולם שאינן כפופות לגוש הסובייטי מהוות על-יד כך, ועל-ידי כך בלבד, חטיבה שניה, הרי ישראל נמצאת בתוך החטיבה הזאת, אבל “חטיבה” זו אין לה כל מכנה משותף זולת עמידתה מחוץ לגוש הסובייטי, וסימן שלילי זה אינו מספיק למען הקנות לה תכונה של גוף, שותפות, ברית אחדות באיזה מידה שהיא.

מבחינה גיאוגרפית ישראל היא אחת המדינות במזרח התיכון, אבל בחינה זו אינה קובעת בימינו כאשר קבעה בימים קדומים. יש גם בחינה תרבותית, חברתית וכלכלית, ומדינת ישראל שונה משכנותיה הקרובות בלשונה, באָשיוֹת קיומה, בתכונות רוחה, במשטרה המדיני והחברתי וביעודיה ההיסטוריים.

ישראל שיכת בלי ספק למשפחת העמים הדמוקראטיים והמקיימים בתוכם חירות האדם, חירות המחשבה, הדיבור והמדע, בחירות חפשיות וממשלה נבחרת ואחראית לעם. אבל הדמוקראטיה, עם כל חשיבותה החיונית, אינה ממַצה עדיין כל תכני-החיים ושאיפותיה וצרכיה של אומה; ואם אנו מגדירים את ישראל כמדינה דמוקראטית אין אנו מתארים ומתווים אָפיה הכולל ויחודה של ישראל, אלא אחד מקווי משטרה בלבד.

גם בשאיפותיה החברתיות אין ישראל בודדת במועדיה. החתירה לשוויון ולצדק חברתי אינה נחלתו המיוחדת של העם העובד בישראל, ויש לה שותפים וקודמים בארצות נאורות ביותר בצפון אירופה ובירכתי האוקינוס הדרומי.

הקו היסודי במדיניות-החוץ לישראל – השאיפה לשלום, ודאי שאינה מייחדת את ישראל; זו בלא ספק משותפת לרוב עמי העולם, אם לא לכולם, גם אם אין בטחון גמור שכל הממשלות הדוגלות בשלום – מתכוונות לכך בלב שלם; אפס ברור הדבר שמאחורי השאיפה לשלום בעולם עומד הרצון הכּן והמלא של טובי העמים בעולם, ושל עמים רבים, אפשר להגיד – של רוב העמים בעולם.

ואם ברוב שאיפותיה וצרכיה המדיניים, החברתיים והכלכליים יש למדינת ישראל שותפים ובני לוויה בכמה מהמדינות והאומות בחלקי עולם שונים – הרי יש דבר אחד עיקרי ומרכזי, שהוא במידה רבה אבי כל השאיפות והרצונות והצרכים של מדינת ישראל, ובו עומדת ישראל יחידה ובודדה, באשר אין לה בדבר עליון זה שותף ובן-לוויה אחד בעולם כלו, ודבר זה הוא: קיבוץ גלויות וחרדה לגורל הפזורה היהודית בעולם.

בימי בית ראשון החלה התפוצה היהודית, בימי בית שני גברה ועצמה; הצד השווה שבהם – שבשתי התקופות היה מרכז היהדות וראשותה במולדת, והפזורה לא היתה אלא שלוחת המולדת. יתכן שבסוף בית שני גדלה התפוצה גם על-ידי התגיירות של כמה מעמי הארץ, רומאים, יוונים ועמים אחרים. אולם העובדה היסודית לא נשתנתה: היהדות המקורית בת-קבע והמושרשת מדורות היתה יהדות ארץ-ישראל, והתפוצה לא היתה אלא מעין תוצרת-יצוא שנשתלה בנכר ושמרה במידת האפשרות על קשריה עם מקור מחצבתה במולדת, אם כי לא עצרה כוח לשמור לגמרי על צביונה העברי, וקלטה לשונות נכר, בראש וראשונה הלשון היוונית, וגם יצרה יצירות חשובות בלשון זו, שבחלקו נשתמרו עד היום הזה.

בהקמת בית שלישי נתהפך הסדר מעיקרו.העם היהודי היה כולו עם-תפוצה ופזורה, ורק בודדים ומעטים חזרו תחילה לארץ המכורה, אחריהם באו עשרות ומאות, אחר כך אלפים ורבבות, ובהקמת המדינה לא עלה מספרם על ששים רבוא ורבוא. מדינת ישראל היא ילידת התפוצה, ולא יולדתה, כאשר היתה לפנים. ויעודה העיקרי של המדינה החדשה הוא לשמש מקלט לגלויות המרודות וגם לשאר היהודים בכל הארצות שאינם רוצים לחיות בגולה. שיבת השבוּת היא משׂימתה הראשית של המדינה, אך אין זו המשימה היחידה. לא במהרה תתכנס כל התפוצה בישראל, ואין יודע כמה יתכנסו ומתי, ועל המדינה לחרוד לקיומה של היהדות באשר היא ובכל זמן שהוא. עם צאת מדינת ישראל לאוויר העולם – הוטלה עליה האחריות, הדאגה והחרדה לשלומה ולכבודה, לקיומה ולעתידה של הפזורה היהודית באשר היא, וגם לאחריות זו אין למדינת ישראל שותף ובן-ברית.

מדיניות-חוץ של ישראל אינה יכולה להתעלם משום גורם בעולם, משום ארץ ואומה, ושאיפתה לשלום ולידידות עם כל העמים אינה מותנית באהדתה ובהסכמתה או בהתנגדותה למשטרים השולטים בארצות שונות. אבל מידת-השיתוף של מדינת ישראל עם מדינות אחרות מותנית במידה רבה, ואולי במידה מכרעת, בחופש הפעולה והתנועה של היהדות באותן המדינות.

בדרך כלל אין מדינה אחת מסוגלת להזדהות עם מדינה שניה, גם אם היא נמצאת בברית אחת אתה. במקום שיש הזדהות – אין זו אלא צורה מוסווית או גלויה של כפיפות ותלות מוחלטת. יחסי-חירות בין מדינות יתכנו אך ורק על בסיס של שותפות: שותפות בשאיפות, באינטרסים, במשטר, בצרכים, ושותפות אינה זהוּת.

פחות מכל מדינה אחרת בעולם יש לה לישראל להזדהות עם איזו מדינה שהיא. ולא רק בגלל יעודה וחזונה ההיסטורי, –אלא בגלל תנאי-קיומה וחובותיה כלפי העם היהודי בעולם.

זהו הטעם הראשוני והעקרוני מדוע אין מדינת ישראל יכולה להוות חלק מהגוש הסובייטי – ולהישאר מה שהיא. שני הקווים העיקריים המציינים גוש זה, –משטר טוטאליטרי וכפיפות מוחלטת לאינטרסים של ברית-המועצות הרוסית, – אינם מתישבים עם קיומה של מדינת ישראל ועם זיקתה ליהדות בעולם.

כל משטר טוטאליטרי בישראל היה מחניק את המדינה בעודה באיבּה ומפסיק גידולה היונק מהתפוצה. וגם אילו לא היה הגוש הסובייטי דוגל, עד עכשיו, בשלילת הציונות ובכפירה באחדותו ההיסטורית והלאומית של העם היהודי, היתה כפיפות מדינת ישראל לברית-המועצות מנתקת אותה בהחלט מרוב רוּבו של עם ישראל בגולה.

אין זה המקום לבחון ולברר אם משטרה הפנימי והחיצוני של ברית-המועצות כפי שעוצב בימי סטאלין, עלול להשתנות או לא. אין הכרח לראות הדברים דווקא “מבחינת הנצח”, –למען הגיע לידי מסקנה ודאית, שאין קפאון מוחלט בהיסטוריה, וגם המשטר המוּצק והאיתן ביותר אינו פטור מחוק התמורות. ומה שנראה כחוק ולא יעבור במשך עשר, עשרים או שלושים שנה, עלול להשתנות בימים הקרובים או הרחוקים; אולם ההבדל בין ימים קרובים ורחוקים בחיי מדינה הוא הבדל חיוני ומכריע; גורם הזמן הוא אולי הגורם החשוב ביותר בכל השיקולים המדיניים ועלינו לראות עולמנו כמות שהוא, ולא כפי שהיינו רוצים לראותו. רק ביחס לעצמנו אנו חייבים להשתמש במידת הרצוי ולא המצוי. במדינת ישראל גופה אסור אף פעם להשתעבד ליש ולקיים, אלא עלינו לבחון היש מבחינת החזון, ואסור לחשוך כל מאמץ למען התאים המצוי לרצוי. אבל בשקלנו כוחות-חוץ עלינו לראותם כמו שהם; ואם כי אנו יודעים שחוקי התמורה חלים גם עליהם, הרי תמורות אלה אינן נתונות ברשותנו, ועלינו להתיחס לעולם החיצוני כמות שהוא, אם כי אנו מניחים שהוא עתיד להשתנות. והגוש הסובייטי כמות שהוא, אין אנו יכולים לענות אמן על משטרו הפנימי, ואין אנו רשאים לקבל הכפיפות והתלות שהוא מטיל על נאמניו ומשועבדיו, כי בנפשו הדבר, גם אילו לא היה גוש זה גוזר כליה על הציונות ולא כּופר באַחדותו ובשותפות גורלו של העם היהודי.

אולם הסתייגותנו המוחלטת מהמשטר הפנימי של גוש זה ומיחסי-התלות הפנימיים שעליו הוא בנוי, אינו מחייב אותנו להתיחס לגוש זה בפחות רצון לשלום ולידידות מאשר לכל גורם עולמי אחר. לגבי רצוננו לשלום אין הבדל בין הגוש הסובייטי ובין כל מדינה אחרת. ולא מתוך אדישות לכל מה שנעשה בתוך גוש זה. כיהודים וכבני אדם אין אנו רשאים להיות אדישים לשום דבר אנושי, וודאי לא לתנאי חייהם של שליש המין האנושי. ספר-הספרים שלנו אינו מתחיל מתולדות היהודי הראשון, אלא מתולדות האדם הראשון, ואדם הראשון לא היה יהודי, אלא אדם, סתם אדם. ואדם זה, מלמד אותנו ספר הספרים, נברא בצלם אלוהים; וגורל אדם, גורל כל אדם, הוא גורלנו, ואין אנו רשאים להתנכר לענוּת האדם באשר הוא; אבל כיהודים וכאנשים מאמינים, שהדברים הטעונים תיקון (ואין כמעט אף ארץ אחת בעולם שאינה טעונה תיקון במעט או בהרבה), יתוקנו כראוי אך ורק מבפנים, ולא ע"י כפיה מבחוץ,גם אם הכפיה באה בכוונה טובה, כביכול. ואין זה הנימוק היחיד לרצוננו לטפח יחסי שלום וידידות עם גוש זה. כבר נאמר ונשנה בלי סוף, שאין השלום בעולם ניתן לחלוקה, ולמרות היות האימרה נדושה ושגורה בכל פה היא נכונה ואמיתית. ומשום כך קבעה ממשלת ישראל מאז היותה ועד היום הזה כאחד מקווי היסוד של מדיניותה החיצונית: – “טיפוח יחסי ידידות עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”.

כל עוד לא הוקמה ממשלה כלל-אנושית, המשליטה בעולם כולו שלום וצדק על יסוד חירות ושוויון ועצמאות של כל העמים בעניניהם הפנימיים, וכל עוד קיימות בעולם מדינות ריבוניות הקובעות על דעת עצמן משטרן הפנימי ויחסיהן החיצוניים, – יש הכרח לקיים יחסי-שלום עם כל המדינות באשר הן, אם אין אנו רוצים באנרכיה ומלחמת-תמיד של עם ברעהו; משטר של ריבונות מחולקת ומפולגת בין מדינות שונות מן ההכרח שישלטו בארצות שונות משטרים לקוּיים בעיני שכניהם הקרובים או הרחוקים. מבלי ריבונות עולמית עליונה על כל העמים והארצות יתכן רק אחד משני אלה: או שלום בין עמים עם משטרים שונים ואפילו לא רצויים, – או מלחמת עם בעם ללא סוף. מדינת ישראל דוחה הברירה השניה. הרצון הכן לשלום – פירושו שלום עם העמים כמו שהם. העם שרוצה לתרום לתיקון העולם –ועם ישראל נצטווה על דבר זה מראשית היותו, וזהו יעודו ההיסטורי, – יעשה זאת אך ורק על-ידי היותו לדוגמא ולמופת בארצו הוא.

הרצון לשלום אינו ממַצה מדיניותה של ישראל, ומטעם פשוט: אין השלום בעולם ואין השלום במזרח התיכון תלוי ברצונה של ישראל, אלא בכוחות שאין לישראל שליטה עליהם. הסכנה הצפויה לשלום ישראל היא כפולה: הסכנה הכללית לשלום העולם, והסכנה הנוספת מצד שכנינו הקרובים. ובטחונה של ישראל מזקיק אותה לרצון טוב, לאהדה ולעזרה מבחוץ, נוסף על הכוח הפנימי שהיא מסוגלת לגייס ולאַמן ולצייד בעצמה. ואין להתעלם אף לרגע מהעובדה, כי השכנים החורשים מזימות נגדנו אינם מתכוונים אך ורק להצר גבולותינו, לשלול מאתנו חלקנו בירושלים, לעקור את הגליל או להפקיע מרשות מדינתנו את הנגב, אלא הם רוצים לא פחות ולא יותר – למחות מדינת ישראל מעל מפת העולם ולעקור את הישוב היהודי מן השורש; הם רוצים לכלותנוּ ולהשמידנוּ.

ומדיניות חוץ של ישראל מחויבת בשורה הראשונה להכשיר התנאים ולמצוא מסילות לגורמים בעולם העשויים להגביר כוחנו, להאדיר כוח האדם והמשק, להעלות הכושר הכלכלי והמקצועי של ישראל, – למען נוכל לעמוד במבחן ביום פקודה, כאשר עמדנו במלחמת הקוממיות.

צורך מרכזי, שאינו נופל כמעט בחשיבותו מהקודם בקביעת מדיניות החוץ של מדינת ישראל, הוא הכשרת המדינה לקליטת עולים ולפיתוח גנזי הארץ. ואם בעיית הבטחון חריפה היא לכמה ארצות, הרי צרכי קיבוץ גלויות מייחדים את מדינת ישראל ומטילים עליה מעמסות ומשימות שאינן ידועות לשום ארץ אחרת.

בנסיבות המדיניות המשובשות בכמה מארצות תבל, מוטלת על מדינת ישראל משימה יחידה במינה – לדאוג לפתיחת שערי היציאה לכל אותם קיבוצי היהודים, שנותקו בחוזק יד מכל קשר ליהדות העולמית ונשללה מהם הזכות להצטרף לבוני המדינה היהודית. צרכים אלה, ולא יחסנו לאידיאולוגיות שבהן דוגלות מדינות אחרות או למשטרים הקיימים בתוכן, – גוזרים ומעצבים מדיניות החוץ של ישראל ויחסינו לכוחות השונים בעולם.

כעם היהודי שלא נכנע לתקיפי עולם ודרך בשבילו במיוחד גם בהיותו בן-חורין ועצמאי ומעורה במולדתו, וגם בהיותו תלוי באחרים ומפוזר בין הגויים, כן גם מדינת ישראל רואה עצמה כמטרה לעצמה ולא כאמצעי בידי אחרים. היא צועדת על בימת ההיסטוריה העולמית לקראת מחוז חפצה המואר בחזון משיחי. היא מכירה בכוחה החמרי הצנוע והמצער ובתחומי יכלתה והשפעתה המצומצמים. אבל היא מאמינה ובוטחת בכוכבה הזורח בנגוהות האמת הנצחית והמנצחת. היא יונקת ממעינות קדומים, שמימי-ישועתם לא פסקו עד היום הזה, ופניה לעתיד. מורשת העבר יצקה בנו הכוח לעמוד יחידים ובודדים ומנודים בעולם עוין וזר; ולא נס ליחה ולא נמר טעמה של מורשת יקרה זו האצורה בספר הספרים. הבשורה החרותה על דפיה הנצחיים היא בשורת הישועה והגאולה והתעלות האדם עלי אדמות, והיא המַתת הגדולה שנתן הגניוס היהודי לאנושות כולה. אולם בדרכנו הארוכה בארצות רבות למדנו גם דברים אשר לא ידענו לא בימי הבית הראשון ולא בימי הבית השני; ובמאות השנים האחרונות, היינו שותפים ליצירה המדעית והרוחנית הגדולה, שהפכה פני האנושות ופתחה פתח לגילוי סודות הטבע ולשליטה על איתניה, ומכיבושים אלה לא נרפה, אלא להיפך, נגביר ונאדיר אותם עד אין קץ. כאומה מזרחית שספגה לתוכה כל רכושו ברוחני של המערב, – נדע לגלות המאור הגנוז בעמים הגדולים והעתיקים השוכנים ביבשת הגדולה אליה שבנו – עמי הודו וסין ושכניהם השונים, וגם נוסיף לטפח אוצרות המדע והטכנולוגיה של עמי המערב. ומשום כך לא תצמצם מדינת ישראל קשריה ויחסיה לא בחלקי עולם מסוימים ולא בסוגי מדינות מיוחדים. כעם-עולם על מדינת ישראל להשתלב בכל המשפחה האנושית, ולהתקשר עם כל האומות, אבל זיקתה הראשונית והמכרעת היא לפזורה היהודית. קיומה בגולה, כינוסה במולדתה, אַחדותה באשר היא – זהו החוט המשולש הקושר מדינת ישראל לעם היהודי באשר הוא.

כל היהודים בגולה הם כבולים ואנוסים פחות או יותר, כיהודים וכאזרחים; גם בארצות החופשיות ביותר, המקיימות שוויון זכויות שלם וגמור כאחד העיקרים היסודיים של משטרן, אין ליהודי החופש הטבעי והמלא, אפילו בענינים אזרחיים כלליים, שיש לאזרח בן הרוב. ביודעים או בלא-יודעים חושש האזרח היהודי למה יאמרו הגויים. מנותק מהכלל היהודי, תלוש על פי רוב מתרבות עמו ומעברו, מוקף אוויר זר ומטמיע, כפוף לחוק, למשטר ולהווי שנקבע על-יד הרוב הנכרי, –אין היהודי יכול להיות יהודי כשם שהאנגלי הוא אנגלי או האמריקני הוא אמריקני. אבל יש דרגות ושלבים במידת הכפיפות לעולם הבלתי-יהודי. יש ארצות שבהן היהודי מגביל ומצמצם עצמו, ויש ארצות שבהן היהודי מוגבל ומצומצם או גם אנוס על-ידי החוק והמשטר.

לגבי שמירת השלום אין מדינת ישראל מבחינה בין ארץ לארץ, והיא שואפת ליחסים תקינים עם כל מדינה שוחרת שלום; אבל מדינת ישראל, שבטחונה, פיתוחה וגידולה תלויים בשיתוף היהדות כולה, – אינה יכולה להתיחס בשוויון נפש וביחס שווה למדינה השוללת או מגבילה חופש זה. הפעלת היהדות, למען בנינה של מדינת ישראל, הגנתה וביצורה תיתכן רק במדינות שאינן כפופות למשטר טוטאליטרי ואינן גוזרות על הדעות וחופש התנועה של נתיניהן. – המשטר הטוטאליטרי הוא גזר-דין של מוות על היהדות באותה ארץ, ביחוד אם הוא קשור עם איסור יציאה; הוא גם מחבל חבּלה ממאירה בקיומו של העם היהודי כולו וחותר תחת אָשיות קיומה של מדינת ישראל. כל יהודי בישראל העונה אמן על משטר זה –ויהא הנימוק שלו אשר יהיה – נותן יד לגוזרי כליה על ישראל, העם והמדינה גם יחד.

העם היהודי הוא בעל נסיון עשיר כמעטים בעולם. הרבה חליפות ותמורות ראה בימי חייו, ועמד על קברם של הרבה משטרים וממשלים, וגם אבירי-עולם החולשים ורוֹדים בעמים רבים אינם מעבירים אותו על דעתו; יודע הוא שיבוא קיצם במוקדם או במאוחר; ועדיין מצלצלים באזנינו דברי הסטירה החריפה של ישעיהו הנביא על הנוגש והרוֹדה האכזרי שהפיל חתיתוֹ על כל הגויים:

שָׁבַר ה' מַטֵה רְשָׁעִים, שֵׁבֶט מֹשְׁלִים, מַכֶּה עַמִּים בְּעֶבְרָה – רֹדֶה בָאַף גֹּויִם. –שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בֹּואֶךָ – כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ כָמֹנוּ אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ. הוּרַד שְׁאוֹל גְּאוֹנֶךָ, תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה. אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם –נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם? וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה, מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי, וְאֵשֵב בְּהַר מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה עַל בָּמָתֵי-עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶליוֹן. – אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר. רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבוֹנָנוּ: הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת?"

(ישעיה, י"ד)

לא רק אישים רוֹדים, גם משטרים רודים (טוטאליטריים בלע"ז) אינם בני אלמות, ואין להתיאש מהיהדות הנתונה בסד המשטרים הטוטאליטריים, אבל שוב יש לציין: אין להתעלם מגורם הזמן. המדיניות אינה מטפיסיקה הרואה דברים מבחינת הנצח; בקיומה ובטיפוחה של מדינת ישראל הזמן הוא גורם חיוני, ולפעמים מכריע. דחית הקמת המדינה משנת 1937 עד שנת 1948 עלתה לנו בשני שלישי יהדות אירופה. ואם כי אין ישראל רשאית להתיאש גם מהקיבוץ היהודי והנידח והניתק היותר, והיא מחוּיבת במאמצים מכוונים ומתמידים וארוכי-נשימה להגיע לכל שבט ופזורה ביהדות הגולה, – שומה עליה לטפח יחסי ידידות מוגברים עם המדינות המעניקות ליהודים בארצותיהן מאכסימום של חופש פעולה ותנועה.

מדינת ישראל לא תתמלא מחוליתה – לא בשמירת בטחונה, לא בפיתוח ארצה ולא בכינוס נידחי ישראל. רק בשיתופו המאכסימלי של העם היהודי כולו נעמוד בפני הסכנות האופפות אותנו מסביב, ונכשיר את המדינה לשיבת-השבות. זיקה זו של המדינה ליהדות בגולה קובעת ומתנה יחסיה לכל שאר הארצות והממשלות. הבטחת חופש ליהדות הגולה להשתתף בבנינה ובשמירת בטחונה של המדינה ולקיים אחדותו ותרבותו העברית של העם היהודי באשר הוא, – יחד עם שמירת השלום בעולם, – זוהי המשׂימה העליונה של מדיניות החוץ הישראלית בדורנו.