כ“א באייר תשי”ג — 6 במאי 1953

בישיבה רכ"ג של הכנסת השניה

אני רוצה להעיר רק שתי הערות לוויכוח זה. הערה ראשונה סידורית: נשמעה כאן תמיהה מפי חברי־הכנסת, שאין להם כל יסוד לתמוה על כך, מדוע הפיתוח נמצא במשרד פה ולא במשרד אחר. אין שום סידור אפריורי או מוכרח איך לחלק העבודה בקרב חברי הממשלה. אפשר לסדר כך או אחרת. והרי דוגמה בולטת. בשעה זו ראש־הממשלה הוא גם שר־הבטחון. הייתי מאושר אילו חלו שני שינויים בסידור זה. א. שיהיו שני אנשים שונים — אחד לבטחון ואחר ראש־הממשלה. ב. ששניהם יהיו אנשים אחרים, טובים מזה שעושה עכשיו שתי המלאכות גם יחד. אבל משום מה הוסכם בממשלה על סידור זה, ואין חברי הממשלה או סיעות הקואליציה יכולים להתאונן על כך.

הממשלה וסיעות הקואליציה הסכימו גם לכל שאר הסידורים שנעשו בממשלה בשעה שהורכבה, ותמוה ומשונה הדבר שחברים אשר עשו סידור זה — באים עכשיו לכנסת ומעוררים תמיהות, וכאילו מערערים. חלוקת העבודה בין חברי הממשלה היא מוסכמת, ובכל אופן לחברי הממשלה וגם לסיעות הקואליציה אין שום יסוד לתמיהות ולערעורים.

ההערה השניה היא בענין האבטלה. אני שמח שדנים על כך בכנסת בטרם נתקבלה ההחלטה בממשלה; גם חברי הממשלה, טוב שיקשיבו למה שחושבים חברי־הכנסת, ואם אפשר — ילמדו מפיהם.

האבטלה היא בעיה דחופה ודוחקת, ואין זו בעיה סוציאלית של אינוולידים, או בעיה של דור המדבר, כפי שסבורים כמה חרטומי הז’ורנאליסטיקה. בעתונות מופיעים לעתים קרובות קטרוגים קשים על העולים החדשים מעדות המזרח. לקטרוגים אלה אין כל שחר. אני עוסק במלאכה הכרוכה בנוער של כל העדות בלי יוצא מן הכלל, ואני יודע שלא רק אלה, אשר קראו בילדותם את פושקין וגיתה, אלא גם אלה שבאו ממארוקו ומבבל מסוגלים לפי טבעם לכל הדברים הטובים והרעים, ככל אלה שקראו את יבגני אונייגין ופאוסט. בכל העדות יש מוכשרים לעבודה ויש פאראסיטים. בכולן יש גם אנשים הגונים וגם פושעים. המקטרגים על העליה מעמידים לפעמים פנים של אנשי מדע, ומנסים לנגח אותנו בקרני הכלכלה המדינית. אנחנו חיים בדור של ספקנים, ויש בתוכנו כופרים־בעיקר, שאינם סבורים שהכלכלה המדינית היא מדע. נפגשתי עם פרופסור מפורסם לכלכלה בקולומביה והוא אמר לי שאין כלל מדע כלכלי בעולם, ושמחתי שאני הבלתי־כלכלן, כוונתי לפחות בדבר אחד לדעת גדול. לא לחינם קוראים לענף זה בשם כלכלה מדינית, כי הכלכלה תלויה במדיניות, לא פחות משהמדיניות תלויה בכלכלה. המדע הכלכלי של הנשיא הובר התבדה והביא את אמריקה עד עברי פי פחת, ובא אדם ששמו רוזבלט ובמדיניותו שינה פני הכלכלה האמריקנית. ורוזבלט הצליח באשר לא שעה לחוקים שבדו מלבם חרטומי הכלכלה.

נשמעה כאן תרופה פשוטה לאבטלה, ואני שמח שההצעה באה מסיעות שונות, ואפשר לבדוק אותה בלי כל פניה מפלגתית. הוצע לקצץ כל התקציב בעשרה אחוזים. עם כל הכבוד למציעים אני חייב להגיד שאינם יודעים מה הם מציעים. האם בדקו בתקציבים בדיקה מעולה ומצאו שיתכן קיצוץ כזה? אני אומר שבתקציב החינוך אי־אפשר לקצץ 10%; בתקציב הבריאות אי־אפשר לקצץ 10%; בתקציב הבטחון אי אפשר לקצץ 10%; וגם בתקציב המשטרה אי־אפשר לקצץ. איני יודע גם אם אפשר לקצץ 10% בסעיפים האחרים, והצעה זו אין בה ממש.

אבל בעיית האבטלה היא בעיה חמורה ודחופה. אין זו שאלה סטאטיסטית של מספר המובטלים. זהו לא מספר מופשט. אלה הם אנשים חיים, אנשים כמונו, אם כי אינם יושבים בכנסת או בממשלה. יש אומרים שתקציב הפיתוח יפתור מאליו הבעיה. בטוחני, שיפתור אותה בחלקה, כי תקציב הפיתוח פירושו עבודה, אבל איני בטוח כלל וכלל שיפתור הבעיה בשלמותה ובזמנה, וּודאי שלא יתן פתרון דחוף כפי שנדרש מאתנו. תקציב הפיתוח — יש לזכור זאת! — הוא קודם כל תקציב פיתוח. הוא לא בא מאמצעיהם של תושבי המדינה, ואסור, לדעתי, להוציא אותו לצרכי תושבי המדינה. לפיתוח יש שלוש מטרות, ואמצעיו קודש הם למטרות אלה. הפיתוח מכוּון בראש וראשונה לקדם עצמאותנו הכלכלית. אם אינו עושה זאת הוא מועל בשליחותו הראשית. יתכן שיש צרכים בוערים הקודמים לעצמאות כלכלית, אני בעצמי מכיר צרכים כאלה. אבל תקציב הפיתוח מוקדש קודם כל לקידום העצמאות הכלכלית. זוהי זכות קיומו העיקרית.

הפיתוח מוקדש ליישוב שטחים ריקים. בפיתוח אנו מתכוונים לא רק להפחית היבוא ולהגדיל היצוא ולקרב איזון תשלומי חוץ, אם כי זה חשוב מאין כמוהו. אין אנו רשאים להניח את הישוב בתחומיו הנוכחים ואסור לנו להשקיע כל כספי הפיתוח במפעלים קיימים בתוך תחומי הישוב הנוכחים. המדינה לא תתקיים אם תצטמצם בתחומי תל־אביב — חיפה. עלינו ליישב השממה. הפיתוח נועד לבניית השטחים הריקים. זוהי אחת המשימות החיוניות ביותר של המדינה, וזוהי אחת ממטרותיו של הפיתוח.

ואין זה הכל. הפיתוח נועד להגדיל אפשרויות העליה. ברגע זה אין אנו, לאסוננו, רואים ההמונים שרוצים ויכולים לעלות, אבל אסור לנו להתיאש מחידוש העליה ההמונית, ועלינו להתכונן לקראת הרגע שנגלה אפשרויות כאלה.

למטרות אלה מוקדש הפיתוח, ולא לחיסול בעיה זמנית ומקומית של אבטלה.

אמרתי שבחלקו יפתור הפיתוח ממילא בעיית האבטלה, כי הוא מוסיף עבודה. אבל אין הוא פותר אותה בשלמותה, ויש חוסר תיאום בזמן ובמקום. עבודות הפיתוח יבוצעו לאחר שיתקבלו מחוץ־לארץ הכספים השונים הנועדים לתכלית זו. כספים אלה באים לא מן הכיסים שלנו, אלא מכיסו של העם היהודי בתפוצות או מכיסי ממשלות זרות. אין חלקי עם האיסטניסים המפוקפקים שלנו הבוחלים כאילו בכספים אלה. מפעלנו לא יכול היה לקום ולא יבוסס ולא יורחב גם בעתיד — בלי אמצעי־חוץ. שום ארץ של עליה והתישבות לא נבנתה מתוך אמצעים מקומיים. אבל זכותנו לקבל אמצעי חוץ מותנית בהשקעות אמצעים אלה למטרות אשר הזכרתי.

עבודות פיתוח אלה ייעשו אך ורק לאחר שהכספים ייכנסו. כניסתם לא מסודרת לפי צרכים פנימיים ושוטפים. כספים אלה תלויים בגורמים ובסידורים, שאינם תלויים אך ורק בנו. ויתכן שיעברו ארבעה או ששה חדשים ויותר עד שנוכל להתחיל בעבודות פיתוח מסוימות. אבל בינתיים ישנם אלפי מובטלים — וכל אחד מאתנו אחראי להם וחייב לדאוג להם במידת יכלתו — מיד, כי האבטלה לא התחילה היום. ויש גם שאלת המקום. מפעלי פיתוח קשורים למקומות מסוימים. פיתוח נחושת אי־אפשר לעשות בטבריה, אלא בקרבת אילת. כך גזר הקב"ה. הוא שם מכרות הנחושת בקצה הנגב הדרומי. מפעל הפוספאטים אפשר לפתח רק בדרום באר־שבע ולא בעפולה. ויש אמנם מובטלים שאפשר ורצוי להעביר אותם ממקום למקום. ויש שאי־אפשר ולא רצוי הדבר. אנו חייבים במדיניות של פיזור האוכלוסין. זה יהיה אסון אם ניצור קרת־חדשה (קרתגה בלע"ז) במקום מדינת ישראל, ובכוונה העברנו עולים לחלסה, לבית־שאן, לתל־ירוחם ולפרוזדור ירושלים ומקומות אחרים, ואנו רוצים שישארו באשר הם. גם לא נקל כל כך לטלטל משפחות שלמות ממקום למקום. ומפעלי הפיתוח אין להתאים דווקא לריכוזי העולים. אי־אפשר לטלטל את ים־המלח ממקום למקום. גם לא כל המובטלים אפשר לטלטל הנה והנה. ויש ליצור עבודה מיד ובקרבת ריכוזי המובטלים.

יש אומרים שהמובטלים אינם רוצים לעבוד. נתפרסמו גם מאמרים חרוצים בענין זה. קראתי המאמרים — יש בהם מקצת מן האמת, אבל לא כל האמת. מובטל שאינו רוצה לצאת לעבודה אף על פי שהוא מוכשר לכך — אין דאגתו עלינו. יעשה מה שהוא רוצה, המדינה אינה חייבת לדאוג לפאראסיטים. ויש מובטלים שאינם מסוגלים לעבודה, אלא הם מקרים סוציאליים. שני סוגים אלה אינם חלק מבעיית המובטלים. אבל לא כל עשרים אלף המובטלים אינם מסוגלים ואינם רוצים לעבוד. הרוב הגדול גם מוכשר לעבודה וגם מוכן לעבוד, והם מובטלים לא מיום אתמול, ומצבם חמור, ומשפחותיהם רעבות ללחם, ומפעלי פיתוח טרם סודרו, או גם לא יסודרו כלל בסביבתם, ויש מפני זה לדאוג לעבודה מיד בסביבת המובטלים, — בתחום הגישה המעשית, ולכך דרושים אמצעים מיוחדים, ודרושים אמצעים דחופים.

וכאן אומרים לנו: “האזרח אינו יכול לשאת יותר”. מי הוא האזרח הזה המקופח בפיו של הנואם? האם כל העם בישראל הוא אזרח אחד שחבר־הכנסת הנכבד מדבר בשמו? היש חבר־כנסת המוסמך לדבר בשם כלל האזרחים? יש אזרח ויש אזרח. גם אני עבדכם הוא אזרח, אחד האזרחים בישראל. ואיני מקבל האמירה הסרבנית בשמי. ואיני אזרח טוב מאחר. יש הרבה אזרחים כמוני, שלא יכולים לשאת מציאות אלפי המובטלים מאונס והרעבים, הם, נשיהם וילדיהם, בשעה שהם מסוגלים ורוצים לעבוד. אזרחים אלה מוכנים לקבל על עצמם ברצון ובלב שלם עול נוסף — למען סדר בעבודה מובטלים אלה. אם יוטל עלי עול נוסף של 50 או 90 ל"י — אשלם בנפש חפצה, אם כי משכורתי אינה גדולה כל כך, וכל אחד מכם יודע מהי משכורתי. אני צריך לאכול לפחות פעמיים ביום, ואיני יכול לאכול במנוחה ובשקט כשאני יודע, כי יש אלפי תושבים שאין להם מה לאכול. ויש הרבה אזרחים כמוני. אני בטוח שיש גם אזרחים טובים ממני — ואלה ידרשו בכל תוקף שיטילו עליהם עול נוסף אם זה הכרחי לחיסול האבטלה. אם אין הכרח במילווה או במס ואפשר לפתור הבעיה באמצעים אחרים — ודאי שישמחו על כך, אבל הדאגה למובטלים אינה חובת העם היהודי בתפוצות, גם לא של חובת השילומים או ההענקה, אלא חובתנו אנו, חובתם של אזרחי ישראל.

מרבים לדבר אצלנו על אחדות העם, ואני מניח שמדברים בכנות; ובזאת תיבחן אחדותנו: אם נדאג איש לאחיו, אם נהיה ערבים זה בזה.

טוענים בשם ה“משק”. מה זה משק? משק האדם קודם לכל. איני מאמין במלים הזרות שחרטומי ה“מדע” מנסים להפחיד בהם ילדים: הומו אקונומיקוס. אין דבר כזה בעולם. אין צרכי משק בניגוד לצרכי אנשים חיים, ואין כל סיבה מוכרחת, שבמשק שלנו יתבטלו אנשים ויתנוונו אם הם מוכשרים ורוצים לעבוד. ועדיין לא הגענו למצב כזה שאין ביכלתנו, ביכולת אזרחי המדינה, להבטיח עבודה למובטלים; אני מאמין כי יש לאל ידנו לספק האמצעים הדרושים לכך.

ובעיית האמצעים לחיסול האבטלה היא בעיה פראגמטית ולא דוֹגמטית. אין זו דוֹגמה שדווקא מילווה, או דווקא מס, או דווקא כספי הפיתוח יחסלו את האבטלה. הבעיה היא מעשית: כיצד להבטיח בהקדם האפשרי — והזמן הוא כאן גורם דוחק, — ובסביבה המתאימה, האמצעים הדרושים לסידור רוב המובטלים בעבודה מועילה, כראוי לעם המכבד את עצמו והערב לכל בניו. עלינו לבחון הדרך המעשית והיעילה ביותר לפתרון הבעיה בזמן הקרוב ביותר ובמידה המאכסימלית, גם לטובת המובטלים וגם לטובת המשק.